רי"ף פסחים דף ג.

גמ' פסחים דף ו. – ז.

אורך השיעור הקולי ברי"ף ר"ן ושו"ע הוא 26:11 דקות

רי"ף פסחים דף ג. 1

1)אחר הבדיקה מיד בלילה יבטלנו 1

2)אם לא ביטל קודם שש ומשש שעות ולמעלה מצא חמץ שהיה דעתו עליו והיה בלבו ושכחו בשעת הביעור ולא ביערו הרי זה עבר על לא יראה ולא ימצא שהרי לא ביער ולא ביטל 3

3)המקדש בחמץ דאורייתא ושעות דרבנן, או בחמץ דרבנן ושעות דאורייתא, ספק מקודשת 3

1) אחר הבדיקה מיד בלילה יבטלנו

רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ג הלכה ז

וכשגומר לבדוק אם בדק בליל ארבעה עשר או ביום ארבעה עשר קודם שש שעות צריך ז לבטל כל חמץ שנשאר ברשותו ואינו רואהו, ויאמר כל חמץ שיש ברשותי שלא ראיתיו ולא ידעתיו הרי הוא בטל והרי הוא ח כעפר, אבל אם בדק מתחלת שעה ששית ולמעלה אינו יכול לבטל שהרי אינו ברשותו שכבר נאסר בהנייה.

טור אורח חיים סימן תלד

ואחר הבדיקה מיד בלילה יבטלנו ויאמר כל חמירא דאיתיה ברשותי דלא חזיתיה ודלא ביערתיה ליבטל וליהוי כעפרא דהשתא אפילו אם נשאר בבית חמץ שלא מצא אינו עובר עליו דהוי הפקר ולאו דיליה הוא ולא יפרט לומר כל חמירא דאיתיה בהדין ביתא אלא דאיתיה ברשותי כדי לכלול אף חמץ שיש לו במקומות אחרות וא"א הרא"ש ז"ל היה נוהג לבטל פעם אחרת ביום י"ד בסוף שעה ה' לפי שרגילין לקנות פת ביום י"ד וגם בפת ששייר בלילה למאכלו לא נתכון לבטלו ויש לחוש שמא ישאר ממנו בבית ויעבור עליו לכך טוב לחזור ולבטלו קודם שתגיע שעה ו' שאז נאסר ואינו בידו לבטלו ומ"מ לא יסמוך על ביטול היום שלא לבטלו בלילה כי ביטול הלילה הוא עיקר בשעה ידועה מיד אחר הבדיקה וליכא למיחש שמא ישכחנו משא"כ בביטול היום דאיכא למיחש שמא ישכחנו ולא יבטל והרב ר' פרץ כתב דבביטול הלילה יאמר כל חמירא דאיכא ברשותי דלא חמיתיה ודלא ביערתיה ובביטול היום יאמר דחמיתיה ודלא חמיתיה דביערתיה ודלא ביערתיה

בית יוסף אורח חיים סימן תלד

ב (א) ואחר הבדיקה מיד בלילה יבטלנו. בפרק קמא (ו:) אמר רב יהודה אמר רב הבודק צריך שיבטל ופירש רש"י הבודק צריך שיבטל. בלבו סמוך לבדיקה מיד ויאמר כל חמירא דאיכא בביתא הדין ליבטיל: ובעי בגמרא מאי טעמא ומסיק שמא ימצא גלוסקא יפיפיה ודעתיה עילוה ופריך וכי משכח לה ליבטלה ומשני דילמא משכח לה בתר איסוריה ולאו ברשותיה קיימא ולא מצי מבטל וניבטליה בארבע וניבטליה בחמש כלומר למה הצרכתו לבטל בלילה ליתקנו רבנן לכל אדם שיבטל קודם איסורו כיון דלאו זמן איסורא הוא ולאו זמן ביעורא הוא דילמא פשע ולא מבטיל ליה כלומר שמא ישכח ויבוא לידי פשיעה שעל ידי מה יזכור אבל עכשיו שעסוק בבדיקתו יזכור וניבטליה בשית כלומר ליתקנו רבנן לכל אדם לבטל בתחלת שש דהשתא לא פשע דאיכא זכרון טובא שהרי עסוק בשריפתו כיון דאיסורא דרבנן עליה כדאורייתא דמי ולאו ברשותיה קיימא ולא מצי מבטיל ליה:

ומה שכתב רבינו כל חמירא דאיתיה ברשותי דלא חזיתיה וכו'. כתבוהו הרי"ף (ג.) והרא"ש שם (סי' ט) וכתב הר"ן (ד"ה א"ר יהודה) לשון זה אינו בגמרא אלא כך הוא מקובל ביד הגאונים. ואף על פי שנמצא קרוב לנוסח זה בירושלמי בלשון הקודש דגרסינן בפרק כל שעה (ה"ב) רב אמר צריך שיאמר כל חמץ שיש לי בתוך ביתי ואיני יודע בו יבטל. מכל מקום כיון שבמה שנהגו לומר יש תוספת דברים וגם אינו בלשון הקודש כמו שהוא בירושלמי כתב שלשון זה אינו נמצא בגמרא וכו' אבל רבינו שכתב בסימן תל"ו (קעט:) שאם מחשב לבטל בלבו סגי ואף על פי שנוהגין לומר כל חמירא וכו' לא מצינו שתיקנו חכמים לשון זה אלא שנהגו כך יש לתמוה עליו דכיון שנמצא ירושלמי זה הרי מצינו שתיקנו חכמים לבטל בפה:

ומה שכתב ולא יפרט לומר כל חמירא דאיתיה בהדין ביתא וכו'. כן כתב גם כן רבינו ירוחם (נ"ה ח"א דף לח ע"ג) וכן כתב הגהות מיימון בפרק ג' (דפוס קושטא ה"ז) בשם ספר מצות גדול (עשין לט קיז:): כתב עוד בהגהות מיימון פרק ג' (אות ח) שיש אומרים שיש לומר ליבטיל וליהוי הפקר כמו עפר ויש שאין מזכירין הפקר וכן נהגו:

ואדוני אבי ז"ל היה נוהג לבטל פעם אחרת ביום ארבעה עשר וכו'. זה לשונו בפסקיו שם (סי' ט) כתוב בתשובת רש"י מיד בלילה יבטל ויש נוהגין לבטל בתחלת שעה ששית בשעת שריפה ואומר אני ששניהם כאחד טובים מדאמר דלאו זמן איסורא ולאו זמן ביעורא משמע אי הוה בזמן איסוריה או בזמן ביעוריה שהוא זמן קבוע ולא פשע שפיר דמי וכן היה אומר ריצב"א והטעם לפי שרגילין לקנות פת ביום וגם בפת שיבטל בלילה הוא חוזר וזוכה וגם לא ביטל בלילה אלא החמץ שלא ראה ושמא ישאר ממנו כזית. ומה שכתב בתשובת רש"י בתחלת שעה ששית רצונו לומר סוף חמישית קודם שיתחיל איסורה: ומשמע לכאורה דלתשובת רש"י דקאמר ששניהם כאחד טובים הכי קאמר ששניהם שוים לטובה ואיזה מהם שיעשה סגי ומשום הכי מייתי ראיה מדאמר דלאו זמן איסורא ולאו זמן ביעורא דכל שהוא זמן איסוריה או זמן ביעוריה שהוא זמן קבוע ולא פשע שפיר דמי מצי למילף שאם רצה לבטל ביום ולא בלילה רשאי דאם לומר שאחר שביטל בלילה אם רצה מבטל ביום מאי קא משמע לן פשיטא דכל כמה דבעי ליבטיל וליזיל אלא שממה שכתב וכן היה אומר ריצב"א והטעם לפי שרגילין לקנות פת ביום וכו' נראה דכשביטל בלילה וחוזר ומבטל ביום מיירי ולפי זה שניהם כאחד טובים דקאמר היינו לומר שיבטל שתי פעמים אחת בלילה ואחת ביום והא דמייתי מדאמר דלאו זמן איסורא ולאו זמן ביעורא וכו' היינו לומר דשפיר יש סמך לחזור ולבטלו ביום באותה שעה ולא תימא דהוי מילי דכדי לחזור ולבטל באותה שעה אלא דכיון דזמן ביעוריה הוא שפיר דמי ועל כרחך צריך לפרש כן דאי כפירושא קמא דמבטל באחד מהן או בלילה או ביום ודיו הרי אמרו בגמרא (ז.) וניבטליה בשית ואהדרו כיון דאיסורא דרבנן עליה לא מצי מבטל ליה וכן הקשו (ו:) וניבטליה בארבע או בחמש ואהדרו כיון דלאו זמן איסוריה ולאו זמן ביעוריה הוא דילמא פשע ולא מבטיל ליה ואם כן היאך אפשר שיעלה על הדעת לומר דמבטל בתחלת שעה ששית או בסוף שעה חמישית ואין צריך לבטל בלילה אלא ודאי כדאמרן וכך הם דברי הרא"ש בתשובה (כלל יד סי' ג) וכן הם דברי רבינו וכן כתב שם המרדכי (סי' תקלה) וכן כתבו הגהות מיימון בפרק ג' (אות ז) וכן כתב ספר מצוות קטן (סי' צח עמ' עב אות ז) וזה לשונו נמצא שצריך שני ביטולים אחד בלילה בשעת בדיקה ולמחר בשעת שריפה ואותם שאינם מבטלים בשעת בדיקה כי אם בשעת שריפה לא מצאו ידיהם ורגליהם דצריך לבטל דקאמר רב יהודה אשעת בדיקה קאי ורבותינו האחרונים שתיקנו ביטול בשעת שריפה לא באו לעקור עיקר ביטול שבתלמוד כי אם להוסיף עד כאן לשונו: והרא"ש (סי' י ותשובה שם) נתן שם טעם למה אין מברכין על ביעור בשעה חמישית:

ב (ב) כתב הכל בו (סי' מח ו ע"ג) שצריך שיאמר כל חמירא וכל חמיעא דאיתיה ברשותי לפי שהחמץ ושאור שני דברים וכתוב בתרומת הדשן (ח"א סי' קלד) שאף על פי שנמצא כן בשם מהר"ם (עי' מהד' כהנא פסקים תיט) לא צריך לנהוג כן דאין לשבש כל המחזורים שכתוב בהן נוסח הביטול ולא כתוב בהם אלא כל חמירא בלחוד. וכן רש"י (ו: ד"ה הבודק) ואלפס (ג.) ואשיר"י (סי' ט) שכתבו נוסח הביטול לא כתבו אלא כל חמירא לחוד ונראה דלשון תלמוד בבלי הוא לכלול כל חמץ וכל שאור בלשון חמירא: וכתב הרא"ש בתשובה (כלל יד סי' ג) אין צריך לשרוף החמץ אלא נותנו לגוי או זורקו לכלבים דאין חמץ טעון שריפה אלא לאחר שכבר נאסר עד כאן לשונו ויתבאר בסימן תמ"ה (קפט. ד"ה ומ"ש רבינו וד"ה כתב):

שולחן ערוך אורח חיים סימן תלד סעיף ב

אחר הבדיקה (ו) מיד <ג> בלילה ה יבטלנו ויאמר: כל חמירא <ד> דאיתיה ברשותי (ז) דלא חזיתיה ודלא ביערתיה לבטיל (ח) וליהוי כעפרא דארעא. הגה: ויאמר הביטול (ט) בל' שמבין (מהר"י ברי"ן). ו ואם אמרו (י) בל' הקודש כל חמירא כולל חמץ ושאור (ת"ה סימן קל"ד), * אבל בשאר לשונות צריך להזכיר כל אחד בפני עצמו (ד"ע), (יא) ז <ה> וטוב לחזור ולבטלו פעם אחרת ביום י"ד סוף שעה חמישית, קודם שתגיע שעה ששית, שמשתגיע שעה ששית נאסר ואין בידו לבטלו. הגה: [א*] ואין לבטלו ביום (יב) ח אלא לאחר ששרף החמץ, כדי לקיים מצות שריפה בחמץ שלו (מהרי"ו).

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תלד סעיף ב

(ו) מיד בלילה יבטלנו - הטעם הוא דאע"ג דמדאורייתא בבדיקה לבד סגי דמן התורה סגי באחד מהן או בביעור או בביטול דאפילו אם ישאר שם חמץ בבית אינו עובר עליו כ"ז שלא נודע לו כיון שבדק היטב ועשה כל מה שמוטל עליו מ"מ חכמים חששו שמא ימצא גלוסקא יפה שאינה נבטלת מעצמה כמו פירורין וישהה מעט קודם שישרפנו ויעבור עליו בבל יראה אבל אם יבטלנו שוב אינו עובר בכל גווני בבל יראה דהוי הפקר ולאו דיליה הוא:

(ז) דלא חזיתיה ודלא בערתיה - אבל מה שראה וביער אינו מבטל עכשיו שהרי רוצה לאכול עוד מה שמשייר וגם כדי לקיים מצות שריפה בחמץ שלו למחר ולכך אינו מבטל הכל עד למחר אחר אכילה ואחר ששרף החמץ:

(ח) וליהוי כעפרא דארעא - ונכון שיאמר וליהוי הפקר כעפרא דארעא. ולכו"ע מהני לשון זה של הפקר אף שאמר לשון זה בינו לבין עצמו ולא בפני אנשים [אחרונים]:

(ט) בלשון שמבין - שהרי הבטול הוא מתורת הפקר ואם אינו יודע מה מהני הבטול. וע"כ טוב ללמוד לע"ה שאינם מבינים בלה"ק או אשה מבטלת שתאמר בלשון שמבין דהיינו (אללען חמץ אדער זויער טייג וואס עם איז אין מיין רשות זאל זיין הפקר אונד זאל ניט זיין גירעכינט נאר אזוי וויא ערד אין גאס) ואם אמר ע"ה בלה"ק אם יודע לפחות ענין הבטול שיודע שמפקיר חמצו יצא בדיעבד אבל אם אינו מבין כלל וסובר שאומר איזה תחנה לא יצא אפילו בדיעבד:

(י) בלה"ק - לאו דוקא ור"ל בלשון תרגום כמו שאנו אומרים:

(יא) וטוב לחזור ולבטלו - לפי שרגילין לקנות פת ביום י"ד למאכל וגם בפת ששייר בלילה למאכלו לא נתכוין לבטלו [ואף אם כוון לבטלו הלא חוזר וזוכה בו] ויש לחוש שמא ישאר ממנו כזית ויעבור עליו לכך חוזר ומבטלו ומ"מ אין לסמוך על בטול היום לבד ושלא לבטל בלילה דחיישינן שישכח לבטל עד שעה ששית דאז לא מהני בטול:

(יב) אלא לאחר ששרף החמץ - וא"כ צריך לשרוף קודם שעה ששית ואח"כ יבטלנו ג"כ תיכף קודם שיותחל שעה ששית:

ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תלד סעיף ב

* אבל בשאר לשונות וכו' - ולפ"ז ה"ה אם אומר לה"ק ממש צריך להזכיר חמץ ושאור דשני דברים הן [דרק לשון חמירא כולל שניהם] וכמבואר בב"י ובביאור הגר"א מפקפק על כל זה דבירושלמי אמר דצריך שיאמר כל חמץ שיש לי בתוך ביתי ואיני יודע בו יבטל הרי שלא הצריך לומר גם שאור:

שולחן ערוך אורח חיים סימן תלד סעיף ג

(יג) בביטול היום יאמר: דחזיתיה ודלא חזיתיה, דביערתיה ודלא ביערתיה.

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תלד סעיף ג

(יג) בבטול היום יאמר דחזיתיה וכו' - דבטול היום אינו אלא משום הנשאר וכדלעיל בסקי"א:

2) אם לא ביטל קודם שש ומשש שעות ולמעלה מצא חמץ שהיה דעתו עליו והיה בלבו ושכחו בשעת הביעור ולא ביערו הרי זה עבר על לא יראה ולא ימצא שהרי לא ביער ולא ביטל

רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ג הלכה ח

לפיכך אם לא ביטל קודם שש ומשש שעות ולמעלה מצא חמץ שהיה דעתו עליו והיה בלבו ושכחו בשעת הביעור ולא ביערו הרי זה עבר על לא יראה ולא ימצא שהרי לא ביער ולא ביטל, ואין הבטול עתה מועיל לו כלום לפי שאינו ברשותו והכתוב עשהו כאילו הוא ברשותו לחייבו משום לא יראה ולא ימצא, וחייב לבערו בכל עת שימצאנו, ואם מצאו ביום טוב ט כופה עליו כלי עד לערב ומבערו, ואם של הקדש הוא אינו צריך לכפות עליו כלי שהכל פורשין ממנו. +/השגת הראב"ד/ לפיכך אם לא ביטל קודם שש ומשש ולמעלה מצא חמץ הרי זה עובר על לא יראה ולא ימצא. א"א אולי סובר זה המחבר שהוא עובר משש שעות ולמעלה בלא יראה ולא ימצא ואינו כן דשבעת ימים כתיב.+

3) המקדש בחמץ דאורייתא ושעות דרבנן, או בחמץ דרבנן ושעות דאורייתא, ספק מקודשת

רמב"ם הלכות אישות פרק ה הלכה א

המקדש בדבר שהוא אסור בהנאה כגון חמץ בפסח או בשר בחלב וכיוצא בהן משאר איסורי הנאה אינה מקודשת, ואפילו היה אסור בהנאה מדבריהם כגון חמץ בשעה ששית מיום ארבעה עשר אינה מקודשת.

טור אורח חיים סימן תמג

חמץ משש שעות ולמעלה ביום י"ד אסור מה"ת ולוקין עליו אע"פ שבעל העיטור כתב שאינו אלא מדרבנן ובעל המאור כתב שמותר לאוכלו עד הלילה שבאכילתו משביתו והרמב"ם ז"ל כתב שלוקין עליו משש שעות ולמעלה ולזה הסכים א"א ז"ל וכדי להתרחק האדם מן העבירה הוסיפו חכמים לאוסרו עוד ב' שעות דהיינו מתחלת שעה חמישית ומיהו כל שעה חמישית מותר בהנאה ויכול למוכרו לעכו"ם ...

שולחן ערוך אבן העזר סימן כח סעיף כא

נה*] המקדש באיסורי הנאה דרבנן לגמרי, נא נב (לז) שאין לו עיקר בדאורייתא, מקודשת. נג (לח) ואם בחמץ דאורייתא ושעות דרבנן, או בחמץ דרבנן ושעות דאורייתא, ספק מקודשת. ואם באיסורי דאורייתא לגמרי, נד (לט) כגון חמץ דאורייתא בשעות דאורייתא, אינה מקודשת. הגה: נו*] קהל שתקנו ועשו הסכמה ביניהם שכל מי שיקדש בלא עשרה או כיוצא בזה, ועבר אחד וקידש, חיישינן לקידושין וצריכה גט. נז] אע"פ שהקהל התנו בפירוש שלא יהיו קדושיו קדושין והפקירו ממונו, אפ"ה יש להחמיר לענין מעשה (מהרי"ק שורש פ"ד). נח] אשה שנדרה הנאה מאדם אחד נה (מ) או מכל מה שיתנו לה שלא בפני פלוני ופלוני, ועבר אחד וקדשה, אינה מקודשת, דהוי כאלו קדשה באיסורי הנאה. נט] ודוקא שקדשה בתורת כסף, נו (מא) אבל אם קדשה בשטר, הוי קידושין (רשב"א סי' תר"ב, ותר"ג).

בית שמואל על שולחן ערוך אבן העזר סימן כח סעיף כא

נא שאין לו עיקר - הנה תוס' כתבו בשם רש"י דס"ל חמץ דרבנן ושעות דרבנן אינה מקודשת וכ"מ מהטור וממגיד פ"ה ה"א דרמב"ם נמי ס"ל כן אבל תוס' והרא"ש ס"ל חמץ דרבנן ושעות דרבנן מקודשת לכן אפילו תרי דרבנן הוי ספק קידושין:

נב דבר שאין לו עיקר - כ"כ הרא"ש פ"ב דקדושין ומביא ראיה מחולין בעזרה דהוי קדושין לכן מחלק חולין בעזרה שאני שאין לו עיקר בתורה, ולשיטות רש"י והרמב"ם אפילו תרי דרבנן אינה מקודשת לפ"ז ה"ה שאר איסור דרבנן שאין לו עיקר בתורה אינה מקודשת כי חמץ דרבנן ושעות דרבנן הוי כמו איסור שאין לו עיקר בתורה וכ"מ מהרא"ש, והר"ן מיישב הסוגיא בע"א חולין בעזרה למה היא מקודשת לפ"ז דבר שאין לו עיקר בתורה אינה מקודשת ולכאורה נראה דאין מקודשת בכל איסור דרבנן אפילו אין לו עיקר בתורה מ"מ כיון מדרבנן אסור אינו נותן לה כלום וכל המקדש ע"ד דרבנן הוא מקדש כמה שאית' בש"ס בכל המקומות כן י"ל לענין דבר זה מה לי אם מדאוריית' מותר בהנאה מ"מ מחמת גזירות חז"ל אסור בהנאה ואינו נותן לה כלום וכ"מ בש"ג ספ"ב דקדושין, וכן אית' בתשו' הרי"ף אם מקדש אותה לפני עדים פסולים מדרבנן אינה מקודשת כיון דהעדים פסולים מדרבנן, גם כתבתי לעיל אם מקדש אותה בדבר שאין לו בו קנין דאוריית' רק קנין מדרבנן מ"מ קונה אותה מדאוריי' כגון מעמד שלשתן משום ע"י תיקון חז"ל נעשו שלו מדאוריי' כן י"ל הכא להיפוך מחמת גזירת חז"ל אינו שלו ואינו קונה אותה כלל וצ"ע:

נג ואם בחמץ דאוריי' וכו' - דין זה נובע ממימרא דרב גידל ריש פסחים דאמר המקדש בחמץ קורדניית' היינו חמץ נוקשה בשעה ששית אין חוששין לקדושין ופליגי רש"י ותוס' בזה לרש"י איירי בשעה ו' והוי תרי דרבנן שעות דרבנן וחמץ דרבנן מ"מ אינה מקודשת ולתוס' תרי דרבנן מקודשת אלא איירי בחד דרבנן והיינו סוף שעה ו' ותחילת שעה ז' וחמץ דרבנן והוי חמץ דרבנן ושעות דאורייתא ומזה ילפינן שעות דרבנן וחמץ דאורייתא אינה מקודשת דהוי ג"כ חד דרבנן, והרמב"ן ס"ל ג"כ חמץ דרבנן ושעות דאורייתא אינה מקודשת אבל חמץ דאורייתא ושעות דרבנן איכא חשש קדושין משום דחיישי' דאתי למטעי ויקדש בשעה ד' וה' נמצא לרש"י אינה מקודשת אפילו בתרי דרבנן ולתוס' בחד דאורייתא אינה מקודשת, ולרמב"ן איכא חילוק בין שעות דאורייתא לבין שעות דרבנן, ובעל המאור כתב לית הלכתא כרב גידל כי ר"ג ס"ל כרבי יהודה דס"ל דאיכא לאו באכילת חמץ עד לילה אבל לר"ש דס"ל עד לילה ליכא לאו באכילה א"כ מקודשת והלכתא כר"ש והמחבר פסק חמץ דאורייתא ושעות דרבנן או להיפוך הוי ספק קידושין ודבריו תמוהים מה שפסק חמץ דרבנן ושעות דאורייתא ספק קדושין מנ"ל פסק זה דהא לרש"י אפילו בתרי דרבנן ליכא חשש קדושין ולתוס' בחד דאורייתא ליכא קידושין והיינו דרב גידל בשלמא חמץ דאורייתא ושעות דרבנן י"ל דחושש לדעת הרמב"ן דס"ל דמקודשת משום שמא אתי למיטעי ויקדש בשעה ד' וה' אבל חמץ דרבנן ושעות אורייתא לכל הני דיעות אינה מקודשת וא"ל דחושש לדעת בעל המאור דס"ל דלית הלכתא כר"ג א"כ אפילו חמץ דאוריי' ושעות דאוריי' עד לילה מקודשת וכן הקשה בח"מ ובתשו' א"ש והמעיין בדברי המאור לק"מ כי שם כתב אליבא דר"ש אע"ג דליכא לאו עד לילה מ"מ אסור מדרבנן משעה ו' עד לילה, גם נשמע מדרב גידל חד דרבנן וחד דאוריי' לא הוי קידושין אע"ג לדעת המאור לית הלכתא כר"ג היינו מטעם דר"ג ס"ל כר"י ואנן קי"ל כר"ש אבל בזה הלכתא כוותיה בחד דאוריית' אינה מקודשת א"כ עד לילה אם מקדש אותה בחמץ דאוריית' הוי חמץ דאוריית' ושעות דרבנן ולא הוי קדושין ולא נ"מ מזה דלית הלכתא כר"ג אלא אם מקדש אותה בחמץ דרבנן עד לילה לר"ש הוי תרי דרבנן ומקודשת ולר"ג דפוסק כר"י הוי חד דאוריי' ולא הוי קידושין אבל אם מקדש אותה בחמץ דאוריי' עד לילה אינה מקודשת אע"ג דלית הלכתא כר"ג לפ"ז י"ל דחושש לדעת הבעל המאור לכן אם קידש בחמץ דרבנן ושעות דאוריי' היינו עד לילה הוי ספק כי לר"ש ליתא איסור דאוריי' עד לילה נמצא הוי תרי דרבנן ומקודשת לכן הוי ספק קידושין, ואם מקדש בחמץ דאורייתא ושעות דרבנן חושש לדעת הרמב"ן דאמר שמא אתי למטעי ויקדש בשעות ד' ה' אבל חמץ דאורייתא ושעות דאורייתא היינו שעה ז' אינה מקודשת דהא אפילו לר"ש דס"ל דלית איסור דאורייתא עד לילה מכל מקום הוי חד דאורייתא ואינה מקודשת, ועי' בא"ח סי' תמ"ה שם משמע לדעת המאור מותר חמץ עד לילה באכילה אפילו מדרבנן ובאמת הבעל המאור שם פרק כל שעה כתב מדאורייתא מותר באכילה עד לילה אבל מדרבנן אף רבי שמעון מודה דאסור באכילה:

נד חמץ דאורייתא ושעות דאורייתא אינה מקודשת - הנה למה שכתוב תוספות פרק כל שעה דף כ"ט לתירוץ בתרא אפילו חמץ דאורייתא ושעות דאורייתא חוששין לקדושין אם היתה יודעת שהוא חמץ דקיימא לן כל הנשרפין אפרן מותר אע"ג דקי"ל אפרן אסור היינו לחומרא חיישינן לדעת רבנן דאמרו חמץ נקבר והנקברים אפרן אסור חיישינן לחומרא לענין אפרן ולענין קדושין יש לחוש לחומרא דאפרן מותר ומקדש אותה בדבר שמותר בהנאה וכ"כ תוס' בקידושין דף מ' וכל זה איירי אם היא יודעת שמקדש אותה בחמץ אבל אם א"י הוי מקח טעות כי היתה סבורה ליהנות כך וכ"כ בח"מ להני תירוצים בתוס' כל שהיא סבורה ליהנות בו כך ואינה יכולה ליהנות כך הוי מקח טעות וכל שאר איסורי הנאה דקי"ל שלא כדרך הנאה מותר ליהנות מהם כמ"ש בי"ד סימן קנ"ה יכול לקדש בהם כשהיא יודעת שהוא דבר איסור אע"ג דהיא אינה חולה וא"י ליהנות בו אפי' שלא כדרך הנאתן מ"מ יכולה למכור לחולה ומ"ש הר"ן בקדושין כשהיא בריאה לא הוי קידושין אפשר דאיירי כשהיא א"י שאסור בהנאה וסבורה ליהנות כך:

נה או מכל מה שיתנו לה - דוק' שאמרה כל מה שאקבל שלא בפני פלוני יהיה כקונם או כהקדש אבל אם אמרה יהיה הקדש מסופק הרשב"א אם הקדש ממש קאמרה ואינה חל דאיש כי יקדיש ביתו כתוב מה ביתו ברשותו אבל מה שאינו ברשותה לא חל הקדש או דילמא יד מיהא הוי וכוונת' מה שיתנו לה יהיה אסור כהקדש והוי ספיקא בדאוריי' וצריכ' גט:

נו אבל אם קדשה בשטר הוי קידושין - והא דכ' בסי' ל"ב פלוגת' אם קידש בשטר של איסורי הנאה צ"ל מ"ש הוי קידושין היינו לאפוקי קידושי כסף איסורי הנאה דלא הוי קדושין לכ"ע, והנה בתשו' רשב"א אית' להיפך כי שם פסק אם כתב שטר על איסורי דאורייתא לא הוי קדושין א"כ אם נדרה הנאה מא' הוי נמי איסור דאורייתא ולא הוי קדושין וקשה איך כתב כאן בשמו דהוי קדושין וכן הקשה בח"מ ואפשר ליישב קצת כי בירושלמי איתא בין בגיטין ובין בקדושין אם כותב ע"ג איסור דאוריית' בטל ובש"ס שלנו מבואר אם כותב גט על דבר איסור הגט כשר כמ"ש לקמן סי' קכ"ד וכ' הרשב"א י"ל ש"ס שלנו איירי אם כותב על איסור דרבנן ואת"ל דאיירי באיסור דאוריי' והירושלמי פליג על ש"ס שלנו מ"מ י"ל אפי' לש"ס שלנו אם כותב קידושין על דבר איסור הקדושין בטילים כי יש לחלק בין גיטין לקדושין והנה מ"ש דש"ס איירי באיסור דרבנן פליגי עליו הפוסקים כמ"ש הר"ן לפ"ז ע"כ הירושלמי חולק על ש"ס שלנו א"כ למה לן לומר דירושלמי פליג על הש"ס שלנו גם נחלק בין גיטין לקדושין יותר מסתבר לומר הירושלמי והש"ס שלנו ס"ל גיטין וקדושין שוין כמה דקי"ל לענין שאר דינים לכן פסק כאן בשטר הוי קדושין היינו לפי מ"ש בסי' קכ"ד בשם הר"ן בכותב גט על א"ד הגט כשר פסק כאן גם כן הקדושין כשירים הם, אע"ג דל' הב"י אינם מורה על כוונה זו מ"מ לדינ' יש ליישב כן ומ"מ בוודאי אסורה להנשא לזה שנדרה הנאה ממנו ומ"ש הוי קדושין היינו לחומר' הוי קדושין ולא לקול':