גמ'
פסחים דף קב:- קד:
אורך
השיעור הקולי ברי"ף ר"ן ושו"ע הוא 37:35 דקות
אורך
השיעור הקולי בפוסקים הוא 20:00 דקות
1)אם חל במוצאי שבת אומר יקנה"ז
2)אם אמר: הב לן ונברך, הוי היסח הדעת ואסור לו לשתות אלא א"כ יברך
עליו תחלה
3)כל מה ששותה בתוך הסעודה די לו בברכה אחת
4)מצוה מן המובחר לברך על אבוקה
5)אסור לעשות שום מלאכה קודם שיבדיל
רמב"ם הלכות
שבת פרק כט הלכה כב
כיצד מברכין בלילי
יום טוב שחל להיות באחד בשבת, בתחלה מברך על הגפן, ואח"כ מקדש קידוש יום טוב,
ואחר כך מברך על הנר, ואחר כך מבדיל וחותם בהבדלה המבדיל בין קדש לקדש, ואחר כך מברך
שהחיינו.
טור אורח חיים סימן
תעג
ומוזגין לו כוס ראשון
ומקדש עליו ומברך תחלה בפה"ג ואחר כך קידוש היום ושהחיינו ואינו מברך שעשה נסים
לפי שעתיד לאומרו בהגדה ואם חל בשבת אומר ויכלו ואם חל במ"ש אומר יקנה"ז
יין קידוש נר הבדלה זמן נוסח ההבדלה בא"י אמ"ה המבדיל בין קודש לחול ובין
אור לחשך ובין ישראל לעמים ובין יום השביעי לששת ימי המעשה בין קדושת שבת לקדושת י"ט
הבדלת ואת יום השביעי מששת ימי המעשה קדשת הבדלת וקדשת את עמך ישראל בקדושתך בא"י
המבדיל בין קודש לקודש ושותה בהיסיבה
בית יוסף אורח חיים
סימן תעג
א (א) ומוזגין לו כוס
ראשון ומקדש עליו. משנה בפרק ערבי פסחים (קיד.):
ומה שכתב ומברך תחלה
בורא פרי הגפן ואחר כך קידוש היום. שם מחלוקת בית שמאי ובית הלל והלכה כבית הלל דאמרי
מברך על היין:
ומה שכתב ושהחיינו
לבסוף. הכי משמע בגמרא (קג.) גבי יקנה"ז:
ומה שכתב ואינו מברך
שעשה ניסים לפי שעתיד לאמרו בהגדה. [כ"כ הרוקח (סי' רפג)]:
ואם חל במוצאי שבת
אומר יקנה"ז. הכי מסקנא דגמרא בפרק ערבי פסחים (שם):
ומה שכתב ונוסח ההבדלה
המבדיל בין קודש לחול וכו'. בפרק הנזכר (קד.) איפליגו אמוראי אם צריך שיאמר מעין חתימה
סמוך לחתימה או מעין פתיחה ואמרינן דאיכא בינייהו יום טוב שחל להיות אחר השבת דחתמינן
בין קודש לקודש מאן דאמר מעין פתיחה סמוך לחתימה לא בעי למימר בין קדושת שבת לקדושת
יום טוב הבדלת ומאן דאמר מעין חתימה בעי למימר ופסקו הרי"ף (כא.) והרא"ש
(סי' יא) כמאן דאמר מעין חתימה וכתבו התוספות (ד"ה בעי) בעי למימר בין קדושת שבת
לקדושת יום טוב הבדלת. שאל רבינו אפרים את רבינו תם (עי' ספר הישר תשו' סי' סז אות
ד) למה נהגו העולם להוסיף ולומר ואת יום השביעי מששת ימי המעשה קידשת הבדלת וקידשת
את עמך ישראל בקדושתך דאין זה לא מעין פתיחה ולא מעין חתימה והשיב לו רבינו תם (עי'
שם סי' סח אות ד) משום חיבת היום האריכו כדי לומר פעם אחת מעין שבע הבדלות בין קודש
לחול אחת וכו' הבדלת וקידשת את עמך ישראל בקדושתך שתי הבדלות בין כהנים לוים וישראלים
הרי שבעה והוי מעין חתימה דבין קודש לקודש עכ"ל וכתבו כל זה הרא"ש (פ"י
סי' יא) והמרדכי (לו סוע"ב) ומתוך זה יתבאר לך שאין לחוש למה שכתוב בספר ארחות
חיים (הל' תפלות המועדים סי' ג) לערער על נוסח זה והר"ן בפרק הנזכר (כא. ד"ה
בין) דקדק דלא בעי למימר בהבדלה זו בין יום השביעי לששת ימי המעשה ונתן טעם למה נהגו
לאמרו: כתוב בארחות חיים (שם סי' יב) פעם אחת שכח רבי להבדיל במוצאי שבת י"ט
של פסח עד שאכל ירקות והתחיל ההגדה וקודם שגמר ההגדה נזכר ולא רצה לחזור ולהבדיל עד
שהשלים ההגדה עד גאל ישראל עכ"ל:
ומה שכתב שחותם בין
קודש לקודש. גם זה שם והכי תנן בפרק קמא דחולין (כו:):
שולחן ערוך אורח
חיים סימן תעג סעיף א
מוזגין לו כוס ראשון
(א) ומקדש עליו, ומברך א שהחיינו. ואם חל (ב) [ב] בשבת, אומר ויכולו, ואם חל במוצאי
שבת (ג) אומר יקנה"ז, ואם שכח להבדיל ולא נזכר * עד שהתחיל ההגדה, (ד) ישלים ההגדה
עד גאל ישראל (ה) ב ואחר כך יבדיל. הגה: (ו) ג <א> ואין ליטול ידיו כלל קודם
קידוש (רבינו ירוחם והרא"ש בתשובה ומרדכ י פ' ע"פ). ואם אין ידיו נקיות,
(ז) יטול מעט (ח) אבל אין לברך על הנטילה. ובעל הבית לא ימזוג בעצמו, (ט) רק אחר ימזוג
לו דרך חירות (מהרי"ב).
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן תעג סעיף א
(א) ומקדש עליו
- קודם שיקדש יכוין שרוצה לקיים מצות קידוש וגם מצות ד' כוסות שכוס של קידוש הוא אחד
מארבעה כוסות ויש נוהגין לומר הריני מוכן לקדש ולקיים מצות ד' כוסות רק שצריכין ליזהר
שלא יאמרו זה לאחר קידוש שהרי בירך על הכוס בפה"ג אלא דוקא קודם קידוש. וקודם
הגדה יכוין או יאמר לצאת ידי מצות סיפור יציאת מצרים [ח"א]. ומברך שהחיינו - קודם
השתיה ואם לא בירך קודם השתיה מברך אח"כ אימתי שיזכור ביום א' ואפילו באמצע השוק
דהזמן ארגל קאי ואם נזכר בליל ב' לאחר שקידש היום יפטור עצמו בשהחיינו שיברך על הכוס
לאחר הקידוש ואם שכח לברך שהחיינו בקידוש ליל ב' אפילו אם בירך כבר בליל ראשון חייב
לברך אימתי שנזכר בכל החג דהיינו עד סוף יו"ט האחרון של גליות וכן ה"ה בשאר
יו"ט מחויב לברך עד סוף יו"ט:
(ב) בשבת - ומותר
לומר ההגדה בספר אף שהוא ביחידי ולא חיישינן שמא יטה כמבואר לעיל סימן רע"ה ס"ט
עי"ש:
(ג) אומר יקנה"ז
- דהיינו בתחלה ברכת היין וקידוש ונר דהיינו ברכת בורא מאורי האש והבדלה וזמן. ואין
מברכין על הבשמים בכל מוצ"ש ליו"ט. ואומרים הבדלה זו מיושב כמו הקידוש:
(ד) ישלים וכו'
- דלהבדיל תיכף כשנזכר אינו יכול שהרי הבדלה טעונה כוס והמברך צריך שיטעום ובאמצע הגדה
אסור להפסיק בשתיה ומלשון המחבר שכתב עד שהתחיל הגדה משמע דאם נזכר קודם שהתחיל ההגדה
א"צ להמתין אלא תיכף מוזג כוס ואומר עליו ברכת הבדלה ושותהו אכן זהו רק לדעת המחבר
דאין מברכין על כל כוס אבל לדעת הרמ"א בתע"ד בהג"ה וכמנהגנו דמברכין
על כל כוס ויצטרך לברך עליו ברכת בפה"ג א"כ נראה כמוסיף על הכוסות דאסור
וכדלעיל בסימן תע"ב ס"ז א"כ אפשר דאף אם נזכר קודם שהתחיל ההגדה ג"כ
אין תקנה עד שישלים ההגדה אם לא שבשעת ברכת כוס ראשון כיון שישתה בין הכוסות וכדלעיל
בסימן תע"ב ס"ז ועיין ביאור הלכה. אם שכח לומר ההגדה בלילה אין לו תשלומין
כלל דכתיב בעבור זה בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך ואם שכח לומר קידוש בלילה דינו כדלעיל
סימן רע"א ס"ח:
(ה) ואח"כ יבדיל
- היינו שמברך בפה"ג על כוס שני וגם ברכת הנר והבדלה של יו"ט ושותהו. ואם
נזכר באמצע סעודתו שלא הבדיל מחויב להפסיק תיכף מסעודתו ולהבדיל ולא יברך עליו ברכת
בפה"ג שברכת כוס שני ששתה לפני האכילה פוטרתו אא"כ לא היה דעתו אז לשתות
בתוך האכילה שבכגון זה צריך לברך עליו גם ברכת בפה"ג. ואם נזכר תוך בהמ"ז
שלא הבדיל מברך ברכת המזון והבדלה על כוס אחד וכן אם לא נזכר עד לאחר ששתה כוס של ברהמ"ז
ימתין עד לאחר גמר הלל והגדה ואז יבדיל על הכוס הד' ואם לא נזכר עד לאחר ששתה כוס ד'
יבדיל על כוס ה' וצריך לברך עליו גם בפה"ג שהרי כבר הסיח דעתו משתיה [אחרונים]:
(ו) ואין ליטול ידיו
וכו' - ר"ל אף להנוהגים בכל השנה ליטול ידיו לסעודה קודם קידוש ולדידהו הקידוש
לא חשיב הפסק בין נטילה לסעודה הואיל והוא מצרכי סעודה וכמו שנתבאר בסימן רע"א
מ"מ בליל פסח שמפסיקין הרבה אחר הקידוש באמירת ההגדה ובתוך כך מסיח דעתו משמירת
ידיו לכו"ע אין לעשות כן ואפילו ליטול ידיו כדי שלא יצטרך לחזור וליטול ידיו אחר
הקידוש לאכילת כרפס ג"כ אינו נכון כ"כ האחרונים:
(ז) יטול מעט - כתב
מעט כדי לחוש להטעם שהביא בד"מ דאין ליטול ידים קודם קידוש דמיחזי שסובר שקידוש
צריך נטילה וע"כ לא יטול נטילה גמורה:
(ח) אבל אין לברך
וכו' - ר"ל אפילו אם יטול נטילה גמורה יזהר עכ"פ שלא יברך עליה ענט"י
דנטילה זו אינו עולה לו לצורך אכילה וכנ"ל ונמצא דהוא ברכה לבטלה:
(ט) רק אחר ימזוג
לו - אם אפשר לו:
ביאור הלכה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן תעג סעיף א
* עד שהתחיל - עיין
במ"ב מה שכתבנו דלדידן אפילו קודם שהתחילו נמי הדין כן והוא מדברי הגר"ז
והגר"ז הפליג יותר דאפילו נזכר קודם שאכל הכרפס נמי אוכל הכרפס בלי הבדלה מטעם
זה. ופרט זה לכאורה לא ברירא כולי האי דדינא דמוסיף על הכוסות ע"י ברכה לא נזכר
בכל הפוסקים רק בדברי ראבי"ה ומשמעות הטור בסימן תע"ב דלהרא"ש ל"ח
כלל לזה בין ב' כוסות הראשונים ואפילו כשמברך וא"כ אפשר דמוטב שלא לחוש לחששא
זו ולא לטעום קודם הבדלה שהוא איסור גמור לכו"ע ובפרט שאפשר שבזה גם אבי העזרי
מודה שההבדלה מוכיח על כוס זה שלא הובא להוסיף על הכוסות וצ"ע לדינא:
רמב"ם הלכות
ברכות פרק ד הלכה ח
היו שותין ואמרו
בואו ונברך ברכת המזון או בואו ונקדש קידוש היום נאסר עליהם לשתות עד שיברכו או יקדשו,
ואם רצו לחזור ולשתות קודם שיברכו או יקדשו אף ע"פ שאינם רשאים צריכים לחזור ולברך
תחלה בורא פרי הגפן ואח"כ ישתו, אבל אם אמרו בואו ונבדיל אין צריכין לחזור ולברך. +/השגת הראב"ד/
היו שותין וכו' עד אבל אם אמרו בואו ונבדיל אינן צריכין לחזור ולברך. כתב הראב"ד
ז"ל /א"א/ עירבובי דברים יש כאן שהפסקת הקידוש אף ע"פ שלא אמרו בואו
ונקדש כיון שקדש היום חייב להפסיק מה שאין כן בהבדלה שאע"פ שחשיכה אינו מפסיק
מ"מ אם אמר בואו ונבדיל הא סליק נפשיה משתיה ואסור למישתי בלא ברכה.+
טור אורח חיים סימן
קעט
הלכות ברכת המזון:
גמר סעודתו ונטל
ידיו מים אחרונים אסור לאכול פירש"י עד שיברך ברה"מ ולא נראה כן דהיסח הדעת
אינו מזקיק ברכה אחרונה על מה שאכל אלא פירוש אסור לשתות ולאכול עד שיברך עליו תחלה
דכיון שנטל ידיו כדי לברך הסיח דעתו מלאכול ולשתות ואין הברכה שבירך תחלה פוטרת מה
שרוצה לאכול ולשתות עוד ולכך צריך לברך עליו ואי אמר הב לן ונבריך הוי היסח הדעת כמו
נט"י ומי שסומך על שולחן אחרים אפילו אמר הב לן ונבריך לא הוי היסח הדעת עד שיאמר
בעל הבית:
בית יוסף אורח חיים
סימן קעט
א גמר סעודתו ונטל
ידיו מים אחרונים אסור לאכול. בפרק כיצד מברכין (מב.) רב פפא איקלע לבי רב הונא בריה
דרב נתן בתר דגמרי סעודתייהו אייתו לקמייהו מידי למיכל שקל רב פפא וקא אכיל אמרי ליה
לא סבר לה מר גמר אסור מלאכול אמר להו סילק איתמר ואסיקנא ולית הלכתא ככל הני שמעתתא
אלא כי הא דאמר רב חייא בר אשי אמר רב שלש תכיפות הן וכו' תיכף לנטילת ידים ברכה ופירש
רש"י ולית הלכתא ככל הני שמעתתא. אין סיום הסעודה תלוי לא בגמר ולא בסילוק אלא
במים אחרונים כל זמן שלא נטל מים אחרונים הוא מותר לאכול ומשנטל אסור לאכול:
ומ"ש רבינו
פירש רש"י עד שיברך ברכת המזון. בפרק ערבי פסחים (קג.) מייתי עובדא דתלמידי דרב
הוו יתבי בסעודה והוה קאי עלייהו רב ייבא סבא אמרו ליה הב לן ונברך לסוף אמרו ליה הב
לן ונשתי אמר להו הכי אמר רב כיון דאמריתו הב לן ונברך איתסר לכו למישתי מאי טעמא דאסחיתו
דעתייכו ופירש רש"י אסחיתו דעתייכו משתייה ואסור למישתי עד לאחר ברכת המזון
ולכאורה משמע דאסור למישתי אפילו יברך בורא פרי הגפן וכן נראה מדברי רשב"ם שם
(ע"ב ד"ה אסור) וכן דעת הרשב"א בפרק כיצד מברכין (שם ד"ה ולית)
אבל בפרק כיסוי הדם (חולין פו:) איתא נמי להאי עובדא מאי שנא מתלמידי דרב דהוו יתבי
בסעודתא וכו' ופירש רש"י שם כיון דאמר הב ליבריך גלי בדעתיה דגמר סעודתא ואסור
לשתות עד שיברך לפניו שאין מצטרפת לסעודה הראשונה וכתבו התוספות (ד"ה אסור)
פירש בקונטרס וכן רבנו חננאל אסור לכו למישתי אם לא תברכו בורא פרי הגפן אבל על ידי
ברכת בורא פרי הגפן שרי למישתי קודם ברכת המזון והביאו ראיות לקיים פירוש זה וכן כתב
ג"כ הרא"ש בפרק כיסוי הדם (סי' ה) לקיים פירוש זה: וכתב עוד ויש מפרשים
אסור למישתי עד דמברכיתו ברכת המזון ולא נהירא דאין הנדון דומה לראיה וגם בפרק ערבי
פסחים (שם) מייתי מהאי עובדא ראיה למאן דמברך אכסא קמא ואכסא דברכתא דברכת המזון הוי
גמר וסילוק וצריך לברך כשבא לשתות ובפרק כל הבשר (חולין קז.) גבי שמש מברך על כל פרוסה
ופרוסה לא משמע שצריך לברך ברכת המזון מדלא קאמר מברך אחר כל פרוסה ופרוסה אלמא היסח
הדעת זוקקו לברכה ראשונה אם רוצה לאכול או לשתות לפי שכבר נסתלקה ברכה ראשונה כשהסיח
דעתו מלאכול או לשתות אבל אין היסח הדעת מזקיקו לברך על מה שאכל ושתה קודם שיאכל וישתה
פעם אחרת דמאי נפקא מינה בזה אם יאכל פעם אחרת ויברך ברכת המזון על שתי סעודות דלא
מצינו שיש חשש הפסק בין מעשה לברכה אחרונה רק בין ברכה ראשונה למעשה חשו להפסיק כגון
בין נטילת ידים וברכת המוציא אבל אחר אכילה כל זמן שאינו רעב מאותה אכילה מצי לברך
ומה שאמר להם רב ייבא איתסר לכו למישתי אע"פ שלא היה יודע אם היו רוצים לשתות
ע"י ברכה אם לאו מורה היה להם שחייבים לברך עכ"ל וכן כתב שם הר"ן (פסחים
כא. ד"ה קאי) וכן כתב ה"ר יונה בפרק כיצד מברכין (ל. ד"ה אלא) גבי ההיא
דתיכף לנטילת ידים ברכה. וגם הרי"ף כתב בפרק ערבי פסחים (כא.) איתסר לכו למישתי
פירוש משום דקא עקרי דעתייהו ממשתייא הילכך אי בעי למהדר למישתי צריך לברוכי בורא פרי
הגפן וכן העלה שם המרדכי (לו סוע"א) וכיון דכל הני רבוותא מסכימים לדעת אחת הכי
נקטינן ודעת הרמב"ם בזה אבאר בסימן זה (קס. ד"ה ויש לדקדק) בס"ד:
ויש לדקדק בדברי רבינו שנראה מדבריו שאע"פ שנטל ידיו יכול לאכול ולשתות קודם ברכת
המזון והוא שיברך עליו תחלה ואינם מכוונים דהא מדברי הרא"ש בפרק כיצד מברכין
(סי' לא) לא משמע הכי שהרי כתב ולית הלכתא הכי אלא כל זמן שלא נטל ידיו יכול לאכול
ואי אמר הב לן ונברך כנטל ידיו דמי לפירוש רש"י (פסחים קג: ד"ה כיון) ורשב"ם
(ד"ה לית) דפירשו כיון דאמריתו הב לן ונברך אסור לכו למישתי עד דמברכיתו ברכת
המזון ויש מחלקים בין שתייה לאכילה ולא מסתבר עכ"ל משמע מדבריו דנטל ידיו אסור
לאכול עד שיברך ברכת המזון ומשום הכי כתב ולפירוש רש"י ורשב"ם הב לן ונברך
שוה לנטל ידיו דבתרווייהו אינו יכול לאכול עד שיברך ברכת המזון דאילו לשאר מפרשים אינם
שוים שהרי בהב לן ונברך אינו צריך לברך ברכת המזון למפרע ובנטל ידיו צריך ומכל מקום
משמע דנטל ידיו לדברי הכל אסור לאכול עד שיברך ברכת המזון על מה שאכל וכן כתב ה"ר
יונה (שם) שאחר שנטל ידיו אין לו לשתות ואפילו בברכה ונראה דלא מטעם היסח הדעת הוא
דהא היסח הדעת אינו מזקיק ברכה אחרונה על מה שאכל כמו שנתבאר אלא נראה לי שהטעם משום
דכיון דקיימא לן תיכף לנטילת ידים ברכה כיון שנטל ידיו כדי להיות מזומן לברכה הוי כאילו
התחיל כבר בברכה ואסור להפסיק באכילה ושתייה כלל מה שאין כן בהב לן ונברך שאין כאן
אלא טעם של היסח הדעת ומשום הכי כשיברך תחלה על מה שרוצה לאכול סגי ומזה הטעם אין להפסיק
בין מים אחרונים לברכה אפילו בשיחה כדאמרינן בפרק כיצד מברכין (מב.) תיכף לנטילת ידים
ברכה ומשמע דלכולי עלמא אמים אחרונים קאי שהרי אפילו הרא"ש שסובר דקאי אמים
ראשונים לאו למעט מים אחרונים אתא שהרי כתב רבינו בסימן קס"ו וא"א ז"ל
היה רגיל אף בראשונים שלא להפסיק ושלא לדבר אלמא דאין להפסיק בין נטילה לברכת המזון
אפילו בדיבור וכל שכן שאין להפסיק ביניהם באכילה וברכה לפני האכילה ולפיכך דברי רבינו
בזה צ"ע: ודעת הר"ן בפרק כיסוי הדם (כט ריש ע"א) לחלק בין שתיה לאכילה
דשתיה משום דאין לה קבע כי אמרו הב לן ונברך הוי נמלך וצריך לחזור ולברך אבל אכילה
יש לה קבע שפעמים שאדם יושב בסעודה קטנה ונמשך לסעודה גדולה ומשום הכי אפילו גמר ואפילו
סילק מותר לאכול עד שיטול ידיו ואינו צריך לברך ונראה דלפי דבריו צריך לומר דעובדא
דתלמידי דרב דבהב לן ונברך איתסר להו למישתי לא היה קביעותם לאכילה אלא לשתייה והא
דקאמר הוו יתבי בסעודתא וגם מדאמרו ליה הב לן ונברך דמשמע שהיתה שם אכילה יש לומר דאין
הכי נמי דאכלו קצת כדי למתק השתייה אבל עיקר קביעותם לא היתה אלא לשתייה ויותר נראה
לפרש דברי הר"ן דבקבועים לאכילה קאמר דהב ונברך הוי סילוק לשתיה ואסור לשתות בלא
ברכה ומותר לאכול [אלא דקשה] דמאחר שאינו מצריך ברכה לאכילה אינו בדין שצריך ברכה לשתיה
שבאותה סעודה כיון דכולה חדא סעודה היא שתיה בתר אכילה גרירא וכשם שאינו מצריך ברכה
למה שיאכל כך אינו מצריך ברכה למה שישתה באותה אכילה. וכן דעת ה"ר יונה (שם) לחלק
בין אכילה לשתיה שכתב גבי הא דאמרינן ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כל זמן שלא נטל
ידיו לברכה מצי אכיל ואע"פ שלענין יין כיון שסילק דעתו מלאכול ואמר הב לן ונברך
אסור לו לשתות עד שיברך לענין הפת אינו כן אלא אע"פ שסילק ידיו מלאכול ואפילו
סילקו השלחן אם רצה לחזור לאכילתו אין צריך לברך פעם אחרת שכל שלא נטל ידיו לברך לא
נסתלק לגמרי מאכילת הפת ואחר שנטל ידיו אין לו לשתות ואפילו בברכה עכ"ל וכבר כתבתי
בסמוך שהרא"ש חולק ואומר דלא מסתבר לחלק בין שתיה לאכילה: והרמב"ם כתב בפרק
ד' (ה"ז - ח) גמר בלבו מלאכול או מלשתות ואח"כ נמלך לאכול או לשתות אע"פ
שלא שינה את מקומו חוזר ומברך ואם לא גמר בלבו אלא דעתו לחזור לאכול ולשתות אפילו פסק
כל היום כולו אין צריך לברך שנים שהיו שותים ואמרו בואו ונברך ברכת המזון או בואו ונקדש
קידוש היום נאסר עליהם לשתות עד שיברכו או יקדשו ואם רצו לחזור ולשתות קודם שיברכו
או יקדשו אע"פ שאינם רשאים צריכים לחזור ולברך תחלה בורא פרי הגפן ואח"כ
ישתו אבל אם אמרו בואו ונבדיל אין צריכים לחזור ולברך עכ"ל ודבריו תמוהין דהא
אמרי ליה לרב פפא לא סבר לה מר גמר אסור לאכול ואמר להו סילק איתמר ומשמע דרצה לומר
שכל זמן שלא סילקו האוכל מעל השולחן לא הוי היסח הדעת ומותר לאכול וכן פירש רש"י
ואסיקנא ולית הלכתא הכי אלא כי ההיא דתיכף לנטילת ידים ברכה אלמא דאפילו גמר בדעתו
שלא לאכול עוד וגם סילק האוכל מעל השולחן יכול לחזור ולאכול כל זמן שלא נטל ידיו וא"כ
היאך פסק דגמר אסור לאכול. וכבר השיגו הראב"ד על זה: ואפשר לומר שהרמב"ם
סובר דכיון דאשכחן בעובדא דתלמידי דרב דכיון דאמר הב לן ונברך אסור למישתי מפני שהסיח
דעתו מאכילה ושתיה ממילא משמע שכל שגמר בלבו מלאכול עוד אסור לו לאכול וההיא עובדא
דרב פפא מתארח בבית אחרים היה וכיון שגמר מלאכול המאכל שהיה לפניו אמרו לו שהיה אסור
לו לאכול דמסתמא כשראה שגמר אותו מאכל ולא הביאו לו תיכף מאכל אחר הסיח דעתו מן המאכל
כי חשב שלא יביאו עוד מאכל לפניו ולפיכך כשלבסוף הביאו מאכל אחר אמרו לו שהיה לו לברך
והוא השיב סילק איתמר כלומר שכל זמן שלא סילק הלחם והשולחן מלפני האורח אינו מסיח דעתו
מן המאכל והילכך אינו צריך לחזור ולברך אם הביאו לפניו אח"כ מאכל עוד. ובתר הכי
אמרינן בגמרא דרבא ורבי זירא אקלעו לבי ריש גלותא לבתר דסליקו תכא מקמייהו שדרו להו
דיסתנא מבי ריש גלותא רבא אכל רבי זירא לא אכל אמר ליה לא סבר לה מר סילק אסור מלאכול
אמר ליה אנן אתכא דריש גלותא סמכינן. וכיון שכן הכל תלוי בהסיח דעת האוכל ולא נחלקו
אלא במה שדרך האורחים להסיח דעתם ומפני כך סתם (רבינו) [הרמב"ם] וכתב שאם גמר
בלבו מלאכול ולשתות ואח"כ נמלך צריך לחזור ולברך ואם לא גמר בלבו מלאכול אפילו
פסק כל היום כולו אין צריך לברך. ומאי דאמרינן בגמרא בתר הכי ולית הלכתא ככל הני שמעתתא
נראה לי דהרמב"ם לא גריס ככל הני שמעתתא אלא הכי גריס ולית הלכתא הכי אלא כי הא
דאמר רב חייא בר אשי אמר רב שלש תכיפות הן וכו' תיכף לנטילת ידים ברכה. ונראה שהוא
מפרש דלא קאי אמאי דאמרינן גמר או סילק אסור לאכול אלא אהא דאיתא התם בסמוך הרגיל בשמן
שמן מעכבו כלומר ואינו מברך ברכת המזון עד שיסוך תחלה וקאמר דלית הלכתא הכי אלא כי
הא דאמר רב תיכף לנטילת ידים ברכה ואינו מפסיק בסיכת שמן ולפי זה הא דתניא (ברכות נג:)
והייתם קדושים (ויקרא כ ז) אלו מים אחרונים כי קדוש זה שמן הטוב אני יי' אלהיכם זו
ברכה צריך לומר דקרא לא אתא אלא לגלויי לן דבעינן שמן הטוב ולא קפיד אסידרא דכיון דנטל
ידיו צריך שיברך ולא יפסיק בנתיים בשום דבר וכן כתב הרמב"ם בפרק ז' (הי"ד)
שמברך ברכת המזון קודם ואח"כ מברך על השמן הטוב ומפני שזה שאמרו תיכף לנטילת ידים
ברכה אינו ענין לנדון שלנו לא הזכירו הרמב"ם בפרק הנזכר והזכירו בפרק ו' (ה"כ):
ויש לדקדק עוד בדברי הרמב"ם (פ"ד ה"ז) שכתב גמר בלבו מלאכול או לשתות
ואח"כ נמלך חוזר ומברך ומשמע שאע"פ שגמר בלבו מלאכול או לשתות עוד מותר לו
לאכול או לשתות והוא שיברך עליו תחלה והאיך כתב אח"כ (ה"ח) שאם אמרו בואו
ונברך ברכת המזון נאסר עליהם לשתות עד שיברכו ואם רצו לחזור ולשתות קודם שיברכו או
יקדשו אע"פ שאינם רשאים צריכים לחזור ולברך תחלה ואפשר דכי אמור הב לן ונברך שאני
שמאחר שקבלו עליהם לברך הוי כאילו התחילו בברכה ואסור להפסיק ביניהם כלל אבל בגמר בדעתו
מלאכול או לשתות עוד רשאי הוא להפסיק אלא שכיון שהסיח דעתו צריך לברך תחלה על מה שיאכל
וישתה כן נראה לי ליישב דברי הרמב"ם: ומשמע לי דלא שאני להרמב"ם בין אם רוצה
לאכול לרוצה לשתות שאם לא אמר הב לן ונברך אע"פ שגמר בדעתו שלא לאכול ושלא לשתות
עוד מותר לו לאכול ולשתות והוא שיברך עליו תחלה ואם אמר הב לן ונברך אסור לאכול ולשתות
עוד עד שיברך ברכת המזון וכדברי רשב"ם (שם). ומה שכתב גבי הב לן ונברך שתיה ולא
הזכיר אכילה לישנא דגמרא נקט דאמרינן גבי עובדא דתלמידי דרב כיון דאמריתו הב לן ונברך
איתסר לכו למישתי והוא הדין לאכילה:
ומ"ש רבינו
ואי אמר הב לן ונברך הוי היסח הדעת כמו נטילת ידים כבר כתבתי (קנט ע"ב ד"ה
ויש) דליתא אלא לדעת המפרשים דבהב לן ונברך אסור לאכול עד שיברך ברכת המזון אבל לדברי
המפרשים דבהב לן ונברך מותר לאכול והוא שיברך עליו תחלה איכא בינייהו טובא דבנטל ידיו
אסור לו לאכול ולשתות אפילו בברכה עד שיברך ברכת המזון על מה שאכל:
שולחן ערוך אורח
חיים סימן קעט סעיף א
גמר סעודתו <א>
ונטל ידיו מים אחרונים, א אינו יכול (א) לאכול ולא לשתות, * (ב) ב עד שיברך בהמ"ז;
ואם אמר: (ג) הב לן ונברך, הוי היסח הדעת ואסור לו (ד) לשתות אלא א"כ יברך עליו
תחלה, (ה) ואכילה דינה כשתיה להרא"ש; אבל להר"ר יונה והר"ן <ב>
אכילה שאני, שאע"פ (ו) שסילק ידו מלאכול * (ז) ואפילו סלקו השלחן * אם רצה (ח)
לחזור לאכילתו * א"צ לברך פעם אחרת, שכל שלא נטל ידיו (ט) לא נסתלק לגמרי מאכילה.
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן קעט סעיף א
(א) לאכול - וה"ה
שיש ליזהר לכתחלה שלא יפסיק בדבור אפילו מעט דתיכף לנטילה ברכה [ומהאי טעמא יש ליזהר
שלא לשהות שהיה מרובה אחר הנטילה וכ"ש שלא לעסוק באיזה עסק] אך אם צריך להפסיק
בדבר נחוץ או בדיעבד אם הפסיק יטול ידיו שנית כדי להיות תיכף לנטילת מים אחרונים ברכה:
(ב) עד שיברך בהמ"ז
- ולא דמי להב לן ונברך דמותר לאכול ורק שיברך המוציא מתחלה וכדלקמיה דכיון שנטל ידיו
אסור להפסיק. והנה יש כמה פוסקים דס"ל דאין איסור לאכול אף בנטל ידיו ורק שיברך
המוציא מתחלה וכ"כ האחרונים להקל ורק דאחר אכילתו יטול ידיו שנית שתהא סמוכה נטילה
לברכה אלא דלכתחלה דעת הב"ח והמ"א דצריך ליזהר בזה ועיין בבה"ל מה שכתבנו
עוד בזה. וכ"ז לענין אכילה אבל להפסיק בדבור כשאינו רוצה לאכול ולשתות או להתעסק
באיזה עסק אסור לכו"ע [א"ר וכ"מ מכמה אחרונים לעיל בסימן קס"ו]:
(ג) הב לן ונברך
- פי' תן לנו כוס לברך וכשמברכין בלא כוס אם אומרים בואו ונברך ג"כ דינא הכי דהוי
היסח הדעת. וכן אם הסיח דעתו בהדיא בלבו מלשתות עוד ואח"כ רוצה לשתות ג"כ
צריך לברך מתחלה על המשקה:
(ד) לשתות - ואם
מסובין רק לשתיה ואמרו בואו ונברך ברכה אחרונה ג"כ דינא הכי דהוי היסח הדעת ואסור
לשתות עוד בלא ברכה:
(ה) ואכילה דינה
כשתיה - דבגמרא לא נזכר בהדיא רק לענין שתיה וס"ל דה"ה לאכילה:
(ו) שסילק ידו מלאכול
- ר"ל אפילו גמר בדעתו שלא לאכול:
(ז) ואפילו סילקו
השלחן - זהו מלשון רבינו יונה והיינו אף דס"ל דזה חשיב היסח הדעת טפי מהב ונברך
אפ"ה לא מהני לענין אכילה ועיין מש"כ בבה"ל בדעת הרא"ש בזה:
(ח) לחזור לאכילתו
וכו' - כתב הט"ז דאם מחמת אכילה זו שחזר לאכול נגרר לבו גם לשתיה א"צ ברכה
לדעה זו גם על השתיה דבתר אכילה גרירא אף שאמר מתחלה הב לן ונברך ולא מיירי השו"ע
בתחלה לענין שתיה דמצריך לברך לכו"ע רק כשלא חזר גם לאכילה:
(ט) לא נסתלק - משום
דדרך להגרר מאכילה קטנה לגדולה לא חשיב היסח הדעת גמור אלא כשנטל ידיו משא"כ בשתיה
בהיסח הדעת כל דהו כבר נסתלק משתייתו וצריך לברך שנית כשנמלך. ועיין בבה"ל שהבאנו
הרבה פוסקים שסוברים כדעת הרא"ש דבהב ונברך חשיב גמר סעודה ואף באכילה אסור בלא
ברכה וכן סתם המחבר לקמן בסימן קצ"ז ס"א עי"ש וע"כ לכתחלה בודאי
יש ליזהר שלא לאכול אחר שאמר הב לן ונברך וכ"פ בדה"ח. ודע דמי שצריך ברכה
באמצע סעודה צריך נטילה ג"כ דכיון דהסיח דעתו לא שמר ידיו ורק ברכת נט"י
אין לו לברך:
ביאור הלכה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן קעט סעיף א
* עד שיברך בהמ"ז
- עיין מ"ב מש"כ דדעת כמה פוסקים דמים אחרונים דומה להב לן ונברך ודי כשיברך
המוציא על מה שירצה לאכול אך הב"ח והמ"א כתבו דלכתחלה יש ליזהר בזה. והנה
כאשר נתבונן בודאי אין להקל בזה לכתחלה דמצינו לכמה גדולי הראשונים שמחמירין בזה והוא
דעת רש"י ורשב"ם ואו"ז והביא כן בשם רבו והרמב"ם וראב"ד
[הובא ברשב"א] ורשב"א ורבינו יונה [וכ"כ הגר"א בדעתו שהוא סובר
כהב"י דלא כמ"ש הט"ז דגם הוא מודה דבנטילה שניה שרי וכן מרשב"א
שכתב הטעם משום דכבר הכין עצמו לבהמ"ז משמע ג"כ דאין מועיל נטילה שנית] והרא"ה
בביאורו להרי"ף בברכות ג"כ כתב דאסור אפילו אם ירצה לברך המוציא משום דכיון
שנטל ידיו לברכה הא קביל עליה לברוכי בהמ"ז ואף בהבא ונברך כמה מהם החמירו לאכול
אף בברכה משום דהכין עצמו לבהמ"ז ונסתלק מהסעודה אבל רבו המקילין בזה [רי"ף
ור"ח ורש"י בחולין התירו בברכה וגם התוספות ורא"ש וסייעתייהו הנ"ל
ולר"י ור"ן מותר באכילה אף בלי ברכה] אבל עכ"פ בנטל ידיו בודאי יש להחמיר
וכן הוא מסקנת הגר"א בביאורו ע"ש שכתב שצריך בהמ"ז דוקא בנט"י:
* ואפילו סלקו השלחן
- היינו שסילק הלחם ושארי מזון מעל השלחן [כדפירש"י שם בגמרא] והנה מלשון זה משמע
דזה חשיב היסח הדעת טפי מן הב ונברך וא"כ להרא"ש דמצריך לברך בהב ונברך כ"ש
בסילוק השלחן אבל באמת אינו כן דזהו רק לשיטת רבינו יונה והר"ן דהסוגיא דברכות
מיירי רק לענין אכילה אבל להרא"ש אדרבה הב ונברך חשיב היסח הדעת טפי ובסילוק השלחן
ס"ל דלא חשיב היסח הדעת כדמוכח בגמרא שם דקאמר במסקנא ולית הלכתא ככל הני שמעתתא
דקאי גם אסילוק וכדפירש"י שם. והנה בשו"ע לא מבואר בהדיא לדעת הרא"ש
רק בהב לן ונברך אבל בסתם אם הסיח דעתו מלאכול ולשתות עוד ולא אמר הב לן ונברך לא הוזכר
בשו"ע כלל לדעת הרא"ש אם זה מצריכו לחזור ולברך או לא [והנה הרמב"ם
פסק בהדיא דאם גמר בלבו שלא לאכול ולשתות עוד ואח"כ נמלך לאכול ולשתות חוזר ומברך
אף שלא שינה את מקומו והובאו דבריו בב"י היפך מדעת הר"ן ור"י ומה שאמר
שם בגמרא מתחלה גמר אסור מלאכול ולבסוף מסיק על זה ולית הלכתא הכי מפרש הרמב"ם
דגמר היינו דגמר סעודתיה ומתחלה רצה הגמרא לומר דזה ג"כ חשיב היסח הדעת דמסתמא
כיון שגמר ממילא הסיח דעתו ועל זה מסיק לית הלכתא ככל הני שמעתתא אבל אם גמר בלבו בהדיא
שלא לאכול ולשתות עוד זה עדיף מגמר וסילוק השלחן. כ"ז הוא במגדול עוז ודבריו נכונים
מאד בדעת הרמב"ם וכן הוא ג"כ דעת הרא"ה דהיכא דנמלך שלא לאכול ואח"כ
חוזר ואוכל צריך לברך לפניו] דאפשר דהוא מפרש בגמרא גמר היינו שגמר סעודתו וע"ז
מסיק ולית הלכתא וכו' דאף דסילק השלחן אמרינן דעדיין היה דעתו כשיזדמן לו לאכול שיאכל
אבל אם הסיח דעתו בהדיא מלאכול ולשתות עוד אפשר דלדידיה זהו עדיף גם מסילוק השלחן וכמו
לדעת הרמב"ם ודומה להב לן ונברך ומצאתי בספר בית מאיר דגם הוא העיר בזה ולבסוף
מצדד ג"כ לומר כן לדעת הרא"ש דהיסח הדעת מהני אף באכילה להצריכו לחזור ולברך
וכ"כ הגר"ז:
* אם רצה לחזור לאכילתו
וכו' - עיין בפמ"ג שכתב דלאו דוקא בפת ה"ה בשאר מידי דמזון ג"כ לא נסתלק
להרר"י ור"ן באומר נברך ברכה אחרונה ואם רוצה לאכול עוד רשאי בלא ברכה ראשונה:
* אין צריך לברך
וכו' - הנה להלכה לא הכריע המחבר בהדיא כמאן ונראה לכאורה דדעתו כהרר"י ור"ן
שהם רבים אכן בסימן קצ"ג ס"א סתם המחבר כדעת הרא"ש דהב ונברך הוי גמר
סעודה [עי"ש במגן אברהם סק"ב] דבאמת דעת הרא"ש לאו יחידאה הוא בזה דגם
הרמב"ם ס"ל דמשאמר הב לן ונברך אסור לאכול [והוא סובר דאף בברכה אסור וכמו
שמובא בב"י ע"ש] וכן הוא ג"כ דעת התוספות בברכות מ"ב ד"ה
תיכף ע"ש וכן הוא ג"כ דעת האו"ז באות קע"ז ובאות קצ"ד ע"ש
וכן הוא ג"כ דעת הרשב"א בברכות מ"ח ד"ה יהבו ע"ש ואח"כ
מצאתי בא"ר שהביא עוד הרבה פוסקים שסוברין כן כהרא"ש ע"ש וכתב דדעת
הרר"י בדבר זה יחידאה הוא ועיין במאמ"ר שהשיג עליו דבהר"ן הביא דבר
זה בשם הרמב"ן והר"ר משולם דקיימי בשיטה זו עי"ש באורך ומ"מ איך
שיהיה הרוב פוסקים סוברין כהרא"ש דאין חילוק בין אכילה לשתיה ומסיק בא"ר
דנ"ל להלכה למעשה דבהב לן ונברך לא יאכל עד שיברך לפניו אמנם בביאור הגר"א
כתב דנ"ל לעיקר לדינא כהרר"י והר"ן מהך עובדא דשמעון בן שטח בברכות
מ"ח [ועיין בפסחים ק"ג ע"ב ד"ה כיון שהקשו קושיא זו ותרצו דגם
זה באמת לגרמיה הוא דעבד אלא דבלא"ה דחי ליה וכ"כ גם הרשב"א בברכות
מ"ח] וע"כ לא נוכל להכריע לדינא בזה ויש ליזהר שלא לאכול אחר שאמר הב לן
ונברך דהוי ספק ברכה וכ"כ בדה"ח. וכן אם הסיח דעתו בהדיא שלא לאכול אף שלא
אמר הב לן ונברך ג"כ נכון מאד ליזהר לכתחלה שלא לאכול דגם בזה יש הרבה ראשונים
שסוברין להחמיר בזה וכנ"ל:
שולחן ערוך אורח
חיים סימן קעד סעיף ה
כל מה ששותה (טז)
בתוך הסעודה די לו (יז) בברכה אחת, אלא א"כ כשבירך (יח) <ו> לא היה דעתו
לשתות אלא אותו הכוס ונמלך לשתות [ו] אחר. הגה: וכן מי (יט) שבא לסעודה (כ) ז <ז>
ומושיטין לו הרבה כוסות, מברך על כל אחד ואחד דהוי נמלך (כל בו) וע"ל סי' קע"ט;
וכן מי שבירך (כא) על כוס ברכת נישואין ואינו יודע להיכן יגיע הכוס, (כב) כל אחד צריך
לברך, דמקרי נמלך (אגודה פרק ערבי פסחים וע"ל סימן ק"צ).
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן קעד סעיף ה
(טז) בתוך הסעודה
- ר"ל אפילו שלא בבת אחת:
(יז) בברכה אחת
- דמסתמא כשבירך בפה"ג על כוס האחד דעתו היה ג"כ על כל מה שישתה בתוך הסעודה:
(יח) לא היה דעתו
וכו' - ר"ל שהיה דעתו שלא לשתות אלא אותו הכוס ולא יותר אלא שאח"כ נמלך לשתות
עוד וכתב הט"ז דה"ה לענין אכילה כגון שקנה לעצמו לחם א' לאכלו כולו וע"ד
זה בירך ואח"כ נתאוה לאכול עוד ושולח לקנות עוד צריך לברך שנית המוציא [והטעם
דמעשיו מוכיחין דלא היה בדעתו לאכול כ"א הלחם שקנה דאל"כ היה קונה יותר אלא
שאח"כ נתאוה לאכול עוד] אבל אם יש לו בבית לחם וחותך לו חתיכה לאכול אותה ואח"כ
רוצה לחתוך עוד אין זה נמלך דדרך אדם כן הוא דלפעמים בשעת ברכה חושב שיהיה די לו בחתיכה
אחת ואח"כ כשרואה שאינו שבע בזה לוקח עוד:
(יט) שבא לסעודה
- היינו שאינו מן הקרואים אלא שבא דרך עראי לשם לכך אמרינן דהוי נמלך דבשעה שבירך לא
היה יודע אם יתנו לו עוד וכדלקמן בסימן קע"ט סה"ו עי"ש במ"ב:
(כ) ומושיטין לו
- ר"ל שלא בבת אחת אלא בזה אחר זה:
(כא) על כוס ברכת
נשואין - שיש שם הרבה מסובין וכל כיוצא בזה:
(כב) כ"א צריך
לברך - דמסתמא אינו מכוון לצאת בברכת המברך מאחר שאינו יודע אם יגיע לו ועיין לקמן
סימן ק"צ במ"א סק"ז ובמ"ב שם:
שולחן ערוך אורח
חיים סימן קצ סעיף ה
ז כשמסובין בסעודה
גדולה ואין יודעים עד היכן יגיע כוס של בהמ"ז, כל אחד מהמסופקים אם יגיע לו (יט)
צריך לברך בורא פרי הגפן. (וע"ל סימן קע"ד סעיף ה' בהג"ה).
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן קצ סעיף ה
(יט) צריך לברך
- דמסתמא אינו מכוין לצאת בברכת המברך מאחר שאינו יודע אם יגיע לו וכתב המ"א דאם
המסובין נתכונו בהדיא אם יגיע להם הכוס שיצאו בברכתו יוצאין בזה אם גם המברך נתכוין
להוציא בברכתו כל אחד מהמסובין וכן הסכימו הרבה אחרונים. ואך יזהרו כולם מי שרוצה לטעום
מן הכוס על סמך ברכת המברך שלא ישיחו עד שיטעמו מן הכוס כדי שלא יהיה הפסק בין הברכה
להטעימה:
רמב"ם הלכות
שבת פרק כט הלכה כו
ישראל שהדליק מגוי
או גוי מישראל מברכין עליו, גוי מגוי אין מברכין עליו, היה מהלך חוץ לכרך וראה אור
אם רוב אנשי הכרך גוים אינו מברך ואם רוב ישראל מברך, אור של כבשן ושל תנור ושל ל כירים
לכתחלה לא יברך עליו, הגחלים אם כשיכניס קיסם ביניהן דולק מאליו מברכין עליהן, אור
של בית המדרש אם יש שם אדם מ חשוב שמדליקים בשבילו מברכין עליו, של בית הכנסת אם יש
שם חזן שהוא דר שם מברכין עליו, ואבוקה להבדלה מצוה מן המובחר, נ ואין מחזרין על האור
כדרך שמחזרין על כל המצות אלא אם יש לו מברכין עליו.
בית יוסף אורח חיים
סימן רצח
ב ומצוה מן המובחר
לברך על אבוקה (וכו'). הכי אמר רבא בפרק ערבי פסחים (קג:) וכתב הרב המגיד בפרק כ"ט
(שם) פירוש אבוקה כמו חבוקה שיש בה עצים הרבה ומאורות הרבה. ומצאתי כתוב (סוף שו"ת
מהר"י וייל) בשם ספר אגודה (שם סי' עט) אבוקה להבדלה והוא הדין נר שתי פתילות:
וכתוב בארחות חיים (הל' הבדלה סי' יז) שהר"מ (תשב"ץ קטן סי' פא) היה נוטל
אבוקה בידו אע"פ שיש לו נר אחר וכתוב בתוספות שאם אין לו אבוקה צריך להדליק נר
אחר לצורך הבדלה חוץ מהנר המיוחד להאיר בבית עכ"ל:
שולחן ערוך אורח
חיים סימן רצח סעיף ב
מצוה מן המובחר לברך
(ה) ג על אבוקה. ויש מי שאומר שאם אין לו אבוקה צריך להדליק (ו) נר אחר (ז) לצורך הבדלה
חוץ מהנר המיוחד להאיר בבית. הגה: * (ח) ונר שיש לו ד שתי פתילות מיקרי אבוקה (אגודה).
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן רצח סעיף ב
(ה) על אבוקה - שאורה
רב וטוב להדר שיהיה של שעוה [מ"א בשם כונת האר"י] עוד כתב בשם ס"ח דלא
יקח עצי דמשחן שקורין קי"ן בל"א מפני שריחו רע ונראה דהיינו אותן שנשמע מהן
ריח רע של זפת והנה לעיל בסימן רס"ד איתא דגם בנר של זפת גופא מדליקין בליל שבת
וכן בעיטרן שבודאי ריחו רע אפ"ה היו מדליקין בו אי לאו משום שמא יניח ויצא באמצע
הסעודה ובודאי לא עדיף אור הבדלה שאין צריך לחזור אחריו מנר שבת שהוא חובה ואולי דכונת
הס"ח שאין זה מן המובחר אף שאורו רב מפני ריחו הרע אבל לא גריע משאר נר שאינו
אבוקה גם בפמ"ג כתב שאם אין לו נר אחר יכול לברך עליו:
(ו) נר אחר - משום
היכר שהוא לשם מצוה ונראה דמיירי באופן שאינו יכול לקרב את הנר הזה לנר שבביתו דאל"ה
הרי יכול לקיים מצות אבוקה:
(ז) לצורך הבדלה
- וכ"ז הוא רק למצוה בעלמא ולא לעיכובא [מאמר מרדכי]:
(ח) ונר שיש לו ב'
פתילות - סתם נר שבגמרא ופוסקים היינו נר של שמן וקמ"ל דכיון שאורותיהן מגיעין
זה לזה למעלה הוי אבוקה ובנר שלנו אם מונח שם כמה פתילות הוי כמו פתילה עבה ואינה חשובה
אבוקה אך אם מפריד ביניהם שעוה או חלב כגון מה שעושין משעוה שהנרות קלועים יחד או שמדביק
יחד שתי נרות להדדי בעת הברכה זהו ג"כ חשיב אבוקה ומשמע מדברי המ"א שיראה
שיגיעו המאורות להדדי דאז חשיב אבוקה:
ביאור הלכה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן רצח סעיף ב
* ונר שיש לו ב'
פתילות וכו' - ע' במ"ב במש"כ דבנר שלנו אם מונח שם כמה פתילות הוי כמו פתילה
עבה וכו' כ"כ. הלבו"ש והפמ"ג ולפ"ז לפני העששית של זכוכית שלנו
[שקורין לאמפ] אף שהיא מאירה מאד יותר מכמה נרות אפ"ה היא רק פתילה עבה ואינה
חשיבא כאבוקה אמנם מדברי אגודה עצמו יש לומר דכונתו להיפך דלא מיבעיא אם האור גדול
ביותר כמו עששית שלנו דזה מקרי אבוקה ממש אלא אפילו אם האור הוא קטן כיון שהיא משתי
נרות חשיבא אבוקה אמנם מצד אחר נראה דיש למנוע לכתחלה מליקח את העששית של זכוכית בשביל
אבוקה דהרי מי שלוקח אבוקה הוא כדי לקיים מצוה מן המובחר [דמדינא סגי בנר קטן יחידי]
וכדאיתא בגמרא ושו"ע ומצוה מן המובחר נראה דודאי לית בזה דהרי דעת השו"ע
לקמן בסוף הסימן דאין לברך במ"ה על הנר הטמון באספקלריא וכפשטות לשון הירושלמי
ונהי דדעת האחרונים לפסוק כהרשב"א שמקיל בזה מ"מ יש כמה ראשונים דקיימי בשיטת
הב"י ומצוה מן המובחר בודאי לית בזה ועיין בסוף הסימן מה שנכתוב בזה:
רמב"ם הלכות
שבת פרק כט הלכה ו
מדברי סופרים ז לקדש
על היין ולהבדיל על היין, ואף על פי שהבדיל בתפלה צריך להבדיל על הכוס, ומאחר שיבדיל
ויאמר בין קדש לחול מותר לו לעשות מלאכה אע"פ שלא הבדיל על הכוס, ומברך על היין
תחלה ואחר כך מקדש, ח ואינו נוטל את ידיו עד שיקדש.
רמב"ם הלכות
שבת פרק כט הלכה ג
וזה הוא נוסח ההבדלה:
ב ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם המבדיל בין קדש לחול ובין אור לחשך ובין ישראל לגוים
ובין יום השביעי לששת ימי המעשה ברוך אתה ה' המבדיל בין קדש לחול.
טור אורח חיים סימן
רצט
נוסח הבדלה בא"י
אמ"ה המבדיל בין קודש לחול ובין אור לחושך ובין ישראל לעמים בין יום השביעי לששת
ימי המעשה בא"י המבדיל בין קודש לחול ירוש' צ"ל אחר ההבדלה החל עלינו את
הימים הבאי' לקראתנו לשלום ותשמיענו בהם ששון ושמחה והביננו ולמדנו והעונין אמן צריך
שיתנו עיניהם בכוס ובנר. סדר ר"ע מביאין לו כוס ואבוקה של אור ומברך בפה"ג
ובורא מאורי האש ומבדיל בין קודש לחול ואומר השבעות ונח מצא חן בעיני ה' ויהי דויד
בכל דרכיו משכיל וה' עמו ואומר שיר למעלות אשא עיני אל ההרים עד מעתה ועד עולם בראשית
ברא אלהים וגו' ה' צבאות עמנו וגו' אלהינו ואלהי אבותינו החל עלינו את ששת ימי המעשה
הבאים לקראתינו לשלום חשוכים מכל חטא ופשע ומנוקים מכל אשמה ועון ורשע ומדובקים בתלמוד
תורתך וחננו דעה ובינה והשכל מאתך ותשמיענו בהם ששון ושמחה ולא תעלה קנאתינו על לב
אדם ולא קנאת אדם תעלה על לבנו וכל היועץ עלינו ועל עמך ישראל עצה רעה בטלו ובטל עצתו
כדכתיב ה' הפיר עצת גוים עוצו עצה ותופר וגו' רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום
כי ה' צבאות יעץ ומי יפר וכל היועץ עלינו עצה טובה קיימו וקיים עצתו כאמור וחנותי את
אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם ברוך המפר עצות רעות מעלינו ומעל כל עמו ישראל ומקיים
עלינו עצתו ועצתם של צדיקים לטובה ברוך שלא עזבנו כן ה' אלהינו אל יעזבנו ואל יטשנו
ואל יכלימנו ואל יחפירנו לא בעה"ז ולא בעה"ב ועם הצדיקים נפטר בשלום הנה
אל ישועתי אבטח ולא אפחד כי עזי וזמרת יה ה' ויהי לי לישועה ושותה מלא לוגמיו ומטעים
בני ביתו ורב סעדיה כתב אין צריכין בני ביתו לטעום מכוס של ברכה וכתב עוד רב עמרם אנו
נוהגין להטיל מים בכוס של ברכה לאחר ששותין אותו ושוטפין אותו ושותהו ושמענו מרבותינו
שמצוה לעשות כן לפי ששירי מצות מעכבין הפורענות ומה שישתייר מן המים מטילין על ידינו
ומעבירים אותו על עינינו לחבב המצות אסור לאכול שום דבר או אפי' לשתות יין או שאר משקין
משתחשך עד שיבדיל בין בלילה בין למחרתו ומים מותר לשתות אבל אם היה יושב ואוכל מבעוד
יום וחשכה לו אין צריך להפסיק ואם היה יושב ושותה וחשכה לו צריך להפסיק טעה ואכל קודם
שהבדיל יכול להבדיל אחר כך שכח ולא הבדיל במוצ"ש כתבו הגאונים שאינו יכול להבדיל
אלא כל יום ראשון ולא יותר וכן כתב הר"י גיאות והתוס' כתבו שמבדיל עד סוף יום
הג' וכ"כ רב עמרם ודוקא בפה"ג ומבדיל בין קודש לחול אבל על הבשמים והאש אינו
מברך אלא במוצ"ש כתב בה"ג ה"מ דמבדיל ביום ראשון דלא טעם מידי אבל טעם
מידי לא ואע"ג דקי"ל טעם מבדיל ה"מ היכא דאבדיל לאורתא אבל אי מבדיל
למחר אי טעים מידי אינו מבדיל ואיני יודע מה יש בין לילה ליום לענין אי טעם מבדיל:
המבדיל על היין על שלחנו פוטר היין שבתוך המזון שאין צריך לברך עליו וגם אין צריך לברך
ברכה אחרונה על כוס של הבדלה ואם אין לו אלא כוס אחד וסבור שיביאו לו יין יותר והבדיל
על אותו כוס ואח"כ לא הביאו לו יותר ובירך ברהמ"ז בלא כוס צריך לברך ברכה
אחרונה על הכוס של הבדלה ואפילו לסברת א"א ז"ל שכתבתי למעלה (סי' רע"א)
גבי קידוש שא"צ לברך אחר כוס של קידוש הבדלה שאני שאינה צורך סעודה וכתב הר"מ
מרוטנבורק שצריך ליזהר שלא יביא הלחם לשלחן עד אחר הבדלה ואם הביא פורס עליו מפה ומכסנו
לפי שהוא מוקדם בפסוק וצריך להקדימו אם לא יכסנו: אסור לעשות שום מלאכה קודם שיבדיל
ומיהו אפילו לא אמר אלא בא"י אמ"ה המבדיל בין קודש לחול שרי וכתב רב עמרם
דוקא אם רוצה לעשות מלאכה קודם תפלה אבל אחר תפלה א"צ לברך אע"פ שלא הבדיל
על כוס וכן פירש"י ופירש עוד אפי' אמר המבדיל בין קודש לחול בלא ברכה שרי אבל
מלשון א"א ז"ל משמע אע"פ שמבדיל בתפלה אסור במלאכה עד שיבדיל אפילו
בלא כוס ויאמר בא"י אמ"ה המבדיל בין קודש לחול שצריך לומר הזכרת השם ומלכות
וכן כתב בה"ג שצריך בה הזכרת שם ומלכות
בית יוסף אורח חיים
סימן רצט
י אסור לעשות שום
מלאכה קודם שיבדיל וכו'. בפרק שואל (שבת קנ.) תנן אבל מחשיך לשמור פירותיו (וכו') ומביא
פירות בידו כלומר שתולשם מן המחובר ובגמרא (שם:) (ו)אע"ג דלא אבדיל והאמר רבי
אליעזר בן אנטיגנוס [משום רבי אליעזר בן יעקב] אסור לאדם שיעשה חפציו קודם שיבדיל וכי
תימא דאבדיל בתפילה והאמר רב יהודה [אמר שמואל] המבדיל בתפילה צריך שיבדיל על הכוס
אמר ליה רב אבא לרב אשי במערבא אמרינן הכי המבדיל בין קודש לחול ועבדינן צורכין ופירש
רש"י המבדיל בין קודש לחול. להיכרא בעלמא ללוות את המלך (עי' פסחים קג.). ועבדינן
צורכין. ואחר כך אנו מברכין על הכוס ברכה גמורה דהבדלה וכל שכן דאי אבדיל בתפלה מותר
לעשות צרכיו וחוזר ומבדיל על הכוס: וכתב שם הר"ן (סד: דיבור ראשון) שנראה מדברי
רש"י שהוא מפרשה בלא שם שאינו אומר אלא המבדיל בין קודש לחול אבל מדברי הרי"ף
(שם סד סוע"א) נראה שהוא מפרשה בשם והרא"ש בפרק ערבי פסחים (סי' יא) אמאי
דאמרי (שם קג:) המבדיל לא יפחות משלש ולא יוסיף על שבע כתב דאף על גב דאמרי בפרק שואל
(קנ:) שאמר רב (אסי) [אשי] כי הוינן בי רב כהנא אמרי המבדיל בין קודש לחול וסלתין סילתין
אפילו הכי נהגו העם לומר שלשה והא דרב (אסי) [אשי] לאו בהבדלה על הכוס איירי אלא ברוצה
לעשות חפציו קודם שיבדיל על הכוס דבעי למימר ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם המבדיל בין
קודש לחול עכ"ל: ודייק רבינו מדכתב ברוצה לעשות חפציו קודם שיבדיל על הכוס
ולא כתב קודם שיבדיל בתפלה ועל הכוס אלמא כל שלא הבדיל על הכוס אסור במלאכה ואפילו
אם הבדיל בתפלה עד שיאמר ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם המבדיל בין קודש לחול וכן דעת
הרמב"ם (פכ"ט ה"ו) שאע"פ שהבדיל בתפלה אסור לעשות מלאכה עד שיבדיל
ויאמר המבדיל בין קודש לחול אך לא נתבאר בדבריו אם צריך לומר שם ומלכות אם לאו והרב
המגיד כתב שהגאונים כתבו שאם התפלל והבדיל בתפלה יכול לעשות מלאכה ואין צריך לברכה
אחרת ולזה הסכימו מן האחרונים ועיקר עכ"ל וכן כתבו ההגהות שם (אות ד) וכן דעת
רבינו ירוחם בחלק (ב') [כ'] (ני"ב קב ע"ד): ולענין הלכה כיון דהרמב"ם
והרא"ש מסכימים שאף על פי שהבדיל בתפלה אסור לעשות מלאכה הכי הוה חזי למינקט אלא
דסוגיין דעלמא דלא כוותייהו וכיון שהבדילו בתפלה עושין מלאכה וכדברי הגאונים והאחרונים
וכיון דמידי דרבנן הוא שפיר דמי למינקט כוותייהו לקולא. והיכא שלא הבדיל בתפילה נראה
לסמוך על דברי רש"י שאומר המבדיל בין קודש לחול בלא הזכרת השם כיון דמידי דרבנן
הוא וגם ספק הזכרת שם שמים לבטלה הוא: כתב רבינו ירוחם בחלק (ב') [כ'] (שם) וכל
זה מיירי במלאכה כגון אורג או כותב וכיוצא בו אבל להדליק נר או להוציא מרשות לרשות
אינו צריך כל זה עכ"ל ואיני יודע מנין לו דהא בגמרא אמר רב (אסי) [אשי] הוה אמרי
בין קודש לחול וסלתין סילתין ופירש רש"י חוטבים עצים ומה מלאכה יש יותר בחטיבת
עצים מבהדלקת הנר: כתב הכל בו (סי' מא ב סוע"ב) נהגו הנשים לדלות מים במוצאי שבת
תכף ששמעו ברכו שמצינו באגדה (עיין ויקרא רבה פר' כב סי' ד במדבר רבה פר' יח סי' כב)
שבארה של מרים בימה של טבריא וכל מוצאי שבת מחזירין על כל בארות ועל כל מעינות וכל
מי שהוא חולה ויזדמן לו המים וישתה אפילו כל גופו מוכה שחין מיד נרפא ומעשה באדם אחד
שהיה מוכה שחין והלכה אשתו במוצאי שבת לשאוב מים ונתעכבה יותר מדאי ונזדמנה לה בארה
של מרים ומלאה כדה מאותן המים כיון שבאה אצל בעלה כעס עליה ומרוב כעסו נפלה כדה משכמה
ונשבר הכד ונפלו מטיפי המים על בשרו ובכל מקום שנתזו המים נרפא השחין ועל זה אמרו חכמים
(קידושין מ סוע"א) רגזן לא עלתה בידו אלא רגזנותו ולכך נהגו לשאוב מים בכל מוצאי
שבת עכ"ל:
שולחן ערוך אורח
חיים סימן רצט
סעיף י
אסור לעשות (לב)
שום מלאכה (לג) קודם שיבדיל, ואם הבדיל בתפלה מותר אע"פ שעדיין לא הבדיל על הכוס.
ואם צריך לעשות מלאכה קודם שהבדיל בתפלה (לד) יג אומר: [יא] המבדיל ((לה) בין הקודש
ובין החול). (לו) יד בלא ברכה, ועושה מלאכה. הגה: טו וכן נשים (לז) טז שאינן מבדילין
בתפלה יש ללמדן שיאמרו המבדיל בין קודש לחול קודם שיעשו מלאכה (כל בו). וי"א דכל
זה במלאכה גמורה <ט> כגון כותב ואורג, (לח) יז אבל הדלקת הנר בעלמא או הוצאה
מרשות לרשות א"צ לזה (ר"י ני"ב חי"ט), (לט) ומזה נתפשט המנהג להקל
שמדליקים נרות מיד שאמרו הקהל [יד] ברכו, אבל (מ) העיקר כסברא ראשונה. וי"א לדלות
מים בכל מו"ש, כי בארה של מרים סובב כל מו"ש כל הבארות ומי שפוגע בו וישתה
ממנו יתרפא מכל תחלואיו (כל בו). ולא ראיתי למנהג זה. וע"ל סימן רס"ג מי
שמוסיף מחול על הקודש אם מותר לומר לאחר שהבדיל לעשות לו מלאכה.
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן רצט סעיף י
(לב) שום מלאכה
- ואפילו חפצים האסורים מדברי סופרים [א"ר]:
(לג) קודם שיבדיל
- היינו אפילו משתחשך כיון שלא הבדיל עדיין חל במקצת קדושת שבת עליו ואסרו חז"ל
במלאכה:
(לד) אומר המבדיל
- בלבוש איתא אומר ברוך המבדיל בין הקודש ובין החול ומ"מ אינו נקרא זה ברכה כיון
שאין אומר בה שם ומלכות ומה שדי בלשון זה לענין עשיית מלאכה שהוא להכירא בעלמא ללוות
את המלך:
(לה) בין הקודש וכו'
- וא"צ לומר כל הלשון של הבדלה ומ"מ לענין אכילה לא מהני עד שיבדיל הבדלה
גמורה על הכוס וגם בתפלה:
(לו) בלא ברכה וכו'
- וביו"ט שחל במו"ש ורוצה לעשות מלאכת אוכל נפש ולא הבדיל עדיין בתפלה אומר
ברוך המבדיל בין קודש לקודש בלא שם מלכות ומותר במלאכה אבל לענין טעימה אסור אפילו
הבדיל בתפלה שאמר ותודיענו עד שיקדש כדין:
(לז) שאינן מבדילין
וכו' - היינו שרובן לא נהגו להתפלל במוצאי שבת:
(לח) אבל הדלקת הנר
וכו' - הטעם כיון דמדאורייתא בלא הבדלה מותר במלאכה רק תקנת חכמים הוא שצריך להבדיל
מקודם הקילו במלאכה שאין בה טורח:
(לט) ומזה נתפשט
המנהג וכו' - עיין מ"א שמפקפק מאד על מנהג זה וכן בב"י דמנין לנו לחלק בין
מלאכה למלאכה וגם רבינו ירוחם אפשר שלא כוון להקל בזה רק אחר שהבדיל בתפלה וע"כ
מסיק דיש לדרוש ברבים שילמדו בנותיהם לומר המבדיל בין קודש לחול קודם שיעשו שום מלאכה
ומכש"כ אותן שמבערות עצים ואש ומחממות מים דהוי מלאכה שיש בה טורח ולכו"ע
אסור וכ"כ שארי אחרונים:
(מ) העיקר כסברא
הראשונה - ובעל נפש יעשה כמ"ש בדרכי משה בשם אור זרוע וכן איתא בזוהר (פ' במדבר)
שלא להדליק נר עד אחר סדר קדושה אבל חזן הכנסת מותר להדליק נר אחר שהבדיל בתפלה או
אמר ברוך המבדיל בין קודש לחול משום כבוד הצבור שיושבין בחושך וטלטול הנר שרי לכו"ע
[מ"א] ולהביא יין ביו"ט שני אחר שחשכה אף שלא התפלל עדיין וגם לא קידש אפ"ה
שרי דהא אין בזה משום מלאכה רק משום הכנה מיו"ט לחבירו וכיון שנתקדש היום שרי.
מהרי"ל היה מקפל הטלית שלו בכל מוצאי שבת כדי להתעסק במצוה מיד: