גמ' פסחים דף ה: - ו.
אורך השיעור הקולי ברי"ף ר"ן ושו"ע הוא 32:54 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים
הוא 0:00 דקות
1)בהמת ארנונא פטורה מן הבכורה.........................................
3)אינו יהודי שנכנס לבית ישראל וחמצו בידו, אינו זקוק להוציאו...
6)המפרש מיבשה לים או יוצא בשיירא....................................
7)שואלין בהלכות פסח קודם לפסח שלשים יום.........................
רמב"ם הלכות בכורות פרק ד הלכה א
בהמת השותפין חייבת בבכורה לא נאמר בקרך וצאנך אלא למעט שותפות הנכרי
שאם היה שותף בפרה או בעובר אפילו היה לנכרי אחד מאלף באם או בולד, הרי זה פטור מן
הבכורה, היה לו באחד משניהם אבר אחד כגון יד או רגל, רואין כל שאילו יחתך והיה בעל
מום הרי זה פטור, ואם אפשר שיחתך אבר הנכרי ולא יפסל, הרי זה חייב בבכורה.
בית יוסף יורה דעה סימן שכ
ה בהמת ארנונא פטורה מן הבכורה. מימרא דרבא בריש פסחים (ו.) ומסיק התם
ללישנא בתרא דפסקו הרי"ף (ב:) והרא"ש (סי' ה) כוותיה דאף על גב דמצי מסלק
ליה בזוזי פטורה ופירש רש"י ארנונא המלך נוטל עישור מן הבהמה ומן התבואה ועדר
זה שעישורו של מלך בתוכו פטור מן הבכורה ואף על גב דמצי מסלק ליה דכל כמה דלא סלקיה
ידו שייכא בבהמות:
שולחן ערוך יורה דעה סימן שכ סעיף ה
עדר שהמלך (א) נוטל ממנה מעשר, כיון שעישור של המלך בתוכו, חשיבא יד עובד
כוכבים באמצע ופטור מהבכורה. הגה: ז] ואפילו יכול לסלק העובד כוכבים במעות, חשוב יד
עובד כוכבים באמצע, מאחר שעיקר שיעבוד העובד כוכבים על הבהמות. (ב"י להרי"ף
ורא"ש ופסקי מהאר"י סי' ק"ל) ח] אבל אם התנו מתחלה שיתנו לו דמים בעד
הולדות, חייב בבכורה (גם זה שם).
שולחן ערוך יורה דעה סימן שכ סעיף ו
ט] בזמן הזה, מצוה (ב) לשתף עם העובד כוכבים קודם שיצא לאויר העולם, כדי
לפטרו מהבכורה, אע"פ שמפקיע קדושתו, הכי עדיף טפי כדי שלא יבא לידי מכשול ליהנות
ממנו בגיזה ובעבודה. י] ואם יקנה לעבד כוכבים חלק בעובר, (ג) אין הקנין חל, ד לפי שהוא
דבר שלא בא לעולם, לכך יקנה לו חלק באם, ה (או יקנה לו האם ו כדי להקנות לו חלק בעובר)
(ד) יא] והקנין יהיה ז שיקבל פרוטה מהעובד כוכבים ח ויקנה לו המקום שהבהמה עומדת שם
והמקום (ה) יקנה לו חלק באם. (או (ו) שיקבל מעות מן העובד כוכבים, וימשוך הבהמה לרשותו
או לסימטא דאז משיכה קונה לו עם המעות) (טור לדעת רש"י ורבינו תם).
רמב"ם הלכות ביכורים פרק ו הלכה ט
היו ישראל ועכו"ם שותפין בעיסה אם היה בחלק ישראל שיעור עיסה החייבת
בחלה הרי זו חייבת בחלה.
טור יורה דעה סימן של
עיסת השותפין חייבת ישראל שהוא שותף עם הנכרי אם אין בחלק הישראל כשיעור
פטורה ואם יש בה כשיעור חייבת ויכול להפריש מיניה וביה
בית יוסף יורה דעה סימן של
ג ישראל שהוא שותף עם הנכרי אם אין בחלק הישראל
כשיעור פטורה וכו'. משנה בפרק שלישי דחלה (שם):
ומ"ש ויכול להפריש מיניה וביה. זה לשון הרא"ש בהלכות חלה (סי'
ו) יראה דאי אפשר להפריש מיניה וביה דכשיעור חלה שיפריש אי אפשר שלא יהא בו מעיסת גוי
ונמצא שמפריש מן הפטור על החיוב אלא לש כשיעור חלה ומניח אצל העיסה ומפרישה לחלה. ומיהו
נראה דיכול להפריש מיניה וביה דיש בילה בדבר לח לכולי עלמא ובשיעור חלה שיפריש אי אפשר
שלא יהא בו משל ישראל וחלה אין לה שיעור מן התורה עכ"ל [בדק הבית] וכתב רבינו
ירוחם (נכ"א ח"ג קעז ע"ג) שכן נראה עיקר [עד כאן]: כתב הכל בו (סי'
פט נז ע"ד) בירושלמי העושה עיסתו עם הגוי פטור מן החלה ויש מעמידין הירושלמי בשהגוי
עומד עליו שהדבר מפורסם שידו באמצע עכ"ל. והרא"ש כתב בהלכות חלה (שם) אמתניתין
והא דפטרינן בראשית הגז שותפות גוי מן החלה היינו כשאין בחלקו של ישראל כשיעור עכ"ל
וכן יש להעמיד הירושלמי הזה: גרסינן בפרק קמא דפסחים (ו.) אמר רבא עיסת ארנונא פירוש
ארנונא מס המלך שנוטל עישור מן הבהמות ומן התבואה חייבת בחלה ואף על גב דלא מצי מסלק
ליה בזוזי מאי טעמא משום דלית לה קלא דלגוי היא ופסקוה הרי"ף (ב:) והרא"ש
(סי' ה) ואהא דתנן בפרק (קמא) [ג'] דחלה (מ"ה) העושה עיסה עם הנכרי אם אין בשל
ישראל כשיעור פטורה מן החלה אמרינן בירושלמי (פ"ג ה"ד) ומה בינה לעיסת ארנונא
שהיא חייבת בחלה תמן ברשות ישראל עומדת שמא ימלך הגוי שלא ליטלה הכא בדעת הגוי היא
תלויה ומשמע דאפילו אין שיעור חלה בשל ישראל חייבת וכן כתב הרא"ש ז"ל (שם).
ובספר התרומה (סי' פג) כתוב קשה למורי על ההיא דעושה עיסה עם הנכרי אם אין בשל ישראל
כשיעור פטורה הא אם יש כשיעור חייבת ואילו בריש ראשית הגז קאמר שותפות גוי פטורה וכן
בפרק קמא דפסחים עיסת ארנונא פטורה ונראה למורי רבינו דכי קנו הקמח יחד ישראל והגוי
פטורה דבכל פורתא יש לגוי חלק בו ומתניתין דמחייבא מיירי בקנו כל אחד לבדו הקמח ואחר
כך לשו קמחן יחד והכי איתא בירושלמי (שם) רבי חייא בר בון בעי קומי רבי זירא ואפילו
יש בשל ישראל כשיעור אמאי חייבת יעשה קב מכאן וקב מכאן וקב גוי באמצע אמר ליה אינו
מעורב על ידי גידין בתמיה אם כן משמע שלא קנו ביחד הקמח דאז לא הוה שייך למימר שהגידין
וחוטין נמשכין מזו לזו ובראשית הגז יש איכא דאמרי שותפות דגוי חיובי מיחייב וכן בפסחים
יש לשון זה דעיסת ארנונא חייבת בחלה לפי זה אין צריך לחלק כלום עכ"ל:
שולחן ערוך יורה דעה סימן של סעיף ג
ישראל ה שהוא שותף עם העובד כוכבים, אם אין בחלק הישראל כשיעור, פטורה.
ו ה] ואם יש בה כשיעור, חייבת, ז ויכול להפריש מיניה וביה.
ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן של סעיף ג
ה שהוא שותף כו' - דוקא בשיש לה שותפות אבל עיסת ארנונית חייבת בחלה אע"ג
דלא מצי מסלק ליה בזוזי אפי' אין בו שיעור חלה בשל ישראל דשמא ימלוך העובד כוכבים שלא
ליטלה, כן פסק הב"ח:
ו ואם יש בה כשיעור חייבת - ומשמע דביש בה שיעור לעולם חייבת אפילו העובד
כוכבים עומד עליו ומפורסם שיד העובד כוכבים באמצע ואפילו קנו הקמח ביחד וכ"פ הב"ח
עיין שם:
ז ויכול להפריש מיניה וביה - כדלעיל סימן שכ"ד סעיף י"א ועיין
מה שכתבתי שם:
רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ד הלכה ב
הא למדת שחמץ של ישראל אם הניחו ברשותו אפילו טמון ואפילו בעיר אחרת ואפילו
מופקד ביד גוים הרי זה עובר משום לא יראה ולא ימצא, וחמץ של הקדש או של גוי שהיה אצל
ישראל אפילו היה עמו בבית הרי זה מותר מפני שאינו שלו, ואפילו היה של גר א תושב שיד
ישראל שולטת עליו ב אין כופין אותו להוציא החמץ מרשותו בפסח, אבל צריך לעשות מחיצה
גבוהה עשרה טפחים בפני חמצו של גוי שמא יבוא להסתפק ממנו, אבל של הקדש אינו צריך מפני
שהכל פורשין מן ההקדש כדי שלא יבואו לידי מעילה.
בית יוסף אורח חיים סימן תמ
ג הילכך גוי שנכנס בבית ישראל בפסח וחמצו
בידו וכו'. שם תנו רבנן גוי שנכנס לחצרו של ישראל ובציקו בידו אין זקוק לבער הפקידו
אצלו זקוק לבער יחד לו בית אין זקוק לבער וכתב הר"ן (ב: ד"ה גרסי') גוי הנכנס
לחצרו של ישראל ובציקו בידו אין זקוק לבער. שלא הזקיקוהו להוציא את הגוי מן הבית כדאמרינן
(ה:) אבל אתה רואה של אחרים: הפקידו אצלו זקוק לבער. דכיון שקיבלו ברשותו כמאן דקיבל
עליה אחריות דמי כדאמרינן בבבא קמא (מח:) כנוס שורך ברשותי חייב אבל ייחד לו בית הוה
ליה כמאן דאמר כנוס שורך ברשותך דפטור זהו דרך פירוש רש"י (ו. ד"ה חמצו של
נכרי) אבל רבינו תם (תוד"ה יחד) פירש דבשקיבל עליו אחריות עסקינן ואפילו הכי כיון
דייחד לו בית שרי דהוה ליה כמקבל אחריות חמצו של גוי בביתו של גוי דשרי עד כאן לשונו
ומתוך מה שכתבתי בסמוך יתבאר לך שדעת בעל העיטור והרמב"ן כרבינו תם וכן נראה שהוא
דעת הרא"ש (סי' ו) וכתב שכן פירש הראב"ד (השגות ה"ד) אבל אין נראה כן
מדברי הרמב"ם (שם ה"ג) וזה לשון הרשב"א בתשובה (ח"א סי' קעז) נראה
בגמרא שאם יחד לו בית אפילו בקבלת אחריות מותר אלא שהרי"ף השמיטה להחמיר בדבר
וכן ראוי להחמיר עד כאן לשונו: ומה שכתב רבינו הילכך הוא מפני שקודם לכן כתב דגוי שהפקיד
חמצו אצל ישראל אם הוא חייב באחריותו חייב לבערו ואם לאו אינו חייב לבערו כתב עכשיו
דהילכך גוי שנכנס בבית ישראל וחמץ בידו אינו זקוק לבערו מאחר שאינו חייב באחריותו:
הפקידו אצלו וקיבל עליו אחריות חייב לבערו. ולפי מה שכתב הר"ן (ב:
ד"ה גרסי') דהפקידו אצלו סתם כמאן דקביל אחריות דמי כדאמרינן בבבא קמא וכו' צריך
לומר דהא דקאמר הפקידו אצלו וקיבל עליו אחריות לאו למימרא שקיבל עליו אחריות בהדיא
אלא הכי קאמר הפקידו אצלו הרי הוא כמי שקיבל עליו אחריות:
ובייחד לו מקום פירש רבינו שאמר לו הנה הבית לפניך הניחו במקום שתרצה.
וכן פירש רש"י (ו. ד"ה יחד) ונראה שנזהר שלא נפרש דמיירי ביחד לו קרן זוית
דוקא משום דאם כן הרי הוא חמצו של גוי ברשות גוי לגמרי וכל כהאי גוונא פשיטא דאינו
זקוק לבערו ומאי אתא לאשמועינן: כתב הרשב"א בתשובה (שם) דהא דגרסינן בירושלמי
פרק כל שעה (ה"ב) לא ישכיר אדם ביתו לגוי ליתן בתוכו חמץ אומר אני דפליגא אהאי
ברייתא דייחד לו בית דגמרא דידן דקא סבר ההוא תנא דכיון דשכירות לא קניא הוה ליה כמופקד
אצלו ובשקיבל עליו אחריות ואם תמצא לומר דפשטא דההיא אפילו בלא קבלת אחריות משמע אנן
אגמרא דידן סמכינן ואי נמי יש לי לומר ההיא בישראל יושב ומשמר בשכר היא דאף על גב דבדיעבד
שכרו מותר כדאיתא בהשוכר את הפועל (ע"ז סב.) דביין נסך שכרו אסור משום קנס מכל
מקום לכתחלה אסור. ובסימן ת"ן (קצג. ד"ה כתב האגור) אכתוב דברי האגור (סי'
תשד) על הירושלמי הזה: וכתב הרשב"א עוד שם (סי' קע"ז) בגוי הנכנס לביתו של
ישראל לאכול חמצו דאין צריך לעשות לו מחיצה שלא אמרו אלא במופקד אצלו שמא ישכח ויאכל
כיון שמסור בידו ולא בדיל מיניה אבל כאן [בעליו] משמרו ואף ישראל בודל ממנו ודומה לחמץ
של הקדש דמחמת חומר ההקדש נזהר בו ובודל ממנו (עי' ו.) כל שכן זה שאינו מסור בידו כלל
אבל בודאי אסור להעלותו עמו על השולחן דקרוב לבוא לידי פשיעה כיון שמכירין זה את זה
(עי' חולין קז.) דכמו שאין ישראל מקפיד על הגוי שלא יאכל משלו כן הגוי לא יקפיד על
ישראל ואפילו בהפסק מפה אסור כאן דכיון דחמץ במשהו רחוק הוא שלא יתערב פירור אחד משלו
בשל ישראל וסחור סחור לכרמא לא תקרב (עי' שבת יא.) עד כאן לשונו ובארחות חיים (הל'
חו"מ אות מה) כתב אם רוצה גוי לאכול חמץ בבית ישראל מותר ואפילו על שולחן ישראל
קרוב הדבר להתיר זה מצה וזה חמץ דומיא דשני אכסנאין (חולין שם) ויש אומרים אפילו ליכא
הפסק בנתיים דאי איכא הפסק בנתיים מותר לכולי עלמא עכ"ל. ולענין מעשה נקטינן כדברי
הרשב"א:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תמ סעיף ג
אינו יהודי שנכנס לבית ישראל וחמצו בידו, ו אינו זקוק להוציאו אעפ"י
שהישראל רואה חמץ של א"י (טז) אין בכך כלום. אבל אסור (יז) להעלותו עמו על השלחן
(יח) ז ואפילו בהפסק מפה.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תמ סעיף ג
(טז) אין בכך כלום - דשלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים. ולשמא יבא
לאוכלו ליכא למיחש (כמו שחששו במופקד בידו והצריכוהו משום זה לעשות מחיצה) דהא החמץ
הוא תחת יד העכו"ם והוא משמרו:
(יז) להעלותו עמו - ר"ל שלא יאכלו יחדו על השלחן שמא יתערב חמץ במאכלו
של ישראל:
(יח) ואפילו בהפסיק מפה - ואע"פ דאם א' אוכל בשר וא' אוכל חלב על
שלחן א' שרי אם מפה מפסקת חמץ שאני שהוא במשהו ורחוק הדבר שלא יתערב פרור אחד של העכו"ם
בשל ישראל ואסור והסכימו האחרונים דאפילו אם אין לו היכרות עם עכו"ם זה דאין לחוש
שמא ישכח ויאכל מחמצו ג"כ אסור ומטעם הנ"ל שמא מתערב פרור חמץ מעצמו במאכלו
של ישראל. וכ"ז שאוכלים בשעה אחת אבל בשעה שאינו אוכל מותר לו להניח לעכו"ם
לאכול על שלחנו רק שיזהר הישראל לנקות השלחן ולהדיחו יפה אחר אכילת העכו"ם שלא
ישארו שם פרורין מחמצו וכן צריך ליזהר כשילך העכו"ם מביתו שיטול כל חמצו ולא ישתייר
ממנו מאומה:
רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ג הלכה ח
לפיכך אם לא ביטל קודם שש ומשש שעות ולמעלה מצא חמץ שהיה דעתו עליו והיה
בלבו ושכחו בשעת הביעור ולא ביערו הרי זה עבר על לא יראה ולא ימצא שהרי לא ביער ולא
ביטל, ואין הבטול עתה מועיל לו כלום לפי שאינו ברשותו והכתוב עשהו כאילו הוא ברשותו
לחייבו משום לא יראה ולא ימצא, וחייב לבערו בכל עת שימצאנו, ואם מצאו ביום טוב ט כופה
עליו כלי עד לערב ומבערו, ואם של הקדש הוא אינו צריך לכפות עליו כלי שהכל פורשין ממנו.
+/השגת הראב"ד/ לפיכך אם לא ביטל קודם שש ומשש ולמעלה מצא חמץ הרי זה עובר על
לא יראה ולא ימצא. א"א אולי סובר זה המחבר שהוא עובר משש שעות ולמעלה בלא יראה
ולא ימצא ואינו כן דשבעת ימים כתיב.+
בית יוסף אורח חיים סימן תמו
א (א) המוצא חמץ בביתו אם הוא בחול המועד יוציאנו מיד ואם הוא יום טוב
יש אומרים שיכפה עליו כלי וכו'. בפרק קמא (ו.) אמר רב יהודה אמר רב המוצא חמץ בביתו
ביום טוב כופה עליו את הכלי ופירש רש"י כופה עליו את הכלי. דהא לא חזי לטלטולי
ואפוקי ומיהו בבל יראה לא עבר דהא בטליה בליביה מאתמול אלא משום שלא ישכח ויאכלנו צריך
כפיית כלי וכתב הר"ן (ב: ד"ה המוצא) ולמוצאי יום טוב שורפו וביום טוב לא
מצי למישרפיה אף על גב דקיימא לן (ביצה יב:) מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה שלא לצורך
הני מילי היכא דאיכא צורך היום קצת אבל הכא ליכא דהא נפק ידי חובתו בביטול. ואף על
פי שדין זה פשוט בגמרא כתב רבינו יש אומרים שיכפה עליו כלי מפני מה שכתב בסוף דאפילו
לא ביטלו לא יוציאנו שזה אינו מפורש בדברי רב יהודה דהא סתמא קאמר המוצא חמץ ביום טוב
כופה עליו כלי ויש אומרים מפרשים דאפילו בלא ביטלו מיירי. ואחיו ה"ר יחיאל מפרש
דדוקא בביטלו מיירי אבל אם לא ביטלו ישרפנו וכן כתבו הגהות מיימוניות (חו"מ פ"ג
אות ט) וכן נראה מדברי רש"י והר"ן אבל הרב המגיד כתב בפרק ג' (ה"ח)
שדעת הרמב"ם לפי הנראה לפרשה אפילו בלא ביטול וכדעת יש אומרים:
א (ב) ומה שכתב כדי שלא יעבור עליו במזיד.
כלומר לא תימא כבר עבר עליו בבל יראה ובל ימצא ומעתה או שישרפנו או שיניחנו הכל שוה
שאף על פי שישרפנו אינו מיתקן בכך מה שעבר ואף על פי שיניחנו אינו מוסיף איסור על איסורו
דליתא שאם יניחנו מוסיף איסור על איסורו הוא שעד עתה לא עבר אלא בשוגג ועכשיו יעבור
במזיד כלומר שמאחר שהוא יודע שישנו ברשותו ומניחו חשיב כמזיד:
ומה שכתב אם הוא בחול המועד יוציאנו. וגם מה שכתב עד הלילה שיוציאנו איני
יודע מה צורך להוציאו דבהוצאה מרשותו לחוד משמע דלא סגי עד שיבערהו מן העולם וכשהוא
שורפו אפילו ברשותו שפיר דמי ואם כן למה כתב רבינו שיוציאנו ואפשר דיוציאנו דקאמר פירוש
יוציאנו מן העולם על ידי שישרפנו. אי נמי לפירוש רש"י (י: ד"ה בתוך המועד)
דשעת ביעורו היינו משעה ששית ואילך וכיון דבשעת ביעורו השבתתו בכל דבר משמע לרבינו
דהוא הדין דבמוציא מרשותו סגי ודלא כדברי הגהות מיימוניות (פ"ג אות כ) שכתבתי
בסימן שקודם זה (קפט: ד"ה כתבו):
שולחן ערוך אורח חיים סימן תמו סעיף א
המוצא חמץ * בביתו, אם הוא בחול המועד (א) <א> יוציאנו (ב) א [ב]
ויבערנו מיד. <ב> ואם הוא יו"ט, (ג) יכפה עליו [ג] כלי עד הלילה ואז יבערנו,
((ד) <ג> לפי * (ה) ב שלא יוכל לטלטלו ביום טוב (ריב"ש) ג גם (ו) לשרפו
במקומו (ז) אסור) (ר"ן).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תמו סעיף א
(א) יוציאנו וכו' - ר"ל יוציאנו מרשותו מיד שלא יבוא לידי מכשול
אכילה קודם הביעור:
(ב) ויבערנו מיד - ואם צריך לברך על ביעור חמץ היכא שכבר בדק וביטל כדינו
קודם פח עיין בסוף סימן תל"ה במ"ב:
(ג) יכפה עליו כלי - דדלמא אתי למיכליה:
(ד) לפי וכו' - ר"ל דאם היה מותר לטלטל היה צריך להוציאו לחוץ או
לשורפו ולא היו מתירין להשהות בבית ע"י כפיית כלי:
(ה) שלא יוכל וכו' - דמוקצה הוא דהא אסור באכילה ובהנאה:
(ו) לשורפו במקומו - אפילו אינו מזיז החמץ כלל מפני שהוא הבערה שלא לצורך
היום. והנה מסתימת השו"ע משמע דאפילו בחמץ שלא ביטלו כגון שנתחמץ ביו"ט דא"א
לבטלו ועובר על בל יראה אפ"ה אין תקנה רק בכפיית כלי אבל הרבה פוסקים סוברים דדוקא
בחמץ שביטלו קודם יו"ט דאינו עובר בב"י רק מדרבנן צריך ביעור כדי שלא יבוא
לאכול סגי בכפיית כלי אבל בחמץ שלא ביטל אתי לאו דבל יראה ודחי עכ"פ טלטול דרבנן
וע"כ מותר לטלטלו ולהשליכו לנהר או לבית הכסא או לפררו ולזרוק לרוח. ואפילו לשרוף
מותר לכמה פוסקים דמתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך בכגון זה שהוא צורך
היום קצת. וכתבו האחרונים שנהגו העולם כדעה הראשונה וכסתימת השו"ע ובכל גווני
כופין עליו כלי מ"מ היכי דנהוג כסברא האחרונה נהוג ואין להם לבטל מנהגם וכ"ז
דוקא בחמץ גמור ומשום לתא דב"י וב"י אבל בתבשיל שנאסר משום שמצא בו חטה וכדומה
אפילו לסברא אחרונה אסור לבערו ביו"ט אלא יכפה עליו כלי וישהנו עד חוה"מ
והסכימו הרבה אחרונים דאפילו נמצא החטה בתבשיל בשביעי של פסח דאם ישהנו עד שנכנס יום
האחרון יהיה מותר להשהותו וכדמבואר בסימן תס"ז ס"י ונמצא כמשהה החמץ ע"מ
לקיימו אפ"ה אין לו לבערו בפסח ואפילו ע"י עכו"ם אלא כופה עליו כלי
ואחר יו"ט שורף החטה ואוכל התבשיל:
(ז) אסור - וכתבו האחרונים דאם יש נכרי לפניו יכול להטילו לים או לבית
הכסא על ידו ואפילו בחמץ שכבר ביטלו דאינו צריך ביעור רק מדרבנן משום דטלטול ע"י
נכרי הוא שבות דשבות ומותר במקום מצוה וכדמבואר לעיל בסימן שכ"ה ס"ב ובסימן
תמ"ד ס"ד בכגון זה עיי"ש ומ"מ אין העולם נוהגין כן ובכל גווני
כופין עליו כלי:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תמו סעיף א
* בביתו - כתב הריב"ש בסי' ת"א מצא חמץ בר"ה אסור לו להגביהו
דמשעה שהגביהו קנאו ועובר עליו בבל יראה ואפילו אין דעתו לזכות בו אלא מגביהו כדי לסלקו
ממקום שרבים עוברים עליו כדי שלא יכשלו בו נמי אסור ע"ש טעמו ולא דמי להא דשרינן
(לעיל בסימן ש"ח סי"ח) לסלק קוץ בשבת בכרמלית משום היזק רבים דקוץ הוא דבר
הבלתי נראה משא"כ הכא לא שכיח הזיקא כהתם עי"ש והעתיקו הפוסקים דבריו:
* שלא יוכל לטלטלו - עיין מ"ב ואפילו בחמץ דרבנן ג"כ אסור בטלטול
וכ"כ האחרונים. ואם מטלטל תבשיל ומוליכו למורה הוראה לשאול עליו איזה שאלת חמץ
והמורה הורה לאיסור דברו בזה האחרונים אם מותר לו להוליכו לביתו כדי לכפות עליו כלי
או צריך לזרוק אותו תיכף מידו עיין בח"י ובא"ר ובבית מאיר והנראה דאפילו
אם נימא דמותר לו לטלטל בחזרה כיון שהוא כבר בידו ושמתחלה טלטלה בהיתר וברשות וכההיא
דלעיל סימן רס"ו וסימן ש"ח ס"ג מ"מ אין לו להוליכה לביתו אלא לבית
הכסא ולא התירו בכפיית כלי אלא משום דלא אפשר לטלטל משא"כ הכא שבלא"ה מטלטלה
וכן משמע מא"ר בסוף דבריו:
רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ד הלכה ב
הא למדת שחמץ של ישראל אם הניחו ברשותו אפילו טמון ואפילו בעיר אחרת ואפילו
מופקד ביד גוים הרי זה עובר משום לא יראה ולא ימצא, וחמץ של הקדש או של גוי שהיה אצל
ישראל אפילו היה עמו בבית הרי זה מותר מפני שאינו שלו, ואפילו היה של גר א תושב שיד
ישראל שולטת עליו ב אין כופין אותו להוציא החמץ מרשותו בפסח, אבל צריך לעשות מחיצה
גבוהה עשרה טפחים בפני חמצו של גוי שמא יבוא להסתפק ממנו, אבל של הקדש אינו צריך מפני
שהכל פורשין מן ההקדש כדי שלא יבואו לידי מעילה.
בית יוסף אורח חיים סימן תמ
ב ואם אינו חייב באחריותו אינו חייב לבערו.
אראש הסימן קאי שכתב שאם הוא חייב באחריותו חייב לבער ונמשך בביאור דיני חייב באחריותו
עד כאן ועכשיו שסיים אמר שאם אינו חייב באחריותו אינו חייב לבערו:
ומה שכתב אפילו הגוי כבוש תחת ידו ושרוי עמו בחצר. הכי יליף מקראי בפרק
קמא דפסחים (ה:):
וצריך לעשות לפניו מחיצה גבוהה עשרה טפחים. שם (ו.) אמר רב חמצו של גוי
עושה לו מחיצה גבוהה עשרה ומדברי רבינו נראה דבלא קיבל אחריות מיירי וכן פירש רש"י
(ד"ה חמצו של נכרי) וכן נראה מדברי הרמב"ם (פ"ד ה"ב) וכתב הרב
המגיד שזה דעת קצת מפרשים אבל בעל העיטור והרמב"ן וקצת מן האחרונים מפרשים דבלא
קיבל עליו אחריות לא בעינן מחיצת עשרה אלא מפנהו לכל מקום כדי שלא יכשל בו ובקיבל עליו
אחריות די לו ביחד בית ובמחיצת עשרה דכיון דיחד לו בית לאו ברשותו הוא אף על גב דקיבל
עליה אחריות עד כאן לשונו:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תמ סעיף ב
ואם אינו חייב באחריותו, (י) [ד] אינו חייב לבערו אפילו אם כבוש תחת ידו,
(יא) כגון שהוא ב גר תושב ושרוי עמו בחצר. <ב> וצריך לעשות לפניו (יב) מחיצה
גבוה י' טפחים, * (יג) ג כדי שלא ישכח ויאכלנו. הגה: (יד) וא"י שהניח חמץ בבית
ישראל בלא רשותו, כופה עליו כלי (ריב"ש סי' ת"א); ודוקא ד בי"ט, (טו)
<ג> אבל אם הוא ה קודם יו"ט צריך לעשות מחיצה (ע"ל סימן תמ"ו
סעיף א').
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תמ סעיף ב
(י) אינו חייב לבערו - אבל בפסח אינו רשאי לכתחלה לקבל כלל פקדון חמץ
אפי' בלא אחריות ואפילו בחנם (אחרונים):
(יא) כגון שהוא גר תושב - ר"ל שנתיישב בארצך ויד ישראל שולטת עליו
והו"א שממונו כממונך וצריך אתה להוציא פקדונו מרשותך קמ"ל דלא:
(יב) מחיצה - ומחיצה של סדין לא סגי לפי שהולכין ובאין תחתיו:
(יג) כדי שלא ישכח וכו' - ואע"ג דבשאר איסורי אכילה והנאה לא בעינן
מחיצה הכא שאני משום דלא בדילי מיניה כולי שתא חיישינן שלא יבא לאכלו להכי בעינן מחיצה
להיכרא ובכפיית כלי ע"ג החמץ לא סגי דדילמא ינטל הכלי לצורך תשמישו ויתגלה החמץ
ולא התירו כפיית כלי [בסימן תמ"ו ס"א] אלא במוצא חמץ בביתו ביו"ט שא"א
לעשות מחיצה וגם שאינו אלא לזמן מועט דבלילה יבערנו:
(יד) וא"י שהניח וכו' - אשמעינן דגם בעכו"ם שהניח בלי רשותו
כלל ג"כ דינא כמו בחמצו או בחמץ של נכרי שהופקד תחת ידו דקודם יו"ט צריך
לעשות מחיצה דוקא וביו"ט שא"א לעשות מחיצה צריך עכ"פ כפיית כלי והטעם
דגם בזה חיישינן שמא יבא לאכלו:
(טו) אבל אם הוא קודם יו"ט וכו' - שאפשר לעשות מחיצה וה"ה במוצאי
יו"ט דהיינו בלילה הראשון של חול המועד מכיון שאפשר לו בעשית מחיצה צריך לעשות
מחיצה וכן אם הניח העכו"ם בחול המועד ג"כ צריך מחיצה עשרה אפילו יודע שהעכו"ם
יחזור ויקחהו אחר יום או יומים מיהו אם יודע שהעכו"ם יחזור ויקחהו באותו יום גופא
יש להקל דדי בכפיית כלי:
רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ב הלכה יט
המפרש בים והיוצא בשיירה תוך שלשים יום זקוק לבדוק, קודם שלשים יום אינו
צריך לבדוק, ואם דעתו לחזור קודם הפסח צריך לבדוק ואחר כך יצא שמא יחזור ערב הפסח בין
השמשות ולא יהיה לו פנאי לבער, ואם אין דעתו לחזור * אינו צריך לבדוק, וכן העושה ביתו
אוצר, תוך שלשים יום זקוק לבדוק ואחר כך כונס אוצרו לתוכו, קודם שלשים יום אם דעתו
לפנותו קודם הפסח צריך לבדוק ואחר כך עושהו אוצר, ואם אין דעתו לפנותו קודם הפסח אינו
צריך לבדוק.
טור אורח חיים סימן תלו
המפרש מיבשה לים או יצא בשיירא ואינו מניחו בביתו מי שיבדוק ואין דעתו
לחזור בתוך הפסח אם הוא קודם ל' יום לפני הפסח א"צ לבער וכשיגיע הפסח יבטלנו בלבו
ואם הוא בתוך ל' יום צריך לבער שכבר חל עליו חובת ביעור כיון שדורשין בהלכות הפסח ואם
דעתו לחזור בתוך הפסח אפילו מר"ה צריך לבער ואם שכח ולא בדק יבטל כשיגיע הפסח
וענין הברכה כתב ב"ה אם הוא יודע שיש לו חמץ יברך על ביטול חמץ ואם לאו לא יברך
ונראה שאפילו יודע שיש לו חמץ בביתו אין צריך לברך כיון שעיקר הביטול בלבו ואם מחשב
בלבו לבטל סגי דלא מצינו ברכה על מחשבה שבלב אע"ג שנוהגין לומר כל חמירא וכו'
לא מצינו שתיקנו חכמים זה אלא שנהגו כך והרמב"ם ז"ל כתב אם דעתו לחזור אפילו
קודם הפסח צריך לבער שמא תתאחר ביאתו עד תוך הפסח או ביהש"מ וכ"כ הרי"ץ
גיאות וכן הדין בעושה ביתו אוצר ואין דעתו לפנותו קודם ל' יום א"צ לבער אלא מבטלו
בלבו כשיגיע הפסח תוך ל' יום צריך לבער ואם דעתו לפנותו אפי' מר"ה צריך לבער כתב
אבי העזרי ישראל היוצא מבית עו"ג תוך ל' יום צריך לבער אע"פ שהעו"ג
יתן בו חמץ שהמצוה מוטלת על ישראל לבער כשיוצא ממנו והני מילי במפרש ויוצא בשיירא אבל
אם נכנס הישראל בבית אחר בעיר הזאת או אפי' הלך לעיר אחרת בודק שמה וא"צ לבדוק
כאן ונ"ל שא"צ לבדוק כיון שהעכו"ם נכנס בביתו אף אם נשאר לישראל חמץ
ודאי מתייאש ממנו ואין לך הפקר גדול מזה:
בית יוסף אורח חיים סימן תלו
א (א) וכתב הר"ן (ב: ד"ה חמצו)
ואחרים פירשו דשאין דעתו לחזור היינו שאין דעתו לחזור כלל עוד עד אחר הפסח אבל דעתו
לחזור בין בתוך הפסח בין קודם הפסח צריך לבער שמא יחזור ערב הפסח בין השמשות ולא יהיה
לו פנאי לבער וכן כתב הרמב"ם בפרק ב' (הי"ט) ובירושלמי (פסחים פ"א ה"א)
לא משמע הכי: וכתב הר"ן (שם ד"ה וגרסינן) גרסינן בירושלמי (שם) ובספק אבל
ודאי אפילו מראש השנה כלומר דכי אמרינן קודם לפסח שלשים יום אין זקוק לבער הני מילי
בספק כלומר שאין שם חמץ ידוע אבל יש שם חמץ ידוע בודאי אפילו מראש השנה זקוק לבער ואינו
נראה כן לפי גמרתינו דמדאמרינן לישנא דאין זקוק לבער ולא אמרינן אין זקוק לבדוק משמע
קודם שלשים יום אפילו יש שם חמץ ידוע אין זקוק לבערו לפי שעשאוהו כחמץ שנפלה עליו מפולת
(פסחים לא:) דסגי בביטול בעלמא:
א (ב) כתבו הגהות בפרק ב' דדוקא מפרש בים
ויוצא בשיירא דדעתו ללכת רחוק חיישינן להצריכו לבער שלשים יום קודם לפסח אבל שאר יוצא
לדרך לא. וכתב עוד דמשמע מפירוש רש"י דדוקא בשלא ביטלו והלך לפי (עי' ב. רש"י
ד"ה בודקין) שפירש דטעמא דבדיקה הוא כדי שלא יעבור בבל יראה ובל ימצא מיהו מכל
מקום צריך לבדוק משום מצות בדיקה דתיקון בליל ארבעה עשר אפילו היכא דביטלו משום דחיישינן
דילמא אתי למיכל מיניה:
ואם שכח ולא בדק יבטל כשיגיע הפסח. כלומר קודם שעה ששית ופשוט הוא:
ומה שכתב רבינו שאם מחשב בלבו לבטל סגי. כבר כתבתי בסימן תל"א (קעד.
ד"ה וכתב) שיש חולקים ואומרים שצריך שיוציא בשפתיו דדברים שבלב אינם דברים:
ומה שכתב אף על פי שנהגו לומר כל חמירא לא מצינו שתיקנו חכמים לשון זה.
כבר השבתי עליו בסימן תל"ד (קעז: ד"ה ומ"ש רבינו):
וכן הדין בעושה ביתו אוצר וכו'. שם (ו.) על הא דבסמוך ואזדא רבא לטעמיה
דאמר רבא העושה את ביתו אוצר קודם שלשים יום אין זקוק לבער תוך שלשים יום זקוק לבער
ולא אמרן אלא שאין דעתו לפנותו אבל דעתו לפנותו אפילו קודם שלשים יום זקוק לבער ופירש
הר"ן (ב: ד"ה העושה) והעושה את ביתו אוצר. שהכניס שם תבואה ותחתיה חמץ וחמץ
שנפלה עליו מפולת הרי הוא כמבוער (עי' פסחים ח.) קודם שלשים יום. לא חלה עליו חובת
ביעור וכי מטי ההוא שעתא לא מיחייב כדאמרן דהא נפלה עליו מפולת: תוך שלשים יום זקוק
לבער. דלכתחלה לא זהו ביעור: וכן פירש רש"י (ו. ד"ה קודם שלושים): ופירוש
דעתו (לחזור) [לפנותו] הוא מחלוקת רש"י והרמב"ם בדין זה כמו שהוא בדין מפרש
בים ויוצא בשיירא ורבינו סתם הדברים בדין זה מפני שסמך על מה שכתב מחלוקת רש"י
והרמב"ם (פ"ב הי"ט) בדעתו לחזור דגבי מפרש ויוצא בשיירא דממילא משמע
דהוא הדין שנחלקו בדעתו לפנותו דגבי עושה ביתו אוצר: ויש לדקדק לדעת הרמב"ם בהא
דהעושה את ביתו אוצר כי דעתו לפנותו קודם הפסח אמאי זקוק לבער דחששא רחוקה היא לומר
שמא יפנה אוצרו ערב פסח ויכלה מלפנותו ערב הפסח בין השמשות ולא יהיה לו פנאי לבער ושמא
יש לומר דחיישינן שמא לא יכלה לפנותו וישאר שם חמץ מכוסה בפחות משלשה טפחים כיון דלא
ידע בבירור שיש שם חמץ לא יתן אל לבו להוציאו. ואף על גב דבכותל שנשתמשו בו חמץ בחורין
ונפל ונעשה גל כתב רבינו בסימן תל"ג (קעו:) שאף על פי שאינו גבוה שלשה טפחים אין
צריך לבדוק תחתיו הא פריש התם טעמא משום דבגל איכא סכנת עקרב אבל באוצר דליכא סכנת
עקרב כל שאינו גבוה שלשה טפחים צריך לבער:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תלו סעיף א
המפרש מיבשה לים או יוצא בשיירא, (א) <א> ואינו מניח בביתו מי שיבדוק
(ב) תוך שלשים יום, * (ג) א זקוק לבדוק. (* (ד) ולא יברך אז על ביעור חמץ) (כל בו).
קודם שלשים יום ב (ה) אינו <ב> צריך לבדוק. (וכשמגיע פסח (ו) יבטלנו), (טור).
ואם (ז) דעתו לחזור קודם הפסח, (ח) צריך לבדוק ואח"כ יצא, (ט) <ג> ג דחיישינן
שמא יחזור ערב פסח בין השמשות (י) ולא יהיה לו פנאי לבער. וכן העושה ביתו ד (יא) אוצר
תוך שלשים יום, (יב) זקוק לבדוק ה ואח"כ כונס אוצרו לתוכו. קודם שלשים יום, אם
דעתו לפנותו קודם הפסח (יג) ו צריך לבדוק ואח"כ עושהו אוצר; (יד) ואם אין דעתו
לפנותו קודם הפסח (טו) ז אינו צריך לבדוק. הגה: ח ואוצר חטים * (טז) <ד> שיש
חטים מחומצים בקרקעית הבור, * אם נעשה האוצר שלשים יום קודם הפסח אינו זקוק לבער אלא
מבטלו בלבו ודיו. ומיהו לאחר פסח כשמפנה האוצר, * (יז) ט אסור ליהנות מאותן חטים;
(יח) ואם אין שם חמץ ידוע אלא ספק, מותר למכור (יט) האוצר * כך ביחד. (תשובת הרשב"א
סימן ע').
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תלו סעיף א
(א) ואינו מניח בביתו וכו' - ר"ל שלא צוה לאחד קודם נסיעתו שיבדוק
כשיגיע זמנו דאם מינה לאחד ע"ז שוב א"צ בעצמו לבדוק דשלוחו של אדם כמותו
וכבר נתבאר לעיל סימן תל"ב במ"ב דלכתחלה טוב יותר למנות אנשים לבדיקה ואם
אין לו יוכל למנות גם אשה לזה:
(ב) תוך שלשים יום - ואפילו אין דעתו לחזור כלל עד אחר הפסח ולא יראה
החמץ שבביתו משום דמאז והלאה חל עליו חובת הבדיקה:
(ג) זקוק לבדוק - בלילה שלפני יציאתו לאור הנר וגם צריך אז לבטל החמץ
שלא ראה כמו בליל י"ד ואם שכח לבדוק בלילה יבדוק ביום ואם יש לו בנים קטנים בביתו
וצריך הוא להניח להם חמץ לאכול ואין לו מי למנות על הבדיקה יוציאם מביתו לבית אדם אחר
ושם יניח עבורם ויסגור את ביתו הבדוק שלא יכניס שם שום אדם עוד חמץ דאל"ה מה מועיל
בדיקתו ואם מניח בביתו אשתו ובניו וב"ב הגדולים שיש בהן דעת ויכולין לבדוק א"צ
לבדוק כלום קודם יציאתו אלא יצוה לאחד מהם שיבדוק ויבטל החמץ כשיגיע הזמן וכנ"ל
בסק"א ועיין בסי' תל"ד שנכון הדבר שיבטל גם הוא בעצמו במקום שהוא כשמגיע
זמן הביטול:
(ד) ולא יברך אז וכו' - דכשבודק בליל י"ד תקנו לברך על ביעור חמץ
לפי שמה שהוא מוצא בבדיקתו הוא מצניעו כדי לבערו למחר נמצא דהבדיקה הוא התחלת הביעור
משא"כ כאן שלא יבערו מן העולם וישתמש בו כשאר הימים אלא שהוא מפנהו מבית זה:
(ה) אין צריך לבדוק - דלא חל עליו תקנת חכמים. ואם יש שם חמץ ידוע י"א
דחייב לבער קודם שיצא ויש מקילין בדבר:
(ו) יבטלנו - במקום שהוא דאף דאין רואה החמץ עובר משום בל יטמין דהא לא
בטליה מעיקרא [הגר"א]:
(ז) דעתו לחזור קודם הפסח - וכ"ש אם דעתו לחזור בתוך הפסח:
(ח) צריך לבדוק - ואפילו יצא מתחלת השנה צריך לבדוק [אחרונים] ואפילו
ביטל כבר מ"מ צריך לבדוק שמא יחזור וימצא ויאכלנו:
(ט) דחיישינן שמא וכו' - ודוקא במפרש לים או יוצא בשיירא לדרך רחוקה אפילו
דעתו לחזור זמן רב קודם פסח חיישינן שמא ישתהא אבל יוצא לדרך קרובה אפילו בתוך ל' יום
לא חיישינן ומ"מ הכל לפי הענין דלפעמים אפילו בדרך קרובה אם מגביל זמן ביאתו בצמצום
קרוב לזמן הבדיקה חיישינן שמא ישתהא וצריך לבדוק מקודם ויש מקילין בזה. ולמעשה יש לדון
לפי קירוב וריחוק המקום:
(י) ולא יהיה לו פנאי לבער - ר"ל וביו"ט לא יוכל לבערו מפני
שאין מבערין החמץ ביו"ט ונמצא מקיים החמץ בביתו:
(יא) אוצר - ואפילו אין שם חמץ ידוע אלא שהוא מקום שנשתמש שם חמץ ועתה
רוצה להניח שם תבואה לאיזה זמן או עצים וכה"ג:
(יב) זקוק לבדוק - ואפילו אין דעתו לפנותו עד אחר הפסח שלא יראה החמץ
בפסח אפ"ה חל עליו חובת הבדיקה מקודם כיון שהוא תוך ל'. ואם לא בדק קודם צריך
לפנות האוצר ולבדוק:
(יג) צריך לבדוק - שחששו חכמים שמא יתחיל לפנותו קודם ליל י"ד ולא
יגמור לפנותו אלא ישאר ממנו פחות מגובה ג"ט מכוסה על החמץ דשוב לא הוי כמבוער
ואחר כך כשיגיע ליל י"ד ישכח על החמץ שתחת האוצר כיון שמכוסה מן העין:
(יד) ואם אין וכו' קודם הפסח - אלא לאחר הפסח:
(טו) א"צ לבדוק - דקודם ל' יום אין חל עליו חובת הבדיקה ואח"כ
כשנעשה האוצר הרי הוא כמבוער כמו חמץ שנפלה עליו מפולת וסגי בביטול כשיגיע פסח וכנ"ל
וכתב במ"א וכ"ז בחמץ שאינו ידוע אבל בחמץ ידוע צריך לבערו מתחלה ויש מקילין
אפילו בחמץ ידוע וכנ"ל בסק"ה:
(טז) שיש חטים מחומצים - היינו שהיו שם חטים מחומצים ואח"כ הניח
האוצר עליהם ואפ"ה א"צ לבער כיון שנעשה האוצר קודם שלשים יום ורק שיבטלנו
קודם הפסח אבל אם הניח החטים ואח"כ נתחמצו החטים מלחות הבור אפילו היה הנחתו תוך
ל' א"צ לפנותו דבשעה שהניח החטים עדיין לא היה שם חמץ ועכשיו הוי כחמץ שנפלה עליו
מפולת [וכ"ש כשיש ספק אם נתחמצו] ויבטלנו קודם פסח:
(יז) אסור ליהנות וכו' - דאף דחמץ שנפלה עליו מפולת מותר ליהנות מהן לאחר
פסח הכא גרע טפי דהתם אין בדעתו לפנות הגל ולחטט אחר הפסח אבל כאן הלא דעתו לפנותו
בורו אחר הפסח והרי הוא כמבטל ומכוין לחזור ולזכות בו ופשוט דיכול למוכרו לכל האוצר
קודם הפסח לעכו"ם ויהיה מותר אח"כ ליהנות ממנו:
(יח) ואם אין שם חמץ ידוע - ר"ל בעת שהניח מלמעלה האוצר אינו ידוע
אם היה אז בקרקעיתו חטים מחומצים בודאי:
(יט) האוצר - אחר הפסח וליכא למיחש למידי דאף אם מצא עכשיו מחומצים שמא
לאחר הפסח נעשה ועוד דשמא אין זו אלא עיפוש והפסד ולא חמץ נחשבת:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תלו סעיף א
* זקוק לבדוק - ואם שכח ולא בדק עיין מג"א סק"ה שכתב דאפשר
דצריך לחזור לביתו או לשלוח שליח שיבדוק ועיין בבית מאיר שדעתו דאם שכח מלבדוק והלך
תוך ל' מיד שנזכר דלאו שפיר עבד מבטל חמצו ודי וכן מוכיח החק יוסף מלשון השו"ע
סוף ס"ב דאם שכח ולא בדק יבטל כשיגיע הפסח [וכ"ש דאם מבטלו תיכף דמהני כדמוכח
בב"ח שם] ולא הזכיר שיחזור לביתו או שישלח שליח ואף דשם מיירי קודם ל' דעתו דה"ה
תוך ל' ע"ש אכן כ"ז בספק חמץ אבל אם יודע שיש שם חמץ ידוע כביצה ויותר משמע
מהבית מאיר דמסכים עם המ"א אכן אם נוגע לו ד"ז להפסד מרובה כשיחזור לביתו
או שישלח שליח כתב בספר מגן האלף דאין מחויב ודי בביטול דדמי להולך לדבר מצוה בסימן
תמ"ו ע"ש וכן בהולך להציל מן הנהר או מן הדליקה שרי ליה לבטל בלבו והכא נמי
כה"ג ע"ש:
* ולא יברך אז וכו' - עיין מ"ב הטעם וכן הוא דעת הלבוש וע"ש
אמנם דעת הב"ח דבתוך ל' יום צריך לברך ורק היכי שצריך לבדוק קודם ל' יום א"צ
לברך ודעת הפ"ח דלעולם צריך לברך כיון דחייבוהו חכמים לבדוק. ומסתימת המ"א
והט"ז וש"א משמע דתפסו כדעת הג"ה דלעולם א"צ לברך אכן מצאתי בחידושי
הריטב"א וז"ל שם ודעת הרא"ה ז"ל דכל שזקוק לבער מברך על הביעור
ונראין הדברים תוך ל' יום דוקא הרי דדעת הרא"ה כהפר"ח ודעת הריטב"א
להכריע כהב"ח וצ"ע למעשה:
* שיש חטים מחומצים - עיין מה שכתבנו במ"ב דאם הניח החטים ואח"כ
נתחמצו וכו' הוא ממ"א ובא"ר מפקפק עליו דגרע ממפולת מפני שדעתו למכור בורו
לאחר הפסח ובטולו אינו בטול גמור וע"כ צריך לפנותו ובבית מאיר משמע כהמ"א:
* אם נעשה האוצר ל' יום וכו' - ובתוך שלשים יום אם רוצה להניח אוצר של
חטים אפילו אם אינו ידוע לו אם יש שם חטים של חמץ בקרקעיתו של הבור כיון שרגיל להמצא
שם חטים לחים דינו כעושה את ביתו אוצר וצריך לכבד אותו מקום ולבדוק לאור הנר קודם שמניח
האוצר שם [ח"א ופשוט]:
* אסור ליהנות וכו' - עיין מ"ב הטעם והוא מהרשב"א בתשובה דכיון
דכונתו בודאי לפנות אוצרו א"כ הרי הוא כמבטל ומכוין לזכות בו. ולכאורה צריך טעם
דא"כ גם מתחלה קודם הפסח למה לא נחייבו לפנות דמה דשרינן במפולת הוא ע"י
ביטול דוקא ולדעת הסמ"ק הביטול מדאורייתא דמדאורייתא אינו כמבוער וכשלא ביטל עובר
בב"י ואף לרש"י ור"ן עכ"פ ביטול צריך (ועיין בסימן תל"ג מש"כ
שהרמב"ן הביא שתי הסברות) ובלא ביטול מחויב לכתחלה לפנות המפולת ומאי נ"מ
שהוא נעשה קודם ל' כיון שהחמץ קיים שם ואינו מבטלו אכן י"ל דאמנם אם לא היה אסור
בהנאה הביטול אינו ביטול גמור שהרי טורח הוא לו לברור החטים המחומצים וכשימכור ימכר
הכל ביחד א"כ אף שאומר שהוא מבטל אינו מועיל שהרי כונתו למכור אח"כ ולא יברור
זה מזה ולכן אסרו בהנאה אחר הפסח וכיון דאסור בהנאה ויהיה מחויב לברור אח"כ המחומצים
א"כ שוב ביטולו ביטול גמור הוא שהלא שוב לא יזכה בהמחומצים מחמת איסור הנאה ולכן
א"צ לפנות מתחלה כנ"ל בביאור הענין ובזה יתיישבו דברי המ"א מקושית הא"ר
הנ"ל והעיקר כהמ"א וכדמשמע גם מהבית מאיר שהסכים כן לדינא:
* כך ביחד - ר"ל שא"צ לבדוק אם ישנן שם מחומצים כדי להשליכם
שלא ליהנות מהם דהא אפילו אם ימצא ג"כ מותר משום ס"ס כמ"ש במ"ב:
בית יוסף אורח חיים סימן תלו
ב (א) המפרש מיבשה לים וכו'. בפרק קמא דפסחים
(ו.) אמר רב יהודה אמר רב המפרש בים והיוצא בשיירא קודם שלשים יום אין זקוק לבער תוך
שלשים יום זקוק לבער אמר רבא הא דאמרת קודם שלושים יום אין זקוק לבער לא אמרן אלא שאין
דעתו לחזור אבל אם דעתו לחזור אפילו קודם שלשים יום זקוק לבער ופירש רש"י שאין
דעתו לחזור. בתוך הפסח: אבל דעתו לחזור. בתוך הפסח: אפילו קודם שלשים יום זקוק לבער
כדי שכשיחזור בתוך הפסח לא ימצא חמץ בתוך ביתו:
ב (ב) ומה שכתב רבינו ואם דעתו לחזור בתוך
הפסח אפילו מראש השנה צריך לבער. הכי אמרינן בהדיא בגמרא (ו.) אמר ליה רבא ואי דעתו
לחזור אפילו מראש השנה נמי ופירש רש"י דעתו לחזור. בימי הפסח: אפילו מראש השנה
נמי. דכי הדר בימי הפסח עבר עליה וההיא שעתא לאו ברשותיה הוא דליבטליה שהרי איסור הנאה
הוא ואינו שלו וכשראהו עבר עליה. ומפשטא דלישנא משמע דמראש השנה שבחודש תשרי קאמר אבל
קודם לכן אף על פי שדעתו לחזור אין צריך לבדוק ותמיהא לי כיון דדעתו לחזור אמאי לא
חיישינן קודם ראש השנה נמי לכן נראה לי דמראש השנה פירושו מתחלת השנה כלומר אם בא לפרש
בים ולצאת בשיירא תיכף שעבר הפסח אם דעתו לחזור אף על פי שיש שנה אחת עד שיגיע הפסח
צריך לבדוק וכן נראה מדברי תשובת הרשב"א (ח"א סי' רכג) שכתבתי בסימן תל"ב
(קל"ה ד"ה ובעל) אצל ברכת שהחיינו וכן נראה שהוא דעת הרא"ש (סי' ח)
והרי"ף (ב:) והרמב"ם (פ"ב הי"ט) שכתבו סתם אבל אם דעתו לחזור אפילו
קודם שלשים יום זקוק לבער ולא הזכירו ראש השנה ומשמע קודם שלשים יום כמה דהוי כל שדעתו
לחזור זקוק לבער: ודבר פשוט הוא שמה שכתב רבינו ואם דעתו לחזור בתוך הפסח אפילו מראש
השנה צריך לבער הוא על דעת רש"י דאילו לדעת הרמב"ם אם דעתו [לחזור] קודם
הפסח נמי צריך לבער אפילו מראש השנה:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תלו סעיף ב
(כ) <ה> וי"א דקודם ל' יום שא"צ לבדוק היינו כשאין דעתו
לחזור בתוך הפסח, ואע"פ שדעתו לחזור קודם הפסח או אחריו, אינו צריך לבדוק (כא)
כיון שהוא קודם ל' (כב) (וכשיגיע פסח י יבטלנו), <ו> אבל אם דעתו לחזור בתוך
הפסח (כג) יא צריך לבדוק אפילו מראש השנה. יב (כד) ואם שכח ולא בדק, יבטל כשיגיע הפסח
(כה) יג ולא יברך על הבטול. הגה: יד גם אשתו תבדוק ותבטל בביתו, דילמא ישכח לבטל במקום
שהוא (כל בו).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תלו סעיף ב
(כ) וי"א דקודם וכו' - דעה זו בא להקל ולשונו מגומגם קצת ור"ל
דמה שאמרנו דקודם שלשים יום א"צ לבדוק הוא אף כשדעתו לחזור קודם הפסח ורק שלא
יהיה דעתו לחזור בתוך הפסח דדעה זו לא ס"ל מה שכתב לעיל דחיישינן שמא יבא ע"פ
בין השמשות וכו':
(כא) כיון שהוא קודם שלשים - אבל תוך שלשים שחל עליו חובת בדיקה אף שדעתו
לחזור לביתו קודם פסח חיישינן שמא ישתהא ולא יבוא וע"כ צריך בדיקה. וכבר נתבאר
לעיל בס"א דכ"ז במפרש לים ויוצא בשיירא לדרך רחוקה אבל בדרך קרובה ודעתו
לחזור קודם הפסח לא חיישינן וסמכינן דיבדוק כשיבוא:
(כב) וכשיגיע פסח יבטלנו - פי' כשלא בא לביתו קודם הפסח:
(כג) צריך לבדוק - דכשיבוא בפסח לאו ברשותיה קיימא דליבטליה ועובר על
בל יראה וב"י ודע דלדעה זו ה"ה העושה ביתו אוצר דלדעה ראשונה תלוי חובת הבדיקה
באם דעתו לפנותו קודם הפסח ולדעה זו דוקא באם דעתו לפנותו תוך הפסח [ב"י] ולענין
דינא פסקו הרבה אחרונים דיש להחמיר כדעה ראשונה ומ"מ במקום הדחק כגון שיצא מביתו
עם השיירא וכה"ג יש לסמוך אדעה אחרונה ואינו צריך לחזור אם אין דעתו לבוא תוך
הפסח:
(כד) ואם שכח ולא בדק - דאם בדק היה צריך לבטל ג"כ בשעת הבדיקה כמש"כ
בריש הסימן:
(כה) ולא יברך - דכיון דעיקר הביטול בלב דאפילו מחשב בלבו סגי אין מברכין
על דברים שבלב [מ"א]:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תכט סעיף א
* (א) <א> שואלין א בהלכות פסח קודם לפסח (ב) שלשים יום. הגה:
(ג) ומנהג לקנות (ד) חטים לחלקן לעניים לצורך פסח. וכל מי שדר בעיר * (ה) ב [ג] י"ב
חודש צריך (ו) ליתן לזה (א"ז).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תכט סעיף א
(א) שואלין בהלכות פסח וכו' - שהרי משה עומד בפסח ראשון ומזהירן על כל
הלכות פסח שני וה"ה בשאר יו"ט נמי דורשין קודם לכן ל' יום בהלכותיהן ועיין
בביאור הגר"א שדעתו דבעצרת סגי מיום א' בסיון וי"א דהחיוב שלשים יום הוא
רק בפסח משום דיש בהן הלכות רבות כגון טחינת חטים ואפיית המצות והגעלת כלים וביעור
חמץ שאלו אם אין עושין אותן כהלכותיהן קודם פסח לית להו תקנה בפסח משא"כ בשאר
יו"ט די באיזה ימים קודם ועכ"פ ביו"ט גופא לכו"ע צריך לשאול ולדרוש
בכל יו"ט בהלכותיה וכדאיתא בסוף מגילה [דף לב] משה תיקן להם לישראל שיהו שואלין
ודורשין בענינו של יום הלכות פסח בפסח הלכות עצרת בעצרת והלכות חג בחג:
(ב) שלשים יום - ומתחילין מיום הפורים עצמו. ועכשיו נוהגין לדרוש בשבת
הגדול [כשאין ע"פ חל בו דאז צריך להקדים בשבת הקודם] ובשבת שובה [והעיקר להורות
לעם דרכי ה' ללמד המעשה אשר יעשון דהיינו דיני הגעלה וביעור חמץ ואפיית המצה ושאר הלכות
פסח וכן בשבת שובה לדרוש לפניהם הלכות יוה"כ וחג הסוכות לבד מה שדורש מענין התשובה
אבל אם יהיה הדרשה רק בפלפול או דרוש בעלמא אין יוצאין בזה ידי חובתן] ומ"מ מצוה
לכל אחד לעסוק בהלכות פסח ל' יום קודם וכן בחג עצמו [אחרונים]:
(ג) ומנהג וכו' - הוא מנהג קדום מזמן הגמרא והובא דבר זה בירושלמי פ"ק
דב"ב ויכולין בני העיר לכפות זה לזה לענין זה:
(ד) חטים לחלקן - ובמדינותינו המנהג לחלק להן קמח שעי"ז מקרבא הנייתה
טפי ושיעור הנתינה הוא כפי צרכו לכל ימי הפסח ופשוט דאם הוא עני גדול ואין לו במה לאפות
המצה צריך ליתן לו גם דמי האפיה דהוא בכלל די מחסורו אשר יחסר לו:
(ה) י"ב חודש - ואם אנו רואין שנכנס בעיר ע"ד להשתקע שם לאלתר
חייב ועיין בשע"ת. ודין זה די"ב חודש שייך גם לעני שאז חייבים ליתן לו כשאר
עניי העיר ואם דעתו להשתקע לאלתר חייבים ליתן לו וכתבו האחרונים בשם הסמ"ג דהאידנא
נוהגים בכל הצדקות בין לענין בעה"ב בין לענין העניים בשלשים יום. ואפילו העני
שאין דר פה ל' יום אף שאין מחויבים ליתן לו קמח לכל ימי הפסח בבת אחת מ"מ חייבים
ליתן לו מצה בפסח כדרך שחייבים ליתן לו פת כל ימות השנה מזון ב' סעודות לכל יום ויום
מימות החול שהוא שוהה בעיר ובשבת מזון ג' סעודות כמ"ש ביו"ד סימן רנ"ו
ע"ש:
(ו) ליתן לזה - ואפילו ת"ח הפטור ממס [אחרונים] ועיין בפמ"ג
ושיעור הנתינה צריך להעריך על כל אחד לפי ממונו ואלה המשתמטים עצמם מליתן קמח עניים
יש עון בידם. והנה ידוע שעיני העניים נשואות לזה וכשהם ישארו בדוחק וברעבון והוא יעלים
עין בזה ידוע מה שאמר הגמרא סנהדרין ל"ה כל תענית וכו' ע"ש בפירש"י
והוא ג"כ כעין זה:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תכט סעיף א
* שואלין וכו' - בטור איתא שואלין ודורשין והוא כגירסת הגמרא דילן בפסחים
דף ו' ובבכורות דף נ"ח וברי"ף הגירסא שואלין לבד וכן הגירסא בע"ז ובסנהדרין
י"ב ולכאורה אין נ"מ בזה דכונה אחת הוא לישא וליתן בהלכות הפסח קודם הפסח
וכן איתא ברש"י ר"ה דף ז' וב"ק קי"ג שהיו דורשין ברבים בהלכות
הפסח קודם פסח ל' יום אכן בר"ן פ"ק דפסחים ופ"ק דמגילה אמר דמה שאמר
שואלין היינו דבזה הזמן אם באו ב' תלמידים ואחד שאל בהלכות פסח נזקקין לו קודם דהוא
בכלל שואל כענין אבל אין חיובא ללמוד ל' יום קודם ה"פ רק בפסח גופא וזהו מה ששנינו
מרע"ה תיקן להם לישראל שיהו דורשין הלכות פסח בפסח וכו' לפיכך דייק כאן בלשון
שואלין לבד ודבריו הן דברי הרשב"א בספ"ד דמגילה אבל כמה ראשונים פליגי עלייהו
רש"י בכמה מקומות ותוספות בפ"ק דמגילה דף ד' והרוקח בכולהו מבואר להדיא דחיוב
לדרוש מקודם בהלכות פסח שלשים יום וכן בעיטור העתיק הגירסא שואלין ודורשין וכן באו"ז
העתיק דדורשין שלשים יום קודם וגם קשה מאוד דהלא בסנהדרין י"ב משמע להדיא דהאי
שואלין דורשין הוא דקאמר הש"ס שם דהלא מפוריא דרשינן בהלכות הפסח דתניא שואלין
בהלכות הפסח קודם לפסח ל' יום וגם עיקר הענין מוכח כן דאלו מפני שנזקקין לתלמיד ששואל
כענין לא שייך לומר דמשום זה יזלזלו בחמץ דאין כאן פרסום כלל בזה שמשיב לתלמיד כששואל
וכבר ראיתי שעמד הב"ח על הר"ן מסוגיא דסנהדרין הנ"ל וכן הפרי חדש וכן
בע"ת כתב דמסוגיא דע"ז דף ו' לענין קרבנות שם ג"כ לא משמע כדברי הר"ן.
שוב מצאתי בשאלתות שכתב נמי בפשיטות וז"ל ותלתין יומין קמי פסחא דרשינן במילי
דפסחא כדתניא שואלין בהלכות הפסח קודם הפסח ל' יום וביותר מבואר כן להדיא בהלכות גדולות
וז"ל ומקמי פסחא בתלתין יומין מיבעי ליה לישראל למיגמר מילי דפסחא ואגמורי אנשי
ביתיה דתניא שואלין בהלכות הפסח וכו' א"כ נמצא דעת הר"ן והרשב"א יחידאין
הם נגד כל הראשונים הנ"ל [וגם בסוגיא גופא מרשב"ג מוכח דלאו להשיב לשואל
לבד קאי ורק ללמוד ולזכור ההלכות ומרשב"ג נשמע לת"ק דלא פליגי רק לענין זמן
אבל לא בעצם הענין אח"כ מצאתי שעמד בזה במטה יהודה] ומה דאיתא בסוף מגילה משה
תיקן להם לישראל שיהו דורשין הלכות פסח בפסח הלכות עצרת בעצרת וכו' כבר תירצו ע"ז
המפרשים עיין ב"י וב"ח וש"א ובביאור הגר"א משמע דמפרש דאין הכונה
דוקא על יום החג לבד רק על יום החג ועל כל הזמן שמקודם כפי שמבואר במקום אחר וכעין
זה כתב ג"כ הב"ח [אלא שהוא כתב דלאחר שלמד ל' יום קודם שוב א"צ ללמוד
בחג עצמו והרבה אחרונים חולקין עליו] והפר"ח והנה בח"י העיר דבר חדש לתרץ
בזה קושית כל האחרונים דאיתא בירושלמי פ"א דפסחים ה"א שואלין בהלכות פסח
בפסח הלכות עצרת בעצרת הלכות חג בחג בבית ועד שואלין קודם לשלשים יום וכן איתא ג"כ
בתוספתא דמגילה [וז"ל הפ"מ שם שואלין בהלכות פסח בפסח. כ"א ואחד בביתו
אבל בבית ועד שמתקבצין הרבה בביה"מ ללמוד שואלין קודם לשלשים יום] וכן הפ"מ
שם ג"כ כתב דהא דסוף פרק בני העיר שלא בבית ועד קמיירי דהיינו לכל אחד ואחד בביתו
והא דשלשים יום קודם היינו בבית הועד וכעין של משה דהיינו בבית הועד אמנם בא"ר
סתר דברי החק יעקב וז"ל כיון דבש"ס דילן בכמה מקומות [בפסחים ו' במגילה כ"ט
ובסנהדרין י"ב ובע"ז ה'] מייתי הגמרא ברייתא זו בסתם שואלין קודם ל' יום
ולא לישתמיט בחדא דוכתא לומר בבית הועד אלמא דלא ס"ל הכי לש"ס דילן וכן משמע
לכאורה בע"ז שם וכ"פ הב"ח דמצוה לכל אחד להתחיל ללמוד ה"פ מפורים
עכ"ל ובאמת בדברי הבה"ג הנ"ל שהעתקתי מבואר כדבריו. ועכ"פ בביהמ"ד
בחבורות בודאי יש חיוב ללמוד שלשים יום קודם אף לדברי הירושלמי וכמו שכתב הפ"מ:
* י"ב חודש - ונותנין זה אף למי שיש לו מזון י"ד סעודות אף
שלאיש כזה אין נותנין מקופה כמבואר ביו"ד בהלכות צדקה [מקו"ח]: