גמ' פסחים דף קא., קא:
אורך השיעור הקולי ברי"ף ר"ן
ושו"ע הוא 24:13 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 20:03 דקות
4) הביאו להם יין
אחר, אינו מברך בפה"ג, אבל מברך עליו: הטוב והמטיב
רמב"ם הלכות שבת
פרק כט הלכה ח
אין קידוש אלא במקום
סעודה, כיצד לא יקדש בבית זה ויאכל בבית אחר, אבל אם קידש ל בזוית זו אוכל בזוית שניה,
ולמה מ מקדשין * בבית הכנסת מפני האורחין שאוכלין ושותין שם.
רא"ש מסכת פסחים פרק י סימן ה
. והשתא פריך שפיר לשמואל למה ליה לקדושי
בבי כנישתא אם אין תנאי מועיל לצאת בביתו. ומהשתא הוי ברכה לבטלה אם אין שם אורחין
וה"ר יונה פירש דאינה ברכה לבטלה דהא דאמרינן דאין קידוש אלא במקום סעודה היינו
מדרבנן ואסמכוה רבנן אקראי וקראת לשבת עונג. ועיקר הקידוש מן התורה הוא כדכתיב זכרהו
על היין בכניסה. הלכך כיון שיש בני אדם שאינם יודעים לקדש נהגו לקדש בבית הכנסת כדי
שיצאו ידי קידוש מן התורה. והא דקאמר אין קידוש אלא במקום סעודה לא משמע כפירושו דמשמע
שאינו קידוש כלל. וכן הא דאמר רבה ובקדושא דהכא לא נפקיתו. ועוד קשה מאי קאמר לשמואל
למה לי לקדושי בבי כנישתא נימא להוציא מי שאינו יודע לקדש בביתו.
טור אורח חיים סימן רסט
ונוהגין בכל המקומות שש"ץ מקדש
בבה"כ ואני תמה היאך נתפשט זה המנהג דהא קי"ל כשמואל שאין קידוש אלא במקום
סעודה ולדידיה אין מקדשין בבה"כ אלא לאפוקי אורחין דאכלי ושתי בבי כנישתא דלדידהו
הוי מקום סעודה וכיון דהשתא ליכא אורחין דאכלי התם קרוב הדבר להיות ברכה לבטלה: והמקדש
בב"ה אין לו לשתות מיין של קידוש דכיון שאינו יוצא בו שאינו לו במקום סעודה אסור
לו לטעום עד שיקדש במקום סעודה אלא יתן לתינוק ושפיר דמי דהא דאמרינן (פסחים קו א)
המברך צריך שיטעום לאו דוקא הוא אלא ה"ה נמי אם טעים אחר שפיר דמי ורב נטרונאי
כתב שמקדשין בבהכ"נ אף ע"פ שאין אוכלין שם אע"פ שאין קידוש אלא במקום
סעודה אפי' הכי מקדשין בה מפני שהטעמת יין של קידוש של שבת רפואה היא ומה שטועמין כל
הציבור לא שחובה היא לטעום אלא שחובה לשמוע קידוש בלבד וכיון ששמעו הציבור הקידוש יצאו
ידי חובתם ואין צריכים לטעום וזה שמקדש ונותן לציבור משום רפואה ליתן על עיניהם דאמרינן
פסיעה גסה נוטלת אחת מחמש מאות ממאור עיניו של אדם ובמאי מהדר ליה בקידושא דבי שמשי
הילכך כיון דאיכא מן הציבור דלית להו יין תיקנו לקדש בבהכ"נ על היין משום רפואה
ע"כ וכל דבריו תמוהין מ"ש שיוצאין בשמיעה בלא טעימה תמה על עצמך היאך יוצאין
אפילו בטעימה כיון שאינו מקום סעודה ולא עוד אלא שאסורין לטעום כדפי' וגם מ"ש
שתיקנו לקדש משום רפואה זה לא מצינו שלא תקנו אותו אלא משום אורחין וכיון דליכא אורחין
ראוי היה שלא לקדש ואי איישר חילי אבטליניה וכ"כ רב האי שאם אין אורחין אין מקדשין
בבהכ"נ:
בית יוסף אורח חיים
סימן רסט
ונוהגין בכל המקומות
ששליח צבור מקדש וכו' ואני תמיה איך נתפשט זה המנהג וכו'. גם רבינו ירוחם כתב בחלק
א' (סו.) שצ"ע על המנהג, והרא"ש בפרק ערבי פסחים (סי' ה) כתב אהא דפריך
(פסחים קא.) לשמואל [דאמר] אין קידוש אלא במקום סעודה למה ליה לקדושי בבי כנישתא כי
אין תנאי מועיל לצאת בביתו ומהשתא הוי ברכה לבטלה אם אין שם אורחים וה"ר יונה
פירש דאינה ברכה לבטלה דהא דאמרינן דאין קידוש אלא במקום סעודה היינו מדרבנן ואסמכוה
רבנן אקראי (ישעיה נח יג) וקראת לשבת עונג ועיקר הקידוש מן התורה הוא הילכך כיון שיש
בני אדם שאין יודעין לקדש נהגו לקדש בבית הכנסת כדי שיצאו ידי קידוש מן התורה, והא
דקאמר אין קידוש אלא במקום סעודה לא משמע כפירושו דמשמע שאינו קידוש כלל וכן הא דאמר
רבה (שם) ובקידושא דהכא לא נפקיתו ועוד קשה מאי קאמר לשמואל למה לי לקדושי בבי כנישתא
לימא להוציא מי שאינו יודע לקדש בביתו עכ"ל [הרא"ש], וכן כתבו שם התוספות
(ק: ד"ה ידי קידוש). אבל הר"ן שם (כ. דיבור ראשון) קיים המנהג משום דכיון
דמעיקרא איתקן משום אורחים אמרינן ליה שתקנות חכמים קבועות הן כדאשכחן במעין שבע (שבת
כד:) דאיתקן משום עם שבשדות הבאים באחרונה ואפילו היכא דליתיה לההוא טעמא כגון דאיתנהו
כולהו בבי כנישתא אמרינן ליה דכיון דאיתקן איתקן, וכן כתב הרב המגיד בפרק כ"ט
(מהל' שבת ה"ח), וכן כתב הרמב"ם בתשובה (פאר הדור סי' קמח) גבי שליח צבור
שצריך לחזור התפלה אפילו אין שם מי שאינו בקי מפני שכבר התקינו לחזור התפילה וכתבה
ה"ר דוד אבודרהם בסדר תפלות החול (סדר שחרית של חול ופירושה, ע' קיז) וכתבתיה
בסימן קכ"ד (קו: ד"ה וכתב הרד"א שנשאל), וכן כתב הרשב"א בתשובה
(ח"א סי' לז). וכתב עוד באותה תשובה שנראה לו שמחזירין על היין לקדש עליו בבית
הכנסת שתקנה קבועה היא וצריך לחזר אחריה עכ"ל, ובארץ ישראל נהגו שלא לקדש בבית
הכנסת והוא הנכון:
והמקדש בבית הכנסת
אין לו לשתות מיין של קידוש וכו'. כן כתב הרא"ש בריש פרק ערבי פסחים (סי' ה) ורבינו
ירוחם בחלק א' (סו.) והגהות (מיימוניות) בפרק כ"ט (אות מ) וכן כתב המרדכי בפרק
ערבי פסחים (לה.) בשם מור"ם (מראטנבערג הל' ברכות תפו ע' קעח) ואע"פ שכתב
שה"ר שמואל אומר בשם השר מקוצי שמותר המקדש לשתות במקום אחר ולא חשיב כשותה קודם
קידוש והביא ראיה לדבר, וכן כתב בספר מצות קטן (עי' הגהות סמ"ק מצוה רפא אות ג)
נהגו העולם כדברי האוסרים לשתות שלא במקום סעודה: וכתבו הגהות (מיימוניות) בפרק כ"ט
(אות מ) שיכולין להשקותו לקטנים דהא דאמרינן בפרק חרש (יבמות קיד.) דבידים לא ספינן
להו איסורא היינו נבלות וטרפות ובהאי גוונא דנפקא לן מלא תאכלו[ם] (ויקרא יא מב) אבל
קידוש היום מצות עשה הוא ולא נפקא לן מהתם עכ"ל, ולדברי האומרים דאפילו איסורי
דרבנן לא ספינן להו לקטנים בידים כמו שאכתוב ב[סוף] סימן שמ"ג אפשר דכיון שיש
מתירין לשתות בבית הכנסת אפילו לגדולים אע"פ שהגדולים נוהגים כדברי האוסרים מכל
מקום לא חשיב איסור כולי האי שיאסר להשקותו לקטנים אי נמי דכיון דאי לא הוו שתו קטנים
הויא ברכה לבטלה (דאינן) [שרינן] איסור שתיה לקטנים שלא במקום סעודה כדי שלא תהא ברכת
הגדול לבטלה. ורבינו כתב בסימן רע"ג בשם הגאונים שאם שתה כוס יין שחייב עליו ברכה
יצא ידי קידוש וגומר סעודתו במקום אחר ולפי זה יכול המקדש בבית הכנסת לשתות מיין הקידוש
ובלבד שישתה רביעית, ומכל מקום נהגו העולם שלא לשתות שום גדול בבית הכנסת:
ורב נטרונאי כתב שמקדשין
בבית הכנסת וכו'. דברי רב נטרונאי תמה עליהם רבינו וכאשר יתבארו לא יהיו תמוהים, והילך
ביאורם, אע"פ שאין קידוש אלא במקום סעודה, כלומר ואם כן אע"פ ששמעו קידוש
בבית הכנסת צריך כל אחד לחזור לקדש בביתו, אפילו הכי מקדשין בבית הכנסת, מפני קצת העם
שאין להם יין שאע"פ שיוצאים ידי קידוש כשמקדשין במקום סעודתם על הפת מכל מקום
נפקא מינה בקידוש בית הכנסת שהוא על היין לרפואת העינים דטעימת יין הקידוש מרפא את
העינים:
ומ"ש ומה שטועמין
כל הציבור וכו'. כלומר ותדע שמה שנהגו לקדש בבית הכנסת אינו אלא משום רפואה ולא משום
דס"ל דיש קידוש שלא במקום סעודה שהרי טועמין כל הציבור ואי משום חובת קידוש לא
היו צריכים לטעום כולם דבטעימת חד מינייהו סגי אלא ודאי משום רפואה הוא. ומ"ש
בתחלה שהטעמת יין הקידוש רפואה היא ואחר כך כתב שהרפואה היא ליתן על עיניהם, ודאי שהרפואה
היא ליתן על עיניהם כמו שכתב בסוף אלא דמשום דעל ידי שטועמים הם נותנין על עיניהם נקט
ברישא שהטעמת יין של קידוש רפואה היא, ולפי זה מותר לטעום הקידוש אע"פ שאינו מקום
סעודה לדעת רב נטרונאי וכסברת השר מקוצי שכתבתי בסמוך אי נמי דגם לרב נטרונאי אסור
לטעום וטעימה שהזכיר לאו טעימה בפה היא אלא לנתינת יין על העינים קרי טעימה: והגאון
מהר"י אבוהב ז"ל כתב שמה שאמר רב נטרונאי שהטעמת יין של קידוש רפואה כלומר
שמיד כשטועם השליח צבור הקידוש מיד יש בכאן רפואה אע"פ שלא יעשו דבר, ומה שכתב
אחר כך ומה שטועמים וכו' לומר מאחר שהרפואה נעשית מיד בשמיעה למה צריך טעימת כל הציבור
ולפי שהיה נראה שזאת הטעימה היא שלא יצאו בקידוש ששמעו לזה אמר לא שחובה לטעום אלא
שחובה לשמוע ומה שעושים זה הוא על צד היותר טוב ואמר גם כן שזה שמקדש ונותן לציבור
הנה משיב שמאחר שיש בכאן רפואה בזה הכוס שהקידוש הוא רפואה לכל נותנין זאת הרפואה ליתן
על עיניהם לא שיהיה זה הכרח אלא שעושין אותו על צד היותר טוב משום ההיא דאמרינן וכו'.
ואפשר גם כן לפרש [ש]הרפואה אינה אלא מה שאמר ליתן על עיניהם ומה שאמר מפני (שהטעימה)
[שהטעמת] וכו' פירושו כך בטעימת יין של קידוש נעשה לו הכוס כוס של רפואה ליתן על עיניהם
שאם לא יטעום לא היה בו רפואה לפי שלא נעשה עדיין יין לקידוש, ומ"ש ומה שטועמין
כל הציבור וכו' מצד שהיה קשה לו למה הציבור טועמין שהרי החיוב לרפואה [אינה אלא] ליתן
על עיניהם והייתי אומר שעושים זה לפי שלא היה קידוש אם לא היו טועמין לזה אמר שאינו
כן שמה שטועמין אינו חובה והמקדש שנותנו להם אינו נותנו להם שיטעמוהו אלא לרפואה ליתן
על עיניהם אלא שהם טועמין על צד היותר טוב עכ"ל:
הא דאמרינן מאי תקנתיה
להדריה בקידושא דבי שמשי וכו'. הוא בסוף פרק כיצד מברכין (ברכות מג:) ופירש שם ה"ר
יונה (לא: ד"ה מאי) יחזיר אותו בזכות שיהיה רגיל בקידוש, אבל לא שיתן את היין
בתוך עינו דהא אמרינן במסכת שבת (קח:) שאפילו על גבי העין אסור מפני שהוא דרך רפואה
עכ"ל. ותמהני דהא בהדיא אמרינן בפרק שמונה שרצים (שם) תוך העין אסור על גבי העין
מותר וצריך לומר שכוונת ה"ר יונה בדעמיץ ופתח דכל כהאי גוונא אפילו על גבי העין
אסור כדמשמע התם:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן רסט
סעיף א
<א> נוהגין
לקדש בבהכ"נ, ואין למקדש לטעום מיין הקידוש אלא (א) א מטעימו לקטן, (ב) דאין קידוש
אלא במקום סעודה (וע"ל סי' רע"ג). ומעיקרא לא נתקן אלא בשביל אורחים ב דאכלי
ושתי (ג) בבי כנישתא, (ד) להוציאם י"ח, ועכשיו אע"ג דלא אכלי אורחים בבי
כנישתא לא בטלה התקנה, זהו טעם המקומות שנהגו לקדש בבהכ"נ. אבל ג יותר טוב להנהיג
(ה) שלא לקדש [ג] בבהכ"נ, וכן מנהג ארץ ישראל. הגה: ונהגו (ו) לעמוד בשעה שמקדשין
בבית הכנסת.
משנה ברורה סימן רסט
(א) מטעימו לקטן -
הנה י"א שיזהר ליתן רק לקטן שלא הגיע לחינוך אבל המ"א כתב בשם הפוסקים דמותר
ליתן אפילו לקטן שהגיע לחינוך (היינו כבר שית כבר שבע כל חד לפום חורפיה) ואדרבה אם
יתן רק לקטן שלא הגיע לחינוך יהיה ברכת המברך לבטלה דהא לא הגיע לחנכו בברכה. ואפילו
לפי מה שמבואר לקמן בסימן שמ"ג דאסור להאכיל בידים לקטן אפילו דברים שאסורים מדרבנן
הכא שרי מפני כמה טעמים עיין במ"א וה"ה דמותר להאכיל לקטנים בשבת בשחרית
לפני קידוש ואסור לענותו. כתבו האחרונים דאם אין קטן שהגיע לחינוך בבהכ"נ אזי
ישתה כשיעור רביעית שיהא חשוב במקום סעודה כמש"כ סי' רע"ג ס"ה ויוצא
בזה ויברך אח"כ ברכה אחרונה ויחשוב בדעתו לצאת בקידוש זה ומ"מ יכול אח"כ
לחזור ולקדש בביתו להוציא בני ביתו וכמ"ש סימן רע"ג ס"ד:
(ב) דאין קידוש וכו'
- היינו דאין המקדש יוצא בקידוש זה כיון שאינו במקום סעודתו משו"ה אסור לו לטעום
כלום עד שיקדש במקום סעודתו:
(ג) בבי כנישתא - עיין
לעיל בסימן קנ"א ס"א במ"ב מש"כ בזה:
(ד) להוציאם י"ח
- ואע"ג דהמקדש עצמו לא יצא מוציא את האחרים כמ"ש סימן רע"ג דבקידוש
יכול לברך לאחרים אע"פ שאינו אוכל עמהם:
(ה) שלא לקדש וכו'
- ובמדינתנו נוהגין לקדש בבהכ"נ בשבת ויו"ט בלבד בליל א' של פסח אין לקדש
בבהכ"נ [תפ"ז עי"ש]. ומהדרין אחר יין ונוהגין לקנות בדמים המצוה מי
שיתן יין לבהכ"נ לקידושא ואבדלתא ואין לבטל המנהג כי הרבה גאונים יסדוהו כמ"ש
הרשב"א:
(ו) לעמוד - ואמרו
הראשונים שזה מועיל לעייפות הברכים:
רמב"ם
הלכות שבת פרק כט הלכה ח
אין קידוש אלא במקום
סעודה, כיצד לא יקדש בבית זה ויאכל בבית אחר, אבל אם קידש ל בזוית זו אוכל בזוית שניה,
ולמה מ מקדשין * בבית הכנסת מפני האורחין שאוכלין ושותין שם.
בית יוסף
אורח חיים סימן רעג
[א] אמר שמואל אין קידוש אלא במקום סעודה. בריש פרק
ערבי פסחים (קא.) וטעמא משום דכתיב (ישעיה נח יג) וקראת לשבת עונג במקום קריאה שם תהא
עונג ואע"ג דרב ורבי יוחנן פליגי עליה פסקו הרי"ף (כ.) והרא"ש (סי'
ה) והתוספות (ק: ד"ה ידי קידוש) כוותיה משום דכמה אמוראי סבירא להו כוותיה וכן
פסק הרמב"ם בפרק כ"ט (ה"ח):
וכתב הר' ניסים דוקא
שלא היה דעתו תחלה וכו' ומפרשים התוספות דבריו הא דמהני תנאה וכו'. שם, וכן כתב גם
כן הרא"ש (שם), וטעמא משום דבגמרא דידן משמע דאין תנאי מועיל לקדש בבית זה על
דעת לאכול במקום אחר ובירושלמי (ברכות פ"ו ה"ו) קאמר דמועיל ולפיכך חילקו
דגמרא דידן מיירי במבית לבית ומשום הכי לא מהני תנאה אבל בירושלמי מיירי כששני המקומות
בבית אחד אבל הר"ן (כ. סוד"ה סבור) כתב דלא נהירא דכיון דלענין קידוש אע"פ
ששני המקומות בבית אחד דינם כשני בתים אין לחלק ביניהם אלא ודאי דירושלמי פליגא ואנן
כגמרא דידן נקטינן:
ובחדר אחד מפינה לפינה
לא שייך שינוי מקום וכו'. שם אהא דאמר שמואל אין קידוש אלא במקום סעודה סבור מינה הני
מילי מבית לבית אבל ממקום למקום בחד ביתא לא אמר ליה רב ענן זימנין סגיאין הוה קאימנא
קמיה דשמואל ונחית מאגרא לארעא והדר מקדש וכתב הרא"ש (שם) ואפילו מאגרא לארעא
הוה מקדש והוא הדין מחדר לחדר אבל מפינה לפינה בבית אחד אפילו טרקלין גדולים אינו צריך
לברך והכי אמרינן בשמעתין דמפינה לפינה לא חשיב שינוי מקום וכן כתבו התוספות (קא.
ד"ה אבל), וכך הם דברי הרמב"ם בפרק כ"ט (שם), והרי"ף (כ.) גורס
אבל מפינה לפינה לא אמר ליה רב ענן זימנין סגיאין וכו' ואפילו מאגרא לארעא הוה מקדש
ופירש הר"ן (שם) מפינה לפינה בחד ביתא לא, וכתב עוד ואפילו מאגרא לארעא הוה מקדש,
ואע"ג דליכא למיפשט מהא מפינה לפינה אפילו הכי כיון דמבית לבית לאו דוקא אלמא
אין הקביעות תלוי בבית אלא במקום סעודה ומעתה אפילו מפינה לפינה, והרב המגיד אע"פ
שהיה גורס מפינה לפינה יישב הגירסא לשיטת הרמב"ם שפסק כדברי התוספות והרא"ש
דאם קידש בזוית זו אוכל בזוית שנייה. ולענין הלכה כיון שהרמב"ם והרא"ש מסכימין
בכך הכי נקטינן וכל שכן שהתוספות סוברים כן וגם כי דברי הרי"ף אפשר להתפרש כן
וכמו שפירש הרב המגיד אותה גירסא כדעת הרמב"ם:
ודברי רב שר שלום שכתב
רבינו להקל אפילו במבית לחצר אם רואה את מקומו. כן כתב הרב המגיד בפרק כ"ט (ה"ח)
בשם הגאונים (ספר העתים סי' קמז, רי"ץ גיאות הל' קידוש ע' י) וגם הר"ן (שם)
כתב מיהו איכא למאן דאמר דהני מילי היכא דלא חזי ליה דוכתא דקדיש ביה אבל חזי ליה דוכתא
דקדיש ביה לא צריך ומדמו לשתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד דתנן בפרק ג' שאכלו (ברכות
נ.) דמזמנין כאחת:
שולחן
ערוך אורח חיים סימן רעג סעיף א
אין קידוש אלא (א)
<א> במקום סעודה, ובבית אחד מפנה לפנה חשוב מקום אחד, א שאם קידש (ב) לאכול בפנה
זו (ג) ונמלך לאכול (ד) בפנה אחרת, אפי' הוא טרקלין גדול, א"צ לחזור ולקדש. הגה:
* (ה) ב ומבית לסוכה חשוב כמפנה לפנה (מרדכי פ' ע"פ) וי"א (ו) שכל ג שרואה
מקומו, (ז) אפילו מבית לחצר, א"צ לחזור ולקדש. וי"א שאם קידש במקום אחד על
דעת לאכול במקום אחר, שפיר דמי (וע"ל ריש סי' קע"ח), והוא שיהיו שני המקומות
(ח) בבית אחד, כגון מחדר לחדר או מאיגרא לארעא, (* וכן עיקר).
משנה ברורה
על שולחן ערוך אורח חיים סימן רעג סעיף א
(א) במקום סעודה -
דכתיב וקראת לשבת ענג במקום ענג שהוא הסעודה שם תהא הקריאה של קידוש:
(ב) לאכול בפנה זו
וכו' - וכ"ש אם קידש על דעת לאכול בפנה אחרת דשפיר דמי:
(ג) ונמלך לאכול וכו'
- ומ"מ לכתחלה טוב שלא לסור ממקום שקידש דהא יש מחמירין גם במפנה לפנה אם לא
שהיתה דעתו בעת שקידש לאכול בפנה אחרת אז מסתברא דאין להחמיר בזה:
(ד) בפנה אחרת - אבל
אם נמלך לאכול בחדר אחר אף שהוא באותו בית צריך לחזור ולקדש כיון שלא היה דעתו לזה
בעת שקידש:
(ה) ומבית לסוכה וכו'
- כגון שירדו גשמים וקידש בבית ואח"כ פסקו הגשמים ורוצה לאכול בסוכה וה"ה
להפך שקידש בסוכה וירדו גשמים ורוצה לאכול בבית בכל זה אין צריך לקדש שנית ומיירי שהסוכה
בתוך הבית שהוסר היציע ואין שם הפסק מחיצה אחרת רק מחיצת הסוכה וע"כ ס"ל
דכיון שאין מחיצת הסוכה עשויה לתשמיש אלא לשם מצות סוכה חשיב כמפנה לפנה בלא מחיצה
דקי"ל דאפילו לא היתה דעתו מתחלה לכך א"צ לקדש שנית אבל אם הסוכה עשויה מחוץ
לבית שמחיצות הבית מפסיקות הו"ל כמחדר לחדר דכשאין דעתו מתחלה צריך לקדש שנית
אם לא שרואה את מקומו הראשון וכדלקמן זה הוא באור דברי רמ"א לפי מה שביארו המ"א
ומפני שיש פוסקים החולקים על כל זה וכמו שבארתי בבה"ל ע"כ טוב כשרוצה לעקור
אחר קידוש את דירתו לסעודה שישתה מתחלה רביעית יין במקום ההוא דאז חשיב עי"ז כמקום
סעודה וכדלקמן ולכו"ע אין צריך שוב לקדש שנית:
(ו) שכל שרואה מקומו
- שכיון שיכול במקום הסעודה לראות את המקום שקידש אפילו דרך חלון ואפילו רק מקצת מקומו
חשיב הכל כמקום אחד:
(ז) אפילו מבית לחצר
- וה"ה מבית לבית אם רואה מקומו ואין שביל היחיד קבוע בימות החמה ובימות הגשמים
מפסיק ביניהן. ואין לסמוך על דעת הי"א הזה רק לענין דיעבד בשעת הדחק שלא יכול
לסעוד במקום הקידוש אבל בלא"ה יזהר מאד שלא להקל מבית לבית ע"י ראית המקום
כי יש אחרונים שמחמירין אפילו דיעבד:
(ח) בבית אחד - היינו
היינו תחת גג אחד אע"פ שאין רואה מקומו:
ביאור
הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן רעג סעיף א
* ומבית לסוכה - עיין
במ"ב ודע דא"ר והגר"א ומאמר מרדכי השיגו על רמ"א המקיל במבית
לסוכה וס"ל דסוכה כיון שהיא עשויה מחיצה בפני עצמה חשיבא כמחדר לחדר וצריך לחזור
ולקדש אם לא היתה דעתו לזה מתחלה [ובספר דגול מרבבה ותו"ש יישבו קצת את קושיתם
שהקשו עליו] ומיהו בעל דה"ח העתיק לדינא את דברי הלבוש שמיקל עוד יותר בענין זה
ולהלבוש אפילו כשהסוכה עשויה חוץ לביתו שמחיצת הבית מפסקת ביניהן א"צ לחזור ולקדש
אפילו לא היתה דעתו לזה מתחלה דמסתמא כיון דדרך הוא ליכנס לסוכה כשפוסקין הגשמים לכן
אע"ג דלא אתני כאתני דמי. ואם הסוכה עשויה בחצר דהוי לגמרי בית אחר מוכח מדה"ח
שם שס"ל דבעינן ג"כ שיראה מהבית מקום הסוכה כן מוכח מהפמ"ג שהביא [ובשארי
אחרונים לא ראיתי לאחד שיתפוס דברי הלבוש לדינא] וע"כ טוב לאפוקי נפשיה מידי ספיקא
ולעשות כמו שכתבתי במ"ב:
* וכן עיקר - ומ"מ
לכתחלה לא יעשה כן אלא במקום דוחק דהא המ"א בסק"א מחמיר לכתחלה אפילו במפנה
לפנה ונהי דשם כתבנו דמסתברא דאין להחמיר בזה [עיין בשה"צ] מ"מ לענין מחדר
לחדר בודאי נכון לחוש לכתחלה לדעת הר"ן שמחמיר בזה מיהו אם גם רואה מקומו נראה
דיש להקל אפילו לכתחלה אם דעתו לזה בעת הקידוש:
בית יוסף
אורח חיים סימן רעג אות [ז] ד"ה ואין הקידוש
[ז] ואין הקידוש תלוי
בנר וכו'. בריש פרק ערבי פסחים (קא.) על מה שכתבתי בסמוך דאמר אביי כי הוינא בי מר
וכו' דילמא מתעקרא לכו שרגא ולא מתקדיש לכו ולא מתאכיל לכו כתב הרא"ש (סי'
ה) יש רוצים להביא ראיה מכאן שאין מקדשין אלא לאור הנר ומפרשים מתעקרא לכו שרגא ולא
תוכלו לקדש בלא נר וליתא דהכי פירושו ולא תאכלו בלא נר אבל אם היו רוצים לאכול בלא
נר היו יכולים לקדש וכן כתב רבינו ירוחם בחלק א' (סו.) ושלא כדברי המרדכי (לה.) שדייק
מכאן שצריך נר לקידוש: אהא דאמרינן בפרק במה מדליקין (כה:) הדלקת נר בשבת חובה
כתבו התוספות (ד"ה הדלקת) והמרדכי (פ"ב דשבת סי' רצד) פירוש שצריך לאכול
במקום הנר וכן נראה מפירוש רש"י (שם ד"ה חובה), ומיהו כתב המרדכי (שם) שרבינו
שמחה היה רגיל להדליק נר בבית ולאכול בחצר וכן כתוב בהגהות (מיימוניות ריש) פ"ה
שרבינו שמחה היה נוהג כן ושהר"ם גם כן כתב להתיר, והכל בו (סי' לא, כה ע"ג)
כתב בשם הר"פ (תשב"ץ קטן סי' ג) דהיינו דוקא לבני ארץ אשכנז שאוכלים מבעוד
יום אבל כבר פירשו כל גדולי צרפת שאין אוכלים מבעוד יום כל כך ולפי זה אין לאכול אלא
במקום הנר ועוד סמך מדאורייתא מפני שלום הבית עכ"ל וכן דעת שבלי הלקט (סי' נט)
והאריך בדבר להצריך שיאכל במקום הנר על כל פנים, ובהגהות חדשות פ"ד כתב שהשיב
ר"י שהנרות לעונג נצטוו ולא לצער ואם הוא נהנה בחצר יותר מפני האויר או מפני הזבובים
פשיטא שלאכול בחצר מותר:
שולחן
ערוך אורח חיים סימן רעג סעיף ז
י"א שאין מקדשים
אלא לאור הנר, וי"א שאין הקידוש תלוי בנר ואם הוא נהנה בחצר יותר מפני האויר או
מפני הזבובים, (לא) מקדש בחצר ואוכל שם אע"פ שאינו רואה הנר, שהנרות לעונג נצטוו
ולא לצער, * (לב) טו והכי מסתברא.
משנה ברורה
על שולחן ערוך אורח חיים סימן רעג סעיף ז
(לא) מקדש בחצר ואוכל
שם - אבל לא יקדש בבית ויאכל בחצר וכדלעיל בס"א:
(לב) והכי מסתברא
- והיינו במצטער הרבה דאל"ה צריך לאכול דוקא במקום נר. ועיין בפמ"ג שמצדד
דיותר טוב שיקדש בבית ויאכל מעט ואח"כ יגמור סעודתו בחצר ועיין בסימן רס"ג
ס"ט מה שכתוב שם מענין זה:
ביאור
הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן רעג סעיף ז
והכי מסתברא - עיין
בב"י ולפי הנראה דהכרעתו בשו"ע קאי רק אסיפא שהוא נהנה בחצר יותר דאל"ה
הרבה גדולים ראשונים ס"ל דעיקר הסעודה תלויה בנר וממילא צריך להיות הקידוש שם
דאין קידוש אלא במקום סעודה:
טור אורח
חיים סימן קעה
הביאו להם יין אחר
מברכין הטוב והמטיב ולאו דוקא הביאו להם עתה מחדש אלא ה"ה אם היה לו תחלה ב' מיני
יינות מברך על הב' הטוב והמטיב ופי' רשב"ם דוקא שיודע שהב' משובח מן הראשון
והתוס' מפרשים אפי' סתמא שאינו יודע אם הוא משובח אם לאו יש לו לברך אלא א"כ יודע
שהוא גרוע יותר ממנו ואין לו לברך הטוב והמטיב אא"כ יש אחר עמו אבל אם הוא לבדו
לא וי"א כיון שאין מברכין הטוב והמטיב ביחיד אע"פ שעל היין שבתוך הסעודה
כל אחד מברך לעצמו הטוב והמטיב אחד מברך לכולם שאם היה כל אחד מברך לעצמו הוה כל חד
וחד יחיד ול"נ דמטעמא דאמרינן בבפה"ג כל אחד מברך לעצמו משום שאין בית הבליעה
פנוי האי טעמא נמי שייך בהטוב והמטיב ואף על פי שכל אחד ואחד מברך לעצמו כיון שאחר
שותה ונהנה עמו מאותו המין קרינן ביה שפיר הטוב לדידיה והמטיב לאחריני אבל היו מסובין
לשתות בלא אכילה אחד מברך לכולם כתב הר"פ בשם רבותיו יין של ב' חביות והכל
ממין אחד אם בתוך מ' יום לבצירתו שמוהו בשתי כלים מברכין עליו הטוב והמטיב ואם לאחר
מ' יום חלקוהו אין מברכין עליו הואיל והכל ממין אחד:
בית יוסף
אורח חיים סימן קעה
א (א), ב - ג הביאו
להם יין אחר מברך הטוב והמטיב. בפרק הרואה (נט:) אמר רב יוסף בר אבא אמר רבי יוחנן
אע"פ שעל שינוי יין אין צריך לברך אבל אומר ברוך הטוב והמטיב ופירש רש"י
שתה יין בסעודה והביאו לו יין אחר טוב מן הראשון משמע מדבריו דדוקא כשהשני משובח מן
הראשון וכן פירש רשב"ם בפרק ערבי פסחים (קא. ד"ה אחד שנוי) ושם כתבו התוספות
(ד"ה שנוי יין) דכן כתב בה"ג (הל' קדוש דף יג ע"ג) וכן משמע בירושלמי
דסוף פרק כיצד מברכין (ה"ח) דקאמר אבא בר רב הונא אמר יין חדש וישן צריך לברך
דמשמע דלפי שהישן טוב מן החדש צריך לברך אבל שינוי יין סתם אין צריך לברך כיון שאין
ידוע שהשני משובח מיהו עובדא דבתר הכי פליג דקאמר דעל כל חבית וחבית מברך הטוב משמע
בכל ענין אפילו מטבא לבישא מיהו יש לדחות שהיה מברך לפי שלא היה מכירו אבל אם ידוע
שהשני גרוע לא ונראה דאפילו השני גרוע מברך דעל ריבוי יינות מברך ובלבד שלא יהיה האחרון
גרוע יותר מדאי שאין יכולים לשתותו אלא מדוחק. ובפרק הרואה (ד"ה הטוב והמטיב)
כתבו שכן דעת רבינו תם דאפילו אין האחרון חשוב מברך רק שלא ישתנה לגריעותא יותר מדאי
מדקאמר רבי על כל חבית שהיה פותח היה מברך הטוב והמטיב ומשמע דלא קפיד אם האחרון משובח
אם לאו אע"ג דישן אידכר בסוף מכל מקום נימא דרבי פליג עליה ולפירוש רשב"ם
יעמידנה להא דרבי במסופק אם האחרון טוב ומספק היה מברך על כל אחד שמא משובח הוא ע"כ.
ומשמע מדבריהם דבמסופק אם האחרון טוב יותר לדברי הכל מברך הטוב והמטיב ואם הוא גרוע
יותר מדאי שאין יכולין לשתותו אלא על ידי הדחק לדברי הכל אינו מברך הטוב והמטיב כי
פליגי בשהאחרון גרוע מן הראשון אבל יכול הוא לשתותו שלא על ידי הדחק דלפירוש רשב"ם
אינו מברך עליו ולרבינו תם מברך. והמרדכי בפרק ערבי פסחים (לה:) כתב סברות אלו כמו
שכתבתים בשם התוספות וכתבו דלדברי רבינו תם יין לבן מברך הטוב והמטיב אפילו גרוע הרבה
יותר מן הראשון לפי שהוא בריא לגוף יותר מן הראשון: ויש לתמוה על רבינו שלא כתב הסברות
מכוונות כמו שכתובות בתוספות ומרדכי דהא משמע מדבריו דלרשב"ם אם יודע ודאי שהשני
משובח מן הראשון דוקא הוא מברך הטוב והמטיב אבל אם הוא מסופק אינו מברך ולדברי התוספות
במסופק נמי מברך אבל אם הוא יודע שהשני גרוע ממנו אינו מברך ומשמע מדבריו שאע"פ
שאינו גרוע ממנו אלא מעט אינו מברך הטוב והמטיב: והרשב"א כתב בפרק הרואה (נט:
ד"ה שנוי) שהעיקר כדברי המפרשים דהא דמברך על שינוי יין בין דבתרא עדיף מקמא בין
דקמא עדיף מבתרא דאינו מברך אלא אריבוי יין כרבי דהוה מברך על כל חביתא וחביתא: והרמב"ם
כתב בפ"ד מהלכות ברכות (ה"ט) היו מסובין לשתות יין ובא להם מין יין אחר כגון
שהיו שותים אדום והביאו שחור או ישן והביאו חדש אינם צריכים לברך ברכת היין פעם שניה
אבל מברכין הטוב והמטיב ונראה מדבריו שדוקא כשהשני ממין אחר הוא מברך הטוב והמטיב אבל
אם שניהם ממין אחד אע"פ שהשני משובח מן הראשון אינו מברך הטוב והמטיב והיכא שהשני
ממין אחר והוא גרוע מן הראשון כתבו הגהות (מיימוניות אות ו) דמשמע מדבריו דמברך: וכתוב
בתרומת הדשן (סי' לד) דכיון דפלוגתא דרבוותא היא אין לברך אלא אם כן הוא משובח מן הראשון
ולענין הלכה סוגיין דעלמא לברך על כל שינוי יין כל שאינו יודע שהאחרון גרוע מהראשון:
כתב האגור (סי' רכח) שר"ח פירש שינוי יין כל שלא שתה ממנו תוך ל' יום והוא בשבלי
הלקט (סי' קמד) ובתרומת הדשן (שם) כתוב שכתוב בתשובות בשם תשובת [הר"ח] אור זרוע
דליתא: וכתוב עוד בתרומת הדשן שיש נוהגים שלא לברך אלא על היינות המופלגים לשבח גם
נוהגים שאפילו ביינות המופלגים אם שתה ממנו תוך ל' יום לא היו מברכין ונדחק לתת טעם
לאותו מנהג ובסוף דבריו כתב שאינו טעם מספיק. ועכשיו לית דחש להני מנהגים:
ומ"ש רבינו ולאו
דוקא הביאו להם מחדש אלא הוא הדין אם היו לו תחלה שני מיני יינות וכו'. כן כתב גם כן
ה"ר מנוח (ברכות פ"ד ה"ט) אבל המרדכי כתב בפרק הרואה (סי' רטז) בשם
אבי העזרי (ראבי"ה סי' קנב) שאם הביאו לו יין רע ויין טוב כאחד שיש לו לברך מיד
בורא פרי הגפן על היין הטוב ופוטר את הרע ולא יברך על הרע תחלה בורא פרי הגפן כדי לברך
אחריו הטוב והמטיב כדי להרבות בברכות כי לעולם יש לברך על העיקר ועל החביב תחלה כדאמרינן
בפרק כיצד מברכין (מא.) עכ"ל:
ד ואין לו לברך הטוב
והמטיב אלא אם כן יש אחר עמו וכו'. בפרק הרואה (שם) אוקימנא דהא דשינוי יין צריך לברך
הטוב והמטיב בדאיכא בני חבורה דשתו בהדיה וכתבו התוספות (נט: ד"ה התם) והרשב"א
(שם) דהוא הדין אם אשתו ובניו עמו אבל יחיד לא. ומוכח שם בגמרא דיחיד נהי דהטוב והמטיב
אינו מברך שהחיינו מברך וכן כתב הר"ן בפרק ערבי פסחים (כ. ד"ה אבל מברך)
אבל התוספות כתבו בפרק הרואה (שם) דאינו מברך שהחיינו דלא אשכחן יחיד שמברך שהחיינו
רק אחדתא ע"כ וכן נראה שהוא דעת כל הפוסקים שהשמיטוהו: והא דאוקימנא בדאיכא בני
חבורה דשתו בהדיה כתבו הרא"ש שם (סי' טו). והרי"ף לא חש לכתבו לפי שסמך על
מה שכתב שם במתניתין דעל הגשמים ועל בשורות טובות אומר ברוך הטוב והמטיב והני מילי
דאיכא שותפות בהדיה וכו' כדתניא קצבו של דבר על שלו מברך שהחיינו על שלו ושל חבירו
מברך הטוב והמטיב והרמב"ם דקדק בדבריו וכתב בפ"ד מהלכות ברכות (ה"ט)
היו מסובין לשתות יין ובא להם מין יין אחר וכו' אבל מברכים הטוב והמטיב משמע בהדיא
דבבני חבורה מיירי ולא ביחיד. וה"ר דוד אבודרהם (עמ' שלה) כתב שיש אומרים שאפילו
כשהוא לבדו דהא דאמרינן הטוב לדידיה והמטיב לאחריני אינו רוצה לומר שיפטור אחרים בברכתו
אלא הואיל ואחרים שותים ונהנים גם כן מאותו יין קרינן ביה המטיב לאחריני עכ"ל
ונראה שלפי סברא זו צריך לפרש דהא דאמרינן בגמרא דאיכא בני חבורה דשתו בהדיה היינו
לומר שאחרים שותים מאותו יין אע"פ שאינם ביחד עמו ואינו נכון. ויותר נראה לומר
שנתכוין לדחות סברת יש אומרים שכתב רבינו בסמוך ונתערב בו לו הדברים ולא כתבם כתיקונם:
ה ויש אומרים כיון
שאין מברכין הטוב והמטיב ביחיד אע"פ שעל היין שבתוך הסעודה כל אחד מברך לעצמו
הטוב והמטיב אחד מברך לכולם וכו' ולא נהירא דטעמא דאמרינן בבורא פרי הגפן כל אחד מברך
לעצמו וכו' האי טעמא נמי שייך בהטוב והמטיב וכו'. כל זה כתב הרא"ש בפרק הרואה
(סי' טו) וכן כתב המרדכי שם (סי' רטז) ובפרק ערבי פסחים (לה:) וכן כתבו התוספות בפרק
כיצד מברכין (מג. ד"ה הואיל) והגהות מיימוניות בפ"ד (מהל' ברכות ד"ק,
ולפנינו פ"ז אות ט) בשם סמ"ק (סי' קנא הגה אות יא):
ומ"ש רבינו אבל
אם היו מסובין לשתות בלא אכילה אחד מברך לכולם. לטעמיה אזיל שפסק בסימן שקודם זה דיין
אם הסיבו אחד מברך לכולם וכבר נתבאר שם (ד"ה ובספר) דעתו ודעת החולקים עליו:
שולחן
ערוך אורח חיים סימן קעה סעיף א
הביאו להם (א) יין
אחר, אינו מברך בפה"ג, אבל מברך עליו: (ב) הטוב [א] והמטיב. הגה: (ג) אע"ג
א שאין לו עוד מן [ב] הראשון (ב"י); (ד) ולאו דוקא הביאו להם מחדש, אלא ה"ה
אם היה להם מתחלה שתי יינות, מברכין על הב' הטוב והמטיב. הגה: <א> ודווקא (ה)
ב שלא היו לפניו יחד כשבירך בפה"ג, אבל היו ביחד א"צ לברך (ו) אלא בפה"ג,
כמו שיתבאר סעיף ג' (ד"ע להשוות הטור עם מרדכי פ' הרואה) (ב"י).
משנה ברורה
על שולחן ערוך אורח חיים סימן קעה סעיף א
(א) יין אחר - ר"ל
שמתחלה בירך על יין שבתוך המזון ואח"כ הביאו לו עוד יין אפילו הוא ממין אחר אפ"ה
נפטר בברכה ראשונה ועיין לעיל בסימן קע"ד ס"ה:
(ב) הטוב והמטיב -
ומברך אותה בשם ומלכות והוא הודאה על ריבוי היין שנזדמן לו [ועוד כתבו הספרים טעם לנוסח
זה כי ידוע שהאדם צריך למעט בתענוגי העולם ויין הלא מביא לידי שמחה ויכול לבוא לידי
קלות ראש לכך סידרו נוסח זה של הטוב והמטיב שידוע שברכת הטוב והמטיב שבבהמ"ז תקנו
על הרוגי ביתר שנתנו לקבורה ועי"ז יזכור יום המיתה ולא ימשך אחר היין הרבה]. ודוקא על יין שבתוך המזון [או שהיו מסובין לשתות בלא
אכילה ואח"כ הביאו להם יין אחר וכדלקמיה בס"ה בהג"ה] אבל על כוס של
בהמ"ז א"צ לברך עליו ברכת הטוב והמטיב אף שהוא מין יין אחר דהא כבר אמר הטוב
והמטיב בבהמ"ז [מ"א]. בלילי פסח טוב לכתחלה שלא לשתות עוד מין אחר של יין
בתוך הסעודה כדי שלא יצטרך לברך עליו הטוב והמטיב ויהיה נראה קצת כמוסיף על הכוסות
אך אם הוא צמא וחושק לשתות ממנו יכול לברך עליו הטוב והמטיב [אחרונים]:
(ג) אע"ג שאין
לו וכו' - עיין במ"א בשם פוסקים שיש דעות בזה וע"כ הכריעו לדינא דאם יש
להם מן הראשון והביאו השני כדי שיטעמו יין אחר משונה מן הראשון מברכין עליו הטוב והמטיב
אבל אם אין להם כלל מראשון א"כ לא מחמת שינוי הביאו אלא מפני שכלה הראשון אין
מברכין עליו שאין בזה ריבוי טובה כ"כ:
(ד) ולאו דוקא וכו'
מחדש - ר"ל שהביאו להם עתה בבית אלא ה"ה אם היה להם מתחלה שתי יינות בבית
ודעתו לשתותם אלא שהיין השני לא היה מוכן לפניו על השלחן בשעת ברכת בפה"ג וכדלקמיה
[לבוש] ודעת הל"ח דכשהם בביתו בשעת ברכת בפה"ג ודעתו לשתותם כמונח לפניו
על השלחן דמי וא"צ לברך ברכת הטוב וספק ברכות להקל:
(ה) שלא היו לפניו
וכו' - או שעבר ובירך על הגרוע תחלה צריך לברך ברכת הטוב על היין השני:
(ו) אלא בפה"ג
- ר"ל על היין המשובח וממילא נפטר היין הגרוע מכל וכל וכן פסקו האחרונים:
שולחן
ערוך אורח חיים סימן קעה סעיף ב
מברכין הטוב והמטיב
על כל שינוי יין מן הסתם, אפילו אינו יודע שהשני משובח מהראשון, כל (ז) שאינו יודע
<ב> שהוא גרוע (ח) ממנו. הגה: (ט) ואין חילוק בין שניהם חדשים (י) או א' חדש
וא' ישן (ב"י בשם תוס' פרק הרואה וטור ותרומת הדשן סי' ל"ד) ואפי' שתה ממנו
(יא) <ג> תוך שלשים יום. י"א דאם שתה תחלה יין אדום והביאו לו יין לבן,
אע"פ שהוא (יב) ג יותר גרוע, מברך הטוב והמטיב לפי שהוא בריא לגוף (יג) יותר מן
האדום (מרדכי פרק ערבי פסחים).
משנה ברורה
על שולחן ערוך אורח חיים סימן קעה סעיף ב
(ז) שאינו יודע שהוא
גרוע - אבל אם יודע שהוא גרוע אפי' מעט לא יברך עליו אף שהוא מין אחר [אחרונים]:
(ח) ממנו - כתב הט"ז
דוקא אם הוא מסתפק שמא הוא גרוע רק ממנו אבל אם הוא מסתפק שמא הוא גרוע מאד עד שאינו
ראוי לשתות אלא מדוחק לא יברך עליו ברכת הטוב:
(ט) ואין חילוק וכו'
- היינו בין לענין ברכת בפה"ג שאין צריך לברך אפילו מחדש לישן ובין לענין ברכת
הטוב שצריך לברך אפילו כששניהם חדשים [הגר"א] והטעם דכיון שהובאו משני כלים חשיבי
כשני מינים וכדלקמן בס"ו:
(י) או אחד חדש וכו'
- ודוקא מחדש לישן אבל מישן לחדש בסתמא לא אא"כ ידוע לו שהחדש ההוא טוב כמו
הישן [עט"ז וא"ר וש"א]:
(יא) תוך ל' יום -
לאפוקי ממאן דס"ל דאם שתה תוך ל' מיין זה אין חביב עליו כ"כ ולא יברך עליו
ברכת הטוב קמ"ל:
(יב) יותר גרוע - ר"ל
גרוע קצת אבל אם הוא גרוע הרבה לא יברך:
(יג) יותר מן האדום
- ומ"מ אם שתה לבן תחלה ואח"כ הביאו לו אדום מברך עליו ברכת הטוב אם יודע
שהאדום משובח יותר אבל בסתמא לא מפני שהלבן בריא יותר לגוף ונחשב אדום לגביה כגרוע
ממנו:
שולחן
ערוך אורח חיים סימן קעה סעיף ג
הביאו לו יין רע ויין
טוב כאחד, יברך מיד בפה"ג (יד) על הטוב ופוטר את הרע; ולא יברך על הרע תחלה בפה"ג
כדי לברך אחריו הטוב והמטיב, כי לעולם יש לברך על העיקר <ד> ועל החביב תחילה.
משנה ברורה
על שולחן ערוך אורח חיים סימן קעה סעיף ג
(יד) על הטוב וכו'
- ואם מסופק לו איזהו טוב ואיזהו רע מותר לו לכתחלה לברך בפה"ג על האחת וברכת
הטוב על השני אף שהובאו לפניו לכתחלה שניהן כאחת וזהו מדינא ומ"מ טוב להדר כשיש
לו ספק איזהו טוב שמתחלה יסלק אחת מן השלחן ואח"כ יברך בפה"ג על האחת ואח"כ
יברך ברכת הטוב על השני ויוצא בזה ידי כל החששות. כתב בא"ר דכן אם רוצה לברך על
כמה יינות יסירם עכ"פ מהשלחן בשעת ברכה ראשונה ואח"כ כששותה אפילו כמה יינות
מברך על כ"א ברכת הטוב:
שולחן
ערוך אורח חיים סימן קעה סעיף ד
ד אין לברך הטוב
והמטיב אא"כ יש אחר (טו) עמו, דהכי משמע: ה הטוב לו, והמטיב לחבירו; וה"ה
אם אשתו ובניו עמו, אבל אם הוא יחידי, לא.
משנה ברורה
על שולחן ערוך אורח חיים סימן קעה סעיף ד
(טו) עמו - ושותה
מאותו יין אבל אם אינו שותה אלא הוא לבדו או ששותה רק חבירו לבדו אין מברכין ע"ז
ברכת הטוב גם בעינן דוקא שיהיה לחבירו שותפות באותו היין אבל אם הוא רק אורח בעלמא
שבעה"ב נתן לו לשתות לא יכול לומר ברכת הטוב וכתב המ"א דגם הבעה"ב לא
יכול לומר ברכה זו באופן זה אם לא שהבעה"ב העמיד הקנקן על השלחן לשתות מי שירצה
הוי כשותפות ויכול אף האורח לברך ואשתו ובניו כיון שצריך לפרנסן הוי כאלו יש להם חלק
בו. גם בעינן שישתו בחבורה ביחד ולא זה בחדר זה וזה בחדר זה. גם הסכימו כמה אחרונים
שאין לברך ברכת הטוב אלא כששתו שניהם משתי היינות אבל אם שתו שניהם רק מיין הראשון
ומיין השני שתה רק אחד או להיפך אין לברך. כתבו האחרונים בברכת הטוב יכול לברך בדיעבד
אף שכבר שתה ונזכר כשהיין בפיו שבולעו ומברך אח"כ אבל אם נזכר אחר שכבר שתה אין
כדאי לברך ומיהו כשיש עוד יין בקנקן לכו"ע יכול לברך דדמי למי ששכח לברך המוציא
ונזכר קודם גמר סעודה [פמ"ג]: