גמ'
פסחים דף קכא: , ראש השנה דף כט.
אורך
השיעור הקולי ברי"ף ר"ן ושו"ע הוא
40:16 דקות
אורך
השיעור הקולי בפוסקים הוא 13:08 דקות
1)אמר: שבועה שלא אוכל מצה, סתם, אסור לאכול מצה בליל פסח
2)שבועה שלא אשב בצל, אסור לישב בצל
סוכה
4)הפודה
את בנו מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על פדיון הבן, וחוזר ומברך שהחיינו
6)המדקדקים אינם סופרים עד צאת
הכוכבים, וכן ראוי לעשות
7)שכח ולא בירך כל הלילה, יספור
ביום בלא ברכה
8)אם שכח לברך באחד מהימים, בין יום
ראשון בין משאר ימים, סופר בשאר ימים בלא
ברכה;
טור אורח חיים סימן תפה
אמר שבועה שלא אוכל מצה סתם אסור לאכול מצה בליל פסח אמר
שבועה שלא אוכל מצה בליל פסח לוקה ואוכל מצה בליל פסח:
בית יוסף אורח חיים סימן תפה
א אמר שבועה שלא אוכל מצה וכו'. ירושלמי בפרק ג' דשבועות
(ה"ד) כתבוהו הרי"ף (כז:) והרא"ש בסוף פרק ערבי פסחים (סי' לז) ופירש
הר"ן (ד"ה ירושלמי) דטעמא דרישא משום דשבועה חלה לבטל את המצוה בשב ואל תעשה
בכולל הילכך הך שבועה מגו דחיילא אמצה דכל השנה חיילא נמי אמצה דלילי פסח וטעמא דסיפא
דכיון דליכא כולל אין שבועה חלה לבטל את המצוה וכתב עוד הר"ן שהרז"ה (שבועות
יב: ד"ה כתב) חולק על הרי"ף שכתב זה הירושלמי ואמר דלפום גמרא דילן (שבועות
כד., נדרים טז סוע"א) ליתיה והוא ז"ל סתר דבריו והוכיח דלא פליג אגמרא דידן:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תפה
סעיף א
אמר: שבועה (א) שלא אוכל א מצה, <א> סתם, [א] אסור
לאכול מצה (ב) בליל פסח. אמר: * שבועה שלא אוכל מצה בליל פסח, (ג) ב לוקה ואוכל מצה
בליל פסח.
משנה ברורה סימן תפה
(א) שלא אוכל מצה סתם - בין אם אמר זה קודם הפסח בין אמר
בליל פסח גופא כיון דלא אמר בשבועתו דמשתבע רק אמצת מצוה אלא כולל בשבועתו כל מצה ולאו
דוקא מצה של לילה זו חיילא שבועתו דשבועה חל בכולל דברים המותרים עם דברים האסורים
בשב ואל תעשה ומ"מ כתבו הפוסקים דמצוה להתיר שבועתו כדי שיוכל לקיים מ"ע
דאכילת מצה:
(ב) בליל פסח - דכיון דאמר ליל פסח מסתמא כוונתו אמצת
מצוה בלחוד:
(ג) לוקה וכו' - משום שבועת שוא דאין שבועה חלה ע"ד
מצוה ומ"מ אם אמר קונם אכילת מצת מצוה עלי אסור באכילת מצה דנדר חל אדבר מצוה.
אם אמר שבועה שלא אוכל מרור של מצוה אסור באכילת מרור דמרור בזמן הזה דרבנן ושבועה
חיילא אמצוה דרבנן וה"ה באמר שלא ישתה ד' כוסות. ומ"מ כופין אותו שישאל על
שבועתו וה"ה אם אמר שבועה שלא אוכל מצה בליל שני שהוא ג"כ מדרבנן לדידן דבקיאין
אנו בקביעא דירחא דנמי חיילא ואסור אלא שגם בזה יש לכופו שישאל על שבועתו:
ביאור הלכה סימן תפה
* שבועה שלא אוכל מצה בליל פסח - ועיין במור וקציעה שכתב
דאם אמר שלא אוכל מצה זו אסור אפילו לית ליה אחריתא ויתירו ליה שבועתו. ודע דאם אמר
שלא אוכל כל שבוע של פסח חל השבועה בכולל לפי דעת רוב פוסקים אף שהזכיר פסח בהדיא ולפ"ז
יש לעיין להני פוסקים דזמן אכילת מצה הוא מן התורה רק עד חצות אם כן כשאומר שלא אוכל
מצה בליל פסח הרי כולל זמן הפטור עם זמן החיוב וחלה השבועה בכולל ואיננו שבועת שוא
אם לא שנדחוק לומר דכיון שהזכיר מצה של ליל פסח כונתו רק על השעה שבני אדם מקיימין
המ"ע של מצה ולא אלאחר זמן והוא דוחק דלפ"ז יהיה מותר לאכול אחר חצות וצ"ע:
שולחן
ערוך יורה דעה סימן רלו סעיף ה
נשבע שראה גמל פורח
באויר, הרי זה שבועת שוא, אפילו אומר שראה לעוף גדול פורח יב והוא מכנהו גמל. (יח]
הנשבע על דבר שהוא גוזמא קצת, כדי להחזיק דבריו יג לא הוי שבועת שוא) (מרדכי פרק שבועות
שתים) אמר: שבועה שלא אוכל מצה, אסור לאכול מצה בליל פסח. שבועה שלא אוכל מצה בליל
פסח, לוקה ואוכל מצה בליל פסח. שבועה שלא אשב בצל, אסור לישב יט] בצל סוכה. יד שבועה
שלא אשב בצל הסוכה, לוקה וישב בצל סוכה. טו (כ] הא דשבועות חלין על דבר מצוה בכולל,
היינו דוקא במצות עשה, אבל מצות לא תעשה, לא). (מוהר"ם מפדואה סימן ע"ד וב"י
בשם ריב"ש ורי"ף ותוספות פ"ג דשבועות דף כ"ד ע"א בשם ר"י).
ש"ך
על שולחן ערוך יורה דעה סימן רלו סעיף ה
יב והוא מכנהו גמל
- שאנו הולכים אחר לשון בני אדם ואין קורין לעוף גמל ובטלה דעתו אצל כל אדם:
יג לא הוי שבועת שוא
- כלדעיל סי' רל"ב ס"ד ע"ש:
יד שבועה שלא אשב בצל
סוכה כו' - משמע דעת המחבר כמ"ש הר"ן וז"ל אע"ג דגבי מצה מקרי
כולל כי אמר שבועה שלא אוכל מצה סתם אין הדבר כן בסוכה לפי שבנדרים הולכים אחר לשון
בני אדם וכל לחם שהוא מצה קרוי מצה סתם ואין סוכה סתם אלא סוכת מצוה עכ"ל הובא
בבית יוסף אבל העט"ז כתב כדברי הטור הנשבע שלא יאכל מצה בליל פסח לוקה ואוכל
מצה בליל פסח וכן הנשבע שלא ישב בצל סוכת מצוה לוקה ויושב בד"א במפרש כמ"ש
אבל אם אמר סתם שלא אוכל מצה או שלא אשב בסוכה אסור וע"ל ס"ס רט"ו בהג"ה:
טו והא דשבועות כו'
- לכאורה משמע מלשון זה דהכל תלוי במצות עשה ול"ת וא"א לומר כן כמו שאבאר
גם בריב"ש ומהר"מ פדאו' שם אינו כן אלא כתב דבקום ועשה אינה חלה כגון שנשבע
לאכול נבילות ושחוטות אינה חלה שאין אומרים לאדם עמוד וחטא כדי לקיים שבועתך (וע"ל
ר"ס רל"ט ס"ק י"ט) כו' אבל בשב ואל תעשה חייל נמי אל"ת בכולל
וכן כתב הרמב"ם פ"ה מה"ש דין י' שבועה שלא אוכל תמרים ונבלות וטרפות
ואכל כזית נבלה וטריפה חייב אף משום שבועת ביטוי שהרי כלל דברים האסורים עם דברים המותרים
עכ"ל וכן כתב הט"ו לקמן סי' רל"ח סעיף ז' והוא מן הש"ס פ"ג
דשבועות:
ספר העיתים
סימן קמו
ואמר מר רב יהודא מי
שקידש לאנשי ביתו ובא אצל אנשים שיודעין לקדש אינו רשאי לקדש להם, וכתב הנגיד הכי ולי
אית מרבנן דאמרי דהה"ד להבדלה ולכל ברכת המצות והוא שיצא והוא שיודעין [לקדש]
[לברך], ועוד כתב נמי אית מרבנן דאמרי אונן אע"ג דאסור בשתיות יין בקידוש ובהבדלה
מותר דתניא בספרי דבי רב מיין ושכר יזיר לעשות יין מצוה כיין הרשות שהיה בדין הואיל
ואונן אסור בשתיית יין ונזיר אסור בשתיית יין מה אונן לא עשה בו יין מצוה כיין הרשות
אף נזיר לא עשה בו יין מצוה כיין רשות ולא תימא דהאי עשה ולא תעשה אקידושא והבדלה קאי
דאפילו נזיר חייב בקידושא והבדלה אלא אנשבע קאי דתנן הריני נזיר מן החרצנין ומן הזגין
ומן התגלחת ה"ז נזיר וכל דקדוקי נזירות עליו ואמרינן עלה מתניתין דלא כר"ש
דתניא ר"ש אומר אינו חייב עד שיזיר מכולן ורבנן [אמרי] אפי' נזיר באחת מהן הוי
נזיר ואמרינן מאי טעמייהו דרבנן דכתיב מיין ושכר יזיר, ור"ש ההוא מיבעי' לי' לאסור
יין מצוה כיין רשות, ואמרינן מאי הוא אילימא קידושא והבדלה והלא מושבע מהר סיני היא
אלא מאי לעשות יין מצוה כיין הרשות כי הא דאמר רבא שבועה [שאשתה] וחזר ואמר הריני נזיר
אתיא נזירתו וחלה אשבועתו ואנן חזי לן דהאי דאמרי הני רבנן דלעיל דאונן אע"ג דאסור
בשתיית יין, בקידוש והבדלה מיחייב, האי אונן על מי שמתו מוטל עליו לקוברו קאמר ולאו
אאונן לאחר שנקבר המת דלאחר שנקבר המת וודאי מותר הוא בשתיית יין וכיון דמותר היא בשתיית
יין האיך יפטור מקידוש והבדלה, ועוד כל הני דקדוקין לא צריכנא להו לענין קידוש ואי
איצטריכו לענין הבדלה היא דצריכי אבל קידושא דבשבת היא מפורש היא במקומו בתחלת מי שמתו
דקתני אינו אוכל בשר ואינו שותה יין ואינו מברך אינו מזמן ואין מברכין עליו ואין מזמנין
עליו ופטור מק"ש ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה ובשבת מיסב ואוכל
בשר ושותה יין ומברך ומזמן ומברכין עליו ומזמנין עליו וחייב בק"ש ובתפילה ובכל
מצות האמורות בתורה וכו':
רמב"ם
הלכות ביכורים פרק יא הלכה ה
הפודה את בנו מברך
אשר קדשנו במצותיו וצונו על פדיון הבן, וחוזר ומברך שהחיינו, ואח"כ נותן הפדיון
לכהן, ואם פדה עצמו מברך לפדות הבכור ומברך שהחיינו.
בית יוסף
יורה דעה סימן שה אות י ד"ה ובשעה שנותן
י ובשעה שנותן הפדיון
לכהן מברך על פדיון הבן וכו'. בסוף פסחים (קכא:) אמרינן דמברך על פדיון הבן ושהחיינו.
וכתב הריב"ש בתשובה [סי' קל"א] הטעם שברכה זו בעל לפי שאינה דומה לאותן מצות
שהן בלמ"ד לפי שזו נעשית בסיוע הכהן שמקבל הפדיון ולדעת הרמב"ם (שם ה"ה)
שבאב הפודה אומר על ובפודה עצמו אומר בלמ"ד אפשר לתת טעם לפי שבאב אפשר להעשות
מצוה זו ע"י הבן כשיגדל וכשיגדל אז אי אפשר לעשותה אלא ע"י עצמו וגם שאם
היה לו לפדות עצמו ובנו דקיימא לן (בכורות מט:) הוא קודם לבנו דאלמא עיקר מצוה בעצמו
אלא שבקטנותו אי אפשר:
ומ"ש רבינו שאם
פודה עצמו מברך על פדיון בכור. כן כתב הרמב"ם (שם) ופשוט הוא:
ומ"ש רבינו ובשעה
שנותן הפדיון לכהן מברך. כלומר שמברך הב' ברכות תחלה ואחר כך נותן הפדיון לכהן וכן
כתב הרמב"ם (שם) והטעם משום דכל המצות מברך עליהם עובר לעשייתן. ודייק לכתוב בשעה
שנותן הפדיון לכהן שאם הפריש הה' סלעים לפדיון בנו אינו מברך עד שיתננו לכהן משום דכיון
שהוא חייב באחריותן עד שיבא ליד כהן לא נעשית המצוה עד שיבוא הפדיון ליד כהן מה שאין
כן בפטר חמור כמו שיתבאר בסימן שכ"א וכן כתב הרא"ש בפ"ק דבכורות (סו"ס
י"ד):
ומ"ש ור"י
היה מסתפק וכו'. ז"ל הרא"ש בפרק יש בכור (סי' ח) ר"י נסתפק אם מת הבן
אם האב מברך שהחיינו כיון שמזכיר צערו או שמברך מכל מקום כיון שזוכה לקיים מצוה [בדק
הבית] וכיון דספק הוא אין לברך וכן פסק מהרי"ק בשרש מ"ט: [עד כאן]
בתשובת הגאונים תיקון
גאונים לסדורי מנהגא דפדיונא וברכתא דיליה הכי דמייתי אבוה בריה קמי כהנא וכו'. כל
תיקון זה כתב הרא"ש בפ"ק דקידושין (סי' מא) ובסוף בכורות (הל' פדיון הבן
סי' א) בשם הגאונים וכתב אחר כך ולא נהגו באשכנז ובצרפת שיברך הכהן ברכה זו ולא מצינו
שמברכים שום ברכה שלא הוזכרה במשנה או בתוספתא או בגמרא כי אחרי סידור רב אשי ורבינא
לא מצינו שנתחדשה ברכה וגם ראשית הברכה איני מבין אשר קדש עובר במעי אמו אי קדושת בכור
קאמר בפטר רחם תלה רחמנא. והרשב"א כתב בתשובה בח"א סימן ר' וסימן תשנ"ח
שהברכה זו מצא לר"ח בפירוש החומש בפ' שופטים והריב"ש כתב בתשובה [סימן קל"א]
שיש נוסחאות שכתוב בברכה זו אביו אומר בני זה בכורי וראשית אוני ראוי ליטול פי שנים
וכתב הרמב"ן (הל' בכורות סב:) דלא דייקא הדין נוסחא כיון דאיכא בכור לכהן ואינו
בכור לנחלה וכו' ור"ח כתב אביו אומר זה בני בכורי ואני מוזהר לפדותו שנאמר וכל
בכור אדם בבניך תפדה וגו' ואחר כך כתב הריב"ש אמנם בספר יורה דעה כתוב וז"ל
כתב הרא"ש ולא נהגו באשכנז ובצרפת שיברך הכהן ברכה וכו': כתוב בהגהות סמ"ק
(סי' רמה הגהות הר"ף א) רגילין העולם בבכור אדם לתת הבכור ביד הכהן ומיהו אין
צריך דאפילו בעיר אחרת שאין הבכור שם יכול לפדותו עכ"ל: מצאתי כתוב אם אין בנו
אצלו יאמר פלוני בני אשר ילדה לי אשתי בכור הוא מאמו יהא שלך בכל מקום שהוא כתב בתרומת
הדשן (סימן רסח) שיש לעשות סעודה לפדיון הבן ושכן היו נוהגים בימי הגמרא וכתב שיש נוהגים
לומר שהשמחה במעונו ויש מקומות שהיו נוהגים שלא לאמרו ויישב מנהג הנוהגים שלא לאמרו
והכל בו (סי' עה מה) כתב דיש לאמרו. והרשב"א כתב בתשובה [ח"א סי' קצ"ט]
שלעשות סעודה על מצוה זו אינו תלוי אלא בהרחבת הלב אם רוצה לעשות:
שולחן
ערוך יורה דעה סימן שה סעיף י
ט בשעה שנותן הפדיון
לכהן מברך: אקב"ו על פדיון הבן, וחוזר י ומברך: שהחיינו, ואח"כ נותן הפדיון
לכהן, ואם פודה עצמו, מברך: אשר קדשנו במצותיו וצונו לפדות הבכור, ומברך: שהחיינו
(רמב"ם שם ד"ה). הגה: וי"א דאף הפודה עצמו מברך: על פדיון הבכור, וכן
נוהגין (טור וריב"ש סי' קל"א). וע"ל סי' רס"ה. י"א דמייתי
ליה לבכור קמי כהן ומודיע ליה שהוא בכור פטר רחם, והכהן שואל אותו: במאי (טו) בעית
טפי בבנך בכורך או חמש סלעים דמחייבת לפדות בהן, והאב אומר: בבני בכורי והילך ה' סלעים
בפדיונו, ובהדי שנותן לו המעות מברך ברכות הנזכרות (טור בשם הגאונים) וכן נוהגין במדינות
אלו, אם האב אצל הבן. אבל אם אינו אצלו, פודה אותו בלאו הכי, אלא אומר לכהן שיש לו
בכור לפדותו, והוא אומר: במאי בעית טפי וכו' (כן הוא בהגהת מרדכי ס"פ האשה וכ"כ
הב"י בשם סמ"ק). ואם האב היה רוצה להניח הבן לכהן, אינו יוצא, רק צריך לפדותו
(פסקי מהרא"י סי' קל"ה /רל"ה/). ויש שכתבו שנהגו לעשות סעודה בשעת הפדיון
(שם בהגהות מרדכי ומהרי"ל ות"ה סי' רס"ט). ואם יין בעיר, מברך הכהן
על היין מיד אחר הפדיון (מהרי"ל). וכן נוהגין עכשיו כדי לפרסומי מלתא. ואין נוהגין
לברך שהשמחה במעונו (אבודרהם). יא ואין האב יכול לפדות (טז) על ידי שליח. וגם אין ב"ד
פודין אותו בלא האב (ריב"ש סי' קל"א).
ש"ך
על שולחן ערוך יורה דעה סימן שה סעיף י
ט בשעה שנותן כו'
- כלומר בשעה שהאב מחזיק בידו חמשה סלעים והושיטן לכהן קודם שיוציא מידו ליד כהן מברך
ואח"כ נותנן לו כדי שיברך עובר לעשייתן כ"כ ב"י והאחרונים וכן משמע
מדברי הטור והרב לקמן שכתבו בהדיא שנותן לו המעות כו':
י ומברך שהחיינו כו'
- משמע דמברך שהחיינו לעולם ועיין לעיל סי' רס"ה סעיף ו':
יא ואין האב יכול לפדות ע"י שליח כו' - זה תמוה דהא
קי"ל בכל התורה שלוחו של אדם כמותו וכן מבואר בדברי הר"ן פ' כל שעה דיכול
לפדות ע"י שליח וגם בספר מע"מ סוף דף רס"ו תמה ע"ז שהאריך וכתב
דיכול לפדות ע"י שליח וכן בספר צדה לדרך שחבר מהר"ר יששכר בער על פירש"י
בחומש האריך שם בתשובה אחת שהסכימו עמו כמה גדולי הדור דיכול לפדות על ידי שליח וכתב
דאף הריב"ש לא קאמר אלא דלא מצינו שום חיוב מה"ת על אדם אחר שיעשה עצמו שליח
במקום האב לפדותו אם אין האב רוצה לפדותו או אם מת האב ואפי' ב"ד אינם מחויבים
מה"ת לעשות עצמם שלוחים במקום האב לפדותו אבל ודאי שהאב יכול לפדות ע"י שליח
וכן הב"ד יכולים לפדותו בלא האב אם עבר האב ולא פדאו או אם מת האב קודם שנפדה
וכל שכן שאבי אביו יכול לפדותו בכה"ג עכ"ד וע"ש שהאריך וכ"פ מהרש"ל
בשם מהר"מ מ"ץ והובא בדרישה סעיף י"ד דיכול לפדותו ע"י שליח, ובספר
מע"מ כתב שם דאין הב"ד יכולים לפדותו כשמת האב כשהוא קטן דכל עוד שהוא קטן
אינו בר חיובא כו' ואין דבריו מוכרחים וע"ל ס"ק כ':
רמב"ם הלכות תמידין ומוספין פרק ז
הלכה כב
מצות עשה
לספור שבע שבתות תמימות מיום הבאת העומר שנאמר וספרתם לכם ממחרת השבת שבע שבתות, ומצוה
למנות הימים עם השבועות שנאמר תספרו חמשים יום, ומתחילת היום מונין לפיכך מונה בלילה
מליל ששה עשר בניסן.
הלכה כג
שכח ולא
מנה בלילה מונה ביום ואין מונין אלא מעומד, ואם מנה מיושב יצא.
הלכה כד
מצוה זו
על כל איש מישראל ובכל מקום ובכל זמן, ונשים ועבדים פטורין ממנה.
הלכה כה
וצריך
לברך בכל לילה בא"י אמ"ה אקב"ו על ספירת העומר קודם שיספור, מנה ולא
בירך יצא ואינו חוזר ומברך.
בית יוסף אורח חיים סימן תפט אות א (א) ד"ה ערבית אחר
א (א) ערבית אחר התפילה מתחילין לספור העומר שזמנו
מתחלת ליל ששה עשר בניסן. פשוט במנחות בפרק רבי ישמעאל (סה:) בברייתא וכתבוה הרי"ף
(כז:) והרא"ש (סי' מ) בסוף מסכת פסחים:
ומה שכתב
וזמן הספירה מתחלת הלילה ואפילו אינו לילה ממש אלא ספק חשיכה יכולין לספור. בסוף מסכת
פסחים כתב הרא"ש (שם) ונראה דספק חשכה יכול לברך ואין צריך להמתין עד שיהא ודאי
לילה כיון דהוי ספיקא דרבנן ועוד נראה דעדיף טפי סמוך לחשכה משום תמימות. ומיהו התוספות
כתבו בפרק רבי ישמעאל (סו. ד"ה זכר) דאינו נראה והר"ן (כח. דבור ראשון) כתב
רוב המפרשים מסכימים דספירת העומר השתא דליכא הבאה ולא קרבן אינה אלא מדרבנן בעלמא
זכר למקדש ולפיכך אמרו בתוספות דכיון דמדרבנן היא טוב לספור ביום ראשון בספק חשכה כדי
שיהיו שבע שבתות תמימות לגמרי ואין זה נכון שיכניס עצמו בספק לכתחלה ואי משום תמימות
אין להחמיר בתמימות בזמן הזה שהוא מדרבנן טפי מספירה דאורייתא אלא כל שסופר בלילה תמימות
קרינן ביה אבל הרמב"ם כתב (בפ"ח) [בפרק ז'] מהלכות תמידין ומוספין (הכ"ד)
שמצוה זו של ספירת העומר מוטלת על כל איש ישראל בכל מקום ובכל זמן עכ"ל:
א (ב) שכח לספור בתחלת הלילה הולך וסופר כל הלילה.
זה פשוט מדתנן (מגילה כ:) כל הלילה כשר לקצירת העומר:
ומצוה
על כל אחד ואחד לספור לעצמו. בפרק רבי ישמעאל (מנחות סה:) תנו רבנן וספרתם לכם (ויקרא
כג טו) שתהא ספירה לכל אחד ואחד:
וצריך
לספור מעומד. כ"כ הרא"ש בסוף פסחים (סי' מא) וכי מברכי מברכינן מעומד דת"ר
בקמה תחל לספור (דברים טז ט) אל תיקרי בקמה אלא בקומה: [בדק הבית] וכ"כ הרמב"ם
ז"ל בפרק ז' מתמידין ומוספין (הכ"ג) ואין מונין אלא מעומד ואם מנה מיושב
יצא: וכתב עוד הרמב"ם בפרק הנזכר (הכ"ד) שנשים ועבדים פטורים ממצוה זו וכן
בדין דמצות עשה שהזמן גרמא היא (עי' קדושין כט.) [עד כאן]: כתב הרשב"א (ח"א
סי' תנז) שאלת אם צריך לומר היום כך וכך לעומר או היום כך וכך. תשובה הכל אחד אבל יותר
ראוי לומר כך וכך לעומר כדי לבאר יותר:
וסופר
הימים והשבועות. בפרק רבי ישמעאל (סו.) אמר אביי מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי
וכתבוהו הרי"ף (כח.) והרא"ש (סי' מ) בסוף פסחים:
ומה שכתב
רבינו בשם אבי העזרי (סי' תקכו עמ' 177) שיש אומרים שאין צריך למנות הימים וכו' ויש
אומרים שאין להזכיר השבועות וכו'. הוא במרדכי פרק ב' דמגילה (סוס"י תתג). והר"ן
כתב בסוף פסחים (שם) והפירוש הנכון במצוה למימני שבועי היינו בתשלום כל שבוע ושבוע
אבל ברוב המקומות החמירו על עצמם לומר בכל יום ויום היום כך וכך לעומר שהם כך שבועות
וכך ימים וכן כתב הרא"ש בתשובה (סי' כד ס' יג) וז"ל נהגו בכל תפוצות ישראל
למנות יומי ושבועי בכל לילה ואומרין שהם כך וכך שבועות וכך וכך ימים ולא שמענו אדם
שערער בדבר אלא הרז"ה (כח.) ומנהג אבותינו תורה היא עכ"ל:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תפט סעיף א
(א)
בליל שני * (ב) אחר תפלת ערבית (ג) א <א> מתחילין * לספור העומר, ואם שכח לספור
בתחלת הלילה (ד) הולך וסופר כל הלילה. * <ב> ומצוה [ג] על כל אחד (ה) ב לספור
לעצמו. (ו) וצריך לספור ג מעומד ולברך תחלה. (ז) וסופר הימים ד [ו] והשבועות. כיצד,
ביום הראשון אומר: ה <ג> היום יום אחד (ח) ([ח] בעומר), עד שמגיע לשבעה ימים
ואז יאמר: היום שבעה ימים שהם <ד> שבוע אחד (בעומר), (ט) וביום שמיני יאמר: היום
שמונה ימים שהם שבוע אחד ויום אחד (בעומר), וכן עד שיגיע לארבעה עשר יאמר: היום ארבעה
עשר ימים שהם שני שבועות (בעומר), (י) ועל דרך (יא) זה * מונה והולך עד [י] מ"ט
יום.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תפט סעיף א
(א) בליל
שני - כתבו האחרונים דאומרים מערבית השייך ליום ב' אפילו חל ליל שני במו"ש ואע"פ
דבשארי חגים שחל יום ראשון בשבת אומרים מערבית של יום א' בליל שני שאני הכא דהמערבית
הוא מענין של ספירה:
(ב) אחר
תפלת ערבית - וקודם עלינו דכל מה דאפשר לאקדומי מקדמינן כדי שיתקיים יותר מה שכתוב
תמימות תהיינה:
(ג) מתחילין
לספור וכו' - ונשים ועבדים פטורות ממצוה זו דהוי מ"ע שהזמן גרמא וכתב המ"א
מיהו כבר שויא עלייהו חובה וכמדומה דבמדינותינו לא נהגי נשי כלל לספור וכתב בספר שולחן
שלמה דעכ"פ לא יברכו דהא בודאי יטעו ביום אחד וגם ע"פ רוב אינם יודעים פירוש
המלות:
(ד) הולך
וסופר וכו' - דכל שלא עבר הלילה לא נפיק עדיין מכלל הכתוב תמימות תהיינה:
(ה) לספור
לעצמו - דכתיב וספרתם לכם משמע שהמצוה חל על כל יחיד ויחיד והנה משמע מזה דבספירה
אינו כמו בשאר מצות התלוי באמירה לענין קידוש והבדלה וכיו"ב דאם שמע לחבירו ונתכוין
לצאת דיוצא בזה משום דשומע כעונה והכא גילתה התורה דלא יצא כל כמה דלא ספר בעצמו אבל
יש מאחרונים שכתבו דכונת התורה הוא רק דלא נימא דמצוה זו אב"ד לבד קאי כמו בשמיטין
ויובלות דכתיב שם וספרת לך אלא קאי אציבור אבל באמת אם שמע מחבירו שספר והתכוין לצאת
וגם חבירו כוון להוציאו יצא כמו בכל מקום דקיי"ל שומע כעונה וכל זה בספירה אבל
בברכה שמברכין על הספירה דכו"ע אפשר לצאת ע"י חבירו אפילו הוא בקי וכמו בכל
הברכות מיהו מנהג בכל ישראל שכל אחד מברך וסופר לעצמו ואין סומכין על הש"ץ. כתבו
האחרונים דספירה מותר בכל לשון ובלבד שיבין אותו הלשון ואם אינו מבין אפילו סיפר בלשה"ק
אינו יוצא דכיון דלא ידע מאי קאמר אין זה ספירה:
(ו) וצריך
לספור מעומד - וצריך לעמוד משעה שמתחיל הברכה. ובדיעבד אפילו אם סיפר מיושב יצא [פוסקים]:
(ז) וסופר
הימים והשבועות - דכתיב תספרו חמשים יום וכתיב שבעה שבועות תספר לך. ואם סיפר ימים
לחוד ולא הזכיר שבועות י"א שיצא בדיעבד וי"א שצריך לחזור ולספור ימים ושבועות
כדין וע"כ חוזר וסופר בלא ברכה [ואם שכח לחזור ולספור מונה שאר ימים בברכה] ואם
מנה שבועות ולא ימים כגון שאמר ביום השביעי היום שבוע אחד ולא הזכיר ימים כלל לכו"ע
לא יצא:
(ח) בעומר
- וברוב פוסקים הנוסח לעומר מיהו עיקר ד"ז אינו אלא לכתחלה כדי לבאר שהוא מונה
מיום שהקריבו את העומר והלאה ואם לא אמר אלא היום כך וכך נמי יצא:
(ט) וביום
שמיני יאמר וכו' - ואם לא אמר אלא היום שמונה ימים ולא סיים שהם שבוע אחד וכו' נמי
יצא שהרי הזכיר שבועות אתמול ביום השביעי וכן אם לא אמר אלא היום שבוע אחד ויום אחד
בלחוד נמי יצא שהרי כבר הזכיר הימים שעברו כל אחד ביומו. אומרים שבוע אחד ולא אחת.
וכן אומרים שני שבועות ולא שתי דשבוע לשון זכר. עד עשרה אומר ימים ומי"א ואילך
אומר יום. כן יש לומר מנין המועט מתחלה כגון אחד ועשרים יום וכל אלו הדברים אינן לעיכובא
אלא לצחות הלשון:
(י) ועל
דרך וכו' - ומנהג לומר אחר הספירה יהי רצון וכו' שיבנה בהמ"ק וכו' כלומר ואז נקיים
מצות הבאת העומר ויש נוהגים ג"כ לומר מזמור אלהים יחננו וגו':
(יא) זה
וכו' - כתבו האחרונים דאם אמר בלשון אחר כגון ביום ל"ט אמר היום ארבעים חסר אחת
נמי יצא:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תפט סעיף א
* אחר
תפלת ערבית - כתב בספר מור וקציעה בטעם דסופרין אחר התפלה משום דבדורות הראשונים היה
המנהג להתפלל ערבית קודם הלילה ובסיום המעריב התחילה הלילה ולא היו סופרין בדין בתחלת
הלילה אכן בחק יעקב ס"ק ט"ז כתב דמדינא צריך להקדים ק"ש ותפלה שהוא
תדיר:
* לספור
העומר - הנה דעת הרמב"ם והחינוך שהוא נוהג מן התורה גם עתה אכן דעת הטור ושו"ע
וכמה פוסקים שאינה בזה"ז אלא זכר למקדש שהקריבו עומר וכן הוא סוגית הפוסקים בסימן
זה אכן באמת הרמב"ם ג"כ לאו יחידאה הוא בדעתו שגם דעת רבינו ישעיה כן הוא
עיין בשב"ל ריש סימן רל"ד וכן הוא ג"כ דעת ר' בנימין שם עיי"ש
בסוף הסימן וכן הוא ג"כ דעת ראבי"ה הובא באו"ז סי' שכ"ט ומשמע
שם דגם האו"ז מודה ליה בדינו ע"ש. וכן מדברי רב יהודאי ורב עמרם ורי"ץ
גיאות שהסכים לדבריהם והובא בעיטור שאם לא מנה מבערב שהפסיד דמקפידין אנו על תמימות
משמע לכאורה שהוא מן התורה ולא לזכר בעלמא מדדחי העיטור לדבריהם מטעם דספירת העומר
לדידן ליתא מדאורייתא דהשתא ליכא לא הבאה ולא קרבן וליכא לדקדוקי בתמימות משמע דלדידהו
הוי דאורייתא [אמנם י"ל קצת דס"ל דאף שהוא רק זכר למקדש עשאוהו רבנן כעין
דאורייתא דדוקא תמימות] ולפ"ז יש סעד גדול למנהגנו שאנו זהירים שלא לספור עד צאת
הכוכבים אחרי דלדעת כמה רבוותא הוא דאורייתא אח"כ מצאתי כעין זה ג"כ בא"ר
אלא שלא זכר כל הני גדולים שכתבנו:
* ומצוה
על כל אחד וכו' - עיין מ"ב שכתבתי מחלוקת האחרונים אם אמרינן בזה שומע כעונה והוא
מחלוקת הלבוש וח"י עם הפר"ח דלבוש וח"י כמו דלענין לולב דרשינן ולקחתם
לכם לכל אחד ואחד כמו כן הכא צריך כל אחד ואחד בעצמו לספור ופר"ח מיקל בזה וכן
נוטה דעת הברכי יוסף ולענ"ד ד"ז פלוגתא בין הראשונים דרש"י פירש שם
במנחות ס"ה ע"ב על מה דקאמר שם בגמרא לכל אחד ואחד שכל אחד חייב לספור וביאר
בחידושי הרשב"א דבריו דאי כונת התורה לצבור לבד ולא לכל יחיד ויחיד הו"ל
למימר וספרתם לבד ולשתוק ומדקאמר לכם משמע דבא לומר לכל אחד ע"ש הרי דהמצוה שייך
על כל יחיד ויחיד בפ"ע ולעומת זה מלשון הקדמון הרי"ץ גיאות משמע שאחד יכול
להוציא את חבירו בזה דז"ל שם בהלכות ספירה ואנו כך קבלנו מרבותינו אסמכתא לספירת
העומר בעמידה מדכתיב מהחל חרמש בקמה שאין ת"ל בקמה ללמדך שבקומה ובעמידה ובמוצ"ש
שאומרים לאחר תפלת ערבית ויהי נועם וקדושה דסידרא כשהן יושבין נהגו ראשונים לברך ש"ץ
מעומד וכל הקהל עונין אמן בכונה שלא להטריח הצבור לחזור ולעמוד עכ"ל וכ"כ
בעל אורחות חיים בשם ר"ה גאון עי"ש ומשמע מזה דיוצאין בספירתו דאם כוונתם
הוא שאין יוצאין רק בברכה גרידא וא"כ עכ"פ צריכין לעמוד בשביל הספירה גופא
שצריכה להיות מעומד וכנ"ל [ולענ"ד יש לעיין אפילו לפירש"י הנ"ל
היכא שאינו בקי לספור בעצמו אפשר שחבירו יכול להוציאו ולא גרע ממה דקי"ל לענין
בהמ"ז שאין אחד יכול להוציא את חבירו לכו"ע אא"כ אכל בעצמו משום דכתיב
ואכלת ושבעת מי שאכל הוא יברך ואפ"ה קי"ל דסופר מברך ובור יוצא ואפשר ה"ה
הכא וצ"ע] הרי ביררנו דד"ז פלוגתא דרבוותא הוא וע"כ לכתחלה בודאי צריך
כ"א לספור בעצמו אכן בדיעבד אם שמע מחבירו וכוון לצאת יחזור ויספור בלי ברכה וכ"כ
הפמ"ג:
* מונה
והולך - עיין באחרונים שנחלקו באם מנה בראשי תיבות כגון שאמר היום ב' ימים וכדומה אם
יצא וכתב הח"י כיון דלרוב הפוסקים עיקר ספירה בזה"ז אינו אלא דרבנן אין להחמיר
מספיקא ויחזור לספור בלי ברכה. ודע דעכ"פ אם בירך בלב בודאי לא יצא כלל דהרהור
לאו כדבור דמי וכ"כ פר"ח להדיא בס"ז ועיין לעיל סימן ס"ב ס"ד
במ"ב ובה"ל שם ודוק:
בית יוסף אורח חיים סימן תפט
ב ובתשובת הרשב"א (ח"א סי' קנד)
כתוב ציבור שטעו ביום המעונן ובירכו על ספירת העומר חוזרין דהיכי לימא היום עשרה ימים
ואינם אלא תשעה כי אותו היום יום תשיעי הוא ולא עשירי עד צאת הכוכבים והמדקדקים אינם
סופרים עד צאת הכוכבים וכן ראוי לעשות עכ"ל וכך הוא מנהג העולם:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תפט סעיף ב
אם טעו
ביום המעונן וברכו על ספירת העומר, (יב) חוזרים (יג) לספור כשתחשך. (יד) והמדקדקים
אינם סופרים <ה> ו עד צאת הכוכבים, * (טו) וכן ראוי לעשות.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תפט סעיף ב
(יב) חוזרים
וכו' - הוא מדברי הרשב"א בתשובה סימן קנ"ד ומבואר שם שהקהל התפללו גם מעריב
קודם ולענין מעריב אין להם לחזור ולהתפלל משום טרחא דציבורא (וכדלעיל ריש סימן רס"ג
סעיף י"ד) רק לענין ספירה לא משגחינן בטרחא דידהו כי איך יאמר למשל עשרה ימים
ואינן אלא תשעה כי אותו היום תשיעי הוא ולא עשירי עד צאת הכוכבים עכ"ד שם:
(יג) לספור
כשתחשך - ובברכה כדין:
(יד) והמדקדקים
- ר"ל דמן הדין היה אפשר להקל לספור משתחשך אף קודם צה"כ דבה"ש הוא
ספק לילה ואזלינן לקולא בספק דרבנן בספירה בזה"ז שהוא מדרבנן לרוב הפוסקים אלא
דמ"מ אינו נכון להכניס עצמו לספק לכתחלה ולהכי המדקדקים ממתינים עד צה"כ
שהוא בודאי לילה:
(טו) וכן
ראוי לעשות - ר"ל לכתחלה ומ"מ בדיעבד אם בירך ביה"ש יצא וכנ"ל
אבל הא"ר מפקפק בזה ומצדד דנכון שיחזור ויספור בצה"כ בלי ברכה:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תפט סעיף ב
* וכן
ראוי לעשות - עיין במ"ב דאם סיפר בבה"ש יצא כ"כ מ"א וש"א
ודבר זה מוזכר בתוספות מנחות דף ס"ו ד"ה זכר ומתי נקרא ביה"ש עיין סימן
רס"א דדעת השו"ע שם דביה"ש הוא ג' ריבעי מיל קודם צה"כ והוא קרוב
לרבע שעה בערך ומקודם הוי ודאי יום וע"ש בבה"ל ד"ה ושיעור בסוה"ד
שם דאפילו להסוברים דביה"ש מתחיל מיד אחר שקיעה היינו לענין שבת דנקטינן לחומרא
כר' יהודה אבל להקל אף במילי דרבנן צ"ע אם נוכל להקל ולומר תרתי קולי אחד דהוא
בה"ש כר' יהודה וגם דספיקא דרבנן לקולא כיון דלר' יוסי הוי ודאי יום כל הזמן שמן
שקיעה עד סמוך לצה"כ וכדאמרינן בגמרא שבת ל"ד כד שלים בין השמשות דר' יהודה
מתחיל ביה"ש דר' יוסי וצ"ע:
בית יוסף אורח חיים סימן תפט
ז כתב בה"ג (הל' עצרת ל ע"ד) שאם
שכח לברך כל הלילה שיספור ביום. כן כתבו התוספות בפרק רבי ישמעאל (מנחות סו. ד"ה
זכר) בשמו וכתבו שכן נראה מדתנו (שם עא.) מצותו בלילה לקצור ואם נקצר ביום כשר אבל
נראה לר"ת (ספר הישר חי"ד סי' תי) עיקר אידך סתמא דפרק ב' דמגילה (כ:) ומייתי
לה בסוף פירקין (עב.) כל הלילה כשר לקצירת העומר ודייקינן מינה דקתני לילה דומיא דיום
מה דיום בלילה לא אף דלילה ביום לא ומפני כך העלה הרא"ש בסוף פסחים (סי' מא),
והר"ן (ז.) והמרדכי (סי' תתג) בפרק ב' דמגילה שאם שכח ולא ספר בלילה יספור ביום
בלא ברכה:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תפט סעיף ז
* שכח
ולא בירך כל הלילה, (לג) יספור ביום (לד) יג בלא ברכה.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן תפט סעיף ז
(לג) יספור ביום - כדעת הרבה פוסקים
דבדיעבד ספירת יום עולה לספירה:
(לד) בלא ברכה - דיש לחוש לדעת הפוסקים
דאין זמן ספירה אלא בלילה וכשמברך ביום הוא לבטלה מיהו מכאן ולהבא סופר בכל לילה בברכה
ולא הוי כדילג יום אחד לגמרי שאינו סופר עוד בברכה וכדלקמיה:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן תפט סעיף ז
* שכח ולא בירך וכו' - וה"ה אם
יש לו ספק ביום אם ספר בלילה או לא ג"כ צריך לספור [תרומת הדשן]:
בית יוסף אורח חיים סימן תפט
ח וכתב עוד בה"ג (הל' מנחות קלג ע"ג)
שאם שכח לברך באחד מן הימים שלא יברך עוד בימים שלאחריו. כן כתבו התוספות בשמו בפרק
רבי ישמעאל (שם) וטעמו משום דבעינן תמימות והם כתבו עליו ותימה גדולה הוא ולא יתכן
וגם הרא"ש כתב בסוף פסחים (סי' מא) דאינו נראה לר"י דכל לילה ולילה מצוה
בפני עצמה: והר"ן כתב בסוף פרק ערבי פסחים (כח. דבור ראשון) בשם מר יהודאי (בח"ג
שם) דמאן דלא מני עומר בללא קמא לא מני בשאר לילותא [פירוש משום דבעינן תמימות אבל
בשאר לילוותא] היכא דלא מני מאורתא מני מיממא ורב האי חולק ואומר דאי משום דבעינן תמימות
שכח באחד מן הימים נמי חסר המנין ולפיכך הוא אומר שאם לא ספר בלילה סופר ביום עכ"ל
ומשמע דרבינו האי נמי לא איירי אלא בשכח בלילה ונזכר ביום אבל היכא דלא נזכר גם ביום
אפשר דסבר שלא יברך עוד אלא שרבינו כתב שדעת רבינו האי כדעת ר"י ולר"י כיון
דתליא טעמא דבכל לילה ולילה מצוה בפני עצמה היא ודאי אפילו אם לא נזכר ביום נמי מברך
בשאר לילות: כתוב בתרומת הדשן (ח"א סימן ל"ז) אם ספק לאחד אם ספר לילה אחד
או לא יראה דיספור בברכה מכאן והלאה ולא מיבעיא אם נזכר ביום ההוא שאז ודאי צריך לספור
בלא ברכה מתוך הספק ושוב יספור בשאר לילות בברכה והכי נהגינן אפילו בודאי שכח בלילה
לספור וסופר ביום בלא ברכה סופר שוב בברכה דמיקרי שפיר תמימות הואיל ולא דילג יום אחד
לגמרי אלא אפילו לא נזכר הספק עד ליל השניה אע"פ כן סופר בברכה מתוך הספק ואע"ג
דבודאי שכח יום אחד נהיגינן כהלכות גדולות שכתב שכח יום אחד שוב אינו סופר פירוש בברכה
דבלא ברכה מאי נפקא מינה דלא כתוספות דפרק רבי ישמעאל ודלא כאשיר"י דשילהי פסחים
מכל מקום בספק מצינן למיסמך עלייהו ע"כ:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תפט סעיף ח
אם (לה)
שכח לברך באחד מהימים, בין יום ראשון בין משאר ימים, * (לו) סופר בשאר ימים * (לז)
[כ] בלא ברכה; אבל אם הוא מסופק אם דילג יום אחד ולא ספר, * (לח) יספור בשאר ימים בברכה.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תפט סעיף ח
(לה) שכח
לברך וכו' - ר"ל שלא סיפר ולא נזכר עד ספירה שאחריה. וה"ה אם נודע לו שאתמול
טעה במנין וספר ספירה אחרת דינו כמו שלא סיפר כלל:
(לו) סופר
בשאר ימים - כדעת הרבה פוסקים דאין ספירת הימים מעכבין זה את זה וכל יומא ויומא מצוה
בפ"ע היא:
(לז) בלא
ברכה - לחוש למ"ד דספירת שבע שבתות תמימות בעינן והא ליכא דהא חסר חד יומא ונכון
בזה שישמע הברכה מן הש"ץ או מאחד מהמברכין ויענה אמן בכונה לצאת ואח"כ יספור
[א"ר ופר"ח]:
(לח) יספור
בשאר ימים בברכה - דאיכא ספק ספיקא שמא לא דילג כלל ואת"ל שדילג שמא הלכה כאותן
פוסקים דכל יום הוא מצוה בפ"ע. וה"ה בכל דבר שדינו לחזור ולספור בלי ברכה
מחמת ספק אם לא חזר וסיפר יספור שארי לילות בברכה [אחרונים]. ולכן אם טעה בימים ולא
טעה בשבועות או טעה בשבועות ולא טעה בימים דדינו לחזור ולספור בלא ברכה וכנ"ל
בסק"ח אם לא חזר וסיפר אפ"ה מונה שאר ימים בברכה ועיין ביאור הלכה:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תפט סעיף ח
* סופר
בשאר ימים - והיינו דס"ל שאין הימים מעכבות זה את זה ואע"ג דכתיב תמימות
תהיינה כתב הרי"ץ גיאות בשם ר"ה גאון דמקיים תמימות בשבועי דהיינו שבכל משלם
שבועי כשאומר חשבון השבוע מקיים שבעה שבועות תמימות תהיינה ועוד תירץ שם דהיכי דאישתלי
יום אחד יספור בליל שני שתי הספירות כגון בשכח ספירה ראשונה יאמר בספירה שניה אתמול
היה אחד בעומר ויומא דין תרי בעומרא וכיון דמני גם של אתמול לא נפק מכלל תמימות תהיינה
עי"ש וכן מובא בשינוי קצת בשבולי לקט בשם תשובת הגאונים עי"ש בסי' רל"ד
אכן שארי פוסקים לא הזכירו סברא זו וכתבו דהאי תמימות תהיינה קאי אכל יומא שהתחיל לספור
מבערב וכמו דדרשינן במנחות דף ס"ו ובמגילה דף כ' אבל לא לענין שכל הימים יעכבו
זה את זה [עיין תוס' מנחות ובתוס' מגילה ובשב"ל בשם הר"ר ישעיה ובאו"ז
סי' שכ"ט] ובא"ר מצאתי שכתב שטוב לחוש לדברי רב האי גאון בתירוצו השני ולספור
גם הספירה של אתמול ביחד. ובלי ברכה וכנ"ל. ושארי אחרונים לא הזכירו ד"ז:
* בלא
ברכה - כתב בנהר שלום מי שמתו מוטל לפניו באחד מימי העומר יספור ביום לאחר קבורת מתו
בלא ברכה ולא דמי לתפלה דאין מתפלל בתורת תשלומין כדאיתא ביו"ד סימן שמ"א
כיון דבעיקר זמנה הוי פטור דהכא למ"ד דמונה אותה אף ביום לאו בתורת תשלומין הוא
ללילה אלא דחיובה נמשך עד סוף מעל"ע כדמשמע מרמב"ם פ"ז מתו"מ ודמי
להבדלה שמבדיל ביום א' אחר קבורת מתו דעיקר זמנה הוא עד יום ד' ולפ"ז שסופר ביום
יוכל לספור שאר ימים בברכה מיהו אם נמשך קבורתו כל היום באופן שלא נשאר לו פנאי לספור
אחר קבורת מתו אין לו לספור עוד בימים הבאים בברכה דמה לי אם שכח לספור ומה לי אם נפטר
לספור אידי ואידי לא הוי תמימות ע"ש והנה מה שהחליט דלמאן דמחייב לספור ביום אינו
מטעם השלמה אין זה ברור כ"כ עיין באו"ז סי' שכ"ט מש"כ בשם אבי
העזרי ובעיקר הדין מאי דפסיקא ליה דאונן פטור מספירה הרב נוב"י מה"ק ח' או"ח
סי' כ"ז מסתפק בזה ע"פ מש"כ מהרש"ל בת' סימן ע' דלא מכל הדברים
אונן פטור ומגבב שם איזה סברות דאיכא למימר דגם מספירה לא פטור ובעיקר משום דבזה לא
מיטרד ולא מתבטל בשביל רגע זו מלעסוק במתו ומצרף גם דעת איזה פוסקים דאונן פטור אבל
רשאי לקיים וע"פ כל זה דעתו דיספור בשעה שמתו מוטל לפניו בלא ברכה ושוב יכול לספור
בכל הימים בברכה מאחר דבלא זה יש פוסקים דלא בעינן כלל תמימות עי"ש והעתיקו הגאון
רעק"א בהגהותיו:
* יספור
בשאר הימים בברכה - ע' במ"ב מש"כ לענין אם טעה בימים וכו' והוא מדברי הט"ז
ואף שהוא לא נקט רק בטעה בימים ולא טעה בשבועות פשוט דה"ה וכ"ש בטעה בשבועות
ולא בימים שהרי ימים הוא לעיכובא יותר משבועי לכו"ע וכנ"ל במ"ב סק"ז
וכ"כ בפמ"ג אכן לפי הסברא היה נראה דהט"ז מיירי רק בשאר ימי השבוע דאינו
לעיכובא שיזכיר גם הימים וכמו שהסכימו האחרונים [עיין בח"י סק"ח] ולהכי יש
לומר דה"ה אם טעה בו דלא גרע מלא הזכיר כלל משא"כ ביומא דמשלם שבועי דהתם
מן הדין צריך להזכיר גם ימים והוא לעיכובא וכנ"ל בסק"ז א"כ פשוט דה"ה
אם טעה בחשבון הימים ספירתו לאו כלום הוא והוי כדילג לגמרי וסופר שאר הימים בלא ברכה
ואפשר דדעת הט"ז דאפילו ביומי דמשלם שבועי נמי יש להקל לענין ספירות של ימים הבאים
כיון דלכמה פוסקים בלא"ה אין הימים מעכבין זה את זה וא"כ עכ"פ יש להקל
בכגון זה שעכ"פ הזכיר אחד המספרים או יומי או שבועי ועיין בא"ר שפקפק ג"כ
על עיקר דינו של הט"ז וצ"ע למעשה ובפמ"ג ג"כ דיבר בזה ויש ט"ס
בדבריו ולא יכולתי להבין דעתו:
רמב"ם הלכות מאכלות אסורות פרק י הלכה ב
החדש כיצד
כל אחד מחמשה מיני תבואה בלבד אסור לאכול מהחדש שלו קודם שיקרב העומר בט"ז בניסן
שנאמר ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו, וכל האוכל כזית חדש קודם הקרבת העומר לוקה מן התורה
בכל מקום ובכל זמן בין בארץ בין בחוצה לארץ בין בפני הבית בין שלא בפני הבית, אלא שבזמן
שיש מקדש משיקרב העומר הותר החדש בירושלים, והמקומות הרחוקין מותרין אחר חצות שאין
בית דין מתעצלין בו עד אחר חצות, ובזמן שאין בית המקדש כל היום א כולו אסור מן התורה,
ובזמן הזה במקומות שעושין ב שני ימים טובים החדש אסור כל יום י"ז בניסן עד לערב
מדברי סופרים.
בית יוסף אורח חיים סימן תפט אות י ד"ה אסור לאכול
י אסור לאכול חדש אף בזמן הזה עד תחלת ליל
שמונה עשר בניסן וכו'. בפרק רבי ישמעאל (מנחות סח:) אמר רבינא אמרה לי אם אבוך לא הוה
אכיל חדש אלא באורתא דשיבסר נהגי תמניסר דסבר לה כרבי יהודה דאמר מן התורה אסור אף
לאחר חורבן וכתיב (ויקרא כג יד) עד עצם היום הזה וקסבר עד ועד בכלל וחייש לספיקא דיומא
הילכך שיבסר דספיקא דשיתסר הוא לא אכיל עד אורתא וכתבותו הרי"ף (כח.) והרא"ש
(סי' מב) בסוף פסחים:
ומה שכתב
לא שנא לחם ולא שנא קלי ולא שנא כרמל. הוא לשון התורה (שם) ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תפט סעיף י
(מד)
<יא> יז אסור לאכול [כד] חדש * (מה) אף בזמן הזה, בין לחם (מו) בין קלי (מז)
בין כרמל, (מח) עד תחלת ליל י"ח בניסן; (מט) ובארץ ישראל, עד תחלת ליל י"ז
בניסן.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תפט סעיף י
(מד) אסור
לאכול חדש - היינו תבואה שנשרשה אחר ט"ז בניסן שהוא זמן הקרבת העומר דאם נשרשה
קודם העומר העומר מתירה כדאיתא ביו"ד סימן רצ"ג וע"ש עוד שחדש שייך
רק בחמשת המינים חטים ושעורים וכוסמין ושבולת שועל ושיפון:
(מה) אף
בזמן הזה - מדכתיב ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה וגו' בכל מושבותיכם
משמע מזה דאף בחוץ לארץ נוהג איסור עד עצם היום דהיינו יום הבאת קרבן שהוא ט"ז
בניסן ומשום ספיקא דיומא מחמרינן עוד על יום אחד. והנה ביו"ד סימן רצ"ג כתב
רמ"א היתר לחדש דהוי ס"ס חדא שמא התבואה היא משנה שעברה ואת"ל משנה
זו דלמא נשרשה קודם לעומר וה"ה אם הוא מקום שמביאים תבואה ממקומות אחרים שתבואתן
נשרשת קודם לעומר וכתבו האחרונים דבמדינת פולין אין להקל כ"א בחטין ושיפון דרובא
דרובא נזרעים בחודש חשון ואין שייך בהם חדש [אם לא אותן שידועין שנזרעו בקיץ] אבל שעורים
ושבולת שועל וכוסמין רובן וכמעט כולם נזרעים אחר הפסח וגם אין רגיל להביא שם תבואה
ממדינות אחרות אין להקל בם. ומ"מ רוב העולם אין נזהרין כלל באיסור חדש ויש שלמדו
עליהם זכות לפי שהוא דבר קשה להיות זהיר בזה ולכן סומכין מפני הדחק על מקצת הראשונים
שסוברין שחדש בחו"ל אינה אלא מד"ס שגזרו משום א"י ולא גזרו אלא במקומות
הסמוכין לא"י כגון מצרים ובבל ויש שלמדו עליהם זכות שסוברין שחדש אינו נוהג אלא
בתבואה של ישראל אבל לא בשל עכו"ם ולפ"ז צריך להזהיר לישראלים שיש להם תבואה
זרועה בשדות שלהם שינהגו בה איסור חדש. והנה אף שאין בידינו למחות ביד המקילין מ"מ
כל בעל נפש לא יסמוך על התירים הללו ויחמיר לעצמו בכל מה שאפשר לו כי להרבה גדולי הראשונים
הוא איסור דאורייתא בכל גווני. ודע עוד דאף שכתבנו לעיל בשם האחרונים דבחטין אין לחוש
כלל שמא הם של חדש מפני דהרוב נזרעו בודאי בחודש חשון כהיום שדרך להביא ע"ד מסלת
הברזל קמח חטים ממקומות הרחוקין וידוע שבפנים רוסיא נמצא הרבה מקומות שנזרעו החטין
בקיץ ומצוי שם חדש כמעט יותר מן הישן אם יודע שבא הקמח משם צריך ליזהר בזה בימות החורף
שאז כבר נעשין הקמח מתבואה חדשה. ולענין שכר ויתר דיני חדש עיין ביו"ד סי' רצ"ג
ובאחרונים שם:
(מו) בין
קלי - גרעינים של חמשת המינים הנ"ל הקלויין באור:
(מז) בין
כרמל - היינו שנתמולל ביד ולא הובהב באור:
(מח) עד
תחלת וכו' - וכתבו האחרונים דאף הנזהרים מחדש אינם נזהרים בפליטת כלים אם לא שברור
לו שנתבשל בו מתבואה חדשה ונראה שאף בזה אין להחמיר רק בתוך מעל"ע מן הבישול הראשון:
(מט) ובא"י
עד תחלת וכו' - דשם אינו אלא יום אחד והא דמחמרינן כל יום ט"ז משום דכתיב עד עצם
היום הזה וקי"ל דעד ועד בכלל:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תפט סעיף י
* אף בזמן
הזה - עיין מ"ב מש"כ דאין בידינו למחות ביד המקילין כ"כ כמה אחרונים
וצידדו למצא טעם למנהג העולם וכמש"כ במ"ב ומ"מ באשר ידוע שכמה וכמה
מן הנזהרין מחשש איסור כל דהו בשארי איסורים מקילין ג"כ בזה וסיבת הדבר ראיתי
מפני שסוברין שמי שרוצה לזהר צריך לזהר בכל החומרות משמרים ושכר ויי"ש וכן בפליטת
כלים והוא דבר קשה לזהר במדינות אלו ע"כ סומך כל אחד עצמו על מנהג העולם להקל
לגמרי אבל לענ"ד אין נכון הדבר דכי בשביל שקשה לו לזהר בכל החומרות יקל לגמרי
דהלא בקמח נקל לזהר כהיום שמצוי בכל המקומות קמח מחטים הנזרעים בחשוון (ושמעתי מיודעים
שקמח מחטים הטובים הנזרעים בפולין כולם מנזרעים בחשוון וכן הבאים מוואלין רובם ישן
מאלה שנזרעו בחשוון) וגם מן הסתם אפשר דרובן ישן הם וכן בשכר יש כמה אחרונים שמצדדין
להקל ע' פנ"י ומשכנות יעקב ועוד אחרונים. וגם דשכר אינו ודאי חדש דאף בימות החורף
כמה פעמים נעשה השכר ממאל"ץ משעורים ישנים (ואף דכמה גדולי אחרונים מחמירין אף
בשכר כמבואר ביו"ד ובאחרונים שם מ"מ המיקל יש לו על מי לסמוך) ובספק כבר
יש לנו דעת האו"ז שכתב דיש לסמוך בשעת הדחק על הסוברין דחדש דרבנן והוי ספק דרבנן
וכן בפליטת כלים ושמרים יש צדדים להקל אבל בגרויפין עצמם של שעורים ושבולת שועל במדינתנו
שהם ודאי חדש בחורף. אף דלא נוכל גם בזה למחות בהעולם שנהגו להקל וכמש"כ האחרונים
אבל ראוי ונכון להחמיר לעצמו עכ"פ בזה דהלא לגדולי הראשונים הוא דאורייתא הלא
המה הרי"ף ורא"ש ורמב"ם וסמ"ג ועיטור ומרדכי ובשם ראבי"ה
והגה"מ וריטב"א ואף להאו"ז שמצדד דהוא מדרבנן בחו"ל לא סמך ע"ז
להקל אלא בספק דאז יש לסמוך בשעת הדחק על דעת הסוברין דרבנן והוי ספיקא דרבנן אבל לא
בודאי חדש וכן התה"ד ג"כ כתב כן ובפסקי תוס' במנחות דכתב דבשל עכו"ם
הוא מדרבנן א"כ מדרבנן עכ"פ מיהו אסור ואין לנו מקילין רק רבינו ברוך בעה"ת
שכתב להקל במקומות הרחוקין בחו"ל ומעיל צדק בשם ר' אביגדור כהן בשם ריב"א
שכתב להקל בשל נכרים לגמרי כמובא בב"ח והם יחידאי נגד כל הני רבוותא הנ"ל
וגם כמה מן האחרונים המקילין לא רצו להקל אלא בספק ולא בודאי וגם בשו"ע כאן וביו"ד
הלא סתמו כהפוסקים דהוא דאורייתא בכל גווני וגם הרבה מן האחרונים תפסו כן לעיקר ע"כ
בודאי מן הראוי ונכון לחוש לכל זה ולפרוש עכ"פ מן ודאי חדש וכנ"ל. ומי שירצה
לתת לב ע"ז יוכל להשיג גם בחורף ממינים אלו מתבואה ישנה:
בית יוסף יורה דעה סימן רצג אות א (ב) ד"ה ומ"ש אלא
א (א) כתיב ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו וגו' שאסור
לאכול מתבואת חמשת המינים. בריש מסכת חלה (פ"א מ"א) ובמנחות פרק רבי ישמעאל
(ע.) תנן חמשה דברים חייבים בחלה החיטים והשעורים והכוסמין ושבולת שועל והשיפון הרי
אלו חייבים בחלה ומצטרפים זה עם זה ואסורין בחדש מלפני הפסח ומלקצור מלפני העומר ואם
השרישו קודם לעומר העומר מתירן ואם לאו אסורים עד שיבוא העומר הבא:
א (ב) ומ"ש אלא שבזמן שהעומר קרב מותר מיד
וכו'. משנה במנחות פרק רבי ישמעאל (סח.) ומפרש התם טעמא דרחוקים מותרים מחצות ואילך
מפני שהם יודעים שאין בית דין מתעצלים בו:
ומ"ש
ובזמן דליכא עומר אסור כל יום ששה עשר. שם במשנה ובפרק לולב הגזול (מא.) ומפרש התם
(בגמרא) טעמא דבזמן דאיכא עומר עומר מתיר דכתיב עד הביאכם את קרבן אלהיכם בזמן דליכא
עומר כל יום הנף אסור כדקתני רבן יוחנן בן זכאי ובשיטת רבי יהודה אמרה דאמר מן התורה
הוא אסור דכתיב עד עצם היום הזה עד עיצומו של יום וקסבר עד ועד בכלל:
ומ"ש
והאידנא שאנו עושין שני ימים אסור בכל יום י"ז וכו'. פלוגתא דאמוראי במנחות פרק
רבי ישמעאל שם (ע"ב) ופסקו הרי"ף (כח.) והרא"ש (סי' מב) בסוף פסחים
כרבינא דאמר אמרה לי אם אבוך לא הוה אכיל חדש אלא באורתא דשיבסר נגהי תמניסר דסבר לה
כרבי יהודה וחייש לספיקא וכן פסק הרמב"ם בפרק י מהלכות מאכלות אסורות (ה"ב):
שולחן ערוך יורה דעה סימן רצג סעיף א
אסור
(א) לאכול חדש (ב) (ג) מתבואת א חמשת המינים עד שיקרב העומר שהוא בט"ז בניסן,
שנאמר: ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה (ויקרא כג, יד) והאידנא, דליכא עומר,
אסור כל יום ט"ז. ובח"ל, שעושין ב' ימים, אסור כל יום י"ז עד תחלת ליל
י"ח.
ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן רצג סעיף א
א חמשת
המינים - חטים וכוסמין ושעורים ושבולת שועל והשיפון: