גמ'
פסחים דף קו.- קז.
אורך
השיעור הקולי ברי"ף ר"ן ושו"ע הוא 46:00 דקות
אורך
השיעור הקולי בפוסקים הוא 14:00 דקות
1) אע"פ
שאסור לו לטעום קודם קידוש, אם טעם, מקדש.
2) טעה ואכל קודם
שהבדיל יכול להבדיל אח"כ......
3) לא יטעמו
המסובין קודם שיטעום המקדש אם הם זקוקים לכוסו
4) אם לא קידש בלילה יש לו תשלומין למחר כל
היום
5) שכח ולא הבדיל במו"ש, מבדיל עד סוף
יום ג'.....
7) אומרים הבדלה בחונן הדעת וצריך להבדיל על הכוס.
9) על השכר מבדילין אם הוא חמר מדינה.............
10)................. בשבת שחרית יברך
על היין בפה"ג
11) ואם נטל ידיו קודם קידוש לא יקדש
על היין אלא על הפת
רמב"ם הלכות שבת פרק כט הלכה ה
אסור לאדם
לאכול או ה לשתות יין משקדש היום עד שיקדש, וכן משיצא היום אסור לו להתחיל לאכול ולשתות
ולעשות מלאכה או לטעום כלום עד שיבדיל, ולשתות המים מותר, שכח או עבר ואכל ושתה
קודם שיקדש או קודם ו שיבדיל הרי זה מקדש ומבדיל אחר שאכל.
בית יוסף אורח חיים סימן רעא אות [ז - ח] ד"ה ואם שכח
[ז - ח] ואם שכח וטעם שום דבר קודם שקידש וכו'.
בפרק ערבי פסחים (קז.) אמר רבא הלכתא טעם מקדש ומי שלא קידש בערב שבת מקדש והולך כל
(השבת כולה) [היום כולו], ומשמע ודאי דהיכא דלא קידש בלילה שיש לו תשלומין כל היום.
וצריך לקדש קידוש של לילה וכן כתב המכתם בפשיטות פרק ערבי פסחים (קו. ד"ה ליקדיש),
וכתוב בארחות חיים (שם אות ג) בשם התוספות שאינו אומר ויכולו לפי שבלילה היתה גמר מלאכת
השי"ת:
שולחן ערוך אורח חיים סימן רעא סעיף ז
אע"פ
שאסור לו לטעום קודם קידוש, (לז) יט אם <י> טעם, מקדש.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן רעא סעיף ז
(לז) אם
טעם מקדש - פי' כל אימת שנזכר אפילו בלילה ולא נימא שימתין עד למחר בבוקר קודם האכילה
כדי שיהיה הקידוש קודם הטעימה [אחרונים] ומשמע בפוסקים דלאו דוקא טעימה בעלמא אפילו
אם עבר ואכל ושתה ג"כ צריך לקדש אח"כ:
רמב"ם הלכות שבת פרק כט הלכה ה
אסור לאדם
לאכול או ה לשתות יין משקדש היום עד שיקדש, וכן משיצא היום אסור לו להתחיל לאכול ולשתות
ולעשות מלאכה או לטעום כלום עד שיבדיל, ולשתות המים מותר, שכח או עבר ואכל ושתה קודם
שיקדש או קודם ו שיבדיל הרי זה מקדש ומבדיל אחר שאכל.
בית יוסף אורח חיים סימן רצט אות ה ד"ה טעה ואכל
ה טעה ואכל קודם שהבדיל וכו'. בפרק ערבי פסחים
(קז.) אמר רבא הלכתא טעם מקדש טעם מבדיל:
שולחן ערוך אורח חיים סימן רצט סעיף ה
(טו)
טעה ואכל קודם שהבדיל יכול להבדיל אח"כ.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן רצט סעיף ה
(טו) טעה
ואכל וכו' - וה"ה אם הזיד ואכל אף דעבר במזיד מ"מ צריך להבדיל אח"כ
בלילה אלא אורחא דמילתא נקט וכן מה שכתב אח"כ בס"ו שכח ולא הבדיל ה"ה
בהזיד ולא הבדיל:
בית יוסף אורח חיים סימן רעא
[טז] ואחר שישתה המקדש ישתו המסובין ולא קודם
ואם יש לכל אחד כוסו לפניו וכו'. כל זה מדברי התוספות (קו. ד"ה הוה גחין) והרא"ש
בפרק ערבי פסחים (שם) ופרק ג' שאכלו (ברכות מז. תוד"ה אין, רא"ש סי' טו)
והביאו ירושלמי (ברכות פ"ו ה"א) דתני הכי וכן כתבו תלמידי ה"ר יונה
בפרק ג' שאכלו (לד: ד"ה אין המסובין) בשמו שאם יש לכל אחד כוסו לפניו יכולין לשתות
קודם המברך אבל אם אין לאחרים כוסות של יין והמברך משים מהיין שמברך בו בכוסות של אחרים
אין רשאין לשתות ממנו עד שישתה המברך:
שולחן ערוך אורח חיים סימן רעא סעיף
טז
(פ) לא יטעמו המסובין קודם שיטעום המקדש
אם הם זקוקים לכוסו, שופך ממנו לכוסות שבידם ריקנים (פא) או פגומים; [כג*] אבל אם היו
להם כוסות יין שאינם פגומים רשאים לשתות קודם שישתה המקדש.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן רעא סעיף טז
(פ) לא יטעמו המסובין - היינו אף שהיו
להם כוסות בפני עצמן לשתיה:
(פא) או פגומים - פגום נקרא כשטעם מי
מהמשקין מתחלה ומבואר בסעיף שאחר זה דכשהכוסות של המסובין פגומין מצוה שישפוך המקדש
מעט מכוסו לתוך כוסן שבזה יתקן כוסן שלא יהיה פגום והואיל שהם זקוקין לכוסו צריכין
להמתין עליו שיטעום מתחלה:
רמב"ם הלכות שבת פרק כט הלכה ד
עיקר הקידוש
בלילה, אם לא קידש בלילה בין בשוגג בין במזיד מקדש והולך כל היום כולו, ואם לא הבדיל
בלילה מבדיל למחר ומבדיל והולך עד סוף ג יום שלישי, אבל אינו מברך על האור אלא בליל
מוצאי ד שבת בלבד.
בית יוסף אורח חיים סימן רעא אות [ז - ח] ד"ה ואם שכח
[ז - ח] ואם שכח וטעם שום דבר קודם שקידש וכו'.
בפרק ערבי פסחים (קז.) אמר רבא הלכתא טעם מקדש ומי שלא קידש בערב שבת מקדש והולך כל
(השבת כולה) [היום כולו], ומשמע ודאי דהיכא דלא קידש בלילה שיש לו תשלומין כל היום.
וצריך לקדש קידוש של לילה וכן כתב המכתם בפשיטות פרק ערבי פסחים (קו. ד"ה ליקדיש),
וכתוב בארחות חיים (שם אות ג) בשם התוספות שאינו אומר ויכולו לפי שבלילה היתה גמר מלאכת
השי"ת:
שולחן ערוך אורח חיים סימן רעא סעיף ח
אם לא
קידש בלילה, בין בשוגג בין במזיד, (לח) יש לו תשלומין למחר (לט) כל היום. הגה: ואומר
כל הקידוש של לילה (ב"י) (מ) <יא> מלבד ויכלו (אורח חיים בשם תוספות).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן רעא סעיף ח
(לח) יש
לו תשלומין וכו' - ופשוט דבעינן שיהיה ג"כ מקום סעודה כמו בלילה:
(לט) כל
היום - עד ביה"ש ובביה"ש מצדד הפמ"ג דיאמר הנוסח של קידוש בלי הזכרת
שם ומלכות בפתיחה וחתימה ע"ש:
(מ) מלבד
ויכלו - לפי שבלילה היתה גמר מלאכת הש"י:
רמב"ם הלכות שבת פרק כט הלכה ד
עיקר הקידוש
בלילה, אם לא קידש בלילה בין בשוגג בין במזיד מקדש והולך כל היום כולו, ואם לא הבדיל
בלילה מבדיל למחר ומבדיל והולך עד סוף ג יום שלישי, אבל אינו מברך על האור אלא
בליל מוצאי ד שבת בלבד.
טור אורח חיים סימן רצט
כתב אין
צריכין בני ביתו לטעום מכוס של ברכה וכתב עוד רב עמרם אנו נוהגין להטיל מים בכוס של
ברכה לאחר ששותין אותו ושוטפין אותו ושותהו ושמענו מרבותינו שמצוה לעשות כן לפי ששירי
מצות מעכבין הפורענות ומה שישתייר מן המים מטילין על ידינו ומעבירים אותו על עינינו
לחבב המצות אסור לאכול שום דבר או אפי' לשתות יין או שאר משקין משתחשך עד שיבדיל בין
בלילה בין למחרתו ומים מותר לשתות אבל אם היה יושב ואוכל מבעוד יום וחשכה לו אין צריך
להפסיק ואם היה יושב ושותה וחשכה לו צריך להפסיק טעה ואכל קודם שהבדיל יכול להבדיל
אחר כך שכח ולא הבדיל במוצ"ש כתבו הגאונים שאינו יכול להבדיל אלא כל יום ראשון
ולא יותר וכן כתב הר"י גיאות והתוס' כתבו שמבדיל עד סוף יום הג' וכ"כ רב
עמרם ודוקא בפה"ג ומבדיל בין קודש לחול אבל על הבשמים והאש אינו מברך אלא במוצ"ש
כתב בה"ג ה"מ דמבדיל ביום ראשון דלא טעם מידי אבל טעם מידי לא ואע"ג
דקי"ל טעם מבדיל ה"מ היכא דאבדיל לאורתא אבל אי מבדיל למחר אי טעים מידי
אינו מבדיל ואיני יודע מה יש בין לילה ליום לענין אי טעם מבדיל:
בית יוסף אורח חיים סימן רצט אות ו ד"ה שכח ולא
ו שכח ולא הבדיל במוצאי שבת. שם (קו.) אמרי
בני רבי חייא מי שלא הבדיל במוצאי שבת מבדיל והולך כל השבת כולה ועד כמה אמר רבי זירא
עד רביעי בשבת ובתר הכי (קז.) אמר רבא הלכתא טעם מקדש וכו' ומי שלא הבדיל במוצאי
שבת מבדיל והולך כל היום כולו הכי גריס הרי"ף (כא:) והיא גירסת הגאונים (בה"ג
הל' קידוש יג ע"ג, סדור רס"ג עמ' קכו). וכתב הרב המגיד (שם ה"ד) שכן
דעת האחרונים אבל התוספות (שם ד"ה אמימר) והרא"ש (סי' יג) גורסים גם בדברי
רבא כל השבת כולה ופירשו דהיינו עד יום רביעי כדאמר רבי זירא וכן דעת הרמב"ם
בפרק כ"ט (ה"ד) אלא שקשיא לי שכתב שמבדיל והולך עד סוף יום רביעי ובגמרא
(קו.) משמע בהדיא דעד יום רביעי ולא יום רביעי בכלל דיום רביעי מכלל שבוע הבא הוא נחשב
לענין גיטין (פסחים קו.) וכן כתב רשב"ם (שם ד"ה עד רביעי בשבת) ואפשר שגירסא
אחרת היתה לו: כתוב בתרומת הדשן (ח"א) סימן קנ"ד בני אדם שמתענים שלשה ימים
רצופים לילה ויום מתחילין במוצאי שבת איך יעשו בהבדלה על הכוס הואיל ואין יכולין לשתות
במוצאי שבת יראה דיש דרכים בדבר בשלשה פנים האחד שיבדיל מבעוד יום וליכא למימר כיון
דאבדיל שוייה חול ואתסר ליה למשתי דכיון דמנפשיה קביל עליה הנך תעניות לא שייך למימר
דעל כרחך חל עליו כדאמרינן (עי' פסחים נד.) גבי תשעה באב ואי משום חובת הנדר הא קיימא
לן (נדרים ל: וש"נ) בנדרים הלך אחר לשון בני אדם ובלשון בני אדם לאו לילה מיקרי
לענין ההבדלה. השני שיבדיל בסוף יום שלישי בתחלת ליל רביעי כד שרי ליה למיכל ולמישתי
דאף על גב דעד רביעי מצי לאבדולי ולא עד בכלל שאני הכא דלא הוה מצי למיכל ולמישתי מקמי
הכי ומיהו אין דרך זה מחוור כל כך והמחוור שבכל הדרכים שאם יש אצלו במוצאי שבת מי שמבדיל
יכוין לצאת עמו בברכה ויענה אמן ויוצא שפיר אפילו שאינו טועם:
ומה שכתב
ודוקא בורא פרי הגפן וכו' אבל על הבשמים ועל האש אינו מברך אלא במוצאי שבת. בפרק ערבי
פסחים (קו.) מבדיל והולך כל השבת כולה אמר רבי יעקב בר אידי אבל לא על האור ולמד רבינו
לבשמים מכל שכן שהרי אינם אלא להשיב הנפש שדואגת על יציאת שבת ולא שייך אלא סמוך ליציאתו:
כתב בה"ג
(הל' קידוש יג ע"ג) הני מילי דמבדיל ביום ראשון דלא טעים מידי וכו'. כן כתבו הגהות
בשמו בפרק כ"ט (ה"ה אות ו) וכתבו עוד אבל האלפס כתב דאפילו למחר מבדיל אפילו
טעים ביום ע"כ ודברי הרי"ף הם בפרק ערבי פסחים (כב.) גבי עובדא דאמימר דבת
טות (שם קז.):
שולחן ערוך אורח חיים סימן רצט סעיף ו
שכח ולא
הבדיל במו"ש, (טז) מבדיל עד סוף יום ג'. וי"א שאינו מבדיל (יז) אלא כל יום
ראשון ולא יותר, ודוקא בפה"ג והמבדיל בין קודש לחול, (יח) אבל על הנר ובשמים אינו
מברך אלא במו"ש. ויש מי שאומר דהא דקי"ל טעם מבדיל ה"מ היכא דהבדיל
בליל מו"ש, אבל אם לא הבדיל בלילה כיון שטעם שוב אינו מבדיל. הגה: והעיקר (יט)
כסברא הראשונה. ומי שמתענה
(כ) ג' ימים וג' לילות (כא) ח ישמע הבדלה מאחרים, ואם אין אחרים אצלו * יכול להבדיל
בשבת (כב) ט מבע"י ולשתות * (כג) ולקבל אח"כ התענית עליו (ת"ה סי' קנ"ט
/קנ"ד/).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן רצט סעיף ו
(טז) מבדיל
עד סוף וכו' - דכל אלו הג' ימים שייכים עוד לשבת העבר ומכאן והלאה שייכים לשבת הבאה
ומ"מ לכו"ע לכתחלה יקדים להבדיל ביום א' דזריזין מקדימין למצות וגם דאסור
לו לאכול קודם שיבדיל כיון דבידו הוא להבדיל. כתב בחידושי רע"א בשם ספר לשון חכמים
דבמוצאי יו"ט אין להבדלה תשלומין דבשבת שייך לומר דהג' ימים ראשונים שייכים עוד
לשבת שעבר משא"כ ביו"ט ומ"מ הגרע"א מצדד שם דכל יום א' שאחר יו"ט
יכול להבדיל ע"ש:
(יז) אלא
כל יום ראשון - דלא ס"ל הסברא הנ"ל אך ביום הראשון הטעם הוא דהיום הולך אחר
הלילה של מו"ש:
(יח) אבל
על הנר וכו' - דברכת על האור משום דבמו"ש הוא זמן בריאתו ועל הבשמים נמי משום
כדי להשיב נפש הכואבת ביציאת נשמה יתירה וכ"ז לא שייך ממו"ש ואילך [עו"ש]:
(יט) כסברא
הראשונה - ואתרוייהו יש אומרים קאי [א"ר]:
(כ) ג'
ימים וג' לילות - עיין באחרונים שכתבו דה"ה אם מתענה ב' ימים וב' לילות ואפילו
יום אחד ולילו אף דיכול לקיים מצות הבדלה בעצמו אחר תענית מ"מ יותר טוב שישמע
במו"ש הבדלה מאחרים דקרובי אבדלתא לשבת עדיף טפי דאז הוא עיקר מצות הבדלה והא
דנקט ג' ימים משום סיפא דבאין אחרים יכול להבדיל מבע"י וזהו דוקא בג' ימים דיעבור
הזמן ולא יוכל לקיים הבדלה כלל משא"כ בשני ימים דלא יעבור הזמן טוב יותר שימתין
ויבדיל לבסוף שני ימים משיבדיל מבע"י:
(כא) ישמע
הבדלה מאחרים - וה"ה דיכול להבדיל בעצמו ויתן לאחרים לשתות וכדלעיל בסימן רע"ב
ס"ט אך המ"א שדי בזה שם נרגא דזה אינו מותר רק דוקא כשאחרים בעצמן אין יודעים
לברך ולכן עצה זו עדיף טפי:
(כב) מבעוד
יום - היינו אחר פלג המנחה ויתפלל ג"כ מעריב מקודם וכדלעיל בסימן רצ"ג ס"ג
ואפ"ה מותר לאכול ולשתות אח"כ ולא אמרינן דכיון דאבדיל כבר קיבל עליו את
התענית ואסור בשתיה משום דעיקר התענית אינו מחמת חובה כת"ב אלא מחמת נדרו ובנדרים
הולכים אחר לשון בני אדם ובלשון ב"א גם אחר שהבדיל מקרי יום והתענית אינו מתחיל
אלא מתחלת הלילה ואפשר שגם בבין השמשות שהוא ספק לילה אבל לא מקודם וה"ה כשמקבל
עליו תענית של לילה ויום בשאר ימי החול ג"כ אין חל עליו חובת תענית מבע"י
אף שכבר התפלל ערבית:
(כג) ולקבל
אח"כ - אין הכונה שיקבל תענית ממש דהא כבר קיבל עליו היום במנחה כדרך כל תענית
שצריך קבלה במנחה שלפניו ואי מיירי שיש עליו נדר מכבר להתענות כל ג' ימים שאחר שבת
ג"כ א"צ עתה קבלת תענית כלל אלא ר"ל שיקבל אח"כ בדעתו שיתחיל התענית
מעתה ועיין בבה"ל:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן רצט סעיף ו
* יכול
להבדיל בשבת מבע"י - עיין בפמ"ג שכתב דמיירי כאן שלא קיבל עליו התענית במנחה
בשבת דאז כיון שהבדיל אסור לאכול אלא קיבל כבר עליו שיתענה ג' ימים מיום ראשון ע"ש
ודייק זה ממ"א ממה שכתב ומיירי שנדר להתענות כל יום ראשון ג' ימים וכו' ולענ"ד
נראה דהמ"א אין כונתו לזה רק לסתור דברי העו"ש שהבין בדברי הלבוש שלא היה
קודם הבדלה קבלה כלל וע"כ כתב עליו לא ידעתי מאי קאמר ע"ש [והסבה לזה שלא
היה לפני הפמ"ג ספר העו"ש כאשר כתב בעצמו שלא השיגו רק מסימן שי"ט והלאה]
אבל לדינא אין נ"מ בזה שקבל עליו במנחה ולא דמי לת"ב ויוה"כ ששם הוא
תענית חובה בעצם לכך חמיר שלא יוכל להבדיל מבע"י דזה נחשב לקבלה ויהיה אסור לו
לשתות אח"כ. ואפילו אם נאמר שכונת המ"א לדיוק כאשר כתב הפמ"ג מ"מ
לדינא נראה דאין להחמיר בזה כי מצאתי בהדיא בא"ר דמיירי כאן שכבר קיבל עליו התענית
במנחה ואפ"ה מותר לו לשתות מכוס הבדלה כיון שהוא עדיין ודאי יום וכ"כ במאמר
מרדכי ג"כ בהדיא כאשר אעתיק לשונו לקמיה:
* ולקבל
אח"כ התענית עליו - הדבר פשוט דהך קבלה לאו קבלת התענית במנחה היא דפשיטא שכבר
התפלל מנחה מקודם שהבדיל אלא הכא קבלת תענית ממש קאמר ליאסר באכילה משעה זו שאע"פ
שהתפלל מנחה וקיבל התענית בתפלה דהיינו שקיבל להתענות כל ג' ימים רצופים מ"מ היה
מותר לו לאכול כל הלילה כדין תענית נדבה דעלמא שהולך ואוכל כל הלילה אע"פ שקיבל
התענית וכאן שרוצה להתענות ג' ימים וג' לילות היה מותר עכ"פ לאכול עד בין השמשות
וקאמר דמבדיל מבע"י ושותה ומקבל עליו תעניתו ליאסר באכילה ושתיה מאותה שעה וצריך
קבלה אחרת לשיאסר עיין בה' ת"ב ויוה"כ ותראה שהדברים ברורים ומוכרחים עכ"ל
המאמר מרדכי וכן פירש הא"ר. מי שמתענה ב' ימים וב' לילות קודם ר"ה [ולא היה
לו במו"ש ממי לשמוע הבדלה דאם היה לו דעת האחרונים דטוב יותר לעשות כך] ומבדיל
בליל ג' ואירע בו ר"ה כתב המג"א דיעשה הבדלה על כוס אחד וקידוש על כוס אחר
ולא יעשה שניהם על כוס אחד דאין אומרים שתי קדושות על כוס אחד אלא ביו"ט שחל במו"ש
דתרוייהו חדא מילתא היא עי"ש שהאריך עוד בענין הזה ולענ"ד יש לעיין בעיקר
הענין טובא אם יכול עתה לעשות הבדלה דהאיך יסיים עתה בהברכה המבדיל בין קודש לחול אחרי
שעתה הוא קודש [ולסיים עתה בין קודש לקודש ג"כ לא יתכן כמו ביו"ט שחל במו"ש
אחרי שזו הבדלה הוא על של ימי החול] וכמו דאמרינן בגמרא [ק"ו ע"א] דאין להבדיל
רק עד יום ג' משום דאח"כ כבר עבר השבת קודש שעבר ותו מקרי יומא דקמי שבתא דלהבא
וע"כ אין לומר המבדיל בין קודש לחול דכבר עבר הקודש וא"כ ה"נ בעניננו
איך יאמר המבדיל בין קודש לחול כיון דעתה הוא קודש וכבר עברו ימי החול וצע"ג:
טור אורח חיים סימן תקנו
כתב בה"ג
אע"ג דקיי"ל מתפלל אדם של מוצ"ש בשבת ואומר הבדלה על הכוס אם חל ט"ב
באחד בשבת לא יבדיל מבעוד יום דאי אבדיל קבליה לתשעה באב ואסור לו לשתות אלא יברך במ"ש
על האש ואינו מבדיל עד אחר התענית ואז מבדיל על הכוס ואינו מברך על האש והרמב"ן
כתב שאין לו להבדיל על הכוס וא"א הרא"ש ז"ל הסכים לדברי הלכות גדולות
וכ"כ רב נטרונאי:
בית יוסף אורח חיים סימן תקנו
א כתב בה"ג (הל' קדוש יג ע"ד) אע"ג
דקיי"ל (עיי' ברכות כז:) מתפלל אדם של מוצאי שבת בשבת ואומר הבדלה על הכוס אם
חל תשעה באב באחד בשבת לא יבדיל מבעוד יום וכו'. דברי בה"ג וטענות הרמב"ן
(תורת האדם מהדו' שעוועל עמ' רס) עליו והכרעת הרא"ש הכל כתוב באורך בפסקים בסוף
מסכת תעניות (סי' מ) ולא ראיתי להאריך בו וכתב הרא"ש שנהגו העם כדברי הלכות גדולות
וכן כתב סמ"ק (סי' צו עמ' ס) והכי נקטינן: כתב המרדכי (בתחלת מועד קטן) (תענית
סי' תרלח) שהר"ש מבונבור"ק היה אומר בקול רם בלא כוס בורא מאורי האש ולא
היה אומר בשמים דהוי תענוג וכן כתב הגהות מיימוניות (מנהגי ת"ב שבסוף הל' תעניות)
וגם סמ"ק (שם) כתב שמברך בורא מאורי האש וכן כתב הרב דוד אבודרהם (עמ' רנו) אין
מבדילין על הכוס עד מוצאי תשעה באב ואין מריחין עצי בשמים מפני שבליל תשעה באב אין
לעשות נחת רוח אבל מברכין על האור קודם שקורין איכה וכן כתב בה"ג עכ"ל וכן
נהגו העולם:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תקנו
סעיף א
ליל ת"ב
שחל באחד בשבת, (א) כשרואה הנר <א> אומר: בורא מאורי האש; ואין מברך א על הבשמים.
(ב) ב ובליל מוצאי תשעה באב (ג) [א] מבדיל על הכוס (ד) ואינו מברך, לא על הנר (ה) ולא
על הבשמים.
משנה ברורה סימן תקנו
(א) כשרואה
הנר וכו' - דזה אין טעון כוס ואין בזה משום תענוג כמו שיש בבשמים. ויברך על האור
קודם שקורין איכה דבאיכה כתיב במחשכים הושיבני וע"כ יברך תחלה על המאור וגם שיהנה
אח"כ מאורו כשקורין איכה ואם שכח לברך יברך אח"כ בלילה כיון שהחיוב עדיין
עליו:
(ב) ובליל
מוצאי וכו' - ובליל ט"ב מבדיל בתפלה ואע"פ שאין יכול להבדיל אז על הכוס
ואם טעה אז ולא הבדיל בתפלה א"צ לחזור כיון שיבדיל על הכוס במוצאי ט"ב. והנשים
שאינן יודעות להתפלל ולא הבדילו במוצאי שבת בתפלה צריך כל איש להזהירן שביום התענית
לא יעשו אש לבשל לצורך הלילה עד שיאמרו המבדיל בין קדש לחול:
(ג) מבדיל
על הכוס - וא"צ להבדיל בתפלה כיון שהבדיל מאתמול ואפילו שכח אתמול להבדיל בתפלה
ג"כ נראה דא"צ עתה להבדיל בתפלה שכבר חלף שעתא וסגי במה שיבדיל עתה על הכוס
[שע"ת]. איתא במהרי"ל כשהחשיך בירך בפ"ה והבדלה א"כ משמע שמותר
להבדיל על היין ומשמע שמותר לשתות בעצמו וא"צ ליתן לתינוק [דגול מרבבה]:
(ד) ואינו
מברך לא על הנר - אפילו לא בירך על הנר במוצ"ש דאין מברכין על הנר אלא במוצ"ש
בזמן שנברא:
(ה) ולא
על הבשמים - דמשום נפש יתירא היא ג"כ במו"ש דוקא וכדלעיל בסימן רצ"ט ס"ה:
רמב"ם הלכות שבת פרק כט הלכה ו
מדברי
סופרים ז לקדש על היין ולהבדיל על היין, ואף על פי שהבדיל בתפלה צריך להבדיל על הכוס,
ומאחר שיבדיל ויאמר בין קדש לחול מותר לו לעשות מלאכה אע"פ שלא הבדיל על הכוס,
ומברך על היין תחלה ואחר כך מקדש, ח ואינו נוטל את ידיו עד שיקדש.
בית יוסף אורח חיים סימן רצד אות א ד"ה ואומר הבדלה
א ואומר הבדלה בחונן הדעת. פלוגתא דתנאי בפרק
אין עומדין (ברכות לג.) באיזה מקום מזכיר הבדלה ופסקו הפוסקים הלכה כתנא קמא דאמר שמזכיר
הבדלה בחונן הדעת: כתוב בארחות חיים (סדר תפילת מוצאי שבת סי' ב) אין מתחילין באתה
חוננתנו לפי שמשנה מטבע שטבעו חכמים בברכה אינו אלא טועה (ברכות מ:) אלא מתחיל אתה
חונן עד וחננו מאתך ומתחיל אתה הבדלת בין קודש לחול וכן כתב הרמב"ם (סדר תפלות
כל השנה) וכן כתוב בסדר רב עמרם (סדר ח"ב סי' לו) עכ"ל והעולם נוהגים לומר
אתה חוננתנו שאין זה נקרא שינוי מטבע שהכל ענין אחד הוא:
ומה שכתב
ועל כן אין מתפללין הביננו במוצאי שבת. מימרא דרב נחמן אמר שמואל בסוף פרק תפלת השחר
(כט.) ואע"ג דאסיקנא בקשיא פסקוה הפוסקים וכבר נתן ה"ר יונה (יט: ד"ה
מפני) טעם לשבח בדבר:
ואם טעה
ולא הבדיל בתפלה אין צריך לחזור וכו'. מימרא וברייתא בסוף פרק תפלת השחר (שם). וכתבו
תלמידי ה"ר יונה (כ. ד"ה ואם) שיש אומרים שאע"פ שסיים ברכת אתה חונן
כל זמן שלא התחיל בברכה אחרת חוזר לתחלת הברכה ומבדיל בה דכאילו עומד עדיין באמצע הברכה
דיינינן ליה ור"י (תוס' ל: ד"ה מסתברא) אומר דכיון שכבר סיים כל הברכה ולא
נזכר אין מחזירין אותו דכמי שטעה והתחיל האחרת דיינינן ליה ולזה נוטה דעת מורי עכ"ל
וכן דעת הרא"ש (סי' יז) וכתבו רבינו סוף סימן זה [גבי והיכא שיש לו כוס וכו']:
דקיימא
לן המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס והמבדיל על הכוס צריך שיבדיל בתפלה. הכי אסיקנא
בפרק אין עומדין (שם):
ואם טעה
גם בכוס וכו'. שם בעא מיניה רב חסדא מרב ששת טעה בזו ובזו מהו אמר ליה טעה בזו ובזו
חוזר לראש ופירשו הרא"ש (סי' יד) וה"ר יונה (כג: ד"ה טעה) כגון שאכל
קודם שהבדיל אע"ג דקיימא לן (פסחים קה סוע"ב) טעם מבדיל מכל מקום באיסור
אכל ומשום הכי חוזר לראש ולא ראיתי להרמב"ם שהזכיר דין זה ולא ידעתי למה:
ואם נזכר
קודם שומע תפלה כתב הרמב"ם בפרק י' מהלכות תפילה (הי"ד) יש מי שהורה שמבדיל
בשומע תפלה. נראה שטעמו משום דאמרינן בפרק תפלת השחר (כט.) טעה ולא הזכיר שאלה בברכת
השנים אין מחזירין אותו מפני שיכול לאמרה בשומע תפלה והבדלה בחונן הדעת אין מחזירין
אותו מפני שיכול לאמרה על הכוס ומשמע ליה דהבדלה נמי אומרה בשומע תפלה דמאי שנא מברכת
השנים אלא דעדיפא מינה אשמעינן דאפילו לא נזכר עד אחר שומע תפלה אינו חוזר מפני שאומרה
על הכוס אבל התוספות (ד"ה מפני) כתבו דוקא צרכיו כגון שיש לו חולה בתוך ביתו או
שצריך שדהו מים דהוא מעין תפלה וכן שאלה אבל הזכרה והבדלה ושאר שכחה אסור שאינה מעין
שומע תפלה עכ"ל: ויש לדחות דכיון דכשאנו מבדילים בתפלה אנו מתפללים ואומרים כשם
שהבדלתנו וכו' שפיר הוי מעין שומע תפלה. ומכל מקום כבר כתבתי בביאורי להרמב"ם
(כסף משנה שם) שנ"ל שהגירסא הנכונה בדברי הרמב"ם כמו שמצאתי בספר הרמב"ם
מדוייק שכתוב בלשון הזה טעה ולא הזכיר הבדלה בחונן הדעת משלים תפלתו ואינו צריך לחזור
וזה מבואר כדברי התוספות:
שולחן ערוך אורח חיים סימן רצד סעיף א
* (א)
<א> אומרים הבדלה (ב) א בחונן הדעת, * ואם טעה ולא הבדיל משלים תפלתו (ג)
ב [א] ואינו חוזר, מפני שצריך להבדיל על הכוס. * (ד) ואם טעם קודם שהבדיל על הכוס
* <ב> צריך לחזור ולהבדיל בתפלה.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן רצד סעיף א
(א) אומרים
הבדלה וכו' - ואפילו אם נזדמן שהבדיל על הכוס מקודם מ"מ צריך להבדיל בתפלה ג"כ.
ואי עיקר מצות הבדלה היא דאורייתא או דרבנן עיין במה שנכתוב לקמן ריש סימן רצ"ו:
(ב) בחונן
הדעת - וקבעוה בברכה זו מפני שאסור לתבוע צרכיו קודם הבדלה. מנהג פשוט לומר
אתה חונן וכו' עד לאנוש בינה ואח"כ אתה חוננתנו וכו' וחננו מאתך וכו' [אחרונים]
ואם התחיל מאתה חוננתנו ואילך יצא. אם שכח להתפלל מתפלל שחרית שתים ואינו מזכיר אתה
חוננתנו לא בראשונה ולא בשניה בד"א כשכבר הבדיל מאתמול על הכוס אבל אם לא הבדיל
כלל דיש עליו עדיין חיוב מצות הבדלה יזכיר אתה חוננתנו בשחרית בתפלה שניה שהיא להשלמה
ואח"כ צריך להבדיל ג"כ על הכוס כדלקמן סימן רצ"ט ס"ו:
(ג) ואינו
חוזר מפני וכו' - היינו דלכתחלה מצוה להבדיל בין בתפלה ובין בכוס והכא בדיעבד סומך
עצמו על מה שיבדיל אח"כ על הכוס ומ"מ אסור לע"ע במלאכה עד שיבדיל בכוס
או שיאמר עכ"פ המבדיל בין קודש לחול וכמ"ש סוף סימן רצ"ט:
(ד) ואם
טעם וכו' - ואע"ג דקי"ל בסימן רצ"ט ס"ה דאם טעה ואכל קודם הבדלה
יכול להבדיל אח"כ מ"מ כאן דטעה גם בתפלה קנסינן ליה וצריך לחזור ולהתפלל
ולהבדיל בתפלה:
שולחן ערוך אורח חיים סימן רצו סעיף א
(א) סדר
הבדלה: יין, בשמים, נר, הבדלה וסימנך יבנ"ה. וצריך ליזהר שלא יהא הכוס (ב) פגום.
הגה: ונהגו לומר קודם הבדלה שעושים בבית: הנה אל ישועתי וגו' כוס ישועות אשא וגו' ליהודים
היתה אורה וגו', לסימן טוב. ובשעת הבדלה (ג) א יתנו עיניהם בכוס ובנר. ונוהגין לשפוך
מכוס של יין על הארץ, <א> קודם שסיים בפה"ג, (ד) כדי ב שלא יהיה הכוס פגום.
(ה) ג וטעם השפיכה, דאמרינן: כל בית שלא נשפך בו יין כמים אין בו סימן ברכה, ועושין
כן לסימן טוב בתחלת השבוע. גם (ו) ד שופכין מן הכוס לאחר הבדלה ומכבין בו הנר ורוחצים
בו עיניו, משום חיבוב המצוה.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן רצו סעיף א
(א) סדר
הבדלה וכו' - הנה הרמב"ם סובר דמצות הבדלה היא ד"ת כמו קידוש והוא בכלל
זכור את יום השבת לקדשו שצריך לזכור אותו ולקדשו בין בכניסתו ובין ביציאתו בכניסה בקידוש
וביציאה בהבדלה לומר שהוא מובדל בקדושה בראש ובסוף משאר ימים וי"א שהוא מד"ס
ואסמכוהו אקרא. וצריך להיות ג"כ בכוס כמו בקידוש ואם הבדיל בתפלה לכו"ע הבדלה
על הכוס דרבנן:
(ב) פגום
- היינו שאם שתה אחד מן היין מתחלה נפגם להבדלה וכמו לענין קידוש לעיל בסימן רע"א
ס"י ע"ש במ"ב ועיין באחרונים בסימן קפ"ג שאם הכוס בעצמו פגום אין
להקפיד עליו אם אין לו אחר:
(ג) יתנו
עיניהם בכוס - היינו המבדיל וגם השומעים העונים אמן כדי שלא יסיחו דעתם:
(ד) כדי
שלא יהיה וכו' - היינו דמשום זה אינו שופך קודם שמתחיל הברכה כדי שלא יברך תחלת הברכה
על כוס פגום שאינו מלא ואחר סיום הברכה ג"כ לא יוכל לשפוך שיש ביזוי לכוס של ברכה
כששופך ממנו אחר ברכה קודם שתיה ולכן שופכין קודם סיום הברכה ועיין לקמיה:
(ה) וטעם
השפיכה - והאחרונים הסכימו דלא ישפוך בשעת ברכה כלל אלא בשעה שמוזג ישפכנו מלא על כל
גדותיו שישפך על הארץ וגם זה יש למעט בחלק הנשפך משום הפסד משקין:
(ו) שופכין
מן הכוס - היינו לאחר שתיה. ושתית הכוס תהיה בישיבה דאין שותין מעומד לכתחלה. נהגו
הנשים שלא לשתות מכוס הבדלה. כוס של הבדלה רגיל המבדיל לשתותו כולו ואינו משקה ממנו
בני ביתו [מ"א] ונראה שהטעם כדי שיוכל לברך ברכה אחרונה דכשישתה רק מלא לוגמיו
יש ספק ברכה אחרונה וכמבואר לעיל סימן ר"י:
רמב"ם הלכות שבת פרק כט הלכה יז
יין שריחו
ריח החומץ וטעמו טעם יין ב מקדשין עליו, וכן יין מזוג, ויין צמוקים מקדשין עליו והוא
שיהיו צמוקים שיש בהן לחלוחית שאם ידרוך אותן יצא מהן דבשן, וכן יין חדש מגתו מקדשין
עליו, וסוחט אדם אשכול של ענבים ומקדש עליו בשעתו, ג מדינה שרוב יינה שכר אף על
פי שהוא פסול לקידוש ד מותר להבדיל עליו הואיל והוא חמר המדינה.
בית יוסף אורח חיים סימן רצו אות ב ד"ה ואם אין
ב ואם אין לו יין (וכו') איתא בפרקי רבי אליעזר
[וכו']. בפרק עשרים אבל בנוסחא שלנו אין כתוב שמבדיל בלא יין ובנוסחת רבינו נראה שהיה
כתוב אם אין לו יין וכן כתב הרוקח בסימן (שנ"ג) [שנ"ו]:
וכתב רב
עמרם (סדר ח"ב סי' לט) ואנן לא סבירא לן הכי אלא אין מבדילין אלא על היין ואפילו
על הפת אין מבדילין. כן כתבו התוספות (פסחים קו: ד"ה מקדש) והרא"ש בפרק ערבי
פסחים (סי' יז) וכן הם דברי הרי"ף בפרק אלו דברים שבין בית שמאי (ברכות לט.) וכן
הסכימו כל הפוסקים ולא דמי לקידוש משום דכיון דאין קידוש אלא במקום סעודה (פסחים קא.)
פת מענינא דקידוש הוא אבל אינו מענין הבדלה:
אבל מבדילין
על השכר אם הוא חמר מדינה. פשוט בפרק ערבי פסחים (קז.) בעובדא דאמימר ויש גורסים רבין
במקום אמימר וכבר נתבאר בסימן רע"ב מה נקרא חמר מדינה וגם שם (לא: ד"ה וזהו)
נתבאר שעל כל המשקין מבדילין היכא דהוו חמר מדינה חוץ מן המים:
והגאונים
כתבו אף על פי שאין מבדילין על הפת אם חל יום טוב במוצאי שבת מבדילין עליו וכו'. הרי"ף
בפרק אלו דברים שבין בית שמאי (שם) הביא סברא זו ודחה אותה והעלה שאין מבדילין על הפת
כלל והתוספות והרא"ש בפרק ערבי פסחים (שם) הביאו סברא זו בשם רב עמרם (סדר ח"ב
סי' צג) וחלק עליו הרא"ש וכתב שיותר טוב לעשות יקנה"ז על השכר ממה שיעשה
על הפת שיעשה הבדלה שלא כהלכתא מטעם טפילה ולא ידעתי למה סתם רבינו כדברי רב עמרם ולא
כתב דעת הרי"ף והרא"ש:
שולחן ערוך אורח חיים סימן רצו סעיף ב
<ב>
ואין מבדילין (ז) על הפת, אבל (ח) על השכר מבדילין * אם הוא (ט) חמר מדינה [א*] וה"ה
לשאר משקין, (י) חוץ מן המים. הגה: (יא) ה וטוב יותר להבדיל על כוס פגום של יין, מעל
שכר (אבודרהם). (יב) ו ונהגו להבדיל במוצאי פסח על שכר ולא על יין, <ג> משום
(יג) דחביב עליו. וביו"ט שחל להיות במו"ש, שיש בו קידוש שהוא נאמר על הפת,
י"א שאגב הקידוש (יד) מבדילין ג"כ עליו. וי"א שיותר טוב לומר הקידוש
והבדלה שניהם [ב*] על השכר. (הגה: (טו) והסברא ראשונה עיקר).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן רצו סעיף ב
(ז) על
הפת - ול"ד לקידוש דשאני קידוש שהוא במקום סעודה והוי מענין הצריך לקידוש משא"כ
הבדלה:
(ח) על
השכר מבדילין - אם אין לו יין ואם יש לו יין הוא קודם לכל המשקין [או"ז] וחז"ל
הפליגו ג"כ בגודל המצוה ואמרו המבדיל על היין או שומע מאחרים שמבדילין הקב"ה
קוראהו קדוש ועושהו סגולה שנאמר והייתם לי סגלה מכל העמים ואומר ואבדיל אתכם מן העמים
[טור]:
(ט) חמר
מדינה - עיין לעיל בסימן רע"ב ס"ט במ"ב ובה"ל שם מהו חמר מדינה
ומה שכתב ה"ה לשאר משקין היינו משקין שרגילין לשתותו אבל משקין שרגילין בפסח כגון
מי לאקריץ אינו חמר מדינה כיון שאין רגילין לשתותו כל השנה וה"ה כל כיוצא בזה
ואפילו מי דבש לא הוי חמר מדינה אלא במדינות שרגילין לשתותן אבל במקום שאין שותין אותו
אלא לפרקים לא הוי חמר מדינה וגרע משכר. ועל יי"ש אין כדאי להבדיל דהא כתב המ"א
דכוס הבדלה רגיל המבדיל לשתותו כולו ואין משקה ממנו בני הבית וביי"ש קשה לקיים
זה אך כשאין לו משקה אחר יכול להבדיל עליו ואך שיזהר לשתות ממנו עכ"פ כמלא לוגמיו
שהוא רוב רביעית וא"ל לא יצא. כתב בשערי תשובה בשם הברכי יוסף דעל חלב ושמן אין
להבדיל שאין רגילין לשתותו למשקה:
(י) חוץ
מן המים - אף אם רוב שתיית המדינה הוא מן המים משום דלא חשיב. ועל קווא"ס ובארשט
מוכח מט"ז בסימן קפ"ב וא"ר שם דאף בשעת הדחק אין מברכין דאף שההמונים
שותין אותן מ"מ לא חשיבי וכמו מים הוא [ואף דעת המ"א שם דהעתיק דעת רש"ל
להקל בשעת הדחק היינו דוקא גבי כוס בהמ"ז שאין בו חשש ברכה לבטלה וכדמוכח בתשובת
רש"ל משא"כ בהבדלה. ובח"א כתב דבשעת הדחק יש להבדיל על משקה קווא"ס
ולא ידעתי טעמו ואולי מיירי בשנעשה משקה חשוב כעין משקה שכר וגם זה דוקא אם עיקר שתיית
ההמון הוא מהמשקה הזה דאל"ה לא הוי חמר מדינה]:
(יא) וטוב
יותר וכו' - והמ"א מצדד דבמקום שהשכר הוא חמר מדינה יש לומר דעדיף מכוס יין פגום
ועיין בביאור הגר"א שכתב ג"כ דדינא דהרמ"א הוא דוקא כשהשכר אינו חמר
מדינה:
(יב) ונהגו
להבדיל - ודוקא במקום שהשכר הוא חמר מדינה אבל בארץ אשכנז דלא הוי חמר מדינה לא מהני
מה שהוא חביב ואסור להבדיל עליו:
(יג) דחביב
עליו - שלא שתהו כל ימי הפסח:
(יד) מבדילין
ג"כ - ר"ל אף דבעלמא אין מבדילין על הפת כדלעיל הכא אגב קידוש שהוא העיקר
אומרים כל היקנה"ז על הפת:
(טו) והסברא
ראשונה עיקר - טעמו משום דהרבה ראשונים ס"ל דאין מקדשין על השכר וכדלעיל בסימן
רע"ב ס"ט ע"ש לכך טוב יותר לעשות כל היקנה"ז על הפת ומ"מ
נראה דבזה ידקדק לכתחלה לחפש אחר יין אפילו אם הפת חביב לו יותר מיין דכמה גדולי ראשונים
סברי דאין אומרים המבדיל על הפת אפילו במו"ש שהוא יו"ט ואך אם לא ימצא יין
הפת עדיף משכר:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן רצו סעיף ב
* אם הוא
חמר מדינה - ואפילו לדעת הפוסקים המחמירין לעיל בסימן רע"ב ס"ט לענין קידוש
לענין הבדלה כו"ע מודו דמבדילין וכדאיתא בגמרא להדיא דאמימר אבדיל על שכרא משום
דחמר מדינה הוא. ומשמע מהרמ"א לעיל בסימן קפ"ב ס"ב בהג"ה דבמקום
שהיין מצוי אף שהוא ביוקר מקרי מצוי ויבדיל על היין [דלא שרי שם אלא משום שא"א
לקנות יין בכל סעודה לברך עליו] מיהו אם השכר חביב עליו יותר מן היין יכול לקדש
על השכר וכדלקמיה בהג"ה. כתב בפמ"ג בסימן רצ"ט אותן שנזהרין משתיית
שכר משום חדש צ"ע כשאין לו יין כ"א שכר איך יבדיל ויברך עליו דלדעתו אסור
ואיך יברך עליו וליתן לאחרים לשתות ע"כ ישמע מאחרים עכ"ד ולענ"ד גם
בזה צ"ע אם הוא חושש לעצמו שכוס זה הוא כוס של איסור א"כ איך יוצא ידי הבדלה
במה שאחר מברך עליו אם לא שקבל עליו הזהירות בתורת חומרא ולא בתורת איסור:
שו"ת יביע אומר חלק ג - או"ח סימן יט
(יא) כלל
העולה שאין לעשות קידוש ליל שבת, או הבדלה במוצאי שבת, לא על קפה או תה, ולא על מיץ
הדרים וכיו"ב. שאינם נחשבים לחמר מדינה. (וה"ה לגזוז או קוואס או מי - סודה).
וכל המקדש והמבדיל על משקאות אלה וכיו"ב, הרי הוא נושא שם שמים לבטלה. כאשר הוכחנו
במישור מפי סופרים וספרים. והנה אף קידושא רבה (קידוש של שחרית שבת) אין לעשות על משקאות
אלה, אולם אם היין מזיק לו, ולקדש על שכר (בכוס רביעית כדין), אין באפשרותו, מפני שאינו
יכול לשתות ממנו מלא לוגמיו אליבא ריקנייא, וגם בירה אינה מצויה אצלו, אז יוכל לברך
שהכל על משקאות אלה קודם סעודת שחרית, ויועיל לו בשעה"ד כזאת במקום קידושא רבה
דוקא. והנלע"ד כתבתי.
רמב"ם הלכות שבת פרק כט הלכה י
מי שנתכוין
לקדש על היין בלילי שבת ושכח ונטל ידיו קודם שיקדש הרי זה מקדש על ס הפת ואינו מקדש
על היין אחר שנטל ידיו לסעודה, ומצוה ע לברך על היין ביום השבת קודם שיסעוד סעודה שניה,
וזה הוא הנקרא קידושא רבא, מברך בורא פרי הגפן בלבד ושותה ואחר כך יטול ידיו פ ויסעוד,
ואסור לו לאדם שיטעום כלום קודם שיקדש, וגם קידוש זה לא יהיה אלא במקום סעודה.
+/השגת הראב"ד/ אסור לו לאדם שיטעום כלום קודם שיקדש. א"א בחיי ראשי אם מסברא
אמרה לא סבר מימיו סברא פחותה מזו ולפי שקראוהו קדושא רבא יצא לו, ואינה כלום, שכבר
נתקדש היום בכניסתו על היין קודם שיטעום ואילו בא לקדש ביום על הפת מי לא מקדש ותחשב
המוציא במקום ברכת היין ויאכל, וכשדרשו (פסחים קו) אין לי אלא בלילה ביום מנין אסמכתא
היא דעיקר קידושא בלילה כתיב מדכתיב את יום ולא כתיב ביום א"נ דאי לא קדיש בלילה
קאמר.+
בית יוסף אורח חיים סימן רפט אות [א (ב)] ד"ה ומ"ש ונראה
[א (ב)] ומ"ש ונראה דאפילו לרב ברונא דאמר נטל
ידיו לא יקדש דוקא בקידוש הלילה וכו'. אין זה מוכרח:
ומ"ש
בשם הרמב"ם. בפרק כ"ט (ה"י):
ובמה שכתב
שמקדש ואחר כך נוטל ידיו. גם הגהות כתבו שם (ה"ו סוף אות ח) שכך היה נוהג הר"מ
שלא ליטול עד אחר קידוש אפילו בסעודת שחרית:
ובמה שאסר
לטעום קודם קידוש דשחרית. הראב"ד (בהשגות שם) חלק עליו והתיר לטעום קודם קידוש
דשחרית והרב המגיד טען בעד הרמב"ם וכן דעת ההגהות שם (אות פ) וכתבו דמהך טעמא
כוס מילה שהיא בשבת יתננה לתינוק וכבר כתבתי בזה בסימן רע"ג (ד"ה כתוב בהגהות):
וא"א
ז"ל היה שותה מים וכו'. כתבו רבינו בסימן פ"ט (פ:) ושם כתב שאבי העזרי אוסר,
ודבר פשוט הוא דכהרא"ש נקיטינן: המתענה בשבת אם יכול לקדש להוציא בני ביתו כתבתי
בסימן רע"ג קס"ז (בסוף הסי' ד"ה ולענין בורא פרי הגפן):
ובאשכנז
מניחין השולחן ערוך כל השבת וכו'. כן כתב המרדכי בפרק כל כתבי (סי' תח):
שולחן ערוך אורח חיים סימן רפט סעיף א
יהיה שלחנו
ערוך (א) ומטה מוצעת יפה ומפה פרוסה כמו בסעודת הלילה, (ב) ויברך על היין בפה"ג
והוא נקרא (ג) א קידושא רבא. ואחר כך יטול ידיו ((ד) וע"ל סי' רע"א סעיף
י"ב בהג"ה) ויבצע על לחם משנה כמו בלילה (ה) ויסעוד, * וגם זה הקידוש צריך
שיהיה במקום סעודה (ו) ושלא יטעום קודם לו כלום כמו בקידוש הלילה. ומיהו לשתות מים
בבוקר קודם תפלה מותר, מפני שעדיין (ז) לא חל עליו * חובת קידוש. הגה: וע"ל כל
דיני קידוש סי' רע"א ער"ב רע"ג.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן רפט סעיף א
(א) ומטה
מוצעת - היינו מע"ש או כדי שיישן בה בשבת או שהוא בחדר שדר שם ואיכא בזיון אם
לא יציע המטות אבל בלא"ה אסור [אחרונים] ומה שכתב ומפה פרוסה עיין לעיל ברע"א
מ"ב סקמ"א:
(ב) ויברך
וכו' - יש נוהגין לפתוח מתחלה פסוק ושמרו בני ישראל וגו' או זכור את יום השבת עד ויקדשהו
ויש מההמון שפותחין מעל כן ברך וגו' ושלא כדין הוא דכל פסוקא דלא פסקיה משה אנן לא
פסקינן:
(ג) קידושא
רבא - ונקרא בלשון זה שהוא כמו שקורין סגי נהור מפני שזה הקידוש אינו כלל דאורייתא
רק שתקנוהו לכבוד שבת ואסמכוהו אקרא כדאיתא בגמרא:
(ד) וע"ל
סימן רע"א סי"ב וכו' - היינו דשם מבואר בהג"ה דנוטלים לידים קודם קידוש
ועיין שם במ"ב דכמה אחרונים כתבו שם דטוב יותר לנהוג כדעת המחבר:
(ה) ויסעוד
- כתב ברוקח סימן נ"ד אחר שאכלו כל צרכן יש מזמרים זמירות ושבח להקב"ה. וטוב
ללמוד תורה במקצת קודם אכילה [א"ר]:
(ו) ושלא
יטעום קודם לו וכו' - וגם הנשים שייכים בענין זה דכל מילי דשבת איש ואשה שוין [אחרונים]:
(ז) לא
חל עליו וכו' - דקידוש אין שייך אלא בזמן הסעודה ומשום קודם התפלה לא שייך במים וכדלעיל
בסימן פ"ט:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן רפט סעיף א
* וגם
זה הקידוש וכו' - עיין לעיל בסימן רע"ג מה שכתבנו שם מה נקרא מקום סעודה:
* חובת
קידוש - ומי שהותר לו לאכול ולשתות קודם תפלה כגון שהוא לרפואה וכדלעיל סימן פ"ט
ס"ג פשוט דצריך לקדש מתחלה:
רמב"ם הלכות שבת פרק כט הלכה ט
היה מתאוה
לפת יתר מן היין או שלא היה לו יין הרי זה נוטל ידיו תחלה ומברך המוציא ומקדש ואחר
כך בוצע ואוכל נ ואין מבדילין על הפת אלא על הכוס.
בית יוסף אורח חיים סימן רעא אות [יב] ד"ה כתב רב
[יב] כתב רב עמרם לאחר שמקדש על הכוס נוטל ידיו
וכו'. שם (פסחים קו:) אמר רב ברונא אמר רב הנוטל ידיו לא יקדש אמר ליה רב יצחק אכתי
לא נח נפשיה דרב שכחתינהו לשמעתתיה זימנין סגיאין הוה יתיבנא קמיה דרב זימנין דחביבא
ליה ריפתא מקדש אריפתא זימנין דחביבא ליה חמרא מקדש אחמרא וסיים בה הרי"ף (כב.)
אלמא בחביבותא תליא מילתא וכן הלכתא. וכתב הר"ן (שם ד"ה נטל ידיו) שנראה
שהוא מפרש כך נטל ידיו לא יקדש משום דכיון דאין נוטלין ידים לפירות גלי דעתיה דחביבא
ליה ריפתא וסבירא ליה לרב ברונא דאין מקדשין על הפת הילכך לא יקדש שעל הפת אי אפשר
לקדש ואי מקדש אחמרא נמצא מקדש על שאינו חביב ואסיקנא דליתא דהא רב כל אימת דחביבא
ליה ריפתא מקדש אריפתא ומיהו נפקא לן מדרב ברונא דנטל ידיו לא יקדש אלא על הפת דבמאי
דאמר דמכי משא ידיה גלי דעתיה דריפתא חביבא ליה מיהא לא איתותב וכך הם דברי הרמב"ם
בפרק כ"ט (ה"ט - י). וזהו דעת רב עמרם שכתב אבל נטל ידיו קודם לא יקדש על
יין אלא על פת דאמר רב ברונא נטל ידיו לא יקדש דבמאי דלא איתותב רב ברונא שפיר נקטינן
כוותיה: ורשב"ם פירש נטל ידיו לא יקדש כדי שלא יסיח דעתו ויצטרך ליטול ידיו שנית
ודחינן לה מדחזינן דרב הוה מקדש אריפתא ובודאי דהוה משי ידיה מעיקרא אלמא אין הקידוש
מפסיק בין נטילת ידים לאכילה ומיהו לכתחלה מקדשין ואחר כך נוטלין כבית הלל דאמרי בפרק
אלו דברים (ברכות נא:) מוזגין את הכוס ואחר כך נוטלין לידים דתיכף לנטילת ידים סעודה
(שם נב:): והתוספות כתבו (פסחים קו: ד"ה מקדש) שנראה לרבינו תם שאין מקדשין על
הפת כלל והכא הכי פירושו הנוטל ידיו לא יקדש משום דסבירא ליה לרב דיש קידוש שלא במקום
סעודה וחיישינן שמא יפליג ויצא לחוץ א"ל רב יצחק וכו' זימנין דחביבא ליה ריפתא
ומקדש אריפתא כלומר הוה מקדש אחמרא על דעת לאכול מיד ריפתא והיה נוטל מיד ידיו קודם
קידוש וזימנין דחביבא ליה חמרא הוה מקדש אחמרא שלא במקום ריפתא דהיינו סעודה דסבירא
ליה דיש קידוש שלא במקום סעודה ומאן דסבר אין קידוש אלא במקום סעודה כל שכן דנוטל ידיו
ומקדש דלא הוי היסח. והא דאמרי בית הלל מוזגין את הכוס ואחר כך נוטלין לידים מפרש רבינו
תם (תוס' שם ד"ה זימנין) דהתם איירי בחול ויש לחוש שאם יטול קודם מזיגה שיעסוק
בשאר דברים ולא יאכל לאלתר ולאו אדעתיה אבל בשבת אין לחוש שיפליג לדבר אחר שהשולחן
ערוך ויאכל מיד, ור"י (תוס' שם) חילק משום דמזיגה שהיא בחמין צריך דקדוק גדול
שלא יחסר ולא יותיר ואיכא היסח הדעת טפי: והר"ן (שם) כתב שהרז"ה (בעל המאור
כא: ד"ה אמר רב ברונא) פירש דרב לטעמיה דאמר טעם אינו מקדש ואף זה שנטל ידיו גילה
בדעתו שקפץ לאכילה וזלזל בקידוש היום והוה ליה כאילו טעם ולא יקדש הוא אבל אחרים מקדשין
לו ודחאה רב(י) יצחק דכיון דאפשר לקדושי אריפתא אין זה זלזול בקידוש היום ומקדש על
איזה מהם שירצה וכל שכן אנן השתא דקיימא לן טעם מקדש לא חיישינן להא דרב ברונא כל עיקר
עכ"ל: ורבינו כתב לפרשב"ם דטעמא דרב ברונא משום דיש קידוש שלא במקום סעודה
ואע"פ שלא נזכר זה אלא בדברי רבינו תם סובר רבינו דגם רשב"ם סבירא ליה כרבינו
תם בהא ולא פליגי אלא אם טוב לכתחלה לקדש קודם מההיא דתנן מוזגין את הכוס ואחר כך נוטלין
לידים:
וכתב רבינו
שמנהג הרא"ש היה ליטול קודם קידוש ותמה עליו שצריך לדחוק ולהוציא מימרא דרב ברונא
מפשטה. כלומר דכי אמרינן נטל ידיו לא יקדש משמע שהוא מטעם דבר התלוי בקידוש וכדברי
הר"ן לאפוקי מפירוש רשב"ם ורבינו תם שאינו אלא מטעם היסח הדעת. כך היה נראה
לי לפרש דברי רבינו שכתב כאן. אבל מצאתי לו ז"ל שכתב בסימן רפ"ט נראה דאפילו
לרב ברונא דאמר נטל ידיו לא יקדש דוקא בקידוש הלילה דשייך ביה הפסק טפי אבל בקידוש
היום מודה שיכול ליטול ידיו קודם, שנראה מדבריו שהוא מפרש דהא דרב ברונא מטעם היסח
דעת הוא וכדברי רשב"ם ורבינו תם דאילו לפירוש הר"ן לא הוי טעמא דרב ברונא
משום הפסק אלא משום חביבותא, ואם כן צריך ליישב מה שכתב שלמנהג הרא"ש צריך לדחוק
ולהוציא מימרא דרב ברונא מפשטה, דהא לפירוש ר"ת דרבינו סבר כוותיה יכול ליטול
ידיו קודם כמו שהיה נוהג הרא"ש: ומכל מקום כל הפוסקים מסכימים דלא קיימא לן כרב
ברונא, ולאפוקי מה"ר יונה שכתב בפרק אלו דברים (ברכות מא: ד"ה נוטל) גבי
נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהם דהלכה היא דנטל ידיו לא יקדש ויאכל מיד אלא חוזר ונוטל
פעם שנית: ואע"פ שתמה רבינו על מנהג הרא"ש ראיתי כמה בני אדם נוהגים ליטול
ידיהם קודם קידוש לעולם ואומרים שכך היה מנהג פשוט בספרד, ותמהני עליהם דכיון דלהרי"ף
וסיעתו צריך לקדש קודם שיטול ידיו ואם נטל ידיו קודם קידוש לא יקדש ביין ולדעת רשב"ם
טוב לקדש קודם מההיא דמוזגין את הכוס ואחר כך נוטלין לידים והרז"ה שלא ביאר דבריו
בזה מסתמא יפרש המשנה כפשטה וכדברי רשב"ם, וגם רבינו תם ור"י שדחו ראיית
אותה משנה ומפרשים מקדש אריפתא כלומר מקדש אחמרא על דעת לאכול מיד ריפתא והיה נוטל
ידיו מיד קודם קידוש היינו משום דס"ל דאין מקדשין על הפת אבל לדידן דקיימא לן
מקדשין על הפת ודאי דמקדש אריפתא היינו שמקדש על הפת ואם כן אין ראיה שהמקדש על היין
יהא צריך ליטול ידיו קודם. ועוד שרבינו לא כתב שלדעת רבינו תם ור"י צריך ליטול
ידיו קודם קידוש אלא שיכול ליטול ידיו כלומר דלא הוי היסח דעת ומיהו אם רצה שלא ליטול
ידיו עד אחר קידוש הרשות בידו למה להם לנהוג כן בקביעות נגד כמה רבוותא במקום דאפילו
לדעת רבינו תם ור"י אינם צריכים לעשות כן בקביעות, והרא"ש שהיה נוהג ליטול
קודם קידוש אפשר שלא היה נוהג כן בקביעות אלא כי מיקרי ונוטל קודם קידוש היה מנהגו
שמקדש על היין ולא היה חושש לסברת הרי"ף וסייעתו. וכך יש לפרש מה שכתוב בהגהות
(מיימונית) פכ"ט (אות ק) שנוהגים עתה ליטול ידים קודם קידוש כדברי רשב"ם
והתוספות, דלאו למימרא שלעולם נוטלין ידיהם קודם אלא דכי מיקרי ונוטלין קודם לא מימנעי
מלקדש על היין דאם לא כן היאך כתבו שנוהגים כרשב"ם דהא רשב"ם כתב דטוב לקדש
קודם נטילה: וכן מצאתי להרשב"א שכתב בתשובה (ח"א סי' תשנב) וז"ל דהא
דאמר רב ברונא נטל ידיו לא יקדש הוא מפני שנראה כמזלזל בקידוש שאילו היה בדעתו לקדש
על היין לא היה לו ליטול שתי ידיו אבל לאחר שאמרו דרב זימנין דחביבא ליה ריפתא מקדש
אריפתא אין זה כמזלזל בקידוש דאלמא דעתו היה לקדש על הפת לפי שהוא תאב לאכול יותר מלשתות
ולפיכך מקדש בין אריפתא בין אחמרא ועל כן נהגו הכל עכשיו ליטול ידיהם קודם קידוש ואין
אדם נמנע בכך אלא בערבי פסחים ואומר אני שהטעם בערב פסח מפני שאי אפשר לו בפת דבכוס
ראשון אומר עליו קידוש היום עכ"ל, הרי שאע"פ שכתב שנהגו עכשיו ליטול ידיהם
קודם קידוש כתב ואין אדם נמנע בכך דמשמע דלא נהגו כן בקביעות אלא דלפעמים נוטלין ואחר
כך מקדשין ואפילו אם תמצא לומר שלעולם היה נוהג הרא"ש ליטול ידיו קודם קידוש איכא
למימר דלאפוקי מבני דורו שהיו נוהגים דכי נטלי ידיהו קודם קידוש לא מקדשי על היין הוא
דעבד הכי אבל לא לקבוע כן הלכה לדורות שלעולם יטלו ידיהם קודם קידוש הילכך לקדש קודם
נטילה עדיף טפי כנ"ל: אם יש חילוק בין סעודת היום לסעודת הלילה לענין אם יכול
ליטול ידיו קודם קידוש עיין בסימן רפ"ט:
שולחן ערוך אורח חיים סימן רעא סעיף יב
(נח) כו
<יד> אחר שקידש על כוס, נוטל ידיו ומברך ענט"י ואם נטל ידיו קודם קידוש
גלי דעתיה * (נט) דריפתא (ס) חביבא ליה, לא יקדש על היין אלא על הפת. הגה: (סא) כז
וי"א דלכתחלה יש ליטול ידיו קודם הקידוש ולקדש על היין (הרא"ש ומרדכי פרק
ע"פ (ורשב"א) והגה"מ פכ"ט, והטור). וכן המנהג פשוט במדינות אלו
(סב) ואין לשנות <טו> רק (סג) כח בליל פסח, כמו שיתבאר סי' תע"ג.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן רעא סעיף יב
(נח) אחר
שקידש וכו' - ולא קודם כדי שלא יפסיק בהקידוש בין נט"י להמוציא אבל בני ביתו שאינם
מקדשין בעצמן אלא יוצאין בשמיעתן מבעה"ב יוכלו ליטול ידיהם קודם:
(נט) דריפתא
וכו' - ודוקא הכא דאיכא ג"כ חשש הפסק שמקדש על היין אחר נטילה וכמו שכתבנו
בס"ק נ"ח אבל בעלמא היכא דלא נטל ידיו מותר לקדש על היין אף דריפתא חביבא
ליה יותר מיין ועיין לקמן בסימן רע"ב ס"ט בהג"ה במה שכתבנו שם:
(ס) חביבא
ליה - היינו דלכך נוטל ידיו שהוא רעב וממהר לאכול פת:
(סא) וי"א
דלכתחלה וכו' - דס"ל דאין הקידוש מקרי הפסק כיון שהוא צורך סעודה ולכך יקדש על
היין וישתה הכוס ואח"כ יברך המוציא ויבצע הפת וכיון דאינו הפסק ס"ל לרמ"א
דטוב לנהוג כן לכתחלה משום דכשאין לו יין ומקדש על הפת בע"כ צריך ליטול ידיו קודם
הקידוש וע"כ טוב לנהוג כן תמיד באופן אחד. ולמזוג את הכוס בחמין אחר הנטילה קודם
המוציא ודאי אין לעשות כן לכו"ע כיון דצריך לדקדק יפה שימזוג כדרכו שלא יחסר ושלא
יותיר הוי היסח הדעת:
(סב) ואין
לשנות - וכמה אחרונים כתבו דטפי עדיף לכתחלה לקדש על היין קודם נט"י וכדעת המחבר
דבזה יוצא מדינא לכל הדעות ובכמה מקומות נהגו כדבריהם מיהו אם כבר נטל ידיו קודם קידוש
בזה יש לעשות כהרמ"א דאעפ"כ יקדש על יין:
(סג) בליל
פסח - משום שאז מפסיקין הרבה באמירת הגדה עד הסעודה. כתב בדה"ח אם מקדש על הפת
להוציא גם השומעים צריכין השומעים שיכוונו
לצאת גם בברכת המוציא דאם לא יכוונו לברכת המוציא רק יכוונו לצאת בקידוש היום וברכת
המוציא רוצין אח"כ לברך בעצמן בשעת אכילה עושין איסור דמהפכין סדר הקידוש ע"ש
ולפ"ז צריכין ג"כ ליזהר ליטול ידיהם בשוה עם הבעה"ב כשמקדש על הפת דאל"ה
איך יכוונו לצאת בברכת המוציא שלו:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן רעא סעיף יב
* דריפתא
חביבא ליה - ולא סגי ליה בטעם הפסק לחוד שכתבנו במ"ב ס"ק נ"ח דאינו
הפסק גמור דהוא צורך סעודה ולכך צירף לזה זה הטעם [מחה"ש]: