גמ' פסחים דף קו:, קז. ; בבא בתרא דף צז., צז:
אורך השיעור הקולי ברי"ף ר"ן
ושו"ע הוא 38:18 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 21:42 דקות
1)השכר או שאר משקין הוו חמר מדינה, מברכין
עליהם ברכת המזון
3)בבקר יותר טוב לקדש על השכר, שאם יברך על
הפת תחלה אין כאן שום שינוי
4)צריך לשתות מכוס של קידוש כמלא לוגמיו
5)שיעור הכוס בליל הסדר, רביעית לאחר שימזגנו
(אם רוצה למזגו), וישתה כולו או רובו
7)מקדש על כוס מלא יין שלא יהיה פגום
13)מקדשין על יין מבושל ועל יין שיש בו דבש, וי"א שאין מקדשין
עליהם
טור אורח
חיים סימן קפב
ואחר כך מביאים לו
כוס של יין לברך עליו בה"מ אבל לא שאר משקין אפילו אם קבע עלייהו דבה"מ טעונה
כוס אפילו ביחיד מדלא קאמר בשום
מקום ברכת זימון טעונה כוס אלא בה"מ קאמר משמע כל בה"מ אפילו ביחיד וכיון
שטעון כוס צריך לחזור אחריו ולא יאכל אא"כ יהיה לו כוס לברך עליו בה"מ אם
הוא מצפה ואפשר שיהיה לו אפי' אם צריך לעבור זמן אכילה אחת כדחזינן באמימר שלן בתענית
במוצאי שבת מפני שלא היה לו כוס להבדיל עליו דכיון שבה"מ טעונה כוס אין חילוק
בינו להבדלה ואם אין יין מצוי באותו מקום יכול לברך על שכר ושאר משקין וצריך שלא יהא
פגום כדאמרינן בפרק ערבי פסחים שמע מינה טעמו פגמו ר' יעקב בר אידי קפיד אכסא פגימא
רב שישא בר אידי קפיד אחצבא פגימא ודוקא ששתה ממנו אבל אם שפך ממנו לכלי אחר לא חשיב
פגום. ופרשב"ם דוקא לכתחלה קפיד אבל מי שאין לו אלא כוס פגום יכול לקדש עליו ורבינו
יואל כתב דאפי' בדיעבד שאין לו אחר אין לברך עליו והר"מ מרוטנבורג היה נוהג לברך
עליו בשעת הדחק. וכתב עוד שאם החזירו מיין של כוס פגום לתוך הקנקן שאין לחוש כלל מלברך
על היין שבקנקן משום דקמא קמא בטיל ויש נוהגין להוסיף על כוס פגום מעט יין לתקנו בכך
וכן יש בירושלמי ויש אומרים דאפי' ע"י מים (שמוסיפין בו) מיתקן ויש שנותנין בו
מעט פירורין של פת ואומרים שמיתקן בכך ומנהג של שוטים הוא ואין לו סמך ולא ראיה:
בית יוסף
אורח חיים סימן קפב
א - ב ואח"כ מביאין
לו כוס של יין לברך עליו ברכת המזון אבל לא שאר משקין אפילו אם קבע עלייהו. בפרק ערבי
פסחים (קז.) ת"ר אין מקדשין אלא על היין ואין מברכין אלא על היין ואסיקנא דהכי
קאמר אין אומרים הבא כוס של ברכה לברך אלא על היין ופירש רשב"ם אין מברכין ברכת
המזון. הני מילי דלא קבע עליה אבל קבע עליה לית לן בה לא גרסינן. וכן כתב שם המרדכי
(לז ע"ג) דלא גרסינן הכי משום דבכל ענין אין מברכין עליו כיון שאינו חמר מדינה.
ובהגהות מיימון פ"ז (אות ס) כתב שהלכות גדולות (הל' קדוש יג ע"א) (ור"ת)
[ור"ח] (שם קז.) והתוספות (קו: ד"ה מקדש) גורסין אותו וכן דעת ראבי"ה
(ח"א סי' קמט) וכתב עוד דאין נקרא קביעות אלא היכא שרגילין תמיד בכך כגון במקום
שאין יין מצוי ע"כ. וכן דעת הרא"ש (סי' יז) שמברכין על השכר אם אין יין מצוי
שכתב על אותה ברייתא מיהו היכא דהוה חמר מדינה נראה דמברכין עליו דהא הבדלה דלכולי
עלמא טעונה כוס מבדילין עליו וכל שכן ברכת המזון דאיכא למאן דאמר בפרק אלו דברים (נב.)
דאינה טעונה כוס ע"כ. וכן כתב רבינו בסמוך ואם אין יין מצוי באותו מקום יכול לברך
על השכר ושאר משקין. ומה שכתב דאין מברכין על שאר משקים אפילו אי קבע עלייהו היינו
במקום שמצוי יין אלא שאלו קבעו על השכר:
ואם אין יין מצוי באותו
מקום יכול לברך על שכר ושאר משקים. בפרק ערבי פסחים (קז.) אהא דת"ר אין מקדשין
אלא על היין ואין מברכין אלא על היין כתב הרא"ש (סי' יז) מיהו היכא דהוה חמר מדינה
נראה דמברכין עליו וכו' וכמו שנתבאר לעיל. ונראה דדוקא על שכר וכיוצא בו מברכין ברכת
המזון במקום שאין יין מצוי אבל על המים כלל וכלל לא וכן נראה מדברי הכל בו (שם כג ע"ד):
שולחן
ערוך אורח חיים סימן קפב סעיף ב
כוס ברכת המזון אינו
אלא של יין, (ה) ולא משאר משקים (ו) אפי' קבע סעודתו עליהם; ואם (ז) אין ב יין מצוי
(ח) באותו מקום והשכר או שאר משקין הוו חמר מדינה, (ט) מברכין עליהם, (י) ג חוץ מן
המים. הגה: (יא) ומה שנוהגין במדינות אלו <א> לברך על השכר, אין למחות דהא י"א
דאינו טעון כוס כלל, ועוד דהא עיקר חמר מדינה הוא שכר (יב) ד וקובעין הסעודה עליו;
ואע"ג דיין נמצא בעיר, מ"מ לא מיקרי מצוי לדבר זה, שהוא ביוקר (יג) ה ואי
אפשר (יד) לקנות יין בכל סעודה לברך עליו, אמנם המצוה מן המובחר לברך על יין (ד"ע). <ב> ויש מדקדקין כשמברכין ביחיד על היין (טו) ו
שלא לאחוז הכוס בידם, רק מניחין אותו על השלחן לפניהם, (טז) ונכון מנהג זה על דרך הקבלה
(ב"י).
משנה ברורה
על שולחן ערוך אורח חיים סימן קפב סעיף ב
(ה) ולא משאר משקים
- כמו לענין קידוש והבדלה דאינו על שאר משקין לכו"ע במקום דלא הויין חמר מדינה:
(ו) אפילו קבע סעודתו
- ר"ל שתוך הסעודה סמך על משקה והיה עיקר שתייתו מהם אפי' הכי אין זה מחשב
אותם לברך עליהם בהמ"ז כיון דאין אנשי העיר רגילין לשתותו תמיד במקום הזה:
(ז) אין יין מצוי
- ואפי' נמצא יין בעיר אלא שאינו מצוי הרבה ומפני זה עיקר שתיית בני העיר הוא שכר ושאר
משקין יש להקל לברך בהמ"ז על שכר ועיין בב"ח שכתב דאף דאינו מחויב להדר שם
אחר יין לקנותו מן החנוני מ"מ אם יש לו יין בביתו יברך על היין:
(ח) באותו מקום - היינו
בכל העיר אף שבשאר עיירות במדינה זו נמצא יין הרבה:
(ט) מברכין עליהם
- ואם יש לו שני מיני משקין כגון שכר ומי דבש וכיו"ב ואחד מהן חביב עליו יברך
על אותו המין שהוא חביב עליו וכ"ש אם מתחלה קודם בהמ"ז שתה ממנו מפני חביבותו
בודאי מהנכון לברך ג"כ עליו ולא על משקה האחר שלא יהא שלחנך מלא ושלחן רבך ריקם
אבל כ"ז דוקא אם אותו המין הוא חמר מדינה דהיינו שרגילין לשתותו במקום ההוא אבל
אם אין שותין אותו אלא לפרקים אף דבעצם הוא חשיב יותר מחבירו לא הוי חמר מדינה מידי
דהוי אשאר משקין כגון יין תפוחים ויין רמונים:
(י) חוץ מן המים -
אע"פ שרוב שתייתן מים אין מברכין עליו וה"ה קווא"ס ומי בארש"ט
אע"פ שרוב שתית ההמונים מהם אפ"ה לא חשיבי יותר ממים וטישביר אפשר דיש להקל
בשעת הדחק כשרוב ההמונים שותין מהם ועיין בסימן רצ"ו במ"ב סק"י מה שכתבנו
שם:
(יא) ומה שנוהגין וכו'
- ר"ל שנוהגין לברך על השכר אע"ג דיין מצוי בעיר:
(יב) וקובעין הסעודה
עליו - ר"ל אף אם לא נחשיב אותו לחמר מדינה כ"כ מפני שמצוי גם יין שם
מ"מ בלא"ה י"א דאם קבע סעודתו מתחלה על שאר משקין מחשיב אותם בזה ומברך
עליהם בהמ"ז אף דאיכא יין אלא דהמחבר סתם מעיקרא כהפוסקים דלא מהני קביעותא מ"מ
יש לצרף דעה זו להקל בזה שהיין ביוקר וקשה להשיגו:
(יג) ואי אפשר וכו'
- אבל לענין קידוש והבדלה משמע דגם רמ"א מודה דצריך לחזר דוקא אחר יין כיון דיין
נמצא בעיר אלא שהוא ביוקר:
(יד) לקנות יין בכל
סעודה - אבל אם יש לו יין בביתו צריך לברך עליו [ב"ח] ואם יש לו יין בביתו רק
מעט לצורך קידוש והבדלה א"צ לברך עליו דקידוש והבדלה לכו"ע טעון כוס וחמיר
מבהמ"ז:
(טו) שלא לאחוז - דהמדקדקים
שמברכין על הכוס הוא לצאת ידי דעה הראשונה שבסעיף א' דגם ביחיד טעון כוס ורק דמהזוהר
משמע דיחיד לא יברך על הכוס וע"כ מברכין ואין אוחזין בידם ובזה יוצאים ידי הכל
דאפילו האומרים טעונה כוס הרי הכוס לפניו על השלחן ואחיזתו אינה אלא למצוה מן המובחר
לד"ה:
(טז) ונכון מנהג זה
וכו' - ר"ל מה שאין אוחזין אותו בידים וכנ"ל וכהיום מנהג העולם שאין מברכין
על הכוס כלל ביחיד:
רמב"ם
הלכות כלי המקדש פרק ג הלכה ב
עבודה שלהן היא
שיהיו שומרין את המקדש, ויהיו מהן שוערין לפתוח שערי המקדש ולהגיף דלתותיו, ויהיו מהן
משוררין לשורר על הקרבן בכל יום, שנאמר ושרת בשם י"י אלהיו ככל אחיו הלוים, אי
זהו שירות שהוא בשם י"י הוי אומר זו שירה, ומתי אומר שירה על כל עולות הציבור
החובה ועל שלמי עצרת בעת ניסוך היין, אבל עולות נדבה שמקריבין הציבור לקיץ למזבח, וכן
הנסכין הבאין בפני עצמן אין אומרין עליהן שירה.
בית
יוסף אורח חיים סימן תרכא אות ג ד"ה כתב המרדכי
כתב המרדכי (יומא שם) השיב רבינו יעקב בר שמשון אם
חל שמיני של מילה ביום הכפורים אנו נמנעין ואין אנו אומרים ברכת מילה שעל הכוס לפי
שאין אומרים שירה אלא על היין (עי' ברכות לה.) וביום הכפורים אי אפשר להטעימו אפילו
לקטן דילמא אתי למיסרך ודוקא יום הכפורים שיש בו כרת אבל שאר תעניות אין חוששין ומשקין
לקטן או לאמו
בית
יוסף יורה דעה סימן רסה אות א (ב) ד"ה ואבי הבן
ועל הכוס מברכין
אותה שמברך תחלה בורא פרי הגפן. זה לא מצאתי מבואר בגמרא ולא בדברי הרי"ף והרמב"ם
אלא שמדברי המפרשים והגאונים שאכתוב בסימן זה (קצח. קצח:) נראה שהוא מוסכם מהכל לברך
אותה על הכוס. ומדברי המרדכי במסכת יומא (ס"ס תשכז) נראה שהטעם משום דאמרינן
(ברכות לה.) אין אומרים שירה אלא על היין:
שולחן
ערוך יורה דעה סימן רסה סעיף א
(א) המל, מברך:
אשר קדשנו במצותיו וצונו על המילה; (ב) ואבי הבן מברך א א] בין חתיכת הערלה לפריעה:
אשר קדשנו במצותיו וצונו ב להכניסו בבריתו של אברהם אבינו. הגה: (ג) ב] ואם אין אבי
הבן אצל המילה, יש מי שאומר שאדם אחר מברך ברכה זו, דהרי הבית דין מצווין למולו (רמב"ם
בשם י"א). ונוהגין שמי שתופס הנער מברך ברכה זו (טור ובשם ראב"ד והגהת מיי'
בשם סמ"ק). ג] וכן אם ד] האב בכאן ואינו יודע לברך (רבינו ירוחם נתיב א' וכ"כ
ב"י בשם אבודרהם). האב והמוהל כשמברכים, צריכים לעמוד (טור וב"י בשם ב"ה).
אבל התופס הנער, כשמברך, נוהגים שיושב ומברך. ה] י"א שכל העם שהם אצל המילה יעמדו,
שנאמר ויעמוד העם בברית (מלכים ב כג, ג). (מרדכי פר"א דמילה ובכל בו ור' ירוחם
ואבודרהם ותניא) וכן נוהגין מלבד התופס הנער, שהוא יושב. ואם אחרים עומדים שם, אומרים:
ג ו] כשם שהכנסתו לברית כן תכניסהו לתורה ולחופה ולמעשים טובים. ז] ואבי הבן או המוהל
ד או אחד מהעם מברך ח] על הכוס: בורא פרי הגפן. ויש נוהגים ליטול הדס בידו, ומברך עליו,
ולהריח, ה ואומר: בא"י אלהינו מלך העולם אשר קדש ידיד (ד) מבטן וכו'. ו ט] ונוהגין
שכשמגיע י] לבדמיך חיי, נותן מהיין באצבעו ופי התינוק. (וכשהמוהל מברך ברכה זו, רוחץ
תחלה ידיו ופיו, כדי שיברך בנקיות) (אבודרהם).
בית יוסף
אורח חיים סימן רעב
[ט] במקום שאין יין
מצוי מקדשין על השכר וכו'. בפרק ערבי פסחים (קז.) אמרינן דרבין אבדיל אשיכרא היכא
דהוי חמר מדינה ואמרינן בתר הכי בעא מיניה רב הונא מרב חסדא מהו לקדושי אשיכרא ופשט
דאין מקדשין ואין מבדילין עליו, וכתב הרא"ש (סי' יז) שאפילו אם נפרש בעיא דרב
הונא בחמר מדינה אפשר דכי היכי דלא קיימא לן כוותיה במאי דאמר אין מבדילין עליו הכי
נמי לא קיימא לן כוותיה במאי דאמר אין מקדשין עליו וכל שכן אם נפרש הבעיא בשאינו חמר
מדינה אבל כשהוא חמר מדינה מקדשין נמי עליו ונראה שדעת ר"י נוטה שמקדשין על השכר
היכא דהוי חמר מדינה וכן כתב ראב"ן (פסחים קסד ע"ד) וכן הסכימו רוב הגאונים
עכ"ל: ומשמע בגמרא (שם) דשכר שמבדילין עליו לאו דוקא של תמרים אלא הוא הדין למשקה
שאר הפירות וזהו שכתב רבינו מקדשין על השכר ושאר משקין, ומיהו על המים כתב שם רשב"ם
(ד"ה חמר מדינה) דאין מבדילין אפילו היכא דליכא יין ושכר וכתבו הרא"ש שם
וכן כתב רבינו ירוחם בחלק (ב') [כ' קג.] והגהות (מיימוניות) בפרק כ"ט (הי"ז
אות ד): וכתוב עוד בהגהות פרק כ"ט (שם) בשם ראבי"ה (סי' תקטז) חמר מדינה
פירוש כגון הגמוניא אחת אבל אם נמצא יין באותה הגמוניא אלא שהוא ביוקר אין לו לקדש
אריפתא ולא להבדיל אשיכרא. וכתב המרדכי שם (לז ע"ג) שאם לקו הכרמים ואין יין מצוי
אע"פ שבשאר שנים מצוי רוב יין, לשנה זו מיהא הוי השכר חמר מדינה. ונראה דכל היכא
שאין יין ישראל מצוי אע"פ שנמצא שם יין גוים הרבה שפיר הוי שכר חמר מדינה וכן
כתוב בתשובות הגהות מיימוניות שבסוף ספר הפלאה. אבל דעת הרמב"ם בפרק כ"ט
(הי"ז) שאין מקדשין על השכר כלל, וכתב הרב המגיד שכן כתב הר"י ן' גיאת (הל'
קידוש ע' ה) ושכן עיקר וכן כתבו הגהות (מיימונית הי"ז אות ג) בשם רשב"ם והגאונים
והלכות גדולות והאלפסי וראבי"ה (שם) והר"ם וכן כתב המרדכי (שם) בשם רבינו
פרץ (סמ"ק סי' רפא ע' רעט אות ד) דטוב יותר לקדש על הפת ולא על השכר אפילו אם
הוא חמר מדינה ובסמוך כתב רבינו בשם הרא"ש דהיינו בסעודת הלילה דוקא:
ומ"ש רבינו ומדברי
הרמב"ם יראה. הוא משום דאפשר דאינו מחלק בין קידוש להבדלה אלא במדינה שרוב יינה
שכר ומכל מקום יש בה יין אבל אם אינו מצוי בה יין כלל מקדשין על השכר אלא שלפי שלא
מצינו שחילקו בגמרא בכך נראה יותר דאפילו אין מצוי בה יין כלל קאמר דאין מקדשין על
השכר:
ועל הפת כתב רבינו
תם שאין מקדשין עליו וכו'. דברי רבינו תם הם כתובים בתוספות פרק ערבי פסחים (קו: ד"ה
מקדש) אההיא דזמנין חביבא ליה ריפתא מקדש אריפתא ופירש דהכי קאמר הוה מקדש אחמרא על
דעת לאכול מיד ריפתא והיה נוטל מיד ידיו קודם קידוש, ורשב"ם כתב שם (ד"ה
חביבא ליה ריפתא) דמקדשין על הפת וכן כתב שם רש"י אמתניתין (קיד.) דמזגו לו כוס
ראשון וכו' וכן כתב הרמב"ם בפרק כ"ט (ה"ט) וכן כתבו שם הגהות (מיימוניות
אות נ וס) בשם כמה גדולים וכן כתב הרא"ש בפרק ערבי פסחים (סי' יז) ונהגו העם לקדש
בפת וכן הסכימו כל הגאונים עכ"ל. ומשמע שאע"פ שמצוה מדברי סופרים לקדש על
היין כמו שכתב הרמב"ם בפרק כ"ט (ה"ו), אי חביבא ליה ריפתא מקדש אריפתא,
וכן כתב שם הרמב"ם (ה"ט) בהדיא שאם היה מתאוה לפת יותר מן היין מקדש על הפת
אע"פ שיש לו יין, ולפי זה מי שאינו שותה יין אינו צריך לחזר אחר יין לקידוש דהא
ודאי חביבא ליה ריפתא, אבל בהגהות כתוב שם דהא דמקדשין על הפת בשאין לו יין דוקא היא
וכן ראיתי נוהגין דאפילו מי שאינו שותה יין מחזר אחר יין לקידוש. ואההיא דזימנין חביבא
ליה ריפתא מקדש אריפתא איכא למידק דמשמע שאע"פ שיש לו יין היא כדברי הרמב"ם
דאי בשאין לו יין אפילו לא חביבא ליה ריפתא נמי אי אפשר לו לקדש אלא על הפת, ואם כן
סתם בני אדם שמתאוים יותר למאכל מלמשתה היה להם לקדש על הפת ולא על היין דמצוה להקדים
החביב, ושמא יש לומר שאע"פ שאם רצה להקדים החביב ולקדש על הפת הרשות בידו מכל
מקום כשאינו מקדים החביב ומקדש על היין כיון דמצוה מדברי סופרים לקדש על היין שפיר
דמי:
וכתב א"א שמקדשין
על השכר וכו' עד אין כאן שום שינוי. בפרק ערבי פסחים (שם): אם חל יום טוב במוצאי שבת
על איזה יותר טוב לומר יקנה"ז על השכר או על הפת יתבאר בסימן רצ"ו:
שולחן
ערוך אורח חיים סימן רעב סעיף ט
במקום שאין יין [ז]
מצוי, י"א * (כד) ו שמקדשים על שכר (כה) ושאר משקין, (כו) חוץ מן המים. וי"א
שאין מקדשין. (כז) ולהרא"ש, בלילה לא יקדש על השכר אלא (כח) ז על הפת, ובבקר יותר
(כט) <ו> טוב לקדש (ל) על השכר, שיברך עליו (לא) שהכל קודם ברכת המוציא, שאם
יברך על הפת תחלה אין כאן שום שינוי, ודברי טעם הם. הגה: וכן המנהג פשוט כדברי הרא"ש.
* ואם יין בעיר, (לב) ח לא יקדש על הפת. ט ומי שאינו שותה יין משום נדר, (לג) יכול לקדש עליו
וישתו אחרים המסובין עמו; ואם אין אחרים עמו יקדש על הפת ולא על היין, (לד) או ישמע
קידוש מאחרים. (הגהות מיימוני פרק כ"ט דמחזר אחר יין ותשובת מיימוני סוף הפלאה
סי' ד' דיקדש על הפת לכן צ"ל החילוק אם אוכל לבדו ואם אוכל עם אחרים).
משנה ברורה
על שולחן ערוך אורח חיים סימן רעב סעיף ט
(כד) שמקדשין על שכר
- ודוקא במקום דהוי חמר מדינה דהיינו שאין יין מצוי בכל העיר בשנה הזו ועיקר שתייתן
הוא משכר ושאר משקין ואם יש שם יין אלא שהוא ביוקר מקרי מצוי ואם אין יין ישראל מצוי
אע"פ שיין א"י מצוי לא מקרי מצוי עי"ז:
(כה) ושאר משקין -
וחלב ושמן אין בכלל זה דהא אינו חמר מדינה דאין רגילין לשתותו למשקה ומ"ש חוץ
מן המים ר"ל אף אם שתיית כל המקום ההוא הוא רק מים אפ"ה אין דינו לקרותו
חמר מדינה עי"ז ואודות יין שרוף עיין לקמיה:
(כו) חוץ מן המים
- עיין לקמן בסימן רצ"ו ס"ב במש"כ שם במ"ב:
(כז) ולהרא"ש
וכו' - גם הרא"ש ס"ל כהי"א הראשון אלא דכיון שהפת בא לצורך סעודת שבת
חשיב טפי משכר לקדש בו בלילה ולדינא יש ליזהר לכתחלה שלא לקדש בלילה על שום משקה חוץ
מן היין או פת אם אין יין בעיר וכדלקמיה דהרבה גדולי הראשונים מחמירין שאינו יוצא בזה
ידי קידוש וגם המחבר לא הכריע בזה להלכה:
(כח) על הפת - ומניח
ידיו עליו עד גמר הקידוש כמ"ש סי' תפ"ג והטעם דכמו שצריך לאחוז בידו הכוס
של קידוש כך צריך לאחוז הפת בידו כשמקדש על הפת:
(כט) טוב לקדש - היינו
דבזה הוא יותר טוב מעל הפת כמו שמפרש הטעם אבל יין במקום שהוא מצוי ודאי יברך עליו
אפילו ביום וכדמוכח בסימן רפ"ט ס"ב ומ"מ במדינתנו שהיין ביוקר ורוב
שתיית המדינה הוא משאר משקין לא נהגו אפילו הגדולים להדר אחר יין ביום שהקידוש שלו
הוא רק מדרבנן לכו"ע וסומכין עצמן על דברי המקילין בזה ומי שמברך גם ביום על היין
ודאי עושה מצוה מן המובחר:
(ל) על שכר - ואם חביב
לו יין שרוף יכול לקדש עליו ביום לכתחלה במדינתנו שהוא חמר מדינה אך שיזהר ליקח כוס
מחזיק רביעית ולשתות ממנו מלא לוגמיו שהוא רוב רביעית ובדיעבד או בשעת הדחק שאין יכול
לשתות כמלא לוגמיו ואין לו יין ושאר משקין אפילו שתיית כל המסובין מצטרפין למלא לוגמיו
וכדלעיל סימן רע"א סי"ד. ולענין מי דבש ושאר משקים עיין במה שכתבנו לקמן
בסימן רצ"ו במ"ב:
(לא) שהכל - ובזו הברכה
שהוא מוסיף קודם הסעודה הוא היכר שהוא לכבוד השבת משא"כ אם יברך על הפת אין כאן
היכר כלל שהרי בבוקר אין אומרים נוסח הקידוש:
(לב) לא יקדש על הפת
- כדי לחוש לדעת ר"ת שסובר דאין מקדשין על הפת כלל [מ"א]. ודע דאפילו להרא"ש
ויתר הפוסקים דנקטינן כוותייהו דמותר לקדש על הפת ג"כ מודו דבמקום שיש יין בעיר
אין מקדשין על הפת דעיקר מצוה הוא על היין אך דלדידהו אם הפת חביב לו יותר מיין אז
מותר לקדש על הפת אפילו יש לו יין וכן פסק בדה"ח ואפשר שע"ז סומכין העולם
להקל בזה:
(לג) יכול לקדש עליו
וכו' - ובמ"א הכריע דאסור בזה לקדש ע"מ שישתו אחרים כיין שהם יודעים לברך
בעצמן בפה"ג וכדמוכח לקמן סימן רע"ג ס"ד אלא הם יקדשו בעצמן והוא יקדש
על הפת:
(לד) או ישמע קידוש
מאחרים - ר"ל ילך אצל מסובין אחרים שמקדשין לעצמן:
ביאור
הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן רעב סעיף ט
* שמקדשין על שכר
- עיין במ"ב והוא מהמ"א בשם הפוסקים ודעת הרמב"ם דאם רוב שתיית המדינה
הוא שכר מקרי חמר מדינה ומשמע דאפילו יש ג"כ יין בעיר [ועיין בא"ר] אך הוא
סובר דלא מהני חמר מדינה אלא בהבדלה אבל בקידוש אין רשאי לקדש על שום משקין חוץ מן
היין:
* ואם יין בעיר לא
יקדש על הפת - עיין במ"ב והיינו אפילו אם הפת חביב עליו יותר מיין וכדמוכח מהד"מ
ע"ש אמנם בדה"ח ראיתי שפסק דאם הפת חביב לו יותר מיין יכול לקדש על הפת ומשמע
שדעתו נוטה להכריע כמו שמצדד הב"י בסוף דבריו. והנה מהרמב"ם משמע דמפרש דריפתא
חביבא ליה היינו יותר מיין ובטור בשם רב האי משמע דריפתא חביבא ליה היינו שהיין אינו
מקובל ונהנה ממנו ונראה דבאופן זה שצייר רב האי בודאי נוכל לסמוך על דעת הב"י
לקדש על הפת לכתחלה:
רמב"ם
הלכות שבת פרק כט הלכה ז
כיצד הוא עושה לוקח
כוס שהוא מחזיק רביעית או יתר ומדיחו מבפנים ושוטפו מבחוץ וממלאהו יין ואוחזו בימינו
ומגביהו מן הקרקע טפח או יתר ולא יסייע בשמאל, ומברך על הגפן ואחר כך מקדש, ומנהג פשוט
בכל ישראל לקרות בתחלה ט פרשת ויכלו ואחר כך מברך על היין ואחר כך מקדש י ושותה
מלוא לוגמיו ומשקה לכל בני חבורה ואח"כ נוטל ידיו כ ומברך המוציא ואוכל.
בית יוסף
אורח חיים סימן רעא אות [יג] ד"ה ושותה מלא
[יג] ושותה מלא לוגמיו
ואם שתה פחות לא יצא. בפרק ערבי פסחים (קז.) מימרא דרב הונא, וכתבו התוספות (שם
ד"ה אם טעם) והרא"ש (סי' יח) והר"ן (כב: ד"ה אם טעם) דלאו מלא
לוגמיו ממש קאמר אלא כדמפרש בפרק בתרא דיומא כל שאילו מסלקו לצד אחד ויראה [כ]מלא לוגמיו
והוא פחות מרביעית כדאמרינן התם, ונראה שהוא רוב רביעית דאמרינן לקמן (פסחים קח:) והוא
דשתה רובא דכסא, וסיים בה הרא"ש ודלא כרב עמרם ורב צמח גאון (ספר העתים סי' קמא
ע' קפה) שכתבו אם קידש ולא טעם רביעית לא יצא עכ"ל:
שולחן
ערוך אורח חיים סימן רעא סעיף יג
* (סד) צריך לשתות
מכוס של קידוש (סה) <טז> כמלא לוגמיו, (סו) דהיינו כל שיסלקנו לצד אחד בפיו ויראה
מלא לוגמיו, * (סז) והוא (סח) כט רובו * של רביעית.
משנה ברורה
על שולחן ערוך אורח חיים סימן רעא סעיף יג
(סד) צריך לשתות וכו'
- ואם לאו לא יצא:
(סה) כמלא לוגמיו
- דבעינן שיעור חשוב שתתישב דעתו עי"ז:
(סו) דהיינו וכו'
- ר"ל ולא בעינן שיהא מלא פיו ממש משני הצדדים:
(סז) והוא וכו' - ושיעור
זה די אפילו אם היה הכוס גדול שמחזיק כמה רביעיות:
(סח) רובו של רביעית
- היינו באדם בינוני מחזיק שיעורו כך אבל באדם גדול ביותר משערינן כמלא לוגמיו דידיה
לפי גדלו ומ"מ לא בעי לשתות טפי מרביעית. ודע דשיעור רביעית הוא כמעט מלא שתי
קליפות מביצה בינונית של תרנגולת והוא שיעור ביצה ומחצה עם הקליפה דלוג הוא ששה ביצים
כדאיתא בגמרא וממילא רביעית הלוג הוא ביצה וחצי [מ"א ופמ"ג בסי' ר"י
ובח"י הלכות פסח וש"א] ויש מחמירין מאד בענין השיעורין והוכיחו דהביצים נתקטנו
בזמנינו למחצית ממה שהיה בימי הגמרא וע"כ שיעור רביעית הוא בכפלים וכן נ"מ
מזה לענין כזית מצה דהוא כחצי ביצה כמבואר בסי' תפ"ו ועיין בבה"ל מה שכתבנו
בענין זה דנכון לחוש לדבריהם לענין קידוש של לילה ועכ"פ יראה לכתחלה שיחזיק הכוס
כשני ביצים והשתיה אף שהכוס גדול די שישתה כמלא לוגמיו דידיה. ודע עוד דהשיעור של מלא
לוגמיו צריך לשתות בלי הפסק הרבה בינתים דהיינו שלא ישהה מתחלת שתיה ראשונה עד סוף
שתיה אחרונה יותר מכדי שתיית רביעית ועכ"פ לא יפסיק זמן רב כדי אכילת פרס ואם
הפסיק בכדי אכילת פרס אף בדיעבד לא יצא וצריך ליזהר בזה כשמקדש בשחרית על יי"ש
שאז מצוי להכשל בזה:
ביאור
הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן רעא סעיף יג
* צריך לשתות וכו'
כמלא לוגמיו - ואפילו בדיעבד הוא לעכובא כדאיתא בגמרא והאי דנקט לישנא דלכתחלה נראה
דבא לאשמועינן דאפילו לכתחלה די בזה ולא בעינן שישתה כל הכוס כמו לקמן לענין ד' כוסות
בסימן תע"ב ס"ט באחרונים שם בשם התוספות והטעם כמו שכתב הב"ח שם ע"ש
וכן מוכח בפסחים ק"ז ע"א בברייתא שם מטעמת יין כל שהוא ר' יוסי ב"ר
יהודא אמר מלא לוגמיו משמע דהכל אלכתחלה קאי:
* והוא רובו וכו'
- עיין במ"ב וכן סתם השו"ע לעיל בסימן ק"צ והוא שיטת התוס' וש"פ
אבל בסימן תרי"ב ס"ט העתיק המחבר דשעורו הוא פחות מרביעית והוא כדעת הר"ן
המובא שם בב"י דמגמרא דפרק יום הכפורים לא שמעינן אלא דכמלא לוגמיו הוא פחות מרביעית
ותימה למה לא הביא המחבר כאן דעת הר"ן אפילו בשם י"א [תו"ש] ואפשר לומר
דשם דמיירי לענין חיוב חטאת נקט השעור דהוא חייב לכו"ע [דלענין איסורא אפילו כל
שהוא אסור מן התורה] אבל הכא לענין קידוש דשיעור הטעימה הוא מדרבנן סמך אתוס' ושארי
פוסקים דדי ברוב רביעית לאדם בינוני דזהו שעורו. ודע דמלשונם משמע דבקטן לפי קטנו
אף שהוא בן י"ג שנה ולא בעינן אפילו רוב רביעית וכ"כ בדה"ח דבקטן לפי
קטנו והטעם כמו לענין יוה"כ דודאי חייב באדם קטן אפילו פחות מרוב רביעית אם הוא
כמלא לוגמיו דידיה דמיתבא דעתיה עי"ז ולענ"ד יש לעיין בזה דמסתימת הגמרא
והוא דשתה רובא דכסא משמע דפחות משעור זה אינו יוצא בכל גוונא והא דהזכיר הגמרא השעור
דמלא לוגמיו יש לומר דלאשמועינן דבאדם גדול הוי השעור יותר מרוב רביעית כמ"ש המ"א
ואינו ראיה מיוה"כ דשם טעם החיוב הוא משום יתובי דעתיה כדאיתא בגמרא משא"כ
לענין קידוש אפשר דתקנת חכמים הוא כך שישתה דוקא רוב הכוס שהוא מקדש עליו וכ"ש
לדעת הר"ן שדעתו דכמלא לוגמיו באדם בינוני הוא פחות מרביעית בודאי י"ל דבכל
אדם אפילו קטן ביותר מלא לוגמיו דידיה הוא לא פחות מרוב רביעית אך דמדברי הגמרא יש
לדחות קצת דדוקא לענין ד' כוסות רוב כוס הוא לעכובא אפילו באדם קטן ולא לענין קידוש
דעלמא וצ"ע בכ"ז. ודע דלענין קטן ממש כשמקדש משום מצות חינוך בודאי יש לסמוך
להקל דדי במלא לוגמיו דידיה שהוא פחות מרוב רביעית. ודע עוד דמה שכתבו הפוסקים דבגדול
כמלא לוגמיו הוא כמלא לוגמיו דידיה וכמו לענין יוה"כ משמע ביומא פ' לדעת ב"ה
שם דהלכה כוותייהו דהוא דוקא מרווח ולא דחוק ע"ש ובעניננו לענין יותר מרביעית
אין נ"מ מזה כמ"ש במ"ב דדי ברביעית בכל אדם ונ"מ רק לענין פחות
מרביעית:
* של רביעית - עיין
במ"ב והנה הגאון צל"ח פרק ערבי פסחים דף ק"ט כתב שטרח ומדד שעור קמח
לחלה ע"פ שעורו של הרמב"ם פ"ו מבכורים שהוא שעורו של רב חסדא בגמרא
ע"פ חשבון מ' סאה למקוה ושוב מדד שעור חלה ע"פ מה שהפילו מ"ג ביצים
מן המים כמ"ש בטוש"ע א"ח סי' תנ"ו והיה הכלי הראשון מחזיק שני
פעמים כפי שעור הזה ע"כ שפט הגאון ז"ל שע"כ הביצים נתקטנו במחצית ממה
שהיו בימים הקדמונים וא"כ כל שעורנו הן בשתיית רביעית שאנו משערים ביצה ומחצה
וכן שעור חלה של מ"ג ביצים וכן אכילת כזית מצה ומרור שאנו משערים כחצי ביצה הכל
הוא הטעאה וצריך להיות בכפל ע"ש שהאריך להוכיח דשעורי האצבעות לא נשתנו להתקטן
בזמננו מכפי מה שהעתיק הרמב"ם וע"כ דרק הביצים נתקטנו. ולענ"ד אף דקושיתו
היא קושיא גדולה וחמורה על שעורנו אבל לנגד שיטתו יש ג"כ קושיא חמורה והוא דהנה
בסוגיא דיומא דף פ' מוכח דשעור כמלא לוגמיו משני הצדדים באדם בינוני הוא יותר מרביעית
ע"ש בתוד"ה ה"נ וכ"כ הר"ן וש"פ ואי ס"ד דשעור רביעית
בזמננו הוא כפלים דהיינו שעור ג' ביצים שלנו א"כ כמלא לוגמיו באדם בינוני משני
הצדדים הוא יותר מג' ביצים [דהא הוכיח הצל"ח דאף בזמנינו לא נתקטן האדם באצבעותיו
ממה שהיה מקודם וא"כ פשוט דכה"ג ביתר אבריו] וזה כבר בחנתי ונסיתי בכמה אנשים
בינונים המלא לוגמא שלהם משני הצדדים ועלה לכל היותר רק עד שני ביצים בינונים בקליפה
שלהם הרי דביצים שלנו לא נתקטנו כ"כ רק איזה שעור קטן לבד [או אפשר דהאמת הוא
כפי שיטת הר"ן שהובא בב"י בסימן תרי"ב דמלא לוגמיו מצד אחד הוא פחות
מרביעית ולא קים לן בשעורו כמה ע"ש וא"כ אפשר דהוא יותר מרוב רביעית והוא
כשעור ביצה וממילא משני הצדדים הוא כשעור שני ביצים] וע"כ צע"ג בענין השעורים
שכאשר נבא לבחינה אנו רואים ששני השיעורים סותרים היינו השעור רביעית ששיער רב חסדא
[בפסחים ק"ט] ע"פ חשבון מ' סאה למקוה והוא מוסכם להלכה בפוסקים ולפי מה שמדד
הצל"ח וגם הגאון חתם סופר [בתשובה קכ"ז או"ח] הוא מחזיק ג' ביצים בינונים
שלנו עם הקליפה ולפי מה דמוכח בגמ' דיומא הנ"ל לא יחזיק לכל היותר כ"א שני
ביצים. ולמעשה נראה דלענין דאורייתא כגון כזית מצה בליל פסח בודאי יש להחמיר כדבריהם
וכן לענין קידוש של לילה דעיקרו הוא דאורייתא ג"כ נכון לחוש לכתחלה לדברי הצל"ח
הנ"ל וכן בחתם סופר מחמיר ג"כ לענין רביעית כדבריו [ומיהו לענין קידוש
שחרית ולשאר כוס של ברכה יש לסמוך על מנהג העולם שנוהגין כמבואר במ"א ופמ"ג
וש"א] ועכ"פ יראה לכתחלה שיחזיק הכוס כשני ביצים עם הקליפה וכנ"ל. ודע
עוד דאפילו לדברי הצל"ח שהכוס צריך להחזיק כג' ביצים שלנו מ"מ לענין שתית
הכוס בודאי יש לסמוך להקל שלא ישתה אלא כמלא לוגמיו דידיה אף שלא יעלה כ"א עד
קרוב לשליש הכוס וכמו שפסק בדה"ח דלכל אחד כמלא לוגמיו דידיה משערינן ואף שפקפקנו
לעיל בענין זה על דבריו מ"מ תרי חומרי לא עבדינן וע"כ מי שאין לו יין כ"כ
ישתה רק כמלא לוגמיו דידיה והיותר ישייר עד למחר ובשחרית יכול לקדש על כוס של קטן מזה
וכמ"ש למעלה:
בית יוסף
אורח חיים סימן תעב
ט ושיעור הכוס רביעית
ומדת הכלי שיכילנו ארכו כרוחב שני גודלים וכן רחבו [וכו']. שם בגמרא (קט.):
ומה שכתב ואין צריך
[שישתה] כולו אלא רובו. כן משמע בגמרא (קח:) ומיהו התוספות (ד"ה רובא) כתבו דלכתחלה
צריך לשתות רביעית וכן משמע מדברי הרא"ש (שם). וכתב הכל בו (סי' נ יא ע"ג)
אם היה כוס גדול שיש בו שתי רביעיות שותין בו שנים זה אחר זה ויוצאין וז"ל ארחות
חיים (סדר ליל הפסח סי' ו) אם היה כוס גדול שיש בו שתי רביעיות שותין בו שנים או יותר
לפי הרביעיות ויוצאין (ואחד) [שאחר] ששתה מלוא לוגמיו אפילו (מכולם) [מכוס] קטן שאינו
מחזיק [רק] רביעית משקה לבניו ולבני ביתו הקטנים. והרמב"ן כתב שצריך לשתות רוב
מכל כוס אפילו מחזיק כמה רביעיות וכ"כ מורינו ה"ר ש"ט עכ"ל:
ומה שכתב שצריך למזגו
ושיעורו רביעית אחר שימזגנו. שם:
ומה שכתב ואם שתאו
חי יצא. שם (קח:) שתאן חי ידי ארבע כוסות יצא ידי חירות לא יצא וכתב הר"ן (שם)
ידי ארבע כוסות יצא. וכגון שיש בכל כוס רביעית הלוג דבציר מרביעית לאו כלום הוא דכי
היכי דבמזוג בעינן רביעית בין הכל הכי נמי בחי בעינן רביעית: ידי חירות לא יצא. שלא
קיים מצוה מן המובחר ומיהו אינו צריך לחזור ולשתות ארבע כוסות וכ"כ המגיד (פ"ז
ה"ט):
ומה שכתב ויין שלנו
לכתחלה אינו צריך מזיגה. כ"כ המרדכי בפרק ערבי פסחים (שם) שתאן חי יצא דוקא דיעבד
אבל לכתחלה צריך שיהא מזוג כדאמר במסכת ברכות (נ:) ודוקא ביין שלהם שהיה חזק ביותר
כדאמרינן בכמה דוכתי (שבת עז. וש"נ) אבל יין שלנו שאינו חזק כ"כ טוב לשתותו
חי וכ"כ הגהות מיימוניות (שם אות ו) בשם רשב"ם (קח: ד"ה ידי חירות)
דיינות שלנו אין צריכין מזיגה: כתב הרוקח בסימן רפ"ג בתוספתא שתאן בפוסין לא יצא
פירוש ששהא שעה גדולה ביניהם:
שולחן
ערוך אורח חיים סימן תעב סעיף ט
שיעור הכוס, (כז) רביעית
(כח) לאחר שימזגנו (כט) (אם רוצה למזגו), * וישתה (ל) <ח> כולו או רובו. ואם יש בו הרבה רביעיות, (לא) ט שותין ממנו כל כך בני
אדם (לב) כמנין רביעיות שבו. י ויש אומרים שצריך לשתות (לג) רוב הכוס, אפילו מחזיק
כמה רביעיות. (וצריך לשתות השיעור (לד) יא שלא בהפסק גדול בנתיים) (ב"י בשם רוקח).
משנה ברורה
על שולחן ערוך אורח חיים סימן תעב סעיף ט
(כז) רביעית - ושעורו
עיין לעיל בסימן רע"א ס"ק ס"ח במ"ב שם:
(כח) לאחר שימזגנו
- היינו דלא בעינן רביעית יין חי אלא רביעית ביחד עם המים שמזוג בו. ובזמניהם שהיו
היינות חזקים מאד היו מוזגין על חד תלת ובזמנינו שהיינות חלושים עיין לעיל בסימן ער"ב
ס"ק ט"ז במ"ב:
(כט) אם רוצה למזגו
- ר"ל דבזמנינו שהיינות חלושים אין חיוב למוזגו אפילו לכתחלה. ודע דאפילו אם
שותה יין חי וחזק מ"מ צריך דוקא רביעית שלם דלא חלקו חז"ל בשיעורים:
(ל) כולו או רובו
- היינו כולו לכתחלה או רובו בדיעבד ובמדינות שהיין ביוקר אפילו לכתחלה סגי
ברובו אך כוס הרביעית ישתה כולו כדי שיהא יכול לברך ברכה אחרונה לכו"ע [אחרונים].
יש שמקמצין וכועסין על המשרתים אם שותין הרבה ועתידין ליתן את הדין שמכשילן ומונען
מן המצוה [ח"א]:
(לא) שותין ממנו וכו'
- מלשון זה משמע דאפילו לכתחלה שרי כל שיש רביעית לכל אחד ואע"ג דבעינן לכתחלה
כוס מלא וגם שלא יהיה פגום הכא כיון דלהראשון היה כוס מלא כולהו אתיין מכח הראשון ואפשר
עוד דהמחבר עיקר דינא אתא לאשמועינן דשניהם יוצאין בכוס אחד:
(לב) כמנין רביעיות
שבו - ובדיעבד סגי אפילו היה לכל אחד רק רוב רביעית:
(לג) רוב הכוס אפי'
וכו' - אף שבעלמא די ברוב רביעית אפילו מכוס גדול הכא לענין כוסות חמיר טפי דבעינן
דוקא רוב כוס ואם לאו לא יצא. ולדינא קיי"ל כדעה הראשונה. ומ"מ אם בדעתו
לשתות הרבה לא יקח כוס גדול רק כוס שמחזיק רביעית כדי לחוש לדעה זו:
(לד) שלא בהפסק גדול
- דהיינו שלא ישהה בשתיית רוב הכוס יותר מכדי אכילת פרס ואם שהה יותר משיעור זה אין
מצטרף תחלת השתיה לסופה ואפילו בדיעבד לא יצא וצריך לחזור ולשתות אפילו בכוסות אחרונות
[דאין כאן משום מוסיף על הכוסות כיון דלכו"ע לא יצא] ולכתחלה יש ליזהר שלא לשהות
בשתיית רוב הכוס יותר מכדי שתיית רביעית לחוש לדעה ראשונה המבואר בסימן תרי"ב
ע"ש ומ"מ בדיעבד אם שהה בשתי כוסות אחרונות לא יחזור וישתה וכעין המבואר
לעיל בס"ז בהג"ה עי"ש. ובשתי כוסות ראשונות יחזור וישתה. ולכתחלה נכון
לשתות רוב הרביעית בבת אחת:
ביאור
הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תעב סעיף ט
* וישתה כולו או רובו
- עיין במ"ב. והנה רוב רביעית הוא שיעור מלא לוגמא באדם בינוני ואם הוא אדם גדול
שמלא לוגמיו דידיה הוא יותר מרוב רביעית צריך דוקא מלא לוגמיו דידיה כן נתבאר לעיל
בסימן רע"ב לענין קידוש עיי"ש בסי"ג במשנה ברורה וכ"ש לענין ד'
כוסות וע"ש בבה"ל שהכרענו עוד דלענין ד' כוסות בעינן דוקא רוב כוס לחומרא
וכגון שהוא אדם קטן שנעשה בן י"ג דמלא לוגמיו דידיה הוא פחות מרוב רביעית צריך
דוקא רוב רביעית ומצאתי כעת להר"ן פ' ע"פ ד"ה אם טעם שכתב ג"כ
כדברינו וכ"כ מהר"ם חלאווה בחידושיו שם:
רמב"ם
הלכות שבת פרק כט הלכה יד
אין מקדשין אלא על
היין הראוי לנסך על גבי המזבח, לפיכך אם נתערב בו דבש או שאור אפילו כטיפת החרדל
בחבית גדולה אין מקדשין עליו, כך אנו מורין בכל המערב, ויש מי שמתיר לקדש עליו ואומר
לא נאמר היין הראוי לנסך על גבי המזבח אלא להוציא יין שריחו רע או מגולה או ש מבושל
שאין מקדשין על אחד מהן. +/השגת הראב"ד/ [ויש מי שמתיר וכו'] להוציא יין שריחו
רע או מגולה או מבושל שאין מקדשין על אחד מהן. א"א ואמת הוא זה וכן מפורש בירושלמי
(פסחים פ"י ה"א) שמקדשין ביין קונדיטון.+
בית יוסף
אורח חיים סימן רעב אות [א (א)] ד"ה אין מקדשין
[א (א)] אין מקדשין
אלא על היין הראוי לנסך על גבי המזבח למעוטי ריחו רע. בפרק המוכר פירות (ב"ב צז):
וביאור דברי רבינו
למעוטי ריחו רע. דהיינו שמסריח קצת אבל אין בו שינוי לחמיצות דריחיה וטעמיה חמרא ומברכין
עליו בורא פרי הגפן ואפילו הכי אין מקדשין עליו מאחר שמסריח קצת. ועוד יש לומר דהכי
קאמר למעוטי ריחו רע שמסריח קצת ומכל מקום כיון דריחיה וטעמיה חמרא מברכין עליו בורא
פרי הגפן. והראשון נראה יותר דהכא בדיני קידוש עסיק ולא בדיני ברכות:
ולמעוטי מגולה אפילו
סיננו במסננת. גם זה שם (ע"ב):
שולחן
ערוך אורח חיים סימן רעב סעיף א
* (א) אין מקדשין
* על יין * (ב) שריחו רע, אע"ג דריחיה וטעמיה חמרא, ולא א על <א> יין מגולה
<ב> אפילו האידנא (ג) דלא קפדינן אגילוי. הגה: ואין מקדשין על היין <ג>
דריחיה חמרא (ד) ב וטעמיה חלא (טור).
משנה ברורה
על שולחן ערוך אורח חיים סימן רעב סעיף א
(א) אין מקדשין -
אפילו אין לו יין אחר ואפילו בדיעבד אם קידש משמע מדברי הרמב"ן שהובא בב"י
דלא יצא ועיין בבה"ל. ואם מותר להבדיל על היין כזה עיין בחדושי רע"א שמסתפק
בזה ול"נ פשוט הדבר לאיסור כיון שהטעם הוא משום הקריבהו נא לפחתך אח"כ מצאתי
בברכי יוסף שכ"כ בשם ספר בית יהודה. ופשוט דה"ה על השכר שריחו רע אין מקדשין:
(ב) שריחו רע - היינו
שמסריח קצת מחמת שמונח בכלי מאוס ואף דמברכין עליו בפה"ג אפ"ה לקדש אסור
משום הקריבהו נא לפחתך וגו':
(ג) דלא קפדינן אגילוי
- משום שאין מצויין אצלנו נחשים אפ"ה אסור משום הקריבהו נא לפחתך מיהו אם עמד
שעה מועטת מגולה אין להקפיד האידנא כ"ז שלא נמר טעמו וריחו וכתב הח"א דדוקא
במקום שהיין ביוקר דלא קפדי כולי האי בגילוי מועט אבל המקדש על השכר יהיה זהיר בזה
ונראה דבאין לו אחר אין להקפיד בדיעבד גם בשכר כמו ביין:
(ד) וטעמיה חלא - דבתר
טעמא אזלינן וכחלא דמי ולכך לקמן בס"ג בטעמיה חמרא מקדשין עליו אע"ג דריחו
חלא וטעמי' חלא נקרא כל שבני אדם נמנעין לשתותו משום חמצותו וכמ"ש סימן ר"ד
ס"ד וכתבו האחרונים דלחנם העתיק הרמ"א דין זה דגם בפה"ג אין מברכין
עליו כדאיתא שם וכ"ש שאין מקדשין:
ביאור
הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן רעב סעיף א
* אין מקדשין וכו'
- עיין מש"כ במ"ב בשם הרמב"ן דאפילו בדיעבד לא יצא וכן הביא ג"כ
בספר ברכי יוסף אך שכתב דלדעת הריטב"א דסובר דיין אדום הוא מצוה בעלמא אע"ג
דבגמרא השיב לו רבא להחמיר אפשר דה"ה בזה ובאמת לא דמי להדדי כמו שכתב בעצמו שם
אך לענ"ד יש לעיין בזה וכי משום הקריבהו נא לפחתך יהיה פסול דיעבד הלא אם שחט
בהמה כחושה לקרבן יש בזה ג"כ משום הקריבהו נא לפחתך וכדפירש"י במנחות ס"ד
ואפ"ה בודאי יצא בדיעבד בקרבן כזה דמבחר נדריך הוא רק מצוה לכתחלה וה"נ לענין
קידוש וא"ל דא"כ לפי דברינו יהיה נא כשר גם בניסוך היין בדיעבד כמו לענין
קרבן וא"ל דאה"נ א"כ יהיה נא כשר בקידוש אף לכתחלה וכדמשמע בתחלת הסוגיא
דמה דכשר התם בדיעבד כשר בקידוש לכתחלה י"ל דדוקא בפסולים שהחמירה התורה בניסוך
היין מטעם אחר ס"ל להגמרא דדבר שאינו אסור שם רק לכתחלה בקידוש כשר לגמרי דקידוש
אינו חמיר כמו נסוך היין אבל בזה שהפסול לכתחלה בנסוך היין הוא משום הקריבהו נא לפחתך
מסתברא דצריך להחמיר לכתחלה אף בקידוש ואה"נ דבדיעבד גם בנסוך היין אינו פסול
וכ"ש בקידוש וע"ש בברכי יוסף מה שכתב עוד בזה:
* על יין וכו' - עיין
בחדושי רע"א שמסתפק לפי מה דאיתא בב"י דלדעת הרמב"ן דאין מקדשין על
יין לבן אפ"ה מבדילין משום דלא גרע משכר אפשר דה"ה בכל הני דסימן זה אף דאין
מקדשין אפשר דמבדילין וכעין זה הביא בבה"ט בשם ש"א ולענ"ד לא דמי כלל
דהתם הטעם דכשר להבדלה דאף דאין ע"ז שם יין מ"מ לא גרע משאר חמר מדינה דכשרין
להבדלה ואיירי שהיין לבן הוא חמר מדינה וכמו שביאר הגר"א משא"כ בזה שהטעם
הוא משום הקריבהו נא לפחתך מה חלוק יש בין קידוש להבדלה וכן מצאתי בברכי יוסף בשם הבית
יהודה לאסור וכן מה דמסתפק ר"ע שם אי מותר לקדש בשחרית על יין שריחו רע מטעם זה
ג"כ דלא גרע משכר ג"כ לענ"ד אין להסתפק בזה דבודאי אסור וכנ"ל:
* שריחו רע - עיין
במ"ב דהיינו שמסריח קצת ואם אין מסריח רק שנקלט בו ריח אחר ע"י החבית לא
מצאתי בפוסקים [ועיין בשה"צ] אח"כ מצאתי קצת ראיה להחמיר ממנחות פ"ו
ע"ב אין מביאין יין לנסכים לא המתוק ולא המעושן ופירש הרמב"ם שם בבאורו דמעושן
הוא שאם היה לכלי ריח אותו היין היה בו הבל והוא הנקרא מעושן ואירע הרבה המום הזה אצלנו
ביינות המערב עכ"ל [כן הוא הגירסא אצלנו והתוי"ט העתיק שאם היה לכלי ריח
רע אותו היין יש בו ריח רע וגירסא שלנו היא עיקר דכן משמע מדבריו בפ"ו מהלכות
איסורי מזבח ה"א דמעושן לא הוי בכלל יש בו ריח רע ע"ש] ומשמע דכונתו למה
שכתבנו וכיון דלנסכים פסול אפילו דיעבד משום דנשתנה לגריעותא גם לקידוש נמי פסול דכן
מוכח שם בסוגיא דב"ב דכל מה דפסול לנסכים דיעבד פסול גם לקידוש דאף להפוסקים דמכשירין
במבושל לקידוש אף דלנסכים פסול התם הטעם כמו שכתב הרא"ש משום דס"ל דמבושל
אשתני למעליותא והוי כמו מזוג דמכשרינן בגמרא משום דעלויא עלייה משא"כ בזה אלא
דכ"ז הוא ראיה רק לפירוש הרמב"ם במשנה הנ"ל אבל אם נפרש המשנה דיין
מעושן כפשטיה וכמו שפירשו שארי הראשונים [עיין ברש"י שם ובתוספות ב"ב י"ח
ובר"ן בפרק ערבי פסחים ועיין לקמיה מה שכתבנו בזה בשם הגרע"א] שוב אין ראיה
לדין הנ"ל ואולי דגם בזה יש משום הקריבהו נא לפחתך וגו' וצ"ע:
בית יוסף
אורח חיים סימן רעא
[י (א)] כתב הכל בו
בסימן מ"א שהיה לנו לקדש מעומד לכבוד המלך שאנו יוצאין לקראתו אך לפי שאין קידוש
אלא במקום סעודה צריך לישב דאי קאים ויתיב מיחזי כי חוכא ואטלולא ע"כ. ולי נראה
דמקדש מעומד נמי כיון דסמוך לשולחן הוא שפיר מיקרי במקום סעודה שהרי לדעת הרמב"ם
(הל' סוכה פ"ו הי"ב) בחג הסוכות צריך לקדש מעומד:
ומקדש על כוס מלא יין
שלא יהיה פגום. פיסול כוס פגום נזכר בריש פרק ערבי פסחים (קה:), ואע"ג דבגמרא
לא הזכירו אלא כוס של ברכה, קידוש והבדלה בכלל כוס של ברכה הם, וכן כתב שם הרי"ף
(כב:) וז"ל כסא דטעים ליה בפומיה לא מיבעי ליה לברוכי עליה ברכת המזון ולאו למימר
עליה קידושא ואבדלתא דאמר מר טעמו פגמו, וכן כתב הרמב"ם בפכ"ט (הט"ז)
והתוספות בפרק אלו דברים שבין בית שמאי (ברכות נב. ד"ה טעמו): וכתב עוד הרמב"ם
שם (ה"ז) שיש לו כל דיני כוס של ברכת המזון שטעון הדחה ושטיפה ושיהיה מלא ואוחזו
בימינו ומגביהו מן הקרקע טפח או יתר ולא יסייע בשמאל:
שולחן
ערוך אורח חיים סימן רעא סעיף י
מקדש (מב) על כוס מלא
יין (מג) שלא יהיה פגום, וטעון (מד) כל מה שטעון כוס של בהמ"ז, (מה) כא <יג> ואומר ויכלו מעומד, ואח"כ אומר
בפה"ג ואח"כ קידוש. הגה: ויכול לעמוד בשעת הקידוש, (מו) ויותר טוב לישב
(כל בו); ונוהגים לישב (מז) אף בשעה שאומר ויכלו, רק כשמתחילין עומדין קצת לכבוד השם
כב כי מתחילין יום הששי ויכלו השמים ונרמז השם בר"ת. וכשמתחיל (מח) כג יתן עיניו
בנרות (מהרי"ל ושכל טוב), ובשעת הקידוש בכוס של ברכה, וכן נראה לי. (מט) ע"ל
סימן קפ"ג סעיף ד'.
משנה ברורה
על שולחן ערוך אורח חיים סימן רעא סעיף י
(מב) על כוס מלא -
דכוס של קידוש והבדלה הוא בכלל שאר כוס של ברכה דצריך שיהיה מלא וכנ"ל בסימן קפ"ג
ס"ב בהג"ה ואם איננו מלא ואין לו כוס אחר לערות בתוכו מותר לקדש עליו כיון
שיש שיעור רביעית בהיין שבתוכו וכדמוכח לקמיה בסעיף י"א:
(מג) שלא יהיה פגום
- היינו שאם שתה אחד ממנו פגמו ואין לקדש עליו ועיין לעיל בסימן קפ"ב ששם מבואר
פרטי דיני כוס פגום וע"ש בסעיף זיי"ן דבשעת הדחק שאין לו כוס אחר ואין לו
עצה לתקן הכוס מברכין על כוס פגום ועיין בא"א סק"ל דבקידוש של לילה אפשר
שטוב יותר שיקדש על הפת:
(מד) כל מה שטעון וכו'
- היינו שיהיה הכוס שלם ויהיה מודח היטב מבפנים ומבחוץ וכל שאר דברים הנזכר לעיל בסימן
קפ"ג לענין כוס בהמ"ז:
(מה) ואומר ויכלו מעומד
- שהוא עדות על בריאת שמים וארץ ועדות בעינן מעומד ואע"פ שאומרו בתפלה חוזר ואומרו
כדי להוציא בניו ובני ביתו [טור] וברוקח הביא בשם מדרש דצריך לומר ויכלו ג' פעמים אחד
בתפלה ואחד לאחר התפלה ואחד על הכוס וכתבו האחרונים דאם שכח לומר ויכלו בשעת קידוש
אומרו באמצע סעודה על הכוס:
(מו) ויותר טוב לישב
- דבכי האי גוונא מקרי טפי קידוש במקום סעודה כיון שיושב במקום סעודתו בעת הקידוש וכן
הסכים בבאור הגר"א ומטעם אחר דכיון שאחד פוטר חברו בעינן קביעות שיקבעו יחד ובישיבה
מקרי קביעות וכנ"ל בסימן קס"ז ולפי דבריו גם השומעים צריכין לישב וטוב ליזהר
בזה לכתחלה ויש לומר דגם דעתו הוא רק לכתחלה ועכ"פ צריך ליזהר שיקבעו השומעים
עצמן יחד בעת הקידוש כדי לצאת ולא שיהיו מפוזרים ומפורדים והולכים אחד הנה ואחד הנה
דזה לא מקרי קביעות כלל:
(מז) אף בשעה וכו'
- דכיון שאמרוה כבר בבהכ"נ מעומד אין מקפידין שוב ע"ז ואומרים אותו מיושב
כמו שאר הקידוש:
(מח) יתן עיניו בנר
- והוא סגולת סגולת רפואה לעינים שכהו על ידי פסיעה גסה מיהו אין מדקדקין בזה כ"כ
[א"ר]:
(מט) וע"ל סימן
קפ"ג - היינו דשם מבואר זה שיתן עיניו בכוס של ברכה שלא יסיח דעתו:
רמב"ם
הלכות שבת פרק כט הלכה יז
יין שריחו ריח החומץ
וטעמו טעם יין ב מקדשין עליו, וכן יין מזוג, ויין צמוקים מקדשין עליו והוא שיהיו צמוקים
שיש בהן לחלוחית שאם ידרוך אותן יצא מהן דבשן, וכן יין חדש מגתו מקדשין עליו,
וסוחט אדם אשכול של ענבים ומקדש עליו בשעתו, ג מדינה שרוב יינה שכר אף על פי שהוא
פסול לקידוש ד מותר להבדיל עליו הואיל והוא חמר המדינה.
בית יוסף
אורח חיים סימן רעב אות [ב] ד"ה ויין מגתו
[ב] ויין מגתו וכו'
דתנן סוחט אדם וכו'. שם אמר רבה סוחט אדם אשכול של ענבים ואומר עליו קידוש היום, ורבינו
שכתב דתנן לא דק:
שולחן
ערוך אורח חיים סימן רעב סעיף ב
(ה) ג יין מגתו
מקדשין עליו; (ו) וסוחט אדם אשכול של ענבים ואומר עליו קידוש היום.
משנה ברורה
על שולחן ערוך אורח חיים סימן רעב סעיף ב
(ה) יין מגתו - ומ"מ
מצוה מן המובחר ביין ישן והיינו כשכבר עבר עליו מ' יום:
(ו) וסוחט אדם - בזה
אשמועינן רבותא טפי אף שהוא חדש לגמרי שזה מקרוב שסחטו קודם השבת אפ"ה מותר לקדש
עליו:
שולחן
ערוך אורח חיים סימן רעב סעיף ה
יין חי אפי' אם הוא
חזק דדרי (פי' שראוי למזוג) על חד תלת מיא, מקדשים עליו; ומ"מ (יג) יותר טוב למזגו
ובלבד שיהא מזוג (יד) כראוי. הגה: ויינות שלנו יותר טובים הם בלא מזיגה (טור).
משנה ברורה
על שולחן ערוך אורח חיים סימן רעב סעיף ה
(יג) יותר טוב למזגו
- היינו שהוא מצוה מן המובחר:
(יד) כראוי - היינו
שלא יחלישנו יותר מדאי. והמברכין על היין שאין בו אלא מתיקות בעלמא וטעמו כמים מברכים
לבטלה ואינם יוצאין ידי קידוש [ח"א] ועיין מה שכתבנו לקמיה:
רמב"ם
הלכות איסורי מזבח פרק ו הלכה ט
ואלו הן היינות הפסולין
לגבי המזבח: המתוק והמעושן והמבושל באש או בשמש או שנשתנה טעמו בבישול, אבל יין שמחממין
אותו בשמש ולא נתנה בו טעם בישול, וכן יין צמוקין ויין מגיתו שלא שהה ארבעים יום, ויין
הדליות ויין כרם הנטוע בבית השלחין או בבית הזבלים, או יין גפנים שנזרע זרע ביניהן,
או יין כרם שלא נעבד, כל אלו היינות לא יביא לכתחלה ואם הביא כשר.
רמב"ם
הלכות שבת פרק כט הלכה יד
אין מקדשין אלא על
היין הראוי לנסך על גבי המזבח, לפיכך אם נתערב בו דבש או שאור אפילו כטיפת החרדל בחבית
גדולה אין מקדשין עליו, כך אנו מורין בכל המערב, ויש מי שמתיר לקדש עליו ואומר לא נאמר
היין הראוי לנסך על גבי המזבח אלא להוציא יין שריחו רע או מגולה או ש מבושל שאין מקדשין
על אחד מהן. +/השגת הראב"ד/ [ויש מי שמתיר וכו'] להוציא יין שריחו רע או מגולה
או מבושל שאין מקדשין על אחד מהן. א"א ואמת הוא זה וכן מפורש בירושלמי (פסחים
פ"י ה"א) שמקדשין ביין קונדיטון.+
שולחן
ערוך אורח חיים סימן רעב
סעיף ג
מקדשין על יין שבפי
החבית, <ד> אע"פ שיש בו (ז) ד קמחין. הגה: ויש אוסרין לקדש עליו אלא יסננו
תחלה להעביר הקמחין. (הגהות מרדכי פרק המוכר פירות וב"י בשם א"ח ותוס') ועל
יין שבשולי החבית, אע"פ שיש בו שמרים; ועל יין שחור; * ועל יין (ח) מתוק; ועל
יין דריחיה חלא וטעמיה חמרא. (ט) <ה> ומ"מ מצוה לברור יין טוב לקדש עליו.
משנה ברורה
על שולחן ערוך אורח חיים סימן רעב סעיף ג
(ז) קמחין - היינו
נקודות לבנות אבל אם יש עליו קרום לבן אין מקדשין עליו וכ' הא"ר דכשהסיר הקרום
אין להחמיר:
(ח) מתוק - מדסתם
משמע בין שנתבשלו הענבין בחמה יותר מדאי ועי"ז היין מתוק מאד ובין שהיין מתוק
מאד מחמת הפירות עצמן שהיין הזה הוא גרוע ופסול לנסכים ואפ"ה כשר לקידוש ועיין
בה"ל:
(ט) ומ"מ מצוה
וכו' - היינו אף דמקדשין אכל הני אף לכתחלה מ"מ מצוה מן המובחר לברור יין טוב
וע"כ טוב שלא יקח מסתם יין שבמרתף לקידוש עד שיראה מתחלה אם אינו מקולקל:
ביאור
הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן רעב סעיף ג
* ועל יין מתוק - עיין
במ"ב ותמיהני דהרי מסיק שם ר"א במנחות פ"ז דהליסטוון דכשר בדיעבד לנסכים
הוא משום דחוליא דשמשא לא מאיס ומתוק מחמת עצמו פסול משום דחוליא דפירי מאיס וכן פסק
הרמב"ם בפ"ו מהלכות איסורי מזבח ואמאי כשר לקידוש במתוק מחמת עצמו דלא מיבעיא
לדעת הרמב"ם דמבושל פסול לקידוש משום דפסול לנסכים בודאי גם בזה פסול ואפילו
להמכשירין במבושל לקמן בס"ח הלא טעמם מבואר בהרא"ש והר"ן משום דס"ל
דע"י הבישול אישתני למעליותא משא"כ במתוק מחמת עצמן הלא הטעם מבואר בגמרא
דחוליא דפירי מאיס וא"כ בקידוש נמי לפסול וראיתי בפמ"ג שנתעורר בזה בקצרה
ודעתו דלהחולקין על הרמב"ם כשר בזה ואיני יודע למה שהלא הגמרא גופא הוכיח דאין
כונת רב זוטרא בר טוביא על היין הליסטוון משום דכשר בדיעבד לנסכים וא"כ ממילא
במתוק מחמת עצמו דפסול אפילו בדיעבד לנסכים ה"נ לענין קידוש וקצת יש לומר דלא
מפסלינן לענין קידוש אלא דבר שנעשה שינוי אח"כ לגריעותא כמו יין שריחו רע ע"י
הכלי או יין שנתגלה משא"כ בזה שבריאתו הוא כך מעיקרו לא מפסלינן לענין קידוש אע"ג
דמאיס אבל א"כ למה להגמרא להביא ראיה על יין כושי דכשר לקידוש משום דגבי נסכים
כשר בדיעבד תיפוק לית דבריאתו היא כך ולא נשתנה כלל א"ו דכל היכי דלא נשתנה למעליותא
פסול לקידוש היכי דפסול לנסכים וא"ל א"כ למה להש"ס לאוקמי על יין שריחו
רע לוקמי במתוק מחמת עצמו י"ל דלא רצה הגמרא לפרש דמימרא דרב זוטרא משמיה דרב
יהיה דלא כרבינא דס"ל במנחות שם דאפי' במתוק מחמת עצמו כשר בדיעבד לנסכים כמו
שכתבו התוס' שם. ודע דבטור לא נזכר שם סתם מתוק רק יין הליסטוון ופי' ע"ז שהוא
מתוק והנה בפי' רשב"ם ור"ן איתא שהוא מתוק וחלש מאד ולא נזכר שהוא מאיס משמע
ג"כ דבמתוק זה שמחמת עצמו לא מיירי כלל:
בית יוסף
אורח חיים סימן רעב
[ד]
גרסינן בגמרא שם בעא מיניה רב כהנא מרבא חמר חיוריין מהו אמר ליה אל תרא יין כי
יתאדם (משלי כג לא) כלומר דאינו קרוי יין אלא אדום, וכתב הר"ן בפרק ערבי
פסחים (כב: ד"ה גרסי') דלקידוש קא מיבעיא ליה אי נמי לקידוש ולנסכים אבל ליכא
למימר דלנסכים בלחוד קאמר דאם כן הוה ליה לפרושי וכיון דפשיט ליה מאל תרא יין כי
יתאדם שמע מינה דחמר חיוריין פסול לקידוש וכתב הרמב"ן (חי' ב"ב שם
ד"ה חמר) דאפילו בדיעבד לא יצא אם קידש ביין לבן עכ"ל, והיה נראה לי
דהרמב"ן סובר דהא דמכשרי בגמרא בורק היינו שמבהיק ומתלבן קצת ודומה קצת
לאדמימות וכמו שפירשו התוספות (שם ד"ה חמר) בשם ר"י ובעיין בחיוריין
שהוא לבן יותר מדאי, אלא שמצאתי להר"ן בפרק המוכר פירות (חי' הר"ן שם
ד"ה חמר) על מה שכתב דחמר חיוריין פסול לקידוש ולפי זה בודק גרסינן
בדלי"ת דאי בורק גרסינן וכדפירש רש"י שמפרש לבן תיקשי אמאי דאסיקנא
דפסול לקידוש ע"כ וכן פירש הרמב"ן עצמו (חי' ב"ב שם ד"ה
בודק): ודע דבירושלמי דשקלים פ"ג (ה"ב) אמר ר' ירמיה מצוה לצאת ביין
אדום שנאמר אל תרא יין כי יתאדם ע"כ, ומדנקט לישנא דמצוה משמע דלא לעיכובא
קאמר וכיון שכן היה נראה לומר דאפילו אם תמצא לומר דבעיא דגמרא דילן לענין קידוש
היא איכא למימר דלמצוה בעי כדברי הירושלמי ולא לעיכובא, ולכאורה יש לתמוה על
הרמב"ן למה פסק לפסול בחמר חיוריין, וכבר נזהרו מזה שהר"ן כתב בפרק
המוכר פירות (שם) ואע"פ שאמרו בירושלמי מצוה לצאת ביין אדום דכתיב אל תרא יין
כי יתאדם אפילו דיעבד נמי הוא דליכא למימר דלכתחלה בלחוד קאמר דמנא תיתי אי בעי
קרא כדכתיב אפילו דיעבד נמי ואי לא בעי קרא כדכתיב אפילו לכתחלה יהא כשר שהרי חשוב
הוא ועולה על שולחן מלכים ולא אשכחן בגמרא דילן לענין קידוש לא יביא ואם הביא כשר
עכ"ל, וכן כתב הרמב"ן עצמו בפרק הנזכר (שם ד"ה חמר). וכתב עוד
(הרמב"ן שם) דמדאמרינן בפרק ערבי פסחים (קח:) לענין ד' כוסות עד שיהא בהם טעם
ומראה יין משמע דאפילו בדיעבד לא יצא דעד שיהא בהן מראה יין דיעבד הוא. וכתב עוד
וקשה לי כושי אמאי כשר ויש לומר אדום הוא אלא שלקה (סוכה לג:) אי נמי כושי אינו
שחור גמור כדמשמע במסכת סוכה תדע מדלא קאמר שחור כדתנן (נדה יט.) לענין דמים:
והריטב"א כתב בפרק המוכר פירות ולענין הא דאמרינן הכא דיין לבן אין מקדשין
עליו יש לומר דאפילו דיעבד נמי קאמר אבל בירושלמי משמע דדוקא לכתחלה אבל בדיעבד
יצא דגרסינן התם א"ר ירמיה מצוה לצאת ביין אדום וכו' ומשמע דוקא מצוה דהיינו מצוה
מן המובחר אבל דיעבד או אפילו לכתחלה היכא שאין לו יין אחר מותר וכן נראה ומיהו אם
חמר מדינה הוא מקדש [עליו] וכדמשמע התם עכ"ל: והתוספות (ב"ב צז:
ד"ה חמר) כתבו חמר חיוריין מהו פירש ר"ש דחיוריין היינו בורק ולא שמיע
ליה ברייתא דלעיל דקתני בורק לא יביא ואם הביא כשר ולר"י נראה דשפיר שמיע ליה
וחיוריין גרוע מבורק דחיוריין לבן יותר מדאי אבל בורק אינו אלא מבהיק ומתלבן קצת
ודומה קצת לאדמימות ולכך אם הביא כשר עכ"ל: והרי"ף והרא"ש
השמיטו בעיא זו ולא כתבוה לא בפרק ערבי פסחים ולא בפרק המוכר פירות, וגם
הרמב"ם לא כתבה בסוף הלכות שבת לענין קידוש, משמע דסבירא להו דלנסכים בלחוד
קאמר, ויש לתמוה על הרמב"ם שלא הזכיר יין חיוריין לפסול לנסכים בפ"ו
מהלכות איסורי מזבח, ואפשר שהוא ז"ל מפרש דלהכשיר פשט ליה דמדקאמר אל תרא יין
כי יתאדם משמע דאף שאינו אדום יין מיקרי: ודעת רבינו גם כן להכשיר ביין לבן לקידוש
אפילו לכתחלה שכתב אצל ד' כוסות בסימן תע"ב ואיתא בירושלמי שמצוה לחזר אחר
יין אדום ויראה שאם הלבן משובח מהאדום שהוא קודם ע"כ והרי אחד מד' כוסות הוא
כוס של קידוש וקאמר שאם הלבן משובח מן האדום הוא קודם וכן כתב הרוקח (סי' רפג): וכתב
הרשב"ץ (שו"ת תשב"ץ ח"א סימן פ"ה, לד:) שמצא סמך שהיין
החשוב הלבן אפילו לכתחלה כשר מתרגום ירושלמי של שיר השירים (ה א) על שתיתי ייני עם
חלבי ויין חיוריין שבגמרא הוא (שנחלק) [שנתלבן] בגריעות. וכתב עוד דאפילו לדעת
הרמב"ן מבדילין עליו דלא גרע משיכרא:
סעיף ד
מקדשין (י) על יין
לבן, והרמב"ן פוסלו לקידוש אפי' בדיעבד, (יא) אבל מבדילין עליו, ומנהג העולם
(יב) כסברא ראשונה.
משנה ברורה
על שולחן ערוך אורח חיים סימן רעב סעיף ד
(י) על יין לבן וכו'
- ולכו"ע מצוה לכתחלה לחזר אחר יין אדום אלא דאם אין לו אדום או שאינו משובח
ס"ל לדעה זו דמותר לכתחלה לקדש על לבן:
(יא) אבל מבדילין עליו
- אם הוא חמר מדינה שם שהכל שותין אותו והטעם דלא גרע משכר דקי"ל לקמן בסימן
רצ"ו ס"ב דמבדילין עליו אם הוא חמר מדינה וה"ה דמטעם זה מותר לקדש עליו
בשחרית לכו"ע לפי מה שכתבו האחרונים לקמן בס"ט דבשחרית נוהגין להקל לקדש
על כל משקה שהוא חמר מדינה:
(יב) כסברא ראשונה
- ובא"ר משמע דביין שהוא לבן יותר מדאי נכון לחוש לדעת הרמב"ן שלא לקדש עליו
אלא בשעת הדחק שאין לו אדום:
בית יוסף
אורח חיים סימן רעב
[ו] ויין
של צמוקים מקדשין עליו וכו'. ברייתא בפרק המוכר פירות (צז:):
ומ"ש
והוא שיצא מהם לחלוחית קצת וכו'. כך כתבו הרי"ף בפרק ערבי פסחים (כב:)
והרא"ש בפרק המוכר פירות (סי' י) מיהו אמרי רבוותא לא כל הצמוקים שרי לקדושי
עלייהו אלא כגון דמכמשן בגופנייהו ולא דיבישן וכד עצרת להו נפקא מינייהו לחלוחית
הני הוא דשרינן במיא ומעצרינן להו ומקדשין עלייהו אבל אי כד מעצרת להו לא נפיק
מינייהו לחלוחית לא מקדשינן עלייהו וכן כתב הרמב"ם בפרק כ"ט (הי"ז)
וז"ל והוא שיהיו צמוקים שיהיה בהם לחלוחית שאם ידרוך אותן יצא מהם דבשן כלומר
לאפוקי צמוקים יבשות ביותר שאין בהם שום לחלוחית דבש: [בדק הבית] וכן כתב
הריב"ש (סי' ט) [עד כאן]:
סעיף ו
(טו) יין צמוקים
* (טז) מקדשין עליו, (והוא שיש בהן (יז) ה [ו] לחלוחית קצת בלא שרייה) (טור).
משנה ברורה
על שולחן ערוך אורח חיים סימן רעב סעיף ו
(טו) יין צמוקים -
היינו שנעשה היין מענבים שנצטמקו בין שנצטמקו מחמה או ע"י תולדות האור אף דלענין
נסכים אין מביאין מהן לכתחלה מ"מ לקידוש כשר. ואופן עשייתן הוא שלוקח הצמוקין
וכותשן ונותנין עליהם מים ותוסס אז נקרא יין אחר שנשתהו ג' ימים:
(טז) מקדשין עליו
- כתב בספר בכור שור דלפי מה שמבואר לעיל בסימן ר"ד ס"ה בהג"ה דאחד
מששה יין במים ודאי בטל ואין מברכין עליו בפה"ג אף בכאן צריך ליזהר ליתן צמוקים
כ"כ במים עד שיהיו הצמוקים מעט יותר מאחד מששה נגד המים דאל"ה תהיה הברכה
לבטלה דלא עדיף מאלו היו כל הצמוקים יין [וכתב דמשערינן את גודל הצמוקים כמו שנתהוו
אחר שנפחו ע"י המים ולא כשעת נתינתן במים אבל ביד אפרים בסימן ר"ד מפקפק
עליו בזה וכן בדרך החיים חולק עליו בפשיטות בזה וסובר דמשערינן הצמוקין כפי עת נתינתן
למים ולא כפי נפיחתן אח"כ דנפיחתן הוא רק ע"י המים שנכנסו בם] והנה יש פוסקים
שסוברים דכ"ז שיש בו טעם יין יין מקרי [עיין ביו"ד סימן קכ"ג ס"ח
בהג"ה] מ"מ כל י"ש יזהר בזה דכבר נפסק ביו"ד סימן קל"ד ס"ה
ולעיל בסימן ר"ד ס"ה בהג"ה דבטלו באחד מששה במים וסתם יין שלנו יש בו
בודאי שיעור הזה ויוכל לקדש עליו ועיין בבה"ל מה שכתבנו בשם תשו' משכנות יעקב:
(יז) לחלוחית קצת
- ר"ל שאם אינו יוצא מהם שום לחלוחית אף אם ידרכום ברגל או יעצרום בקורה אלא ע"י
שריה בלבד אין מקדשין עליו ואפילו בורא פה"ג אין מברכין עליו:
ביאור
הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן רעב סעיף ו
* מקדשין עליו - עי'
במ"ב במש"כ בשם הבכור שור והנה התו"ש המציא לדחות דבריו דכח הצמוקים
שנותן במים עדיף טפי מיין המתערב במים וע"כ אף אם הוא יותר מששה נגד הצמוקים אעפ"כ
שם יין עליו ע"ש והוא דוחק וכן בהגר"א בסעיף זה לענין חרצנים שנדרכו ברגל
ולא בקורה שאין להם דין שמרים כלל [וכצמוקים דמיא] מוכח שם דאם יש במים ששה פעמים נגד
כל החרצנים אין ע"ז שם יין וכמו יין עצמו שנתערב בששה לפי דעת הרשב"א א"כ
ה"ה בצמוקין וכן בשע"ת ובדה"ח ובהגהות הגאון ר' ברוך פרענקיל כולם הביאו
דברי הבכור שור להלכה. והנה לכאורה היה לנו לשער ששה פעמים מים נגד לחלוחית היוצא מהם
ולא נגד כל הצמוקים ואפשר מפני שלא ידעינן כמה נפק מיניה סמכו להקל לשער כאלו היה כל
גופם יין ודוחק אח"כ מצאתי בתשובות משכנות יעקב סימן צ"ו שדעתו באמת להחמיר
לשער נגד לחלוחית היוצא מהם ולא נגד כל הצמוקים וגם דעתו שם שיהיה הלחלוחית אחד מד'
במים וכענין שאמרו כל חמרא דלא דרי על חד תלת מיא לאו חמרא הוא ע"ש והנה אף מי
שחננו ד' שהיכולת בידו בודאי מצוה לברור יין טוב ויפה לקידוש כדי לצאת ידי כל החששות
וגם כדי לקיים מצוה מן המובחר מ"מ אחרי שיש פוסקים שהחזיקו בשיטת הרא"ש והטור
המובא ביו"ד קכ"ג ס"ח בהג"ה [וכמו שהבאתי בשה"צ] דבטעם יין
לבד מקרי יין אף שאין בהם כדי מזיגה אין לנו להחמיר יותר ממה שהעתיקו כמה גדולים דברי
הבכור שור שיהיה הצמוקים מעט יותר מאחד מששה במים. והנה דרשתי את עושי היין ולפי מה
שהציעו לפני אופן עשייתן יש בסתם יין שיעור הזה ויותר אף לפי מה שכתב בעל דה"ח
דמשערינן את הצמוקים כפי שעת נתינתן במים ולא אחר שנתנפחו:
בית יוסף
אורח חיים סימן רעב
[ח] ועל יין מבושל
רבו הדיעות. התוספות בפרק המוכר פירות (צז. ד"ה אילימא) כתבו דיין מבושל כשר
לקידוש כדאיתא בירושלמי (פסחים פ"י סוף ה"א) ודלא כפירוש רש"י והר"ש
שכתבו דמברכין עליו שהכל דאשתני לגריעותא והרא"ש כתב שם (סי' י) כדברי התוספות
משום דכי אשתני למעליותא אשתני וכן דעת הר"ן בפרק ערבי פסחים (כב: ד"ה אין)
להכשיר המבושל והמעושן לקידוש משום דאשתנו לעילויא וכן הסכים (בסוף) [בספר] מצות קטן
(סי' רפא ע' רעט) וכתב הרב המגיד בפרק כ"ט (הי"ד) שכן דעת הרמב"ן (חי'
ב"ב צז: ד"ה למעוטי) והרשב"א (חי' שם ד"ה ויין) אבל הרמב"ם
(שם) דעתו כדעת הגאונים שאין מקדשין עליו. כתב האגור (סי' שפא) מנהג אשכנז וכל גדוליה
לקדש על יין מבושל אם אין לו אחר ואפילו יש לו אחר שאינו טוב. וכתבו הרמב"ן (שם)
והריטב"א (שם ד"ה או) בפרק המוכר פירות והרשב"א בתשובה (ח"א סי'
כד) דבהדיא אמרו בירושלמי (שם) שיוצאין ביין מבושל בפסח בד' כוסות דאלמא אומרין עליו
קידוש היום ואומר עליו בורא פרי הגפן וכן כתב הריב"ש בתשובה (סי' י):
ולענין מה שהביא רבינו
דברי הרמב"ם ביין שנתערב בו דבש. הרב המגיד בפרק כ"ט (שם) נתן טעם לדברי
המתירים ולדברי האוסרים וכתב שהאחרונים הסכימו לדברי המתיר[ים] ומבואר בירושלמי (שם)
שיוצאין בקונדיטון ויש בו דבש ופלפלין וכן כתב הרשב"א בתשובה (שם) וכן דעת הרמב"ן
והריטב"א בפרק המוכר פירות (שם) והריב"ש בתשובה (שם) וכן דעת ההשגות (הראב"ד
שם) וכן דעת הר"ן בפרק ערבי פסחים (שם) וכן הסכים בספר מצות קטן (שם) וכתב רבינו
ירוחם בח"א (סה ע"ג) שאפילו יהיה בו כל כך דבש ופלפלין עד שמשתנה מקדשין
עליו:
סעיף ח
* מקדשין (יט) על
יין מבושל ועל יין (כ) שיש בו דבש, וי"א (כא) שאין מקדשין עליהם. הגה: והמנהג
(כב) לקדש עליו אפילו יש לו יין אחר רק (כג) שאינו טוב כמו המבושל או שיש בו דבש (אגור).
משנה ברורה
על שולחן ערוך אורח חיים סימן רעב סעיף ח
(יט) על יין מבושל
וכו' - ס"ל דע"י כל זה אין משתנה היין לגריעותא והי"א ס"ל דמשתנה
לגריעותא ואפילו בפה"ג אין מברכין עליהם אלא שהכל:
(כ) שיש בו דבש - כעין
קונדיטון שנעשה מיין ודבש ופלפלין ואפילו אם נשתנה טעמיה וריחיה עי"ז:
(כא) שאין מקדשין עליהן
- אפילו אם נתן בו דבש כל שהוא [רמב"ם] ואותן האנשים שמשימין מי דבש ביין למתק
או משימין שם צוקער יש להחמיר לפי דבריו [פמ"ג]:
(כב) לקדש עליו - וע"כ
מותר לבשל הצמוקין ולסנן היין ולקדש עליו [ח"א] ויש מחמירין דלא נקרא יין עד שיהיה
תוסס ג' ימים אחר בישול הצמוקין [ספר החיים]:
(כג) שאינו טוב וכו'
- דאם הם שוין יש לחוש לדעת היש אומרים שמחמירין בזה שלא לקדש ולענין ברכה כבר נפסק
לעיל בפשיטות בסימן ר"ב ס"א דמברכין עליו בפה"ג:
ביאור
הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן רעב סעיף ח
* מקדשין על יין מבושל
- ויין מעושן עיין בחדושי רע"א דלדעת התוס' פסול משום דאשתני לגריעותא ע"י
העשן ולהרמב"ן שם כשר כמו מבושל: