גמ' פסחים דף קה.- קז.
אורך השיעור הקולי ברי"ף ר"ן
ושו"ע הוא 15:00 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 34:00 דקות
3)אפי' אם התחיל
מבעוד יום צריך להפסיק שפורס מפה, ומקדש
4)אם היה יושב
ואוכל מבעוד יום וחשכה לו, א"צ להפסיק להבדלה
5)כשהיה אוכל וחשכה, גומר סעודתו ומברך בהמ"ז על כוס אחד
ומבדיל על אחר.
רמב"ם הלכות שבת פרק כט הלכה ג
וזה הוא
נוסח ההבדלה: ב ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם המבדיל בין קדש לחול ובין אור לחשך ובין
ישראל לגוים ובין יום השביעי לששת ימי המעשה ברוך אתה ה' המבדיל בין קדש לחול.
טור אורח חיים סימן תצא
במוצאי
י"ט בין במוצאי י"ט לחול בין במוצאי י"ט לחו"ה מתפללין ערבית כמו
במ"ש ומבדילין על הכוס כדרך שמבדילין במ"ש אלא שאין מברכין לא על הנר ולא
על הבשמים. י"ט שחל להיות במ"ש בין יום א' של יו"ט בין יום ב' אומר
ותודיענו שאומר אתה בחרתנו עד עלינו קראת ותודיענו ה' אלהינו משפטי צדקך וכו' עד והקדשת
את עמך ישראל בקדושתך ותתן לנו ה' אלהינו וכו':
בית יוסף אורח חיים סימן תצא
א במוצאי יום טוב בין במוצאי יום טוב לחול
בין במוצאי יום טוב לחול המועד מתפללין ערבית כמו במוצאי שבת. כלומר שאומר אתה חוננתנו
והכי אמרינן בשילהי יומא (פ"ז סוע"ב) מתפלל שמונה עשרה ברכות שלמות מפני
שצריך לומר הבדלה בחונן הדעת:
ומה שכתב
ומבדילין על הכוס. פשוט בפרק ערבי פסחים (קד.) מבדילין במוצאי שבת ליום טוב ובמוצאי
יום טוב (לשבת) לחולו של מועד ובמוצאי יום הכפורים ובמוצאי ימים טובים:
ומה שכתב
אלא שאין מברכין על הנר. פשוט הוא דכיון דיום טוב מותר בהדלקת הנר לא שייך לברך על
הנר:
ומה שכתב
ולא על הבשמים. כ"כ הרמב"ם בפרק כ"ט מהלכות שבת (הכ"ח) וכן משמע
מדאמרינן בפרק ערבי פסחים (קב:) דבמוצאי שבת ליום טוב מברכים יקנה"ז ולא הזכירו
בשמים ובפרק המביא כדי יין כתבו התוספות (ביצה לג: ד"ה כי) שהטעם משום דטעמא דמברכין
אבשמים במוצאי שבת הוי משום נשמה יתירה וביום טוב ליכא נשמה יתירה וא"ת אמאי לא
מברכין אבשמים כשחל י"ט במוצאי שבת וי"ל דכיון דביום טוב יש לו מאכלים משונים
וטובים מיישב דעתו ממילא בלא ריח בשמים: כתב המרדכי בסוף פרק המביא כדי יין (סי' תרצג)
שנהגו במגנצ"א וקולני"א לברך על הבשמים ביום טוב שחל להיות במוצאי שבת וכן
פירשו רבינו גרשום ורבינו משולם ורש"י אומר שאין מברכין ופירש ר"י הטעם דתענוג
יום טוב ושמחתו משיב נפש שאבדה ע"כ וכבר כתבתי כן בסמוך בשם התוספות וכך נהגו
שלא לברך על הבשמים:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תצא סעיף א
במוצאי
יום טוב, בין במוצאי יום טוב לחול בין במוצאי יום טוב לחולו של מועד, [א] מבדיל בתפלה
כמו במוצאי שבת, (א) אלא שאינו מברך (ב) <א> לא על הנר (ג) א ולא על הבשמים.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תצא סעיף א
(א) אלא
שאינו וכו' - חסרון הניכר יש כאן וקודם לזה צ"ל ומבדיל על הכוס כמו במו"ש
אלא שאינו וכו' [הגר"א] וכן מצאתי בשו"ע הראשון שהדפיס המחבר בחייו. מי שהתחיל
לאכול במוצאי פסח מבע"י עד הלילה ועדיין לא התפלל והבדיל מותר לאכול חמץ דכיון
שחשכה הוי לילה לכל מילי אלא שחכמים אסרו במלאכה עד שיבדיל [מ"א וש"א] אמנם
אם עדיין לא בירך בהמ"ז בודאי אין לו לאכול חמץ דהרי יצטרך לומר יעלה ויבוא משום
דאזלינן בתר התחלת הסעודה כדאיתא לעיל בסוף סימן קפ"ח וא"כ יהיה תרתי דסתרי:
(ב) לא
על הנר - שאין מברכין על הנר אלא במו"ש ובמוצאי יה"כ שנאסר אור כל היום ועכשיו
חוזר להתירו כמו שנתבאר בסימן רצ"ח אבל ביו"ט לא נאסר האור מעולם לצורך יו"ט:
(ג) ולא
על הבשמים - דענין הבשמים הוא כדי להשיב את הנפש שכואבת על הנשמה היתירה שניטלה ממנו
אחר שבת וביו"ט ליכא נשמה יתירה. וכתבו הפוסקים דה"ה דביו"ט שחל במו"ש
אין מברכין על הבשמים והטעם לפי שיש מאכלים טובים מיישבים דעתו כמו בשמים:
בית יוסף אורח חיים סימן קפח
ה ואומר קדושת היום באמצע. שם:
ומ"ש
ובראש חודש ובחולו של מועד אומרים בה יעלה ויבוא ואם חל שבת בראש חודש וכו' עד ולא
של חול המועד ושל ראש חודש ברצה והחליצנו. כן כתב סמ"ג (עשין כז קט ע"ג)
ונתן טעם למה לא יזכיר של ראש חודש ברצה והחליצנו מפני שיזכירנו ביעלה ויבוא ושתי פעמים
למה יזכיר: וכתב הכל בו (סי' כה כג.) שמקדים של שבת לשל ראש חודש מפני שהוא תדיר אבל
ראש חודש טבת שחל להיות בשבת מזכיר על הניסים בברכת הארץ ובברכת בונה ירושלים מזכיר
שבת וראש חודש ואין חוששין אע"פ שמקדימין שאינו תדיר משום דכיון דתקנו על הניסים
בהודאה אין לשנות מקומו:
גרסינן
בירושלמי תניא אסור לאדם לתבוע צרכיו בשבת וכו'. בפרק אלו קשרים (שבת פט"ו ה"ג)
ומכאן משמע שיש לגרוס זוננו בשור"ק בשקל (תהלים פה ה) שובנו אלקי ישענו וכמו שכתבו
ה"ר דוד אבודרהם (עמ' שכג) ושבלי הלקט (סי' קנז) בשם ה"ר אברהם אבן עזרא
דהשתא אינו שם תואר אלא מתפלל לפניו שיזון אותנו ונראה שכך יש לפרש פרנסנו כלכלנו שהוא
מתפלל שיפרנס ויכלכל אותנו וגם רוענו היה ראוי לפרש לפי זה רעה אותנו בחסרון וי"ו
ושב"א תחת הרי"ש ובימי חרפי שמעתי מהמדקדקים שהיו אומרים כך אבל בכל הספרים
כתוב רוענו עם וי"ו:
שולחן ערוך אורח חיים סימן קפח סעיף ה
בשבת
(יב) ה אומר בה: רצה והחליצנו, ובר"ח ויו"ט וחולו של מועד אומר: יעלה ויבא,
ואם חל אחד מהם בשבת אומר: רצה והחליצנו, (יג) ואח"כ: יעלה ויבא, ו ואינו מזכיר
של שבת (יד) ביעלה ויבא, ולא של יו"ט וחוש"מ ור"ח (טו) ברצה והחליצנו.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן קפח סעיף ה
(יב) אומר
בה - לפי שהזכרה זו וכן ביעלה ויבוא הם בקשת רחמים קבעום בברכת בונה ירושלים שהיא ג"כ
בקשת רחמים ולא בברכת הארץ שהיא הודאה ואם הזכירם בברכת הארץ לא יצא וצריך לחזור ולהזכיר
בבונה ירושלים:
(יג) ואח"כ
יעלה ויבוא - מפני ששבת הוא תדיר וקי"ל בכל מקום תדיר קודם ובדיעבד אם החליף בודאי
יצא:
(יד) ביעלה
ויבוא - דהא כבר הזכיר שבת ברצה ולמה יחזור ויזכירנו:
(טו) ברצה
והחליצנו - דהא תקנו ע"ז נוסח בפ"ע יעלה ויבוא ולמה יכפילנה פעמים:
רמב"ם הלכות שבת פרק כט הלכה יב
מי שהיה
אוכל בערב שבת וקדש עליו היום והוא בתוך הסעודה ק פורס מפה על השולחן ומקדש וגומר סעודתו
ואחר כך מברך ברכת המזון, היה אוכל בשבת ר ויצא השבת והוא בתוך סעודתו גומר סעודתו
ונוטל ידיו ומברך ברכת המזון על הכוס ואחר כך מבדיל עליו, ואם היה בתוך השתיה פוסק
ומבדיל ואחר כך חוזר לשתייתו. +/השגת הראב"ד/ ומברך ברכת המזון על הכוס ואחר כך
מבדיל עליו. א"א בשאין לו אלא אותו כוס.+
בית יוסף אורח חיים סימן רעא אות [ד] ד"ה ואסור לטעום
[ד] ואסור לטעום כלום וכו'. בפרק ערבי פסחים
(קו:) איכא מאן דאמר טעם אינו מקדש, ואע"ג דאסיקנא טעם מקדש מכל מקום משמע דלכתחלה
אסור לטעום מדלא אמרינן טועם ואחר כך מקדש, ואמרינן נמי התם (קה.) דשבת קבעה נפשה כלומר
קובעת לקידוש שאסור לטעום עד שיקדש, וגם כן מתבאר מדין שאחר זה, וכן כתב הרמב"ם
בפרק כ"ט (ה"ה). וכתב שם הרב המגיד שנראה מדבריו שמותר לשתות מים קודם קידוש
כמו קודם הבדלה אבל הרשב"א (שו"ת ח"ג סי' רסד) אוסר והביא ראיה מהירושלמי
(פסחים ריש פ"י) וכן נהגו ע"כ, וכן כתבו שם הגהות (מיימוניות אות ה) בשם
הר"מ, וזה דעת רבינו שאסר לשתות אפילו מים, וגם דברי הרמב"ם אפשר לפרש שמה
שכתב לשתות מים מותר לא קאי אקידוש אלא אהבדלה לחודה:
ואפילו
אם התחיל לאכול מבעוד יום צריך להפסיק ומיהו אין צריך להפסיק בעקירת השלחן אלא פורס
מפה ומקדש. שם בראש הפרק (ק.) אמר רב יהודה אמר שמואל אין הלכה כרבי יהודה דאמר מפסיקין
לשבתות כלומר שמפסיק סעודתו ועוקר השלחן ומקדש ואחר כך גומר סעודתו ולא כרבי יוסי דאמר
גומר סעודתו ואחר כך מקדש אלא פורס מפה ומקדש:
ויש אומרים
שמקדש כמו בשאר פעמים שמברך על היין וכו' ולענין ברכת המוציא יש אומרים שאין לברך וכו'.
דין ברכת היין וברכת המוציא כתב רבינו שנחלקו בהם הפוסקים ושהרא"ש (פסחים פ"י
סוף סי' ב) הסכים שלא לברך ברכת היין ולברך ברכת המוציא, ואמת הדבר דבברכת המוציא אשכחן
פלוגתא שהרי"ף כתב שם (יט:) שמברך המוציא וכתב הרא"ש (שם) שהרז"ה (יט:)
הקשה עליו שאילו היה צריך לברך המוציא היה טעון ברכת המזון לסעודה ראשונה שלא מצינו
ברכת המזון אחד לשתי ברכות [של] המוציא והוא ז"ל תירץ דברי הרי"ף מידי דהוה
אנמלך (חולין קז:) וכתב שכן דעת ה"ר יונה והר"י ן' גיאת ובה"ג (הל'
קידוש והבדלה יג:), וכן דעת הר"ן (שם ד"ה ואח"כ שרי). והרמב"ם
בפרק כ"ט (הי"ב) לא הזכיר ברכת המוציא והחזיק הרב המגיד על ידו שאינו מברך
המוציא וכדברי הרז"ה: אבל בברכת היין לא נחלקו, שהרב המגיד (שם) הביא דברי הירושלמי
(ברכות פ"א סוף ה"ה) שאומר שאין צריך לברך על היין וגם הרא"ש הביאו
שם להקשות ממנו להרי"ף שהצריך לברך המוציא ותירץ דודאי איסור האכילה גורם לקידוש
דהוי הפסק להצריך המוציא אבל בורא פרי הגפן שהוא קודם הקידוש בשביל איסור השתיה לא
הוי הפסק עכ"ל, ונראה לי דהכי קאמר שאע"פ שכשם שצריך להפסיק מאכילה כך צריך
להפסיק משתיה, לא דמו, דהא דמצרכי לברך המוציא לאו משום שהיה אסור באכילה אלא מפני
שקידש וקידוש הוי הפסק לאכילה דמקדש ומיכל בהדי הדדי לא אפשר אבל לברכת היין לא הוי
קידוש הפסק דהא סדר קידוש כך הוא שמברך על היין ואחר כך מברך על היום הילכך כיון דקידוש
לא הוי הפסק לברכת היין אינו צריך לברך על היין ומכל מקום לא חזינן מאן דפליג אהא דירושלמי.
ואפשר דמשום דלפום מאי דהוה קשיא לן על הרי"ף מהירושלמי הוה ס"ד לומר דברכת
המוציא וברכת היין שוים הן וכיון שהרי"ף סובר שמברך המוציא גם כן יסבור שמברך
ברכת היין כתב רבינו שיש אומרים שמברך על היין דלההוא קס"ד קרי יש אומרים ואח"כ
כשתירץ הרא"ש הירושלמי לדברי הרי"ף הוי כאילו דחה סברת היש אומרים והסכים
שצריך לברך המוציא ואין צריך לברך על היין. והתימה על רבינו ירוחם שכתב בח"א
(ני"ב סה ריש ע"ד) שמברך המוציא ומברך בורא פרי הגפן אע"פ שבירך כששתה
בתחלת אכילתו וזה כפי מאי דס"ד ולא כהסכמת הרא"ש ותירוצו, וקשה היאך פסק
היפך הירושלמי וגם לא הזכיר סברת הרא"ש בזה: ומיהו לדברי הרמב"ם שאכתוב בסמוך
(ד"ה כתב הרמב"ם) אפשר לומר שצריך לברך בורא פרי הגפן [ו]לא חשש לכתוב כן
בהלכות שבת לפי שסמך על מה שכתב בהלכות ברכות (פ"ד ה"ח), ולפי זה מאי דכתב
רבינו שיש אומרים שמברך בורא פרי הגפן הוא דעת הרמב"ם, ורבינו ירוחם סתם דבריו
לדעת הרמב"ם ז"ל. וכן נראה שהוא דעת מהר"י קולון (שורש צו אות ב) כמו
שאכתוב בסימן רצ"ט (מח. ד"ה כתב הרמב"ם) בס"ד: ועל הירושלמי יש
לתמוה דכיון דצריך להפסיק לקידוש ואיתסר ליה למיכל עד שיקדש הוי הפסק וסילוק והוה ליה
להצריך לחזור ולברך בורא פרי הגפן וכדאמרינן בפרק כיסוי הדם (חולין פו:) ויש לומר שאע"פ
שאסור לאכול עד שיקדש אינו מזקיק לברכת היין דהא אפילו אם לא היה אוכל מבעוד יום כשקדש
היום אסור לאכול ולשתות עד שיקדש והוא מברך בורא פרי הגפן קודם הקידוש ואע"פ שעדיין
הוא אסור לאכול עד שיגמור הקידוש אין הקידוש הפסק בין ברכת היין לשתיה הכי נמי ברכת
היין שבירך בתחלת הסעודה עולה לו ליין ששותה אחר הקידוש וטעמא דמילתא משום דלא אמרו
בפרק כיסוי הדם דהוי הפסק אלא בדבר שהוא גמר ואי אפשר (בברכת) [כברכת] המזון שהוא גמר
אכילה והב [לן] ונבריך שהוא גם כן [גמר] אכילה וגם אי אפשר למישתי וברוכי כהדדי אבל
בדבר שאינו גמר לא: ולענין הלכה נראה דכיון דבירושלמי מפורש שאינו צריך לברך וסבר כן
הרא"ש ומפרש דהרי"ף נמי סבר הכי מאחר ששניהם סוברים כן וגם הוא בספק ברכות
דאינון להקל הכי נקיטינן:
ומ"ש
רבינו ויראה מדבריו שאם אין לו יין ומקדש על הפת שגם המוציא אין צריך לברך. הוא ממה
שכתב בתירוץ הירושלמי דטעמא דאינו מברך על היין מפני שהקידוש אינו הפסק לברכת היין
שהרי כשמקדש מברך על היין ואחר כך מברך על היום הילכך השתא שמקדש על הפת הוה ליה פת
כמו יין שהרי כשמקדש על הפת מברך ברכת המוציא ואחר כך מקדש וכיון דכשקידש לא הוי קידוש
הפסק לברכת המוציא שבירך קודם לו בסמוך הכי נמי לא הוי הפסק לברכת המוציא שבירך בתחלת
אכילתו:
שולחן ערוך אורח חיים סימן רעא סעיף ד
(יא) ה
אסור לטעום כלום (יב) קודם שיקדש, (יג) אפי' מים. ואפי' אם התחיל מבעוד יום, (יד) ו
צריך להפסיק (טו) ז שפורס מפה, ומקדש. ואם היו שותים יין תחלה, אינו אומר אלא קידוש
בלבד (טז) ח <ד> בלא ברכת היין, (יז) ואח"כ ט מברך ברכת המוציא. ואם אין
לו יין ומקדש על הפת, (יח) אינו מברך המוציא. וי"א שאף כשמקדש על היין אינו מברך
המוציא.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן רעא סעיף ד
(יא) אסור
לטעום - וזהו רק איסור דרבנן והטעם כיון דחיוב של הקידוש חל עליו מיד בכניסת שבת ואפילו
לא קבל עליו שבת בהדיא דכיון שנעשה ספק חשיכה ממילא חל עליו שבת ואם קבל עליו שבת אפילו
עדיין יום גדול דינא הכי ואם רוצה לקבל שבת מבע"י ולקדש ולאכול ולהתפלל ערבית
אח"כ בלילה רשאי ובתנאי שיהיה חצי שעה קודם זמן מעריב כדלעיל בסימן רל"ה
ס"ב [א"ר]:
(יב) קודם
שיקדש - ואפילו אין לו אלא כוס אחד יקדש עליו ויברך בהמ"ז בלא כוס [היינו אפילו
למאן דס"ל בהמ"ז טעונה כוס לעיל בסימן קפ"ב ס"ב] ולא יאכל קודם
שיקדש:
(יג) אפילו
מים - ושרי לרחוץ פיו במים כיון דאינו מכוין להנאת טעימה:
(יד) צריך
להפסיק - ואע"ג דהתחיל בהיתר שאני הכא דהקידוש שייך לסעודה ולכתחלה איתקון שיקדש
קודם סעודה ובמקום סעודה:
(טו) שפורס
מפה - לכסות הפת עד אחר הקידוש ואח"כ יסירנה כי היכי דתתראה דאתא הסעודה השתא
ליקרא דשבתא ואף אם לא ישב עדיין לאכול ג"כ דינא הכי דצריך פריסת מפה בעת הקידוש
וכדלקמן בס"ט אלא דקמ"ל בזה דאף שהוא באמצע אכילתו די בפריסת מפה:
(טז) בלא
ברכת היין - דכיון דבירך כבר בתוך הסעודה בתחלת שתיתו שוב א"צ לברך עתה בורא פה"ג
קודם הקידוש וה"ה שאין צריך לברך על היין שבתוך הסעודה דהא אין שום היסח הדעת
בין שתיית הכוס של קידוש לשתיית היין שבתוך הסעודה:
(יז) ואח"כ
מברך בה"מ - היינו כשבא לגמור אח"כ סעודתו מברך ברכת המוציא מחדש דאינו יוצא
בהמוציא שבירך בתחלת הסעודה לפי שהקידוש שבינתים שהיה צריך לאמרו מפני שנאסר באכילה
עד שיקדש זה הוי הפסק לפיכך צריך לברך שנית ברכת המוציא [ובהמ"ז רק פ"א בסוף
הסעודה] משא"כ כשאין לו יין ומקדש על הפת שזמן ברכת המוציא שלו הוא קודם קידוש
ולא היה עדיין הפסק שיהיה צריך מחמת זה לברך שנית לכן א"צ לברך המוציא לכו"ע:
(יח) אינו
מברך המוציא - דס"ל דקידוש לא הוי הפסק. וכיון דספק ברכות להקל יש לתפוס כהי"א
[אחרונים]
רמב"ם הלכות שבת פרק כט הלכה יב
מי שהיה
אוכל בערב שבת וקדש עליו היום והוא בתוך הסעודה ק פורס מפה על השולחן ומקדש וגומר סעודתו
ואחר כך מברך ברכת המזון, היה אוכל בשבת ר ויצא השבת והוא בתוך סעודתו גומר סעודתו
ונוטל ידיו ומברך ברכת המזון על הכוס ואחר כך מבדיל עליו, ואם היה בתוך השתיה פוסק
ומבדיל ואחר כך חוזר לשתייתו. +/השגת הראב"ד/ ומברך ברכת המזון על הכוס ואחר כך
מבדיל עליו. א"א בשאין לו אלא אותו כוס.+
בית יוסף אורח חיים סימן רצט אות א ד"ה אסור לאכול
א אסור לאכול שום דבר וכו'. [בפרק] ערבי פסחים
(קה.) כל הטועם כלום קודם שיבדיל מיתתו באסכרה:
ומה שכתב
או אפילו לשתות יין וכו'. פשוט שם:
ומה שכתב
ומים מותר לשתות. פשוט שם ודלא כרב הונא דאסר לשתות מים והכי אמרינן תו התם רבנן דבי
רב אשי לא קפדי אמיא וכן פסקו הפוסקים (רי"ף כא:, רמב"ם פכ"ט ה"ה,
רא"ש סי' יב): ואם אין לו כוס של יין להבדיל עליו אם מותר לטעום בלא הבדלה נתבאר
בסימן רצ"ו:
אבל אם
היה יושב ואוכל מבעוד יום וחשכה לו וכו'. שם שבת אינה קובעת להבדלה והני מילי לענין
מפסק דלא מפסקינן אבל אתחולי לא מתחילינן ומיפסק נמי לא אמרן אלא באכילה אבל בשתייה
לא ושתייה נמי לא אמרן אלא בחמרא ושכרא אבל במיא לית לן בה ופירש רש"י והני מילי.
דלהבדלה אינה קובעת לאפסוקי סעודתא אבל אתחולי לא מתחילין משחשכה עד שיבדיל. אבל לשתיה.
לאו דבר חשוב הוא ומפסקי: ונראה מדבריו דהא דמפסיק לשתיה היינו בשלא היה קבוע אלא לשתיה
אבל אם היה קבוע לאכילה שאינו צריך להפסיק שותה בתוך סעודתו ואינו צריך להפסיק משתיה
וכתב סמ"ג במצות עשה סימן (נ"ט) [כ"ט] (קטו ע"ד) שהרי"ף
(פסחים כא:) מפרש שמועה זו בספק חשכה אבל ודאי חשכה פורס מפה ומבדיל וגומר סעודתו והרא"ש
בפרק ערבי פסחים (סי' יב) כתב כן בשם בעל העיטור (ח"ב הל' מצה ומרור קלב.) ודחה
דבריו והעלה דאפילו חשכה ודאי אינו מפסיק אבל מהר"י קולון בשורש צ"ו (ענף
ב) פסק כדברי הרי"ף וסמ"ג:
שולחן ערוך אורח חיים סימן רצט סעיף א
אסור לאכול
שום דבר, או אפילו לשתות יין או שאר משקין חוץ ממים, * (א) א <א> משתחשך עד שיבדיל.
אבל אם היה (ב) יושב ואוכל (ג) מבעוד יום וחשכה לו, (ד) ב א"צ להפסיק (אפילו משתייה)
(ב"י). ואם היה (ה) יושב ושותה וחשכה לו, * צריך להפסיק. (ו) ג <ב> וי"א
דה"מ בספק חשיכה, אבל בודאי חשיכה אפילו היה יושב ואוכל פורס מפה ומבדיל וגומר
סעודתו. הגה: והמנהג פשוט כסברא הראשונה.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן רצט סעיף א
(א) משתחשך
- ואפילו בספק חשיכה ועיין לעיל בסימן רס"א במ"ב דנקטינן לספק חשיכה תיכף
מששקעה החמה לענין הדלקת הנרות וכל מלאכה ומ"מ נ"ל דלענין אכילת סעודה שלישית
אם לא אכל מקודם בודאי צריך לאכול אפילו אחר שקיעה ואפילו לשאר אכילה אם הוא תאב לאכול
ולשתות ג"כ אין להחמיר עד חצי שעה שקודם צה"כ. כתב המ"א דמה שכתב המחבר
משתחשך מיירי כשלא התפלל ערבית אבל אם התפלל ערבית אפילו אם התפלל מבע"י [דיש
אופן שמותר וכבסי' רצ"ג] חלה עליו חובת הבדלה ואסור לאכול עד שיבדיל על הכוס:
(ב) יושב
ואוכל - ואפילו רק התחלה בעלמא שבירך ברכת המוציא מבע"י ונשתהה לאכול עד שחשכה
[אחרונים]:
(ג) מבעוד
יום - דוקא בזה שהתחיל לאכול בהיתר אבל אם התחיל באיסור פוסק ומבדיל אך בלא"ה
צריך לפסוק משום ק"ש של ערבית שהיא דאורייתא אם התחיל לאכול בתוך חצי שעה שקודם
צה"כ וכדלעיל בסימן רל"ה ואין לסמוך על קריאת השמש לבהכ"נ [ואפילו במקום
שדרך לקרות] אלא אם רגיל לילך לבהכ"נ במו"ש [מ"א וש"א]:
(ד) א"צ
להפסיק - ואפילו לק"ש ותפלה א"צ להפסיק באמצע סעודתו כיון שהתחיל מבע"י
דהיה בהיתר ואין להחמיר בזה להפסיק שאם היה מפסיק באמצע נראה כמגרש המלך ודומה לזה
דרשו במכילתא זכור ושמור שמרהו ביציאתו כאדם שאינו רוצה שילך אוהבו מאצלו כ"ז
שיכול. ואם הפסיק תוך הסעודה והתפלל כתב המ"א דאפשר דחלה עליו חובת הבדלה ואסור
לאכול עד שיבדיל:
(ה) יושב
ושותה וחשכה לו - היינו שישב לשתות מבע"י ולא בתוך הסעודה וחשכה לו ואפילו אם
רק נעשה ספק חשיכה צריך להפסיק דשתיה לאו דבר חשוב הוא שתועיל התחלתו מבע"י:
(ו) וי"א
דה"מ וכו' - קאי על מה שכתב בדעה קמייתא דבהתחיל מבע"י אין צריך להפסיק אפילו
כשנעשה ודאי חשיכה ולדעה זו צריך להפסיק אבל לענין לכתחלה אין נ"מ בין דעה זו
לדעה קמייתא דאף לדעה קמייתא אסור להתחיל לאכול אפילו בספק חשיכה:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן רצט סעיף א
* משתחשך
- עיין במ"ב שהוא אפילו מספק חשכה כ"כ המ"א והב"ח והמאמר מרדכי
האריך בזה והסכים ג"כ לדינא עמהם ודלא כדעת הט"ז שמצדד להקל לסמוך לסמוך
על דעת הרא"ש. ובאמת קשה מאד לסמוך ע"ז אחד דכמה אחרונים סוברין דגם דעת
הרא"ש הוא להחמיר בספק חשכה [עיין במא"מ ותו"ש ופמ"ג] ולא נשאר
לנו רק דעת הרז"ה דהוא יחידאה בזה ואפילו אם נימא דהרא"ש סובר ג"כ כוותיה
להקל וכהט"ז הלא הרי"ף והרמב"ם [דהרמב"ם כתב בפירוש לענין קידוש
דמשעה שקידש היום אסור וצריך להפסיק וידוע בגמרא דהבדלה לענין התחלה שוה לקידוש לענין
הפסקה] והסמ"ג והמלחמות [וע"ש שכן הוא ג"כ דעת ר"ה גאון] והעיטור
כולם סוברים דבה"ש ג"כ אסור להתחיל ורק לענין אם כבר התחיל לאכול מבע"י
בזה רבו דעות הראשונים המתירים בזה שלא להפסיק משחשכה והם הרמב"ם והרא"ש
והרז"ה וגם דעת הרי"ף [לפי מה שפירשו הר"ן והכריח ג"כ הגר"א
שכן הוא דעתו] הוא כן ולא נשאר לנו המחמירים בזה כ"א דעת הסמ"ג והעיטור ולכן
הזכיר המחבר דבריהם רק בשם י"א והדעה הראשונה בסתמא. נחזור לעניננו דמעיקר הדין
אין להקל בספק חשכה וכן מוכח בב"י להמעיין בו והא דהזכיר בשו"ע אין כונתו
למעט ספק חשכה [ועיין במלחמות שהביא כמה מקומות דהכונה הוא אפילו ספק חשכה] א"נ
משום סיפא נקט דאפילו אם חשכה אין צריך להפסיק. והנה בסעודות גדולות של נשואין המנהג
בכמה מקומות להקל ולישב בספק חשכה והב"ח מתמה ע"ז ונראה שבמקום הדחק סומכין
על הרז"ה. ואין למחות בידן [א"ר] ועוד נ"ל ליישב קצת מנהגן דמפני שהוא
רק חשש דרבנן והוא במקום מצוה נקטו לקולא כר' יוסי בשבת ל"ה דזמן בה"ש דידיה
מאוחר מבה"ש דר' יהודה:
* צריך
להפסיק - ולהבדיל וחוזר לשתיתו [רמב"ם]:
בן
איש חי שנה שניה פרשת ויצא
(יח)
כיון שהגיע ספק חשיכה אסור לאכול או לשתות עד שיבדיל ואם היה יושב ואוכל
מבע"י וחשבה לו אין צריך לסיק ומותר שיגמור כרצונו ואם הפסיק והתפלל ערבית
אפילו אם עדיין לא חשכה אסור לאכול ולשתות עד שיבדיל כיון שהתלל ערבית והא דאמרינן
בהיה יושב ואוכל דקבע עצמו לאכילה דאינו צריך להפסיק היינו דוקא אם התחיל קודם חצי
שעה לחשיכה אבל אם התחי תו חי שעה אז אסור לאכול כשיגיע ספק חשיכה עד שיבדיל ויש
להזהר שלא יבדיל באמצע הסעודה או באמצע השינה משום דיש פלוגתא אם יברך בפה"ג
על כוס ההבדלה או לאו וכן יש פלוגתא אם צריך לחזור לברך על האכילה שיאכל אח"כ
כשיגמור סעודתו:
עיין
הליכות עולם כרך ג' דף קנח.
רמב"ם הלכות שבת פרק כט הלכה יב
מי שהיה
אוכל בערב שבת וקדש עליו היום והוא בתוך הסעודה ק פורס מפה על השולחן ומקדש וגומר סעודתו
ואחר כך מברך ברכת המזון, היה אוכל בשבת ר ויצא השבת והוא בתוך סעודתו גומר סעודתו
ונוטל ידיו ומברך ברכת המזון על הכוס ואחר כך מבדיל עליו, ואם היה בתוך השתיה פוסק
ומבדיל ואחר כך חוזר לשתייתו. +/השגת הראב"ד/ ומברך ברכת המזון על הכוס ואחר כך
מבדיל עליו. א"א בשאין לו אלא אותו כוס.+
בית יוסף אורח חיים סימן רצט
ד כתב הרמב"ם בפרק כ"ט (הי"ב)
גומר סעודתו ומברך ברכת המזון על הכוס ואחר כך מבדיל עליו וכתב הרב המגיד שיש חולקין
עליו (השגת הראב"ד שם) לומר דתרי כוסות בעינן וטען הוא ז"ל בעד הרמב"ם
ומכל מקום כתב שאם יש לו שתי כוסות מברך על אחד ומבדיל על האחר כדברי הגאונים (עי'
רי"ץ גיאות ח"א עמ' יד) ועיקר(ם):
שולחן ערוך אורח חיים סימן רצט סעיף ד
כשהיה
אוכל וחשכה, שאמרנו שא"צ להפסיק, גומר סעודתו (יא) ז ומברך בהמ"ז (יב) על
הכוס ואח"כ מבדיל עליו, (יג) ואם יש לו שני כוסות, * (יד) מברך בהמ"ז על
אחד ומבדיל על אחר.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן רצט סעיף ד
(יא) ומברך
וכו' - היינו למ"ד בהמ"ז טעונה כוס ועיין סימן קפ"ב ס"א:
(יב) על
הכוס - ואינו טועמו עד אחר הבדלה כדי שלא יפגמנו:
(יג) ואם
יש לו שני כוסות וכו' - הטעם דאין אומרים שתי קדושות על כוס אחד ורישא דאין לו כ"א
אחד שאני:
(יד) מברך
בהמ"ז - ומותר לשתות מהכוס אף שהוא קודם הבדלה דכוס של בהמ"ז שייך לסעודה.
וכ"ז למי שנזהר תמיד לברך על כוס אבל למי שמברך לפעמים בלא כוס לפי שסומך על הפוסקים
שס"ל דאין בהמ"ז טעונה כוס אסור לו לשתות עתה מהכוס של בהמ"ז קודם הבדלה
[מ"א וש"א] וכתב הח"א דזה דוקא אם הוא כבר ודאי חשיכה אבל אם הוא ספק
חשיכה נראה דיכול לשתות מכוס של בהמ"ז אף מי שאינו נזהר תמיד לברך על הכוס:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן רצט סעיף ד
* מברך
בהמ"ז על אחד - ושותהו כמש"כ במ"ב ומתפלל ואח"כ מבדיל על האחר
אבל ברישא שאין לו אלא כוס אחד ואינו יכול לשתות ממנו עד אחר הבדלה משמע מב"ח
וא"ז דיבדיל מיד קודם התפלה והטעם כדי שלא יתאחר שתיית הכוס הרבה מעת שבירך עליו
בהמ"ז אבל אין העולם נוהגין כן אלא מתפללין ואח"כ מבדילין וכן משמע קצת בדה"ח:
שו"ת יביע אומר חלק ח - או"ח סימן לג
ה) המורם
מכל האמור שכל שיש מנין בסעודה שלישית שנזהרים לזמן בשם ולברך בהמ"ז על הכוס,
רשאי המברך לשתות מן הכוס כמלוא לוגמיו, ואפילו אם אינו נזהר תמיד לברך בהמ"ז
על הכוס, ורשאי ג"כ לשתות רביעית מן הכוס, כדי לברך אחריו ברכה אחרונה, אע"פ
שנמשכה סעודה שלישית עד אחר צאת הכוכבים. וגם אם היו שלשה אנשים בלבד בסעודה שלישית,
ובירכו על הכוס, ע"פ מה שכתוב בזוה"ק, רשאי המברך לשתות מהכוס, הואיל ויש
מצוה מן המובחר לברך על הכוס, וכמ"ש ג"כ הרמב"ן והרשב"א והר"ן.
וכשיש שם חתן וכלה שהמנהג לברך על שני כוסות, אחד לבהמ"ז ואחד לברכות חתנים, ואחר
שבע ברכות מוזגים ומערבים הכוסות ביחד, רשאים לשתות משני הכוסות, שאחר ששותים המברכים
משני הכוסות, נותנים מאחד מהם לחתן ולכלה לשתות, ורשאים גם המסובים שכיוונו לצאת בברכת
בפה"ג לטעום מהכוס. ואם אין שם מנין, או שאין שם פנים חדשות (ע' יביע אומר ח"ג
חאה"ע סי' יא אות ד), שמברכים ברכת אשר ברא, רשאים ג"כ המברך והחתן והכלה
לטעום מהכוס, אפי' אם הוא ודאי חשכה. והנלע"ד כתבתי.