ריף פסחים דף כה.

גמ' פסחים דף קטו. קטו:

אורך השיעור הקולי ברי"ף ר"ן ושו"ע הוא 32:34 דקות

אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 11:14 דקות

1) יקח מהכרפס פחות מכזית ומטבלו בחומץ ומברך בורא פרי האדמה ואוכל 1

2) דין מי שאין לו ירקות לטיבול ראשון 3

3) דיני אכילות מצוה בסדר. 4

1) יקח מהכרפס פחות מכזית ומטבלו בחומץ ומברך בורא פרי האדמה ואוכל

רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ח

הלכה ב

מתחיל ומברך בורא פרי האדמה ולוקח ירק ומטבל אותו ג בחרוסת ואוכל ד כזית הוא וכל המסובין עמו כל אחד ואחד אין אוכל פחות מכזית, ואחר כך עוקרין השולחן מלפני קורא ההגדה לבדו, ומוזגין הכוס השני וכאן הבן שואל, ואומר הקורא מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות שבכל הלילות אין אנו מטבילין אפילו פעם אחת והלילה הזה שתי פעמים, שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה והלילה הזה כולו מצה, שבכל הלילות אנו אוכלין בשר צלי שלוק ומבושל והלילה הזה כולו צלי, שבכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות והלילה הזה מרורים, שבכל הלילות אנו אוכלין בין יושבין בין מסובין והלילה הזה כולנו מסובין.

בית יוסף אורח חיים סימן תעג

ו (א) ונוטל ידיו לצורך טיבול הראשון דכל שטיבולו במשקה צריך נטילה. כבר נתבאר דין זה בסוף סימן קנ"ח (קלב: ד"ה ולאו):

ו (ב) ומה שכתב רבינו על דברי ה"ר מאיר ובעל העיטור (ח"ב הל' מצה ומרור קלד ע"ג) ולא נהירא. אין דבריו נכונים דכיון דפלוגתא היא אם צריך נטילה טוב שלא לברך: ומה שכתב שהרוצה לצאת ידי ספיקא יביא עצמו לידי חיוב נטילה וכו'. זה על פי הסברות שכתב רבינו בסימן ז' (ח.) שאחר עשיית צרכיו מברך על נטילת ידים אבל לפי דעת הרא"ש (ברכות פ"ט סי' כג שו"ת כלל ד סי' א) שכתב רבינו שם דאינו מברך על נטילת ידים אחר עשיית צרכיו אא"כ רוצה הוא להתפלל אין תיקון זה כלום וכל שכן לפי מה שהעליתי שם (ח: ד"ה כתוב) דאפילו ברוצה להתפלל נמי אינו מברך על נטילת ידים אחר עשיית צרכיו:

ומטבל כדי לעשות שינוי בשביל התינוקות וכו'. בפרק ערבי פסחים (קיד:):

ומה שכתב כי זהו שינוי שטובלין קודם סעודה. כך פירשו רש"י ורשב"ם (קיד. ד"ה עד שמגיע):

ומה שכתב ואין צריך מהם כזית. שם אהא דתניא גבי מרור אכלו לחצאין יצא כתב הרא"ש (סי' כה) משום דמברך על אכילת מרור צריך שיאכל כזית דאין אכילה בפחות מכזית (פסחים לב:, ירושלמי יומא פ"ב ה"א) אבל בירקות הראשונות שמברך עליהם בורא פרי האדמה בעלמא ואין מזכירין עליהם אכילה אין צריך מהם כזית וכ"כ הרשב"א בתשובה (מיוחסות לרמב"ן סי' רב) דאין צריך שיעור דאינו בא אלא להיכר אבל הרמב"ם (פ"ח ה"ב) כתב שצריך לאכול כזית. וכתבו הגהות (שם אות ד) כזית זה לא ידעתי מה טיבו דכיון דאין טיבול זה אלא להתמיה התינוקות בכל דהו סגי עכ"ל. ומצאתי בתשובת מהרי"ל (סי' כה) וז"ל בורא נפשות רבות איכא פלוגתא אי צריך לאמרה אחר טיבול ראשון על כן אני אוכל פחות מכזית לאפוקי נפשי מפלוגתא אע"ג דהמיימוני כתב כזית הא מחו ליה כמה עוכלי בעוכלא ע"כ: והרשב"א (ח"א סי' רמא) כתב שאלת מהו לברך בטיבול ראשון (ו)אחריו אם אכל כזית. תשובה כל שאכל כזית צריך לברך אחריו שאין ברכת המזון פוטרת מה שאכל קודם סעודה ואינו מסייע בסעודה כלל והרי זה כדברים הבאים לאחר הסעודה שלא מחמת הסעודה שטעונים ברכה לפניהם ולאחריהם (ברכות מא:) ומכל מקום אינו ראוי לברך אחריו מיד עד שיאכל מרור שאילו בירך על הירקות אחריהם נמצא שיצטרך [לברך] על המרור בורא פרי האדמה ולאכול [מרור] כדרך שהוא מברך על המצה שתים ואין ברכת הלחם פוטרת את המרור אע"פ שקראוהו פרפרת הפת (פסחים קיד.) שאין הפת פוטרת את הפרפרת אלא הפרפרת שהיא באה ללפת את הפת שאז פטורה מפני שהיא טפילה לפת אבל האחרת שאינה באה מחמת הפת אין הפת פוטרתה ולאחר (המזון) [המרור] מברך ברכה שלאחריו ופוטר אותו ואת הירק שאכל בטיבול וכן נהגתי והנהגתי עכ"ל:

ומה שכתב רבינו בשם רבינו תם דטיבול זה לא יהא בחרוסת. כך פירש רשב"ם בפרק ערבי פסחים (קיד. ד"ה מטבל) וכ"כ התוספות (ד"ה מטבל) והרא"ש (סי' כה) בשם ר"ת וההגהות (פ"ח אות ג) כתבו שהר"מ היה רגיל לעשות גם טיבול זה בחרוסת ואומר מה שכתב רבינו תם שאינה בחרוסת היינו שאין צריך חרוסת אבל אם רוצה הרשות בידו מיהו בספר המצוות (עשין מא קיח:) כתב רבותינו שבצרפת אין נוהגים לעשות טיבול זה בחרוסת כי אינו נזכר במשנה עד טיבול שני וכן פירש ה"ר יחיאל שטיבול ראשון הבא לעשותו בחרוסת אינו אלא מנהג שטות ופסקו רבינו תם ור"י (תוס' שם) שאסור לעשות טיבול ראשון בחרוסת דעיקר המצוה הוא בטיבול שני למרור וקודם המצוה אין למלא כריסו מחרוסת אלא יאכלנו בעת המצוה לתיאבון כמו מצה עכ"ל ספר התרומה (סי' רמב) ואנו אין לנו אלא דברי הר"מ דהוא בתראה וידע דברי כולם עכ"ל. ואיני יודע מה ראו לתפוס כדברי הר"מ כיון דכי מטבל בחומץ לכולי עלמא שפיר דמי ובטיבול דחרוסת חלוקים כמה גדולים טיבול דחומץ עדיף וכך נוהגים המדקדקים לעשות טיבול זה בחומץ וכ"כ המרדכי (לח.) דטיבול זה לא יהא בחרוסת אלא בחומץ או ביין ומצאתי כתוב שיש עושין אותו במי מלח:

ומה שכתב ואפילו אין לו שאר ירקות וכו' אפילו הכי אין לטבול בחרוסת. כ"כ שם הרא"ש:

ומה שכתב ולר"י מברך אחר הטיבול ולרשב"ם אין צריך לברך. היינו מדנחלקו בטעם למה אינו מברך בורא פרי האדמה כשאוכל מרור וכמו שכתב רבינו בסימן תע"ה דלר"י (קטו. תוד"ה והדר) שנפטר בברכת המוציא אם כן אחר טיבול ראשון צריך לברך אם אכל כזית ולרשב"ם (קיד: ד"ה פשיטא) שסובר שהוא נפטר בברכת בורא פרי האדמה שבירך בטיבול ראשון א"כ אין לברך אחר טיבול ראשון דא"כ יצטרך לחזור ולברך בורא פרי האדמה בטיבול שני ולפי זה לא הוה ליה לרבינו לכתוב דלרשב"ם אין צריך לברך אחריו דמשמע שאם רצה לברך רשאי ואינו כן דא"כ נמצא שהוא מברך ברכה שאינה צריכה ואסור אלא כך הוה ליה לכתוב ולרשב"ם אין לו לברך אחריו. והרב המגיד (פ"ח ה"ב) כתב בשם הרשב"א (שו"ת ח"א סי' עב, רמא, מיוחסות סי' רא - רב) שאינו מברך אחר טיבול זה והכי נקטינן: כתב האגור (סי' תתא) מהר"י מולין (סדר ההגדה עמ' צו סי' יד, שו"ת סי' נח אות א) הורה לחזר אחר כרפס לטיבול ראשון שקורין בלעז אפי"ו כי אינו מרור ויש סמך בלוקח כרפס אותיות ס' פרך ששעבדו מצרים ששים רבוא אבל בפיטרוסיל"ו וקירבי"ל בלשון אשכנז היה מסופק שמא עולשין שהוא מין מרור ולאחר שמילא כריסו ממרור בטיבול ראשון היאך יברך על אכילת מרור (עי' קטו.) וכשאין לו כרפס יקח כרתי פור"י בלע"ז עכ"ל וכנראה שלא היה בקי בפירוש עולשין ולכך נסתפק שמא הוא פיטרוסיל"ו אבל אנו יודעים שעולשין הוא אינדיווי"א בלעז ואינו ענין לפיטרוסיל"ו:

שולחן ערוך אורח חיים סימן תעג סעיף ו

<ו> נוטל ידיו (נא) לצורך טבול ראשון (נב) <ז> ולא יברך על הנטילה, ויקח מהכרפס * (נג) יח <ח> פחות מכזית ומטבלו (נד) בחומץ (נה) יט ומברך בורא פרי האדמה ואוכל, * (נו) ואינו מברך אחריו. ויקח מצה (נז) האמצעית כ ויבצענה לשתים, (נח) כא ויתן חציה לאחד מהמסובין לשומרה לאפיקומן ונותנין אותה (נט) כב תחת המפה, וחציה השני ישים בין שתי השלימות (ס) כג ויגביה הקערה שיש בה המצות ויאמר: (סא) כד הא לחמא עניא, עד <ט> מה נשתנה. הגה: (סב) ויאמרו (סג) בלשון שמבינים הנשים והקטנים, או יפרש להם הענין וכן עשה ר"י מלונדרי כל ההגדה בלשון לע"ז, (סד) כדי שיבינו הנשים והקטנים. (כל בו ומהרי"ל). ואז כה יצוה להסירם מעל השלחן (סה) ולהניחם בסוף השלחן כאלו כבר אכלו, כדי שיראו התינוקות (סו) כו וישאלו.

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תעג סעיף ו

(נא) לצורך טיבול ראשון - כמו שמפרש והולך. והטעם דכל דבר שטיבולו במשקה צריך נטילה וכדלעיל בסימן קנ"ח:

(נב) ולא יברך וכו' - וכמו שפסק המחבר לעיל בסימן קנ"ח ס"א ועיי"ש במ"ב דעת הגר"א בענין זה:

(נג) פחות מכזית - לפי שבכזית יש ספק בברכה אחרונה אם יברך אותה או לא ע"כ טוב יותר שיאכל פחות מכזית שלא יהא בו חיוב כלל לכו"ע:

(נד) בחומץ - או ביין או במי מלח ולא אתי אלא לאפוקי שלא יטבול בחרוסת כי חרוסת אינו אלא לטיבול שני שמטבל המרור בחרוסת [ב"י]:

(נה) ומברך בורא פה"א - ויכוין לפטור בברכה זו גם המרור שיאכל אח"כ [אחרונים]:

(נו) ואינו מברך אחריו - אפילו אם אכל כזית לפי שברכה ראשונה קאי גם על המרור וכנ"ל וע"כ ברכת המזון שפוטר את המרור שאוכל בתוך הסעודה קאי גם על הכרפס שאכל מקודם ועיין בביאור הלכה מש"כ בשם הגר"א בזה:

(נז) האמצעית ויבצענה לשתים - כדי לקיים מה שקראה הכתוב לחם עוני ודרכו של עני בפרוסה ואמר האמצעית כי ברכת אכילת מצה העיקר עלה קאי וברכת המוציא שמברך מתחלה קאי על העליונה המונחת לפניו:

(נח) ויתן חציה וכו' - כדי ששתי אכילות שאוכל לשם מצה יהא בפרוסה וטוב שאותו חלק יהיה יותר גדול [אחרונים]:

(נט) תחת המפה - זכר למה שאומר משארותם צרורות בשמלותם ויש שנותנין אותה על כתפיהם זכר ליציאת מצרים. ויהיו נזהרין שיכרוך האפיקומן במפה שלא כיבסו בקראכמע"ל כי הכרים מסתמא מכובסין בקראכמע"ל [ח"א]:

(ס) ויגביה הקערה - עם כל מה שעליה ואין צריך להסיר התבשילין:

(סא) הא לחמא - וי"א כהא לחמא. וצריך לאומרו בקול רם:

(סב) ויאמר בלשון וכו' - ר"ל מהא לחמא ואילך דהוא התחלת הגדה:

(סג) בלשון שמבינים וכו' - ויקיים בזה מה שאמר הכתוב והגדת לבנך וגו':

(סד) כדי שיבינו הנשים - שהרי גם נשים חייבות במצות הלילה ובאמירת הגדה וכנ"ל בסימן תע"ב סי"ד ולכן החיוב גם על המשרתת שתשב אצל השולחן ותשמע כל ההגדה ואם צריכות לצאת לחוץ לבשל עכ"פ מחויבת לשמוע הקידוש וכשיגיע לר"ג אומר כל שלא אמר וכו' תכנוס ותשמע עד לאחר שתיית כוס ב' שהרי מי שלא אמר ג' דברים הללו לא יצא ונוהגין שגם קוראין אותן שתשמע סדר עשרה מכות שהביא הקב"ה על מצרים כדי להגיד להם כמה נסים עשה הקב"ה בשביל ישראל [ח"א]:

(סה) ולהניחם בסוף השולחן - ואם השולחן קטן יסירם לגמרי מעל השולחן כי בלא"ה ליכא שינוי לתינוק [עו"ש]:

(סו) וישאלו - המצות המוכנות לאכילה למה מסלקין אותם ויאמר להם שאין רשאין לאכול עד שיספר ביציאת מצרים כתב מהרי"ל דאין ליתן שום מצה על השולחן עד זמן הסעודה:

ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תעג סעיף ו

* פחות מכזית - מכאן משמע דדבר שטיבולו במשקה צריך נטילה אפילו בפחות מכזית אף בפת גמור כתב המחבר בסימן קנ"ח ס"ג בשם י"א דאין צריך נטילה בפחות מכזית וזהו שלא כמו שכתבנו שם במשנה ברורה בס"ק כ' וכבר העירותי זאת בהדפסה שניה בשולי הגליון אכן כעת מצאתי לי תנא דמסייע לדברי הלא הוא הרשב"ץ בס' יבין שמועה ד' ל"ה שכתב בענין כרפס דדעת הרמב"ם דבעינן כזית וכתב דכן מסתבר דכיון דצריך נטילה בודאי כזית בעינן כבאוכל פת גמור דמסתבר דאינו חייב בנטילה דבודאי לא גזרו בכגון זה משום סרך תרומה וכמו כן לענין פירות בדבר שטיבולו במשקה והביאו גם במטה יהודה הרי ממש כדברינו וצ"ע לדינא:

* ואינו מברך אחריו - עיין במ"ב וכתב הגר"א בביאורו דכ"ז הוא כפי שיטת המחבר בסימן תע"ד דמברך רק ברכה אחת על ב' כוסות הראשונים ומשום דהלילא והגדה לא הוי הפסק ולהכי אינו מברך ברכה אחרונה דאסמך ברכת כרפס יאכל המרור בלי ברכה אבל לפי שיטת הג"ה וכפי מנהגנו דמברך אכל כוס וכוס דא"א לסמוך אברכת כוס ראשון משום דהפסיק בהלולא והגדה וא"כ א"א לומר דסומכין אנו באכילת מרור אברכת כרפס שהרי הפסיק בהגדה והלילא (אלא דפטורא דמרור מברכה משום דהוי כדברים הבאים בתוך הסעודה דנפטר בברכת המוציא) וא"כ הרי חייב לברך ברכה אחרונה אחר אכילת כרפס כיון דלא שייך לסעודה הבאה אחר כן זהו תורף דברי הגר"א. ובאמת הרב מג"א נזהר מזה וכתב בסימן תע"ד דאכל כוס צריך לברוכי לכולי עלמא ואפילו למאן דס"ל דהגדה והלילא לא הוי הפסק ומשום דכל חדא וחדא מצוה בפ"ע להכי צריך לברך על כל אחת (וכמו שכתב הרי"ף בתחלת דבריו בשם רבוותא) ולפי דברי מג"א נדחו דברי הגר"א וכמג"א כתבו הרבה אחרונים למעלה בסימן קע"ח סעיף ו' זולת הט"ז עיי"ש וצ"ל דגם כאן י"ל סברא זו דכרפס ומרור ב' מצות נינהו ולהכי אין אחת פוטרת את חברתה וצ"ע:

2) דין מי שאין לו ירקות לטיבול ראשון

רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ח הלכה יב

מי שאין לו יין נ בלילי הפסח מקדש על הפת כדרך שעושה בשבת ועושה כל הדברים על הסדר הזה, מי שאין לו ירק ס אלא מרור בלבד, בתחלה מברך על המרור שתי ברכות בורא פרי האדמה ועל אכילת מרור ואוכל, וכשגומר ההגדה מברך על המצה ואוכלה וחוזר ואוכל מן המרור בלא ברכה.

בית יוסף אורח חיים סימן תעה אות ב ד"ה ואם אין

ב ואם אין לו ירקות לטיבול הראשון אלא מרור יברך עליו בטיבול ראשון וכו'. מחלוקת בפרק ערבי פסחים (קיד:) ואיפסיקא (קטו.) הלכתא כרב חסדא דאמר הכי:

ומה שכתב וטוב לחזר אחר שאר ירקות. שם רב אחא [בריה דרבא] מהדר אשאר ירקות לאפוקי נפשיה מפלוגתא:

שולחן ערוך אורח חיים סימן תעה סעיף ב

(כה) ט אם אין לו ירקות לטיבול ראשון אלא מרור, יברך עליו * י בטיבול ראשון: בורא פרי האדמה (כו) <ח> ועל אכילת מרור, (כז) ובטיבול השני יטבלנו בחרוסת ויאכלנו (כח) בלא ברכה.

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תעה סעיף ב

(כה) אם אין לו ירקות וכו' - דלכתחלה צריך להיות הכרפס ממין שאינו מה' מיני מרור וכדלעיל בסימן תע"ג במ"ב ס"ק כ':

(כו) ועל אכילת מרור - דא"א בזה לנהוג כמו בשאר פעמים לאכול בלי ברכה ולברך על אכילת מרור אחר כזית מצה דאחר שכבר מילא כריסו ממנו קודם לכן בלי ברכה אינו הגון לברך אח"כ ע"כ יברך בתחלה על אכילת מרור ואוכל ממנו מעט לשם כרפסם (ואינו יכול לאכול לשם מצות מרור דלכתחלה בעינן מצה והדר מרור כדכתיב על מצות ומרורים וכו') ומ"מ הברכה אינה לבטלה שמברך אותה כדי לאכול המרור שאחר המצה והגדה לא חשיב הפסק ובלבד שלא יפסיק בדבורים אחרים:

(כז) ובטיבול השני יטבלנו וכו' - היינו אכילת מרור שאחר כזית מצה יטבלנה בחרוסת דכיון שמרור זה אוכל כדי לקיים מצות מרור צריך לטובלו בחרוסת וכדין מרור בעלמא. וצריך לאכול ג"כ כזית מטעם זה:

(כח) בלי ברכה - שיצא בברכת בפה"א ועל אכילת מרור שבירך על אכילת מרור הראשונה. ודע דהרבה פוסקים חולקים על זה ולדידהו טפי עדיף בזה לכוין באכילת מרור הראשונה לקיים מצות מרור כיון שמברך אז אשר קדשנו וכו' ולדידהו חייב לאכול אז כזית ולטבול בחרוסת כדין מרור. ומרור השני שאוכל בלא ברכה הוא לשם כרפס בעלמא ואינו מחויב לאכול כזית ואין צריך לטבול ג"כ דוקא בחרוסת ובחומץ או מי מלח נמי סגי וכדלעיל בסימן תע"ג לענין כרפס:

ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תעה סעיף ב

* בטיבול ראשון בפה"א - דעת מג"א דאם אין לו ממיני מרור רק תמכא שקורין אצלנו חריי"ן אין מברך עליו ברכת הנהנין כלל רק על אכילת מרור גם בנידון דידן שאוכלו קודם הסעודה משום דאין דרך לאוכלו כמות שהוא וחק יעקב כתב דמברך עליו מדראוי לאכול בחומץ וכיוצא בו [וכן כתב בחת"ס בהגהותיו סימן תע"ג עיי"ש] ולדעתו יש לברך עליו שפיר גם בפה"א משום זה ובאמת דברי מג"א הם מוקשים קצת דאי אינו ראוי לאכילה כלל א"כ אמאי יוצאין בהם ידי חובת מרור לפי מה שכתבנו לעיל בסימן תע"ג בשם הפוסקים דבעינן במרור דבר הראוי לאכילה [ואפשר משום דראוי לאכילה ע"י איזה תיקון מיקרי בר אכילה] וכ"ש לפי מנהגנו כהיום שאנו אוכלים אותו מפורר מיקרי שפיר ראוי לאכילה ואנו רואין כמה ב"א טובלין בו פתם בכל השנה וא"כ עכ"פ מכלל שהכל לא יצא וכדלעיל בסימן ר"ה במ"ב סק"ה עיי"ש ואפשר עוד מדחייבו רחמנא לאוכלו בלילה הזה הוי אכילה חשובה דהא אחשביה רחמנא לאוכלו כמות שהוא וע"כ יש לברך עליו ברכה הראויה לו דהיינו בפה"א ועכ"פ שהכל בודאי צריך לברך עליו וכן נוטה דעת הגאון רעק"א בחידושיו עיי"ש:

3) דיני אכילות מצוה בסדר

רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ח הלכה ו

ואחר כך מברך על נטילת ידים ונוטל ידיו שניה שהרי הסיח דעתו בשעת קריאת ההגדה, ולוקח שני רקיקין ו חולק אחד מהן ומניח פרוס לתוך שלם ומברך המוציא לחם מן הארץ, ומפני מה אינו מברך על שתי ככרות כשאר ימים טובים משום שנאמר +דברים ט"ז+ לחם עוני מה דרכו של עני בפרוסה אף כאן בפרוסה. ואחר כך כורך מצה ומרור כאחד ז ומטבל בחרוסת ומברך ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על אכילת מצות ומרורים ואוכלן, ואם אכל מצה בפני עצמה ומרור בפני עצמו מברך על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו. +/השגת הראב"ד/ ואחר כך לוקח מצה ומרור ומטבל כאחד. א"א זהו כהלל /פסחים/ (קטו), ומ"מ זה הסדר לא דייק.+

בית יוסף אורח חיים סימן תעה אות א (א) ד"ה ויטול ידיו

כתב רבינו ויברך המוציא ויטבל בחרוסת וכן כתב הרמב"ם (פ"ח ה"ח). אף על פי שמדברי הרמב"ם נראה דעל כזית דאכילת מצה קאמר דמטבל בחרוסת ולא אכזית דהמוציא לא דק רבינו בהכי מאחר שהוא סובר ששום אחד מהם אינו מטבל בחרוסת והראב"ד דחה דברי הרמב"ם וכתב הרב המגיד שכן דעת הרבה מן האחרונים וכן נהגו:

ואחר כך יקח כזית מרור. פשוט במשנה פרק כל שעה (לט.) דבעינן שיאכל כזית:

ומה שכתב וישקענו כולו בחרוסת. בפרק ערבי פסחים (קטו.) אמר רב פפא שמע מינה האי חסא צריך לשקועיה דאי סלקא דעתך לא צריך לשקועיה נטילת ידים למה ומיהו התם בגמרא (שם:) דחינן ליה דדילמא לעולם אימא לך לא צריך לשקועיה וקפא מריחא מיית אלא למה לי נטילת ידים דילמא משקעו ליה וא"כ לא קימא לן כרב פפא ולכן הרי"ף והרמב"ם והרא"ש השמיטוהו אבל הרוקח (סי' רפג - ד) הביאו ולכן כתבו רבינו:

ומה שכתב ולא ישהנו בתוכו שלא יתבטל טעם מרירותו. מימרא דרב פפא בפרק ערבי פסחים (שם:):

ומה שכתב ויאכלנו בלא הסיבה. שם (קח.) מרור אין צריך הסיבה ופירש רש"י מפני שהוא זכר לעבדות. ונראה לי שאם רצה לאכלו בהסיבה רשאי:

ולא יברך עליו בורא פרי האדמה. כן כתבו התוספות (קטו. ד"ה והדר) והרא"ש (סי' כו) והמרדכי (לג ע"ג, לד ע"ב, לח ע"ג) בפרק ערבי פסחים וכך הם דברי רשב"ם (קיד: ד"ה פשיטא) ור"י ג"כ שם ושלא כדברי הרשב"א שכתב בתשובה (ח"א סי' עב, רמא, מיוחסות סי' רא - רב) שצריך לברך עליו בורא פרי האדמה ג"כ:

ואין מברכין על החרוסת אע"פ שהוא מצוה. הטעם לפי שהוא טפל למרור:

ואחר כך נוטל מצה שלישית ובוצע ממנה וכורכה עם מרור ביחד וכו'. שם תניא אמרו על הלל שהיה כורכן בבת אחת ואוכלן שנאמר (במדבר ט יא) על מצות ומרורים יאכלוהו ופירש רש"י שהיה כורכן בבת אחת. פסח מצה ומרור: אמר רבי יוחנן חלוקים עליו חבריו על הלל כלומר דיאכלוהו כל חד וחד לחודיה משמע ואסיקנא והשתא דלא איתמר הלכתא לא כהלל ולא כרבנן מברך על אכילת מצה ואכיל והדר מברך על אכילת מרור ואכיל והדר אכיל מצה וחסא בהדדי בלא ברכה זכר למקדש כהלל וכתבו התוספות (ד"ה אלא מברך) והרא"ש (סי' כז) מברך אמצה ואכיל וכו' אם היה כורך שניהם יחד תחלה הוה אתי מרור דרבנן ומבטל למצה ואם היה אוכל מצה בלא מרור תחלה כשהיה כורכן אח"כ אתי מצה דרשות ומבטל מרור דרבנן:

וכן כתב אדוני אבי ז"ל וטובלו בחרוסת וכו'. שם וכן דעת הרמב"ם (פ"ח ה"ח) שמטבלו בחרוסת וכן נהגו. וכתב האגור (סי' תתד) בשם מהר"י מולין (מהרי"ל סדר ההגדה עמ' קיג סי' לו, שו"ת נח) הכריכה שעושין זכר למקדש כהלל יש לטבל החזרת בחרוסת ולאכול עם החרוסת. אבל באכילת מרור יטבול החזרת בחרוסת וינענע החזרת מן החרוסת שלא יבטל טעמו (מהרי"ל סדר הגדה עמ' קיא סי' לג) עכ"ל:

כתב אחי ה"ר יחיאל מספקא לי בכריכה אי בעי הסיבה וכו'. ולי נראה דפשיטא דבעי הסיבה שהלל כשהיה כורך בהסיבה היה אוכל שהרי מצה דכריכה היתה עולה לו לאכילת מצה דמצוה וקיי"ל דמצה צריכה הסיבה ואע"ג דמרור אינו צריך הסיבה אם רצה לאכלו בהסיבה אין בכך כלום וכן נראה מדברי הרמב"ם (פ"ז ה"ח) שכתב אימתי צריכין הסיבה בשעת אכילת כזית מצה ובשתיית ארבע כוסות ושאר אכילתו ושתייתו אם הסב הרי זה משובח ואם לאו אינו צריך עכ"ל ומדלא כתב אבל מרור אינו אוכלו בהסיבה משמע שאם רצה לאכלו בהסיבה אין בכך כלום אע"ג דאיכא למידחי דאכילתו ושתייתו משמע אכילה ושתייה שאינה של מצוה ולאפוקי אכילת מרור כתב כן י"ל דהיינו כי היכי דלא נימא דאכיל מרור בהסיבה הוי משובח אבל אין הכי נמי שאם רצה לאכלו בהסיבה אין בכך כלום וכיון דמצה צריכה הסיבה והיא מעכבת בה צריך לאכול מצה ומרור דכריכה בהסיבה:

וכתב עוד הרוצה לקיים מצוה מן המובחר לא ישיח עד שיעשה כריכה כהלל וכו'. כ"כ האגור (סי' תתיא) בשם בעל המאור:

שולחן ערוך אורח חיים סימן תעה סעיף א

* (א) א יטול ידיו ויברך על נטילת ידים, ויקח המצות כסדר שהניחם, הפרוסה בין שתי השלימות, (ב) ב <א> ויאחזם בידו * ויברך המוציא ועל אכילת מצה, ואחר כך יבצע מהשלימה ג העליונה ומהפרוסה, (ג) משתיהן ביחד, ויטבלם במלח. הגה: (ד) ואין המנהג לטבלה במלח (ה) בלילה ראשונה, דפת נקי אין צריך מלח. (ו) <ב> ויאכלם (ז) בהסיבה (ח) ביחד * (ט) ד כזית מכל אחד, ואם אינו יכול לאכול כשני זיתים ביחד, <ג> יאכל (י) של המוציא תחלה (יא) ואחר כך של אכילת מצה, ואחר כך יקח (יב) ה כזית מרור (יג) <ד> וישקענו כולו בחרוסת, ולא ישהנו בתוכו שלא יבטל טעם מרירותו ומטעם זה צריך לנער החרוסת מעליו, ויברך על אכילת מרור (יד) ויאכלנו ו בלא הסיבה, ואחר כך נוטל (טו) <ה> מצה שלישית ובוצע ממנה (טז) [א*] וכורכה עם המרור (יז) ז <ו> וטובלה בחרוסת. הגה: ויש אומרים (יח) דאין לטובלו, וכן הוא במנהגים (יט) וכן ראיתי נוהגין. * (כ) ואומר: זכר למקדש (כא) כהלל, (כב) ואוכלן ביחד (כג) בהסיבה. ומשבירך על אכילת מצה לא ח יסיח בדבר שאינו מענין הסעודה עד שיאכל כריכה זו, (כד) <ז> כדי שתעלה ברכת אכילת מצה וברכת אכילת מרור גם לכריכה זו.

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תעה סעיף א

(א) יטול ידיו וכו' - ר"ל אע"ג שנטל להירקות כמ"ש בסימן תע"ג ס"ו מ"מ כיון דאמר בינתים הגדה והלל חיישינן שמא הסיח דעתו ונגע במקום מטונף שהידים עסקניות הן:

(ב) ויאחזם בידו - כל שלשתן העליונה והתחתונה בשביל לחם משנה והפרוסה ע"ש לחם עוני ויברך ברכת המוציא ויניח השלישית להשמט מידו ויברך על הפרוסה עם תפיסת העליונה על אכילת מצה ויברך שתי הברכות טרם ישברם וכמו שמסיים המחבר ואח"כ וכו':

(ג) משתיהן ביחד - דהא לכתחלה צריך לאכול משניהם בבת אחת וכדלקמיה וע"כ נכון שיהיה הבציעה ג"כ בבת אחת ולא בזה אחר זה כדי שלא יהיה הפסק בין בציעה ראשונה לאכילה:

(ד) ואין המנהג לטבלם וכו' - ר"ל אף שבכל ימות הפסח מטבילין במלח אע"פ שהיא נקיה ואינה צריכה טיבול מן הדין וכדמבואר לעיל סימן קס"ז ס"ה מ"מ בלילות ראשונות של פסח אין נוהגין כן דטפי הוא נראה לחם עוני כשאינו טבול במלח:

(ה) בלילה ראשונה - ר"ל בלילות ראשונות:

(ו) ויאכלם וכו' - לפי שבירך שתי הברכות וכונתו היה על השלמה ועל הפרוסה לפיכך צריך לאכול משניהם:

(ז) בהסיבה - עיין לעיל בסימן תע"ב ס"ז ובהג"ה שם:

(ח) ביחד - שאם יאכל מתחלה כזית של המוציא דהיינו מן השלמה הרי הוא כמפסיק בין ברכת על אכילת מצה לאכילת הפרוסה שעלה קאי הברכה ואם יאכל הפרוסה מקודם ואח"כ השלמה ג"כ הוא כמפסיק להני פוסקים דסברי דברכת על אכילת מצה קאי על השלמה וע"כ יאכלם ביחד:

(ט) כזית מכל אחד - מן הפרוסה בודאי צריך כזית דהא מברכין על אכילת מצה ואין אכילה פחותה מכזית אבל פרוסת המוציא הלא קי"ל דהמוציא מברכין אפילו על פחות מכזית וכנ"ל בסימן ר"י אלא משום דיש פוסקין שסוברין דברכת המוציא קאי על הפרוסה וברכת על אכילת מצה קאי על השלמה לכך צריך מכל אחת כזית. והסכימו האחרונים דצריך רק להכניס לפיהו את שני הזיתים בבת אחת ולרסקם אבל אין מחויב לבולעם בבת אחת אלא די שיבלע כזית לערך בבת אחת ואח"כ יבלע השאר ובדיעבד אפילו בלע הכזית מעט מעט יצא כל שלא שהה מתחלת אכילתו עד סופה יותר מכדי אכילת פרס:

(י) של המוציא תחלה - היא השלמה העליונה שמעיקר הדין עלה קאי ברכת המוציא ולא הוי כהפסק בדיעבד מה שאוכלה בין ברכת אכילת מצה לאכילת הפרוסה כיון שהיא באה לצורך אותו כזית דהיינו לצורך ברכת המוציא שצריך לברך גם על כזית של הפרוסה. וכתבו הפוסקים שצריך לאכול גם כזית ראשון של המוציא בהסיבה:

(יא) ואח"כ של אכילת מצה - ובדיעבד אם אכל כזית אחד בין מהשלמה ובין מהפרוסה יצא:

(יב) כזית מרור - ואפילו אכל קלח שלם עם העלין כברייתה לא יצא כל שאין בו כזית [תה"ד]:

(יג) וישקענו כולו - כדי להמית ארס שבתוכו. ויש מקומות שאין נוהגין לשקע כולו אלא בטיבול מקצתו:

(יד) ויאכלנו בלא הסיבה - שהוא זכר לעבדות ומ"מ אם רוצה לאכול בהסיבה רשאי:

(טו) מצה שלישית - כדי לקיים מצוה בשלשתן:

(טז) וכורכה עם המרור - וצריך כזית מצה וכזית מרור. וטעם כריכה זו כדי לצאת דעת הלל דס"ל דקרא דעל מצות ומרורים יאכלהו בהדי הדדי משמע ומ"מ לצאת רק בזה ידי אכילת מצה ואכילת מרור אי אפשר בזה"ז אפילו להלל דכיון דמרור בזה"ז דליכא פסח אינו רק מדרבנן וע"כ כשיאכלם ביחד אתי טעם מרור ומבטל לה לטעם מצה שהוא מדאורייתא אפילו בזה"ז ומשום זה צריך לאכול מתחלה כל אחד בפ"ע ואח"כ אוכל שניהם ביחד כדי לעשות זכר לזמן שהיה מקדש קיים והקריבו פסח ואז לפי דעת הלל היו אוכלים מצה ומרור ביחד:

(יז) וטובלה בחרוסת - שהרי כריכה זו היא זכר למקדש כהלל והלל היה מקיים מצות חרוסת במרור זה שבכריכה שהרי לא היה אוכל מרור כלל קודם כריכה זו וגם בזה צריך לנער החרוסת כמו במרור שאכל מקודם [מאמר מרדכי]:

(יח) דאין לטובלו - טעמם שכבר קיים מצות חרוסת בטיבול ראשון וגם אין לחוש לארס שבמרור זה כיון שאוכלו עם מצה בכריכה:

(יט) וכן ראיתי נוהגין - עיין באחרונים שהסכימו דהעיקר כדעה הראשונה ומ"מ היכי דנהוג נהוג:

(כ) ואומר - עיין בה"ל:

(כא) כהלל - והנוסחא אצלנו בהגדה כן עשה הלל בזמן שבית המקדש וכו' היה כורך מצה ומרור ואוכלם ביחד ויש שכתבו שצ"ל היה כורך פסח מצה ומרור:

(כב) ואוכלן ביחד - עיין לעיל סק"ט שכתבנו שאין צריך לבלוע ביחד רק להכניסם בפיהו בב"א וה"ה הכא:

(כג) בהסיבה - משום מצה שאוכל:

(כד) כדי שתעלה - ר"ל דהא עושין אנו זכר למקדש ואז היה עיקר המצוה רק בכריכה ולכן צריך שלא להפסיק כדי שתחול הברכה על הכריכה. ומ"מ אין זה אלא לכתחלה ובדיעבד אם סח בינתים א"צ לחזור ולברך על הכריכה:

ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תעה סעיף א

* יטול ידיו - עיין מ"ב וכתוב בשיבולי הלקט כיון שתלוי הטעם בהיסח הדעת אם ברור לו ששימר ידיו היטב ולא נגע בכתבי הקודש או בשאר דברים המטמאין הידים א"צ לחזור וליטול ידיו שהרי ידיו טהורות מנטילה הראשונה ואם נטל אין לו לברך שמא יהיה ברכה לבטלה עכ"ל וכעין זה כתב המ"א בשם המרדכי ואף דלדינא לדידן בודאי צריך לחזור וליטול ידיו וכדלעיל בסימן קנ"ח ס"ז ובפרט כשלא כוון מתחלה לאכילה עכ"פ אין לו לברך וכמבואר שם והנכון שבאופן זה יטמא ידיו קודם הנטילה כדי שיוכל לברך:

* ויברך המוציא ועל אכילת מצה ואח"כ וכו' - הטעם משום דאיכא פלוגתא דאית פוסקים דסוברין שיברך המוציא על השלמה ועל אכילת מצה על הפרוסה ואית דסברי להיפך לכך פסק המחבר שיאחז שתיהם בידו [לבד התחתונה בשביל לחם משנה] ויברך המוציא ועל אכילת מצה ויבצע משניהם:

* כזית מכל אחד - עיין מ"ב בטעם דבר זה והוא מדברי המפרשים. אכן בעיקר הדבר תמוה מאד דלפי כל זה נפק לן דבר חדש דבלילה ראשונה צריך לאכול ב' כזית ולא מצינו זה בשום מקום וכל הני פוסקים דסברי דצריך ג' מצות לסדר לא הזכירו זה זולת הרא"ש והמרדכי ובש"ס לא נזכר אלא כזית השמש שאכל כזית ואף שאפשר לדחוק דעיקר שיעורא הוא בכזית ובדיעבד יוצאין בו מ"מ כל כי האי מילתא הוי ליה לתלמוד לפרושי ובאמת אף להני דמצריכים ג' מצות הוא רק משום לחם משנה וגם הא דהצריכו לכוין בברכה ראשונה על מצה אחת ובברכה ב' על מצה שניה הוא משום שאז יהיו המצות חבילות חבילות אבל גם לדידהו שתי המצות הם דבר אחד וכמו בשבת לחם משנה ומעיקר הדין יכול לאכול איזה שירצה רק משום דעל כל אחד מהמצות כוון בברכה טוב שיטעום מכל אחד אבל בודאי די בכזית אחד בצירוף משתיהם וכ"ש לפי פשרת הפוסקים וכפי פסק המחבר שאוחז בשתיהם ומכוין בב' הברכות על שתיהם ביחד מכש"כ דאין צריך רק כזית אחד משתיהם גם ר' ירוחם שהעתיק ג"כ באחרונה דעת רבו הרא"ש לא הזכיר רק שאוכל משתיהם אבל ב' כזית לא הזכיר וצ"ע:

* ואומר זכר למקדש - קשה הלא אמירה זו הוי הפסק בין ברכה לכריכה והמחבר בעצמו מסיים שאין לו להסיח וכו' כדי שתעלה ברכת אכילה וכו'. ודוחק לומר דגם אמירה זו הוי מענין הסעודה כמו טול בריך. ובאמת לא מצאתי לשום פוסק האי לישנא שכתב המחבר רק כתבו דכריכה זו הוא זכר למקדש אבל לא הזכירו שיאמר זכר למקדש ואולי לאו דוקא כתב המחבר ואומר ואוכלן וכו' אלא שצריך מתחלה להתחיל לאכול ואח"כ יאמר הגדה זו ולולא דמסתפינא הוי אמינא דצ"ל במחבר וטובלה בחרוסת זכר למקדש כהלל וכלשון הש"ס וכל הפוסקים והאי ואומר הוא שיטפא דלישנא וצ"ע: