ריף פסחים דף כה:
גמ' פסחים דף קטו:
אורך השיעור הקולי ברי"ף ר"ן ושו"ע הוא 45:09 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 25:38 דקות
1) אם אוכל דבר שטיבולו באחד משבעה צריך נטילה בלא ברכה
2) כשיבא לאכול פת שמברכין עליו: המוציא, יטול ידיו אפילו אינו יודע להם שום טומאה
3) ולא ישהה את המרור בתוך החרוסת
6) ולוקח שני רקיקין חולק אחד מהן ומניח פרוס לתוך שלם ומברך המוציא
רמב"ם הלכות ברכות פרק ו הלכה א
כל האוכל הפת שמברכין עליו המוציא צריך א נטילת ידים תחלה וסוף, ואע"פ שהיא פת חולין ואע"פ שאין ידיו מלוכלכות ואינו יודע להן טומאה לא יאכל עד שיטול שתי ידיו, וכן כל דבר שטיבולו במשקין צריך נטילת ידים תחילה.
בית יוסף אורח חיים סימן קנח אות ד (א) ד"ה ולאו דוקא
ד (א) ולאו דוקא כשאוכל פת אלא לכל דבר שטיבולו במשקה צריך נטילת ידים. בפרק ערבי פסחים (קטו.) א"ר אלעזר כל דבר שטיבולו במשקה צריך נטילת ידים ופירש רש"י צריך נטילת ידים משום משקין שהידים שניות וכל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה. וכן דעת ה"ר יונה (ברכות מא. ד"ה כל שטיבולו) שכתב בפרק אלו דברים פירוש עיקר נטילת ידים הותקנה על הפת שנאחז בידים שהנטילה היא משום סרך תרומה ורוב התרומות הם מהפת אבל לפירות אין צריך נטילת ידים שאין תרומתן מן התורה אלא הענבים אחר שעשה מהם יין והזיתים אחר שיעשו שמן שלא מצינו תרומה מן התורה אלא בראשית דגנך תירושך ויצהרך אבל המשקים כיון שאינם נאחזים בידים שאדם שותה אותם על ידי הכלי לא היו צריכים נטילה מן הדין אלא מפני שהמשקים עלולים יותר שמקבלים טומאה מהידים שהן שניות כמו התרומה ונעשים ראשונים לטמא דברים אחרים כדאמרינן (פרה פ"ח מ"ז) כל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה לפיכך החמירו בהם והצריכו לכל דבר שטיבולו במשקה נטילת ידים עכ"ל: והתוספות (פסחים שם ד"ה כל שטיבולו) כתבו שאין נראה לפרש כן ונראה דנטילה דהכא לאו משום קדושה ונקיות כמו בנהמא אלא משום שלא יטמא המשקין להיות תחלה ויהא אסור לשתותן ולפסול גופו ולפי זה נראה דאין לברך על אותה נטילה כיון דליכא הכא מצוה לשמוע דברי רבי אלעזר בן ערך (חולין קו.) וכל שכן שאין אנו נזהרים מלטמאות עצמינו ומלאכול אוכלים טמאים ואין אנו צריכים לאותה נטילה והמברך הרי זה מברך ברכה לבטלה ובכל הסדרים כתוב שצריך לברך על הנטילה ואין נראה כדפרישית עכ"ל וכן כתב שם המרדכי (לד.) בשם רשב"ם וגם רבינו כתב בסימן תע"ג שהר"מ מרוטנבורק (תשב"ץ קטן סי' צט) כתב דהאידנא אין צריך נטילה לדבר שטיבולו במשקה ועל כן לא היה מברך על נטילה של טיבול ראשון וכן כתב בעל העיטור (ע' עשרת הדברות מצה ומרור קלד ע"ג) ומיהו רבינו כתב שם דלא נהירא והכא נמי אזיל לטעמיה ולא חילק לענין ברכה בין דבר שטיבולו במשקה לפת וגם המרדכי כתב שם שרבותיו חולקים על אותו פסק ומצריכים ברכה וכן נראה שהוא דעת הרא"ש שכתב בפרק כל הבשר (סי' י) לפי שהמשקה עלול לקבל טומאה הצריכו נטילה לדבר שטיבולו במשקה משום סרך תרומה וכדברי רש"י וכן נראה דעת הרמב"ם בפ"ו מהלכות ברכות (ה"א) שמברכין על נטילת ידים לאכילת דבר שטיבולו במשקה כשם שמברכין לאכילת פת: וכתב רבינו ירוחם (נט"ז סוף ח"ו) יש מפרשים דהא דמצרכינן נטילה לטיבולו במשקה יש לו כל דין נטילת ידים ומברך עליהם ויש להם כל דין מים ראשונים ויש מפרשים שאינו אלא משום נקיות ואין מברכין עליהם שלא תקנו נטילה אלא בפת וכן נראה עיקר ואין להם דין מים ראשונים עכ"ל וכיון שיש חולקים בדבר יש לחוש מלברך וגם רבינו כתב בסימן תע"ג והרוצה לצאת ידי ספיקא יביא עצמו לידי חיוב נטילה מצד אחר כגון שיסך רגליו וישפשף ע"כ ומיהו אותו תיקון הוא על פי דעת הסוברים שאחר נטילה דעשיית צרכיו צריך לברך על נטילת ידים אבל לדידן דאינו מברך על נטילת ידים כמו שכתבתי בסימן ז' (ד"ה וא"א ז"ל) ליתא לההוא תיקון הילכך נכון שלא לברך על נטילה לדבר שטיבולו במשקה ולדברי הכל אין דבר שטיבולו במשקה צריך נטילה אלא בעוד שהמשקה טופח עליו אבל אם נתנגב לא וכן נראה מדברי הכל בו (סי' כג) ופשוט הוא: בפרק ערבי פסחים (קטו:) על הא דאמרינן כל דבר שטיבולו במשקה צריך נטילת ידים אמר רב פפא שמע מינה האי חסא צריך לשקועיה כלומר בחרוסת משום קפא דאי סלקא דעתך לא צריך לשקועיה נטילת ידים למה לי ודילמא לעולם אימא לך לא צריך לשקועיה וקפא מריחא מיית אלא למה לי נטילת ידים דילמא משקעו ליה ונראה שיש ללמוד מכאן שאע"פ שאינו מטבל אלא ראש הירק או הפרי שנמצא שאין המשקה נוגע כלל בידים עם כל זה צריך נטילת ידים:
ד (ב) והא דדבר שטיבולו במשקה צריך נטילת ידים דוקא בשטיבולו באחד משבעה משקין אבל שאר משקין אינם מקבלין טומאה כלל וכמו שכתב הרמב"ם בפרק ראשון מהלכות טומאת אוכלים (ה"ב) ושבעה המשקין מפורשים בפ"ו דמכשירין (מ"ד) שהם יין ודבש דבורים ושמן זית והחלב והטל והדם והמים וסימנם י"ד שח"ט ד"ם:
שולחן ערוך אורח חיים סימן קנח סעיף ד
אם אוכל (יא) ה דבר (יב) [ד] שטיבולו (יג) <ד> באחד משבעה ו משקין שסימנם: <ה> י"ד שח"ט ד"ם (דהיינו: יין, ז [ז] (יד) דבש, [ח] (טו) שמן, (טז) חלב, טל, ח (יז) דם, (יח) מים) ולא נתנגב, ואפילו (יט) אין ידיו נוגעות במקום המשקה, צריך <ו> נטילה (כ) בלא [יא] ברכה. הגה: ואפי' אינו מטבל <ז> רק ראש הירק או הפרי, (כא) אפ"ה יטול בלא ברכה (ב"י).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן קנח סעיף ד
(יא) דבר וכו' - היינו אפילו ירק ופירות ובשר ואע"ג דעל פירות לא תקנו נט"י התם הפירות עצמן לא נטמאו מהידים שהידים שניות הן ואין שני עושה שלישי בחולין משא"כ כשטבולין במשקה ובמשקה קי"ל דנגיעה בידים מטמא אותן להיות תחלה תקנו ליטול את הידים שלא יתטמאו המשקין על ידם ויפסלו אח"כ גם האוכל:
(יב) שטיבולו - ואותן ששוקעין פירות או ירק במים לנקותן חשיב טיבולו במשקה ודבר שאין דרכו לטובלו או להיות עליו משקה א"צ נט"י דמלתא דלא שכיחא היא ולא גזרו בה רבנן. הטובל אצבעו במשקה ומוצץ א"צ נטילה דלא תקנו נט"י לשתיית משקין וכדלקמיה בס"ו:
(יג) באחד משבעה משקין - אבל שאר מיני משקין הנסחטין מן הפירות אינם חשובין משקין:
(יד) דבש - דבורים ולא של תמרים או של מין אחר. כתבו הפוסקים כל המשקין שנקרשו בין ע"י בישול בין ע"י צינה עד שאין בהם טופח ע"מ להטפיח לא חשיבי משקה ודעת התוספות שאפילו חזרו ונימוחו אח"כ זולת יין או מים וה"ה חלב שנקפא כשחזרו ונימוחו חשיבי משקה. ולפ"ז מרקחת המטוגן בדבש אם הדבש שעליהן קרוש עד שאין בהם טופח ע"מ להטפיח לכו"ע מותר לאוכלן בלא נטילה ואם הדבש אינו קרוש דעת הט"ז דחשיב משקה ודעת המ"א דלא חשיב משקה כיון שעומד הדבש הזה לאכילה ולא למשקה שם אוכל עליו והח"א הכריע דיש חילוק בזה דאם קנה הדבש ועדיין הוא מעורב בשעוה והתיכו ע"מ כן כדי לטגן בו אם כן מעולם לא היה עליו שם משקה כיון שהתיכו בשביל אכילה ואין צריך נט"י אבל הקונה דבש שכבר מהותך מן העושים משקה (מעד) וידוע שהם מהתכים כדי לעשות משקה צריך נט"י אע"ג שמטגן בו אוכל. ועיין בדה"ח שכתב דאם אוכל המרקחת ע"י מזלג יש להקל דא"צ נטילה. וכל זה במרקחת המטוגן בדבש אבל המטוגן בצוקער אין צריך נטילה לכו"ע דלא הוי משקה [אחרונים]:
(טו) שמן - היינו שמן זית [ב"י] ומשמע דשאר שמנים אינם בכלל משקה:
(טז) חלב - וה"ה מי חלב או חמאה כשנימוחה ולכן הטובל בהם דבר מאכל צריך ליטול ידיו ואם היה החמאה קרושה א"צ ליטול ידיו דחמאה קרושה הוי כאוכל. והאוכל דבר המטוגן בחמאה כשהיא לחה ע"ג צריך ליטול ידיו ובח"א כתב דדוקא כשנימוח החמאה במחבת בשעת הטיגון קודם שהניח האוכל לתוכו ונעשה עליה שם משקה מקודם אבל כשנימוח אח"כ קי"ל דמשקה הבאה לתקן אוכל הוא והאוכל דבר המטוגן בשומן או במי ביצים לכו"ע לא הוי משקה [אחרונים]:
(יז) דם - כדי נסבה דהא אסור לאכול דם ודם דגים וחגבים לא מקרי משקה. ואולי דמיירי שאוכל המאכל בטבול בדם מפני רפואה ופקוח נפש:
(יח) מים - ומלח העשוי ממים הוי משקה ולכן אם אוכל צנון במלח הוי דבר שטיבולו במשקה וצריך ליטול ידיו [דה"ח]. ונראה דמיירי כשהמלח היה לחה בשעת טיבול דבסתם מלח שהוא קרוש הלא אין שם משקה עליהן וכנ"ל באות י"ד:
(יט) אין ידיו נוגעות - גזרה שמא יגע בו:
(כ) בלא ברכה - כי יש מקצת הראשונים דסברי שלא הצריכו חכמים נט"י לדבר שטיבולו במשקה אלא בימיהם שהיו אוכלים בטהרה משא"כ עכשיו שכולנו טמאי מתים ולכך לא יברך ענט"י שספק ברכות להקל והנה במ"א הביא בשם הל"ח דהעולם נוהגים שלא ליטול ויש להם על מה שיסמוכו היינו על מקצת הראשונים הנ"ל אבל הרבה אחרונים החמירו מאד בדבר וכתבו דהעיקר כרוב הפוסקים דצריך נטילה מדינא אף בזה"ז ועיין בביאור הגר"א שגם דעתו כן והחמיר מאד בזה שאף צריך לברך ע"ז ולכן אף דהעולם אין נוהגין לברך עכ"פ אין להקל לאכול בלי נטילה. וצריך לזה כל דיני נטילה כמו לפת. ומ"מ בפחות מכזית נ"ל פשוט שאין להחמיר בזה כלל דאפי' בפת הרבה אחרונים מקילין וכנ"ל במ"ב:
(כא) אפ"ה יטול וכו' - דחיישינן שמא יטבלנו כולו:
בית יוסף אורח חיים סימן קנח
א (א) וכשבא לאכול יטול ידיו קודם ואפילו לחולין. לקמן יתבאר דלחולין הצריכו חכמים נטילה משום סרך תרומה: כתב האגור (סי' רז) בשם שבלי הלקט (סי' קלה) נראה בעיני שאם נטל ידיו ולא היה בדעתו לסעוד ואחר כך נמלך מיד לסעוד צריך נטילה אחרת: כתוב בארחות חיים (הל' נט"י אות לא) מים ראשונים מצוה אחרונים חובה למאי נפקא מינה לבטולי הנך מקמי הנך שאם אכל עכשיו ואין לו מים אחרונים והוא צריך לאכול סעודה אחרת ביום כגון שלש סעודות בשבת מבטל הסעודה האחרת ונוטל ידיו לברכת המזון מפני שכבר נתחייב בברכה ואם יש לו שמן ערב או יין מנקה בו ידיו ומברך ע"כ: וכתב הרמב"ם בפ"ו מהלכות ברכות (ה"א) אע"פ שאין ידיו מלוכלכות ואינו יודע להם טומאה לא יאכל עד שיטול שתי ידיו: וכתב עוד שם כל האוכל הפת שמברכים עליו המוציא צריך נטילת ידים תחלה וסוף. משמע מדבריו דנטילת ידים תלויה בברכת המוציא דכל פת שאין מברכין עליו המוציא כגון פת הבאה בכיסנין או לחמניות דקות וכיוצא בהן כמו שיתבאר בסימן קס"ח הוא הדין נמי דאין טעונין נטילת ידים וכן משמע נמי מדברי רבינו שמשון בפרק קמא דחלה (מ"ה) אמתניתין דתחלתה עיסה וסופה סופגנין ולפי זה היכא דקבע סעודתיה על פת הבאה בכיסנין או לחמניות שצריך לברך עליהם המוציא נראה שצריך נטילת ידים ומיהו קשה בעיני שעל לחם אחד בעצמו פעם יצטרך לו נטילת ידים ופעם לא יצטרך ואפשר דלא מיקרי פת שמברכין עליו המוציא אלא פת שמברכין עליו לעולם המוציא אפילו כשאינו קובע עליו אבל פת דכשאינו קובע עליו אינו מברך המוציא אף כשקובע עליו אינו צריך נטילת ידים ואין לומר איפכא דכיון דכשקובע עליו מברך המוציא מיקרי פת שמברכין עליו המוציא ואף כשאינו קובע עליו צריך נטילת ידים דהא משמע בירושלמי (ברכות פ"ו ה"ו) דפת הבאה בכיסנין אינו צריך נטילת ידים וכמו שאכתוב בסימן זה (ד"ה בסוף פרק) בסייעתא דשמיא אלא שמצאתי להרשב"א שכתב בתורת הבית (הקצר ב"ו סוף ש"א) האוכל כעכין וכיוצא בהם לתענוג ואינו קובע סעודתו עליהם נוטל ידו אחת ומשמע מדבריו שאם קובע סעודתו עליהם צריך נטילת ידים: ומ"ש שכשאינו קובע סעודתו עליהם נוטל ידו אחת יתבאר בסמוך:
שולחן ערוך אורח חיים סימן קנח סעיף א
(א) כשיבא (ב) לאכול פת (ג) שמברכין עליו: המוציא, (ד) א <א> יטול ידיו (ה) אפילו אינו יודע להם שום טומאה, (ו) [א] ויברך: על נטילת ידים. אבל לפת שאין מברכין עליו המוציא, כגון (ז) לחמניות (פי' סטורט"י בלע"ז) דקות, או פת הבאה בכסנין (פי' פת עשויה עם צוקארו ושקדים ואגוזים), (ח) ב ואינו קובע סעודתו עליהם, <ב> אין צריך נטילת ידים.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן קנח סעיף א
(א) כשיבא וכו' - טעם תקנת נטילה הוא משני דברים אחד מפני סרך תרומה והיינו כיון דידים עסקניות הן ונוגעים בכל דבר ובזמן שהיה נוהג טומאה וטהרה והכהנים אכלו תרומה היו צריכין ליטול ידיהם מדברי סופרים קודם אכילת תרומה כדי שלא יטמאוה בנגיעתן וכדי שיהיו רגילין הכהנים בזה גזרו ג"כ על כל איש ישראל האוכל פת שאסור לאכול עד שיטול ידיו וגם עכשיו שאין הכהנים אוכלין תרומה מפני הטומאה לא בטלה תקנה זו כדי שיהיו רגילים בני ישראל כשיבנה בהמ"ק ב"ב לאכול בטהרה ועוד טעם לתקנת נטילה משום נקיות וקדושה וסמכו בגמרא [ברכות נ"א] אקרא דוהתקדשתם והייתם קדושים [סמ"ג]:
(ב) לאכול פת וכו' - לאפוקי על פירות וכדלקמן בס"ה. והטעם לפי שאין רוב התרומה אלא ממיני פת דכתיב ראשית דגנך ואין דרך לאכול מיני דגן אלא אחר שעושין ממנו פת לא גזרו ג"כ נטילה אלא באופן זה [לבוש]:
(ג) שמברכין עליו המוציא וכו' - דלא תקנו אלא בדבר שקובעין סעודה עליו:
(ד) יטול ידיו - שני ידיו ובכלי ואף אם אוכל רק באחת חיישינן שיגע גם בשניה [אחרונים] וכשיטול ידיו טוב שיטול ימין תחלה כדי שהשמאל תשמש לימין:
(ה) אפילו אינו יודע וכו' - וגם אינם מלוכלכות:
(ו) ויברך ענט"י - היינו אשר קדשנו במצותיו וצונו ענט"י ושייך לומר וצונו אף דהוא מדברי סופרים דנצטוינו לשמוע מהם כדכתיב ע"פ התורה אשר יורוך לא תסור וגו' [גמרא]:
(ז) לחמניות דקות וכו' - יתבאר לקמן בסימן קס"ח ס"ו עי"ש וקמ"ל דאף דאלו מחמשת המינים הם כיון שלא קבע סעודה עליהם א"צ נטילה וכ"ש על פת העשוי משאר דברים שאינם מחמשת המינים שאינם צריכים נטילה לעולם:
(ח) ואינו קובע - אבל אם קבע סעודה עליהם צריך נטילה וברכה כמו על הפת דגם המוציא ובהמ"ז צריך על אלו אם קבע סעודה עליהם וכדלקמן בסימן קס"ח ס"ח. ושיעור קביעת סעודה ג"כ יתבאר שם בעזה"י ואם כשהתחיל לאכול לא היה בדעתו לאכול רק מעט ואח"כ נמלך לאכול עוד כשיעור קביעות צריך נט"י וברכת המוציא וכמו שיבואר שם לקמן בסעיף ו' ע"ש:
רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ח הלכה ו
ואחר כך מברך על נטילת ידים ונוטל ידיו שניה שהרי הסיח דעתו בשעת קריאת ההגדה, ולוקח שני רקיקין ו חולק אחד מהן ומניח פרוס לתוך שלם ומברך המוציא לחם מן הארץ, ומפני מה אינו מברך על שתי ככרות כשאר ימים טובים משום שנאמר +דברים ט"ז+ לחם עוני מה דרכו של עני בפרוסה אף כאן בפרוסה. ואחר כך כורך מצה ומרור כאחד ז ומטבל בחרוסת ומברך ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על אכילת מצות ומרורים ואוכלן, ואם אכל מצה בפני עצמה ומרור בפני עצמו מברך על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו. +/השגת הראב"ד/ ואחר כך לוקח מצה ומרור ומטבל כאחד. א"א זהו כהלל /פסחים/ (קטו), ומ"מ זה הסדר לא דייק.+
רא"ש מסכת פסחים פרק י סימן ל
ל אמר שמואל לחם עוני שעונין עליו דברים. תניא נמי הכי לחם עוני וכו'. ד"א לחם עוני מה דרכו של עני הוא מסיק ואשתו אופה אף כאן הוא מסיק ואשתו אופה. דבר אחר מה דרכו של עני בפרוסה [דף קטז ע"א] אף כאן נמי בפרוסה. הלכך בפסח מברכין על אחת ופרוסה אבל בשאר ימים טובים בצעינן אתרתי ריפתא שלימתא דאמר רבי אבא (ברכות דף לט ב שבת קיז ב) חייב אדם לבצוע על שתי ככרות בשבת מ"ט לקטו לחם משנה כתיב ומפרשי רבנן דבימים טובים בעינן על שתי ככרות כמו בשבת דעיקר חיובא בשבת משום דלא נחית מן בשבת אלא הוה נחית בע"ש זוגי זוגי ובימים טובים נמי לא נחית אלא הוה נחית בעי"ט כמו דהוה נחית בע"ש הלכך בעינן ביו"ט למיבצע על תרתי ריפתא שלימתא כדבעי' בשבתא ואתא לחם עוני וגרעה לחדא ואוקמא אפרוסה הלכך בעינן למיבצע אחדא ופלגא וכי מבצע מנח לה לפרוסה בגווה דשלימתא ובוצע דאמר רב פפא (שם) הכל מודים בפסח שמניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע מ"ט לחם עוני כתיב ביה. ויש מביאין ראיה לדבריו מדקתני במתניתין הביאו לפניו מצה אלמא דליכא אלא חדא מצה שלימה. ולא נראה דמאי שנא פסח לענין לחם משנה משאר כל הימים טובים שלא יבצע (אלא) על שתי ככרות שלימים דהא דדרשינן לחם עוני לפרוסה היינו אותו לחם שיוצא בו ידי אכילת מצה אבל המוציא פשיטא דעל שלימים בעינן כשאר ימים טובים תדע דאם אין לו לחם עוני כי אם כזית ויאכל אותה באחרונה ויברך המוציא על מצה עשירה פשיטא דתרתי שלימות בעינן. וה"ה נמי אם יש לו לחם עוני לאוכלו בתחלה למה לא יברך המוציא על השלימה הלכך נהגו העם לעשות שלש מצות. ונהגו באשכנז ובצרפת לעשות מעשרון אחד זכר ללחמי תודה שהיוצא מבית האסורין מביא לחמי תודה ולחמי תודה באין ג' מינין של מצה [חלות] רקיקין ורבוכה. ושלש חלות עושין מעשרון אחד דכל מין ומין היו שלשה עשרונות ושליש עשרון ומכל מין היו עושין עשר חלות דהיינו שלש מן עשרון אחד. ועושין להם סימן איזהו ראשונה ואיזה שניה ואיזהו שלישית כדרך שהיו עושין בקופה של לשכה שהיה כתוב בהן א' ב' ג' לידע איזה מהן נתרמה ראשונה שמצוה בראשונה. ומיהו אם החליף שניה בראשונה לא עכב כדאיתא במגילה פרק היה קורא (דף כא ב) ראשון היה קורא ארבעה פסוקים ושני שקרא ארבעה או שלישי ה"ז משובח. ומאותן שלש מצות יבצע השניה לשנים וישמור החציה לאפיקומן ויניח חציה בין שתי השלימות ועל הראשונה יברך המוציא ועל הפרוסה יברך על אכילת מצה ואוכלן ביחד מכל אחת כזית ומן השלישית יעשה כריכה כהלל דכיון דתיקון שלש מכל חדא נעביד בה מצוה חדא והרוצה לצאת ידי חובת שניהם יברך המוציא ועל אכילת מצה ויבצע מן השלימה ומן הפרוסה כאחד:
רבי אלעזר בר צדוק אמר מצוה מאי מצוה ר' לוי אמר זכר לתפוח פירוש תחת התפוח עוררתיך ור' יוחנן אמר זכר לטיט. אמר אביי הלכך מצוה לסמוכי ומצוה לקייוהי. תניא כוותיה דרבי יוחנן תבלין זכר לתבן פירשו כמו קינמון וסונבל שדומין לתבן. חרוסת זכר לטיט. א"ר אלעזר בר צדוק כך היו תגרי חרך בירושלים אומרים בואו וקחו לכם תבלין למצוה:
טור אורח חיים סימן תעה
ויטול ידיו ויקח הקערה שהמצות בתוכה כסדר שהניחו השלימה למעלה והפרוסה תחתיה ויברך על השלימה המוציא ויבצע ולא יאכל עד שיברך על הפרוסה על אכילת מצה ויאכל משנים ביחד כזית מכל א' ואם אינו יכול לאכול כשני זתים ביחד יאכל של המוציא תחלה ואח"כ של אכילת מצה ומפני שיש מי שאומר שמברך על הפרוס' המוציא ועל השלימה על אכילת מצה לכך הרוצה לצאת ידי שניהם יאחוז שתיהם בידו ויברך המוציא ועל אכילת מצה מיד זה אחר זה ואח"כ יבצע משתיהן ביחד ויאכל בהיסיבה ואם לא היסב לא יצא וצריך לאכול פעם אחרת בהיסיבה כתב רב עמרם ויברך המוציא ויטבל בחרוסת ויאכל וכ"כ הרמב"ם ז"ל ואיני יודע טיבול זה בחרוסת למה אי משום מצה שאין בה מלח וצריך בשש לטבל במלח וכן הוא לשון הירושלמי וטמיש ליה במלחא ועוד הקשה בעל המנהיג לדבריהם שמצה היא זכר לחירות וחרוסת זכר לטיט והאיך יתחברו זה עם זה ועוד מצה דאורייתא וחרוסת דרבנן ואתי חרוסת דרבנן ומבטל מצה דאורייתא: אח"כ יקח כזית מרור וישקענו כולו בחרוסת ולא ישהנו בתוכו שלא יתבטל טעם מרירתו ומטעם זה כתב ה"ר יונה שצריך לנער החרוסת מעליו שלא יתבטל טעמו ויברך על אכילת מרור ויאכלנו בלא היסיבה .... ואין מברכין על החרוסת אע"פ שהיא מצוה לפי שהוא טפל למרור
בית יוסף אורח חיים סימן תעה אות א (א) ד"ה ויטול ידיו
א (א) ויטול ידיו. אע"פ שנטל ידיו בטיבול ראשון אמרינן בפרק ערבי פסחים (קטו:) חוזר ונוטל ידיו שנייה ומברך על נטילת ידים מפני שהסיח דעתו בשעת קריאת ההגדה. וכתב המרדכי (לד:) נראה לי שאם נתכוין בנטילה ראשונה לגמור בה כל סעודתו בלא היסח הדעת אין צריך לחזור וליטול שניה עד כאן. ונראה לי דאין לכוין בכך שלא לבטל תקנת חכמים שתקנו ליטול פעמיים בליל פסח:
ומה שכתב רבינו ויקח הקערה שהמצות בתוכה כסדר שהניחום השלמה למעלה והפרוסה תחתיה. הכי אמרינן בפרק כיצד מברכין (ברכות לט:) הכל מודים בפסח שמניח פרוסה לתוך שלמה ובוצע:
ומה שכתב שיש מי שאומר שמברך על הפרוסה המוציא וכו' לכך הרוצה לצאת ידי שניהם יאחז שתיהן בידו ויברך המוציא ועל אכילת מצה וכו'. כן כתבו הרא"ש (סי' ל) והמרדכי בפרק ערבי פסחים (לח.) וכ"כ הגהות מיימון (דפ' קושטא ה"ו ובנוסח ההגדה אות ז) בשם סמ"ג (עשין מא קיח ע"ג) וז"ל הרשב"א בתשובה נוטל מצה שלמה ומניח עליה הפרוסה ומברך המוציא ועל אכילת מצה על הפרוסה משום לחם עוני ואינו צריך שלש מצות ואף על פי שאמרו מניח פרוסה בתוך שלמה כל שהקטן בתוך הגדול בתוך קרי ליה עכ"ל ובסוף סימן זה כתב רבינו שכן דעת הרי"ף (כה:) שדי בשתי מצות ושהרא"ש (שם) חולק וכן נהגו:
ומה שכתב רבינו שמברך על אכילת מצה וכן מה שכתב לקמן שמברך על אכילת מרור. כך היא נוסחת הרמב"ם (פ"ח ה"ח) וכתב הרב המגיד (הי"ב) שטעמו מפני שבברכה זו מוציא עצמו ואחרים עמו השומעין אותו אבל לפי דעת הרבה מן האחרונים הנוסח הוא לאכול מצה ולאכול מרור וכן עיקר עכ"ל והעולם נהגו לברך בעל:
ויאכל בהסיבה. פשוט בפרק ערבי פסחים (קח.):
שולחן ערוך אורח חיים סימן תעה סעיף א
* (א) א יטול ידיו ויברך על נטילת ידים, ויקח המצות כסדר שהניחם, הפרוסה בין שתי השלימות, (ב) ב <א> ויאחזם בידו * ויברך המוציא ועל אכילת מצה, ואחר כך יבצע מהשלימה ג העליונה ומהפרוסה, (ג) משתיהן ביחד, ויטבלם במלח. הגה: (ד) ואין המנהג לטבלה במלח (ה) בלילה ראשונה, דפת נקי אין צריך מלח. (ו) <ב> ויאכלם (ז) בהסיבה (ח) ביחד * (ט) ד כזית מכל אחד, ואם אינו יכול לאכול כשני זיתים ביחד, <ג> יאכל (י) של המוציא תחלה (יא) ואחר כך של אכילת מצה, ואחר כך יקח (יב) ה כזית מרור (יג) <ד> וישקענו כולו בחרוסת, ולא ישהנו בתוכו שלא יבטל טעם מרירותו ומטעם זה צריך לנער החרוסת מעליו, ויברך על אכילת מרור (יד) ויאכלנו ו בלא הסיבה, ואחר כך נוטל (טו) <ה> מצה שלישית ובוצע ממנה (טז) [א*] וכורכה עם המרור (יז) ז <ו> וטובלה בחרוסת. הגה: ויש אומרים (יח) דאין לטובלו, וכן הוא במנהגים (יט) וכן ראיתי נוהגין. * (כ) ואומר: זכר למקדש (כא) כהלל, (כב) ואוכלן ביחד (כג) בהסיבה. ומשבירך על אכילת מצה לא ח יסיח בדבר שאינו מענין הסעודה עד שיאכל כריכה זו, (כד) <ז> כדי שתעלה ברכת אכילת מצה וברכת אכילת מרור גם לכריכה זו.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תעה סעיף א
(א) יטול ידיו וכו' - ר"ל אע"ג שנטל להירקות כמ"ש בסימן תע"ג ס"ו מ"מ כיון דאמר בינתים הגדה והלל חיישינן שמא הסיח דעתו ונגע במקום מטונף שהידים עסקניות הן:
(ב) ויאחזם בידו - כל שלשתן העליונה והתחתונה בשביל לחם משנה והפרוסה ע"ש לחם עוני ויברך ברכת המוציא ויניח השלישית להשמט מידו ויברך על הפרוסה עם תפיסת העליונה על אכילת מצה ויברך שתי הברכות טרם ישברם וכמו שמסיים המחבר ואח"כ וכו':
(ג) משתיהן ביחד - דהא לכתחלה צריך לאכול משניהם בבת אחת וכדלקמיה וע"כ נכון שיהיה הבציעה ג"כ בבת אחת ולא בזה אחר זה כדי שלא יהיה הפסק בין בציעה ראשונה לאכילה:
(ד) ואין המנהג לטבלם וכו' - ר"ל אף שבכל ימות הפסח מטבילין במלח אע"פ שהיא נקיה ואינה צריכה טיבול מן הדין וכדמבואר לעיל סימן קס"ז ס"ה מ"מ בלילות ראשונות של פסח אין נוהגין כן דטפי הוא נראה לחם עוני כשאינו טבול במלח:
(ה) בלילה ראשונה - ר"ל בלילות ראשונות:
(ו) ויאכלם וכו' - לפי שבירך שתי הברכות וכונתו היה על השלמה ועל הפרוסה לפיכך צריך לאכול משניהם:
(ז) בהסיבה - עיין לעיל בסימן תע"ב ס"ז ובהג"ה שם:
(ח) ביחד - שאם יאכל מתחלה כזית של המוציא דהיינו מן השלמה הרי הוא כמפסיק בין ברכת על אכילת מצה לאכילת הפרוסה שעלה קאי הברכה ואם יאכל הפרוסה מקודם ואח"כ השלמה ג"כ הוא כמפסיק להני פוסקים דסברי דברכת על אכילת מצה קאי על השלמה וע"כ יאכלם ביחד:
(ט) כזית מכל אחד - מן הפרוסה בודאי צריך כזית דהא מברכין על אכילת מצה ואין אכילה פחותה מכזית אבל פרוסת המוציא הלא קי"ל דהמוציא מברכין אפילו על פחות מכזית וכנ"ל בסימן ר"י אלא משום דיש פוסקין שסוברין דברכת המוציא קאי על הפרוסה וברכת על אכילת מצה קאי על השלמה לכך צריך מכל אחת כזית. והסכימו האחרונים דצריך רק להכניס לפיהו את שני הזיתים בבת אחת ולרסקם אבל אין מחויב לבולעם בבת אחת אלא די שיבלע כזית לערך בבת אחת ואח"כ יבלע השאר ובדיעבד אפילו בלע הכזית מעט מעט יצא כל שלא שהה מתחלת אכילתו עד סופה יותר מכדי אכילת פרס:
(י) של המוציא תחלה - היא השלמה העליונה שמעיקר הדין עלה קאי ברכת המוציא ולא הוי כהפסק בדיעבד מה שאוכלה בין ברכת אכילת מצה לאכילת הפרוסה כיון שהיא באה לצורך אותו כזית דהיינו לצורך ברכת המוציא שצריך לברך גם על כזית של הפרוסה. וכתבו הפוסקים שצריך לאכול גם כזית ראשון של המוציא בהסיבה:
(יא) ואח"כ של אכילת מצה - ובדיעבד אם אכל כזית אחד בין מהשלמה ובין מהפרוסה יצא:
(יב) כזית מרור - ואפילו אכל קלח שלם עם העלין כברייתה לא יצא כל שאין בו כזית [תה"ד]:
(יג) וישקענו כולו - כדי להמית ארס שבתוכו. ויש מקומות שאין נוהגין לשקע כולו אלא בטיבול מקצתו:
(יד) ויאכלנו בלא הסיבה - שהוא זכר לעבדות ומ"מ אם רוצה לאכול בהסיבה רשאי:
(טו) מצה שלישית - כדי לקיים מצוה בשלשתן:
(טז) וכורכה עם המרור - וצריך כזית מצה וכזית מרור. וטעם כריכה זו כדי לצאת דעת הלל דס"ל דקרא דעל מצות ומרורים יאכלהו בהדי הדדי משמע ומ"מ לצאת רק בזה ידי אכילת מצה ואכילת מרור אי אפשר בזה"ז אפילו להלל דכיון דמרור בזה"ז דליכא פסח אינו רק מדרבנן וע"כ כשיאכלם ביחד אתי טעם מרור ומבטל לה לטעם מצה שהוא מדאורייתא אפילו בזה"ז ומשום זה צריך לאכול מתחלה כל אחד בפ"ע ואח"כ אוכל שניהם ביחד כדי לעשות זכר לזמן שהיה מקדש קיים והקריבו פסח ואז לפי דעת הלל היו אוכלים מצה ומרור ביחד:
(יז) וטובלה בחרוסת - שהרי כריכה זו היא זכר למקדש כהלל והלל היה מקיים מצות חרוסת במרור זה שבכריכה שהרי לא היה אוכל מרור כלל קודם כריכה זו וגם בזה צריך לנער החרוסת כמו במרור שאכל מקודם [מאמר מרדכי]:
(יח) דאין לטובלו - טעמם שכבר קיים מצות חרוסת בטיבול ראשון וגם אין לחוש לארס שבמרור זה כיון שאוכלו עם מצה בכריכה:
(יט) וכן ראיתי נוהגין - עיין באחרונים שהסכימו דהעיקר כדעה הראשונה ומ"מ היכי דנהוג נהוג:
(כ) ואומר - עיין בה"ל:
(כא) כהלל - והנוסחא אצלנו בהגדה כן עשה הלל בזמן שבית המקדש וכו' היה כורך מצה ומרור ואוכלם ביחד ויש שכתבו שצ"ל היה כורך פסח מצה ומרור:
(כב) ואוכלן ביחד - עיין לעיל סק"ט שכתבנו שאין צריך לבלוע ביחד רק להכניסם בפיהו בב"א וה"ה הכא:
(כג) בהסיבה - משום מצה שאוכל:
(כד) כדי שתעלה - ר"ל דהא עושין אנו זכר למקדש ואז היה עיקר המצוה רק בכריכה ולכן צריך שלא להפסיק כדי שתחול הברכה על הכריכה. ומ"מ אין זה אלא לכתחלה ובדיעבד אם סח בינתים א"צ לחזור ולברך על הכריכה:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תעה סעיף א
* יטול ידיו - עיין מ"ב וכתוב בשיבולי הלקט כיון שתלוי הטעם בהיסח הדעת אם ברור לו ששימר ידיו היטב ולא נגע בכתבי הקודש או בשאר דברים המטמאין הידים א"צ לחזור וליטול ידיו שהרי ידיו טהורות מנטילה הראשונה ואם נטל אין לו לברך שמא יהיה ברכה לבטלה עכ"ל וכעין זה כתב המ"א בשם המרדכי ואף דלדינא לדידן בודאי צריך לחזור וליטול ידיו וכדלעיל בסימן קנ"ח ס"ז ובפרט כשלא כוון מתחלה לאכילה עכ"פ אין לו לברך וכמבואר שם והנכון שבאופן זה יטמא ידיו קודם הנטילה כדי שיוכל לברך:
* ויברך המוציא ועל אכילת מצה ואח"כ וכו' - הטעם משום דאיכא פלוגתא דאית פוסקים דסוברין שיברך המוציא על השלמה ועל אכילת מצה על הפרוסה ואית דסברי להיפך לכך פסק המחבר שיאחז שתיהם בידו [לבד התחתונה בשביל לחם משנה] ויברך המוציא ועל אכילת מצה ויבצע משניהם:
* כזית מכל אחד - עיין מ"ב בטעם דבר זה והוא מדברי המפרשים. אכן בעיקר הדבר תמוה מאד דלפי כל זה נפק לן דבר חדש דבלילה ראשונה צריך לאכול ב' כזית ולא מצינו זה בשום מקום וכל הני פוסקים דסברי דצריך ג' מצות לסדר לא הזכירו זה זולת הרא"ש והמרדכי ובש"ס לא נזכר אלא כזית השמש שאכל כזית ואף שאפשר לדחוק דעיקר שיעורא הוא בכזית ובדיעבד יוצאין בו מ"מ כל כי האי מילתא הוי ליה לתלמוד לפרושי ובאמת אף להני דמצריכים ג' מצות הוא רק משום לחם משנה וגם הא דהצריכו לכוין בברכה ראשונה על מצה אחת ובברכה ב' על מצה שניה הוא משום שאז יהיו המצות חבילות חבילות אבל גם לדידהו שתי המצות הם דבר אחד וכמו בשבת לחם משנה ומעיקר הדין יכול לאכול איזה שירצה רק משום דעל כל אחד מהמצות כוון בברכה טוב שיטעום מכל אחד אבל בודאי די בכזית אחד בצירוף משתיהם וכ"ש לפי פשרת הפוסקים וכפי פסק המחבר שאוחז בשתיהם ומכוין בב' הברכות על שתיהם ביחד מכש"כ דאין צריך רק כזית אחד משתיהם גם ר' ירוחם שהעתיק ג"כ באחרונה דעת רבו הרא"ש לא הזכיר רק שאוכל משתיהם אבל ב' כזית לא הזכיר וצ"ע:
* ואומר זכר למקדש - קשה הלא אמירה זו הוי הפסק בין ברכה לכריכה והמחבר בעצמו מסיים שאין לו להסיח וכו' כדי שתעלה ברכת אכילה וכו'. ודוחק לומר דגם אמירה זו הוי מענין הסעודה כמו טול בריך. ובאמת לא מצאתי לשום פוסק האי לישנא שכתב המחבר רק כתבו דכריכה זו הוא זכר למקדש אבל לא הזכירו שיאמר זכר למקדש ואולי לאו דוקא כתב המחבר ואומר ואוכלן וכו' אלא שצריך מתחלה להתחיל לאכול ואח"כ יאמר הגדה זו ולולא דמסתפינא הוי אמינא דצ"ל במחבר וטובלה בחרוסת זכר למקדש כהלל וכלשון הש"ס וכל הפוסקים והאי ואומר הוא שיטפא דלישנא וצ"ע:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תעג סעיף ד
(יז) מביאין לפני בעל הבית קערה (יח) שיש בה שלשה מצות ומרור (יט) ד וחרוסת וכרפס (כ) או ירק אחר (וחומץ (כא) <ג> או ה מי מלח) ושני תבשילין, אחד זכר לפסח ואחד (כב) זכר לחגיגה, (כג) <ד> ונהגו בבשר וביצה. הגה: ויסדר הקערה לפניו (כד) בענין שאינו צריך לעבור על המצוה, דהיינו הכרפס יהא (כה) ו למעלה מן הכל והחומץ סמוך לו יותר מן המצה, והמצות מן המרור והחרוסת, (כו) והם יהיו יותר קרובים אליו מן הבשר והביצה (מהרי"ל). והבשר נהגו שיהיה (כז) ז זרוע, ונהגו שהבשר (כח) יהיה צלי (כט) ח על הגחלים (ל) והביצה תהיה מבושלת. ((לא) והוא הדין [י] צלויה, (לב) וכן נוהגין בעירנו).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תעג סעיף ד
(יז) מביאין לפני בעל הבית - אבל לפני שאר בני ביתו אין צריך להניח כסדר הזה אלא כולן נוטלין משל בעל הבית וזה אפילו במקומות שיש שולחן קטן לפני כל אחד ואחד וכ"ש במקומנו שכולן יושבין על שולחן אחד:
רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ז הלכה ג
וצריך לעשות שינוי בלילה הזה כדי שיראו הבנים וישאלו ויאמרו מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות עד שישיב להם ויאמר להם כך וכך אירע וכך וכך היה. וכיצד משנה מחלק להם קליות ואגוזים ועוקרים א השולחן מלפניהם קודם שיאכלו וחוטפין מצה זה מיד זה וכיוצא בדברים האלו, אין לו בן אשתו שואלתו, אין לו אשה שואלין זה את זה מה נשתנה הלילה הזה, ואפילו היו כולן חכמים, היה לבדו שואל לעצמו מה נשתנה הלילה הזה. +/השגת הראב"ד/ חוטפין מצה. א"א פירוש אחר ממהרין לאכול כדי שלא ישנו.+
בית יוסף אורח חיים סימן תעג אות ו (ג) ד"ה כתב הכל
ו (ג) כתב הכל בו (סי' נ יג.) יש לועזים הא לחמא עניא ומה נשתנה כדי שיבינו הנשים והטף ויש לועזים אף עבדים ומנהג יפה הוא אחר השאלה שילעזו אף התשובה כי מה תועלת הבנת השאלה אם לא ידעו התשובה:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תעג סעיף ו
<ו> נוטל ידיו (נא) לצורך טבול ראשון (נב) <ז> ולא יברך על הנטילה, ויקח מהכרפס * (נג) יח <ח> פחות מכזית ומטבלו (נד) בחומץ (נה) יט ומברך בורא פרי האדמה ואוכל, * (נו) ואינו מברך אחריו. ויקח מצה (נז) האמצעית כ ויבצענה לשתים, (נח) כא ויתן חציה לאחד מהמסובין לשומרה לאפיקומן ונותנין אותה (נט) כב תחת המפה, וחציה השני ישים בין שתי השלימות (ס) כג ויגביה הקערה שיש בה המצות ויאמר: (סא) כד הא לחמא עניא, עד <ט> מה נשתנה. הגה: (סב) ויאמרו (סג) בלשון שמבינים הנשים והקטנים, או יפרש להם הענין וכן עשה ר"י מלונדרי כל ההגדה בלשון לע"ז, (סד) כדי שיבינו הנשים והקטנים. (כל בו ומהרי"ל). ואז כה יצוה להסירם מעל השלחן (סה) ולהניחם בסוף השלחן כאלו כבר אכלו, כדי שיראו התינוקות (סו) כו וישאלו.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תעג סעיף ו
(נא) לצורך טיבול ראשון - כמו שמפרש והולך. והטעם דכל דבר שטיבולו במשקה צריך נטילה וכדלעיל בסימן קנ"ח:
(נב) ולא יברך וכו' - וכמו שפסק המחבר לעיל בסימן קנ"ח ס"א ועיי"ש במ"ב דעת הגר"א בענין זה:
(נג) פחות מכזית - לפי שבכזית יש ספק בברכה אחרונה אם יברך אותה או לא ע"כ טוב יותר שיאכל פחות מכזית שלא יהא בו חיוב כלל לכו"ע:
(נד) בחומץ - או ביין או במי מלח ולא אתי אלא לאפוקי שלא יטבול בחרוסת כי חרוסת אינו אלא לטיבול שני שמטבל המרור בחרוסת [ב"י]:
(נה) ומברך בורא פה"א - ויכוין לפטור בברכה זו גם המרור שיאכל אח"כ [אחרונים]:
(נו) ואינו מברך אחריו - אפילו אם אכל כזית לפי שברכה ראשונה קאי גם על המרור וכנ"ל וע"כ ברכת המזון שפוטר את המרור שאוכל בתוך הסעודה קאי גם על הכרפס שאכל מקודם ועיין בביאור הלכה מש"כ בשם הגר"א בזה:
(נז) האמצעית ויבצענה לשתים - כדי לקיים מה שקראה הכתוב לחם עוני ודרכו של עני בפרוסה ואמר האמצעית כי ברכת אכילת מצה העיקר עלה קאי וברכת המוציא שמברך מתחלה קאי על העליונה המונחת לפניו:
(נח) ויתן חציה וכו' - כדי ששתי אכילות שאוכל לשם מצה יהא בפרוסה וטוב שאותו חלק יהיה יותר גדול [אחרונים]:
(נט) תחת המפה - זכר למה שאומר משארותם צרורות בשמלותם ויש שנותנין אותה על כתפיהם זכר ליציאת מצרים. ויהיו נזהרין שיכרוך האפיקומן במפה שלא כיבסו בקראכמע"ל כי הכרים מסתמא מכובסין בקראכמע"ל [ח"א]:
(ס) ויגביה הקערה - עם כל מה שעליה ואין צריך להסיר התבשילין:
(סא) הא לחמא - וי"א כהא לחמא. וצריך לאומרו בקול רם:
(סב) ויאמר בלשון וכו' - ר"ל מהא לחמא ואילך דהוא התחלת הגדה:
(סג) בלשון שמבינים וכו' - ויקיים בזה מה שאמר הכתוב והגדת לבנך וגו':
(סד) כדי שיבינו הנשים - שהרי גם נשים חייבות במצות הלילה ובאמירת הגדה וכנ"ל בסימן תע"ב סי"ד ולכן החיוב גם על המשרתת שתשב אצל השולחן ותשמע כל ההגדה ואם צריכות לצאת לחוץ לבשל עכ"פ מחויבת לשמוע הקידוש וכשיגיע לר"ג אומר כל שלא אמר וכו' תכנוס ותשמע עד לאחר שתיית כוס ב' שהרי מי שלא אמר ג' דברים הללו לא יצא ונוהגין שגם קוראין אותן שתשמע סדר עשרה מכות שהביא הקב"ה על מצרים כדי להגיד להם כמה נסים עשה הקב"ה בשביל ישראל [ח"א]:
(סה) ולהניחם בסוף השולחן - ואם השולחן קטן יסירם לגמרי מעל השולחן כי בלא"ה ליכא שינוי לתינוק [עו"ש]:
(סו) וישאלו - המצות המוכנות לאכילה למה מסלקין אותם ויאמר להם שאין רשאין לאכול עד שיספר ביציאת מצרים כתב מהרי"ל דאין ליתן שום מצה על השולחן עד זמן הסעודה:
רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ח הלכה ו
ואחר כך מברך על נטילת ידים ונוטל ידיו שניה שהרי הסיח דעתו בשעת קריאת ההגדה, ולוקח שני רקיקין ו חולק אחד מהן ומניח פרוס לתוך שלם ומברך המוציא לחם מן הארץ, ומפני מה אינו מברך על שתי ככרות כשאר ימים טובים משום שנאמר +דברים ט"ז+ לחם עוני מה דרכו של עני בפרוסה אף כאן בפרוסה. ואחר כך כורך מצה ומרור כאחד ז ומטבל בחרוסת ומברך ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על אכילת מצות ומרורים ואוכלן, ואם אכל מצה בפני עצמה ומרור בפני עצמו מברך על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו. +/השגת הראב"ד/ ואחר כך לוקח מצה ומרור ומטבל כאחד. א"א זהו כהלל /פסחים/ (קטו), ומ"מ זה הסדר לא דייק.+
בית יוסף אורח חיים סימן תעג אות ו (ב) ד"ה ומה שכתב
יקח המצה האמצעית ויבצענה לשנים ויתן חציה לאחד מן המסובים לשמרה לאפיקומן. כ"כ הרא"ש (סי' ל) והמרדכי בפרק ערבי פסחים (לח.) וכ"כ הגהות מיימון (דפו' קושטא פ"ח ה"ו) שכתב ה"ר מאיר (שו"ת דפ' ברלין עמ' 302 סי' ד) ודלא כספר המצוות (עשין מא קיח:) והרוקח (סי' רפג) שפירשו לבצוע הראשונה:
ונותנין אותה תחת המפה זכר למשארותם (שמות יב לד) וכו'. כ"כ הרוקח (שם): כתב הכל בו (הל' פסח יב.) המנהג לחלקה קודם שיקרא ההגדה כדי שיאמר עליה הא לחמא עניא מה לעני בפרוסה אף כאן בפרוסה (קטו:) ויש אומרים שהוא כדי שיראו התינוקות וישאלו מפני מה אנו מטמינים המצה ועדיין לא אכלנו ויש אומרים כדי שלא יראו ויאכלו אותה תוך הסעודה בשוגג ולא יהיה לו עוד מצה משומרת באחרונה ולפיכך מצניעין אותה עכ"ל:
וחציה ישים בין שתי השלמות וכו'. כ"כ הרא"ש בפרק ערבי פסחים (שם):
שולחן ערוך אורח חיים סימן תעג סעיף ו
<ו> נוטל ידיו (נא) לצורך טבול ראשון (נב) <ז> ולא יברך על הנטילה, ויקח מהכרפס * (נג) יח <ח> פחות מכזית ומטבלו (נד) בחומץ (נה) יט ומברך בורא פרי האדמה ואוכל, * (נו) ואינו מברך אחריו. ויקח מצה (נז) האמצעית כ ויבצענה לשתים, (נח) כא ויתן חציה לאחד מהמסובין לשומרה לאפיקומן ונותנין אותה (נט) כב תחת המפה, וחציה השני ישים בין שתי השלימות (ס) כג ויגביה הקערה שיש בה המצות ויאמר: (סא) כד הא לחמא עניא, עד <ט> מה נשתנה. הגה: (סב) ויאמרו (סג) בלשון שמבינים הנשים והקטנים, או יפרש להם הענין וכן עשה ר"י מלונדרי כל ההגדה בלשון לע"ז, (סד) כדי שיבינו הנשים והקטנים. (כל בו ומהרי"ל). ואז כה יצוה להסירם מעל השלחן (סה) ולהניחם בסוף השלחן כאלו כבר אכלו, כדי שיראו התינוקות (סו) כו וישאלו.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תעג סעיף ו
(נא) לצורך טיבול ראשון - כמו שמפרש והולך. והטעם דכל דבר שטיבולו במשקה צריך נטילה וכדלעיל בסימן קנ"ח:
(נב) ולא יברך וכו' - וכמו שפסק המחבר לעיל בסימן קנ"ח ס"א ועיי"ש במ"ב דעת הגר"א בענין זה:
(נג) פחות מכזית - לפי שבכזית יש ספק בברכה אחרונה אם יברך אותה או לא ע"כ טוב יותר שיאכל פחות מכזית שלא יהא בו חיוב כלל לכו"ע:
(נד) בחומץ - או ביין או במי מלח ולא אתי אלא לאפוקי שלא יטבול בחרוסת כי חרוסת אינו אלא לטיבול שני שמטבל המרור בחרוסת [ב"י]:
(נה) ומברך בורא פה"א - ויכוין לפטור בברכה זו גם המרור שיאכל אח"כ [אחרונים]:
(נו) ואינו מברך אחריו - אפילו אם אכל כזית לפי שברכה ראשונה קאי גם על המרור וכנ"ל וע"כ ברכת המזון שפוטר את המרור שאוכל בתוך הסעודה קאי גם על הכרפס שאכל מקודם ועיין בביאור הלכה מש"כ בשם הגר"א בזה:
(נז) האמצעית ויבצענה לשתים - כדי לקיים מה שקראה הכתוב לחם עוני ודרכו של עני בפרוסה ואמר האמצעית כי ברכת אכילת מצה העיקר עלה קאי וברכת המוציא שמברך מתחלה קאי על העליונה המונחת לפניו:
(נח) ויתן חציה וכו' - כדי ששתי אכילות שאוכל לשם מצה יהא בפרוסה וטוב שאותו חלק יהיה יותר גדול [אחרונים]:
(נט) תחת המפה - זכר למה שאומר משארותם צרורות בשמלותם ויש שנותנין אותה על כתפיהם זכר ליציאת מצרים. ויהיו נזהרין שיכרוך האפיקומן במפה שלא כיבסו בקראכמע"ל כי הכרים מסתמא מכובסין בקראכמע"ל [ח"א]:
(ס) ויגביה הקערה - עם כל מה שעליה ואין צריך להסיר התבשילין:
(סא) הא לחמא - וי"א כהא לחמא. וצריך לאומרו בקול רם:
(סב) ויאמר בלשון וכו' - ר"ל מהא לחמא ואילך דהוא התחלת הגדה:
(סג) בלשון שמבינים וכו' - ויקיים בזה מה שאמר הכתוב והגדת לבנך וגו':
(סד) כדי שיבינו הנשים - שהרי גם נשים חייבות במצות הלילה ובאמירת הגדה וכנ"ל בסימן תע"ב סי"ד ולכן החיוב גם על המשרתת שתשב אצל השולחן ותשמע כל ההגדה ואם צריכות לצאת לחוץ לבשל עכ"פ מחויבת לשמוע הקידוש וכשיגיע לר"ג אומר כל שלא אמר וכו' תכנוס ותשמע עד לאחר שתיית כוס ב' שהרי מי שלא אמר ג' דברים הללו לא יצא ונוהגין שגם קוראין אותן שתשמע סדר עשרה מכות שהביא הקב"ה על מצרים כדי להגיד להם כמה נסים עשה הקב"ה בשביל ישראל [ח"א]:
(סה) ולהניחם בסוף השולחן - ואם השולחן קטן יסירם לגמרי מעל השולחן כי בלא"ה ליכא שינוי לתינוק [עו"ש]:
(סו) וישאלו - המצות המוכנות לאכילה למה מסלקין אותם ויאמר להם שאין רשאין לאכול עד שיספר ביציאת מצרים כתב מהרי"ל דאין ליתן שום מצה על השולחן עד זמן הסעודה:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תעג סעיף ה
אלו ירקות שיוצאים בהם (לג) ידי חובתו, ט [יא] חזרת, י עולשין, יא תמכא, חרחבינא (לד) (פירוש מיני עשבים מרים), (לה) מרור; ויוצאים בעלין שלהם ובקלחן, (לו) <ה> אבל יב לא בשורש, אלא שבעלין אין יוצאין (לז) אלא אם כן הם לחים, ובקלחים יוצאים יג בין לחים בין יבשים, (לח) אבל יד לא כבושים (לט) ולא שלוקים ולא מבושלים; (מ) וכולם מצטרפים (מא) לכזית, שהוא השיעור שלהם, ועיקר המצוה (מב) בחזרת. ואם אין לו חזרת, (מג) יחזור אחר ראשון ראשון, כפי הסדר שהם שנויים. הגה: ואם אין לו (מד) אחד מאלו הירקות, * (מה) יקח לענה (מו) טו או שאר ירק מר, (אגור). וחרוסת (מז) יעשה עב, זכר לטיט, ואח"כ נותנין בו (מח) טז מעט חומץ או יין אדום זכר לדם, (טור). ועושין החרוסת מפירות שנמשלו בהם ישראל (תוספות פ' ע"פ) (מט) כגון, תפוחים, תאנים, אגוזים, רימונים, שקדים; ונותנין עליו תבלין, כגון קנמון וזנגביל (נ) יז הדומים לתבן שהיו מגבלין בו הטיט (טור).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תעג סעיף ה
(מז) יעשה עב - ויעשהו מעיו"ט ואם שכח מותר לעשותו ביו"ט:
(מח) מעט חומץ - של יין או יין אדום כדי לרכך אותו ויהיה זכר לדם. אם חל בשבת יתן בו המשקה מערב שבת ואם שכח עיין לעיל בסימן שכ"א סי"ו ובמ"ב שם ס"ק ס"ח:
(מט) כגון תפוחים - ע"ש הכתוב תחת התפוח עוררתיך וכן שארי פירות כולם כתובים בשיר השירים ושקדים על שם ששקד הקב"ה על הקץ לעשות:
(נ) הדומין לתבן - שאין נידוכין היטב והם ארוכים:
בית יוסף אורח חיים סימן תס אות א - ב ד"ה אין עושין
א - ב אין עושין המצות ע"י גוי חרש שוטה וקטן והכי איתא בשאילתות (פ' צו שאילתא עו) לשה גוי לעיסה וכו'. עד מה דרכו של עני הוא מסיק ואשתו אופה הכל בפסקי הרא"ש פרק כל שעה (סי' כו) והרב המגיד כתב בפרק ה' (ה"ט) בשם הרשב"א (שו"ת ח"א סי' כו, תקצג, ח"ג סי' רנט) אם לשה למצה של מצוה גוי או חרש שוטה וקטן אפילו אחרים עומדים על גביהם לא יצא וכ"כ הגהות מימוניות בפרק ו' (דפ' קושטא ה"א) בשם ראבי"ה (סי' תפ) ומשמע מדבריו שאם לש ישראל ואפאה גוי יצא וכדברי רבינו האי ובתשובות הרשב"א (ח"א סי' כו, תקצג) מצאתי שנשאל על מצה שלשה חרש שוטה וקטן ונכרי והשיב דכיון דבמצה בעינן שימור אין אדם יוצא במצה שלשה נכרי אפילו בישראל עומד על גביו ומזהירו שיכוין לשם מצה לפי שאין הגוי עושה אלא לדעת עצמו ולא על דעתם אבל בחרש שוטה וקטן יש לדון דבפרק ב' דגיטין (כב:) תנן דחרש שוטה וקטן כשרים לכתוב גט ואוקימנא (כג.) בגדול עומד על גביהם ובפרק קמא דחולין (ב.) תנן וכולם ששחטו ואחרים רואים אותם שחיטתן כשרה ואמרינן עלה (יב:) מאן תנא דלא בעי כוונה בחולין בשחיטה ואוקימנא כרבי נתן אבל לרבנן שחיטתן פסולה אלמא עמידה על גביהם לא מהניא והתוספות (ד"ה מאן) תירצו דאחרים רואים אותם שאני שאין (שהן) [שאין] מלמדין ומזהירין אותם לכוין למה שהם עושים כמו כשעומד על גביהם ועדיין קשה דמשמע דאין הפרש בין חרש וקטן לשוטה בגט ושחיטה ואילו בחליצה משמע (יבמות קד:) דיש הפרש ביניהם ותירצו דשוטה לאו בר דעת הוא כלל ובדבר שאין לו הוכחה לא מהניא עמידת גדול על גביו כשחיטה וחליצה אבל בגט הואיל ויש בו הוכחה שאומרים לו כתוב לשם פלוני ופלונית וכו' והוא כותב רמי אנפשיה ומכוין לשמן מה שאין כן בחליצה ושחיטה ולפי דבריהם במצה דמצוה חרש שוטה וקטן פסולים שהרי צריכה שימור לשם מצה ואילו היו עומדים אחרים על גביהם ומלמדין אותם בחרש וקטן דאית להו דעת קלישתה ואינם שוטים גמורים יוצאים בה אבל בשוטה אין יוצאים בה. ומורי ה"ר יונה כתב דכל שאפשר על ידי שליח כגט ושחיטה כוונת העומד על גביו ככוונת העושה מעשה דהוה ליה כשליח ולפיכך בגט כשר אפילו שוטה והוא הדין בשחיטה אילו היה גדול עומד על גביו אבל חליצה דאי אפשר על ידי שליח אף כוונת העומד על גביו לא מהניא בין בשוטה בין בחרש וקטן ולפי דברי רבינו [יונה] מצה שלשה חרש שוטה וקטן בשאחרים עומדים על גביהם יוצאין בה ומסתברא לי שהכל תלוי בהוכחה דבגט דאיכא הוכחה גמורה בשאחרים עומדים על גביהם אפילו שוטה כשר ובדבר שאין בו הוכחה כלל כשחיטה אף בשאחרים עומדים על גביהם אינם כשרים אבל בחליצה דאיכא הוכחה קצת חרש וקטן כשרים ע"י מה שמלמדין אותם העומדין על גביהם אבל שוטה דלאו בר דעת הוא כלל לא ולפי זה אף במצה כן דהא ליכא הוכחה כלל וכשחיטה היא דליכא הוכחה כלל והילכך אף בשאחרים עומדים על גביהם אין יוצאין בה ולזה הדעת נראה שנטה הפייט שכתב סתם ע"כ: וזה לשון ארחות חיים (הל' חו"מ סי' קיו) לשה גוי וחרש שוטה וקטן אע"ג דאפייה ישראל לא יצא והר"ש והרי"ף והרמב"ן (חיד' פסחים מ.) כתבו שאין לחוש מי הלש והאופה וה"ר יצחק אבן גיאת (ח"ב עמ' צג) ורבינו האי כתבו מצה שנילושה על ידי גוי בפני ישראל מותר וחסידים מחמירים ולשים ואופין בעצמן עכ"ל. וכתב עוד שם (סי' קיט) טוב ללמד לנשים שתאמרנה כל אחת לחבירותיה כל מי שתגיע לידה מצה שלי בשגגה תהא שלה דאל"כ הויא מצה גזולה עכ"ל:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תס סעיף ב
(ה) א הרא"ש היה משתדל (ו) במצת מצוה ועומד על עשייתה ומזרז העוסקים בהם ומסייע בעריכתן, <ב> וכן ראוי לכל אדם לעשות להטפל הוא (ז) בעצמו במצוה.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תס סעיף ב
(ה) הרא"ש וכו' - דמצוה בו יותר מבשלוחו:
(ו) במצת מצוה - ומהרי"ל פסק ליזהר כן לכתחלה בכל המצות וכ"כ הפר"ח דגם באפיית שאר המצות הנעשות לכל ימי הפסח היה נוהג לעמוד על גביהן כי רבה המכשלה וכ"כ בח"י בשם השב"ל שאין להאמין לנשים בענין לישה ואפיה כי כמה דברים יעלו על לב נשים שהן מותרות או שמא שוכחות ועושות דבר שלא כהוגן ואינן יודעות שכר מצוה והפסד עבירה לכן רוב הת"ח והרבנים עומדים על רקידתה ועל לישתה ועל אפייתה:
(ז) בעצמו - ויטריח עצמו במצת מצוה עד שיתחמם ויזיע וזה תיקון גדול לעון החמור [האר"י ז"ל]:
רמב"ם הלכות שבת פרק ל הלכה ט
חייב אדם ו לאכול שלש ז סעודות בשבת אחת ערבית ואחת שחרית ואחת ח במנחה, וצריך להזהר בשלש סעודות אלו שלא יפחות מהן כלל, ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה סועד שלש סעודות, ואם היה חולה מרוב האכילה או שהיה מתענה תמיד פטור משלש סעודות, וצריך לקבוע כל סעודה משלשתן על היין ט ולבצוע על שתי ככרות, וכן בימים טובים.
בית יוסף אורח חיים סימן רעד אות [א (ב)] ד"ה כתב הכל
[א (ב)] כתב הכל בו בסימן כ"ד (טז ע"ד) יש נוהגים לבצוע התחתון ולא העליון ואנו נוהגין לבצוע העליון עכ"ל וכן כתבו הגהות מיימון פ"ח מהלכות חמץ ומצה (על נוסח ההגדה אות ז) שמן הככר העליון בוצע, ואני ראיתי גדולים שבוצעין התחתון ושמעתי שכן נכון לעשות על פי הקבלה:
שולחן ערוך אורח חיים סימן רעד סעיף א
בוצע על (א) שתי [א] ככרות (ב) (שלימות), שאוחז שתיהן (ג) בידו (ד) <א> ובוצע (ה) א התחתונה. הגה: ודוקא בלילי שבת (ד"ע), אבל ביום השבת או בלילי יו"ט בוצע על העליונה (כל בו והגהות מיימוני פ"ח מהלכות חמץ ומצה), והטעם הוא על דרך הקבלה.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן רעד סעיף א
(א) שתי ככרות - זכר למן דכתיב לקטו לחם משנה וגם ביו"ט צריך לבצוע על שתי ככרות. וגם הנשים מחויבות בלחם משנה שהיו ג"כ בנס המן. ואם יוצא בלחם משנה בפת הבאה בכיסנין עיין לעיל בסימן קס"ח ס"ז שם במ"ב ובה"ל:
(ב) שלמות - ועוגה שנשרפה קצת ועדיין לא נחתך ממנה יש אומרים דיוצאין בו לענין לחם משנה עיין בש"ת אם אין לו פת שלמה אינו מעכב ויכול לקדש אפילו על כזית פת ונכון לנהוג שזה שבוצע יכוין לפטור בברכת המוציא כל המסובין וגם יאמר להמסובין שיכוונו לצאת בברכתו כדי שכולם יצאו בלחם משנה וכשמוציא אחרים יאמר ברשות רבותי אע"פ שהוא הבעה"ב או הגדול והוא מדרך ענוה:
(ג) בידו - בשעת המוציא:
(ד) ובוצע וכו' - שהרי לא נאמר לחם משנה אלא בלקיטה. ורש"ל ושל"ה נהגו לחתוך שניהם כפירוש הרשב"א וכן הסכים הגר"א ואם מקפיד על ההוצאה עושה ג' חלות גדולות וג' קטנות ובכל סעודה בוצע אחת גדולה ואחת קטנה והעולם נוהגין כהשו"ע. כתב הפמ"ג אם אין לו בשבת פת ישראל כ"א פת א"י מותר לאכול ממנו ועי"ש עוד:
(ה) התחתונה - הב"ח תמה דאין מעבירין על המצות והט"ז תיקן זה ונהג להניח התחתון קרוב אליו יותר מן העליון ונמצא שפוגע תחלה בתחתונה או לוקחין העליונה בשעת ברכת המוציא ומניחין אותה למטה ובוצעין עליה. ועיין לעיל בסימן קס"ז ס"א בהג"ה שלא יחתוך בככר עד אחר הברכה כדי שיהיו הככרות שלמות ע"ש והמדקדקים רגילים לרשום בסכין קודם ברכה: