גמ' בבא בתרא צה:, צו., צז., עבודה זרה
סו., פסחים דף קז.- קח:
אורך השיעור הקולי ברי"ף ר"ן
ושו"ע הוא 42:35 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 11:05 דקות
1)ריחיה חלא וטעמיה חמרא, חמרא הוא ומברך עליו בורא פרי
הגפן
2)כל שבני אדם נמנעים לשתותו מפני חמיצותו, אין מברכין עליו
בורא פרי הגפן
3)הבודק את החבית והניחה להפרישה תרומה על אחרים
5)אוכל מעט פירות או ירקות, אבל לא ימלא כריסו מהם
6)כל מי שצריך הסיבה, אם אכל או שתה בלא הסיבה לא יצא
7)כשהוא מיסב לא יטה על גבו ולא על פניו ולא על ימינו
8)אשה אינה צריכה הסיבה אלא א"כ היא חשובה
9)בן אצל אביו צריך הסיבה, אפילו הוא רבו מובהק
11)הנשים חייבות בארבע כוסות ובכל מצות הנוהגות באותו לילה
רמב"ם הלכות שבת
פרק כט הלכה יז
יין שריחו ריח החומץ וטעמו טעם יין
ב מקדשין עליו, וכן יין מזוג, ויין צמוקים מקדשין עליו
והוא שיהיו צמוקים שיש בהן לחלוחית שאם ידרוך אותן יצא מהן דבשן, וכן יין חדש מגתו
מקדשין עליו, וסוחט אדם אשכול של ענבים ומקדש עליו בשעתו, ג מדינה שרוב יינה שכר אף
על פי שהוא פסול לקידוש ד מותר להבדיל עליו הואיל והוא חמר המדינה.
טור אורח חיים סימן רד
הלכות שאר ברכות:
כל דבר שאין גידולו מן הארץ כגון בשר
בהמה חיה ועוף ודגי' ביצים חלב גבינה מברכין עליו שהכל ופת שעיפשה ויין שהחמיץ וריחיה
חמרא וטעמיה חלא שהכל אבל אם ריחיה חלא וטעמיה חמרא חמרא הוא.
בית יוסף אורח חיים סימן
רד
ג ומה שכתב ויין שהחמיץ וריחיה חמרא וטעמיה חלא שהכל. לשון הברייתא (שם)
יין שהקרים ופירש רש"י בוטי"ר בלעז ומפרש רבינו דהיינו דוקא בריחיה חמרא
וטעמיה חלא אבל אם ריחיה חלא וטעמיה חמרא הא איפליגו ביה אביי ורבא בפרק בתרא דעבודה
זרה (סו:) והלכתא כרבא דאמר דהוי חמרא והכי סבר רבי יוחנן בפרק המוכר פירות (ב"ב
צו.) הילכך מברך עליו בורא פרי הגפן:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן רד סעיף ג
(כה) ריחיה חלא (פי' חומץ) וטעמיה
חמרא, חמרא הוא ומברך עליו בורא פרי הגפן.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רד סעיף ג
(כה) ריחיה חלא וכו' - סעיף זה וסעיף
ד' באו לבאר אודות יין שהתחיל להתקלקל ומטבעו שמתחלה מתקלקל ריחו ואח"כ טעמו:
בית יוסף אורח חיים סימן
רד
ד כתוב בשבלי הלקט (סי' קמה) בשם ספר התרומה (סי' קנו) חומץ אף על גב דמשום
דאין אנו בקיאים בשיעור חזקו מתי קרוי חומץ משום הכי אוסר בו מגע גוי מיהו סבירא לן
לענין ברכה דכיון דבני אדם נמנעים לשתות ממנו מחמת חומצו קרוי חומץ ואין מברכין עליו
בורא פרי הגפן:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן רד סעיף ד
* (כו) יד כל שבני אדם נמנעים לשתותו
מפני חמיצותו, אין מברכין עליו בורא פרי הגפן (אלא שהכל).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רד סעיף ד
(כו) כל שבני אדם וכו' - היינו בשלא
נעשה עדיין טעמיה חלא גמורה רק שהתחיל טעמיה להתחמץ קצת עד שבני אדם נמנעין לשתותו
מפני זה ברכתו שהכל:
רמב"ם הלכות תרומות פרק ה הלכה כד
הבודק את החבית והניחה להפרישה תרומה על
אחרים עד שתעשה כולה תרומה ויתננה לכהן, ולאחר זמן בדקה ומצאה חומץ, מעת שבדקה תחלה
עד ג' ימים ודאי יין וכל יין שחשב אותן הימים שהתרומה שלו בחבית זו הרי הוא מתוקן,
מכאן ואילך ספק וצריך להפריש ממנו תרומה שנייה.
בית יוסף אורח חיים סימן
רד
ה ועל שמרי יין גרסינן בפרק המוכר פירות (שם) רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו
אין הלכה כאחרים ומפרש התם דטעמא דתנא קמא משום דאף על גב דאית בהו טעמא דחמרא מי סברת
חמרא הוא קיוהא הוא וכתבו התוספות בסוף פרק כיצד מברכין דמיירי דרמא בהו מיא אבל לא
רמא בהו מיא מברך עליהם בורא פרי הגפן והכי משמע מדגרסינן תו התם אמר רבא דכולי עלמא
רמא תלתא ואתא ארבעה חמרא הוא רמא תלתא ואתא תלתא ולא כלום הוא כי פליגי דרמא תלתא
ואתא תלתא ופלגא וכיון דלא קיימא לן כאחרים לא מברכינן בורא פרי הגפן אלא היכא דרמא
תלתא ואתא ארבעה דוקא אבל אם אתא בציר מהכי לא וכך הם דברי רבינו: ומיהו כתב ה"ר
יונה בסוף פרק כיצד מברכין (לב: ד"ה שמרים) דהיינו דוקא ביינות שלהם שהיו חזקים
אבל במקום שאין היינות חזקים כל כך אפילו רמא תלתא ואתא ארבעה לא דיינינן ליה חמרא
ולא מברכינן עילויה בורא פרי הגפן ואפשר שמפני זה לא פירש הרי"ף (שם) וכתב סתם
אין הלכה כאחרים עכ"ל ונראים הדברים:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן רד סעיף ה
(כז) טו <י> שמרי יין, מברך
עליהם בורא פרי הגפן; נתן בהם מים, אם נתן (כח) שלשה מדות מים ומצא ארבעה, הוה ליה
כיין מזוג ומברך: בורא פרי הגפן, (כט) אם מצא פחות, אע"פ שיש בו טעם יין, קיוהא
בעלמא הוא ואינו מברך (ל) אלא שהכל; והיינו ביינות שלהם שהיו חזקים, אבל יינות שלנו
שאינן חזקים כל כך, אפילו רמא תלתא ואתא ארבעה אינו מברך עליו בפה"ג; ונראה שמשערים
בשיעור שמוזגים יין שבאותו מקום. הגה: (לא) [י*] ובלבד שלא יהא היין אחד מששה במים,
(לב) כי אז (לג) טז ודאי בטל (אגור).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רד סעיף ה
(כז) שמרי יין - היינו בשלא נתן עליהם
מים אלא שתה אותם גופא ומפני שיש בהם לחלוחית יין מברך בפה"ג. ואף דשמרים אזוקי
מזיק אפשר דמיירי שמצץ רק הלחלוחית מהם:
(כח) שלשה מדות וכו' - מיירי בשמרים
של ענבים שדרכו אותן שנעשה בלי תערובות מים אבל ביין צמוקים שלנו שנשרה מתחלה הצמוקים
עם מים א"כ גם בלחלוחית יין שיש בהשמרים מעורב מתחלתו הרבה מים וכשנותן עוד מים
בודאי נתבטל כח היין שהיה בו תחלה:
(כט) ואם מצא פחות וכו' - ודוקא בשמרים
ומשום דלחלוחית יין שיש בהן אינו חשוב כ"כ אבל יין גופא שיצא מדריכת ענבים אם
שפך עליהם מים אפי' יותר משלשה חלקי' עד קרוב לששה ג"כ יין גמור הוא וכדלקמי'
בהג"ה ובעינן רק שיהיה בו טעם יין שראוי לשתיה ע"י מזיגה זו ודרך בני אדם
לשתותו במקום יין ע"י מזיגה זו דאל"ה אמרינן דבטלה דעתו אצל כל אדם:
(ל) אלא שהכל - ואחריו ברכת בנ"ר:
(לא) ובלבד שלא יהא וכו' - דברי הג"ה
אין לו ביאור דהמחבר הלא בא להחמיר דביינות שלנו לא סגי שיהיה רק רביעית יין ואפילו
אם הדרך באותו מקום לעשות מזיגה גדולה הלא פחות מרביעית יין בודאי לא מהני אפילו ביינות
שלהם שהיו חזקים ומהרמ"א משמע דמהני עד קרוב לששה חלקים מים ובאמת דדברי האגור
לא קאי על שמרים דבשמרים השיעור כמו שכתב המחבר והוא מיירי ביין ענבים גופא כשמוזגו
עם מים דעד קרוב לששה שם יין עליו וכנ"ל:
(לב) כי אז וכו' - ואם היין יותר מאחד
מששה במים שם יין עליו ובלבד שיהיה בו טעם וריח של יין ודרך בני אדם לשתות יין במזיגה
כזו וכנ"ל בסוף סקכ"ט ודע דדברי הג"ה זו מיירי ג"כ ביין חי שנעשה
מתחלה בלי תערובת מים ולכך ראוי שיתוסף עליו אח"כ הרבה מים ויהיה שם יין עליו
אבל ביין צמוקים שלנו שנתערב מתחלה הצמוקים בהרבה מים אין שייך כלל אח"כ מזיגה
כזו ואפילו פחות מזה מתבטל שם יין עי"ז ועיין לקמן בסי' רע"ב במ"ב סקט"ז
ששם נתבאר היטב דין זה:
(לג) ודאי בטל - אפילו יש בו טעם יין
ואף דבעלמא קי"ל טעם כעיקר דאורייתא הכא לא חשיב טעם דכקיוהא בעלמא דמי. ואם נתערב
יין בשאר משקין עיין לעיל בסימן ר"ב ס"א בהג"ה ובמ"ב מש"כ
שם:
רמב"ם הלכות חמץ
ומצה פרק ו הלכה יב
אסרו חכמים לאכול מצה ט בערב הפסח
כדי שיהיה הכר לאכילתה בערב, ומי שאכל מצה בערב הפסח מכין אותו מכת מרדות עד שתצא נפשו,
וכן אסור לאכול ערב הפסח מקודם המנחה י כמעט, כדי שיכנס לאכילת מצה בתאוה, אבל אוכל
הוא מעט פירות או ירקות כ ולא ימלא כריסו מהן, וחכמים הראשונים היו מרעיבין ל עצמן
ערב הפסח כדי לאכול מצה בתאוה ויהיו מצוות חביבין עליו, אבל בשאר מ ערבי ימים טובים
אוכל והולך עד שתחשך.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תעא סעיף א
אסור (א) לאכול פת (ב) א <א>
משעה עשירית ולמעלה, כדי שיאכל מצה לתיאבון, אבל אוכל (ג) ב מעט פירות (ד) ג או ירקות,
אבל לא ימלא כריסו מהם, (ואם הוא (ה) איסטניס שאפילו אוכל מעט מזיק באכילתו הכל אסור)
(רבינו ירוחם). * [א*] <ב> ויין ד מעט לא ישתה, (ו) משום דמיסעד סעיד, אבל אם
רצה לשתות (ז) יין הרבה, שותה, מפני שכשהוא שותה הרבה (ח) גורר תאות המאכל.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תעא סעיף א
(א) לאכול פת - היינו אפילו מצה עשירה
וכדלקמיה בס"ב:
(ב) משעה עשירית וכו' - היינו מתחלת
שעה ד' אחר חצות היום ואפילו אם התחיל לאכול פוסק כיון שהתחיל באיסור:
(ג) מעט פירות - וה"ה בשר ודגים
וביצים וכה"ג אבל מחמשת המינים שמבושל במי פירות אסור דסעיד:
(ד) או ירקות - בין חי בין מבושל:
(ה) איסטניס שאפילו אוכל מעט וכו'
- וכמו לעיל בסי' ת"ע ס"ג אלא שאיסטניס דהתם הוא אפילו אם יאכל בבקר לא יוכל
לאכול בלילה לתיאבון וכאן מיירי באיסטניס שאם אוכל משעה ג' ואילך שוב לא יוכל לאכול
בלילה לתיאבון:
(ו) משום דמיסעד סעיד - ומסתברא דבפחות
מכוס או עכ"פ מרוב כוס לא סעיד ושרי:
(ז) יין הרבה וכו' - ושתי כוסות של
רביעית או רובן יש לחשוב להרבה ושרי:
(ח) גורר וכו' - ומ"מ לא ישתה
כ"כ עד שיהא שבע כי ודאי יקלקל תאות המאכל וגם יוכל להשתכר ויתבטל מצות הלילה:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תעא סעיף א
* ויין מעט וכו' - בטור כתב דבין מעט
בין הרבה מותר אלא שהב"י הקשה עליו מסוגיא דברכות ד' ל"ה ולהכי סתם שלא כדבריו
אלא כדעת התוס' והמרדכי וכן דעת הרוקח ועיין בבית מאיר שכתב דמדסתמי הרי"ף
והרמב"ם והרא"ש משמע דס"ל כדעת הטור וכן מצאתי למהר"ם חלאווה שכתב
ושתיה שרי ואפילו טובא נמי דכש"כ דגריר לליביה ואכיל מצה לתיאבון עכ"ל וכן
משמע מסתימת הרשב"ץ בספרו יבין שמועה וז"ל ושתית היין מושכת אכילה וכדאמרינן
רבא הוי שתי חמרא דגריר לבא עכ"ל איברא דבפירוש ר"ח בפסחים מוכח שדעתו לאסור
במעט שהרי כתב וז"ל רבא הוי שתי חמרא טובא וכו' עיי"ש ומוכח דכוון בזה לסוגיא
דברכות הנ"ל וצ"ע ובהלכות רי"ץ גיאות אחר שהביא הא דרב ששת שהתענה וההיא
דאכיל ירקא והא דרבא דהוי שתי חמרא מסיים עלה הלכך לנקוט כל חד וחד כדעתיה בין בשתיה
בין בתענית בין בשאר דברים עכ"ל וכן מסתברא שתלוי הכל לפי טבע אותו האדם לפי מה
שהוא מרגיש בנפשו דבר שגורר לבו לתאות המאכל או להיפך:
טור אורח חיים סימן תעב
ויכין מקום מושבו שישב בהיסיבה דרך
חירות וכ' אבי העזרי בזמן הזה שאין רגילות בארצינו להיסב יושב כדרכו וא"צ להיסב
וכשהוא מיסב לא יטה על גבו ולא על פניו ולא על ימינו אלא על שמאלו ופי' רשב"ם
מפני שצריך לאכול בימינו ולפ"ז איטר יד ימינו יטה על ימינו ורש"י פי' הטעם
שלא יקדים קנה לושט ולפ"ז אין חילוק בין איטר לאחר: אשה אינה צריכה היסיבה ופירש
רשב"ם מפני שאימת בעלה עליה ולפ"ז אלמנה וגרושה בעו היסיבה ובה"ג כתב
משום דלאו אורח ארעא דאשה למזגא ולפ"ז כל אשה אינה צריכה היסיבה: אשה חשובה צריכה
היסיבה בן אצל אביו צריך היסיבה אפילו הוא רבו מובהק תלמיד לפני רבו א"צ היסיבה
אפילו אינו רבו מובהק אא"כ נתן לו רבו רשות: השמש צריך היסיבה וכל מי שצריך היסיבה
אם אכל ושתה בלא היסיבה לא יצא
בית יוסף אורח חיים סימן
תעב
ז וכל מי שצריך הסיבה אם אכל ושתה בלא הסיבה לא יצא. כן כתב שם הרא"ש
ודייק כן מלישנא דגמרא. כתב הרמב"ם אימתי צריך הסיבה בשעת אכילת כזית מצה וכ"כ
סמ"ג (עשין מא קיח.) ואשיר"י (שם) והמרדכי (לז ע"ד) והגהות מיימון
(פ"ז אות ה) כתבו שצריך הסיבה כשאוכל בתחלה כזית מצה וכן כזית אפיקומן וכתוב בכתבי
מה"ר ישראל (תרומת הדשן ח"ב) סימן קנ"ב נראה לע"ד מדברי כולם משמע
בכזית ראשון של המוציא לא בעי הסיבה:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תעב סעיף ז
כל מי שצריך הסיבה, אם אכל או שתה
בלא הסיבה * לא יצא, וצריך לחזור לאכול ולשתות בהסיבה. הגה: ויש אומרים דבזמן הזה,
דאין דרך להסב, כדאי הוא ראבי"ה לסמוך עליו שבדיעבד יצא בלא הסיבה (אגודה פרק
ע"פ). * (כ) <ה> ונראה לי אם לא שתה כוס שלישי או רביעי בהסיבה, * אין לחזור
ולשתות בהסיבה דיש בו חשש ז שנראה כמוסיף על הכוסות; אבל בשני כוסות ראשונות, יחזור
וישתה (כא) בלא ברכה (מנהגים), (כב) וכן באכילת מצה. <ו> ולכתחלה יסב (כג) כל
הסעודה. (מהרי"ב).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תעב סעיף ז
(כ) ונ"ל אם לא שתה וכו' - ר"ל
דבין כוסות הראשונות דמותר לשתות כמה דבעי כדמוכח לקמן סימן ת"פ [דבהו לא אמרינן
שנראה כמוסיף על הכוסות] צריך לחזור ולשתות אם לא עשה הסיבה דלו יהא אלא שתיית רשות
נמי שרי משא"כ אם שכח להסב בכוסות אחרונות אין לחזור ולשתות שהרי שתיית רשות אסור
שם מפני שנראה כמוסיף על הכוסות וא"כ כיון דלהראבי"ה אין צריך להסב ממילא
הוא שתיית רשות דאסור בין כוסות אחרונות:
(כא) בלי ברכה - כתב מג"א דכל
זה לעיקר הדין דרשות בידו לשתות כמה כוסות אבל למנהגנו שאין שותין שום כוס אפילו בין
כוסות ראשונות וכדמבואר בסימן תע"ג ס"ג הוי ליה כנמלך ואם שותה צריך לברך.
והוסיף עוד דלפי זה אפילו בין ראשון לשני אין כדאי שיחזור וישתה דכיון שמברך עליו נראה
כמוסיף עוד כוס על הכוסות [וכדמבואר בטור סימן תע"ג בשם אבי העזרי] ולכן לא יחזור
וישתה ויסמוך על דעת אבי העזרי כמו בכוסות אחרונות ומיהו אם שכח ולא היסב בכוס שני
יחזור וישתה בהסיבה בלי ברכה דלא הוי כנמלך שהרי גם בתוך הסעודה אם רוצה לשתות אין
צריך לברך וסומך על ברכת כוס שני. ונכון שקודם שמברך על כוס ראשון יהיה בדעתו לחזור
ולשתות בין הכוסות הראשונות ואז אפילו יטעה וישתה כוס ראשון בלי הסיבה יוכל לשתות כוס
אחר בהסיבה ובלי ברכה ולא יהא נראה כמוסיף:
(כב) וכן באכילת מצה - היינו שיחזור
ויאכל הכזית מצה ובלא ברכה מיהו באפיקומן אם שכח לאכלו בהסיבה לא יחזור ויאכלנו דהא
אסור לאכול שני פעמים אפיקומן:
(כג) כל הסעודה - באכילתו ובשתייתו
ובדיעבד יצא בשעת אכילת כזית מצה וד' כוסות ולגבי שמש כיון שהוא טרוד דיינינן ליה כדיעבד
לגבי כל אדם:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תעב סעיף ז
* לא יצא וצריך לחזור ולאכול - נראה
דלדעת המחבר אם גמר כל הסעודה ובירך בהמ"ז ואח"כ נזכר שלא היה בהסיבה צריך
לחזור ולברך המוציא ועל אכילת מצה משא"כ לי"א א"צ לחזור ולברך על אכילת
מצה. ופשוט דאף דלכתחלה מצוה לאכול שני זיתים בהסיבה כמבואר בסימן תע"ה מ"מ
בדיעבד יצא בכזית אחד:
* ונ"ל אם לא שתה כוס שלישי וכו'
- ודעת הב"ח דבכל הד' כוסות לא יחזור וישתה ויסמוך ע"ד אבי העזרי וכ"כ
הח"י מיהו אנו אין לנו אלא דברי הרמ"א שהרי כמה אחרונים מפקפקים גם על הכרעת
הרמ"א בזה ולדעתם אין לצרף דעת אבי העזרי להקל בזה [עיין במאמר מרדכי ופר"ח]
ועכ"פ אין לנו להקל יותר מדעת הרמ"א וכן הוא דעת מ"א וא"ר והגר"ז
וש"א:
* אין לחזור ולשתות בהסיבה - כתב בדה"ח
דדוקא לחזור ולמלאות כוס אחר אבל אם יש לו כוס גדול ולא שתהו כולו ונשאר בו שיעור ונזכר
ששתה אותו בלי הסיבה אם נזכר קודם שהתחיל לומר הלל או שאר ההגדה דלא הסיח דעתיה עדיין
משתיית שאר הכוס יכול לשתות השאר בהסיבה ובלא ברכה דלא הוי כמוסיף משום דכוס אחד יכול
לשתות כמה פעמים ומסתמא היה דעתו בשעת ברכה על כל הכוס אבל אם התחיל לומר הלל או שאר
הגדה הוי כנמלך ואם ירצה לשתות הנשאר שבכוס יצטרך לברך אסור לשתותו דהוי כמוסיף עכ"ל
והנה דבריו האחרונים דכיון שיצטרך לברך על הנשאר שבכוס הוי כמוסיף נובעים ממ"א
בסימן תע"ט סק"א ומ"מ לדינא אינם ברורים דע"כ לא מצינו בטור סימן
תע"ג דמשום ברכה נראה כמוסיף על הכוסות רק אם שותה כוס אחר חדש משא"כ באותו
כוס גופא לא מינכר הוספה כלל וכן משמע לענ"ד מד"מ שם בסימן תע"ט עיי"ש
ובפרט דעיקר סברא דמוסיף על הכוס אינו ברור דבירושלמי לא נזכר כלל רק הטעם דשכרות ודי
לנו אם ננקוט האי סברא לענין כוס חדש ולא בשיורי כוסות וצ"ע:
רמב"ם הלכות חמץ
ומצה פרק ז הלכה ח
אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב,
ד אשה אינה צריכה הסיבה, ואם אשה חשובה היא צריכה הסיבה, ובן אצל אביו והשמש בפני רבו
צריכין הסיבה, אבל תלמיד בפני רבו אינו מיסב אלא אם כן נתן לו רבו רשות, והסיבת ימין
אינה הסיבה, וכן המיסב על ערפו או על פניו אין זו הסיבה, ואימתי צריכין הסיבה ה בשעת
אכילת כזית מצה ובשתיית ארבעה כוסות האלו, ושאר אכילתו ושתייתו אם היסב הרי זה משובח
ואם לאו אינו צריך.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תעב סעיף ג
כשהוא מיסב (ט) לא יטה על גבו ולא
על פניו (י) ד <ב> ולא על ימינו, אלא על שמאלו. (* (יא) ואין חילוק בין אטר לאחר)
(טור בשם רש"י ות"ה סימן קל"ו).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תעב סעיף ג
(ט) לא יטה וכו' - דזה לא מיקרי דרך
חירות:
(י) ולא על ימינו - דלא שמה הסיבה
כיון שצריך לאכול בימינו ועוד טעם אחר יש דשמא יקדים קנה לוושט דוושט הוא בצד ימין
וכשהוא מטה ראשו כלפי ימין נפתח הכובע שע"פ הקנה מאליו ויכנס שם המאכל ויבא לידי
סכנה:
(יא) ואין חילוק וכו' - ר"ל דגם
איטר צריך להסב על שמאל כל אדם ואע"ג דהוא אוכל תמיד בשמאלו וא"כ לטעם א'
היה צריך להסב על ימינו מ"מ אין לחלק מפני טעם ב' שמא יקדים קנה לוושט והאי טעמא
עדיפא לן משום דהוי סכנתא וחמירא סכנתא מאיסורא ויאכל אותו הפעם בימין כל אדם. ובדיעבד
אם היסב על צד ימין יצא דימין שלו הרי הוא כשמאל כל אדם:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תעב סעיף ג
* ואין חילוק בין איטר וכו' - עיין
במשנה ברורה. והיכי שהוא גידם ביד ימינו או שיש לו מום בידו הימנית שא"א לו לאכול
בו צ"ע איך יעשה דאם יסב בימינו יש לחוש שמא יקדים קנה לושט ואי בשמאלו כמו שאר
בני אדם במה יאכל ועד כאן לא הצריכו לאיטר לסמוך על שמאלו משום דעכ"פ יש לו עוד
יד ואף שאינו רגיל לאכול בה תמיד מ"מ יאכל בה בפעם הזאת וכמו שכתב הרשב"ץ
ביבין שמועה אבל בעניננו א"א לו לאכול רק בשמאלו שהוא מוטה עליה וזה א"א
וכמו דמבואר נמי בש"ס עיין ברשב"ם בד"ה הסיבת ימין וכו'. ואפשר דבכגון
זה לא הצריכוהו חכמים כלל הסיבה וצ"ע ועיין בשב"ל סימן רי"ח ופירושו
בשמא יקדים קנה לושט הוא משונה מפי' כל המפרשים ולפי זה נשתנו אצלו כל הדינים המבוארים
בכאן ושום פוסק לא פירש כדבריו:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תעב סעיף ד
אשה (יב) ה אינה צריכה [ד] הסיבה אלא
א"כ היא חשובה. הגה: וכל הנשים שלנו מיקרי חשובות (מרדכי ריש פ' ע"פ ורבינו
ירוחם), אך לא נהגו להסב כי סמכו על דברי ראבי"ה דכתב (יג) <ג> דבזמן הזה
אין להסב (ד"ע).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תעב סעיף ד
(יב) א"צ הסיבה - דסתם אשה אין
דרכה להסב בשום פעם:
(יג) דבזה"ז אין להסב - טעמו
כיון דאין רגילות בארצנו בשאר ימות השנה להסב אלא יושב כדרכו. אבל תוך י"ב
חודש על אביו ואמו או תוך שלשים על שאר קרובים כגון שלא נהג שבעה לפני הרגל אף שהוא
חייב בהסיבה מ"מ הנכון שלא יסב על מטה כבודה וכלולה אלא יסב בשינוי קצת דהיינו
על מטה וכר אחד תחת מראשותיו או על ברכי חבירו. וקיטל נהגו שלא ללבוש ומ"מ הלובש
אין מוחין בידו:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תעב סעיף ה
בן אצל אביו (יד) צריך [ה] הסיבה,
ו אפילו הוא רבו מובהק. תלמיד לפני רבו (טו) אינו צריך הסיבה, <ד> אפילו אינו
רבו מובהק, (טז) אלא אם כן (יז) יתן לו רבו רשות. ותלמיד חכם מופלג בדורו, אעפ"י
שלא למד ממנו כלום, חשוב כרבו ואינו צריך הסיבה. (ודווקא כשאוכלין על שלחן אחד, אבל
אם אוכל (יח) על שלחן בפני עצמו צריך להסב).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תעב סעיף ה
(יד) צריך הסיבה אפילו וכו' - דאף
דהבן חייב בכבודו ובמוראו וכ"ש אם הוא רבו מ"מ צריך הסיבה דמסתמא אב מחיל
לבניה:
(טו) אינו צריך הסיבה - משום דברישא
אמר צריך נקט הכא אינו צריך אבל באמת איסורא נמי איכא להסב בפניו דמורא רבו כמורא שמים:
(טז) אלא א"כ וכו' - ואז מחויב
להסב:
(יז) יתן לו רבו רשות - היינו שירשהו
בפירוש [ח"י] ואז מהני אפילו ברבו מובהק:
(יח) על שולחן בפ"ע וכו' - אע"פ
שהוא בפני רבו וטעמו כיון דהוא בשולחן בפ"ע אין הסיבה שלו זלזול לכבוד הרב ופר"ח
חולק בזה ולדידיה כל שרואהו רבו אינו יכול להסב משום מוראו ופמ"ג כתב שבאופן זה
טוב שיטול ממנו רשות:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תעב סעיף ו
השמש (יט) צריך הסיבה.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תעב סעיף ו
(יט) צריך הסיבה - ואפילו בפני אדונו
דאע"פ שהוא תמיד משועבד להתעסק בצרכי הבית מ"מ מחויב הוא להראות חירות בליל
פסח ולאכול עכ"פ כזית מצה וכזית אפיקומן וד' כוסות בהסיבה. וה"ה פועל שיש
לו תלמיד ללמדו אומנות חייב התלמיד בהסיבה וכן עבדים עברים חייבים בהסיבה עכ"פ
בכזית ראשון כשמש ולענין עבד כנעני עיין באחרונים:
רמב"ם הלכות חמץ
ומצה פרק ז הלכה ז
לפיכך כשסועד אדם בלילה הזה צריך לאכול
ולשתות והוא מיסב ב דרך חירות, וכל אחד ואחד בין אנשים בין נשים חייב לשתות בלילה הזה
ג ארבעה כוסות של יין, אין פוחתין מהם, ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה לא יפחתו לו מארבעה
כוסות, שיעור כל כוס מהן רביעית.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תעב סעיף יד
(מד) טז גם הנשים חייבות בארבע כוסות
ובכל (מה) מצות הנוהגות באותו לילה.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תעב סעיף יד
(מד) גם הנשים חייבות - דאף שהוא מצוה
שהזמן גרמא מ"מ חייבות שאף הן היו באותו הנס:
(מה) מצות הנוהגות וכו' - כגון
מצה ומרור ואמירת הגדה: