ריף פסחים דף כז:
גמ' פסחים דף קכא: , ראש השנה דף כט.
אורך השיעור הקולי ברי"ף
ר"ן ושו"ע הוא 35:13 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא
28:05 דקות
1)יהא זהיר לאכל
את האפיקומן קודם חצות. (ויקדים עצמו שגם ההלל יקרא קודם חצות)
2)במקום שאין יין מצוי, י"א שמקדשים על
שכר ושאר משקין
3)מי שאין לו יין בלילי הפסח מקדש על הפת כדרך שעושה בשבת ועושה כל הדברים על
הסדר הזה
4)מאן דבעי לברוכי בתרי או בתלת בתי
5)כל הברכות כולן אף ע"פ שבירך ויצא ידי
חובתו מותר לו לברך לאחרים שלא יצאו ידי חובתן כדי להוציאן
רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ו הלכה א
מצות עשה
מן התורה לאכול א מצה בליל חמשה עשר שנאמר +שמות י"ב+ בערב תאכלו מצות, בכל מקום
ובכל זמן, ולא תלה אכילה זו בקרבן הפסח אלא זו מצוה בפני עצמה ומצותה כל הלילה,
אבל בשאר הרגל אכילת מצה רשות רצה אוכל מצה רצה אוכל אורז או דוחן או קליות או פירות,
אבל בליל חמשה עשר בלבד חובה ומשאכל כזית יצא ידי חובתו.
רא"ש מסכת פסחים פרק י סימן לח
לח אמר
רבא אכל מצה בזמן הזה אחר חצות לדברי ר"א בן עזריה לא יצא לכאורה נראה דהלכה כר'
אלעזר דסתם מתני' כוותיה דתנן הפסח אחר חצות מטמא את הידים. וכן סתם מתני' דאיזהו מקומן
(דף נו ב) ובפרק קמא דברכות (דף ב א) ומיהו בפ' הקורא את המגילה למפרע (דף כ ב) איכא
סתמא כרבי עקיבא ומאי אולמיה דתרי או תלת סתמי מחד סתמא וגם ההיא סתמא דמגילה קתני
לה בהדי הלכתא פסיקתא. ומיהו נכון להחמיר כרבי אלעזר דאפשר דרבי עקיבא מודה להרחיק
את האדם מן העבירה באיסור דאורייתא. וכן היה נוהג רבינו תם ז"ל למהר לאכול אפיקומן
קודם חצות:
בית יוסף אורח חיים סימן תעז
א ולאחר גמר כל הסעודה אוכלין ממצה השמורה
תחת המפה וכו'. כן כתבו הרי"ף (כז.) והרא"ש בסוף פרק ערבי פסחים (סי' לד)
וכן כתב הרמב"ם (פ"ו הי"א, פ"ח ה"ט):
ומה שכתב
רבינו ויהא זהיר לאכלו קודם חצות. בסוף פרק ערבי פסחים (קכ:) אמר רבא אכל מצה בזמן
הזה אחר חצות לרבי אלעזר בן עזריה לא יצא וכתב הרא"ש (סי' לח) לכאורה משמע דהלכה
כרבי אלעזר בן עזריה דסתם מתניתין (שם, זבחים נו: ועי' ברכות ט.) כוותיה ומיהו בפרק
הקורא את המגילה (כ:) איכא סתמא כרבי עקיבא ומיהו נכון להחמיר כרבי אלעזר דאפשר (דרבי
מאיר) [דרבי עקיבא] מודה להרחיק את האדם מן העבירה וכן היה נוהג רבינו תם למהר לאכול
אפיקומן קודם חצות וגם הר"ן כתב בסוף פרק ב' דמגילה (ז. ד"ה זה הכלל) שצריך
ליזהר שלא לאכול מצת מצוה בלילי פסחים אחר חצות וכן בהלל שבלילי פסחים החמירו בתוספות
שלא לקרותו אחר חצות עכ"ל והרמב"ם פסק בפרק ו' (ה"א) שזמנה כל הלילה:
ומה שכתב
ויש אומרים שצריך לכרכו במרור וכו'. בסוף פרק ערבי פסחים (קיט:) אהא דאמר רב יהודה
אמר שמואל אין מפטירין אחר מצה אפיקומן פירש רשב"ם שצריך לאכול מצה בגמר סעודתו
זכר למצה הנאכלת עם הפסח בכריכה וזו היא המצה הבצועה שאנו אוכלין באחרונה לשם חובה
ועל כרחנו אנו מברכין על אכילת מצה בראשונה אע"פ שאינה לשם חובה כדאמר רב חסדא
לעיל (קטו.) גבי מרור דלאחר שימלא כריסו ממנו היאך חוזר ומברך עליו הילכך מברך אתרוייהו
ברישא והדר אכיל מצה באחרונה ואחר אותה מצה אין נפטרין ממנה באכילת דבר אחר שלא לשכח
הטעם עכ"ל וכתב עליו הרא"ש (סי' לד) ולפי זה היה נראה שצריך לאכול עמה מרור
וחרוסת כיון שהוא זכר למצה הנאכלת עם הפסח בכריכה ועליה היה ראוי לברך על אכילת מצה
אלא שכבר מילא כריסו ממנה וא"כ צריך לעשות כמו בזמן המקדש שהיו אוכלין הכל ביחד
הלל וסיעתו ואף לרבנן מצוה לאכלן ביחד כלומר זה אחר זה בסמוך אמנם תמיהני למה עושין
כריכה בתחלה יספיק בכריכה אחרונה זכר למקדש הילכך נראה לי דאותה מצה אינה לשם חובה
אלא אוכלין אותה זכר לפסח שהיה נאכל על השובע באחרונה ולפי שהיא זכר לפסח יש ליתן לה
דין הפסח שלא לאכול אחריה ואין צריך עמה מרור וחרוסת עכ"ל: כתב הרוקח (סי' רפג)
שלא יהיה לו אכילת אפיקומן לטורח דאמר בנזיר (כג.) אכל מצה לשם אכילה גסה [עליו נאמרו]
(הושע יד י) ופושעים יכשלו בם:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תעז סעיף א
לאחר גמר
כל הסעודה אוכלים ממצה השמורה תחת המפה (א) א <א> כזית (ב) כל אחד, זכר לפסח
הנאכל (ג) על השובע, (ד) ויאכלנו בהסיבה (ה) ולא יברך עליו, * (ו) [א*] ויהא זהיר
לאכלו קודם חצות. (ויקדים עצמו (ז) שגם ההלל יקרא קודם חצות) (ר"ן פ' ע"פ
וסוף פ"ב דמגילה).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תעז סעיף א
(א) כזית
- ולכתחלה טוב שיקח שני זיתים אחד זכר לפסח ואחד זכר למצה הנאכלת עמו:
(ב) כל
אחד - ואף נשים חייבות בזה:
(ג) על
השובע - ועיין לעיל בסימן תע"ו ס"א בהג"ה ובמה שכתבנו שם במ"ב:
(ד) ויאכלנו
בהסיבה - ובדיעבד אם שכח ואכלו בלא הסיבה א"צ לחזור ולאכול אם קשה עליו האכילה:
(ה) ולא
יברך עליו - שהוא רק לזכר וכנ"ל כתב של"ה ראיתי מבני עליה שהיו מנשקין המצות
והמרור וכן הסוכה בכניסתו וביציאתו וכן ארבעה מינים שבלולב והכל לחבוב המצוה ואשרי
מי שעובד ה' בשמחה:
(ו) ויהא
זהיר וכו' - שכיון שהוא זכר לפסח צריך לאכלו בזמן פסח והפסח אינו נאכל אלא עד חצות
וכ"ש כזית הראשון שמברכין עליו על אכילת מצה שצריך ליזהר מאד שלא לאחרו עד חצות
ובדיעבד אם איחר מסתפקים הראשונים אם יצא ידי חובתו וע"כ יאכלנו ולא יברך עליו
על אכילת מצה וגם מרור אף שהוא מדרבנן יזהר לאכלו קודם חצות ואם איחר יאכלנו בלא ברכה
ואם החשיך לו קודם אמירת הגדה עד סמוך לחצות יקדש וישתה כוס ראשון ויטול ידיו ויברך
המוציא ועל אכילת מצה ויאכל וגם יברך על המרור תיכף קודם חצות ואח"כ יאמר הגדה
ואח"כ יסעוד סעודתו [אחרונים]:
(ז) שגם
ההלל - ר"ל עם ברכתו שמברך לאחריה יאמר לכתחלה קודם חצות:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תעז סעיף א
* ויהא
זהיר וכו' - עיין מ"ב מש"כ שצריך ליזהר מאד וכו' כי בגמרא איתא דלדעת
ראב"ע דפסח מן התורה אינו נאכל אלא עד חצות ה"ה מצה דאיתקש לפסח ור"ע
פליג עליו וסבר דפסח זמן אכילתו הוא כל הלילה וממילא ה"ה מצה זמנה מן התורה הוא
כל הלילה ויש פלוגתא בין הראשונים אם הלכה כראב"ע משום דיש הרבה סתמי משנה כוותיה
או כר"ע משום דהלכה כר"ע מחבירו ודעת הרמב"ם והרב המגיד ובעל העיטור
ואו"ז בשם הר"י מקורבי"ל לפסוק דזמן אכילת מצה כל הלילה וי"א דגם
דעת הרי"ף כן מדהשמיט מימרא דרבא דאמר דאכילת מצה לאחר חצות לא יצא ידי חובתו
לראב"ע אכן יש הרבה מגדולי הראשונים דס"ל דלאחר חצות לא יצא ידי חובתו והם
הר"ח בפרק ע"פ והסמ"ג בשם הר"י בעל התוספות [וכן בזבחים נ"ז
ע"ב כתבו שם התוס' כן וכן במגילה כ"א לבד בפסחים ק"כ ע"ב מסתפקים
התוספות] והמרדכי בסוף פסחים ורבינו ירוחם בנתיב ה' ח"ד וכן מצדד האור זרוע ג"כ
עי"ש דלא יצא מן התורה והרוקח והרא"ש והרשב"א והר"ן מסתפקים בזה
וכתבו דע"כ יש ליזהר שלא לאחר יותר מחצות ויש מהראשונים שכתבו דאפילו לר"ע
הוא רק לענין דאורייתא אבל משום הרחקה מודה דאסור לכתחלה לאחר יותר מחצות וכ"כ
הגר"א בביאורו והנה משום זה החליטו הרבה אחרונים דאף דבודאי חייב לאכול מצה אף
כשאיחר לאחר חצות דשמא הלכה דמן התורה זמנו כל הלילה עכ"פ לא יברך על אכילת מצה
דספק ברכות להקל:
רמב"ם הלכות שבת פרק כט הלכה ט
היה מתאוה
לפת יתר מן היין או שלא היה לו יין הרי זה נוטל ידיו תחלה ומברך המוציא ומקדש ואחר
כך בוצע ואוכל נ ואין מבדילין על הפת אלא על הכוס.
רא"ש מסכת פסחים פרק י סימן יז
יז כתב
רשב"ם ומדרב שמעינן שמקדשין על הפת ואומרים ויכולו ומברך ברכת המוציא ואינו פורס
עד שיקדש אח"כ ודוקא קידוש אבל הבדלה אינה אלא על הכוס. דעל הכוס של יין תקנוה.
כדאמרינן (ברכות דף לג א) העשירו קבעוה על הכוס ומי שאין לו כוס במקום שרגילין לשתות
יין אל יבדיל ודי לו בהבדלת תפלה. בסדר רב עמרם. והקשה רבינו תם מאי מייתי ראיה ממקדש
אריפתא למקדש אחמרא בקידש על הפת ודאי לא הוי היסח הדעת שהרי אחר נטילה בירך מיד ברכת
המוציא והקידוש לאחר המוציא הוי כמו גביל לתורי דלא הוי הפסק בין ברכה לאכילה. אבל
אם נטל ידיו לאכילה ואחר כך קידש אחמרא הוי היסח הדעת בין נטילה לברכת המוציא. והיה
אומר רבינו תם דאין מקדשין על הפת כלל. דקידוש חמור מהבדלה דאמרינן לעיל (דף קה א)
דקידוש קובעת והבדלה אינה קובעת ואמרינן נמי לקמן בשמעתין סבר מיניה קידושי לא מקדשי
הא אבדולי מבדלינן והבדלה אינה על הפת כדאמרינן לקמן אמימר בת טוות וכ"ש קידוש.
וכן משמע בירושלמי דברכות גבי פלוגתא דבית שמאי ובית הלל דמברך על היום ואחר כך מברך
על היין. אמר רבי זירא מדברי שניהם נלמוד מבדילין בלא יין ואין מקדשין בלא יין. ואמר
רבי אסי בר בון נהיגין תמן במקום שאין יין שליח ציבור עובר לפני התיבה ואומר ברכה אחת
מעין ז' משמע דהיינו לפי שאין מקדשין על הפת. ועוד ראיה דבעי בפ' במה מדליקין (דף כג
ב) נר [חנוכה] וקידוש היום איזה מהן עדיף ואי מצי לקדושי אריפתא פשיטא שיש לו ליקח
נר ולקדש אריפתא הלכך היה אומר רבינו תם שאין מקדשין על הפת כלל וה"פ דשמעתין
הנוטל ידיו לא יקדש רב לטעמיה דסבירא ליה דיש קידוש שלא במקום סעודה וחיישינן שמא
[לא] יאכל מיד אחר הקידוש. אמר להו רב נחמן +יצחק+ וכו' זימנין דחביבא ליה ריפתא וכו'
כלומר זימנין שהיה רעב והיה רוצה לאכול מיד ומקדש אריפתא כלומר מקדש אחמרא אדעתא לאכול
פת מיד בלא נטילת ידים בינתים. וזימנין דחביבא ליה חמרא ומקדש אדעתא דחמרא כדי לשתות
יין דיש קידוש שלא במקום סעודה. ונהגו העם לקדש על הפת וכן הסכימו כל הגאונים ומה שהביא
ראיה רבינו תם דקידוש חמור מהבדלה משום דקובעת לקידוש ואינה קובעת להבדלה אינה ראיה
דלאו משום חומרא דקידוש הוא אלא טעם יש לדבר דדין הוא שתקבע לקידוש משום כבוד שבת שלא
יאכל עד שיקדש ויקבע סעודתו לכבוד שבת אבל הבדלה אינה כבוד שבת שיצטרך להפסיק סעודתו
כדי להבדיל והבדלה דין הוא שלא יבדיל על הפת דאי בעי לא אכיל במוצאי שבת הלכך אינה
אלא על היין שאומרים עליו כל דברי שירה והודאה או על דבר שהוא חמר מדינה אבל קידוש
ראוי להיות על הפת כיון דהסעודה היא חובת שבת ומה שהביא ראיה מהירושלמי איכא למימר
הכי פירושו מבדילין בלא יין על דבר שהוא חמר מדינה ואין מקדשין עליו ונהגו במקום שאין
יין שהיו רגילין [לקדש] בבית הכנסת להוציא האורחים דאי אפשר לקדש בפת בבית הכנסת אומר
שליח ציבור מעין שבע והאי דנר ביתו לאו ראיה היא דס"ד אמינא כיון דעיקר מצותו
על היין ידחה נר ביתו:
[דף קז
ע"א] אמרו ליה מר קשישא ומר ינוקא בני דרב חסדא לרב אשי זימנא חדא איקלע אמימר
לאתרין ולא ה"ל חמרא ואייתינן ליה שיכרא ובת טוות למחר טרחינן ואייתינן ליה חמרא
ואבדיל וטעים מידי. והא דאמרינן לעיל ואם אין לו אלא כוס אחד מניחו לאחר המזון אלמא
מותר לאכול קודם הבדלה אוקמא רבינו נסים ביושב על שלחנו וחשכה לו וס"ל דהבדלה
אינה קובעת ור"י תירץ דודאי אם אין לו כוס ומצפה למחר למצוא כוס לא יאכל הלילה
אלא ימתין עד למחר שיבדיל על הכוס. אבל אם יש לו כוס ואינו מצפה שימצא למחר יין יותר
מוטב שיאכל קודם שיבדיל ויברך בהמ"ז והבדלה על אותו כוס ממה שיבדיל על הכוס ויברך
ברכת המזון בלא כוס. [לשנה אחרת תו] אמימר איקלע לאתרין לא הוה הלן חמרא ואייתינן ליה
שיכרא אמר חמר מדינה הוא אבדיל וטעים מידי פירש רשב"ם האי חמר מדינה הוא אין יין
בעיר הזאת כי אם שכר הלכך מבדילין בו וכן הלכה ואין מבדילין על המים היכא דליכא לא
יין ולא שכר וי"מ כשאין יין גדל בתוך מהלך יום סביב העיר:
בעי מיניה
רב חסדא מרב הונא מהו לקדושי אשיכרא פי' רשב"ם היכא דהוה חמר מדינה ומסיק דאין
מקדשין ואין מבדילין עליו ואין להביא ראיה מכאן דאין מקדשין על השכר היכא דהוי חמר
מדינה דאפשר למימר כי היכי דלא קי"ל כוותיה במאי דאמר אין מבדילין עליו הכי נמי
בקידוש לא קי"ל כוותיה אלא כמו שמבדילין עליו כך מקדשין עליו וכ"ש אי מפרשינן
מהו לקידושי אשיכרא היכא דלא הוי חמר מדינה והשתא ניחא טפי דלא פליג רב הונא אאמימר
וא"כ אפשר נמי דלרב הונא מקדשין עליו היכא דהוי חמר מדינה והא דאמר בירושלמי דאין
מקדשין בלא יין. מיירי היכא דלא הוי חמר מדינה ואפילו הכי מבדיל עליו כדאמרינן הכא
סבור מינה קדושי לא מקדשי אבדולי מבדלי ואי מקדשין על השכר ניחא שיעשה יקנה"ז
על השכר אבל אם אין מקדשין על השכר היאך יעשה חצי יקנה"ז על הפת וחצי על השכר
ומיהו בסדר רב עמרם כתוב גבי יקנה"ז אע"פ דאין מבדילין בעלמא על הפת ביו"ט
שחל להיות במוצאי שבת מבדילין עליו כיון דקידושא עיקר ומקדשין על הפת נעשית ההבדלה
טפלה ומבדיל על הפת עם הקידוש ונראה שדעת ר"י נוטה שמקדשין על השכר היכא דהוי
חמר מדינה וכ"כ רבינו אב"ן דמקדשין על השכר אם הוא חמר מדינה ויראה לי אע"פ
שיכול לקדש על השכר אם הוא חמר מדינה טוב הוא יותר לקדש על הפת כיון שהסעודה באה לכבוד
שבת אבל בבקר יראה שיברך על השכר קודם ברכת המוציא. דאל"כ בטלה קידוש של היום
דרבינן ליה מקרא כמו קידוש הלילה ולמה נבטלנו כיון דאפשר לקיימו על השכר ויקנה"ז
יעשה על השכר וזה טוב יותר ממה שיעשה הבדלה שלא כהלכתא מכח טפלה. ורב עמרם שכתב שיעשה
יקנה"ז על הפת דילמא ס"ל דאין מקדשין על השכר כלל ורוב הגאונים הסכימו שמקדשין
על השכר היכא דהוי חמר מדינה. ת"ר אין מקדשין אלא על היין ואין מברכין אלא על
היין אטו אשיכרא ואמיא לא מברכין שהכל אלא אמר אביי ה"ק אין אומר הבא כוס של ברכה
אלא על היין אבל אשכירא לא והני מילי דלא קבע עילויה אבל קבע עילויה לית לן בה. רבינו
שמואל ב"ר מאיר לא גריס דלא קבע עילויה וכו' דסבירא ליה כיון דברכת המזון טעונה
כוס מה תלוי בקביעת סעודה מיהו היכא דהוה חמר מדינה נראה דמברכין עליו דהא הבדלה דלכולי
עלמא טעונה כוס מבדילין עליו וכ"ש בהמ"ז דאיכא למ"ד בפרק אלו דברים
(דף נב א) דאינה טעונה כוס:
טור אורח חיים סימן רעב
במקום
שאין יין מצוי מקדשין על השכר ושאר משקין כיון שאין יין מצוי שם הוי שאר משקין חמר
מדינה ופרשב"ם שנקרא חמר מדינה כשאין יין בכל העיר ויש מפרשין דלא הוי חמר מדינה
אלא אם כן שלא יהא יין גדל מהלך יום כל סביב העיר ומדברי הרמב"ם ז"ל יראה
שאין מקדשין עליו שכתב מדינה שרוב יינה שכר אע"פ שאין מקדשין עליו מבדילין עליו
הואיל והוא חמר מדינה ועל הפת כתב ר"ת שאין מקדשין עליו ורשב"ם כתב שמקדשין
עליו וכ"כ רב עמרם ואומר ויכולו ומברך ברכת המוציא ואינו פורס וגומר הקידוש ופורס
כ"כ רב האי וכתב עוד דאפי' אם יש לו יין אם אינו מקובל לו ואינו חביב לו שיקדש
עליו שאין לו לברך על דבר שאינו נהנה ממנו וכתב א"א ז"ל שמקדשין על השכר
אם הוא חמר מדינה ומ"מ יותר טוב הוא לקדש על פת כיון שהסעודה באה לכבוד שבת אבל
בסעודת הבקר יותר טוב לקדש על השכר פי' שיברך עליו שהכל נהיה בדברו קודם לברכת המוציא
שאם יברך על הפת תחלה אין כאן שום שינוי כתב ר"ע כוס של קידוש כל זמן שלא בירך
ברהמ"ז חייב לברך עליו ברכה אחרונה וה"מ שאין לו כוס לברהמ"ז אבל אם
יש לו כוס לברהמ"ז כיון דאכתי לא אסח דעתיה דהא אית ליה כוס של ברכה לא בעו לברוכי
אחר כוס של קידוש שנפטר בברכה של ג' ע"כ ואיני מבין דבריו כיון שכתב שאם בירך
ברה"מ שנפטר מלברך על הקידוש והוא צריך לברך ברכת המזון אם כן למה מחייבו לברך
ברכה אחרונה על של קידוש מה לי יש לו כוס או אין לו כוס אלא לעולם כוס של קידוש צרכי
הסעודה ונפטר בברכת המזון וא"צ לברך עליו ברכה אחרונה הילכך פוטר יין שבתוך המזון
ומיהו י"ל כשיש לו כוס לבהמ"ז ודעתו לשתות עוד ברכה אחרונה שעל כוס של בהמ"ז
פוטר של קידוש ולדעת ר"ע שסובר שבהמ"ז פוטר כוס של ברהמ"ז מברכה אחרונה
אגב זה נמי פוטר של קידוש אבל אם אין לו כוס לבהמ"ז צריך לברך ברכה אחרונה על
של קידוש דאע"ג דברכה אחת מעין ג' פוטרתו ברכת ג' אינה פוטרתו וא"א ז"ל
כתב כסברא הראשונה דיין שלפני המזון נפטר בברה"מ אפילו אין לו לברה"ז כוס
דכיון שבא להמשיך האדם לתאות המאכל חשיב כדברים הבאים מחמת הסעודה וכ"ש בכוס של
קידוש שהוא צורך סעודה טפי דקי"ל אין קידוש אלא במקום סעודה:
בית יוסף אורח חיים סימן רעב
[ט] במקום שאין יין מצוי מקדשין על השכר וכו'.
בפרק ערבי פסחים (קז.) אמרינן דרבין אבדיל אשיכרא היכא דהוי חמר מדינה ואמרינן בתר
הכי בעא מיניה רב הונא מרב חסדא מהו לקדושי אשיכרא ופשט דאין מקדשין ואין מבדילין עליו,
וכתב הרא"ש (סי' יז) שאפילו אם נפרש בעיא דרב הונא בחמר מדינה אפשר דכי היכי דלא
קיימא לן כוותיה במאי דאמר אין מבדילין עליו הכי נמי לא קיימא לן כוותיה במאי דאמר
אין מקדשין עליו וכל שכן אם נפרש הבעיא בשאינו חמר מדינה אבל כשהוא חמר מדינה מקדשין
נמי עליו ונראה שדעת ר"י נוטה שמקדשין על השכר היכא דהוי חמר מדינה וכן כתב ראב"ן
(פסחים קסד ע"ד) וכן הסכימו רוב הגאונים עכ"ל: ומשמע בגמרא (שם) דשכר שמבדילין
עליו לאו דוקא של תמרים אלא הוא הדין למשקה שאר הפירות וזהו שכתב רבינו מקדשין על השכר
ושאר משקין, ומיהו על המים כתב שם רשב"ם (ד"ה חמר מדינה) דאין מבדילין אפילו
היכא דליכא יין ושכר וכתבו הרא"ש שם וכן כתב רבינו ירוחם בחלק (ב') [כ' קג.] והגהות
(מיימוניות) בפרק כ"ט (הי"ז אות ד): וכתוב עוד בהגהות פרק כ"ט (שם)
בשם ראבי"ה (סי' תקטז) חמר מדינה פירוש כגון הגמוניא אחת אבל אם נמצא יין באותה
הגמוניא אלא שהוא ביוקר אין לו לקדש אריפתא ולא להבדיל אשיכרא. וכתב המרדכי שם (לז
ע"ג) שאם לקו הכרמים ואין יין מצוי אע"פ שבשאר שנים מצוי רוב יין, לשנה זו
מיהא הוי השכר חמר מדינה. ונראה דכל היכא שאין יין ישראל מצוי אע"פ שנמצא שם יין
גוים הרבה שפיר הוי שכר חמר מדינה וכן כתוב בתשובות הגהות מיימוניות שבסוף ספר הפלאה.
אבל דעת הרמב"ם בפרק כ"ט (הי"ז) שאין מקדשין על השכר כלל, וכתב הרב
המגיד שכן כתב הר"י ן' גיאת (הל' קידוש ע' ה) ושכן עיקר וכן כתבו הגהות (מיימונית
הי"ז אות ג) בשם רשב"ם והגאונים והלכות גדולות והאלפסי וראבי"ה (שם)
והר"ם וכן כתב המרדכי (שם) בשם רבינו פרץ (סמ"ק סי' רפא ע' רעט אות ד) דטוב
יותר לקדש על הפת ולא על השכר אפילו אם הוא חמר מדינה ובסמוך כתב רבינו בשם הרא"ש
דהיינו בסעודת הלילה דוקא:
ומ"ש
רבינו ומדברי הרמב"ם יראה. הוא משום דאפשר דאינו מחלק בין קידוש להבדלה אלא במדינה
שרוב יינה שכר ומכל מקום יש בה יין אבל אם אינו מצוי בה יין כלל מקדשין על השכר אלא
שלפי שלא מצינו שחילקו בגמרא בכך נראה יותר דאפילו אין מצוי בה יין כלל קאמר דאין מקדשין
על השכר:
שולחן ערוך אורח חיים סימן רעב סעיף ט
במקום
שאין יין [ז] מצוי, י"א * (כד) ו שמקדשים על שכר (כה) ושאר משקין, (כו) חוץ מן
המים. וי"א שאין מקדשין. (כז) ולהרא"ש, בלילה לא יקדש על השכר אלא (כח) ז
על הפת, ובבקר יותר (כט) <ו> טוב לקדש (ל) על השכר, שיברך עליו (לא) שהכל קודם
ברכת המוציא, שאם יברך על הפת תחלה אין כאן שום שינוי, ודברי טעם הם. הגה: וכן המנהג
פשוט כדברי הרא"ש. * ואם יין בעיר, (לב) ח לא יקדש על הפת. ט ומי שאינו שותה יין
משום נדר, (לג) יכול לקדש עליו וישתו אחרים המסובין עמו; ואם אין אחרים עמו יקדש על
הפת ולא על היין, (לד) או ישמע קידוש מאחרים. (הגהות מיימוני פרק כ"ט דמחזר אחר
יין ותשובת מיימוני סוף הפלאה סי' ד' דיקדש על הפת לכן צ"ל החילוק אם אוכל לבדו
ואם אוכל עם אחרים).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן רעב סעיף ט
(כד) שמקדשין
על שכר - ודוקא במקום דהוי חמר מדינה דהיינו שאין יין מצוי בכל העיר בשנה הזו ועיקר
שתייתן הוא משכר ושאר משקין ואם יש שם יין אלא שהוא ביוקר מקרי מצוי ואם אין יין ישראל
מצוי אע"פ שיין א"י מצוי לא מקרי מצוי עי"ז:
(כה) ושאר
משקין - וחלב ושמן אין בכלל זה דהא אינו חמר מדינה דאין רגילין לשתותו למשקה ומ"ש
חוץ מן המים ר"ל אף אם שתיית כל המקום ההוא הוא רק מים אפ"ה אין דינו לקרותו
חמר מדינה עי"ז ואודות יין שרוף עיין לקמיה:
(כו) חוץ
מן המים - עיין לקמן בסימן רצ"ו ס"ב במש"כ שם במ"ב:
(כז) ולהרא"ש
וכו' - גם הרא"ש ס"ל כהי"א הראשון אלא דכיון שהפת בא לצורך סעודת
שבת חשיב טפי משכר לקדש בו בלילה ולדינא יש ליזהר לכתחלה שלא לקדש בלילה על שום משקה
חוץ מן היין או פת אם אין יין בעיר וכדלקמיה דהרבה גדולי הראשונים מחמירין שאינו יוצא
בזה ידי קידוש וגם המחבר לא הכריע בזה להלכה:
(כח) על
הפת - ומניח ידיו עליו עד גמר הקידוש כמ"ש סי' תפ"ג והטעם דכמו שצריך לאחוז
בידו הכוס של קידוש כך צריך לאחוז הפת בידו כשמקדש על הפת:
(כט) טוב
לקדש - היינו דבזה הוא יותר טוב מעל הפת כמו שמפרש הטעם אבל יין במקום שהוא מצוי ודאי
יברך עליו אפילו ביום וכדמוכח בסימן רפ"ט ס"ב ומ"מ במדינתנו שהיין ביוקר
ורוב שתיית המדינה הוא משאר משקין לא נהגו אפילו הגדולים להדר אחר יין ביום שהקידוש
שלו הוא רק מדרבנן לכו"ע וסומכין עצמן על דברי המקילין בזה ומי שמברך גם ביום
על היין ודאי עושה מצוה מן המובחר:
(ל) על
שכר - ואם חביב לו יין שרוף יכול לקדש עליו ביום לכתחלה במדינתנו שהוא חמר מדינה אך
שיזהר ליקח כוס מחזיק רביעית ולשתות ממנו מלא לוגמיו שהוא רוב רביעית ובדיעבד או בשעת
הדחק שאין יכול לשתות כמלא לוגמיו ואין לו יין ושאר משקין אפילו שתיית כל המסובין מצטרפין
למלא לוגמיו וכדלעיל סימן רע"א סי"ד. ולענין מי דבש ושאר משקים עיין במה
שכתבנו לקמן בסימן רצ"ו במ"ב:
(לא) שהכל
- ובזו הברכה שהוא מוסיף קודם הסעודה הוא היכר שהוא לכבוד השבת משא"כ אם יברך
על הפת אין כאן היכר כלל שהרי בבוקר אין אומרים נוסח הקידוש:
(לב) לא
יקדש על הפת - כדי לחוש לדעת ר"ת שסובר דאין מקדשין על הפת כלל [מ"א]. ודע
דאפילו להרא"ש ויתר הפוסקים דנקטינן כוותייהו דמותר לקדש על הפת ג"כ מודו
דבמקום שיש יין בעיר אין מקדשין על הפת דעיקר מצוה הוא על היין אך דלדידהו אם הפת חביב
לו יותר מיין אז מותר לקדש על הפת אפילו יש לו יין וכן פסק בדה"ח ואפשר שע"ז
סומכין העולם להקל בזה:
(לג) יכול
לקדש עליו וכו' - ובמ"א הכריע דאסור בזה לקדש ע"מ שישתו אחרים כיין שהם יודעים
לברך בעצמן בפה"ג וכדמוכח לקמן סימן רע"ג ס"ד אלא הם יקדשו בעצמן והוא
יקדש על הפת:
(לד) או
ישמע קידוש מאחרים - ר"ל ילך אצל מסובין אחרים שמקדשין לעצמן:
רמב"ם
הלכות חמץ ומצה פרק ח הלכה יב
מי שאין לו יין נ בלילי
הפסח מקדש על הפת כדרך שעושה בשבת ועושה כל הדברים על הסדר הזה, מי שאין לו ירק ס אלא
מרור בלבד, בתחלה מברך על המרור שתי ברכות בורא פרי האדמה ועל אכילת מרור ואוכל, וכשגומר
ההגדה מברך על המצה ואוכלה וחוזר ואוכל מן המרור בלא ברכה.
רא"ש מסכת פסחים פרק י סימן לו
לו ומאן
דלית ליה חמרא בלילי פסח מקדש אריפתא. מידי דהוה אשאר שבתות וימים טובים. והיכי עביד.
שרי ברישא המוציא ובצע ליה לריפתא ומנח ידא עילויה עד דגמר קידושא ומברך לאכול מצה
ואכיל והדר מטבל בשאר ירקי ועקר ליה לפתורא. ובתר הכי אומר מה נשתנה הלילה הזה וכולה
אגדתא עד גאל ישראל. ומברך אמרור ואכיל והדר כריך מצה ומרור ואכיל בלא ברכה.
טור אורח
חיים סימן תפג
כתב רי"ף מאן
דלית ליה חמרא בליל פסח מקדש אריפתא והיכי עביד שרי המוציא ובוצע לריפתא ומנח ידיה
עילויה עד דגמר קדושה ומברך לאכול מצה ואכיל והדר אכיל שאר ירקי ולסליק לפתורא ואומר
מה נשתנה וכל ההגדה עד גאל ישראל ומברך אמרור והדר כריך מצה ומרור ואכיל בלא ברכה
והר"י גיאת כתב שאינו מברך בשעת קידוש אלא המוציא וגומר הקידוש ואוכל ומטבל ירקות
בחרוסת וגומר ההגדה ואח"כ מברך על אכילת מצה ועל אכילת מרור ובעל העיטור כתב שמיד
בקידוש אחר שבירך המוציא יברך על אכילת מצה וגומר הקידוש ואוכל וכיון שאוכל מצה יאכל
מרור מיד שאין להפסיק בין אכילת מצה לאכילת מרור ע"כ ואי לא דמסתפינא הוינא אומר
שיטבול בירק מיד בלא קידוש ואח"כ יסדר ההגדה וההלל עד למעינו מים ויקדש ויברך
המוציא ויגמור הקידוש ויברך על אכילת מצה ויאכל אח"כ מרור כסדר שאם קדש מיד צריך
לאכול מצה מיד ולברך עליה ומרור אחריה מיד שאין להפסיק בין מצה למרור ונמצא משנה כל
הסדר ועוד אם מקדש מיד נמצא שאפי' טיבול הראשון הוא אחר המוציא ואין כאן היכירא לתינוקות
הלכך מוטב לטעום קודם הקידוש לקיים המצוה כסדרה ממה שישנה כל הסדר וכן יראה דעת רב
נטרונאי שכתב ואם אין לו יין סודר הלל והגדה על הפת ומה נשתנה וחותם ומברך המוציא ולאכול
מצה וגומר סעודתו כתב בעל העיטור מי שאין לו יין עבר אדרבנן דאמרי ולא יפחתו לו
מד' כוסות וצריך למכור מה שיש לו לקיים מצות חכמים ולא יסמוך על הפת שאם קיים כוס אחד
לא קיים הג' לכן ימכור מה שיש לו ולהוציא הוצאות עד שימצא יין או צמוקים כמו שאדם צריך
לחזר אחר לולב ואתרוג ורב יוסף בר רב ורב האי גאון כתבו מי שאין לו יין מקדש על הפת
בלילי שבתות ויו"ט חוץ מלילי פסח שהרי אמרו ולא יפחתו לו מד' כוסות:
בית יוסף
אורח חיים סימן תפג
א כתב רי"ף מאן
דלית ליה חמרא בליל פסח וכו'. בסוף פרק ערבי פסחים (כז.). ופירש הר"ן (ד"ה
ומאן דלית) שרי ברישא המוציא. מידי דהוה אבורא פרי הגפן דקדים לקידוש: ומנח ידיה עילויה
עד דגמר קידושא. שכיון שמקדש עליו מצוה לאחזו בידו כשם שאוחז בכוס שמקדש עליו: ובתר
דגמר קידושא מברך לאכול מצה. משום דקידוש תדיר טפי:
ומה שכתב רבינו בשם
הרי"ץ גיאת. נראה שטעמו משום דכי היכי דכי אית ליה חמרא אינו מברך על אכילת
מצה עד אחר ההגדה הכי נמי כי לית ליה חמרא וסובר עוד שאין להפסיק בין אכילת מצה לאכילת
מרור ועוד דבעינן דליעביד תרי טיבולי הילכך אינו מברך בשעת קידוש אלא המוציא וכו':
והרי"ף לא נראו בעיניו דברי הר"י גיאת משום דלפי דבריו אחר שאכל מצה בתחלה
חוזר ומברך עליה וכדאמרינן בגמרא (קטו.) לגבי היכא דלית ליה שאר ירקי לאחר שמילא כריסו
חוזר ומברך עליו ועוד שלעולם ברכת אכילת מצה סמוכה לברכת המוציא הילכך צריך לסמכה לה
כל מאי דאפשר ומשום הכי אמר דאין מפסיקין ביניהן אלא בקידוש לפי שהוא תדיר ואע"פ
שמפסיק בין אכילת מצה לאכילת מרור לית לן בה שלא הצריכו חכמים לאכלם סמוכין וכן נמי
לא חיישינן אי לא עביד תרי טיבולי דכיון דליתנהו אלא משום היכר היכא דלא אפשר לא אפשר.
ובעל העיטור (ח"ב הל' מצה ומרור קלו.) סובר כהרי"ף דלא חייש לתרי טיבולי
היכא דלא אפשר וסובר נמי (שם קלה ע"ד) שצריך לסמוך ברכת אכילת מצה להמוציא ועדיפא
מדהרי"ף דאפילו בקידוש שהוא תדיר אין מפסיקין ביניהן אלא דבענין סמיכת אכילת מרור
לאכילת מצה סובר כהר"י גיאת:
ורבינו שכתב ואי לא
דמסתפינא הוינא אמר שיטבל בירקי וכו'. סובר שיש לסמוך ברכת אכילת מצה להמוציא כל מאי
דאפשר והילכך אינו מפסיק ביניהם אלא בקידוש דלפי שהוא תדיר יש להקדימו לברכת אכילת
מצה וכדעת הרי"ף וסובר שאין להפסיק בין מצה למרור כדברי הר"י גיאת וסובר
שאין לאכול מצה ומרור קודם ההגדה וסובר דאיכא למיהדר אתרי טיבולי כי היכי דתיהוי היכרא
(עי' פסחים קיד:) ואע"ג דלדברי הר"י גיאת נמי עביד תרי טיבולי לית ביה היכרא
כיון דתרוייהו בתר המוציא עביד להו וזהו שכתב ועוד אם מקדש מיד נמצא שאפילו טיבול הראשון
הוא אחר המוציא ואין כאן היכרא לתינוקות:
ומה שכתב וכן יראה
דעת רב נטרונאי (הל' פסוקות סי' קסה, גאוניקה עמ' 227) שכתב ואם אין לו יין סודר הלל
וכו'. כלומר הרי שסובר בהדיא שאין לאכול מצה קודם ההגדה ודלא ככל הנך רבוותא וגם סובר
שאין להפסיק בין ברכת המוציא לאכילת מצה בקריאת ההגדה כדברי הר"י גיאת ומיהו בקידוש
כיון שלא הזכירו אפשר דסבר דמפסיק בו ביניהם דכיון דתדיר הוא יש להקדימו לברכת אכילת
מצה כדעת הרי"ף ומאחר שלא כתב שלא יעשה אלא טיבול אחד משמע דעביד תרי טיבולי וטיבולא
קמא יעשה קודם ההגדה כסדר אלא שלפי שהוא צריך לקדש על הפת ואי אפשר לו לקדש עד אחר
ההגדה צריך להקדים הטיבול לקידוש. והגהות מיימוניות (פ"ח אות נ) כתבו דאיתא בסדר
רב שלום גאון דמקדש אריפתא וגומר סדר של פסח ובוצע:
כתב בעל העיטור (שם
קלו.) מי שאין לו יין עבר אדרבנן וכו'. ולא יסמוך על הפת שאם קיים כוס אחד לא קיים
השלשה כלומר שכיון שהוא מקדש על הפת הרי קיים מצוה הנעשית בכוס אחד אבל מצות שלש כוסות
אחרים לא קיים:
ורב יוסף בר רב ורב
האי גאון (שערי תשובה סי' קטז) כתבו מי שאין לו יין וכו'. כלומר והם חולקים על כל הנך
רבוותא שסוברים דאף בליל פסח מקדש על הפת וא"כ כשאין לו יין נמצא שלא קיים אפילו
מצוה הנעשית בכוס אחד. כתוב בארחות חיים (סדר ליל פסח סי' ז) בשם הרא"ה מי שעושה
סדרו על הפת אינו מברך לא גאלנו ולא יהללוך כי שתיהן ברכות של כוס עכ"ל:
שולחן
ערוך אורח חיים סימן תפג
סעיף א
(א) מי שאין לו
יין בליל פסח, מקדש על הפת שמברך המוציא * (ב) א ובוצע, (ג) ומניח ידיו עליו * עד שגומר
הקידוש, ומברך על אכילת מצה, ואוכל, (ד) ואח"כ אוכל ב שאר ירקות ומסלק השלחן
(ה) ואומר מה נשתנה וכל ההגדה * עד גאל ישראל, (ו) ומברך על המרור, ואוכל, ואח"כ
כורך מצה ומרור, ואוכל. הגה: (ז) בלא ברכה. (ח) ובמקומות שנוהגים לשתות משקה הנעשה
מדבש שקורין מע"ד, יכול ליקח אותו משקה לארבע כוסות אם אין לו יין (מהרי"ל).
וי"א שאין עושין קידוש על שאר משקין, (ט) כמו שנתבאר לעיל סי' ער"ב סעיף
ט'. ולי נראה דלענין ד' כוסות (י) יש לסמוך אמאן דאמר דמקדשין על שאר משקין (יא) ג
אם הוא חמר מדינה, כמו שנתבאר לעיל סימן ער"ב.
משנה ברורה
סימן תפג
(א) מי שאין לו יין
- היינו שאין לו כלל אבל אם יש לו יין אפילו רק על כוס אחד [וה"ה שאר משקין
אם הוא חמר מדינה לפי מה שמסיק הרמ"א בהג"ה] יקדש עליו ולא יקדש על הפת אף
אם דרכו בשארי שבתות ויו"ט לקדש על הפת מ"מ בלילה זה כשתקנו חכמים ד' כוסות
תקנו לקדש על היין ולא על הפת. ואם יש לו שני כוסות יקדש על הראשון ואח"כ יאמר
ההגדה בלא כוס ובהמ"ז יברך על כוס השני ויצא בזה גם דעת הי"א בסימן קפ"ב
דס"ל דבהמ"ז טעונה כוס ואם יש לו ג' כוסות מקדש על אחד ואומר הגדה על אחד
ובהמ"ז על אחד וחצי הלל שאחר בהמ"ז יאמר בלא כוס:
(ב) ובוצע - עיין בבה"ל:
(ג) ומניח ידיו עליו
- שכיון שמקדש עליו מצוה לאוחזו בידו כשם שאוחז בכוס שמקדש עליו:
(ד) ואח"כ אוכל
שאר ירקות - זהו הכרפס. וטובל במי מלח או בחומץ וקודם מצה כנהוג שאר שנים א"א
לאכול דהא אסור לטעום קודם קידוש. ולענין ברכה עליהם תלוי הדבר באם הוא דבר שממשיך
תאות המאכל אין מברך עליהם דהוא בא בכלל הסעודה ואם לאו מברך עליהם בורא פרי האדמה:
(ה) ואומר מה נשתנה
וכו' - וה"ה דאומר הא לחמא עניא וכו'. עד גאל ישראל. עיין במ"א שכתב דיהללוך
לא יאמר בחתימה שנתקנה על הכוס דוקא והעתיק הח"י את דבריו אבל בפר"ח מסיק
דנראה יותר שיאמרנה וכמו שכתב הד"מ דאין הכוס מעכב לזה דהא בבהכ"נ אומרים
הלל בלא כוס וכן הסכימו כמה אחרונים:
(ו) ומברך על המרור
- וטובלו בחרוסת שלענין נטילה שנית כשרוצה לגמור סעודתו מסיק במאמר מרדכי דצריך ליטול
ידיו מדינא דהא הפסיק בהגדה והלילא [ודומיא דפסקינן לעיל דצריך ליטול ידיו לאכילה אע"ג
דנטל מתחלה כדין לדבר שטיבולו במשקה משום דהפסיק באמירת הגדה וה"נ דכוותיה] אכן
אם כוון בנטילה ראשונה לגמור סעודתו ולשמור ידיו שלא לטנפם מסיק שם דא"צ ליטול
שנית:
(ז) בלא ברכה - ר"ל
שא"צ לברך שנית על המצה אע"ג דהפסיק הרבה באמירת הגדה אחר הברכה ראשונה שבירך
על המצה ואח"כ גומר הסעודה וכל הסדר בלא כוס יין:
(ח) ובמקומות שנוהגים
לשתות וכו' - עיין לעיל בסימן תס"ז ס"ח בהג"ה:
(ט) כמו שנתבאר לעיל
וכו' - ר"ל כמו שהסכים שם כהג"ה דבלילה אין לקדש על שאר משקין:
(י) יש לסמוך וכו'
- כדי שיוכל לעשות הסדר כסדרו ולקיים ד' כוסות:
(יא) אם הוא חמר מדינה
- ואפילו במקום שכל השנה אין רוב שתיית העם במי דבש ורק בפסח ג"כ יש להקל [מ"א
וא"ר וש"א דלא כח"י]. ואפשר עוד דאם שתיית רוב ההמון לאקרי"ץ או
עפי"ל טראנ"ק מותר ליקח אותו לארבעה כוסות אם אין לו יין:
ביאור
הלכה סימן תפג
* ובוצע - עיין
במ"א שכתב [והסכימו עמו כמה אחרונים הנחלת צבי והנהר שלום והגר"ז] דברי המחבר
לקוחים מדברי הרי"ף והרי"ף אזיל לשיטתיה דס"ל דא"צ להניח על הסדר
כ"א שתי מצות וע"כ אף דבעלמא כשמקדש בשבת ויו"ט על הפת לא יפרוס
הפת עד שיגמור הקידוש הכא דקריה רחמנא לחם עוני ומה דרכו של עני בפרוסה לכן בוצע
קודם הקידוש ורק בשעת המוציא טוב שיהיו שניהם שלמים כדי שיקיים בזה לחם משנה [וגם
זה אינו לעיכובא כדמוכח בטור סימן תע"ה] אבל לדידן דנהגינן לסדר הסדר על ג'
מצות כדלעיל בסימן תע"ג ס"ד פורסין המצה האמצעית לשתים בתחלת הסדר והעליונה
לא יבצע עד לאחר ברכת אכילת מצה וכן משמע בביאור הגר"א שדברי המחבר הוא רק לדברי
הרי"ף:
* עד שגומר הקידוש
ומברך על א"מ - עיין בספר מאמר מרדכי שמכריע דברכת זמן בכלל קידוש הוא וע"כ
מברך זמן ואח"כ על אכילת מצה:
* עד גאל ישראל - עיין
במ"ב ולענין חולה שאינו יכול לאכול כזית מצה כתב בח"א דיכול לומר יהללוך
לכו"ע אכן בברכת אשר גאלנו לא יאמר לאכול בו מצה ומרור רק יאמר והגיענו הלילה
הזה כן ה' אלהינו יגיענו וכו':
רא"ש מסכת פסחים פרק י סימן לו
ומאן דבעי
לברוכי בתרי או בתלת בתי היכי עביד. מברך ברישא בביתא דידיה ואכיל כל מה דצריך ומברך
ברכת המזון והדר מברך לכל חד וחד בביתיה ושתו אינהו כסא דקדושא ואגדתא. ואכלי מצה וירקי
ואיהו לא אכיל בהדייהו ולא מידי. ושביק להו למגמר סעודתייהו ומברכי ברכת המזון. והדר
לביתא אחרינא ועביד הכי. וכן לכל ביתא וביתא. ולבסוף אזיל לביתיה וגומר הלילא ושתי
כסא דהלילא. וגמרינן להא מילתא מהא דתניא (ר"ה דף כט א) כל הברכות כולן אע"פ
שיצא מוציא חוץ מברכת הלחם וברכת (הפירות) [היין] שאם לא יצא מוציא ואם יצא אין מוציא.
בעא רחבה ברכת הלחם של מצה וברכת היין של קידוש מהו כיון דחובה הוא מפיק. או דילמא
ברכה לאו חובה היא. ופשטינן ליה מהא דאמר רב אשי כי הוינן בי רב פפא הוה מקדש לן וכי
הוה אתא אריסא מדברא הוה מקדש ליה ושמעינן מהא שאע"פ שבירך לעצמו על המצה שהיא
חובה כי איכא מאן דלא שמע ולא נפיק ידי חובתיה הדר מברך ליה בין המוציא בין אכילת מצה
בין בורא פרי האדמה בין אכילת מרור כולהו חד טעמא דמצוה נינהו. וכן הלכה. ואיהו כיון
דבריך ליה בהמ"ז לא לטעום מידי דאין מפטירין אחר (הפסח) [המצה] אפיקומן. ואי בעי
לאקדומי להני בתי ברישא. ומברך להו ולא אכיל ולא טעים מידי בהדייהו. והדר אזיל לביתיה
ומקדש הרשות בידו ושפיר דמי:
טור אורח חיים סימן תפד
כתב
רי"ף מאן דבעי לברוכי בתרי או בתלתא בתי היכי עביד מברך ברישא בביתא דיליה ואכיל
כל מאי דצריך ומברך בה"מ והדר מברך לכל חד וחד בביתיה ושתו אינהו כסא דקדושא ודאגדתא
ואכלי ירקי ומצה ואיהו לא אכיל ושתי בהדייהו ושביק להו למיגמר סעודתייהו ומברכי אינהו
בה"מ והדר אזיל לביתא אחרינא ועביד הכי אע"ג דבברכת הנהנין קי"ל שאינו
יכול לברך לאחרים אא"כ יהנה עמהם שאני ברכת הלחם של מצה וקידוש היום שהן חובה
הילכך יכול לברך להוציא אחרים ואע"פ שאינו נהנה והדר אזיל לביתיה וגמר הלילא ושתי
כסא דהילילא ואי בעי לאקדומי להני בתי ברישא בריך להו ולא אכיל ולא טעים והדר אזיל
לביתיה ומקדש ושפיר דמי ואם ירצה יגמור הכל בביתו ואח"כ ילך לקדש בבתים האחרים
ויקדש להן ולא יאכל וישתה עמהם וכתב בעל העיטור מסתברא דלא מצי מברך בפה"א אשאר
ירקי כיון שאינו טועם עמהן שלא אמרו אלא בברכת הלחם של מצוה וצריך למיעבד כרב חסדא
דמברך בפה"א ולאכול מרור בחזרת ואכיל וכי מטי למרור אכיל בלא ברכה ולא נהירא לא"א
הרא"ש ז"ל דכיון דתקנת חכמים היא משום היכירא לתינוקות הוי כברכת מצוה ויכול
להוציאם אע"פ שאינו טועם ומ"ש רי"ף ומברכי אינהו בה"מ הרי תקנה
ליודעים בה"מ ואם אינן יודעים כתב רב עמרם שאין תקנה להוציאם שאם מברך להם בה"מ
תו לא מצי למישתי בביתיה בה"מ וכ"כ רב כהן צדק שאם אינן יודעין בה"מ
אסור לקדש כי אם בבית אחד ואם קדש בב' בתים הוי מוציא שם שמים לבטלה וליכא למימר אע"פ
שבירך בה"מ אוכל עדיין מצה בבית אחד ומברך בה"מ דאטו איניש דבעי למיכל תרי
זימני בליליא מצי אכיל ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה וכתב א"א הרא"ש ז"ל
דאפילו אם אינן יודעין בה"מ יש תקנה להקרותם מלה במלה כקטן שמקרא את ההלל שעונין
אחריו מה שהוא אומר שאין כאן מוציא שם שמים לבטלה וכ"כ הרי"ץ גיאת ואפשר
דאף בה"מ יכול לברך כדי להוציאם כי היכי דברכת הלחם של מצה מוציאם כיון שהוא חובה
ה"נ בה"מ כיון שתקנו ד' כוסות ותקנו אחד מהם על בה"מ הוי חובה נמי כמו
שכתבתי בשם א"א הרא"ש ז"ל על טיבול של ירקות:
בית יוסף אורח חיים סימן תפד
א כתב רי"ף מאן דבעי לברוכי בתרי או בתלתא
בתי היכי עביד מברך ברישא בביתא דיליה וכו'. בסוף פרק ערבי פסחים (כז.):
ומה שכתב
שאני ברכת הלחם של מצה וקידוש היום שהם חובה. כלומר ברכת המוציא של מצה וברכת בורא
פרי הגפן של קידוש אף על פי שהן ברכות ההנאה כיון דחובה נינהו אע"פ שיצא מוציא
(ר"ה כט.):
ומה שכתב
רבינו ואם ירצה יגמור הכל בביתו וכו'. כלומר אע"פ שהרי"ף כתב ומברך ברכת
המזון והדר מברך לכל חד וחד בביתיה וכו' והדר אזיל לביתיה וגמיר הלילא ושתי כסא
דהלילא לאו דוקא שאם רצה לגמור בביתו גם כוס רביעי קודם שילך לברך בבתים האחרים הרשות
בידו דלרבותא נקט הרי"ף שקודם שיגמור הסדר יכול לברך בבתים אחרים וכל שכן אחר
גמר כל הסדר והכל בו (סי' נ יד.) כתב שאם רצה מקדש ועושה הסדר בביתו ואחר הכריכה
קודם שיאכל סעודתו ילך ויעשה כן בכמה בתים ויחזור לביתו באחרונה ויגמור סעודתו ויברך
על מזונו וישתה כוס שלישי ויגמור ההלל על כוס רביעי ואח"כ ילך לבית אחר והם יברכו
על מזונם וישתו ויגמור להם ההלל על כוס רביעי אבל הר' דוד אבודרהם (עמ' רלו) כתב
[ואין לו] להתחיל בביתו ולומר עד גאל ישראל ולברך המוציא ועל אכילת מצה ואח"כ
הולך לשאר בתים ואח"כ חוזר לביתו וגומר סעודתו לפי שלא התירו לעקור מסעודתו ללכת
למקום אחר אפילו הניח שם זקן או חולה אלא לדבר מצוה עוברת כגון לקראת חתן או כלה:
כתב בעל
העיטור (ח"ב הל' מצה ומרור קלו:) מסתברא דלא מצי מברך בורא פרי האדמה אשאר ירקי.
כלומר בטיבול ראשון וטעמיה משום דלא אמרו בגמרא דאע"פ שיצא מוציא אלא בברכת הלחם
של מצה דהיינו המוציא וברכת בורא פרי הגפן של קידוש היום דחובה נינהו אבל טיבול דאינו
של חובה ולא עבדינן ליה אלא משום היכרא דתינוקות (פסחים קיד.) כיון שיצא אינו מוציא
והילכך צריך למיעבד כדאמר רב חסדא (קטו.) גבי מאן דלית ליה שאר ירקי שצריך לעשות שני
הטיבולים במרור דמברך בורא פרי האדמה ולאכול מרור בחזרת ואכיל וכי מטי למרור כלומר
כשיגיע לטיבול שני שהוא טיבול שרגילות לאכול בו מרור (דמצה) [דמצוה] ולברך עליו השתא
דלית ליה שאר ירקי אכיל ליה בלא ברכה הכי נמי עביד היכא דמברך לבתי אחריני דכיון דמברך
בורא פרי האדמה ולאכול מרור על טיבול אחד ה"ל ההיא ברכת בורא פרי האדמה כברכת
המוציא דמצה וברכת בורא פרי הגפן דקידוש היום שאע"פ שיצא מוציא:
ומה שכתב
ולא נהירא לאדוני אבי ז"ל. היינו מדכתב בסוף פרק ערבי פסחים (סי' לו) דמדפשטינן
בגמרא דברכת בורא פרי הגפן דקידוש היום אע"פ שיצא מוציא שמעינן שאע"פ שבירך
לעצמו המוציא על המצה שהיא חובה כי איכא מאן דלא שמע ולא נפק ידי חובתיה הדר ומברך
ליה בין המוציא בין על אכילת מצה בין בורא פרי האדמה בין אכילת מרור כולהו חד טעמא
אינון דמצוה נינהו עכ"ל ופירש רבינו הטעם דבברכת בורא פרי האדמה נמי אע"פ
שיצא מוציא אע"ג דלאו חובה הוא לטבל טיבול ראשון בשאר ירקי דכיון דתקנת חכמים
הוא משום היכירא דתינוקות הוי כברכת המוציא שהיא חובה ויכול להוציאם אע"פ שאינו
טועם ודברי הרא"ש בזה הם דברי הרי"ף. ומאחר שלא הזכיר הרא"ש דברי העיטור
כלל לא ה"ל לרבינו לכתוב ולא נהירא לאדוני אבי ז"ל אלא כך ה"ל לכתוב
והרי"ף ואדוני אבי הרא"ש כתבו דאף מבורא פרי האדמה דשאר ירקי מוציא את אחרים
וטעמא משום דכיון דתקנת חכמים היא משום היכרא לתינוקות וכו':
ומה שכתב
רבינו ואם אינן יודעים כתב רב עמרם (סדר ר"ע סי' פה) שאין תקנה להוציאם שאם מברך
להם ברכת המזון אז לא מצי למישתי בביתיה ברכת המזון. נראה דהכי פרושו דמאחר שברכת
המזון היא ברכת הנהנין ואינו יכול להוציא אחרים אא"כ הוא חייב לברך א"כ כל
שמברך להם ברכת המזון על כרחך צריך לאכול עמהם כזית כדי שיוכל לברך להם תו לא מצי למישתי
בביתיה ברכת המזון כלומר שוב אינו יכול לאכול ולשתות בביתו דאסור לאכול בליל פסח שתי
סעודות דמיחזי כאוכל שני פסחים. ורב עמרם מיירי בשהקדים לעשות הסדר בשאר בתים ומשום
הכי קאמר שאם בירך ברכת המזון דהיינו שאכל באחד מהבתים אינו יכול לאכול עוד בביתו:
וכן כתב
רב כהן צדק (שערי תשובה סי' רפז) שאם אינם יודעים ברכת המזון אסור לקדש כי אם בבית
אחד. כלומר ולאכול כל סעודתו באותו בית דבבית אחר אינו יכול לברך להם ברכת המזון לפי
שאסור לו לאכול עמהם ואם קידש בשני בתים הוי מוציא שם שמים לבטלה שבאחד משני הבתים
אינו אוכל עמהן ומברך להם וכיון שאינם יוצאים בברכתו הוי ליה ברכה לבטלה וליכא למימר
אע"פ שבירך ברכת המזון בבית שאכל שם חוזר ואוכל בבית השני ומברך ברכת המזון כדי
להוציאם דמאחר שהוא גם כן חייב בברכת המזון מוציאם שפיר ותו לא הוי מוציא שם שמים לבטלה
דאם כן נמצא שאוכל שתי סעודות בליל פסח ואפילו אם יניח מלאכול מצת אפיקומן עד סוף סעודה
שנייה אסור וזהו שכתב דאטו אינש דבעי למיכל תרי זימני בלילה מצי אכיל ובלבד שיאכל כזית
מצה באחרונה כלומר אע"פ שמניח מלאכול כזית מצת אפיקומן עד סוף סעודה מי מצי אכיל
הא ודאי לא הלכך כל שאינם יודעים ברכת המזון אסור לקדש כי אם בבית אחד:
וכתב אדוני
אבי ז"ל דאפילו אם אינם יודעים ברכת המזון יש תקנה להקרותם מלה במלה וכו' ואפשר
דאף ברכת המזון יכול לברך כדי להוציאם וכו' וכמו שכתבתי בשם אדוני אבי ז"ל (פ"י
סי' לז) על טיבול של ירקות. כתב רבינו כן משום דלא דמי כוס דברכת המזון לברכת המוציא
דמצה משום דהתם כיון שהוא חייב לאכול מצה ואי אפשר לו לאכלה אלא אם כן יברך ברכת המוציא
הוי ליה ברכת המוציא כברכת המצוה שאע"פ שיצא מוציא אבל ארבע כוסות אפשר לקיימן
בלא ברכת המזון שאע"פ שכל כוס תיקנו על דבר מיוחד ואחד מהכוסות תיקנו על ברכת
המזון מכל מקום אם שתאן שלא על הסדר שתיקנו חכמים ודאי יצא וא"כ ברכת המזון אינה
ענין לכוס שלישי כברכת המוציא לאכילת מצה וכיון שכן ברכת המזון דליל פסח הרי היא כברכת
המזון דשאר ימים שאם יצא אינו מוציא לפיכך כתב דלמה שסובר הרא"ש דבורא פרי האדמה
דטיבול ראשון אע"ג דלאו חובה הוא אלא משום היכרא דתינוקות חשיב כברכת המצות ואע"פ
שיצא מוציא הוא הדין בברכת המזון דליל פסח כיון דתקנת חכמים היא לברך ברכת המזון על
כוס שלישי חשיב כברכת המצוה ואף על פי שיצא מוציא: ואיכא למידק כיון דהרי"ף
(כז:) סבר דברכת בורא פרי האדמה דטיבול דשאר ירקי חשיב ברכת המצוה ואף על פי שיצא מוציא
למה כתב ומברכי אינהו ברכת המזון דמשמע שהוא אינו יכול להוציאם ואמאי לא חשיבא מצוה
תקנת חכמים דכוס שלישי בברכת המזון כברכת בורא פרי האדמה בטיבול ראשון דשאר ירקי ואפשר
לומר דאין הכי נמי שהוא סובר שאם אינם יודעים לברך שיכול להוציאם דחשיבא ברכת המצוה
אלא דאתא לאשמועינן שאף ע"פ שאינו גומר להם הסדר אלא הם גומרים לעצמם שפיר דמי
ומיהו להרא"ש שכתב שאפילו אם אינם יודעים ברכת המזון יש תקנה להקרותם וכו' דמשמע
דאם לא כן אינו יכול להוציאם קשיא ושמא י"ל דברכת בורא פרי האדמה דשאר ירקי אע"פ
שאינו חובה מכל מקום כיון דמפני שיכירו התינוקות וישאלו הוא כיון שהוא דבר הגורם לספר
ביציאת מצרים חשיבא מצוה ומשום הכי אע"פ שיצא מוציא אבל תקנת כוס שלישי בברכת
המזון אינו ענין ליציאת מצרים כלל דכל ששתה ארבע כוסות איכא שפיר זכר לארבע גאולות
ואפילו שתאן שלא על הסדר שתיקנו חכמים הילכך ברכת המזון לא חשיבא ברכת המצות אלא ברכת
הנהנין וכל שיצא אינו מוציא: אבל יש לתמוה על רבינו שכתב ואפשר דאף ברכת המזון
יכול לברך כדי להוציאם וכו' כמו שכתבתי בשם אדוני אבי ז"ל על טיבול של ירקות.
דמשמע דהרא"ש מצי סבר הכי: כתב ה"ר דוד אבודרהם (עמ' רלו) על מה שכתב רבינו
ואפשר דאף ברכת המזון יכול לברך כדי להוציאם וכו' אין דבריו נכונים בעיני מדאמרינן
בירושלמי פרק מי שמתו (ברכות ה"ג) כל מצות שאדם פטור מהם מוציא את הרבים ידי חובתם
חוץ מברכת המזון דכתיב ביה (דברים ח י) ואכלת ושבעת וברכת מי שאכל הוא מברך עכ"ל
ואין משם הכרע כלל דשאני הכא שכוס זה חובה בליל זה וכיון שצריך לומר עליו ברכת המזון
דמי שפיר לברכת המוציא דמצה שמוציא אחרים אע"פ שאינו נהנה:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תפד
סעיף א
* (א)
מאן דבעי לברוכי בתרי או בתלת בתי, (ב) מברך ברישא בביתיה ואכיל כל מאי דצריך, (ג)
א ומברך ברכת המזון, (ד) <א> והדר מברך לכל חד וחד בביתיה ושתי אינהו כסא דקידושא
ודאגדתא ואכלי (ה) ירקי ומצה, (ו) ב ואיהו לא אכיל ושתי בהדייהו, ושביק להו למגמר סעודתייהו,
* (ז) ג <ב> ומברכי אינהו ברכת המזון; ואי לא ידעי, (ח) <ג> יקרא מלה במלה
והדר אזיל לביתא אחרינא ועביד הכי, והדר אזיל לביתיה וגמר הלילא ושתו כסא דהלילא. ואי
בעי לאקדומי להנך בתי ברישא, בריך להו (ט) ד ולא אכיל ולא טעים והדר אזיל לביתיה ומקדש,
ואם ירצה (י) ה יגמור הכל בביתו ואחר כך ילך לקדש בבתים האחרים (יא) ולא יאכל וישתה
עמהם.
משנה ברורה סימן תפד
(א) מאן
דבעי וכו' - משום שאין בהם מי שיודע לקדש ולומר הגדה:
(ב) מברך
ברישא וכו' - היינו שמקדש ואומר הגדה הכל כסדר ואוכל מצה ומרור ואפיקומן עד בהמ"ז:
(ג) ומברך
בהמ"ז - ושותה הכוס ובלא ברכת המזון אסור לעקור ממקומו לילך למקום אחר ואפילו
בדעתו לאכול שם יותר:
(ד) והדר
מברך - ר"ל שמקדש להם ומברך להם גם בפה"ג ומברך להם ברכת כרפס ואומר לפניהם
ההגדה וברכת כוס שני וגם ברכת המוציא וברכת אכילת מצה ומרור ואע"ג דבשאר ברכות
הנהנין קיימ"ל שאין יכול לברך לאחרים אא"כ יהנה עמהן שאני ברכת הלחם של מצה
וקידוש היום שהם חובה הלכך יכול לברך להוציא אחרים אף שאינו נהנה וכן ברכת הירקות
חשיב ג"כ מצוה ויכול להוציא אחרים:
(ה) ירקי
- היינו כרפס ומרור:
(ו) ואיהו
לא אכיל וכו' - שהרי כבר אכל אפיקומן ואסור לו לטעום שוב וכדלעיל בסימן תע"ח
וגם שתיה אסור לכו"ע שהרי הוא עומד בין כוס ג' לד' וכנ"ל בסימן תע"ט:
(ז) ומברכי
אינהו בהמ"ז - אבל הוא אסור לברך בשבילם בה"מ דבבהמ"ז אין להוציא אחר
אא"כ אכל ונתחייב גם כן דכתיב ואכלת ושבעת וברכת מי שאכל הוא יברך:
(ח) יקרא
מלה במלה - והם יענו אחריו דכל שקורא מלה במלה והאחר עונה עמו לא הוי ברכה לבטלה אע"פ
שיצא מכבר דהרי הוא רק מלמדו לברך:
(ט) ולא
אכיל וכו' - ואסור לטעום קודם קידוש כמ"ש סימן רע"א. ואם יכוין לצאת ג"כ
בהקידוש שאומר לפניהם יצטרך לאכול שם כזית ולברך בהמ"ז ג"כ:
(י) יגמור
הכל - אפילו הלל:
(יא) ולא
יאכל וישתה - כנ"ל בסק"ו:
ביאור הלכה סימן תפד
* מאן
דבעי וכו' - עיין מ"ב ואין נ"מ בכל זה בין לאנשים ובין לנשים דגם נשים חייבות
בכל הדברים ששייך להסדר כמבואר לעיל בסימן תע"ב:
* ומברכי
אינהו ברכת המזון וכו' וגמר הלילא וכו' - וה"ה דיאמר ג"כ להם אח"כ
גמר ההלל ויברך להם ושתו כסא דהלילא [לבוש וש"פ]:
רמב"ם הלכות ברכות פרק א הלכה י
כל הברכות
כולן אף ע"פ שבירך ויצא ידי חובתו מותר לו לברך לאחרים שלא יצאו ידי חובתן כדי
להוציאן, חוץ מברכת ההנייה שאין בה מצוה שאינו מברך לאחרים אלא אם כן נהנה עמהן, אבל
ברכת ההנייה שיש בה מצוה כגון אכילת מצה בלילי הפסחים וקידוש היום הרי זה מברך לאחרים
ואוכלין ושותים אף על פי שאינו אוכל עמהן.
בית יוסף אורח חיים סימן רעג אות [ד (ב)] ד"ה ובה"ג חילק
[ד (ב)] ובה"ג חילק אם בא אצל אחרים שאין יודעין
לקדש וכו'. חילוק זה כתוב בכל בו (סי' לא, לד ע"ג) בשם הריא"ג וטעמו משום
דהא דאמרינן (ר"ה כט.) כל הברכות אע"פ שיצא מוציא הני מילי להוציא את שאינו
בקי אבל לא להוציא את הבקי:
שולחן ערוך אורח חיים סימן רעג סעיף ד
יכול אדם
(טז) ז לקדש לאחרים אע"פ שאינו אוכל (יז) עמהם, דלדידהו הוי מקום סעודה. ואע"ג
דבברכת היין אינו יכול להוציא אחרים <ג> אם אינו נהנה (יח) עמהם, כיון דהאי בפה"ג
הוא חובה לקידוש, כקידוש היום דמי ויכול להוציאם אע"פ שאינו נהנה. הגה: (יט) ואפילו
בקידוש של יום בשחרית בשבת, מותר לעשות כן (רבינו ירוחם וב"י בשם הרי"ף והרא"ש
והטור סי' תפ"ד). * (כ) והוא שאינם יודעים. ואם עדיין לא קידש לעצמו, יזהר
שלא יטעום עמהם, שאסור לו לטעום עד שיקדש במקום סעודתו.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן רעג סעיף ד
(טז) לקדש
לאחרים - וה"ה דלקטנים מותר לקדש אע"פ שאינו אוכל עמהם כדי לחנכם במצות והוא
שאינם יודעים לקדש בעצמם וכדלקמיה לענין גדול:
(יז) עמהם
- ואפילו אם כבר יצא לעצמו:
(יח) עמהם
- דקי"ל כל ברכות הנהנין אין אדם מוציא את חבירו אם הוא עצמו אינו נהנה אז רק
בדבר שהוא חוב כגון קידוש וכיוצא בו אדם מוציא חבירו וכמבואר הכל בסימן קס"ז סי"ט
וכ"ף:
(יט) ואפילו
וכו' - ר"ל אף דשם כל הקידוש הוא רק בפה"ג לבד מ"מ כיון דהיא מצוה ועיקרו
נתקן שלא בשביל הנאה אלא מצוה עליו כשאר מצות משו"ה מוציא אחרים אע"פ שאינו
נהנה כקידוש הלילה ולא דמי לברכת המוציא של שבת של כל השלש סעודות דאינו מוציא אם אינו
אוכל עמהם דאף שהם חוב אין החוב עליו משום מצוה אלא כדי שיהנה מסעודת שבת ואין להמצוה
עצמה חוב דהא אם הוא נהנה ממה שמתענה א"צ לאכול כדאיתא בסימן רפ"ח ע"כ
אין מוציא אחרים אם אינו אוכל עמהם. ואם קידש על הפת אז מוציא גם בברכת המוציא דהאי
ברכת המוציא כברכת בפה"ג לקידוש היין דמיא:
(כ) והוא
שאינם יודעים - דאם יודעים לקדש בעצמם אינו יכול להוציאם בקידוש שלו אם אינו יוצא
אז בעצמו בהקידוש והפר"ח בסימן תקפ"ה חולק וס"ל דבכל גווני יוכל להוציאם
ובספר ארצות החיים סימן ח' מסיק ג"כ דמדינא יכול להוציא בכל גווני אך לכתחלה המצוה
שיקדש בעצמו כיון שהוא בקי וגם חבירו המוציאו אינו יוצא עתה בהקידוש. ואשה אלמנה שאינה
יודעת בעצמה איך לקדש לא תוכל ליכנס בבית אחר לשמוע קידוש כיון שאינה סועדת שם כלל
אלא יכנס אחר לביתה לקדש לפניה ומהני זה אף שהוא אינו יוצא עתה בהקידוש:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן רעג סעיף ד
* והוא
שאינם יודעים - עיין במ"ב וכן נראה לענ"ד דבדיעבד מוציא בכל גווני דכל
הברכות אע"פ שיצא מוציא אפילו לבקי כידוע להמעיין בסימן ח' ס"ה באחרונים
שם ובהג"א ספ"ג דר"ה ובר"ן על המשנה דאין פורסין את שמע ומש"כ
בב"י פה צע"ג ונראה דמשו"ה נייד הפר"ח בסימן תקפ"ה ופסק דבכל
גווני יוצא ונראה דכונת הטור הוא למצוה בעלמא לכתחלה: