גמ' פסחים דף ק.
אורך השיעור הקולי ברי"ף ר"ן
ושו"ע הוא 27:00 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 11:30 דקות
2) אסור לקבוע בערב שבת סעודה ומשתה שאינו רגיל
בימי החול
רמב"ם הלכות שבת
פרק כט הלכה יב
מי שהיה אוכל בערב
שבת וקדש עליו היום והוא בתוך הסעודה ק פורס מפה על השולחן ומקדש וגומר סעודתו ואחר
כך מברך ברכת המזון, היה אוכל בשבת ר ויצא השבת והוא בתוך סעודתו גומר סעודתו ונוטל
ידיו ומברך ברכת המזון על הכוס ואחר כך מבדיל עליו, ואם היה בתוך השתיה פוסק ומבדיל
ואחר כך חוזר לשתייתו. +/השגת הראב"ד/ ומברך ברכת המזון על הכוס ואחר כך מבדיל
עליו. א"א בשאין לו אלא אותו כוס.+
בית יוסף אורח חיים
סימן רעא
[ד] ואסור לטעום כלום וכו'. בפרק ערבי פסחים (קו:)
איכא מאן דאמר טעם אינו מקדש, ואע"ג דאסיקנא טעם מקדש מכל מקום משמע דלכתחלה אסור
לטעום מדלא אמרינן טועם ואחר כך מקדש, ואמרינן נמי התם (קה.) דשבת קבעה נפשה כלומר
קובעת לקידוש שאסור לטעום עד שיקדש, וגם כן מתבאר מדין שאחר זה, וכן כתב הרמב"ם
בפרק כ"ט (ה"ה). וכתב שם הרב המגיד שנראה מדבריו שמותר לשתות מים קודם קידוש
כמו קודם הבדלה אבל הרשב"א (שו"ת ח"ג סי' רסד) אוסר והביא ראיה מהירושלמי
(פסחים ריש פ"י) וכן נהגו ע"כ, וכן כתבו שם הגהות (מיימוניות אות ה) בשם
הר"מ, וזה דעת רבינו שאסר לשתות אפילו מים, וגם דברי הרמב"ם אפשר לפרש שמה
שכתב לשתות מים מותר לא קאי אקידוש אלא אהבדלה לחודה:
ואפילו אם התחיל לאכול
מבעוד יום צריך להפסיק ומיהו אין צריך להפסיק בעקירת השלחן אלא פורס מפה ומקדש. שם
בראש הפרק (ק.) אמר רב יהודה אמר שמואל אין הלכה כרבי יהודה דאמר מפסיקין לשבתות כלומר
שמפסיק סעודתו ועוקר השלחן ומקדש ואחר כך גומר סעודתו ולא כרבי יוסי דאמר גומר סעודתו
ואחר כך מקדש אלא פורס מפה ומקדש:
ויש אומרים שמקדש כמו
בשאר פעמים שמברך על היין וכו' ולענין ברכת המוציא יש אומרים שאין לברך וכו'. דין ברכת
היין וברכת המוציא כתב רבינו שנחלקו בהם הפוסקים ושהרא"ש (פסחים פ"י סוף
סי' ב) הסכים שלא לברך ברכת היין ולברך ברכת המוציא, ואמת הדבר דבברכת המוציא אשכחן
פלוגתא שהרי"ף כתב שם (יט:) שמברך המוציא וכתב הרא"ש (שם) שהרז"ה (יט:)
הקשה עליו שאילו היה צריך לברך המוציא היה טעון ברכת המזון לסעודה ראשונה שלא מצינו
ברכת המזון אחד לשתי ברכות [של] המוציא והוא ז"ל תירץ דברי הרי"ף מידי דהוה
אנמלך (חולין קז:) וכתב שכן דעת ה"ר יונה והר"י ן' גיאת ובה"ג (הל'
קידוש והבדלה יג:), וכן דעת הר"ן (שם ד"ה ואח"כ שרי). והרמב"ם
בפרק כ"ט (הי"ב) לא הזכיר ברכת המוציא והחזיק הרב המגיד על ידו שאינו מברך
המוציא וכדברי הרז"ה: אבל בברכת היין לא נחלקו, שהרב המגיד (שם) הביא דברי הירושלמי
(ברכות פ"א סוף ה"ה) שאומר שאין צריך לברך על היין וגם הרא"ש הביאו
שם להקשות ממנו להרי"ף שהצריך לברך המוציא ותירץ דודאי איסור האכילה גורם לקידוש
דהוי הפסק להצריך המוציא אבל בורא פרי הגפן שהוא קודם הקידוש בשביל איסור השתיה לא
הוי הפסק עכ"ל, ונראה לי דהכי קאמר שאע"פ שכשם שצריך להפסיק מאכילה כך צריך
להפסיק משתיה, לא דמו, דהא דמצרכי לברך המוציא לאו משום שהיה אסור באכילה אלא מפני
שקידש וקידוש הוי הפסק לאכילה דמקדש ומיכל בהדי הדדי לא אפשר אבל לברכת היין לא הוי
קידוש הפסק דהא סדר קידוש כך הוא שמברך על היין ואחר כך מברך על היום הילכך כיון דקידוש
לא הוי הפסק לברכת היין אינו צריך לברך על היין ומכל מקום לא חזינן מאן דפליג אהא דירושלמי.
ואפשר דמשום דלפום מאי דהוה קשיא לן על הרי"ף מהירושלמי הוה ס"ד לומר דברכת
המוציא וברכת היין שוים הן וכיון שהרי"ף סובר שמברך המוציא גם כן יסבור שמברך
ברכת היין כתב רבינו שיש אומרים שמברך על היין דלההוא קס"ד קרי יש אומרים ואח"כ
כשתירץ הרא"ש הירושלמי לדברי הרי"ף הוי כאילו דחה סברת היש אומרים והסכים
שצריך לברך המוציא ואין צריך לברך על היין. והתימה על רבינו ירוחם שכתב בח"א
(ני"ב סה ריש ע"ד) שמברך המוציא ומברך בורא פרי הגפן אע"פ שבירך כששתה
בתחלת אכילתו וזה כפי מאי דס"ד ולא כהסכמת הרא"ש ותירוצו, וקשה היאך פסק
היפך הירושלמי וגם לא הזכיר סברת הרא"ש בזה: ומיהו לדברי הרמב"ם שאכתוב בסמוך
(ד"ה כתב הרמב"ם) אפשר לומר שצריך לברך בורא פרי הגפן [ו]לא חשש לכתוב כן
בהלכות שבת לפי שסמך על מה שכתב בהלכות ברכות (פ"ד ה"ח), ולפי זה מאי דכתב
רבינו שיש אומרים שמברך בורא פרי הגפן הוא דעת הרמב"ם, ורבינו ירוחם סתם דבריו
לדעת הרמב"ם ז"ל. וכן נראה שהוא דעת מהר"י קולון (שורש צו אות ב) כמו
שאכתוב בסימן רצ"ט (מח. ד"ה כתב הרמב"ם) בס"ד: ועל הירושלמי יש
לתמוה דכיון דצריך להפסיק לקידוש ואיתסר ליה למיכל עד שיקדש הוי הפסק וסילוק והוה ליה
להצריך לחזור ולברך בורא פרי הגפן וכדאמרינן בפרק כיסוי הדם (חולין פו:) ויש לומר שאע"פ
שאסור לאכול עד שיקדש אינו מזקיק לברכת היין דהא אפילו אם לא היה אוכל מבעוד יום כשקדש
היום אסור לאכול ולשתות עד שיקדש והוא מברך בורא פרי הגפן קודם הקידוש ואע"פ שעדיין
הוא אסור לאכול עד שיגמור הקידוש אין הקידוש הפסק בין ברכת היין לשתיה הכי נמי ברכת
היין שבירך בתחלת הסעודה עולה לו ליין ששותה אחר הקידוש וטעמא דמילתא משום דלא אמרו
בפרק כיסוי הדם דהוי הפסק אלא בדבר שהוא גמר ואי אפשר (בברכת) [כברכת] המזון שהוא גמר
אכילה והב [לן] ונבריך שהוא גם כן [גמר] אכילה וגם אי אפשר למישתי וברוכי כהדדי אבל
בדבר שאינו גמר לא: ולענין הלכה נראה דכיון דבירושלמי מפורש שאינו צריך לברך וסבר כן
הרא"ש ומפרש דהרי"ף נמי סבר הכי מאחר ששניהם סוברים כן וגם הוא בספק ברכות
דאינון להקל הכי נקיטינן:
ומ"ש רבינו ויראה
מדבריו שאם אין לו יין ומקדש על הפת שגם המוציא אין צריך לברך. הוא ממה שכתב בתירוץ
הירושלמי דטעמא דאינו מברך על היין מפני שהקידוש אינו הפסק לברכת היין שהרי כשמקדש
מברך על היין ואחר כך מברך על היום הילכך השתא שמקדש על הפת הוה ליה פת כמו יין שהרי
כשמקדש על הפת מברך ברכת המוציא ואחר כך מקדש וכיון דכשקידש לא הוי קידוש הפסק לברכת
המוציא שבירך קודם לו בסמוך הכי נמי לא הוי הפסק לברכת המוציא שבירך בתחלת אכילתו:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן רעא סעיף ד
(יא) ה אסור לטעום
כלום (יב) קודם שיקדש, (יג) אפי' מים. ואפי' אם התחיל מבעוד יום, (יד) ו צריך להפסיק
(טו) ז שפורס מפה, ומקדש. ואם היו שותים יין תחלה, אינו אומר אלא קידוש בלבד (טז) ח
<ד> בלא ברכת היין, (יז) ואח"כ ט מברך ברכת המוציא. ואם אין לו יין ומקדש
על הפת, (יח) אינו מברך המוציא. וי"א שאף כשמקדש על היין אינו מברך המוציא.
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן רעא סעיף ד
(יא) אסור לטעום -
וזהו רק איסור דרבנן והטעם כיון דחיוב של הקידוש חל עליו מיד בכניסת שבת ואפילו לא
קבל עליו שבת בהדיא דכיון שנעשה ספק חשיכה ממילא חל עליו שבת ואם קבל עליו שבת אפילו
עדיין יום גדול דינא הכי ואם רוצה לקבל שבת מבע"י ולקדש ולאכול ולהתפלל ערבית
אח"כ בלילה רשאי ובתנאי שיהיה חצי שעה קודם זמן מעריב כדלעיל בסימן רל"ה
ס"ב [א"ר]:
(יב) קודם שיקדש -
ואפילו אין לו אלא כוס אחד יקדש עליו ויברך בהמ"ז בלא כוס [היינו אפילו למאן דס"ל
בהמ"ז טעונה כוס לעיל בסימן קפ"ב ס"ב] ולא יאכל קודם שיקדש:
(יג) אפילו מים - ושרי
לרחוץ פיו במים כיון דאינו מכוין להנאת טעימה:
(יד) צריך להפסיק
- ואע"ג דהתחיל בהיתר שאני הכא דהקידוש שייך לסעודה ולכתחלה איתקון שיקדש קודם
סעודה ובמקום סעודה:
(טו) שפורס מפה - לכסות
הפת עד אחר הקידוש ואח"כ יסירנה כי היכי דתתראה דאתא הסעודה השתא ליקרא דשבתא
ואף אם לא ישב עדיין לאכול ג"כ דינא הכי דצריך פריסת מפה בעת הקידוש וכדלקמן בס"ט
אלא דקמ"ל בזה דאף שהוא באמצע אכילתו די בפריסת מפה:
(טז) בלא ברכת היין
- דכיון דבירך כבר בתוך הסעודה בתחלת שתיתו שוב א"צ לברך עתה בורא פה"ג קודם
הקידוש וה"ה שאין צריך לברך על היין שבתוך הסעודה דהא אין שום היסח הדעת בין שתיית
הכוס של קידוש לשתיית היין שבתוך הסעודה:
(יז) ואח"כ מברך
בה"מ - היינו כשבא לגמור אח"כ סעודתו מברך ברכת המוציא מחדש דאינו יוצא בהמוציא
שבירך בתחלת הסעודה לפי שהקידוש שבינתים שהיה צריך לאמרו מפני שנאסר באכילה עד שיקדש
זה הוי הפסק לפיכך צריך לברך שנית ברכת המוציא [ובהמ"ז רק פ"א בסוף הסעודה]
משא"כ כשאין לו יין ומקדש על הפת שזמן ברכת המוציא שלו הוא קודם קידוש ולא היה
עדיין הפסק שיהיה צריך מחמת זה לברך שנית לכן א"צ לברך המוציא לכו"ע:
(יח) אינו מברך המוציא
- דס"ל דקידוש לא הוי הפסק. וכיון דספק ברכות להקל יש לתפוס כהי"א [אחרונים]:
רי"ף
מסכת שבת דף מג עמוד ב
גרסינן בפרק השולח
גט לאשתו אמר רבא בהני תלת מילי נחתי בעלי בתים מנכסיהון דמפקי עבדיהון לחירות וסיירי
נכסיהון בשבתא וקבעי סעודתייהו בשבתא בעידן בי מדרשא דא"ר חייא בר אבא א"ר
יוחנן שתי משפחות היו בירושלים אחת קבעה סעודתה בשבת ואחת קבעה סעודתה בערב שבת ושניהם
נעקרו:
רי"ף
מסכת גיטין דף כ עמוד ב
ואמר רבה בהני תלת
מילי נחתי בעלי בתים מנכסהון דמפקי עבדייהו לחירות ודסיירי נכסייהו בשבתא ודקבעי סעודתייהו
בשבתא בעידן מדרשא דא"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן שתי משפחות היו בירושלים אחת
קבעה סעודתה בע"ש ואחת קבעה סעודתה בשבת ושניהן נעקרו:
טור אורח חיים סימן רמט
אין צרין
במלחמת הרשות על עיירות של עכו"ם אא"כ התחילו ג"י קודם השבת ואם התחילו
אין מפסיקין אבל מלחמת מצוה מתחילין אפילו בשבת. אין הולכין בע"ש יותר מג' פרסאות
כדי שיגיע למלון בעוד היום גדול ויכול להכין צרכי סעודה לשבת לא שנא אם הולך לביתו
או לבית האושפיזא אין קובעין סעודה בע"ש משום כבוד שבת ומותר לאכול עד שתחשך ומ"מ
אסור לקבוע בו סעודה כדי שיכנס לשבת כשהוא תאב לאכול לשון הרמב"ם מצוה שימנע אדם
מן המנחה ולמעלה לקבוע סעודתו ונראה דאף קודם המנחה נמי אין לקבוע דע"ש סתמא קאמר
דגרסי' בפ' השולח (לח ב) א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן ב' משפחות היו בירושלים
אחת קבעה סעודתה בע"ש ואחת בשבת פי' בשעת בית המדרש ושתיהן נעקרו ויראה שדרך אנשי
מעשה להתענות כל היום כדאיתא בעירובין בפ' בכל מערבין (מ ב) הני בני בי רב דיתבי בתעניתא
במעלי שבתא מהו לאשלומי אלמא שדרך ת"ח להתענות בע"ש ולענין בעיין אסיקנא
(עירובין מא א) והילכתא מתענה ומשלים פי' אם ירצה ולא הוי כמתענה בשבת וכיון שיכול
להשלים אם ירצה והוא קיבל עליו תענית סתם וכל תענית שלא שקעה עליו החמה אינו תענית
צריך להשלים עד צאת הכוכבים אם לא שפירש בשעת קבלת תענית עד שישלים תפלתו עם הצבור
והר"מ כתב שיכול לאכול מיד אחר התפלה קודם שקיעת החמה שהוא מפרש מתענה ומשלים
עד אחר התפלה אבל אם מתענה בע"ש תענית חלום מתענה עד צאת הכוכבים כיון שיכול להתענות
אפי' בשבת כ"ש שמשלים עד הלילה:
בית יוסף
אורח חיים סימן רמט אות ב (א) ד"ה אין קובעין
ב (א) אין קובעין סעודה
בערב שבת וכו'. אף על גב דקיימא לן דבערב שבת מותר לאכול עד הלילה כרבי יוסי דאמר בפרק
ערבי פסחים (פסחים צט:) אוכל והולך עד שתחשך כלומר מתחיל לאכול עד שתחשך וכן פירש הר"ן
שם (יט. ד"ה רבי יוסי) דברי הרי"ף וכן כתב הרא"ש (סי' ב) בשם הרמב"ן
(במלחמות שם יט:) שכך הוא דעת הרי"ף וכן הסכים הרא"ש, ודלא כבה"ג (סי'
ב הל' קידוש והבדלה יג.) שכתב דאפילו רבי יוסי מודה דמט' שעות ולמעלה אסור להתחיל,
מפרש רבינו דהני מילי אכילה בעלמא אבל קביעות סעודה שאינו רגיל בה בימות החול אסור
כל היום מההיא דהשולח דבסמוך:
ולשון הרמב"ם.
שהביא רבינו הוא בפרק ל' (ה"ד) אף על פי שהוא בסגנון אחר ונחלק עליו רבינו מדגרסינן
בהשולח אחת קבעה סעודתה בערב שבת ומדקאמר בערב שבת סתמא משמע דכל היום נמי אסור. וכתב
הגאון מהר"י אבוהב ז"ל וז"ל ואחת בשבת פירוש בשעת בית המדרש, זה הפירוש
הוא מלשון הגמרא שאומר ואחת בשבת בעידן בי מדרשא ואולי המחבר מביא ראיה שערב שבת הוא
סתמא מלשון הגמרא שאמר בערב שבת ובשבת, [ובשבת] פירש בשעת בית המדרש ובערב שבת לא פירש
כלל נראה שהוא סתמא עכ"ל. ואף על פי שבגמרא לא באו לפרש דהאי בשבת בעידן בי מדרשא
הוא אלא ממילא משמע דהכי איתא בגמרא אמר רבה בהני תלת מילי בעלי בתים נחתי מנכסייהו
וכו' ודקבעי סעודתייהו בעידן בי מדרשא דא"ר יוחנן שתי משפחות היו בירושלים אחת
קבעה סעודתה בשבת ואחת קבעה סעודתה בערב שבת ושתיהן נעקרו, מכל מקום דייק רבינו דמאחר
שמתוך דברי רבה למדנו דאיסור זה שקבעה סעודתה בשבת היינו דוקא בעידן בי מדרשא אם איתא
דאיסור זו שקבעה סעודתה בערב שבת אינו כל היום ה"ל לבעל הגמרא לפרושי ואף על פי
שאין זה כדאי להכריע מכל מקום סובר מהר"י אבוהב דנקטיה רבינו לגילוי מילתא בעלמא:
ודע שלשון הרמב"ם בפרק ל' (ה"ד) הכי איתיה אסור לקבוע סעודה ומשתה בערב שבת
מפני כבוד השבת ומותר לאכול ולשתות עד שתחשך ואף על פי כן מכבוד שבת שימנע אדם מן המנחה
ולמעלה מלקבוע סעודה כדי שיכנס לשבת כשהוא מתאוה לאכול ופירש הרב המגיד שסעודה ומשתה
שאינו נהוג בימות החול אסור לעשותו בערב שבת וכל היום בכלל האיסור ולאכול ולשתות בלי
קביעות סעודה אפילו סעודה שרגיל [בה] בחול כל היום מותר להתחיל כרבי יוסי דפרק ערבי
פסחים ולקבוע סעודה שנהוג בה בחול מצוה להמנע מט' שעות ולמעלה לפי שסבור [דאע"ג]
דקיימא לן כרבי יוסי דאמר אוכל והולך עד שתחשך, (והיינו) [דהיינו] דוקא בלי קביעות
סעודה עכ"ל. ורבינו שסתם דבריו ולא חלק בין קביעות סעודה שרגיל בה לשאינו רגיל
נראה שהיה מפרש דברי הרמב"ם דלא שאני ליה בין סעודה שרגיל לשאינו רגיל והכי קאמר
אסור לקבוע סעודה ומשתה ופירש שאין איסור זה דין דמדינא כל היום מותר לאכול כלומר אפילו
בקביעות סעודה ופירש עוד שאין איסור קביעות זה אלא דוקא מן המנחה ולמעלה, ופירוש הרב
המגיד נראה בעיני: ומתוך דברי הרב המגיד תבין שמנחה האמורה כאן היא מט' שעות ולמעלה,
אבל הראב"ד (שם בהשגות) כתב דמחצות ולמעלה אסור לקבוע סעודה, ויש סעד לדברי הרב
המגיד מדתנן בפרק ערבי פסחים (צט:) [ערבי פסחים] סמוך למנחה לא יאכל אדם עד שתחשך ופירשו
(המפרשים) [בגמרא (קז:)] סמוך למנחה קטנה קאמר אלמא דבהכי סגי ליכנס תאב לסעודת הלילה.
ומיהו חצי שעה קודם לזמן מנחה קטנה בעינן כמו בערב פסח ומשום הכי שבקיה [המ"מ]
ללישנא דהרמב"ם דקתני מנחה וכתב מט' שעות למימרא דמן המנחה דקתני חצי שעה סמוך
לה קאמר: וכתב שם הרב המגיד בשם המפרשים שאף על פי שמותר לאכול עד שתחשך ואפילו להתחיל
נמי הני מילי לצורך שעה אבל לעשות כן תמיד לא דמיחזי כמזלזל בכבוד שבת עכ"ל:
שולחן
ערוך אורח חיים סימן רמט סעיף ב
* (ט) <א> אסור
לקבוע בערב שבת סעודה ומשתה * שאינו רגיל בימי החול, * ואפילו היא (י) ג סעודת אירוסין,
* מפני (יא) ד כבוד השבת, (יב) שיכנס לשבת כשהוא תאב לאכול; וכל היום בכלל האיסור.
הגה: וסעודה שזמנה ערב שבת, כגון (יג) ברית מילה * ה או פדיון הבן, * ו מותר, כן נ"ל
וכן המנהג פשוט. (יד) ולאכול ולשתות בלי קביעות סעודה, אפילו סעודה שרגיל בה בחול,
כל היום מותר להתחיל מן הדין, אבל מצוה להמנע * (טו) מלקבוע סעודה שנהוג בה בחול,
* (טז) מט' שעות ולמעלה.
משנה ברורה
על שולחן ערוך אורח חיים סימן רמט סעיף ב
(ט) סעודת אירוסין
- פי' אם אירס קודם לכן אסור לעשות הסעודה בע"ש דאף דסעודת אירוסין היא מצוה מ"מ
היה לו להקדימה אבל אם אירס בע"ש מותר לעשות הסעודה דכיון דאירוסין שריא בע"ש
משום שלא יקדמנה /יקדמנו/ אחר ממילא שרי הסעודה לזה ג"כ וחשובה כמו סעודת מילה
ופדיון הבן שזמנה קבוע. וכן אם היו הנשואין בע"ש מותר לעשות הסעודה ג"כ ומ"מ
לכתחלה טוב ונכון אם אפשר לדחות הסעודה למחר או יום אחר אפילו באירס בע"ש. ודע
דכ"ז בסעודת אירוסין אבל בסעודה שעושין בשידוכין שלנו לא הוי סעודת מצוה כ"כ
בפמ"ג בסימן תמ"ד ולפ"ז אין לעשותה בע"ש אפילו אם נגמר השידוך
באותו יום ומה שנוהגין לאכול מיני מרקחת בשעת כתיבת התנאים לא מקרי סעודה:
(י) כבוד השבת - ויש
שכתבו הטעם שמתוך טרדת הסעודה לא יתעסקו בצרכי שבת:
(יא) שיכנס לשבת וכו'
- שאף שאוכלה בבוקר כיון שהוא מרבה בסעודתו שלא כרגילותו שוב לא יאכל בלילה לתיאבון:
(יב) ברית מילה - אפילו
אם אינה בשמיני ללידתו כגון שהיה חולה בשמיני ונדחית מ"מ מקרי זמנה קבוע דכל שעתא
ושעתא זמניה הוא דאסור להניחו ערל אפילו יום אחד וכן בפדיון הבן אפילו עבר זמנו מ"מ
כיון שמן הדין אפילו אחר ל' יום כל שעתא ושעתא רמיא חיובא עליה לפדותו ממילא מותר לעשות
ג"כ הסעודה:
(יג) מותר - דהיא ג"כ
סעודת מצוה ואין לדחותה מפני סעודת שבת ומ"מ לכתחלה מצוה להקדימה בשחרית משום
כבוד שבת וכמו שמבואר בסימן תרצ"ה ס"ב לענין סעודת פורים ע"ש ובדיעבד
יכול לעשותה אפילו ממנחה ולמעלה:
(יד) ולאכול ולשתות
וכו' - ואין בכלל זה אם הוא שותה כ"כ הרבה מיני משקה עד שיהא שבע כי הוא בודאי
מקלקל תאות המאכל והחוש יעיד ע"ז ולפעמים יוכל להבטל ע"י שכרותו מסעודת שבת
לגמרי וע"כ מצוה להמנע מזה עכ"פ מט' שעות ולמעלה:
(טו) אפילו וכו' -
היינו כמו ואפילו ור"ל דלא מבעיא בלי קביעת סעודה כלל דזה ודאי מותר כל היום ואפילו
מצוה להמנע ג"כ ליכא ואפילו בקביעת סעודה כיון שאינו עושה סעודה רחבה רק כמו שרגיל
בה בחול מותר כל היום מן הדין אבל מצוה להמנע וכו':
(טז) מלקבוע סעודה
- ואם התחיל אינו מפסיק:
ביאור
הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן רמט סעיף ב
* אסור לקבוע וכו'
- ר"ל לעשות סעודה קבועה ואפילו פעם אחת בימי חייו וראיה לזה סעודת אירוסין כ"כ
הפמ"ג ועי' בהרב המגיד בשם יש מפרשים והובאה בב"י וע"כ לא מיירי בסעודה
שאינה רגילה דאל"ה תקשי עלייהו מירושלמי דאוסר בסעודת אירוסין ועיין בב"ח:
* שאינו רגיל בימי
החול - ואפילו אם הוא עשיר ביותר ועושה בכל יום סעודה רחבה כמו בשבת מ"מ בע"ש
יש למנוע מלעשות כן כדי שיאכל לתיאבון בלילה כן מוכח ברש"י גיטין ל"ו ע"ב
ד"ה בע"ש ע"ש ועיין לקמן בסימן רפ"ח סעיף ז' בהג"ה דאיש כזה
צריך לעשות בשבת שינוי בסעודת היום להקדים או לאחר כדי שיהא מינכר יום השבת משאר ימי
השבוא:
* ואפילו היא סעודת
אירוסין - עיין בביאור הגר"א שכתב דאם אירס כבר מותר כמו דאמרינן בפ"ג דפסחים
וכו' אין כונה דאירס מאתמול דהלא בזה בודאי אוסר הירושלמי ועוד דע"ז אין שום ראיה
מפ"ג דפסחים אלא כונתו דכיון שכבר אירס ממילא שריא הסעודה לזה באותו יום ג"כ
וכדעת המ"א ומוכח מלשונו דס"ל דלכתחלה אסור לארס בע"ש ובאמת לכאורה
קשה מאד דהירושלמי מתיר בהדיא ונ"ל דהגר"א כיון במה שכתב שכבר אירס לתרץ
קושית המ"א שהקשה דהירושלמי שאוסר לעשות סעודת אירוסין בע"ש [שז"ל הירושלמי
אסור לארס בע"ש הדא דאתמר סעודת אירוסין אבל לארס מותר אמר שמואל אפילו בט"ב
מותר לארס שלא יקדמנו אחר] סותר המשנה דפסחים דמוכח שמותר לעשות סעודת אירוסין אפילו
בע"פ וכ"ש בע"ש ומה שתירץ דכונת הירושלמי דוקא כשאירס מאתמול אבל כשאירס
בע"ש מותר לעשות אז גם הסעודה הוא דחוק מאד בירושלמי וע"כ כיון בלשונו הצח
לתרץ קושיתו והוא דדעת הירושלמי דאם בא לפנינו לשאול בע"ש אם לארס או לא לא מקילינן
ליה בזה מפני כבוד השבת דהיינו משום הסעודה שיצטרך לעשות אח"כ באותו יום אם לא
שיתרצה בהדיא שלא לעשות סעודה באותו יום אז מקילינן ליה לארס וזה הוא כונת הירושלמי
דמתיר לארס אבל אם בא לפנינו לשאול אם לעשות סעודה באותו יום אחר שכבר אירס מורינן
ליה להקל דהוי סעודת מצוה ובאופן זה מיירי המשנה דפ"ג דפסחים וכ"ז הוא לדעת
הירושלמי מתחלה אבל לפי מה דמסיק שמואל אח"כ דאפילו בט"ב מותר משום שלא יקדמנה
אחר ממילא ה"ה דאפילו בע"ש מותר לכתחלה בכל גווני וממילא מותר אח"כ
לעשות סעודה ג"כ. היוצא לפ"ז דלדינא לפי מה דקי"ל כשמואל לקמן בסימן
תקנ"א ס"ב לכ"ע מותר לארס בע"ש וממילא מותר לעשות סעודה ג"כ
וכונת הגר"א הוא רק לתרץ דעת הירושלמי מתחלה דיסבור דאפילו מאירוסין יש ליזהר
אם דעתו לעשות סעודה:
* מפני כבוד השבת שיכנס
וכו' - ובפמ"ג מצדד דאין הטעם משום לתיאבון אלא דעיקר הטעם הוא מפני שמזלזל בזה
כבוד שבת שעושה ע"ש שוה בזה לימי השבת:
* או פה"ב - וה"ה
בסיום מסכתא:
* מותר - עיין במ"א
שהביא בשם הלבוש דאם אפשר לקיים שתיהן מוטב ואם לאו תדחה סעודת שבת ור"ל דלא יוכל
לקיים בלילה כלל מפני אכילה גסה ואפ"ה אין לו לחוש לזה כיון שהוא עוסק עתה בסעודת
מצוה ויקיים למחר הג' סעודות כמ"ש בסימן רע"ד וכן ביאר הפמ"ג כונתו
ומ"מ לדינא יש לעיין בזה טובא דהלא סעודת שבת בלילה היא חובה מצד הדין משא"כ
בסעודת ברית מילה ופדה"ב אינו אלא מצוה בעלמא ולא חיובא כלל וא"כ אם משער
שע"י אכילתו יתבטל לגמרי מסעודת לילה יש לו למנוע מזה ומהשו"ע אין שום ראיה
כלל דהשו"ע לא התיר רק אם עי"ז לא תהיה אכילתו בלילה לתיאבון אבל עכ"פ
לא יתבטל מהמצוה לגמרי [וגם אם טעם איסור קביעת סעודה הוא משום דמזלזל בשבת בזה לא
מיחשב זלזול כלל כיון שהוא סועד סעודת מצוה או אם הטעם משום דעי"ז אין הכנה לצורך
שבת יש לומר דבסעודת מצוה לא החמירו בזה וסמכו דמסתמא יכין עכ"פ כסא דהרסנא לכבוד
שבת] משא"כ אם עי"ז יהיה בלילה אכילה גסה דלא נחשבה אכילה כלל מסתברא דיש
לו למנוע מלאכול הרבה כדי שלא יבוא לזה. אח"כ מצאתי בעט"ז שדעתו ג"כ
דיזהר מלאכול כ"כ באופן שיבא לידי בטול סעודה בלילה ואף שהוא מחמיר באכילה כדי
שביעה שאין מקור לזה עכ"פ לאכול ולשתות באופן שיוכל לבוא לידי בטול סעודה לגמרי
בלילה בודאי יש לו ליזהר. ודע דמה שהביא המ"א בשם הב"ח דמצוה להתחיל קודם
ט' שעות הוא מפורש לקמן בסימן תרצ"ה בהג"ה לענין סעודת פורים וביותר מזה
ע"ש [ולפלא שהביא זה מהב"ח] וכן מוכח שם בהגר"א דפשיטא ליה דבר זה ע"ש
ונוכל ללמוד מעניננו לשם דבדיעבד יוכל לעשות סעודת פורים אפילו ממנחה ולמעלה. כתב הד"מ
בשם הא"ז מצוה לאכול סעודת שבת לתיאבון ומאחר דעיקר הסעודה הוא לחם לכן אסור לאכול
גרימז"ל בשבת קודם הסעודה משום דשוב לא יוכל לאכול עיקר סעודת שבת לתיאבון והד"מ
חולק עליו דהא אנן קי"ל דאוכל והולך אפילו מן המנחה ולמעלה עד שתחשך א"כ
ש"מ דלא חיישינן אלתיאבון והמג"א הסכים עם הא"ז דנהי דקי"ל כר'
יוסי דמותר לאכול אחר המנחה [ולא קי"ל כר' יהודה דס"ל דאסור לאכול ולשתות
מן המנחה ולמעלה כדי שיכנס לשבת כשהוא תאב לאכול] הוא רק משום דאין להחמיר עליו מבעוד
יום משום חשש דלתיאבון אבל כשהגיע זמן סעודת שבת גם ר' יוסי מודה דמצוה לאכול לתיאבון
[עיין תוס' פסחים צ"ט ע"ב שהוא נגד סברא זו דבודאי יהיה זהיר בזה ע"ש
אבל מכמה פוסקים משמע דלא ס"ל כהתוספות] וא"כ כיון שעיקר הסעודה הוא לחם
אין לאכול גרימז"ל או שארי מיני מזונות כה"ג קודם כדי שיהא תאב לאכול וכמו
מן המנחה ולמעלה לר' יהודה [זהו כוונת המג"א בבירור בעז"ה ואח"כ מצאתי
במחצית השקל שגם הוא ביאר כמש"כ דמבעוד יום גם להמ"א מותר ועיין בפמ"ג]
ובמקומות דנוטלין לידים קודם קידוש שעל הכוס פשיטא דאסור לאכול קודם המוציא כדי שלא
יהיה הפסק רב בין נטילה להמוציא וע"ש עוד שהקשה דהוא גרם ברכה שאינה צריכה וגם
דאסור להקדים ברכת במ"מ קודם לברכת המוציא. והנה במקומותינו שהמנהג שאין נוטלין
לידים קודם קידוש נהגו העולם להקל בשחרית כדעת הד"מ ואוכלין מיני מזונות לאחר
קידוש קודם הסעודה ועיין בשו"ע של הגר"ז שיישב המנהג וכתב שאין למחות ביד
המקילין ומ"מ יש אנשי מעשה שמחמירין לעצמן במקום דאפשר כדעת המג"א ותיכף
אחר הקידוש נוטלין לידים ומברכין על הפת ואוכלין הכל בתוך הסעודה וכ"כ בספר שלחן
עצי שטים ועכ"פ לכ"ע נכון להדר שלא למלא כרסו משארי אכילות קודם סעודת הפת:
* מלקבוע סעודה וכו'
- היינו לאכול פת כדי שביעה כרגילותו בחול אבל מעט להשקיט רעבונו אינו בכלל קביעת סעודה
לענין זה:
* מט' שעות ולמעלה
- עיין במ"ב והטעם דאף שצריך לחשוב שעות זמניות היינו בשאין היום קצר הרבה אבל
כשהיום קצר מאד ובודאי לא יהיה תאב לאכול בלילה אחר אכילתו הסעודה הרגילה לא עדיף ד"ז
מאם היה איסטניס דאיתא לקמן בסימן ת"ע ס"ג ובסימן תע"א ס"א בהג"ה
דמחמרינן ביה ונהי דשם לגבי מצה חמור מעניננו היינו דלית ביה חיובא אבל עכ"פ מצוה
איכא ואף שבאמת גם איסטניס א"צ להתענות בע"ש כ"א מצד מדת חסידות היינו
תענית גמור משא"כ בנידון דידן דהוא רק בהקדמה בעלמא בודאי מצוה לעשות כן: