גמ' פסחים דף קב.- קג.
אורך השיעור הקולי ברי"ף ר"ן
ושו"ע הוא 34:30 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 39:40 דקות
1)י"א ששבעת המינים טעונים ברכה לאחריהם במקומם,
וי"א דדוקא מיני דגן
2)היה אוכל בבית זה ופסק סעודתו והלך לבית אחר וחוזר ומברך
בתחלה
4)אם גמר סעודתו וקידש היום קודם שברך
בהמ"ז, מברך בהמ"ז על כוס ראשון ואח"כ אומר קידוש היום על כוס שני
5)אם אכל פת במקום אחד וחזר ואכל במקום אחר, אינו
מברך בה"מ אלא במקום השני
רמב"ם הלכות ברכות פרק ד הלכה א
כל המברך
ברכת המזון או ברכה אחת מעין שלש צריך לברך אותה א במקום שאכל, אכל כשהוא מהלך יושב
במקום * שפסק ויברך, אכל כשהוא עומד ב יושב במקומו ויברך, שכח לברך ברכת המזון ונזכר
קודם שיתעכל המזון שבמעיו מברך במקום שנזכר, ואם היה מזיד חוזר למקומו ומברך, ואם בירך
במקום שנזכר יצא ידי חובתו, וכן אם בירך כשהוא עומד או כשהוא מהלך יצא ידי חובתו, ג
ולכתחלה לא יברך ברכת המזון ולא ברכה שמעין שלש אלא כשהוא יושב ובמקום שאכל.
טור אורח
חיים סימן קעח
בני חבורה שהיו מסובים
ויצאו ממסיבתן לב"ה או לבה"מ אם היסבו על דברים שאין טעונין ברכה לאחריהם
במקומן מיד כששינו מקומן מחדר לחדר אם רוצין לאכול שם צריכין לברך ברכה ראשונה על מה
שרוצים לאכול אבל אינן צריכין לברך ברכה אחרונה על מה שאכלו דשינוי מקום חשוב כמו היסח
הדעת והיסח הדעת מזקיק ברכה ראשונה על מה שרוצה לאכול אבל למפרע על מה שאכל כבר לא
אבל אם שינו מקומן בחדר אחד מזוית זו לזוית אחרת אין צריכין לברך ואם היתה מסיבתן על
דבר שצריך ברכה לאחריו במקומו דהיינו לרשב"ם ז' המינין ולר"י דוקא מין דגן
לרבינו שמואל בר מאיר אין צריכין לברך כששינו מקומם ולר"י צריכין לברך אא"כ
הניחו שם מקצת החבירים וא"א הרא"ש ז"ל הסכים לדעת רשב"ם ולענין
דברים הטעונין ברכה לאחריהם במקומן כתב כר"י דוקא פת ומיני דגן: כתב ה"ר
י"ט בר' יהודה אדם שנזכר בתוך הסעודה שלא התפלל ועמד והתפלל כשהוא חוזר צריך ליטול
ידיו ולברך ברכת המוציא הואיל וצלויי ומיכל בהדי הדדי לא אפשר כדאיתא בפ' כיסוי הדם
משתיא וברוכי בהדי הדדי לא אפשר והר"י אומר שא"צ דלא אמרינן הכי אלא גבי
ברה"מ שהוא סילוק והיסח הדעת על מה שאכל ושתה:
בית יוסף
אורח חיים סימן קעח אות ה ד"ה ומ"ש רבינו
ה ומ"ש רבינו
דדברים הטעונים ברכה לאחריהם במקומם לרשב"ם (פסחים קא: ד"ה אבל דברים) היינו
ז' מינין ולר"י דוקא מין דגן ושהרא"ש הסכים לדברי ר"י. פשוט בדברי התוספות
(ד"ה אלא) והרא"ש (סי' ו) שם גבי הא דאמר רב חסדא לא אמרן אלא בדברים שאינם
טעונים ברכה לאחריהם וכו': ודע שדעת הרי"ף שם (כ.) דדברים הטעונים ברכה לאחריהם
במקומם היינו פת ומיני דגן דוקא וכדעת ר"י והרא"ש אבל הרמב"ם סובר כדברי
רשב"ם שכתב בפ"ד (ה"א) כל המברך ברכת המזון או ברכה אחת שמעין שלש צריך
לברך אותה במקום שאכל. והר"ן כתב בפרק ערבי פסחים (שם ד"ה לא שנו) שאין דעת
זה מתחוור מסוגיית הגמרא ובהגהות מיימוניות פ"ד (אות א) כתוב דאין טעון ברכה לאחריו
במקומו אלא פת שצריך לברך אחריו ברכת המזון ע"כ ומשמע לי דפת דנקטו לאו דוקא דהוא
הדין למיני דגן וכן ברכת המזון לאו דוקא שלש ברכות דהוא הדין לברכה מעין שלש שהרי כתבו
בהגהות החדשות (שם) שכן כתב הרי"ף והוא ז"ל בפרק ערבי פסחים כתב בהדיא דמיני
דגן דינם שוה לפת: וכתבו התוספות (שם) ולכל הפירושים אם הלך באמצע הסעודה למקום אחר
יכול לשתות יין או מים בלא ברכה דכיון שהוא בתוך הסעודה לקיבעיה קמא הדר ע"כ וזהו
לפי דעתם שפוסקים כרב חסדא אבל לא לדעת הפוסקים כרב ששת: ובסימן קפ"ד כתב רבינו
בשם ה"ר פרץ (סי' קנא אות ח) דהא דטעונים ברכה לאחריהם במקומם דוקא כשאין לו עוד
מאותו המין לאכול במקום השני אבל אם יש לו עוד מאותו המין לאכול שם יאכל שם מעט ויברך
רק שלא יהא רעב מאכילה ראשונה וזה כדעת הפוסקים כרב חסדא דאילו לדעת הפוסקים כרב ששת
כיון שאינו יכול לאכול עד שיברך למפרע על מה שאכל ודאי שהוא צריך לחזור למקומו לברך
על מה שאכל ודבר פשוט הוא דרב חסדא נמי לא קאמר אלא בשלא היה לו היסח דעת בנתיים דוקא
וכן כתב רשב"ם (קא ריש ע"ב) דרבי יוחנן דאמר שינוי מקום אין צריך לברך היינו
דוקא כשלא היה לו היסח דעת בנתיים:
שולחן
ערוך אורח חיים סימן קעח סעיף ה
יב י"א ששבעת
המינים טעונים ברכה (מג) לאחריהם במקומם, וי"א דדוקא (מד) מיני דגן. הגה: וי"א
דוקא פת (מה) לבד (הגהות מיימוני פ"ד).
משנה ברורה
על שולחן ערוך אורח חיים סימן קעח סעיף ה
(מג) לאחריהם במקומם
- ואם הלך משם צריך לחזור למקומו ולברך כמו לגבי פת:
(מד) מיני דגן - מפני
חשיבותן שנקרא מזון:
(מה) לבד - כתבו
האחרונים דלכתחלה יחמיר לברך במקומן אפילו בז' מינים וכן לענין שינוי מקום א"צ
לברך על כל השבעה מינים כמו על הפת אם שינה מקומו לפי מה שפסק בס"ב בהג"ה
ודעת הגר"א בביאורו דדעה האמצעית היא העיקר לדינא ולפ"ז פירות של שבעת המינים
דומים לסתם פירות דשייך בהו שינוי מקום לכו"ע:
רמב"ם
הלכות ברכות פרק ד הלכה ג
היה אוכל בבית זה ופסק
סעודתו והלך לבית אחר, או שהיה אוכל וקראהו חבירו לדבר עמו ויצא לו לפתח ביתו וחזר
הואיל ושינה ה מקומו צריך לברך למפרע על מה שאכל וחוזר ומברך בתחלה המוציא ואחר
כך יגמור סעודתו. +/השגת הראב"ד/ היה אוכל בבית זה כו' עד יגמור סעודתו. כתב
הראב"ד ז"ל /א"א/ הפליג בזה דכל לפתח ביתו לאו עקירה היא וכל שכן אם
רואה מקומו שאינה עקירה כלל עכ"ל.+
רא"ש
מסכת פסחים פרק י סימן ו
ו אמר רב יוסף בר אבא
אמר רב (ברכות דף נט ב) אע"פ שאמרו שינוי יין אין צריך לברך אבל מברך הוא הטוב
והמטיב פי' רשב"ם דוקא כשהשני משובח מן הראשון. ודבר זה בארתי יפה בפרק הרואה
(סימן טו). [דף קא ע"ב] יתיב רב אידי בר אבין קמיה דרב חסדא ויתיב ר"ח וקאמר
[משמיה דרב הונא] הא דאמרת שינוי מקום צריך לברך לא אמרן אלא מבית לבית אבל מפנה לפנה
לא. אמר ליה רב אידי בר אבין הכי תנינן לה במתניתא דבי בר הינק כוותיך. ותו יתיב רב
חסדא וקאמר משמיה דנפשיה הא דאמרת שינוי מקום צריך לברך לא אמרן אלא בדברים שאין טעונין
ברכה לאחריהן במקומן כגון פירות ויין. אבל דברים שטעונין ברכה לאחריהן במקומן כגון
פת ומיני דגן אין צריך לברך המוציא. מ"ט לקבעיה הדר. כלומר כיון שאם לא היה אוכל
כאן היה צריך לחזור למקומו ולברך הוי כאילו הוא עדיין במקומו וגומר סעודתו כאן ומברך
כאן בהמ"ז. ורב ששת אמר אחד זה ואחד זה צריך לברך. מיתיבי בני חבורה שהיו מסובין
ועקרו רגליהן לצאת לקראת חתן או לקראת כלה כשהן יוצאין אין טעונין ברכה למפרע וכשהן
חוזרין אין טעונין ברכה לכתחלה בד"א בזמן שהניחו שם זקן או חולה. אבל לא הניחו
שם זקן או חולה כשהן יוצאים טעונים ברכה למפרע וכשהן חוזרין טעונין ברכה לכתחלה. וקשה
לרב חסדא. אמר רב נחמן בר יצחק [דף קב ע"א] מאן תנא עקירות רבי יהודה וכו'. ותניא
כוותיה דרב חסדא חברים שהיו מסובין לשתות יין ועקרו רגליהן וחזרו אין צריך לברך. כתב
רב אלפס ז"ל וקאמרי רבוותא הלכתא כרב ששת דתניא כוותיה ואע"ג דשנייה ר"נ
בר יצחק לא סמכינן אשינויא. ורשב"ם פסק כרב חסדא משום דתניא כוותיה ונראה כדבריו.
ולא ידענא למה כתב רב אלפס לא סמכינן אשינויא דרב נחמן בר יצחק אין שינויא מבורר
בגמרא יותר מזה דכיון דמצא ברייתא דעקירות רבי יהודה ופליג אתנא קמא דבמה דברים אמורים
דברייתא דברי הכל פליג אתנא קמא ואם כן ברייתא קמייתא דפריך מינה לרב חסדא יחידאה הוא
ואמאי פסיק כיחידאה. ועוד דתניא כוותיה דרב חסדא ויש ספרים שכתבו בהן תניא כוותיה דרבי
יוחנן וכן כתוב במגילת סתרים דרבינו נסים ולא נהירא לי גירסא זו דאין זו שיטת הש"ס
דבתר דמסיק דברי האמוראים בתיובתא דלימא בתר הכי תניא כוותיה. והא דאמרינן שינוי מקום
צריך לברך היינו ברכה ראשונה להבא. אבל ברכה אחרונה למפרע אין צריך לברך דשינוי מקום
הוה כהיסח הדעת. ואמרינן בפרק כל הבשר (דף קז ב) גבי היסח הדעת השמש מברך על כל פרוסה
ופרוסה לפי שהסיח דעתו ואינו יודע אם יתנו לו יותר הלכך צריך לברך ודבר זה ביארתי יפה
בפרק כיסוי הדם (סימן ה'):
טור אורח
חיים סימן קעח
בני חבורה שהיו מסובים
ויצאו ממסיבתן לב"ה או לבה"מ אם היסבו על דברים שאין טעונין ברכה לאחריהם
במקומן מיד כששינו מקומן מחדר לחדר אם רוצין לאכול שם צריכין לברך ברכה ראשונה על מה
שרוצים לאכול אבל אינן צריכין לברך ברכה אחרונה על מה שאכלו דשינוי מקום חשוב כמו היסח
הדעת והיסח הדעת מזקיק ברכה ראשונה על מה שרוצה לאכול אבל למפרע על מה שאכל כבר לא
אבל אם שינו מקומן בחדר אחד מזוית זו לזוית אחרת אין צריכין לברך ואם היתה מסיבתן על
דבר שצריך ברכה לאחריו במקומו דהיינו לרשב"ם ז' המינין ולר"י דוקא מין דגן
לרבינו שמואל בר מאיר אין צריכין לברך כששינו מקומם ולר"י צריכין לברך אא"כ
הניחו שם מקצת החבירים וא"א הרא"ש ז"ל הסכים לדעת רשב"ם ולענין
דברים הטעונין ברכה לאחריהם במקומן כתב כר"י דוקא פת ומיני דגן: כתב ה"ר
י"ט בר' יהודה אדם שנזכר בתוך הסעודה שלא התפלל ועמד והתפלל כשהוא חוזר צריך ליטול
ידיו ולברך ברכת המוציא הואיל וצלויי ומיכל בהדי הדדי לא אפשר כדאיתא בפ' כיסוי הדם
משתיא וברוכי בהדי הדדי לא אפשר והר"י אומר שא"צ דלא אמרינן הכי אלא גבי
ברה"מ שהוא סילוק והיסח הדעת על מה שאכל ושתה:
בית יוסף
אורח חיים סימן קעח אות א - ג ד"ה בני חבורה
א - ג בני חבורה שהיו
מסובין ויצאו ממסיבתן וכו'. בפרק ערבי פסחים (פסחים קא:) אסיקנא דשינוי מקום צריך לברך
יתיב רב אידי בר אבין קמיה דרב חסדא ויתיב רב חסדא וקאמר משמיה דרב הונא הא דאמרת שינוי
מקום צריך לברך לא שנו אלא מבית לבית אבל ממקום למקום לא אמר ליה רב אידי בר אבין הכי
תנינא במתניתא דבר הינק כוותך ותו יתיב רב חסדא וקאמר משמיה דנפשיה הא דאמרת שינוי
מקום צריך לברך לא אמרן אלא בדברים שאינם טעונים ברכה לאחריהם במקומם אבל דברים הטעונים
ברכה לאחריהם במקומם אין צריך לברך מאי טעמא לקיבעא קמא הדר ורב ששת אמר אחד זה ואחד
זה צריך לברך מיתיבי בני חבורה שהיו מסובין לשתות ועקרו רגליהם לצאת לקראת חתן או לקראת
כלה כשהם יוצאים אין טעונין ברכה למפרע וכשהם חוזרים אין טעונים ברכה לכתחלה במה דברים
אמורים שהניחו שם זקן או חולה אבל אם לא הניחו שם זקן או חולה כשהן יוצאים טעונים ברכה
למפרע וכשהם חוזרים טעונים ברכה לכתחלה מדקתני עקרו מכלל דבדברים הטעונים ברכה לאחריהם
במקומם עסקינן וטעמא דהניחו שם זקן או חולה הא לאו הכי כשהם יוצאים טעונים ברכה למפרע
וכשהם חוזרים טעונים ברכה לכתחלה קשיא לרב חסדא אמר רב נחמן מאן תנא עקירות רבי יהודה
היא דתניא חברים שהיו מסובים ועקרו רגליהם לילך לבית הכנסת או לבית המדרש כשהם יוצאים
אין טעונין ברכה למפרע וכשהם חוזרים אין טעונים ברכה לכתחלה אמר רבי יהודה במה דברים
אמורים בזמן שהניחו שם מקצת חברים אבל לא הניחו שם מקצת חברים כשהם יוצאים טעונים ברכה
למפרע וכשהם חוזרים טעונים ברכה לכתחלה כלומר ורב חסדא אמר כרבנן ופירש רש"י דדברים
שאינם טעונים ברכה לאחריהם במקומם כיון דעמד והלך למקום אחר עמידתו היא גמר סעודתו
והך סעודה אחריתא היא וצריך לברך בתחלה אבל דברים הטעונים ברכה לאחריהם במקומם הואיל
ולא בירך אחריהם ועמד לילך למקום אחר לסעוד על קביעות הראשון הלך לברך ברכה אחת על
שתיהם ולפניהם נמי אין צריך לחזור ולברך והרא"ש (סי' ו) כתב לקיבעיה קמא הדר כלומר
כיון שאם לא היה אוכל כאן היה צריך לחזור למקומו ולברך הוי כאילו עדיין הוא במקומו
וגומר סעודתו כאן ומברך כאן ברכת המזון: וכתב הר"ן (כ. ד"ה אבל מפינה) דשינוי
מקום דאמרינן צריך לברך היינו בין שהלך למקום אחר ולא חזר למקומו בין שהלך וחזר למקומו
שינוי מקום מיקרי וצריך לברך ומוכח לה (כ: ד"ה וטעמא) מדקתני אבל [לא] הניחו שם
זקן או חולה וכו' אלמא דאפילו חוזר למקומו הראשון שינוי מקום מיקרי וכך הם דברי הרמב"ם
בפ"ד (מהל' ברכות ה"ג) וכתב הרי"ף (כ:) וקאמרי רבוותא דהלכתא כרב
ששת דתניא כוותיה ואע"ג דשני רב נחמן בר יצחק לא סמכינן אשינויא והרא"ש
(שם) תמה עליו והכריע דהלכה כרב חסדא. ובביאורי להרמב"ם פ"ד מהלכות ברכות
(כס"מ ה"ד) דחיתי הכרעתו וקיימתי פסק הרי"ף: וכתב עוד הרא"ש
והא דאמרינן שינוי מקום צריך לברך היינו ברכה ראשונה להבא אבל ברכה אחרונה למפרע אין
צריך לברך דשינוי מקום כהיסח דעת ואמרינן בפרק כל הבשר (חולין קז:) גבי היסח דעת השמש
מברך על כל פרוסה ופרוסה לפי שהסיח דעתו ואינו יודע אם יתנו לו יותר הילכך צריך לברך
ובפרק כיסוי הדם (חולין פ"ו סי' ה) כתב דהיסח דעת זוקקו לברכה ראשונה אם רוצה
לאכול או לשתות לפי שכבר נסתלקה ברכה ראשונה כשהסיח דעתו מלאכול או לשתות אבל אין היסח
הדעת מזקיקו לברך על מה שאכל ושתה קודם שיאכל וישתה פעם אחרת דמאי נפקא מינה אם יאכל
פעם אחרת ויברך ברכת המזון על ב' סעודות דלא מצינו שיש חשש הפסק בין מעשה לברכה אחרונה
ומה שאומר בפרק ערבי פסחים כשלא הניחו שם זקן או חולה כשהם יוצאים טעונים ברכה למפרע
וכשהם חוזרים טעונים ברכה לכתחלה לא בשביל שהסיח דעתו זוקק לברכה אחרונה אלא עצה טובה
קמ"ל שמא ישהה כל כך שיהיה רעב מחמת סעודה ולא יעלה לו ברכת המזון על מה שאכל
תדע לך דאי בכל שעה צריכים ברכה למפרע מה צריך לומר היכא שבירכו למפרע דאם באו אחר
כך לאכול שצריכים ברכה לכתחלה אלא ודאי הא דקאמר טעונים ברכה למפרע אינה חובה אלא עצה
טובה קא משמע לן ולהכי קאמר אם לא בירכו למפרע כשיצאו כשהם חוזרים טעונים ברכה לכתחלה
משום היסח דעת אבל אין טעונים ברכה למפרע והא דתניא בתוספתא דברכות (פ"ד הי"ח)
בעל הבית שהיה מיסב ואוכל קראו חבירו לדבר עמו אין צריך לברך למפרע הפליג צריך לברך
למפרע וכשחוזר מברך לכתחלה לאו כשחוזר קאמר דמברך למפרע והפליג דקאמר היינו כשקראו
להפליג ועצה טובה קמ"ל כדפרישית וביומא פ"ג (ל.) תניא דיבר עם חבירו והפליג
טעון נטילת ידים ומשמע דהוא הדין ברכת המוציא אבל ברכת המזון לא קתני דצריך ההיא איירי
כשלא ידע מתחלה שהיה לו להפליג עכ"ל וכל אלו הדברים כתבו התוספות שם בפרק ערבי
פסחים (קא: ד"ה כשהן) ובסוף הדברים כתבו ואין הלכה כאותם ברייתות אלא אפילו ברכה
לכתחלה [אין צריך] דקיימא לן כרב חסדא דאמר לקיבעיה קמא הדר והנהו ברייתות וההיא תוספתא
אתו כרבי יהודה עכ"ל וכך היא סברת רשב"ם שכתב בפרק ערבי פסחים (קב. ד"ה
ה"ג תניא) ה"ג תניא כוותיה דרב חסדא חברים שהיו מסובין לשתות יין וכו' והיינו
כרב חסדא דאמר דברים שטעונים ברכה לאחריהם במקומם אין צריך לברך ע"כ וכן כתב המרדכי
(לה ע"ג): ומעתה נתבארו דברי רבינו שמה שכתב אם הסיבו על דברים שאין טעונים ברכה
לאחריהם במקומם מיד כששינו את מקומם וכו' היינו מאי דאסיקנא דשינוי מקום צריך לברך
ואוקימנא בדברים שאינם טעונים ברכה לאחריהם במקומם:
ומ"ש אבל אין
צריכין לברך ברכה אחרונה על מה שאכלו וכו'. כבר נתבאר שזה דעת הרא"ש והתוספות
וגם נתבאר טעמם וראייתם על זה:
ומ"ש אבל אם שינו
מקומם בחדר אחד מזוית זו לזוית אחרת אין צריכין לברך. היינו מאי דאמר רב חסדא (פסחים
קא:) משמיה דרב הונא לא שנו אלא מבית לבית אבל ממקום למקום לא ומשמע לרבינו דהיינו
דוקא מזוית לזוית וכן כתב הרמב"ם בפ"ד (ה"ה) וכן פירשו התוספות (ד"ה
אבל) והרא"ש (סי' ה) גבי הא דאמר רב ענן (קא.) ואפילו מאיגרא לארעא הוה מקדש דגרסינן
בהדיא אבל מפינה לפינה לא וכן גורס הר"ן (כ. ד"ה סבור) ולאפוקי מרש"י
שפירש ממקום למקום מבית לעלייה: וכתב הר"ן (ד"ה אבל) אבל מפינה לפינה
לא ואף על גב דלעיל גבי אין קידוש אלא במקום סעודה מסקינן (שם) דאפילו מפינה לפינה
היינו משום דקביעות סעודה לא הוי אלא במקום סעודה ממש שאין דרך בני אדם לקבוע סעודה
בתוך כל הבית אבל גבי שתיית יין אין אדם מייחד מקום מיוחד בבית לשתייה הילכך משמע דבפת
ומיני דגן דאדם קובע באכילתן מקום מיוחד כל ששינהו אפילו מפינה לפינה צריך לברך עכ"ל
ודבר פשוט שדברים אלו אינם אלא לדעת הרי"ף והרמב"ם שפוסקים כרב ששת דאילו
לפוסקים כרב חסדא אפילו מבית לבית נמי אינם צריכים לברך בדברים הטעונים ברכה לאחריהם
במקומם: גרסינן בירושלמי פרק כיצד מברכין (ה"ח) אכל במזרחה של תאנה ובא לאכול
במערבה צריך לחזור ולברך וכתבו הרמב"ם בפ"ד (ה"ה) ואע"ג דמזוית
לזוית לא הוי שינוי מקום שאני התם שכתלי הבית מקיפים לשתי הזויות הילכך חשיבי כמקום
אחד מה שאין כן באכל במזרחה של תאנה ובא למערבה שהתאנה במקום שאין בה מחיצות היא ולפי
זה במקום שאין בו מחיצות אפילו שינוי מקום כל דהו הוי שינוי דתאנה דנקט אורחא דמילתא
נקט ולאו דוקא ומיהו אפשר דבמקום שאין בו מחיצות כל שרואה מקומו הראשון לא הוי שינוי
מקום ומזרח תאנה ומערבה שאני דכיון דתאנה מפסקת הוו להו שני מקומות וזה נראה יותר.
וכתב הראב"ד על דברי הרמב"ם בדין היה אוכל במזרחה של תאנה וכו' והוא שלא
היה דעתו מתחלה לכך ונראה לי שדעת הראב"ד כדעת רבינו נסים שכתב רבינו בסימן רע"ג
לענין קידוש: וז"ל ארחות חיים (הל' ברכות אות יח) מי שהיה בפרדס או בגן ורוצה
לאכול מפירות כל אילן ואילן כיון שבירך על אילן אחד אינו צריך לברך על האחרים דהוי
ליה כמפינה לפינה אבל מגן לגן ודאי צריך אפילו היו סמוכים זה לזה ואפילו אם היה דעתו
לילך לשני ואפילו בגן אחד אם מתחלה לא היה דעתו אלא באחד מברך והיינו שכתב הרמב"ם
היה אוכל במזרחה של תאנה וכו' והגיה הראב"ד והוא שלא היה דעתו מתחלה לכך עכ"ל:
ומ"ש ואם היתה
מסיבתן על דבר שצריך ברכה לאחריו במקומו וכו' לרשב"ם אין צריכים לברך. היינו משום
דרשב"ם (שם) כתב דתניא כוותיה דרב חסדא דאמר אבל דברים הטעונים ברכה לאחריהם במקומם
אין צריך לברך משום דלקיבעיה קמא הדר אלמא סבירא ליה דהלכה כרב חסדא וכבר נתבאר שכן
דעת התוספות והרא"ש:
ומ"ש לרי"ף
צריכים לברך אלא אם כן הניחו שם מקצת החברים. היינו משום דפסק כרב ששת דאמר דדברים
הטעונין ברכה לאחריהם במקומם צריך לברך ואתי כברייתא דעקרו רגליהם לצאת לקראת חתן וכו'
וקתני דאם הניחו שם זקן או חולה אינם טעונים ברכה כשהם יוצאים ולא כשהם חוזרים ומשמע
לרבינו דהא דקתני הניחו שם זקן או חולה לאו דוקא והיינו דרבי יהודה מפליג בין הניחו
שם מקצת חברים ללא הניחו ולא אדכר זקן או חולה הילכך על כרחך דההיא ברייתא דקתני הניחו
שם זקן או חולה לאו דוקא אלא אורחא דמילתא נקט דאם כולם בחורים ובריאים אין דרך ליעקר
קצתם לקראת חתן וכלה ולישאר קצתם אבל אין הכי נמי שאע"פ שכולם בחורים ובריאים
אם נעקרו קצתם ונשארו קצתם אינם טעונים ברכה לא כשהם יוצאים ולא כשהם חוזרים דכיון
שנשארו קצתם שם לא נעקר קביעותם ולפיכך סתם וכתב אלא אם כן הניחו שם מקצת החברים ולא
חילק בין זקן או חולה לשאינו זקן או חולה: ומשמע דלדעת הפוסקים כרב חסדא לא שאני
לן בין הניחו שם מקצת החברים ללא הניחו דבדברים שאינם טעונין ברכה לאחריהם במקומם אפילו
הניחו נמי צריך לברך דכיון דדבר שאין לו קבע הוא כי הניחו שם זקן או חולה מאי הוי ואם
הם דברים הטעונים ברכה לאחריהם במקומם אע"פ שלא הניחו שם קצת מן החברים אינם צריכים
לחזור ולברך משום דלקיבעיה קמא הדר: ודעת הרמב"ם לפסוק כרב ששת וכדברי הרי"ף
ופוסק כאותה ברייתא ותוספתות שדחו התוספות ולכן כתב בפ"ד (הל' ג - ה) כלשון הזה
היה אוכל בבית זה ופסק סעודתו והלך לבית אחר או שהיה אוכל וקראו חבירו לדבר עמו
ויצא לו לפתח ביתו וחזר הואיל ושינה מקומו צריך לברך למפרע על מה שאכל וחוזר ומברך
בתחלה המוציא ואח"כ יגמור סעודתו חברים שהיו יושבין לאכול ויצאו לקראת חתן או
לקראת כלה אם הניחו שם זקן או חולה חוזרים למקומם וגומרים סעודתם ואינם צריכים לברך
שנייה ואם לא הניחו שם אדם כשהם יוצאים צריכים ברכה למפרע וכשהם חוזרים צריכים ברכה
לכתחלה וכן אם היו מסובים לשתייה או לאכול פירות שכל המשנה מקומו הרי פסק אכילתו ולפיכך
מברך למפרע על מה שאכל וחוזר ומברך שנייה לכתחלה על מה שהוא צריך לאכול והמשנה מקומו
מפינה לפינה בבית אחד אינו צריך לחזור לברך אכל במזרחה של תאנה זו ובא לאכול במערבה
צריך לברך עכ"ל וצריך לומר שהוא ז"ל מפרש דהא דתניא שאם הפליג צריך לברך
למפרע היינו לומר שאם פירש והרחיק ממקום סעודתו צריך לברך למפרע אבל אם לא הפליג כלומר
שלא הרחיק הרבה ממקום סעודתו אלא מפינה לפינה אינו צריך לברך וזהו שכתב או שהיה אוכל
וקראו חבירו לדבר עמו ויצא לו לפתח ביתו וחזר הואיל ושינה מקומו צריך לברך למפרע וכו'
כלומר דמאחר שיצא מפתח ביתו הוי ליה כהפליג דהיינו שינה מקומו וצריך לברך אבל אם דיבר
עמו בתוך הבית אע"פ ששינה מקומו מפינה לפינה אינו צריך לברך וכדקתני רישא דברייתא
קראו חבירו לדבר עמו אין צריך לברך למפרע: ויש לדקדק למה כתב הרמב"ם היה אוכל
בבית זה ופסק סעודתו והלך לבית אחר או שהיה אוכל וקראו חבירו וכו' הרי בכלל בבא דחברים
שהיו יושבים לאכול היא ונראה דמשום דמההיא דחברים שהיו יושבים לא שמעינן אלא כשהם יוצאים
טעונים ברכה למפרע וכו' אבל היכא דיצאו בלא ברכה ואח"כ חזרו לא משתמע מינה אם
צריכים לברך למפרע כשיחזרו למקומם אם לאו ולכן כתב שאם היה אוכל בבית זה והלך לבית
אחר ופסק סעודתו או שהיה אוכל וקראו חבירו וכו' וחזר הואיל ושינה מקומו צריך לברך למפרע
וכו' ואע"פ שכתב בבא זו הוצרך לכתוב בבא דחברים שהיו יושבים לאכול ויצאו לקראת
חתן וכו' להשמיענו שאם הניחו שם זקן או חולה אינם צריכים לברך לא כשהם יוצאים ולא כשהם
חוזרים: ואין לדקדק אמאי נקט הרמב"ם בבבא דרישא לישנא דהיה אוכל בבית זה דמשמע
דמיירי בבעל הבית ובבבא דסיפא נקט לישנא דחברים שהיו יושבים לאכול דההיא דחברים שהיו
יושבים לאכול הכי הוי לישנא דברייתא בפרק ערבי פסחים (קא:) וההיא דהיה אוכל בבית זה
וכו' הוי לישנא דברייתא דיומא (ל.) דמיתניא בלשון יחיד דיבר עם חבירו והפליג וכן לישנא
דתוספתא דברכות (פ"ד הי"ח) נמי הוי בלשון יחיד והרמב"ם כתב כלשון השנוי
בברייתות או קרוב לו ולענין דינא לא שאני בין יחיד בין רבים דבין יחיד בין רבים אם
רוצה לשנות מקומו מברך כשהוא יוצא למפרע וכשהוא חוזר מברך לכתחלה ואם לא בירך כשיצא
צריך לברך כשיחזור ואם הניחו שם זקן או חולה בין שהיוצאים רבים בין שהוא יחיד אינו
צריך לברך. ואפשר עוד דברישא נקט לשון יחיד כי היכי דלא ליצטריך לפלוגי ביה בין הניח
שם מקצת חברים ללא הניח וגם נראה שאין לדקדק בזקן או חולה דנקט דלישנא דברייתא נקט
וכבר כתבתי דבהניחו שם מקצת החברים סגי אע"פ שאינם זקן ולא חולה והכי דייק סיפא
דלישניה שכתב ואם לא הניחו שם אדם ולא כתב ואם לא הניחו שם זקן או חולה: וזה שכתבתי
שלמדנו מדברי הרמב"ם שאם יצא ולא בירך צריך כשיחזור לברך למפרע על מה שאכל ואח"כ
יברך בתחלה על מה שרוצה לאכול כתב הר"ן בפרק ערבי פסחים (כ: ד"ה וקא אמרי)
שכך היא דעת הרמב"ן והרא"ה ז"ל ומשמע מדבריו שהם סוברים כדברי הרי"ף
והרמב"ם שפסקו הלכה כרב ששת. וכתב עוד שם הר"ן (ד"ה מיתיבי) שלכתחלה
קודם שיעקור ממקומו צריך לברך וכן כתב ה"ר מנוח (ברכות פ"ד ה"ד) וטעמו
משום שמא ישכח מלחזור: וכתב הכל בו בהלכות פסח (סי' נ יד.) גבי מאן דבעי לברוכי בתרי
או בתלתא בתי שלא התירו לעקור מסעודתו ללכת למקום אחר אפילו הניח שם זקן או חולה אלא
לדבר מצוה עוברת כגון לקראת חתן או כלה ע"כ וברייתא דעקרו רגליהם לילך לבית הכנסת
או לבית המדרש הויא תיובתיה אע"פ שאפשר לדחוק דבית הכנסת כגון שעובר זמן תפילת
ציבור ובית המדרש כגון שעובר זמן לימוד החברים יחד פשטא דמילתא לא משמע הכי:
שולחן
ערוך אורח חיים סימן קעח סעיף א
(א) <א> היה
אוכל בבית זה ופסק סעודתו (ב) <ב> והלך (ג) לבית אחר, (ד) או שהיה אוכל וקראו
חבירו לדבר עמו ויצא לו * (ה) לפתח ביתו וחזר, הואיל ושינה מקומו (ו) א צריך לברך
(ז) [א] למפרע על מה שאכל; (ח) וחוזר ומברך בתחלה * המוציא, ואח"כ יגמור סעודתו;
אבל אם דבר עמו בתוך הבית, אע"פ ששינה מקומו (ט) מפנה לפנה, א"צ לברך. הגה:
((י) ועיין לקמן סימן רע"ג (יא) אם היה ב דעתו לאכול במקום אחר לא מיקרי שנוי
מקום, והוא שיהיו שני המקומות * (יב) בבית א' וע"ל סימן קפ"ד).
משנה ברורה
על שולחן ערוך אורח חיים סימן קעח סעיף א
הקדמה: הנה מפני שהסימן הזה יש בו פרטים רבים ע"כ אקדים
לזה הקדמה קצרה כדי להקל על המעיין. הנה בענין שינוי מקום [היינו שהתחיל לאכול והלך
למקום אחר ורוצה לאכול שם או שרוצה לחזור למקומו הראשון ולאכול שם] קי"ל דצריך
לחזור ולברך ויש בזה ג' דברים שצריך לבאר. א) מהו שינוי מקום אם מבית לבית או מחדר
לחדר. ב) באיזה דברים שייך דין שינוי מקום. ג) אם שינה מקומו מה דינו בזה ונחזור לבאר
אחד אחד. ענין שינוי מקום הוא לא מיבעיא אם הלך באמצע אכילתו מבית זה לבית אחר בודאי
הוי שינוי מקום ואפילו אם יצא רק חוץ לפתח ביתו בתוך אכילתו ג"כ בכלל שינוי מקום
הוא ואינו מועיל אפילו היה דעתו לזה בשעת ברכה שישנה מקומו ואפילו אם שינה רק מחדר
לחדר ג"כ סוברים הרבה פוסקים דהוא שינוי מקום [ועיין במש"כ בזה בבה"ל]
אך בזה יש חילוק דאם היה דעתו בשעת ברכה לשנות המקום מחדר לחדר מותר כיון שהוא תחת
גג אחד. ומזוית לזוית אפילו טרקלין גדול לא הוי שינוי מקום כלל כיון שהוא חדר אחד ואין
צריך כלל דעתו לזה. ובאיזה דברים שייך שינוי מקום איתא בזה פלוגתא בגמרא [פסחים ק"א
ע"ב] דרב ששת סבר בין אם אכל פת ובין שאכל פירות ושארי משקין דינם שוה בזה דצריך
לחזור ולברך ורב חסדא סבר דוקא אם אכל דבר שאין טעון ברכה במקומו ר"ל כגון פירות
ומשקין שאין מחויב דוקא לברך ברכה אחרונה שלהן במקומו הראשון וע"כ אמרינן דתיכף
שעקר ממקומו נתבטל קביעתו וצריך לחזור ולברך כשירצה לאכול עוד אבל אם אכל פת [וי"א
דה"ה כל דבר שהוא משבעת המינים] שהוא דבר שצריך לברך במקומו דוקא וע"כ אמרינן
בהו דאפילו אם עקר ממקומו עדיין לא נתבטל קביעותו הראשונה וכל היכא שאוכל על דעת קביעות
הראשונה הוא וכאלו יושב במקומו דמי ואין צריך לברך עליו המוציא ונחלקו הפוסקים בזה
הרמב"ם וסייעתו פסקו כרב ששת דבכל גווני צריך לברך וזהו טעם שני סעיפים הראשונים
והרא"ש וסייעתו פסקו כרב חסדא וזהו דעת הגהת הרמ"א שהובא בסוף סעיף ב'. וכל
זה הוא לענין לחזור ולברך אבל לכתחלה אין לעקור ממקומו לכו"ע בכל גווני. ומה דינו
של שינוי מקום נחלקו הפוסקים ג"כ בזה הרמב"ם וסייעתו סוברים דמשחזר למקומו
בתחלה צריך לברך בהמ"ז [או הברכה אחרונה כשאכל דבר שחייבין עליו לברך ברכה אחרונה]
על האוכל שאכל מקודם ואח"כ יחזור לברך ברכה ראשונה על מה שהוא רוצה לאכול עתה
וזהו המוזכר בסעיף א' ושארי פוסקים סוברים דאין צריך לברך רק הברכה ראשונה על מה שהוא
רוצה לאכול אבל הברכה אחרונה יוצא במה שמברך אחר אכילה השניה ויהיה קאי על שניהן וזהו
המוזכר בריש הג"ה שבסוף ס"ב ולמעשה נקטינן הכל כדעת הפוסקים המובא בהג"ה
ויתר פרטי הדינים המסתעפים לזה יבואר הכל אי"ה בתוך הסימן ועתה נתחיל לבאר את
דברי הסימן:
(א) היה אוכל בבית
זה - ומיירי באוכל יחידי דאם אכל ביחד עם עוד אנשים ונשארו בני חבורתו במקומן א"צ
לחזור ולברך לכו"ע ע"י יציאתו וכדלקמן בס"ב:
(ב) והלך וכו' - ואפילו
לא נשתהא שם כלל שתיכף חזר למקומו הראשון אפ"ה שינוי מקום מקרי וכדלקמיה וכ"ש
אם רוצה לגמור סעודתו במקום השני:
(ג) לבית אחר - וה"ה
לחדר אחר ג"כ בכלל שינוי מקום הוא אם לא שהיה דעתו מתחלה לשנות לחדר אחר וכדלקמיה
בהג"ה ע"ש:
(ד) או שהיה אוכל וכו'
- אשמועינן בזה אע"פ שלא פסק מסעודתו כלל אלא שקראו חבירו לדבר עמו דיבור בעלמא
ויצא לקראתו מפתח ביתו וחזר הוי כמו שינוי מבית לבית:
(ה) לפתח ביתו - ר"ל
שיצא חוץ לפתחו דאם מדבר עמו על הפתח אין זה שינוי מקום:
(ו) צריך לברך וכו'
- דע"י היציאה ממקומו חשיב כנפסקה סעודתו לגמרי ומה שאוכל אח"כ כסעודה
אחרת דמיא ולכן מברך בהמ"ז למפרע והמוציא על להבא:
(ז) למפרע - ובמקומו
הראשון. ולכתחלה כשרוצה לצאת ממקומו צריך לברך בהמ"ז קודם שיעקור כמ"ש ס"ב
ורק בדיעבד כשלא בירך מתחלה צריך אח"כ לחזור ולברך בהמ"ז במקומו שכך הוא
מצותו ואח"כ יברך המוציא ויאכל במקום שירצה:
(ח) וחוזר ומברך המוציא
- והיינו כשעומד באמצע סעודת פת וכ"ש אם לא אכל מתחלה רק פירות או משקין בודאי
שייך בהו שינוי מקום וכדלקמיה בס"ב:
(ט) מפנה לפנה - היינו
באותו חדר ואף שאין נראה לפניו מקומו הראשון מחמת הפסק דבר מתשמישי הבית כמו תנור או
פאראוואן וכיו"ב אין זה שינוי מקום כיון שהוא בחדר אחד:
(י) ועיין לקמן וכו'
- ר"ל דשם מיירי לענין שינוי מקום גבי קידוש וה"ה לעניננו:
(יא) אם היה דעתו
- ר"ל שבשעת ברכה חשב לאכול גם במקום ההוא:
(יב) בבית אחד - היינו
תחת גג אחד ואפילו מחדר לחדר או מבית לעליה ואף שאין רואה מקומו וה"ה אם רואה
מקומו הראשון שאכל שם אפילו דרך חלון ואפילו מקצת מקומו נמי מועיל אף שלא היה דעתו
מתחלה. ודוקא מחדר לחדר באותו בית אבל מבית לבית אף שסמוכין זה לזה מסתפקים האחרונים
דאפשר דאין להקל ע"י ראית מקום. ודע שלפי המבואר לקמן בהג"ה דאנו נוהגין
כהפוסקים שלא לברך ע"י שינוי מקום כשעומד באמצע סעודת פת תו אין נ"מ לדינא
כל החילוקים האלו שהזכרנו לענין שינוי מקום רק לענין מסובין לאכול פירות ושארי משקין
דבהם לכו"ע שייך דין שינוי מקום:
ביאור
הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן קעח סעיף א
* לפתח ביתו - עיין
מ"ב ועיין בפמ"ג שתמה על המ"א בסק"ב שמעתיק דכשרואה מקומו מהני
א"כ אמאי הוא שינוי מקום ביצא לפתח ביתו ולא נהירא דלמא מיירי כשהפתח נעול ובפרט
אם נימא דמבית לבית לא מהני רואה מקומו בודאי לק"מ דלהרמב"ם ביצא חוץ לפתח
ביתו הוי כמבית לבית כמו שכתבו האחרונים:
* המוציא - ואם הפליג
והסיח דעתו נוטל ידיו ומברך גם נטילת ידים ואם לא הסיח דעתו משמירת ידיו יש לעיין בדבר
לענין נטילה:
* בבית אחד - עיין
במשנה ברורה דהיינו בחדר אחד כ"כ המ"א ושארי אחרונים דמחדר לחדר אף בבית
אחד הוי שינוי מקום וכ"מ בסימן רע"ג ובס"א כאן [עי"ש בטור וב"י
שסוברים כן בפשיטות] אלא דאם רואה מקומו הראשון או שהיה דעתו בזה בשעת ברכה יש להקל
בזה כמ"ש למעלה בס"א ולפ"ז אם אכל פירות ומשקין שאין טעונין ברכה במקומן
ונכנס באמצע לחדר אחר שאין רואה מקומו הראשון אסור לו לאכול שם בלא ברכה לכו"ע
[דאף לדעת ההג"ה לקמיה בפירות ומשקין מודי] ואף בחזר למקומו יהא טעון ברכה לכתחלה.
והנה ד"ז אף שהוא כתוב בכמה אחרונים קשה מאד להזהר בזה וכמדומה שאין העולם נוהגין
כן וחפשתי במקורי הדין ומצאתי שאין דין זה מבואר דהמעיין בפסחים ק"א בתוד"ה
אבל וברא"ש שם יראה דזהו רק לפי גירסתם דגרסי בגמרא גבי קידוש אבל ממקום למקום
וכו' [ולדידהו דין קידוש במקום סעודה ושינוי מקום שוין] אבל אם נגרוס אבל מפנה לפנה
לא נהיה מוכרחים לומר דסובר הגמרא דמפינה לפינה ומחדר לחדר שוים אחרי שהם תחת גג אחד
ואם נחמיר במחדר לחדר ה"ה דצריך להחמיר במפינה לפינה [דאל"ה מאי מייתי הגמרא
ראיה מרב ענן דהתם הוי מאיגרא לארעא] וא"כ כד מקילינן אח"כ במפינה לפינה
לענין שינוי מקום נכלל בענין זה גם במחדר לחדר דדוקא במבית לבית מקרי שינוי לענין שינוי
מקום וכלישנא דגמ' שם ל"ש אלא מבית לבית דהא לפי גירסא זו ע"כ דצריך לחלק
בין דין שינוי מקום לדין קידוש במקום סעודה וכמ"ש בחידושי מהר"ם חלאו"ה
[שהי' תלמיד הרשב"א] דלענין קידוש בעינן מקום סעודה ממש ומקום פיתא גרים לכך אפילו
מפינה לפינה אסור אבל לענין שינוי מקום בעקירה גמורה תליא מילתא ומפינה לפינה לא הוי
עקירה ע"ש. והנה גירסא זו סבור מינה וכו' אבל מפינה לפינה לא מצאתי בכמה ראשונים
והוא בפירוש ר"ח ובבה"ג וברי"ף וכן בחידושי מהר"ם חלאו"ה
[והנה אף מי שירצה לדחות ראיה זו ויאמר דעכ"פ לא מצינו היתר בהדיא בגמרא לענין
שינוי מקום אלא במפינה לפינה וכמו שמסיים הגמרא אבל מפינה לפינה לא אשיב לו גם איסור
לא מצינו דאדדייקת מסיפא דלישנא דייק מראש המימרא דקאמר הגמרא לא שנו אלא במבית לבית
ומחדר לחדר לא הוי בכלל זה] והנה דעת הרמב"ם כתב בב"י דהוא סובר ג"כ
כהתוס' והרא"ש דקידוש במקום סעודה ושינוי מקום דינם שוה וכי היכי דמחמרינן במחדר
לחדר לענין קידוש ה"ה דמחמרינן לענין שינוי מקום ולא מקילינן אלא מזוית לזוית
באותו חדר אבל מהרה"מ בפכ"ט מהלכות שבת מוכח בהדיא דסובר דדעת הרמב"ם
להיפך דמחלקינן בין קידוש במקום סעודה ובין שינוי מקום בסעודה ובשינוי מקום אף מחדר
לחדר לא הוי שינוי מקום דגם הוא גורס שם בגמרא לגבי קידוש סבור מינה וכו' אבל מפנה
לפנה לא וכו' [וכגרסת הגאונים הנ"ל] ומפרש שם דדבר זה קאי על מחדר לחדר דמפנה
לפנה היינו מפנה אחד שבבית לפנה השני שבסוף הבית אף שבאמצע מתחלקים חדרים הרבה [והוכיח
פירוש זה מדברי הגאונים עי"ש ובזה מתיישב שפיר הגמרא דמייתי ראיה מרב ענן דמיירי
מאגרא לארעא על מפנה לפנה דגם מפנה לפנה הכונה מחדר לחדר עי"ש ואפשר דגם כל הגאונים
הנ"ל דגרסי מפנה לפנה ס"ל כן ומתפרש הסוגיא בפשיטות] ולפיכך היקל הרמב"ם
גבי קידוש מזוית לזוית דזהו אינו בכלל מפנה לפנה שבש"ס וא"כ גבי שינוי מקום
דקאמר בגמרא דדוקא מבית לבית אבל מפנה לפנה מותר ע"כ קאי נמי על מחדר לחדר דזה
נקרא מפנה לפנה וכנ"ל [ומיושב לשון הש"ס דקאמר רק מבית לבית הוי שינוי מקום
דמשמע דכל שבתוך הבית לא הוי שינוי] והרמב"ם שהעתיק נמי בעניננו גבי שינוי מקום
כלשון הגמ' דמפנה לפנה בבית אחד מותר לפ"ז בע"כ כונתו ג"כ אף על מחדר
לחדר דכיון שהוא בבית אחד מותר ולא הזכיר בתחלה לאסור אלא מבית לבית [ומדויק מאד מה
ששינה הרמב"ם לשונו דלגבי קידוש קאמר מזוית לזוית וכאן כתב מפנה לפנה]. היוצא
מדברינו דלהרה"מ דעת הרמב"ם דמחדר לחדר לא הוי שינוי מקום וגם מדעת בה"ג
ור"ח ורי"ף ע"פ גירסתם נראה כן וגם מצינו לרש"י שסובר בהדיא לענין
שינוי מקום דמבית לעליה לא הוי שינוי מקום וה"ה מחדר לחדר דהוא גורס בשניהם אבל
ממקום למקום לא [וע"כ דמחלקינן בין קידוש לשינוי מקום בסעודה] וכן באור זרוע העתיק
דבריו לדינא עי"ש וע"כ אף דראוי ונכון לחוש לכתחלה לדעת האחרונים שלא ליכנס
אפילו מחדר לחדר באמצע אכילתו בדברים שאין טעונין ברכה אחריהן במקומן אם לא שהיה דעתו
לזה מתחלה בשעת ברכה מ"מ הנוהג להקל בזה אין למחות בידו דיש לו על מי לסמוך וכנ"ל
ועכ"פ בדיעבד בודאי אין להצריך ברכה בהן דמידי ספיקא לא נפקא וספק ברכות להקל
וביכול לראות מקומו הראשון בודאי יש להקל אף לכתחלה וכנ"ל בסס"א במ"ב:
רמב"ם
הלכות ברכות פרק ד הלכה ד
חברים שהיו יושבים
לאכול ויצאו לקראת חתן או לקראת כלה אם הניחו שם זקן או חולה חוזרין למקומן וגומרין
סעודתן ואינן צריכין לברך שנייה ואם לא הניחו שם אדם כשהן יוצאין צריכין ברכה למפרע
וכשהן חוזרין צריכין ברכה לכתחלה.
שולחן
ערוך אורח חיים סימן קעח סעיף ב
חברים שהיו יושבים
לאכול ויצאו (יג) לקראת חתן או לקראת כלה, אם הניחו שם (יד) מקצתן חוזרים למקומם וגומרין
סעודתן ואינם צריכין (טו) לברך שנייה; ואם לא הניחו שם אדם, (טז) כשהם יוצאים צריכים
ברכה למפרע, (יז) וכשהם חוזרים צריכים ברכה לכתחלה; (יח) ג <ג> וכן אם היו מסובין
לשתות או לאכול פירות, שכל המשנה מקומו הרי (יט) פסק אכילתו (כ) ולפיכך מברך (כא) למפרע
על מה שאכל, וחוזר ומברך שנית על מה שהוא צריך לאכול. והמשנה מקומו <ד> מפנה
לפנה (כב) ד בבית א', (כג) אינו צריך לחזור ולברך; (כד) אכל במזרחה של תאנה זו ובא
לאכול במערבה, (כה) ה צריך לברך. הגה: (כו) <ה> ויש חולקים בכל מה שכתוב בסי'
זה, רק סוברים ששנוי מקום אינו אלא כהיסח הדעת, ולכן אם שינה מקומו למקום אחר א"צ
לברך אלא לפני מה שרוצה לאכול, אבל לא על מה שכבר אכל; (תוס' ורשב"ם והרא"ש
ומרדכי פרק ע"פ וטור) <ו> ודוקא שלא הניח מקצת חברים בסעודה ואכל מדברים
שאינן צריכין ברכה במקומם, (כז) אבל אם הניח מקצת חברים או אפילו לא הניח * (כח) ואכל
ו דברים שצריכין ברכה במקומם, אפי' מה שרוצה לאכול אחר כך א"צ לברך (סמ"ק
וא"ז); <ז> ולכן מי שפסק סעודתו והלך לבית אחר, (כט) או שהיה אוכל וקראו
חברו לדבר עמו אפי' לפתח ביתו או למקום אחר, כשחוזר לסעודה א"צ לברך כלל, דהא
פת צריך ברכה במקומו לכולי עלמא; מיהו * אם הסיח דעתו כשחוזר, (ל) ודאי * צריך לברך
על מה שרוצה לאכול אח"כ (ב"י ורשב"א). (לא) ז ואין חילוק בין חזר למקום
שאכל כבר ובין (לב) סיים סעודתו במקום אחר (רמב"ם פ"ד ור"ן). וכן נוהגין
במדינות אלו, מ"מ (לג) לכתחלה לא יעקר (לד) ממקומו * (לה) בלא ברכה, * (לו) ח
דחיישינן שמא ישכח מלחזור ולאכול (הר"ר מנוח ור"ן); מיהו לצורך מצוה * עוברת,
כגון שהגיע זמן תפלה, מותר (כל בו הל' פסח) ועיין סי' קפ"ד.
משנה ברורה
על שולחן ערוך אורח חיים סימן קעח סעיף ב
(יג) לקראת חתן וכו'
- וה"ה כשיצא לדבר הרשות והא דנקט לקראת חתן לרבותא דבלא הניחו שם אדם צריך
לברך בהמ"ז מקודם שיצאו אף שיוצאין לדבר מצוה:
(יד) מקצתן - ואפילו
רק אחד:
(טו) לברך שניה - היינו
ברכת המוציא אף ששינו מקומן בינתים דכיון שנשאר מקצתן במקומן לא פסקה סעודתן בהיציאה:
(טז) כשהם יוצאים וכו'
- דכיון שלא הניחו שם אדם נפסקה סעודתן ע"י היציאה וכשאוכל אח"כ הוי כסעודה
חדשה:
(יז) כשהם חוזרים וכו'
- באמת כבר כתב זה בס"א וכפל הדברים בשביל החידוש דהניח מקצת חברים או למה שכתבנו
בסקי"ג:
(יח) וכן אם היו וכו'
- אשמועינן דגם בזה מהני הניח מקצת חברים כמו בסעודת פת:
(יט) פסק אכילתו -
וגרע מהיסח הדעת שאין מברכין רק ברכה לכתחלה כשחוזר לאכול דזה נחשב כסעודה אחרת לגמרי:
(כ) ולפיכך מברך וכו'
- היינו כשלא בירך ברכה אחרונה קודם יציאתו מברך עתה כשחזר וכמו לענין פת לעיל בס"א:
(כא) למפרע - ובזה
א"צ לחזור למקומו דוקא אלא יכול לברך אפילו במקום השני דרק בפת מצותו לכו"ע
לחזור ולברך במקומו כדלקמן בס"ה:
(כב) בבית אחד - פי'
בחדר אחד [מ"א וש"א] ועיין מש"כ בבה"ל:
(כג) אינו צריך וכו'
- ואף ששינה מקומו לגמרי לאכול בזוית האחרת א"צ לחזור ולברך דזה אינו נחשב שינוי
מקום ואף שאין רואה מקומו הראשון כגון שמפסיק תנור וכיו"ב כיון שהוא בחדר אחד:
(כד) אכל במזרחה וכו'
- ואין חילוק בין שאכל שם פת ושארי דברים או שאכל פירות התאנה עצמה:
(כה) צריך לברך - כיון
שהתאנה מפסקת ואינו רואה מקומו הראשון ומיירי שלא עמדה התאנה בתוך היקף מחיצות דאם
עמדה בתוך היקף מחיצות אף שאין רואה מקומו א"צ לברך דחשיב הכל מקום אחד וכמש"כ
לעיל בשינה מקומו בחדר אחד ועיין לקמיה בס"ג לענין מאילן לאילן. ואם היה דעתו
בשעת ברכה לאכול גם במערבו של אילן י"א דמהני בכל גווני:
(כו) ויש חולקים וכו'
- בתרתי פליגי על דעה ראשונה אחד דהם לא מצרכי ברכה למפרע לעולם מחמת שינוי מקום ורק
ברכה לכתחלה קודם שיאכל שנית דחשיב רק כהיסח הדעת ולא כמה שסילק סעודה הראשונה לגמרי
וע"כ הברכה אחרונה עולה לשניהם וגם ס"ל דגם זה שצריך ברכה ראשונה הוא רק
בעומד בסעודת פירות או משקין דתיכף ביציאתו חוץ לפתח ביתו נפסקה סעודתו [אם לא הניח
שם מקצת חברים ואפילו הלך רק לעשות צרכיו לקטנים] אבל בפת ומיני דגן שצריכין לחזור
ולברך במקומן לא נפסקה הסעודה בהיציאה וא"צ אף ברכה ראשונה וכאלו לא שינה מקומו
כלל אם לא שהסיח דעתו מלאכול עוד וכדלקמיה:
(כז) אבל אם הניח וכו' - דכיון שנשארו מקצתן ואפילו אחד
במקומו לא נפסקה הסעודה וחוזרין לאכול או לשתות בלי שום ברכה אף שהיתה מסיבתן לאכול
פירות או משקין:
(כח) ואכל דברים וכו'
- כתב במ"א סימן ר"י דוקא כשאכל כזית דאם אכל רק פחות מכזית פת קודם שיצא
דינו כמו פירות דהא א"צ לברך אחריו וממילא מיד שיצא לחוץ צריך ברכה ראשונה אף
שחזר למקומו וע"כ צריך ליזהר לכתחלה שלא לצאת ממקומו אף מחדר לחדר [היכי שאין
רואה מקומו] קודם שיאכל כזית:
(כט) או שהיה אוכל
וכו' - אף שלא אשמועינן בבבא זו שום רבותא נקט לישנא דהמחבר בס"א ופסק להיפך:
(ל) ודאי צריך לברך
- ברכה ראשונה כדין היסח הדעת ואח"כ יברך בהמ"ז על הכל:
(לא) ואין חילוק בין
וכו' - אלעיל קאי והיינו באוכל דברים הטעונין ברכה במקומו ולא הניח מקצת חברים ואשמעינן
דאף כשמסיים סעודתו במקום אחר ג"כ א"צ לברך דעל סמך סעודה ראשונה אוכל אבל
כשאוכל דברים שאין טעונין ברכה במקומן כגון פירות וכיו"ב [או ששותה משקין] אף
שהניח מקצת חברים לא מהני אלא כשחוזרין לחבורתן לסעודתן הראשונה אבל לאכול או לשתות
במקום אחר צריכין ברכה לכתחלה [מ"א וש"א]:
(לב) סיים סעודתו
- ואם אכל גם שם פת מבואר בס"ד דמברך שם בהמ"ז כיון דשם הוא סיום סעודתו:
(לג) לכתחלה לא יעקור
- ר"ל אף שעומד באמצע סעודת פת ורוצה לצאת ע"מ לחזור ולאכול ולברך דלדעה
זו אינו מצריך שום ברכה ביציאתו מ"מ לכתחלה לא יצא דחיישינן שמא ישכח לחזור ולאכול
ולברך במקומו [או שישהא עד שירעב ויפסיד בהמ"ז לגמרי] ואם מזמינים לו לאכול פת
במקום אחר דאז לא שייך האי חששא כיון שהולך לאכול שם ויברך שם אחר אכילתו כמ"ש
בס"ד אפ"ה לכתחלה לא יעקור ממקומו עד שיברך דרק בדיעבד כשכבר יצא אמרינן
דמותר לו לאכול ולברך במקום השני דגם שם מקומו הוא אבל לכתחלה מצותו לברך במקומו שאכל
קודם שיצא אם לא שהיה דעתו בשעת המוציא לאכול גם שם דאז חשיבי שניהם מקומו ומותר אף
לכתחלה ואפילו מבית לבית מהני מחשבתו לדעה זו וכן נהגו כשהולכין לסעודת נשואין שמכוון
מתחלה לאכול שם:
(לד) ממקומו - בתוספות
ורא"ש משמע דאין להחמיר בזה רק כשיוצא ע"מ להפליג דאז חיישינן להנ"ל
אבל כשיוצא ע"מ לחזור לאלתר מותר:
(לה) בלא ברכה - עיין
בחידושי רע"א מה שכתב בזה ועיין בבה"ל שהכרענו לדינא דאף דלכתחלה בודאי נכון
לנהוג כהרמ"א שלא לצאת לדבר הרשות מ"מ כשיוצא אין לו לברך אם יציאתו הוא
ע"מ לחזור ולגמור סעודתו דחשיב כעומד באמצע סעודה ויש בזה חששא דברכה שא"צ
רק אם הוא משער שאפשר שיפליג הרבה נכון יותר שיברך בהמ"ז כשיוצא:
(לו) דחיישינן וכו'
- ואפילו אם לא אכל פת אלא פירות ושארי דברים משמע מכמה אחרונים דנכון ליזהר לכתחלה
שלא לצאת ממקומו עד שיברך ברכה אחרונה:
ביאור
הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן קעח סעיף ב
* ואכל דברים שצריכין
ברכה וכו' - היינו שמתחלה אכל דברים הצריכים ברכה במקומן אבל במקום שהלך עתה בתוך הסעודה
אפי' שתה יין [ומיירי שבירך מתחלה על היין בסעודת הפת] או מים א"צ לברך דהא ע"כ
צריך לחזור לקביעותו הראשון והוי כעומד באמצע הסעודה [מ"א בשם תוס' וש"א]:
* אם הסיח דעתו כשחוזר
ודאי וכו' - הנה אף דבאבן העוזר הקשה על סתימת הדין מהא דסי' קע"ט דאיתא שם דלענין
אכילה דעת הר"י והר"ן דלא חשיב היסח הדעת ומחמת זה רצה לחדש דלענין פת אין
היסח הדעת גורם ברכה שניה בעניננו כבר סתמו כמה אחרונים [הגר"ז והבית מאיר והמגן
גבורים] שלא כדבריו מטעם דהתם איירי כשיושב במקום אחד אמרינן דדרך האדם אחר שנמלך לחזור
ולאכול וע"כ לא חשיב היסח הדעת משא"כ בעניננו כשעקר והלך ממקומו:
* צריך לברך על מה
וכו' - וצריך ג"כ ליטול ידיו ולא יברך [אחרונים]:
* בלא ברכה - משמע
מזה דדעת הרמ"א דכשהוא יוצא טעון ברכה ובאמת המעיין בהר"ן יראה דדבריו שם
הוא רק לשיטתו דע"י עקירה ממקומו נחשב כגמר סעודה וצריך אח"כ ברכה לכתחלה
ולכן כתב דצריך לברך גם בהמ"ז קודם שיצא אף דאפשר לשוב ולברך חיישינן שמא ישכח
וכמו בכל גמר סעודה דהכי קי"ל בסימן קפ"ד משא"כ לדעה זו דלא נחשב ע"י
היציאה לגמר סעודה דחוזר לסעודתו לאכול בלי שום ברכה כלל מנ"ל להצריך לכתחלה בהמ"ז
קודם שיצא ואדרבה הלא יש בזה משום ברכה שא"צ כשמברך באמצע סעודתו ואח"כ מצאתי
שהגרע"א בחידושיו עמד בזה עי"ש. אמנם נראה לומר דמקור דברי הרמ"א הוא
מתוספות והרא"ש שכתבו לשיטתם הנ"ל בהג"ה דבהמ"ז למפרע לעולם א"צ
ע"י שינוי מקום לכו"ע דאינו אלא כהיסח הדעת דמצריך רק ברכה לכתחלה ואפ"ה
כתבו דמשום עצה טובה שמא ישהא עד שירעב ויפסיד הבהמ"ז צריך לברך כשעוקר ממקומו
לצאת וכן רמז הגר"א בביאורו מקור לדין זה מדברי התוספות וא"כ מסתברא לכאורה
לומר דזה שייך גם לדידן דס"ל כר"ח ומ"מ אפשר לומר דזהו נמי רק לרב ששת
שם דמצריך ברכה ראשונה עכ"פ מן הדין ביציאתו דחשיב כהיסח הדעת ולכן אמרינן דיברך
גם בהמ"ז קודם יציאתו שמא ישהא עד שירעב כיון דבלא"ה הסיח דעתו מאכילתו אבל
למאן דס"ל דא"צ ברכה לכתחלה כשחוזר לסעודת פת דלא חשיב היסח הדעת לדידיה
גם בהמ"ז א"צ כשיוצא אף מצד עצה טובה דלא שייך לברך באמצע סעודה וכנ"ל.
והנה לכאורה יש להוכיח זה מברייתא גופא דקאמרה דכשהניח שם זקן וחולה א"צ ברכה
כשיוצא ולא ברכה לכתחלה כשחוזר והיינו אף מצד עצה טובה והטעם בע"כ הוא כמו שכתבנו
דכיון דלא חשיב היסח הדעת אין שייך לברך וא"כ ממילא ה"ה לדידן דסבירא לן
דלעולם אין חשיב היסח הדעת אבל זה יש לדחות דאפשר דהטעם הוא דכיון דהניח שם זקן או
חולה לא ישהא כ"כ אבל כשלא הניח חיישינן לזה וזה אפשר דגם ת"ק דר' יהודה
מודה לזה ולא פליגי אלא לענין כשחוזר אי טעון ברכה לכתחלה אבל באמת כן מוכח מברייתא
שניה דס"ל לת"ק בהדיא דסבירא לן להלכה כוותיה דאף כשיוצא אין טעון ברכה והיינו
ע"כ כמו שכתבנו משום דעומד באמצע סעודה. ואחר העיון נראה דמקור דברי הרמ"א
יש להם סמך מדברי הכלבו והמאור ע"ש במאור דדייק מדקתני בברייתא ראשונה לקראת חתן
וכן בשניה לבהכ"נ או לבהמ"ד משמע דדוקא באופן זה אמרו דמותר להם לעקור משום
דהוא דבר מצוה אבל בלא"ה לא ויותר מזה מוכח שם בהמאור דאפילו ר' יהודה דמיקל בשהניח
מקצת חברים הוא משום דהוא דבר מצוה אבל בלא"ה אין לו לעקור ממקומו דחיישינן דלמא
ממשיך ולא הדר לברוכי בדוכתיה [ופליגי ת"ק ור"י דת"ק סבר דכיון שעוקר
רגליו לדבר מצוה אין לנו לחוש דלמא ממשיך אף בלא הניח מקצת חברים ור"י סבר דאין
לנו להקל בזה רק בשהניח דאל"ה הוי כגמר סעודה לפי שיטתו שם]. אמנם עדיין קשה דבאמת
גם בדברי הכלבו לא נזכר דיברך בהמ"ז קודם שיצא וגם במאור לא נזכר בהדיא ולא כתב
רק דלדבר הרשות אסור לו לצאת דלמא ממשיך וכו' ואפשר דכונתם בזה שיגמור סעודתו ויברך
אבל לא שיברך בהמ"ז באמצע סעודתו ויצא לדבר הרשות ואח"כ כשיבוא לגמור סעודתו
יברך עוד ויגרום ברכה שא"צ [ויתכן דזהו ג"כ כונת המאור בסוף דבריו שכתב עד
שיברכו דהיינו שיגמור סעודתו ויברך] ואפשר דגם כונת הרמ"א הוא כן דיגמור סעודתו
ויברך וצ"ע. אכן אם הוא משער שאפשר שיפלוג הרבה מסתברא דיברך מקודם ובפרט אם לא
הניח מקצת חברים בודאי נכון לברך ואין לחוש לברכה שא"צ כי נוכל לצרף לזה דעת המחבר
דסתם כהרמב"ם והגאונים דפסקו דבכל גווני משיצא מפתח ביתו צריך לחזור ולברך:
* דחיישינן וכו' -
עיין במ"ב אף דבמאור משמע דבדברים שאין טעון ברכה במקומו מותר לו לעקור לכתחלה
אף לדבר הרשות קודם שיברך [והא דקאמר בדף ק"ב ע"א בגמ' דטעונין ברכה למפרע
כשיוצא אף לרבנן צע"ג לדידיה ואפשר דכונת הגמרא דבזה רשות לו לברך משא"כ
בדברים הטעונין ברכה במקומן לרבנן אין רשאי לברך כשיוצא כיון דס"ל דכשיחזור א"צ
ברכה לכתחלה נמצא דכשמברך ברכה למפרע גורם ברכה אח"כ לכתחלה בכדי] מ"מ לטעם
התוספות והרא"ש שכתבו דשמא ישהא כתבו כמה אחרונים דשייך אף בדברים שאין טעונין
ברכה במקומן ובפרט דבזה נפסקה האכילה ביציאתו דבלא"ה צריך ברכה לכתחלה כשיאכל
אח"כ:
* עוברת - כ"כ
בכלבו אבל במאור לא משמע כן דהוא לא כתב רק דלדבר הרשות אסור ובפרט לפי דברי התוספות
והרא"ש בפ' כיסוי הדם דהא דקאמר דטעונין ברכה למפרע הוא רק משום עצה טובה בעלמא
שמא ישהה מסתברא דהיכא דהוא לדבר מצוה אפילו אינה עוברת אין לחוש לזה וקצת הוכחה ג"כ
לזה דאי מיירי הברייתא כשהמצוה עוברת אי יברך בהמ"ז מקודם אמאי מחמיר ר' יהודה
בשלא הניח מקצת חברים לברך בהמ"ז קודם שיעקור:
בית יוסף
אורח חיים סימן קעח אות ד ד"ה כתב סמ"ק
ד כתב סמ"ק בסימן
(קמ"ט) (קנא עמ' קג) אם אכל פת במקום אחד וחזר ואכל במקום אחר שצריך לחזור ולברך
במקומו הראשון ברכת המזון ולכך אין צריך [לברך] במקום שני ואחר כך נסתפק הרבה בדבר
ובסוף העלה שאינו מברך אלא במקום שני וכמו שנהגו הולכי דרכים שאוכלים דרך הילוכם ויושבים
ומברכים במקום סיום אכילתן: כתב עוד סמ"ק (שם עמ' קד) חבורה שהיו יושבים מסובים
ועקרו רגליהם ללכת כשהניחו מקצת חברים אין טעונים ברכה לא למפרע ברכת המזון ולא לכתחלה
ברכת המוציא אפילו בדברים שאין טעונים ברכה לאחריהם במקומם דאילו בדברים הטעונים ברכה
לאחריהם במקומם אפילו לא הניחו מקצת חברים נמי דשינוי מקום אין צריך לברך לפניהם בדברים
הטעונים עכ"ל ולשונו אינו מכוון שכתב אין טעונים ברכה לא למפרע ברכת המזון ולא
לכתחלה ברכת המוציא דמשמע דאיירי בפת ואח"כ העמידה בדברים שאין טעונים ברכה במקומם.
ז"ל ספר אוהל מועד (דרך ח נתיב ה) המפסיק בתוך סעודתו בדבר הרשות אינו צריך לחזור
ולברך שאין זה חשוב הפסק וכן כתב הר"ם גבי הצריך לנקביו ויש מהגאונים שמצריכין
אותו לחזור ולברך עכ"ל:
שולחן
ערוך אורח חיים סימן קעח
סעיף ד
אם אכל פת במקום אחד
(מ) י וחזר ואכל במקום אחר, אינו מברך בה"מ (מא) <ט> אלא במקום השני, יא
כמו שנהגו (מב) הולכי דרכים שאוכלים דרך הילוכם ויושבים ומברכין במקום סיום אכילתם.
משנה ברורה
על שולחן ערוך אורח חיים סימן קעח סעיף ד
(מ) וחזר ואכל - ואף
דלדעת המחבר לעיל בסעיף א' וב' אסור לאכול במקום השני על סמך סעודה הראשונה אלא צריך
לברך מקודם בהמ"ז על אכילה ראשונה והמוציא על להבא וגם דעתו לא מהני מבית לבית
צ"ל דכאן מיירי שכבר אכל דאז מברך במקום השני דגם זה מקומו הוא ולפי מה שאנו נקטינן
כדעת ההג"ה לעיל בסעיף ב' רק לכתחלה אין לעקור ממקומו עד שיברך במקומו אבל אם
כבר עקר מותר לאכול כאן על סמך סעודה הראשונה ואם היה דעתו לזה מהני בסעודת פת אף לעקור
לכתחלה מבית לבית וכנ"ל:
(מא) אלא במקום השני
- דכאן הוא סיום סעודתו:
(מב) הולכי דרכים
- דהם לכו"ע מותר להם להלוך ולאכול ואף אם אין רואין מקומן הראשון מחמת מרחק
הדרך או שמפסיקין אילנות משום דהם לא קבעו עצמן לכתחלה לאכול במקום שברכו ורק לילך
ולאכול ולכן אין נחשבין כלל עי"ז עוקרין ממקומן ואם היה דעתן לאכול סעודתן במקום
שברכו המוציא ונמלכו לגמור סעודתן דרך הליכתן כ"ז שרואין מקומו הראשון מותר להם
לאכול דחשיב מקום אחד אבל באין רואין מחמת מרחק הדרך או מחמת הפסק אילנות חשיב שינוי
מקום ובפירות צריך לברך שנית ובפת ג"כ אף לדעת הגהה לעיל עכ"פ לכתחלה אין
להם לעקור ממקומן בלא ברכה כמבואר שם. אך אם מתחלה חשב לאכול מעט במקומו והשאר לאכול
בדרך מהני ואף בהפסק אילנות דרק מבית לבית לא מהני דעתו באכילת פירות אמנם אם התחיל
לאכול בבית והלך לדרך הרי הוא כמו מבית לבית דלא מהני דעתו בפירות וצריך לחזור ולברך
ובפת מהני דעתו ואף לענין לכתחלה:
רמב"ם
הלכות שבת פרק כט הלכה יג
היה אוכל וגמר אכילתו
עם הכנסת שבת מברך ברכת המזון תחלה ואחר כך מקדש על כוס שני, ולא יברך ויקדש על כוס
אחד שאין עושין שתי מצות בכוס אחד, שמצות קידוש ומצות ברכת המזון שתי מצות של תורה
הן.
רא"ש
מסכת פסחים פרק י סימן ז
ז תנו רבנן בני חבורה
שהיו מסובין וקדש עליהם היום מביאים כוס ראשון ואומר עליו קידוש היום והשני אומר עליו
ברכת המזון דברי רבי יהודה. ורבי יוסי אומר אוכלין ושותין עד שתחשך. [דף קב ע"ב]
גמרו כוס ראשון מברך עליו ברכת המזון והשני אומר עליו קידוש היום. הא מתניתא כבר אדחיה
לה דאמר רב יהודה אמר שמואל אין הלכה לא כרבי יהודה ולא כרבי יוסי אלא פורס מפה ומקדש.
ומיהו אע"ג דאדחי לה גמרינן מינה דהיכא דגמר סעודתיה מקמי דקדיש יומא ואדמשו ידייהו
קדיש יומא מקדמינן ומברכינן ברכת המזון על כוס ראשון ואחר כך אומר קידוש היום על הכוס
שני כרבי יוסי דאמר גמרו כוס ראשון מברך עליו ברכת המזון והשני אומר עליו קידוש היום.
ויש להסתפק אם צריך להזכיר של שבת בברכת המזון אף על גב דקתני בתוספתא (ברכות פ"ד)
בדברי רבי יוסי כוס ראשון מברך עליו ברכת המזון ומזכיר של שבת בברכת המזון מכל מקום
איכא למימר שאני התם שאכל משתחשך הלכך דין שיזכיר של שבת אבל הכא שגמר סעודתו מבעוד
יום לא. או דלמא כיון שקידש היום צריך לברך ברכת המזון של שבת מידי דהוה אמי שלא התפלל
בערב שבת מנחה מתפלל שתים של שבת וכן נראה. ותמיה לי לדברי רב אלפס דע"כ צריך
לאכול מיד אחר הקידוש אליבא דשמואל דאמר אין קידוש אלא במקום סעודה דסעודה שאכל אינה
מועלת להחשיב קידוש במקום סעודה וכיון דצריך לאכול מיד ברכת המזון למה לי לפרוס מפה
ולקדש אע"ג דמשו ידייהו ואיתסר להו למיכל. הא קי"ל דהב לן ונבריך אין צריך
לברך בהמ"ז וסגי בפריסת מפה וקידוש והמוציא ואם הוא סובר דחשיב קידוש במקום סעודה
כיון שהיתה הקריאה במקום עונג ואע"ג דלא היתה לכבוד שבת לא מסתבר לי טעמיה בהאי
וה"ר ישעיה מטרני כתב דודאי לרבי יוסי דאמר גומר סעודתו ומתיר לאכול ולשתות קודם
קידוש לדידיה מברכין ברכת המזון קודם קידוש. אבל לשמואל דמצריך להפסיק בפריסת מפה ואוסר
לאכול ולשתות קודם שיקדש אם כן היאך ישתה כוס של ברכת המזון קודם קידוש ודברים של טעם
הם הלכך נראה לי לפרש דאין חילוק בין גמר קודם חשיכה ובין לא גמר אלא לעולם פורס מפה
ומקדש:
טור אורח
חיים סימן רעא
ואם גמר סעודתו וקדש
עליו היום קודם שבירך ברכת המזון כתב רב אלפס שמברך ברהמ"ז על כוס ראשון ואח"כ
קידוש היום על כוס שני אבל שתיהם על כוס א' לא לפי שאין עושין מצות חבילות חבילות וצריך
להזכיר של שבת בבה"מ אע"פ שמברך קודם הקידוש וי"א דאף בגמר סעודתו א"צ
לברך ברכת המזון תחלה אלא פורס מפה ומקדש ומברך המוציא ואוכל מעט ואח"כ מברך ברכת
המזון ולזה הסכים א"א ז"ל
בית יוסף
אורח חיים סימן רעא
[ו] ואם גמר סעודתו
וקדש עליו היום וכו'. בריש פרק ערבי פסחים (קב.) תנו רבנן בני חבורה שהיו מסובין וקדש
עליהם היום וכו', [ר' יוסי אומר אוכל והולך עד שתחשך] גמרו, כוס ראשון מברך עליו ברכת
המזון והשני אומר עליו קידוש היום, אמאי ונימרינהו תרווייהו אחד כסא אמר רב הונא בר
יהודה לפי שאין אומרין שתי קדושות על כוס אחד, מאי טעמא [אמר רב נחמן בר יצחק] לפי
שאין עושין מצות חבילות חבילות: וכתב הרי"ף (כ:) דאע"ג דרישא דמתניתא אידחיא
לה מכל מקום גמרינן מינה דהיכא דגמור סעודתיהו מקמי דקדיש יומא ואדמשו ידיהו קדיש יומא
מקדימינן ומברכינן ברכת המזון על כוס ראשון ואחר כך אומר קידוש היום על כוס שני כרבי
יוסי דאמר גמרו כוס ראשון מברך עליו ברכת המזון והשני אומר עליו קידוש היום. וכתב הר"ן
(שם ד"ה כוס ראשון) והשני אומר עליו קידוש היום ואע"פ שאינו אוכל כלל לאחר
קידוש היום כיון שגמרו שם סעודתן מקום סעודה מיקרי: וכתב הרא"ש (סי' ז) ויש להסתפק
אם צריך להזכיר של שבת בברכת המזון דכיון שגמר סעודתו מבעוד יום אינו מזכיר או דילמא
כיון שקדש היום צריך לברך ברכת המזון של שבת מידי דהוה (ברכות כו:) אמי שלא התפלל בערב
שבת מנחה מתפלל שתים של שבת וכן נראה עכ"ל. וכתב עוד ותמיה לי לדברי הרי"ף
דעל כרחך צריך לאכול מיד אחר הקידוש אליבא דשמואל דאמר (קא:) אין קידוש אלא במקום סעודה
וכיון דצריך לאכול מיד ברכת המזון למה לי לפרוס מפה ולקדש, אע"ג דמשו ידיהו ואיתסר
להו למיכל הא קיימא לן דהב לן ונבריך אין צריך לברך ברכת המזון וסגי בפריסת מפה וקידוש
והמוציא, ואם הוא סובר דחשיב קידוש במקום סעודה כיון שהיתה הקריאה במקום עונג ואע"ג
דלא היתה לכבוד שבת לא מסתבר לי טעמיה בהאי, וה"ר ישעיה מטראני (פסקי רי"ד
פסחים קב.) כתב דודאי לרבי יוסי דאמר גומר סעודתו ומתיר לאכול ולשתות קודם קידוש לדידיה
מברכין ברכת המזון קודם קידוש אבל לשמואל (שם ק.) דמצריך להפסיק בפריסת מפה ואוסר לאכול
ולשתות קודם שיקדש אם כן היאך ישתה כוס של ברכת המזון קודם קידוש ודברים של טעם הם
הילכך נראה לי לפרש דאין חילוק בין גמר קודם שחשכה ובין לא גמר אלא לעולם פורס מפה
ומקדש עכ"ל: ודעת הרמב"ם בפרק כ"ט (הי"ג) כדעת הרי"ף:
וז"ל ארחות חיים (הל' קדוש היום אות כ) היה אוכל וגמר סעודתו עם הכנסת שבת מברך
ברכת המזון על כוס אחד ולא יברך עליו בורא פרי הגפן ולא ישתה ממנו שאסור לטעום קודם
שיקדש ואחר כך מקדש על כוס שני ושותה משניהם עכ"ל: וכתב עוד (שם) היה אוכל וקדש
היום בברכת המזון מזכיר של שבת ויש אומרים שאין מזכיר וכ"כ בתוספות לא יזכיר כי
הכל הולך אחר התחלת הסעודה עכ"ל:
שולחן
ערוך אורח חיים סימן רעא סעיף ו
(כז) אם יג גמר
סעודתו וקידש היום קודם שברך בהמ"ז, מברך בהמ"ז על כוס ראשון ואח"כ
אומר קידוש היום (כח) על כוס שני, יד <ח> וצריך להזכיר (כט) של שבת בבהמ"ז,
אע"פ שמברך קודם קידוש. הגה: טו וי"א דאינו מזכיר של שבת, דאזלינן (ל) בתר
תחלת הסעודה, וכן עיקר כמו שנתבאר לעיל סוף סימן קפ"ח. ויש מחלוקת (לא) טז אם
יטעום מכוס של ברכת המזון קודם שיקדש, גם אם צריך (לב) יז לאכול מעט אחר הקידוש כדי
שיהא הקידוש במקום סעודה. (לג) <ט> וי"א דאף בגמר סעודתו אינו מברך בהמ"ז
תחלה, אלא פורס מפה (לד) ומקדש, יח ומברך המוציא (לה) ואוכל מעט, ואח"כ מברך ברכת
המזון. הגה: והכי נהוג (לו) להוציא את נפשיה מפלוגתת סברא ראשונה.
משנה ברורה
על שולחן ערוך אורח חיים סימן רעא סעיף ו
(כז) אם גמר סעודתו
- ומיירי ג"כ שנטל ידיו למים אחרונים וקודם שהתחיל בבהמ"ז ראה שקידש עליו
היום דבזה ס"ל דתחלה מברך בהמ"ז על כוס ראשון דמכיון שנטל ידיו צריך לברך
תיכף [ועמ"ש סימן קע"ט] אבל אם לא נטל ידיו גם הדעה ראשונה ס"ל דפורס
מפה ומקדש מקודם ולא יברך בורא פה"ג בעת הקידוש אם שתה יין מקודם באמצע הסעודה
וכנ"ל בס"ד ואפילו אמר הב לן ונברך ג"כ מקדש מתחלה כיון שלא נטל ידיו
עדיין אך בזה צריך לברך בפה"ג בעת הקידוש כיון שאמר הב לן ונברך וכנ"ל בסימן
קע"ט ס"א:
(כח) על כוס שני -
אבל אין אומר שניהם על כוס אחד דאין עושין מצות חבילות חבילות [גמרא]:
(כט) של שבת - דאזלינן
בתר השתא כיון דבשעה שהוא מברך כבר נתקדש היום ומ"מ פשוט דלכו"ע אם לא הזכיר
של שבת אינו חוזר:
(ל) בתר תחלת הסעודה
- שהיה בזמן חול וכ"ז דוקא כשלא אכל משחשכה מאומה אבל אם אכל מעט גם משחשכה לכו"ע
צריך להזכיר של שבת [מ"א וש"א]:
(לא) אם יטעום - דאית
דס"ל דמברך בפה"ג וטועם תיכף כמו בכל כוס של בהמ"ז ולא חשיב טועם קודם
קידוש משום דהכוס שייך לסעודה שהיה קודם חובת קידוש וממילא שוב א"צ לברך לדידהו
בפה"ג על כוס שני של קידוש רק ברכת אשר קדשנו בלבד ואית דס"ל שאינו טועם
ממנו משום דאסור לטעום קודם קידוש וממילא אינו יכול לברך עליו בפה"ג אלא מברך
תחלה בפה"ג על כוס של קידוש ומקדש ושותהו ואח"כ שותה כוס זה של בהמ"ז
בלא ברכה:
(לב) לאכול מעט - די"א
כיון שאכל בתחלה הוי קידוש במקום סעודה ושוב א"צ לאכול וי"א דאינו נחשב למקום
סעודה כיון שהיתה של חול וצריך עתה בשבת לאכול עכ"פ מעט:
(לג) וי"א דאף
וכו' - ס"ל דע"כ צריך לאכול מיד אחר הקידוש כדי שיהא נחשב למקום סעודה דסעודה
שאכל מתחלה אינה מועלת לזה וכנ"ל וכיון דע"כ צריך לאכול בהמ"ז שבינתים
למה לי ודינו כמו המקדש באמצע סעודתו הנ"ל בס"ד שפורס מפה ומקדש:
(לד) ומקדש ומברך המוציא
- ולא דמי לדלעיל בס"ד די"א דא"צ לברך המוציא דהכא שאני דהא מיירי
שנטל ידיו למים אחרונים וכנ"ל וכבר נסתלק לגמרי בזה לכו"ע מאכילה ראשונה
וכדלעיל בסימן קע"ט ס"א ומטעם זה גם בפה"ג צריך לברך על הכוס של קידוש
ואינו יוצא בברכת בורא פה"ג שבירך על היין ששתה מתחלה בתוך הסעודה ואם לא נטל
ידיו דינו כמו לעיל בס"ד [אחרונים]:
(לה) ואוכל מעט - היינו
כזית עכ"פ כדי שיהא נחשב למקום סעודה [פמ"ג]:
(לו) להוציא את נפשו
וכו' - היינו דאם יעשה כדעה ראשונה יפול בספיקות אם להזכיר של שבת ואם יטעום מכוס
בהמ"ז ואם צריך לאכול אחר הקידוש ואף דעתה אינו יוצא ידי דעה ראשונה דס"ל
דצריך לברך בהמ"ז מיד הא עדיפא דאם יעשה כדעה ראשונה יש חשש ברכה שא"צ לדעה
שניה שיצטרך לברך בהמ"ז ב"פ [פמ"ג]: