רי"ף פסחים דף יט.
גמ' פסחים דף צט:
1)אסור לאכול פת משעה עשירית ולמעלה
2)יהיה שלחנו ערוך מבעוד יום כדי לאכול מיד
כשתחשך
4)אפילו עני המתפרנס מן הצדקה ימכור מלבושו או
ילוה או ישכיר עצמו בשביל יין לד' כוסות.
5)אסור לקבוע בערב
שבת סעודה ומשתה שאינו רגיל בימי החול
6)אסור
לאכול ממנחה ולמעלה בעי"ט
רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ו הלכה יב
אסרו חכמים
לאכול מצה ט בערב הפסח כדי שיהיה הכר לאכילתה בערב, ומי שאכל מצה בערב הפסח מכין אותו
מכת מרדות עד שתצא נפשו, וכן אסור לאכול ערב הפסח מקודם המנחה י כמעט, כדי שיכנס לאכילת
מצה בתאוה, אבל אוכל הוא מעט פירות או ירקות כ ולא ימלא כריסו מהן, וחכמים הראשונים
היו מרעיבין ל עצמן ערב הפסח כדי לאכול מצה בתאוה ויהיו מצוות חביבין עליו, אבל בשאר
מ ערבי ימים טובים אוכל והולך עד שתחשך.
בית יוסף אורח חיים סימן תעא
א כל אדם אסור
לאכול פת משעה עשירית ולמעלה וכו'. ריש פרק ערבי פסחים (צט:) [ערבי פסחים] סמוך למנחה
לא יאכל אדם עד שתחשך ואסיקנא (קז:) דסמוך למנחה קטנה קאמר וכתב הרא"ש (סי' ב)
סמוך למנחה קטנה מתשע שעות ולמעלה דמנחה גופה מתשע שעות ומחצה ולמעלה וסמוך לה תשע
שעות:
ומה שכתב
רבינו כל אדם. היינו משום דבסימן הקודם כתב שהבכורות מתענים וכן האיסטניס מתענה קאמר
השתא דכל אדם ואף על פי שאינו בכור ולא איסטניס אסור לאכול משעה עשירית ולמעלה. אי
נמי משום דתניא בגמרא (קז:) אפילו אגריפס המלך שהוא רגיל לאכול בתשע שעות אותו היום
לא יאכל עד שתחשך ומפרש בגמרא דמשום דסלקא דעתך אמינא תשע שעות לאגריפס כארבע שעות
לדידן דמי קמשמע לן ופירש המרדכי (לו ע"ג) דכיון שהיה רגיל לאכול בתשע שעות ואפילו
הכי היה רגיל לאכול לערב בשעה שבני אדם אוכלים א"כ שפיר אוכל מצה לתיאבון כמותינו
שאנו אוכלים בארבע שעות ביום אע"פ שממשיך סעודתו אח"כ יהיה מותר לו לאכול
בתחלת תשע קמ"ל דאפילו הכי לא יאכל וכן פירש רשב"ם (שם ד"ה מהו דתימא)
וכתב רבינו כל אדם לכלול מי שרגיל לאכול בתשע שעות כמו אגריפס:
ומה שכתב
אבל בשר וירק ומיני תבשיל שרי. שם אבל מטבל הוא במיני תרגימא ופירש הרי"ף (כג.)
מעביר פתו במיני תרגימא כגון פירות וכיוצא בהן וכן פירש רשב"ם מיני תרגימא. כגון
פירות ובשר: וכתב הרא"ש (סי' יט) ולא נהירא דהא אמרינן בתוספתא דברכות (פ"ד
ה"ד) מברכין על מיני תרגימא בורא מיני מזונות ואמרינן התם (ברכות לו:) דאין מברכין
בורא מיני מזונות אלא על חמשת המינים לבד אלמא מיני תרגימא לאו פירות נינהו וכ"כ
בתשובה (כלל יד סי' ה) מיני תרגימא דהיינו מיני תבשיל העשוי מחמשת המינים או פירות
וירקות מותר לאכול ורבינו סתם דבריו כדברי הרי"ף ורשב"ם משום דמשמע ליה מכיון
דחמשת המינים משביעים את האדם היאך יאכל מצה לתיאבון אם יאכל מהם משעה עשירית ואילך
וגם התוספות (קז: ד"ה מיני) שכתבו מתחלה כדברי הרא"ש אח"כ כתבו ומיהו
בפרק בתרא דיומא (עט:) איכא חד שינויא דמשני ואיבעית אימא מאי מיני תרגימא פירי:
ומה שכתב
בשם הרמב"ם שלא ימלא כריסו מהם. הוא בפרק ו' (הי"ב) וכן משמע מדברי הרי"ף
(שם) ופשטא דמילתא הכי מוכח שכל שממלא כריסו מאיזה דבר שיהיה לא יאכל שוב בלילה מצה
לתיאבון:
ומה שכתב
יין מותר לשתות הן רב או מעט וכו'. דברי רבינו מתמיהין דהא איתא בריש פרק כיצד מברכין
(ברכות לה:) וחמרא מי סעיד והא רבא הוה שתי חמרא כל מעלי יומא דפיסחא כי היכי דנגרריה
לליביה וניכול מצה טפי טובא גריר פורתא סעיד וכתבו התוספות (ד"ה טובא) מכאן משמע
שאסור לשתות יין בערב פסח מן המנחה ולמעלה ואם רוצה לשתות יין צריך לשתות הרבה דטובא
מיגרר גריר אלמא דפורתא לא ואם כן היאך כתב רבינו דבין רב או מעט מותר ואפשר ששום מפרש
חולק על סברת התוספות והוא סובר דפורתא נמי שרי דאע"ג דסעיד קצת אינו סועד כל
כך שיאסר מחמת כן לשתותו בערב פסח משעה עשירית ולמעלה והא דאמרינן והא רבא הוה שתי
חמרא כל מעלי יומא דפסחא לאו למימרא דאם איתא דסעיד הוה אסור למישתי אלא הכי קאמר היכי
אפשר למימר דחמרא סעיד כלל והא רבא שתי ליה כי היכי דנגרריה לליביה אלמא לא סעיד כלל
אדרבא מיגרר גריר ואם כן פורתא אף על גב דסעיד קצת שרי ואפשר דמתניתין נמי דיקא הכי
דקתני ערבי פסחים סמוך למנחה לא יאכל אדם ולא קתני לא יאכל ולא ישתה ואף על גב דאיתא
בריש פרק ערבי פסחים (קז:) אמר רבא מנא אמינא לה דחמרא מיגרר גריר דתנן (קיז:) בין
הכוסות הללו אם רצה לשתות ישתה ואי אמרת מיסעד סעיד אמאי ישתה הא קא אכיל למצה אכילה
גסה אלא שמע מינה מיגרר גריר אלמא דאם איתא דמיסעד סעיד הוה מיתסר מלשתותו י"ל
דשאני התם שהוא שותה בין הכוסות ותיכף אוכל מצה דכיון דסעיד אפילו פורתא כשאוכל המצה
בסמוך אינו אוכלה לתיאבון אבל כששותה קודם שתחשך מה שהיין סועד הלב כבר עבר בשעה שהוא
בא לאכול מצה אלא שמכל מקום יש לתמוה למה לא חשש רבינו לכתוב סברת התוספות:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תעא סעיף א
אסור
(א) לאכול פת (ב) א <א> משעה עשירית ולמעלה, כדי שיאכל מצה לתיאבון, אבל אוכל
(ג) ב מעט פירות (ד) ג או ירקות, אבל לא ימלא כריסו מהם, (ואם הוא (ה) איסטניס שאפילו
אוכל מעט מזיק באכילתו הכל אסור) (רבינו ירוחם). * [א*] <ב> ויין ד מעט לא ישתה,
(ו) משום דמיסעד סעיד, אבל אם רצה לשתות (ז) יין הרבה, שותה, מפני שכשהוא שותה הרבה
(ח) גורר תאות המאכל.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תעא סעיף א
(א) לאכול
פת - היינו אפילו מצה עשירה וכדלקמיה בס"ב:
(ב) משעה
עשירית וכו' - היינו מתחלת שעה ד' אחר חצות היום ואפילו אם התחיל לאכול פוסק כיון שהתחיל
באיסור:
(ג) מעט
פירות - וה"ה בשר ודגים וביצים וכה"ג אבל מחמשת המינים שמבושל במי פירות
אסור דסעיד:
(ד) או
ירקות - בין חי בין מבושל:
(ה) איסטניס
שאפילו אוכל מעט וכו' - וכמו לעיל בסי' ת"ע ס"ג אלא שאיסטניס דהתם הוא אפילו
אם יאכל בבקר לא יוכל לאכול בלילה לתיאבון וכאן מיירי באיסטניס שאם אוכל משעה ג' ואילך
שוב לא יוכל לאכול בלילה לתיאבון:
(ו) משום
דמיסעד סעיד - ומסתברא דבפחות מכוס או עכ"פ מרוב כוס לא סעיד ושרי:
(ז) יין
הרבה וכו' - ושתי כוסות של רביעית או רובן יש לחשוב להרבה ושרי:
(ח) גורר
וכו' - ומ"מ לא ישתה כ"כ עד שיהא שבע כי ודאי יקלקל תאות המאכל וגם יוכל
להשתכר ויתבטל מצות הלילה:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תעא סעיף א
* ויין
מעט וכו' - בטור כתב דבין מעט בין הרבה מותר אלא שהב"י הקשה עליו מסוגיא דברכות
ד' ל"ה ולהכי סתם שלא כדבריו אלא כדעת התוס' והמרדכי וכן דעת הרוקח ועיין בבית
מאיר שכתב דמדסתמי הרי"ף והרמב"ם והרא"ש משמע דס"ל כדעת הטור וכן
מצאתי למהר"ם חלאווה שכתב ושתיה שרי ואפילו טובא נמי דכש"כ דגריר לליביה
ואכיל מצה לתיאבון עכ"ל וכן משמע מסתימת הרשב"ץ בספרו יבין שמועה וז"ל
ושתית היין מושכת אכילה וכדאמרינן רבא הוי שתי חמרא דגריר לבא עכ"ל איברא דבפירוש
ר"ח בפסחים מוכח שדעתו לאסור במעט שהרי כתב וז"ל רבא הוי שתי חמרא טובא וכו'
עיי"ש ומוכח דכוון בזה לסוגיא דברכות הנ"ל וצ"ע ובהלכות רי"ץ גיאות
אחר שהביא הא דרב ששת שהתענה וההיא דאכיל ירקא והא דרבא דהוי שתי חמרא מסיים עלה הלכך
לנקוט כל חד וחד כדעתיה בין בשתיה בין בתענית בין בשאר דברים עכ"ל וכן מסתברא
שתלוי הכל לפי טבע אותו האדם לפי מה שהוא מרגיש בנפשו דבר שגורר לבו לתאות המאכל או
להיפך:
רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ו הלכה יב
אסרו חכמים
לאכול מצה ט בערב הפסח כדי שיהיה הכר לאכילתה בערב, ומי שאכל מצה בערב הפסח מכין אותו
מכת מרדות עד שתצא נפשו, וכן אסור לאכול ערב הפסח מקודם המנחה י כמעט, כדי שיכנס לאכילת
מצה בתאוה, אבל אוכל הוא מעט פירות או ירקות כ ולא ימלא כריסו מהן, וחכמים הראשונים
היו מרעיבין ל עצמן ערב הפסח כדי לאכול מצה בתאוה ויהיו מצוות חביבין עליו, אבל בשאר
מ ערבי ימים טובים אוכל והולך עד שתחשך.
בית יוסף אורח חיים סימן תעב
ויהיה שולחנו ערוך מבעוד יום וכו' ואף אם הוא בבית
המדרש יקום משום שמצוה למהר ולאכול בשביל התינוקות וכו'. בפרק ערבי פסחים (צט:):
אבל לא
יאכל קודם שתחשך אף על גב דבשאר שבתות וימים טובים יכולין להוסיף מחול על הקודש פסח
שאני דזמן אכילת מצה אינו אלא בלילה וכו'. כן כתב הרא"ש בריש פרק ערבי פסחים
(סי' ב) לא יאכל אדם עד שתחשך תימה אמאי תנא עד שתחשך טפי מבערבי שבתות וימים טובים
וי"ל דאתא לאשמועינן אע"ג דבשבתות וימים טובים יכול להוסיף מחול על הקודש
ולאכול קודם שתחשך כדאמרינן פרק תפילת השחר (ברכות כז:) בערב פסח לא מצי אכיל עד שתחשך
וכן משמע בירושלמי ותנן נמי לקמן (זבחים נו:) הפסח אינו נאכל אלא בלילה ומצה איתקש
לפסח (פסחים קכ:) דכתיב (שמות יב ח) על מצות ומרורים יאכלוהו עכ"ל וכן כתב גם
כן בפרק תפילת השחר (ברכות סי' ו): וכתוב בתרומת הדשן (ח"א סי' קלז) דאף על גב
דקודם שיסיים ההגדה ויגיע לאכול מצה ומרור יהיה לילה ממש מכל מקום כוס של קידוש שהוא
אחד מארבע כוסות וגם אכילת שאר ירקות ויתר שינויי דעבדינן כדי שישאלו התינוקות וכל
שכן ההגדה עצמה בעי נמי דליהוי בשעה שראוי לאכול מצה ומרור:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תעב סעיף א
יהיה שלחנו
ערוך מבעוד יום, (א) כדי לאכול מיד כשתחשך; ואף אם הוא (ב) בבית המדרש, יקום מפני
(ג) שמצוה למהר ולאכול בשביל התינוקות שלא ישנו, (ד) אבל לא יאמר קידוש (ה) א <א>
עד שתחשך.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תעב סעיף א
(א) כדי
לאכול מיד - לאו דוקא והכונה כדי שיהיה אפשר לו להתחיל הסדר תיכף משתחשך ולא ישתהה:
(ב) בבית
המדרש - ר"ל שעוסק בלמודו וה"ה לענין תפלה צריך לזרז עצמו לקרות ק"ש
ולהתפלל ולילך תיכף לביתו:
(ג) שמצוה
למהר ולאכול וכו' - ר"ל לזרז לעשות הסדר כדי שלא יישנו התינוקות כשידעו שלא ישתהה
הרבה עד האכילה וממילא ישאלו מה נשתנה וישיב להם ויקיים מה שכתוב והגדת לבנך ביום ההוא:
(ד) אבל
לא יאמר קידוש - ר"ל דלא תימא כיון שמצוה למהר יתחיל הקידוש וההגדה מבעוד יום
כמו שמצינו בשבת ויו"ט שיכול להוסיף מחול על הקודש ולקדש ולאכול מבעוד יום וכנ"ל
בסימן רס"ז קמ"ל דלגבי פסח אינו כן לפי שאכילת מצה הוקשה לפסח שנאמר על מצות
ומרורים יאכלוהו ופסח אינו נאכל אלא בלילה והקידוש צריך להיות בשעה הראויה למצה ועוד
דכוס של קידוש הוא אחד מארבע כוסות וכולהו בתר הגדה ומצה ומרור גרירי:
(ה) עד
שתחשך - ר"ל לאחר צאת הכוכבים ולא בין השמשות:
רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ז הלכה ח
אפילו
עני שבישראל לא יאכל עד שיסב, ד אשה אינה צריכה הסיבה, ואם אשה חשובה היא צריכה הסיבה,
ובן אצל אביו והשמש בפני רבו צריכין הסיבה, אבל תלמיד בפני רבו אינו מיסב אלא אם כן
נתן לו רבו רשות, והסיבת ימין אינה הסיבה, וכן המיסב על ערפו או על פניו אין זו הסיבה,
ואימתי צריכין הסיבה ה בשעת אכילת כזית מצה ובשתיית ארבעה כוסות האלו, ושאר אכילתו
ושתייתו אם היסב הרי זה משובח ואם לאו אינו צריך.
בית יוסף אורח חיים סימן תעב
, ב, ו (א) וכתב אבי העזרי (סי' תקכה עמ'
154) בזמן הזה שאין רגילות בארצנו להסב יושב כדרכו וכו'. כ"כ המרדכי בפרק ערבי
פסחים (לד:) בשם ראב"ן (קסד ע"ד) וגם הגהות מיימון (פ"ז אות ב) כתבו
כן בשם ראבי"ה וכתבו עליו דיחיד הוא בדבר זה. כלומר שדעת כל הפוסקים דלעולם בעי
הסיבה ואפילו בזמן הזה:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תעב סעיף ב
יסדר שלחנו
יפה (ו) ב בכלים נאים כפי כחו, ויכין מקום מושבו (ז) שישב בהסיבה דרך חירות. הגה: ואפילו עני שאין לו כרים, (ח) ג ישב
על הספסל (מרדכי ריש פרק ערבי פסחים).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תעב סעיף ב
(ו) בכלים
נאים וכו' - ואע"ג דבכל השנה טוב למעט בזה משום זכר לחורבן בליל פסח מצוה להרבות
שזהו בכלל דרך חירות ואמרו על מהרי"ל שכשהיו בידו משכנות של נכרים כלים נאים לא
היה משתמש בהם בשום פעם רק בפסח היה מנהגו להשים אותם על שולחן מיוחד לשמוח בראייתם:
(ז) שישב
בהסיבה - ר"ל ראשו מוטה לצד שמאל על המטה או על הספסל וכרים תחת ראשו אצל השולחן:
(ח) יסב
על הספסל - כצ"ל. ולצד שמאלו ואם אין לו ספסל והוא יושב על הקרקע (וכמו בארצות
המזרח) גם כן צריך להסב על צד שמאל [פמ"ג] עוד כתבו הפוסקים דאם סומך עצמו על
ברכי חבירו גם זה מיקרי הסיבה ע"פ הדחק אבל לא על ברכי עצמו דמיחזי כדואג:
רמב"ם
הלכות חמץ ומצה פרק ז הלכה ז
לפיכך
כשסועד אדם בלילה הזה צריך לאכול ולשתות והוא מיסב ב דרך חירות, וכל אחד ואחד בין אנשים
בין נשים חייב לשתות בלילה הזה ג ארבעה כוסות של יין, אין פוחתין מהם, ואפילו עני המתפרנס
מן הצדקה לא יפחתו לו מארבעה כוסות, שיעור כל כוס מהן רביעית.
בית יוסף
אורח חיים סימן תעב
יג ואפילו אין
לו אלא מזון שתי סעודות ימכרם ליקח יין לארבע כוסות וכו'. בריש פרק ערבי פסחים (צט:)
תנן ולא יפחתו לו מארבע כוסות של יין ואפילו מן התמחוי ומפרש רבינו כמו שכתב. ורשב"ם
פירש אפילו הוא מתפרנס מתמחוי של צדקה דהיינו עני שבעניים אם לא נתנו לו גבאי צדקה
ימכור את מלבושו או ילוה או ישכיר את עצמו בשביל יין לארבע כוסות. והמרדכי (לד ע"ג)
פירש דמיירי שיש לו מזון שתי סעודות ואמרינן (פאה פ"ח מ"ז) מי שיש לו שתי
סעודות לא יטול מן התמחוי ואם לא בשביל ארבע כוסות לא היה נזקק ליטול מן התמחוי ובשביל
ארבע כוסות קאמר שיתנו לו גבאי צדקה אפילו מן התמחוי וכן משמע בירושלמי (פ"י ה"א):
שולחן
ערוך אורח חיים סימן תעב סעיף יג
(מא) יד
<י> אפילו עני המתפרנס מן הצדקה (מב) טו ימכור מלבושו או ילוה או ישכיר עצמו
בשביל יין (מג) לד' כוסות.
משנה ברורה
על שולחן ערוך אורח חיים סימן תעב סעיף יג
(מא) אפילו
עני וכו' - ומי שאין לו אלא ד' כוסות אחר המזיגה יקחם הכל ללילה ראשונה. ונר ביתו עדיף
מארבע כוסות משום שלום בית. ומי שאין לו אלא ב' וג' כוסות עיין סימן תפ"ג במ"א
ס"ק ב' איך ינהג:
(מב) ימכור
מלבושו - היינו אם הגבאים לא נתנו לו אעפ"כ אין לו לפטור עצמו אכן באמת הם מחויבים
ליתן לעניים ארבע כוסות ותמיהני על איזה מקומות שאין משגיחין ע"ז הלא דבר זה פשוט
ומבואר בכמה פוסקים:
(מג) לד'
כוסות - של יין או חמר מדינה וד' כוסות נתקנו כנגד ד' לשונות של גאולה והוצאתי אתכם
והצלתי אתכם וגאלתי אתכם ולקחתי אתכם:
רמב"ם הלכות שבת פרק ל הלכה ד
אסור
לקבוע סעודה ומשתה בערב שבת מפני כבוד השבת, ומותר ג לאכול ולשתות עד שתחשך, ואע"פ
כן מכבוד השבת שימנע אדם מן המנחה ולמעלה מלקבוע סעודה כדי שיכנס לשבת כשהוא מתאוה
לאכול. +/השגת הראב"ד/ אסור לקבוע סעודה בערב שבת. א"א דוקא שאסור לקבוע
מחצות ולמעלה.+
בית יוסף אורח חיים סימן רמט
ב (א) אין קובעין
סעודה בערב שבת וכו'. אף על גב דקיימא לן דבערב שבת מותר לאכול עד הלילה כרבי יוסי
דאמר בפרק ערבי פסחים (פסחים צט:) אוכל והולך עד שתחשך כלומר מתחיל לאכול עד שתחשך
וכן פירש הר"ן שם (יט. ד"ה רבי יוסי) דברי הרי"ף וכן כתב הרא"ש
(סי' ב) בשם הרמב"ן (במלחמות שם יט:) שכך הוא דעת הרי"ף וכן הסכים הרא"ש,
ודלא כבה"ג (סי' ב הל' קידוש והבדלה יג.) שכתב דאפילו רבי יוסי מודה דמט' שעות
ולמעלה אסור להתחיל, מפרש רבינו דהני מילי אכילה בעלמא אבל קביעות סעודה שאינו רגיל
בה בימות החול אסור כל היום מההיא דהשולח דבסמוך:
ולשון
הרמב"ם. שהביא רבינו הוא בפרק ל' (ה"ד) אף על פי שהוא בסגנון אחר ונחלק עליו
רבינו מדגרסינן בהשולח אחת קבעה סעודתה בערב שבת ומדקאמר בערב שבת סתמא משמע דכל היום
נמי אסור. וכתב הגאון מהר"י אבוהב ז"ל וז"ל ואחת בשבת פירוש בשעת בית
המדרש, זה הפירוש הוא מלשון הגמרא שאומר ואחת בשבת בעידן בי מדרשא ואולי המחבר מביא
ראיה שערב שבת הוא סתמא מלשון הגמרא שאמר בערב שבת ובשבת, [ובשבת] פירש בשעת בית המדרש
ובערב שבת לא פירש כלל נראה שהוא סתמא עכ"ל. ואף על פי שבגמרא לא באו לפרש דהאי
בשבת בעידן בי מדרשא הוא אלא ממילא משמע דהכי איתא בגמרא אמר רבה בהני תלת מילי בעלי
בתים נחתי מנכסייהו וכו' ודקבעי סעודתייהו בעידן בי מדרשא דא"ר יוחנן שתי משפחות
היו בירושלים אחת קבעה סעודתה בשבת ואחת קבעה סעודתה בערב שבת ושתיהן נעקרו, מכל מקום
דייק רבינו דמאחר שמתוך דברי רבה למדנו דאיסור זה שקבעה סעודתה בשבת היינו דוקא בעידן
בי מדרשא אם איתא דאיסור זו שקבעה סעודתה בערב שבת אינו כל היום ה"ל לבעל הגמרא
לפרושי ואף על פי שאין זה כדאי להכריע מכל מקום סובר מהר"י אבוהב דנקטיה רבינו
לגילוי מילתא בעלמא: ודע שלשון הרמב"ם בפרק ל' (ה"ד) הכי איתיה אסור לקבוע
סעודה ומשתה בערב שבת מפני כבוד השבת ומותר לאכול ולשתות עד שתחשך ואף על פי כן מכבוד
שבת שימנע אדם מן המנחה ולמעלה מלקבוע סעודה כדי שיכנס לשבת כשהוא מתאוה לאכול ופירש
הרב המגיד שסעודה ומשתה שאינו נהוג בימות החול אסור לעשותו בערב שבת וכל היום בכלל
האיסור ולאכול ולשתות בלי קביעות סעודה אפילו סעודה שרגיל [בה] בחול כל היום מותר להתחיל
כרבי יוסי דפרק ערבי פסחים ולקבוע סעודה שנהוג בה בחול מצוה להמנע מט' שעות ולמעלה
לפי שסבור [דאע"ג] דקיימא לן כרבי יוסי דאמר אוכל והולך עד שתחשך, (והיינו) [דהיינו]
דוקא בלי קביעות סעודה עכ"ל. ורבינו שסתם דבריו ולא חלק בין קביעות סעודה שרגיל
בה לשאינו רגיל נראה שהיה מפרש דברי הרמב"ם דלא שאני ליה בין סעודה שרגיל לשאינו
רגיל והכי קאמר אסור לקבוע סעודה ומשתה ופירש שאין איסור זה דין דמדינא כל היום מותר
לאכול כלומר אפילו בקביעות סעודה ופירש עוד שאין איסור קביעות זה אלא דוקא מן המנחה
ולמעלה, ופירוש הרב המגיד נראה בעיני: ומתוך דברי הרב המגיד תבין שמנחה האמורה כאן
היא מט' שעות ולמעלה, אבל הראב"ד (שם בהשגות) כתב דמחצות ולמעלה אסור לקבוע סעודה,
ויש סעד לדברי הרב המגיד מדתנן בפרק ערבי פסחים (צט:) [ערבי פסחים] סמוך למנחה לא יאכל
אדם עד שתחשך ופירשו (המפרשים) [בגמרא (קז:)] סמוך למנחה קטנה קאמר אלמא דבהכי סגי
ליכנס תאב לסעודת הלילה. ומיהו חצי שעה קודם לזמן מנחה קטנה בעינן כמו בערב פסח ומשום
הכי שבקיה [המ"מ] ללישנא דהרמב"ם דקתני מנחה וכתב מט' שעות למימרא דמן המנחה
דקתני חצי שעה סמוך לה קאמר: וכתב שם הרב המגיד בשם המפרשים שאף על פי שמותר לאכול
עד שתחשך ואפילו להתחיל נמי הני מילי לצורך שעה אבל לעשות כן תמיד לא דמיחזי כמזלזל
בכבוד שבת עכ"ל:
שולחן ערוך אורח חיים סימן רמט סעיף ב
*
(ט) <א> אסור לקבוע בערב שבת סעודה ומשתה * שאינו רגיל בימי החול, * ואפילו היא
(י) ג סעודת אירוסין, * מפני (יא) ד כבוד השבת, (יב) שיכנס לשבת כשהוא תאב לאכול; וכל
היום בכלל האיסור. הגה: וסעודה שזמנה ערב שבת, כגון (יג) ברית מילה * ה או פדיון הבן,
* ו מותר, כן נ"ל וכן המנהג פשוט. (יד) ולאכול ולשתות בלי קביעות סעודה, אפילו
סעודה שרגיל בה בחול, כל היום מותר להתחיל מן הדין, אבל מצוה להמנע * (טו) מלקבוע סעודה
שנהוג בה בחול, * (טז) מט' שעות ולמעלה.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן רמט סעיף ב
(ט)
סעודת אירוסין - פי' אם אירס קודם לכן אסור לעשות הסעודה בע"ש דאף דסעודת אירוסין
היא מצוה מ"מ היה לו להקדימה אבל אם אירס בע"ש מותר לעשות הסעודה דכיון דאירוסין
שריא בע"ש משום שלא יקדמנה /יקדמנו/ אחר ממילא שרי הסעודה לזה ג"כ וחשובה
כמו סעודת מילה ופדיון הבן שזמנה קבוע. וכן אם היו הנשואין בע"ש מותר לעשות הסעודה
ג"כ ומ"מ לכתחלה טוב ונכון אם אפשר לדחות הסעודה למחר או יום אחר אפילו באירס
בע"ש. ודע דכ"ז בסעודת אירוסין אבל בסעודה שעושין בשידוכין שלנו לא הוי סעודת
מצוה כ"כ בפמ"ג בסימן תמ"ד ולפ"ז אין לעשותה בע"ש אפילו אם
נגמר השידוך באותו יום ומה שנוהגין לאכול מיני מרקחת בשעת כתיבת התנאים לא מקרי סעודה:
(י)
כבוד השבת - ויש שכתבו הטעם שמתוך טרדת הסעודה לא יתעסקו בצרכי שבת:
(יא)
שיכנס לשבת וכו' - שאף שאוכלה בבוקר כיון שהוא מרבה בסעודתו שלא כרגילותו שוב לא יאכל
בלילה לתיאבון:
(יב)
ברית מילה - אפילו אם אינה בשמיני ללידתו כגון שהיה חולה בשמיני ונדחית מ"מ מקרי
זמנה קבוע דכל שעתא ושעתא זמניה הוא דאסור להניחו ערל אפילו יום אחד וכן בפדיון הבן
אפילו עבר זמנו מ"מ כיון שמן הדין אפילו אחר ל' יום כל שעתא ושעתא רמיא חיובא
עליה לפדותו ממילא מותר לעשות ג"כ הסעודה:
(יג)
מותר - דהיא ג"כ סעודת מצוה ואין לדחותה מפני סעודת שבת ומ"מ לכתחלה מצוה
להקדימה בשחרית משום כבוד שבת וכמו שמבואר בסימן תרצ"ה ס"ב לענין סעודת פורים
ע"ש ובדיעבד יכול לעשותה אפילו ממנחה ולמעלה:
(יד)
ולאכול ולשתות וכו' - ואין בכלל זה אם הוא שותה כ"כ הרבה מיני משקה עד שיהא שבע
כי הוא בודאי מקלקל תאות המאכל והחוש יעיד ע"ז ולפעמים יוכל להבטל ע"י שכרותו
מסעודת שבת לגמרי וע"כ מצוה להמנע מזה עכ"פ מט' שעות ולמעלה:
(טו)
אפילו וכו' - היינו כמו ואפילו ור"ל דלא מבעיא בלי קביעת סעודה כלל דזה ודאי מותר
כל היום ואפילו מצוה להמנע ג"כ ליכא ואפילו בקביעת סעודה כיון שאינו עושה סעודה
רחבה רק כמו שרגיל בה בחול מותר כל היום מן הדין אבל מצוה להמנע וכו':
(טז)
מלקבוע סעודה - ואם התחיל אינו מפסיק:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן רמט סעיף ב
*
אסור לקבוע וכו' - ר"ל לעשות סעודה קבועה ואפילו פעם אחת בימי חייו וראיה לזה
סעודת אירוסין כ"כ הפמ"ג ועי' בהרב המגיד בשם יש מפרשים והובאה בב"י
וע"כ לא מיירי בסעודה שאינה רגילה דאל"ה תקשי עלייהו מירושלמי דאוסר בסעודת
אירוסין ועיין בב"ח:
*
שאינו רגיל בימי החול - ואפילו אם הוא עשיר ביותר ועושה בכל יום סעודה רחבה כמו בשבת
מ"מ בע"ש יש למנוע מלעשות כן כדי שיאכל לתיאבון בלילה כן מוכח ברש"י
גיטין ל"ו ע"ב ד"ה בע"ש ע"ש ועיין לקמן בסימן רפ"ח סעיף
ז' בהג"ה דאיש כזה צריך לעשות בשבת שינוי בסעודת היום להקדים או לאחר כדי שיהא
מינכר יום השבת משאר ימי השבוא:
*
ואפילו היא סעודת אירוסין - עיין בביאור הגר"א שכתב דאם אירס כבר מותר כמו דאמרינן
בפ"ג דפסחים וכו' אין כונה דאירס מאתמול דהלא בזה בודאי אוסר הירושלמי ועוד דע"ז
אין שום ראיה מפ"ג דפסחים אלא כונתו דכיון שכבר אירס ממילא שריא הסעודה לזה באותו
יום ג"כ וכדעת המ"א ומוכח מלשונו דס"ל דלכתחלה אסור לארס בע"ש
ובאמת לכאורה קשה מאד דהירושלמי מתיר בהדיא ונ"ל דהגר"א כיון במה שכתב שכבר
אירס לתרץ קושית המ"א שהקשה דהירושלמי שאוסר לעשות סעודת אירוסין בע"ש [שז"ל
הירושלמי אסור לארס בע"ש הדא דאתמר סעודת אירוסין אבל לארס מותר אמר שמואל אפילו
בט"ב מותר לארס שלא יקדמנו אחר] סותר המשנה דפסחים דמוכח שמותר לעשות סעודת אירוסין
אפילו בע"פ וכ"ש בע"ש ומה שתירץ דכונת הירושלמי דוקא כשאירס מאתמול
אבל כשאירס בע"ש מותר לעשות אז גם הסעודה הוא דחוק מאד בירושלמי וע"כ כיון
בלשונו הצח לתרץ קושיתו והוא דדעת הירושלמי דאם בא לפנינו לשאול בע"ש אם לארס
או לא לא מקילינן ליה בזה מפני כבוד השבת דהיינו משום הסעודה שיצטרך לעשות אח"כ
באותו יום אם לא שיתרצה בהדיא שלא לעשות סעודה באותו יום אז מקילינן ליה לארס וזה הוא
כונת הירושלמי דמתיר לארס אבל אם בא לפנינו לשאול אם לעשות סעודה באותו יום אחר שכבר
אירס מורינן ליה להקל דהוי סעודת מצוה ובאופן זה מיירי המשנה דפ"ג דפסחים וכ"ז
הוא לדעת הירושלמי מתחלה אבל לפי מה דמסיק שמואל אח"כ דאפילו בט"ב מותר משום
שלא יקדמנה אחר ממילא ה"ה דאפילו בע"ש מותר לכתחלה בכל גווני וממילא מותר
אח"כ לעשות סעודה ג"כ. היוצא לפ"ז דלדינא לפי מה דקי"ל כשמואל
לקמן בסימן תקנ"א ס"ב לכ"ע מותר לארס בע"ש וממילא מותר לעשות סעודה
ג"כ וכונת הגר"א הוא רק לתרץ דעת הירושלמי מתחלה דיסבור דאפילו מאירוסין
יש ליזהר אם דעתו לעשות סעודה:
*
מפני כבוד השבת שיכנס וכו' - ובפמ"ג מצדד דאין הטעם משום לתיאבון אלא דעיקר הטעם
הוא מפני שמזלזל בזה כבוד שבת שעושה ע"ש שוה בזה לימי השבת:
*
או פה"ב - וה"ה בסיום מסכתא:
*
מותר - עיין במ"א שהביא בשם הלבוש דאם אפשר לקיים שתיהן מוטב ואם לאו תדחה סעודת
שבת ור"ל דלא יוכל לקיים בלילה כלל מפני אכילה גסה ואפ"ה אין לו לחוש לזה
כיון שהוא עוסק עתה בסעודת מצוה ויקיים למחר הג' סעודות כמ"ש בסימן רע"ד
וכן ביאר הפמ"ג כונתו ומ"מ לדינא יש לעיין בזה טובא דהלא סעודת שבת בלילה
היא חובה מצד הדין משא"כ בסעודת ברית מילה ופדה"ב אינו אלא מצוה בעלמא ולא
חיובא כלל וא"כ אם משער שע"י אכילתו יתבטל לגמרי מסעודת לילה יש לו למנוע
מזה ומהשו"ע אין שום ראיה כלל דהשו"ע לא התיר רק אם עי"ז לא תהיה אכילתו
בלילה לתיאבון אבל עכ"פ לא יתבטל מהמצוה לגמרי [וגם אם טעם איסור קביעת סעודה
הוא משום דמזלזל בשבת בזה לא מיחשב זלזול כלל כיון שהוא סועד סעודת מצוה או אם הטעם
משום דעי"ז אין הכנה לצורך שבת יש לומר דבסעודת מצוה לא החמירו בזה וסמכו דמסתמא
יכין עכ"פ כסא דהרסנא לכבוד שבת] משא"כ אם עי"ז יהיה בלילה אכילה גסה
דלא נחשבה אכילה כלל מסתברא דיש לו למנוע מלאכול הרבה כדי שלא יבוא לזה. אח"כ
מצאתי בעט"ז שדעתו ג"כ דיזהר מלאכול כ"כ באופן שיבא לידי בטול סעודה
בלילה ואף שהוא מחמיר באכילה כדי שביעה שאין מקור לזה עכ"פ לאכול ולשתות באופן
שיוכל לבוא לידי בטול סעודה לגמרי בלילה בודאי יש לו ליזהר. ודע דמה שהביא המ"א
בשם הב"ח דמצוה להתחיל קודם ט' שעות הוא מפורש לקמן בסימן תרצ"ה בהג"ה
לענין סעודת פורים וביותר מזה ע"ש [ולפלא שהביא זה מהב"ח] וכן מוכח שם בהגר"א
דפשיטא ליה דבר זה ע"ש ונוכל ללמוד מעניננו לשם דבדיעבד יוכל לעשות סעודת פורים
אפילו ממנחה ולמעלה. כתב הד"מ בשם הא"ז מצוה לאכול סעודת שבת לתיאבון ומאחר
דעיקר הסעודה הוא לחם לכן אסור לאכול גרימז"ל בשבת קודם הסעודה משום דשוב לא יוכל
לאכול עיקר סעודת שבת לתיאבון והד"מ חולק עליו דהא אנן קי"ל דאוכל והולך
אפילו מן המנחה ולמעלה עד שתחשך א"כ ש"מ דלא חיישינן אלתיאבון והמג"א
הסכים עם הא"ז דנהי דקי"ל כר' יוסי דמותר לאכול אחר המנחה [ולא קי"ל
כר' יהודה דס"ל דאסור לאכול ולשתות מן המנחה ולמעלה כדי שיכנס לשבת כשהוא תאב
לאכול] הוא רק משום דאין להחמיר עליו מבעוד יום משום חשש דלתיאבון אבל כשהגיע זמן סעודת
שבת גם ר' יוסי מודה דמצוה לאכול לתיאבון [עיין תוס' פסחים צ"ט ע"ב שהוא
נגד סברא זו דבודאי יהיה זהיר בזה ע"ש אבל מכמה פוסקים משמע דלא ס"ל כהתוספות]
וא"כ כיון שעיקר הסעודה הוא לחם אין לאכול גרימז"ל או שארי מיני מזונות כה"ג
קודם כדי שיהא תאב לאכול וכמו מן המנחה ולמעלה לר' יהודה [זהו כוונת המג"א בבירור
בעז"ה ואח"כ מצאתי במחצית השקל שגם הוא ביאר כמש"כ דמבעוד יום גם להמ"א
מותר ועיין בפמ"ג] ובמקומות דנוטלין לידים קודם קידוש שעל הכוס פשיטא דאסור לאכול
קודם המוציא כדי שלא יהיה הפסק רב בין נטילה להמוציא וע"ש עוד שהקשה דהוא גרם
ברכה שאינה צריכה וגם דאסור להקדים ברכת במ"מ קודם לברכת המוציא. והנה במקומותינו
שהמנהג שאין נוטלין לידים קודם קידוש נהגו העולם להקל בשחרית כדעת הד"מ ואוכלין
מיני מזונות לאחר קידוש קודם הסעודה ועיין בשו"ע של הגר"ז שיישב המנהג וכתב
שאין למחות ביד המקילין ומ"מ יש אנשי מעשה שמחמירין לעצמן במקום דאפשר כדעת המג"א
ותיכף אחר הקידוש נוטלין לידים ומברכין על הפת ואוכלין הכל בתוך הסעודה וכ"כ בספר
שלחן עצי שטים ועכ"פ לכ"ע נכון להדר שלא למלא כרסו משארי אכילות קודם סעודת
הפת:
*
מלקבוע סעודה וכו' - היינו לאכול פת כדי שביעה כרגילותו בחול אבל מעט להשקיט רעבונו
אינו בכלל קביעת סעודה לענין זה:
*
מט' שעות ולמעלה - עיין במ"ב והטעם דאף שצריך לחשוב שעות זמניות היינו בשאין היום
קצר הרבה אבל כשהיום קצר מאד ובודאי לא יהיה תאב לאכול בלילה אחר אכילתו הסעודה הרגילה
לא עדיף ד"ז מאם היה איסטניס דאיתא לקמן בסימן ת"ע ס"ג ובסימן תע"א
ס"א בהג"ה דמחמרינן ביה ונהי דשם לגבי מצה חמור מעניננו היינו דלית ביה חיובא
אבל עכ"פ מצוה איכא ואף שבאמת גם איסטניס א"צ להתענות בע"ש כ"א
מצד מדת חסידות היינו תענית גמור משא"כ בנידון דידן דהוא רק בהקדמה בעלמא בודאי
מצוה לעשות כן:
רמב"ם הלכות יום טוב פרק ו הלכה טז
כשם כ
שמצוה לכבד שבת ולענגה כך כל ימים טובים שנאמר +ישעיהו נ"ח+ לקדוש ה' מכובד וכל
ימים טובים נאמר בהן +ויקרא כ"ג+ מקרא קדש, וכבר בארנו הכיבוד והעינוג בהלכות
שבת, וכן ראוי לאדם שלא יסעוד בערבי ימים טובים מן המנחה ולמעלה כערב שבת שדבר זה בכלל
הכבוד, וכל המבזה את המועדות כאילו נטפל לעבודה זרה.
בית יוסף אורח חיים סימן תקכט
א (א) מצות יום טוב
לחלק אותו חציו לבית המדרש וחציו לאכילה ושתייה. פלוגתא דרבי אליעזר ורבי יהושע בריש
פרק ב' דביצה (טו:) ובפסחים פרק אלו דברים (סח:) והלכה כרבי יהושע דאמר חציו לה' וחציו
לכם: תניא בפרק הקורא עומד (מגילה כג.) ביו"ט מאחרין לבוא וממהרין לצאת ופירש
רש"י מאחרין לבוא. לבית הכנסת שצריך לטרוח בסעודת יום טוב כך מפורש במסכת סופרים
(פי"ח ה"ד): וממהרין לצאת. משום שמחת יו"ט:
ואע"פ
שצריך כל אדם לצמצם יציאותיו אל יצמצם בהוצאות יום טוב. שם (ביצה טו:) אמר להם הקב"ה
לישראל לוו עלי וקדשו היום והאמינו בי ואני פורע ונתבאר זה יפה בסימן רמ"ב (א.
ד"ה והא דאמר ר"ע) וזהו שכתב רבינו ובהלכות שבת כתבתיו:
ומ"ש
וצריך לכבדו ולענגו כדרך שמכבד ומענג השבת. כן כתב הרמב"ם בפרק ו' (הט"ז)
וז"ל כשם שמצוה לכבד שבת ולענגה כך כל ימים טובים שנאמר (ישעיה נט יג) לקדוש ה'
מכובד וכל ימים טובים נאמר בהם (ויקרא כג ד) מקרא קודש וכן ראוי לאדם שלא יסעוד בערבי
ימים טובים מן המנחה ולמעלה כערב שבת שדבר זה בכלל הכבוד עכ"ל:
וי"א
שצריך לעשות בו שלש סעודות וכ"כ הרמב"ם. בפרק ל' מהלכות שבת (ה"ט) ואינו
מוכרח בדבריו: וכתב הכל בו (סי' נח דף יז ע"ד) שיש שכתבו שהסעודה השלישית ביו"ט
היא כשאוכלין תבשיל אחר לבד הראשון ואע"פ שאין מפסיק בה בברכת המזון ולא החמירו
לעשותן רק בשבת ע"כ: אימתי מותר להתענות ביו"ט נתבאר בהלכות שבת סימן רפ"ח
דיו"ט שוה לשבת בענין זה: אם חייב אדם לאכול פת ביו"ט כתבתי בסימן קפ"ח
(קסח. ד"ה וכתב הרשב"א) ושם כתבתי אם חול המועד דינו כיו"ט לענין זה
או לא: גרסינן בפרק כל כתבי (שבת קיז:) אמר ר' אבא חייב אדם לבצוע על שתי ככרות בשבת
מאי טעמא לקטו לחם משנה כתיב (שמות טז כב) וכתב הרי"ף בפרק ערבי פסחים (כה:) ופירשו
רבנן (סדר עולם ח"ב סי' יט) דבימים טובים נמי בעינן לבצוע על שתי ככרות כשבת דעיקר
חיובא בשבת משום דלא הוה המן נחית בשבת אלא הוה נחית בערב שבת זוגי זוגי ובימים טובים
נמי לא הוה נחית (עיי' מכילתא בשלח סוף פר' ד) אלא הוה נחית בערב יו"ט זוגי זוגי
כמו דהוה נחית בערבי שבתות הילכך בעינן למיבצע ביו"ט על תרתי ריפתא שלימתא כדמחייבין
בשבת וכ"כ הרמב"ם בפרק ל' מהלכות שבת (שם) וכתב ג"כ שצריך לקבוע בכל
סעודה על היין כמו בשבת:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תקכט סעיף א
(א) מצות
יו"ט לחלקו חציו לבית המדרש וחציו לאכילה ושתייה. * (ב) ואל יצמצם בהוצאת יו"ט,
(ג) וצריך * לכבדו ולענגו (ד) כמו בשבת. הגה: (ה) א אסור לאכול * (ו) ממנחה ולמעלה
* בעי"ט, כמו בשבת, (ז) שזהו מכלל הכבוד (רמב"ם פ"ו); ב מיהו אם עי"ט
שבת, (ח) יכול לקיים סעודה שלישית ויאכל מעט פת לכבוד יו"ט. ומצוה ללוש פת בעי"ט
לכבוד יום טוב (מהרי"ל הל' יו"ט), כמו בערב שבת, כמו שנתבאר לעיל סימן רמ"ב.
(ט) וחייב לבצוע (י) על שתי ככרות ולקבוע כל סעודה (יא) על ג היין. (יב) ד [ד] ובגדי
יום טוב יהיו יותר טובים משל שבת. (יג) ה ולא נהגו לעשות בו סעודה שלישית. (ובי"ט
(יד) ו מאחרין לבא לבית הכנסת ז וממהרין לצאת, משום שמחת יו"ט) (גמרא פ' הקורא
עומד).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תקכט סעיף א
(א) מצות
יו"ט לחלקו וכו' - דבחד קרא כתיב עצרת תהיה לכם ובחד קרא כתיב עצרת לה' אלהיך
וע"כ אחז"ל דצריך לחלקו חציו לה' דהיינו לתורה ותפלה וחציו לכם דהיינו לאכילה
ושתיה בשביל עונג יו"ט וע"כ יש לגעור בחזנים המאריכים יותר מחציו של יום
וכתבו הפוסקים דכך הוא הדרך הנכון בבוקר מקדימין לילך לבה"כ ולבתי מדרשות ומתפללין
וקורין בתורה בענינו של יום ומתפללין מוסף וחוזרין לבתיהם ואוכלין והולכין לבתי מדרשות
ושונין עד חצי היום ואח"כ כשבא זמן מנחה מתפללין תפלה המנחה להתענג בשמחת יו"ט
שאר היום עד הלילה כדי לקיים חציו לכם ועיין לקמיה בסעיף ג':
(ב) ואל
יצמצם וכו' - שכל מזונותיו ויציאותיו של אדם קצובים לו מראש השנה חוץ מהוצאות שבתות
ויו"ט שאם פיחת פוחתין לו ואם מוסיף מוסיפין לו [גמרא]:
(ג) וצריך
לכבדו - דהיינו רחיצה בחמין בעיו"ט כמו בע"ש עיין לעיל סי' ר"ס וכן
שילבש כסות נקיה ולא ילבש מלבושי חול וכמו לענין שבת עיין לעיל סי' רס"ב ס"א
וב' וה"ה לענין יו"ט ועיין סימן ר"נ שצריך כל אדם להשתדל בעצמו להכין
שום דבר לצורך שבת אע"פ שיש לו משרתים וה"ה לענין יו"ט:
(ד) כמו
בשבת - דכתיב וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד וימים טובים נאמר בהן מקרא קודש וגם בתורת
כהנים איתא מקרא קודש קדשהו ובמה אתה מקדשו במאכל ומשתה וכסות נקיה:
(ה) ואסור
לאכול וכו' - האי לישנא לאו דוקא דגם בע"ש אינו איסור אלא מצוה להמנע מלקבוע סעודה
מתשע שעות ולמעלה וכנ"ל בסימן רמ"ט ע"ש:
(ו) ממנחה
ולמעלה - היינו מזמן מנחה קטנה וכמ"ש מקודם:
(ז) שזהו
מכלל הכבוד - כדי שיאכל בליל יו"ט לתיאבון:
(ח) יכול
לקיים - ר"ל אפילו אם שכח או עבר ולא קיים סעודה שלישית קודם זמן מנחה קטנה יכול
לקיים אח"כ אך אז מצוה לכתחלה ליזהר שיאכל רק מעט פת כדי שיאכל בלילה לתיאבון
וה"ה כשחל יו"ט ראשון בשבת שייך כל אלו הדברים:
(ט) וחייב
לבצוע - בשתי הסעודות שאוכל ביו"ט וכדלקמיה:
(י) על
שתי ככרות - שגם ביו"ט לא היה יורד המן כמו בשבת והיה יורד בעיו"ט כפלים:
(יא) על
היין - היינו גם באמצע סעודה מלבד מה שקידש על היין מתחלה וכמו לענין שבת וכנ"ל
בסוף סי' ר"נ וגם מצוה לאכול בשר וכל זה אם ידו משגת ועיין לעיל בסימן רמ"ב.
ואיתא בע"ג דף ה' שתקנו להרבות בסעודה ביו"ט הראשון של פסח ובעצרת ובר"ה
וביו"ט האחרון של חג:
(יב) ובגדי
יו"ט וכו' - משום דחייב בשמחה וזהו ג"כ בכלל שמחה ופשוט דכל זה ג"כ
בידו משגת:
(יג) ולא
נהגו וכו' שלישית - כ"א שתי סעודות ערבית ושחרית וחייב לאכול בהן פת ואם לא אכל
בליל יום טוב יאכל ביום שני פעמים ויקדש בשחרית הקידוש של לילה וכמו לענין שבת בסימן
רע"א ס"ח וסימן רצ"א ס"א. והנה יש מאחרונים שכתבו דאף דאין נוהגין
לעשות סעודה ג' בפת מ"מ טוב שיאכל פירות ויש שכתבו שמזה נתפשט המנהג לאכול ביו"ט
תבשיל אחד יותר בשחרית שיחשב במקום סעודה ואע"ג דבשבת אין מועיל זה לענין סעודה
ג':
(יד) מאחרין
לבוא וכו' - כדי לטרוח בסעודת יו"ט קודם שילכו לבהכ"נ והאידנא שמאריכין בפיוטים
ובניגונים בין יוצר אור וק"ש וקרוב לודאי שיעבור זמן ק"ש צריך להשכים בכל
יום טוב כדי לקרות ק"ש בזמן הראוי:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תקכט סעיף א
* ואל
יצמצם בהוצאת יו"ט - אבל בשאר הימים צריך כל אדם לצמצם בהוצאותיו [טור] ומקורו
מהא דאיתא בגמרא מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה וכו' ופירש"י ליזהר מלעשות
יציאה מרובה שלא יוסיפו לו אלא מה שפסקו לו עכ"ל וזהו תוכחת מרובה על זמנינו שבעו"ה
הרבה אנשים עוברין ע"ז ולא ישימו לב איך להתנהג בהוצאות ביתם להרחיק דברים המותרים
ורבים חללים הפילה הנהגה הרעה הזו שמביאה את האדם לבסוף עי"ז לידי גזל וחמס וגם
לחרפה וכלמה. והרבה סיבות יש שגורמים להנהגה רעה הזו. והסיבה הגדולה שבכולן הוא ע"י
הנשים שדעתן קלות ואינן רואות הנולד ואשרי למי שיאמץ לבבו ולא ישגיח לפיתויים וינהל
הוצאות ביתו בחשבון כפי ערך הרוחתו ולא יותר ועיין בקונטרס שפת תמים פרק ה' מה שכתבנו
בזה:
* לכבדו
ולענגו כמו בשבת - עיין במ"ב משום דכתיב לקדוש ה' מכובד ובימים טובים גם כן נאמר
בהן מקרא קודש והנה כ"ז הוא לשון הרמב"ם בפ"ו מהלכות יו"ט ולפ"ז
הא מסיים ע"ז הקרא (ישעיה נ"ח) וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר ומבואר
כ"ז לעיל בסי' ש"ו וש"ז באיזה חפצים מותר לדבר בשבת ושלא יהא דיבורך
של שבת כדיבורך של חול ע"ש וא"כ ה"ה ביו"ט דהקרא קאי על שניהם
ע"ש:
* ממנחה
ולמעלה - לאו דוקא דאף חצי שעה קודם זמן מנחה קטנה דהיינו מט' שעות ולמעלה. ועין בא"ר
ובש"א שכתבו דאין לעשות מלאכה בעיו"ט מן המנחה ולמעלה כמו בע"ש עיין
ריש סימן רנ"א:
* בעיו"ט
כמו בשבת - עיין במ"א שכתב דה"ה ביו"ט ראשון יש למנוע מלקבוע סעודה
מט' שעות ולמעלה [שהוא עיו"ט שני] כדי שיאכל בלילה לתיאבון והעתיקוהו האחרונים
ולענ"ד אין דין זה ברור אחרי שבאמת העיקר הוא יו"ט ראשון דאנן בקיאין בקביעא
דירחא ואף דבודאי אנו צריכין להחמיר בו מלעשות שום מלאכה וכן כל השבותין כמו ביו"ט
ראשון (אם לא לצורך חולה וכדלעיל בריש סימן תצ"ו) היינו לענין עצם יו"ט כשכבר
בא זמנו אבל שנחמיר מלאכול ביו"ט ראשון בעת שתאב לאכול כגון בחג השבועות שהיום
גדול ונשויהו לספיקא שמא היום חול והוא עיו"ט וכדי שיאכל בלילה לתיאבון מנין לנו
דבר זה: