גמ'
פסחים דף ז:- ח.
מדף זה
נוסיף עד כדי 15 דקות של פוסקים בכל עמוד. השיעור ברי"ף ר"ן ושו"ע
נשאר כ 30 דקות. בקצב זה ניתן יהיה ללמוד דף רי"ף
ר"ן ועיקר השו"ע בשעה ביום. בלימוד דף רי"ף ליום ניתן יהיה,
בע"ה, ללמוד את כל הרי"ף בשנתיים וחצי.
אורך השיעור הקולי ברי"ף ר"ן ושו"ע הוא 31:45 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים
הוא 14:27 דקות .
2)כל המקדש אשה, בין ע"י עצמו בין א ע"י שליח,
מברך, ואחר שיגמור הברכה, יקדש.
3)היה יושב בבית הכסא ושמע קול רעם או ראה ברק, אם יכול
לצאת ולברך כדי דבור, יצא; ואם לאו, לא יצא.
4)נהגו לסדרם בבהכ"נ ועונין אמן אחריהם, ויוצאים ידי
חובתן.
5)לכתחלה יברך אותם קודם שיתייחד עמה. ונהגו עכשיו לברך תחת
החופה, קודם שנתייחד עמו
6)יברך על הטבילה אחר שיעלה מן המים..........................
7)כשעומדת בחלוקה, תברך: אשר קדשנו במצותיו וצונו על
הטבילה, ותפשוט חלוקה ותטבול
8)נהגו שלא לברך עד אחר נטילה, משום דפעמים שאין ידיו נקיות
9)כל הטמאים קורין בתורה וקורין ק"ש ומתפללין............
10)הבדיקה צריך שתהיה לאור הנר ולא לאור הלבנה
טור אורח
חיים סימן תרמג
סדר הקידוש
יין קידוש וסוכה ואחר כך זמן לפי שהזמן חוזר על קידוש היום ועל מצות סוכה והרמב"ם
ז"ל כתב שצריך לקדש מעומד כדי שיברך קודם עשיית המצוה וכתב א"א הרא"ש
ז"ל א"כ לדבריו היה לו לקדש קודם שיכנס בה שמיד בכניסתו הוא עושה המצוה אלא
כיון שמצות סוכה היא אכילה והטיול אף אם מברך לאחר שישב מקרי שפיר קודם לעשייתה שמצוה
נמשכת כל זמן האכילה וכל זמן ששוהא בתוכה ופירוש בסוכות תשבו תתעכבו כמו וישב העם בקדש
(במדבר כ א) וכ"כ מר רב צמח גאון אף על פי שמשנכנס לה צריך לברך כיון שאין לה
קבע אלא בישיבה בסעודה ויש קידוש היום וסעודה לפניו סודרין על הכוס והר"מ
מרוטנבורק היה מברך על הסוכה קודם ברכת המוציא אף בחול משום דתניא נכנס לישב בה מברך
הלכך ראוי שתקדם ברכה זו לברכת המוציא מיד אחר הישיבה וא"א הרא"ש ז"ל
כתב העולם לא נהגו כן כי רגילין כל העם שאין מברכין על הסוכה אם נכנס לטיול ולשינה
אלא בשעת אכילה הילכך ראוי לברך תחלה ברכת המוציא קודם שהתחיל הסעודה ואח"כ מברך
על הסוכה:
בית יוסף
אורח חיים סימן תרמג
ב והרמב"ם
ז"ל כתב שצריך לקדש מעומד וכו'. אין לשון רבינו מדוקדק דמשמע מלשונו דהרמב"ם
אתא לאיפלוגי אדלעיל וליתא אלא תחלת ענין הוא וכך ה"ל למיכתב כתב הרמב"ם
צריך לקדש מעומד וכו' ודברי הרמב"ם הם בפרק ו' (הי"ב) וזה לשונו כל זמן
שיכנס לישב בסוכה כל שבעה מברך קודם שישב אשר קדשנו במצותיו וצונו לישב בסוכה ובלילי
יום טוב הראשון מברך על הסוכה ואחר כך אומר זמן ומסדר כל הברכות על הכוס נמצא מקדש
מעומד ומברך לישב בסוכה ויושב ואחר כך מברך על הזמן וכזה היה מנהג רבותי ורבני ספרד
לקדש מעומד בליל ראשון של חג הסוכות כמו שבארנו עכ"ל. וטעמו מבואר דמשמע ליה ברכת
לישב בסוכה ישיבה ממש וכדי לברך עובר לעשייתה היה מברך עליה מעומד קודם שישב ולפי שבליל
ראשון אי אפשר לו לברך על הסוכה עד שיקדש תחלה היה צריך לקדש מעומד כדי לברך ברכת סוכה
גם כן מעומד קודם שישב ונמצא שבירך עובר לעשייתה: ומה שכתב שיושב ואחר כך מברך
זמן נראה דלאו למימר שצריך לישב כדי לברך זמן אלא היינו לומר שאם רצה לישב קודם שיברך
זמן הרשות בידו ואין לפרש דדוקא קאמר שישב תחלה כדי שיקיים קצת המצוה ואז יברך שהחיינו
וקודם שיקיימנה לא שייך לברך שהחיינו דלא דמיא לברכת המצות שצריך לברך עובר לעשייתן
(פסחים ז: וש"נ) דהתם שאני שהוא מברך למי שצונו לעשות מצוה זו ואחר שעשאה לא שייך
לברך כן אבל ברכת שהחיינו שהוא מברך למי שהגיעו לזמן הזה שהוא מקיים מצוה זו לא שייך
לברך כן אלא אם כן התחיל לקיים המצוה דהא מזמן עשייתה ראוי לברך שהחיינו כמו שנתבאר
בסמוך:
ומ"ש
רבינו בשם הרא"ש אם כן לדבריו היה לו לקדש קודם שיכנס בה. כן כתב בפסקיו בפרק
לולב וערבה (סי' ג) וכדברי הרא"ש כתב גם כן הרב המגיד (שם ד"ה וכתב רבינו
מקדש מעומד):
שולחן ערוך
אורח חיים סימן תרמג סעיף ב
* <ב>
להרמב"ם, (ד) [א] מקדש א מעומד ומברך: (ה) לישב בסוכה, ויושב, ואח"כ מברך
זמן (ואין נוהגים כן, אלא מקדשין מיושב וכן דעת הרא"ש).
משנה ברורה
על שולחן ערוך אורח חיים סימן תרמג סעיף ב
(ד) מקדש
מעומד וכו' - דלדעתו הישיבה הוא תחלת עשיית המצוה ויש לו לברך עובר לעשייתן היינו קודם
עשיית תחלת המצוה ויש לו לנהוג כן כל שבעת הימים והרא"ש ס"ל שיש לסמוך הברכה
על עיקר המצוה שהיא האכילה וכמש"כ סוף סימן תרל"ט שנוהגין שאין מברכין אלא
על האכילה:
(ה) לישב
בסוכה ויושב ואח"כ מברך זמן - בא לאפוקי שלא יברך ברכת זמן קודם שישב דאף דברכת
זמן גופא רשאי להיות בעמידה לכו"ע מ"מ אין נכון לעשות כן מטעמא אחרינא דצריך
להסמיך עשיית המצוה אל הברכה וכיון שבירך לישב בסוכה צריך לישב תיכף. ולענין אם יכולין
כמה בע"ב לקדש בסוכה בבת אחת עיין לעיל סימן תפ"ח במ"ב סק"ח. וראוי
לומר ברכה דסוכה בקול במשיכה בניגון כשאר ברכות דקידוש וה"ה בכל שאר ברכות ירגיל
לומר בקול רם כי הקול מעורר הכונה. של"ה:
ביאור הלכה
על שולחן ערוך אורח חיים סימן תרמג סעיף ב
* להרמב"ם
וכו' - ואין נוהגין כן וכו'. ובביאור הגר"א מצדד כדעת הרמב"ם ועיין במור
וקציעה דדעתו דבקידוש היכי שהוא מוציא בזה לאחרים בודאי יש לנהוג לקדש מיושב וכדלעיל
בסימן קס"ז ועיין בסימן רע"א ס"י בהג"ה ובמש"כ שם במ"ב
סקמ"ו בשם הגר"א:
שו"ת
הרי"ף סימן רצג
שאלה. +/ע"ר/
שו"ת הגאונים אסף תרפ"ז עמוד י"ד, חי' רמב"ן ליקוטים פסחים ז',
שו"ת הרא"ש כלל כ"ו סימן א', עיטור ח"ב דף כ"ב ע"ב,
שו"ת הגאונים הרכבי סימן ס"ה ושיטה מקובצת כתובות ז', ושו"ת הרמב"ם
מק"נ סימן ו' וסימן ק"כ ס' אבודרהם הל' ברכות גנזי קדם ספר ד' עמוד ארבעים
ושבע סימן כ"ח, ותניא סימן פ"ט, ואורחות חיים הל' מילה סימן ז', מהר"ם
אלשקר סימן י"ח, שו"ת הרשב"א ח"ד סימן ר"ו, ר"מ פ"ג
מאישות הכ"ג, סידור ר"ע גאון ח"ב קצ"ו ובה' ראו שמונים וארבע ועיטור
ברכת חתנים ואו"ז הל' ק"ש סימן כ"ה ושו"ת יכין ובעז סימן ע"ד
ושו"ת מהר"י אסאד יו"ד סימן רמ"א. ועיין שו"ת הרדב"ז
החדשות סימן ס"ז ולב מבין על הרמב"ם פכ"ג מאישות ועיין שו"ת מחזה
אברהם להג' מהר"א די בוטין סימן כ"ב אות ז' שהביא מכמ"ק וכתב וכ"כ
בתשו' כ"י לרבנן קמאי מלוק בעניני קדושין הלא הוא כמוס עמדי והעתיק התשובה והוא
לשון הרשב"א ח"ו שציינתי וכנראה בספרו בכמ"כ שהי' כ"י זה תחת ידו.+
שאלה: ברכת
אירוסין אין מברכין אותה וקדושין כבר קדמו וכן ברכת אבי הבן מברכין אותה לאחר מילה
או לא?
תשובה:
אין ראוי לעשות כל עיקר מפני שהמצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן הילכך מברך ואחר
כך נותן קדושין וכן אבי הבן צריך שיברך להכניסו בבריתו של אברהם אבינו ואחר כך מלין
אותו ואפילו אם בירך לאחר שמל אם לא פרע עדיין מותר משום דאמרינן מל ולא פרע את המילה
כאילו לא מל.
+/מהמפתחות/ (וזהו דלא כמו שרוצה לדייק הב"י
מגירסת הרי"ף שדעתו כדעת ר"ח ובאמת זה הדיוק שמביא הר"ן בשם ר"ת
בפ' ר"א דמילה לא זכיתי להבין שמדייק בשביל שמביא הברייתא תחילה המל אומר ואח"כ
אבי הבן אומר לפע"ד הקצרה אחרי המחילה אין זה דיוק שדיברה הברייתא בהוה שלא סגיא
שהוא שם אבל אבי הבן אינו בכל פעם בשעה שיומל בנו ובפרט לדעת הרמב"ם שאם אין אבי
הבן אין ראוי לאחר לעשות אותה ברכה וצ"ע הק' יהודא ארי) א"ע נ"ה י"ד
רס"ה.+
רמב"ם
הלכות אישות פרק ג הלכה כג
כל המקדש
אשה בין על ידי עצמו בין על ידי שליח צריך לברך ס קודם הקידושין הוא או שלוחו ואחר
כך מקדש כדרך שמברכין קודם כל המצות, ואם קידש ולא בירך לא יברך אחר הקידושין שזו ברכה
לבטלה, מה שנעשה כבר נעשה. +/השגת הראב"ד/ צריך לברך קודם קדושין או הוא או שלוחו
ואחר כך מקדש. א"א אין אנו אומרין כן אלא מקדש ואחר כך מברך והטעם מפני שהדבר
תלוי בדעת אחרים שאם תמשך האשה ולא תרצה לקבל הרי הברכה לבטלה, וזה הטעם לברכת האב
שמברך להכניסו בבריתו של אברהם אבינו.+
בית יוסף
אבן העזר סימן לד אות א (ב) ד"ה וכתב עוד
א (ב) וכתב
עוד מברך קודם הקידושין ואם קידש ולא בירך לא יברך אחר הקידושין. בפרק הנזכר (הכ"ג)
ובסמוך כתב רבינו שיש חולקים עליו:
ומ"ש
ואדוני אבי כתב יש שכתבו שצריך לברך ברכת אירוסין קודם הקידושין וכו' ויש שכתבו שצריך
לברך אחר הקידושין דילמא הדרא בה וכו'. בפרק קמא דכתובות (סי' יב) ויש בקצת ספרי רבינו
חסרון מבואר וכך צריך להגיה אצל מה שכתב ועוד שכל המצות לפי שמזכירין עשיית המצוה מברכין
עליהם עובר לעשייתן אבל כאן אין מברכין אשר קדשנו במצותיו וצונו לקדש אשה וכיון שאין
מזכיר עשיית המצוה אין צריך לברך עובר לעשייתן. והגהות מיימון (פ"ג אות ס) כתבו
לברך אחר הקידושין וכ"כ התוספות (ז. סוד"ה בלבער) והמרדכי בפ"ק דפסחים
(סי' תקלט) בשם ר"ת אבל הרא"ש כתב בתשובה בתחלת כלל כ"ו (סי' א) ששאלת
שמצאת בתשובה על שם הרי"ף (שו"ת הרי"ף סי' רצג) שאין לברך ברכת אירוסין
אלא קודם הקידושין ודאי כן הוא כמו שכתבת והמברך אחר הקידושין טועה הוא עכ"ל וכבר
נתבאר בסמוך שכן דעת הרמב"ם וכיון דהרי"ף והרמב"ם והרא"ש מסכימים
לדעת אחת הכי נקטינן וכן המנהג פשוט בכל ארץ ישראל ומלכות מצרים:
שולחן ערוך
אבן העזר סימן לד סעיף א
כל המקדש
אשה, א] בין ע"י עצמו בין א ע"י שליח, מברך, (ב] הוא
או השליח), (טור) ג] וי"א ב דאחר מברך, (סמ"ג והגהות מיימוני) וכן נוהגין:
אקב"ו על העריות ואסר לנו הארוסות ג והתיר לנו הנשואות ע"י חופה בקידושין
ד] ברוך אתה ה' מקדש ישראל. (ה] וי"א נוסח הברכה בלשון אחר, כי אומרים: (א) והתיר
לנו הנשואות ו] (ב) ע"י חופה וקידושין (טור), וחותם: בא"י מקדש עמו ישראל
על ידי חופה וקידושין (כ"כ הרא"ש), וכן נוהגים במדינות אלו) ד (ג) ז] ואחר
שיגמור הברכה, יקדש.
בית שמואל
על שולחן ערוך אבן העזר סימן לד סעיף א
א ע"י
שליח - דכתיב ויברכו את רבקה ואליעזר הי' שליח, תו':
ב דאחר מברך
- שלא לבייש מי שא"י לברך ואם ליכ' אחר יברך החתן, פרישה:
ג והתיר לנו
הנשואות לנו - כ"כ כל האחרונים:
ד ואחר שיגמור
- לדעת כמה פוסקים מקדש קודם הברכה כי שמא תחזור ולא תרצ' לקבל הקידושין ואנן קי"ל
לכתחלה יברך קודם הקידושין כדי שיהיה עובר לעשי' אבל בדיעבד יכול לברך אחר הקידושין:
שולחן ערוך
אורח חיים סימן רכז
סעיף ג
היה יושב
(ט) בבית הכסא ושמע קול רעם או ראה ברק, (י) אם יכול (יא) לצאת ולברך ב <ב> כדי
דבור, (יב) יצא; ואם לאו, לא יצא.
משנה ברורה
על שולחן ערוך אורח חיים סימן רכז סעיף ג
(ט) בבית
הכסא - וה"ה אם היה בבית שמקצבין בו בשר דשם ריח מעופש מאד או שהיה הולך במבואות
המטונפות ויכול לזרז עצמו לצאת משם תיכף:
(י) אם יכול
וכו' - י"א דאפילו אם נתעורר לעשות צרכיו מ"מ כל זמן שאין מתאוה כ"כ
שיהא בו משום בל תשקצו יכול לצאת משם קודם שעשה צרכיו ולברך ויש מחמירין בזה. ובפרט
היכי דמשער שישמע עוד קול רעם ויוכל לברך אח"כ בודאי נכון להחמיר:
(יא) לצאת
ולברך וכו' - והיינו היכא שלא עשה צרכיו ולא נגע בידיו במקום הטינופת [ואע"ג דלעיל
בסימן ד' מבואר דהיוצא מביה"כ צריך ליטול ידיו אפילו לא עשה צרכיו מ"מ הכא
כדי שלא יפסיד הברכה אין צריך ליטול ידיו מקודם אם לא שהיו ידיו מטונפות] או שיכול
ליטול ידיו במים או בשאר מידי דמנקי סמוך לשמיעתו דאל"ה ודאי יתארך הזמן יותר
מכדי דבור:
(יב) יצא
- פי' ימהר לצאת משם כדי שלא יפסיד הברכה אבל אם יתארך יותר מכדי דבור דבלא"ה
כבר עבר הזמן א"צ שוב למהר ומכל זה נשמע דשיעור הברכה שעל רעמים וברקים הוא
דוקא בכדי דיבור ואם עבר יותר מכדי דבור מעת שראה הברק או שמע הרעם שוב לא יברך על
רעם וברק זה. ומטעם זה היכא דעשה צרכיו ונטל ידיו ושמע קול רעם או ראה ברק יברך מתחלה
על הרעם והברק ואח"כ יאמר אשר יצר. ודע עוד דסתם ידים דהיינו שאינו יודע אם
הם מלוכלכות כשרות לברכה [ס' ד' סכ"ג]:
רמב"ם
הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ז
הלכה ז
שמנה עשר
ברכות אלו אין להם סדר אלא מברך כל אחת מהן על דבר שהברכה בשבילו בשעתו, כיצד הרי שחגר
חגורו והוא על מטתו מברך אוזר ישראל בגבורה, ז שמע קול התרנגול מברך הנותן לשכוי בינה,
וכל ברכה מהן שלא נתחייב בה אינו מברך אותה.
הלכה ח
כיצד לן בכסותו
אינו מברך כשעומד מלביש ערומים, הלך יחף אינו מברך שעשית לי כל צרכי, ביום הכפורים
ובתשעה באב שאין שם רחיצה ח אינו מברך נטילת ידים ולא המעביר חבלי שינה, אם לא נכנס
לבית הכסא אינו מברך אשר יצר את האדם, וכן שאר ברכות אלו.
הלכה ט
נהגו העם
ברוב ערינו לברך ברכות אלו זו אחר זו בבית הכנסת בין נתחייבו בהן בין לא נתחייבו בהן
וטעות הוא ואין ראוי לעשות כן ולא יברך ברכה אלא אם כן נתחייב בה.
בית יוסף
אורח חיים סימן מו
ב ולפי סדר
הגמרא היה ראוי לברך על כל אחת ואחת בשעתה ולפי שאין הידים נקיות תקנו לסדרם בבית הכנסת.
כן כתב הרא"ש (פרק הרואה סו"ס כג) וכתב עוד והא דאמרינן (פסחים ז:) כל הברכות
מברכין עובר לעשייתן היינו ברכות המצות שאומר בהם וצונו צריך לברך להקב"ה תחלה
על מה שצונו וקרבנו לעבודתו אבל ברכה של הודאה ושבח כגון אלו יכול לברך אחר כך וטעם
זה כתב הר"ן בסוף פרק קמא דפסחים (ד. ד"ה והאי) וסיים בו שאע"פ ששמע
התרנגול בחצות לילה מברך עליו בשחר דכיון דלאחר מכן מברך לא נתנו חכמים בהם שיעור תכיפה
ומיהו בירושלמי (ברכות פ"ט ה"ב) אמרינן גבי ברקים היה יושב בבית הכסא
וכו' נראה מזה שאין ברכת השבח אלא בתוך כדי דיבור של ראיה ושמיעה אלא יש לומר שסדר
ברכות הללו ברכות השבח על מנהגו של עולם ואפילו לא שמע שכוי מברך עליו וכן בכולן עכ"ל
ומה שכתב שאפילו לא נתחייב בהן מברך יתבאר לקמן (ד"ה וכל הברכות) בסייעתא דשמיא:
ועל מה שכתב
רבינו וגם מפני שרבים מעמי הארצות שאינם יודעים אותן וכו'. אבל ודאי חובה היא על כל
יחיד ויחיד לברך אותן. כתב מהר"י אבוהב ז"ל הכוונה לומר שלא נחשוב שמאחר
שאין מברכין אלו הברכות בזמנן שכבר נדחו וכיון דאידחו אידחו אמר שאין זה מן הדין אבל
חובה על כל יחיד לברך ורמז עוד בזה שאינו יוצא כשאחר מברך אותם אם לא יכוין הוא לברכה
לפטור עצמו ע"כ ולי נראה שרצונו לומר דסלקא דעתך אמינא שלא נתקנו לברכן אלא בציבור
שאחד מברך וכולם עונים אמן אבל לא ביחיד קמ"ל. וברכת נטילת ידים אם אומר אותה
בשעת נטילה או אם ממתין עד בית הכנסת נתבאר בסימן ו' (ב"י ד"ה ואם) גם שם
כתבתי טעם למה שנהגו באשכנז שאחד מברך וחביריו עונין אחריו אמן וחוזרין ומברכין לעצמם
הברכות שענו אחריהם אמן:
שולחן ערוך
אורח חיים סימן מו
סעיף א
(א) כשיעור
(ב) משנתו, (ג) יאמר: אלהי [א] נשמה; כשישמע קול התרנגול, יברך: הנותן (ד) לשכוי בינה;
[ב] כשלובש, יברך: (ה) מלביש ערומים; א כשיניח <א> ידיו (ו) על [ג] עיניו, יברך:
פוקח עורים; כשישב, יברך: מתיר אסורים; כשזוקף, יברך: זוקף כפופים; כשיניח רגליו בארץ,
יברך: רוקע הארץ על המים; כשנועל מנעליו, יברך: שעשה לי ב כל צרכי; כשהולך, יברך:
(ז) ג המכין מצעדי גבר; כשחוגר חגורו, יברך: <ב> אוזר ישראל בגבורה, הגה: או
לובש (ח) האבנט המפסיק בין לבו לערוה; (ב"י בשם הראב"ד) כשמשים כובע או מצנפת
בראשו, יברך: (ט) עוטר ישראל בתפארה; כשיטול ידיו, יברך: ענט"י; כשירחץ פניו,
יברך: המעביר שינה מעיני וכו' (י) ד ויה"ר וכו' עד בא"י גומל חסדים טובים
לעמו ישראל. אין לענות אמן אחר המעביר שינה מעיני, עד שיחתום גומל חסדים טובים לעמו
ישראל, ה שהכל ברכה אחת היא.
סעיף ב
עכשיו, מפני
שאין הידים נקיות ו וגם מפני עמי הארצות שאינם יודעים אותם, (יא) נהגו לסדרם בבהכ"נ
(יב) ועונין אמן אחריהם, ויוצאים (יג) [ה] ידי חובתן.
משנה ברורה סימן מו
(א) כשיעור
וכו' - כל הברכות האלו הוא משום דאסור לו לאדם ליהנות מן העוה"ז בלי ברכה וכל
הנהנה מן העוה"ז בלי ברכה כאילו מעל. דרמו קראי אהדדי כתיב לה' הארץ ומלואה וכתיב
והארץ נתן לבני אדם ותירצו ל"ק כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה ר"ל קודם ברכה
היא לד' ואסורים לך כהקדש שהוא לה' ואחר הברכה הותר הכל לבני אדם וא"כ כיון שקודם
הברכה היא לד' הרי הכל קודש לד' ויש בה מעילה אם נהנה ממנו כמו בתרומה שהיא קודש לפיכך
תקנו חכמינו ז"ל ברכה על כל דבר ודבר מהנהגת העולם שהאדם נהנה ממנו:
(ב) משנתו
- ר"ל דוקא סוף שנתו ולא כל זמן שיקיץ באיזה שעה שתהיה:
(ג) יאמר
אלהי נשמה - צריך להפסיק מעט בין אלהי לנשמה כדי שלא יהיה נשמע שהנשמה היא אלהיו ח"ו.
ודיני ברכת אלהי נשמה עיין לעיל בסימן וא"ו במ"ב ס"ק י"ב:
(ד) לשכוי
- הלב נקרא שכוי בלשון המקרא דכתיב או מי נתן לשכוי בינה והלב הוא המבין וע"י
הבינה אדם מבחין בין יום ובין לילה ומפני שהתרנגול מבין ג"כ זה וגם יש בשמיעתו
לאדם הנאה שיודע שהוא קרוב ליום ובערבי קורין לתרנגול שכוי להכי תקנו ברכה זו בשמיעת
קול התרנגול ועיין לקמן בס"ח:
(ה) מלביש
ערומים - ל"ד שישן ערום אלא כיון שאדם לובש מלבוש העליון שעליו מברך ברכה זו:
(ו) על עיניו
- פי' ע"י החלוק דאסור להניח ידיו על עיניו קודם הנטילה כמ"ש סימן ד':
(ז) המכין
- ובאגודה כתוב אשר הכין:
(ח) האבנט
- אבנט דהכא הוא מכנסים וכן האבנט שהזכיר השו"ע בריש סימן צ"א דאע"ג
דבלשון תורה פי' אבנט הוא החגורה כדכתיב ובאבנט בד יחגור מ"מ בלשון חכמים לפעמים
קוראין המכנסים אבנט ולכך נקט לשון לובש ולא חוגר [מטה יהודא]:
(ט) עוטר
ישראל - הזכיר ישראל בברכה זו וכן באוזר ישראל משא"כ באחרות הטעם שהשאר הוא להנאת
העולם שהכל שוין בהן משא"כ באלו שנים הם בישראל לחוד משום צניעות דחגורה הוא משום
שלא יהא לבו רואה את הערוה וכובע היא משום צניעות כדאיתא בשבת ד' קנ"ד כסי ראשך
מפני אימתא דמרך:
(י) ויהי
רצון וכו' - שתרגילנו בתורתך לשון רבים [אחרונים]:
(יא) נהגו
לסדרם - ואם מותר גם להמתין בברכת נט"י לסדרה בבהכ"נ עיין לעיל בסימן וא"ו
ובבה"ל:
(יב) ועונין
אמן - ובדיעבד אפילו לא ענו אמן יוצאין ידי הברכה וכדלקמן בסימן רי"ג כיון שכיוונו
לצאת:
(יג) ידי
חובתן - ואפילו לבקי מוציא אם מכוין בברכתו [אחרונים] ועיין לעיל בסוף סימן ו' במ"א
שהביא בשם הלבוש להחמיר בברכת השחר שאינו מוציא בפחות מעשרה ועיין לקמן בסימן נ"ט
סעיף ד' בבה"ל שם מה שכתבנו אודות זה ובזמננו המנהג שכל אחד מברך בפני עצמו
ואין הש"ץ מוציא שום אדם [ע"ת בסימן ו']:
רמב"ם
הלכות אישות פרק י
הלכה א
הארוסה אסורה
לבעלה מדברי סופרים כל זמן שהיא בבית אביה, והבא על ארוסתו בבית חמיו מכין אותו מכת
מרדות, ואפילו אם קידשה בביאה אסור לו לבוא עליה ביאה שנייה בבית אביה עד שיביא אותה
לתוך ביתו ויתיחד עמה ויפרישנה לו, וייחוד זה הוא הנקרא כניסה א לחופה והוא הנקרא נישואין
בכל מקום, והבא על ארוסתו לשם נישואין אחר שקידשה משיערה בה קנאה ונעשית נשואה והרי
היא אשתו לכל דבר.
הלכה ב
כיון שנכנסה
הארוסה לחופה הרי זו מותרת לו לבא עליה בכל עת שירצה והרי היא אשתו גמורה לכל דבר,
ומשתכנס לחופה נקראת נשואה אע"פ שלא נבעלה והוא שתהיה ראויה לבעילה, אבל אם היתה
נדה אע"פ שנכנסה לחופה ונתיחד עמה לא גמרו הנישואין והרי היא * כארוסה עדיין.
הלכה ג
וצריך לברך
ברכת חתנים בבית החתן קודם הנישואין והן שש ברכות ואלו ב הן:
ברוך אתה י"י אלהינו מלך העולם שהכל ברא לכבודו. ברוך אתה י"י אלהינו מלך
העולם יוצר האדם. ברוך אתה י"י אלהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בצלמו בצלם דמות
תבניתו והתקין לו ממנו בנין עדי עד ברוך אתה י"י יוצר האדם. שוש תשיש ותגל עקרה
בקבוץ בניה לתוכה בשמחה ברוך אתה י"י משמח ציון בבניה. שמח תשמח רעים אהובים כשמחך
יצירך מקדם בגן עדן ברוך אתה י"י משמח חתן וכלה. ברוך אתה י"י אלהינו מלך
העולם אשר ברא ששון ושמחה חתן וכלה גילה ורנה דיצה וחדוה אהבה ואחוה שלום ורעות מהרה
י"י אלהינו ישמע מערי יהודה ומחוצות ירושלם קול ששון קול שמחה קול חתן קול כלה
קול מצהלות חתנים ממשתה ונערים מנגינתם ברוך אתה י"י משמח חתן עם הכלה.
שולחן ערוך
אבן העזר סימן סא
סעיף א
כיון שהכניס
האיש ארוסתו לחופה, אע"ג שלא נבעלה, הרי היא כאשתו לכל דבר, וגובה עיקר כתובתה
ותוספת, אם תתאלמן או תתגרש. במה דברים אמורים, כשראויה לביאה. א (א) אבל אם היתה נדה,
ואחר כך כנסה לחופה ונתייחד עמה, אינה כאשתו, (ב) אלא לכל הדברים ב היא עדיין כארוסה,
מאחר שהיתה נדה. א] וי"א דדוקא לענין שלא תגבה התוספת היא עדיין כארוסה, אבל לכל
שאר דברים הרי היא כנשואה. הגה: ועיין לעיל ריש סימן נ"ד מהו נקרא חופה. ב] וצריכין
לכתוב הכתובה קודם החופה, כדי שתהא חופה הראויה לביאה (הרמב"ם פ"י דאישות).
ג (ג) ולמ"ד דחופת נדה הוי חופה אף על פי שאינה ראויה לביאה, הוא הדין אם לא כתב
כתובה. מכל מקום נוהגים לכתחלה לכתבה קודם לכן. (ד) ג] אשה חולנית חולת מות, אע"פ
שכונסה עם המטה תחת החופה כדי שיירשנה בעלה, אינה חופה כלל, ד מאחר שאינה ראויה כלל
לביאה, ואין בעלה יורשה (תשובת הרא"ש כלל ל"ד /נ"ד/). ד] כנסה לחופה
ולא בירך ברכת חתנים, הוי חופה גמורה, ה דאין הברכות מעכבות; (ה) ומברך אחר כמה ימים
(טור סי' ס"ב), ה] ולכתחלה יברך אותם קודם שיתייחד עמה (כך משמע בתשובת הרא"ש).
ועיין לעיל סי' נ"ה. ו] ונהגו עכשיו לברך תחת החופה, קודם שנתייחד עמו. ו
ונהגו שהחתן והכלה מתענין ביום חופתן, ועיין בא"ח סימן תקע"ג. ז] אם קידש
בטעות, והיו לו נשואין עמה, ואח"כ נודע שהקדושין היו בטעות, אף על פי שחוזר ומקדש
ז אין צריך לברך שנית שבעה ברכות, (ו) וסגי ליה בברכות הראשונות. יש אומרים לעשות החופה
תחת השמים, לסימן טוב שיהא זרעם ככוכבי השמים.
רמב"ם
הלכות ברכות פרק יא הלכה ז
אין לך מצוה
שמברכין אחר עשייתה אלא א טבילת הגר בלבד שאינו יכול לומר אשר קדשנו במצותיו וצונו
שעדיין לא נתקדש ולא נצטוה עד שיטבול, לפיכך אחר שיטבול מברך על הטבילה מפני שהיה דחוי
מעיקרו ולא היה ראוי לברך.
בית יוסף
יורה דעה סימן רסח
ב (א) וכשבא
להתגייר אומרים לו מה ראית שבאת להתגייר וכו' עד ומטבילין אותו טבילה הוגנת בלא חציצה
וכן מ"ש ותלמידי חכמים עומדים על טבילתו וכו' עד ומודיעין אותו מקצת מצות קלות
ומקצת מצות חמורות. הכל ברייתא בפרק החולץ (מז.). וכתב בנימוקי יוסף (טז. ד"ה
ת"ר גר) סברא דרבוותא שאם לא הודיעוהו אינו מעכב והכי משמע בפרק כלל גדול. ומפרש
בגמרא (ע"ב) דטעמא דאומרים לו מה ראית שבאת להתגייר ומודיעין אותו מקצת מצות קלות
וחמורות היינו משום דאי פריש נפרוש דאמר רבי חלבו קשים גרים לישראל כספחת. וסמ"ג
(לאוין קטז מ ע"ג) כתב טעם אחר כדי שלא יאמר לאחר מכאן אילו הייתי יודע לא הייתי
מתגייר:
ואין מרבין
עליו ואין מדקדקין עליו. בפרק החולץ (שם) אמר רבי אלעזר מאי קראה (רות א יח) ותרא כי
מתאמצת היא ללכת אתה ותחדל לדבר אליה. קבל מלין אותו מיד. מאי טעמא שהויי מצוה לא משהינן.
נתרפא מטבילין אותו מיד נתרפא אין לא נתרפא לא משום דמיא מזרו מכה: [בדק הבית] וכתב
רבינו ירוחם (נכ"ג ח"ד ר ע"ב) קיבל המצות מלין אותו מיד פירוש קודם
טבילה ולא הטבילה קודם המילה [עד כאן]:
ומ"ש
וגייז מזייה ושקיל טופריה דידיה ודכרעיה. כ"כ הרי"ף בפרק רבי אליעזר דמילה
(נה:):
ומ"ש
וכד סליק מברך. כלומר אף על פי שכל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן כדאיתא בפ"ק
דפסחים (ז:) הא אמר רב חסדא התם חוץ מן הטבילה ותניא נמי הכי טבל ועלה בעלייתו מברך
אשר קדשנו במצותיו וצונו על הטבילה מאי טעמא משום דאכתי גברא לא חזי וכתב הרי"ף
(שם ד.) ומפרשי לה רבנן בטבילת גר כלומר דכיון דמל ולא טבל כאילו לא מל אינו יכול לומר
קודם טבילה אשר קדשנו במצותיו וצונו שעדיין אינו מצווה על המצות:
שולחן ערוך
יורה דעה סימן רסח סעיף ב
כשבא להתגייר
ג אומרים לו: מה ראית שבאת להתגייר, או אתה יודע שישראל בזמן הזה דחופים סחופים (פי'
אבודים וסחופים מן מדוע נסחף אביריך (ירמיה מו, טו)) ומטורפים, ויסורים באים עליהם.
אם אמר: יודע אני ואיני כדאי להתחבר עמהם, מקבלין אותו מיד ומודיעים אותו ו] עיקרי
הדת שהוא יחוד ה' ואיסור עבודת כוכבים, ומאריכין עמו בדבר זה, ז] ומודיעים אותו מקצת
מצות קלות ומקצת מצות חמורות, ומודיעים אותו מקצת עונשין של מצות, שאומרים לו: קודם
שבאת למדה זו אכלת חלב אי אתה ענוש כרת, חללת שבת אי אתה חייב סקילה, ועכשיו אכלת חלב
אתה ענוש כרת, חללת שבת אתה חייב סקילה. ד ואין מרבין עליו ה ואין מדקדקין עליו. וכשם
שמודיעים אותו ענשן של מצות כך מודיעים אותו שכרן של מצות, ומודיעים אותו שבעשיית מצות
אלו יזכה לחיי העוה"ב, ושאין שום צדיק גמור אלא בעל החכמה שעושה מצות אלו ויודעם.
ואומרים לו: הוי יודע שהעולם הבא אינו צפון אלא לצדיקים, והם ישראל וזה שתראה ישראל
בצער בעולם הזה, טובה היא צפונה להם שאינם יכולים לקבל רוב טובה בעוה"ז כעובדי
כוכבים, שמא ירום לבם ויתעו ויפסידו שכר עולם הבא, ואין הקב"ה מביא עליהם רוב
פורענות כדי שלא יאבדו, ח] אלא כל העובדי כוכבים כלים והם עומדים. ומאריכין בדבר זה
כדי לחבבן. אם קבל, מלין אותו מיד וממתינים לו עד שיתרפא רפואה שלימה ואח"כ (א)
מטבילין אותו טבילה ט] הוגנת ו בלא חציצה. ז (י] וי"א שיגלח שערותיו ויטול צפרני
ידיו ורגליו קודם טבילה) (טור ורי"ף ורא"ש) ושלשה (תלמידי חכמים) (ג"ז
טור) עומדים על גביו ומודיעים אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות פעם שנייה, והוא
עומד במים. ואם היתה אשה, נשים מושיבות אותה במים עד צוארה, והדיינים מבחוץ, ומודיעין
אותה מקצת מצות קלות וחמורות, והיא יושבת במים, ואח"כ טובלת (ב) בפניהם יא] והם
מחזירים פניהם ויוצאין, כדי שלא יראו אותה כשתעלה מהמים, יב] ויברך על הטבילה אחר
שיעלה מן המים, וכיון שטבל הרי הוא כישראל, שאם חזר לסורו הרי הוא כישראל מומר
שאם קדש קדושיו קדושין.
ש"ך
על שולחן ערוך יורה דעה סימן רסח סעיף ב
ג אומרים
לו מה ראית כו' - שאם ירצה לפרש יפרוש שקשים גרים לישראל כספחת גם שלא יאמר לאחר מכאן
אלו ידעתי לא הייתי מתגייר וכ' הב"י שאם לא הודיעוהו אינו מעכב והביאוהו האחרונים:
ד ואין מרבים
עליו - הזכרת העונשים:
ה ואין מדקדקין
עליו - כלומר אף באותן מקצת עונשין אין להודיעו כל דקדוקי עונשין אלא מודיעין אותו
דרך כלל קודם שבאת למדה זו אכלת חלב אי אתה ענוש כרת חללת שבת אי אתה ענוש סקילה ועכשיו
אכלת חלב כו' ואין להודיעו כל הדקדוקים והחומרות שיש באיסור חלב ואיסור שבת דשמא כוונתו
לשמים, כ"כ הב"ח:
ו בלא חציצה
כו' - ואמרינן בש"ס כל דבר שחוצץ בטבילה חוצץ בגר וע"ל סי' קצ"ח דבר
החוצץ בטבילה וכן צריך מקוה הכשר לטבילת נדה כדלעיל סי' ר"ח כדאי' בש"ס וכ"כ
הרמב"ם פי"ג מהל' א"ב דין י"ג ובמקוה הכשר לטבילת נדה שם מטבילין
את הגרים ואת העבדים ואת המשוחררי' וכל דבר שחוצץ בנדה חוצץ בגרים ועבדים ובמשוחררים
ע"כ:
ז וי"א
שיגלח כו' - משמע אפי' אין חציצה בשערותיו כגון שיחוף ויסרוק היטב או יגוז מקצת שערותיו
הקשורים וחוצצין אעפ"כ יגלח כל שערותיו משום שנכנס לכלל יהדות וכ"כ הב"ח
דאפשר דנטילת שער בגר הוא ע"פ דברי ר"מ דרשן שהביא רש"י בפרשת בהעלותך
וכן המנהג במומרים כשחוזרים לדת ישראל ע"כ מיהו נראה דבדיעבד אם לא גילח שערו
רק שאין דבר חוצץ הרי טבילה:
טור יורה
דעה סימן ר
בברכת הטבילה
כתב בה"ג לאחר שתעלה מן הטבילה תברך אקב"ו על הטבילה וכן פר"י דאגב
טבילת גר שאי אפשר לו לברך אלא אחר הטבילה תקנו בכל הטבילות לברך אחריהם והראב"ד
כתב שתברך לפניה קודם שתפשוט בגדיה ואם לא ברכה קודם שפשטה תברך לאחר שתכנס עד צוארה
במים ואם הם צלולין עוכרתן ברגליה ומברכת וכן כתב א"א הרא"ש ז"ל כשפושטת
מלבושיה כשעומדת בחלוקה תברך ותפשוט חלוקה ותטבול:
בית יוסף
יורה דעה סימן ר
בברכת הטבילה
כתב בה"ג (סי' מא) לאחר שתעלה מן הטבילה תברך וכו'. בפ"ק דפסחים (ז:) אהא
דתניא כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן אמר רב חסדא חוץ מן הטבילה משום דאכתי
גברא לא חזי ותניא כוותיה ופירש רש"י כיון דאיכא טבילה דאכתי גברא לא חזי כגון
טבילת בעל קרי ומשמשת שפלטה שכבת זרע וטבילת גר תיקנו בכולן שיברך לאחר טבילה וכן נראה
שהרי בכולן מברך על מפני שהוא לאחר עשייתן וכן כתב ג"כ בפרק שלשה שאכלו (ברכות
נא. ד"ה התם) אבל הרי"ף (פסחים ד.) כתב בשם הגאונים דלא אמר רב חסדא אלא
בטבילת גר בלבד שאינו יכול לומר אשר קדשנו במצוותיו וצונו עד שיטבול דמל ולא טבל כאילו
לא מל אבל שאר חייבי טבילות מברכין ואחר כך טובלים דנדה שלא פלטה שכבת זרע וזב שלא
ראה קרי קורין ומתפללים והר"ן (שם ד"ה חוץ) והתוספות (פסחים ז: ד"ה
על) בשם הגאונים כתבו עוד דאפילו רואה קרי קיי"ל דבטלוה לטבילה דידיה כדאיתא בפרק
מי שמתו (כב.) וא"כ יכול הוא לברך עד שלא יטבול והוא הדין לפולטת שכבת זרע וכ"כ
הרמב"ם ז"ל בפרק י"א מהלכות ברכות (ה"ז) שכל חייבי טבילות מברכין
עובר לעשייתן חוץ מן הגר וכתב הר"ן דלפי דבריהם מה שאינם
מברכים בשאר חייבי טבילות (לברך) [לטבול] בלמ"ד שהוא נוסח הברכה שמברכין עובר
לעשייתן היינו מפני שלא רצו להתקין לה ב' מטבעות וכיון שבטבילת גר צריך לברך בעל אף
כשמברכין לפני הטבילה קבעוה בעל והתוספות והרא"ש (פסחים פ"א סו"ס י)
הביאו דברי הגאונים וכתבו עליהם אף על פי כן אומר ר"י דאין לגעור בנשים שמברכות
אחר הטבילה כיון דאיכא טבילת גר דלא מצי לברך לא חילקו ומשמע דר"י לא בא לומר
אלא שאין למחות ביד הנוהגות לברך אחר הטבילה כיון דאיכא למימר דלא חילקו בין טבילת
גר לשאר חייבי טבילות אבל הבא לימלך נראה דמודה הוא דמורין לו כדברי הגאונים לברך לפני
טבילה ונראה שזהו טעמו של הרא"ש שבהלכות נדה בקוצר פסק שתברך לפני טבילה וכמו
שכתב רבינו בסמוך בשמו דלאורויי מודה ר"י דלברך קודם טבילה מורינן וא"כ
לא הוה ליה לרבינו לכתוב וכן פירש ר"י דאגב טבילת גר וכו' דמשמע דלעיקר הדין אומר
כן ר"י להורות לבאה לימלך שתברך אחר טבילה וליתא כמו שהוכחתי אלא כך הוה ליה לכתוב
ור"י אומר שאין למחות ביד הנוהגות לברך אחר טבילה דכיון דאיכא טבילת גר וכו' אפשר
שלא חילקו ואין לומר שרבינו סמך על מה שכתבו בתוספות עוד ויש מפרשים דבכל טבילות קאמר
דגברא לא חזי דקודם שירד למים אין צריך לברך דילמא משום ביעתותא דמיא מימנע ולא טביל
ואחר שיורד הוא ערום ואסור לברך משום דלבו רואה את הערוה ע"כ שהרי רבינו לא הזכיר
טעם זה ועוד דלאו מדברי ר"י הוא אותו פירוש ועוד שאין הפירוש ההוא נכון כלל דגברא
לא חזי לאו משום ביעתותא דמיא משתמע:
ומ"ש
הראב"ד (שער הטבילה עמ' ק) והרא"ש שתברך קודם שתפשוט חלוקה. פשוט שהוא משום
דכשהיא ערומה אסורה לברך:
ומ"ש
הראב"ד ואם לא בירכה קודם שפשטה תברך לאחר שתכנס עד צוארה במים ואם הם צלולים
עוכרתן ברגליה ומברכת. בסוף פרק מי שמתו (ברכות כב:) תנן ירד לטבול אם יכול לעלות ולהתכסות
ולקרות עד שלא תנץ החמה יעלה ויתכסה ויקרא ואם לאו יתכסה במים ויקרא ופריך בגמרא (כה:)
והלא לבו רואה את הערוה ומשני במים עכורים שנו דדמו כארעא סמיכתא וקתני תו התם שאם
היו צלולים מעכרן ברגלו כדי שלא יהא לבו רואה את הערוה:
שולחן ערוך
יורה דעה סימן ר
סעיף א
א] כשפושטת
מלבושיה, ב] כשעומדת בחלוקה, תברך: אשר קדשנו במצותיו וצונו על הטבילה, ותפשוט חלוקה
ותטבול; ואם לא ברכה אז, ג] תברך לאחר שתכנס עד צוארה במים; ואם הם צלולים, עוכרתן
ברגליה ומברכת. הגה: ד] ויש אומרים שלא תברך עד (א) אחר הטבילה (טור בשם בעל הלכות
גדולות והוא בה"ג דף פ"ה ע"ב ורש"י ורמב"ן סימן שכ"ח
וש"ד), (ב) וכן (ג) נוהגים שלאחר הטבילה, בעודה עומדת תוך המים, א מכסית עצמה
בבגדה או בחלוקה, ומברכת.
שולחן ערוך
אורח חיים סימן קנח סעיף יא
* מברך
קודם נטילה, שכל המצות מברך עליהם (לט) עובר לעשייתן; ונהגו שלא לברך עד אחר
נטילה, משום (מ) טו דפעמים שאין ידיו נקיות, ומפני כך מברכין עליהם אחר ששפשף ידיו,
שכבר ידיו נקיות קודם שיטול עליהם (מא) מים שניים. הגה: גם יכול לברך עליהם קודם נגוב,
(מב) <יב> שגם הנגוב מן המצוה, (מג) ומקרי עובר לעשייתן (הגהות אשירי פ"ק);
ואם שכח לברך עד אחר נגוב, * (מד) טז מברך אח"כ.
משנה ברורה
על שולחן ערוך אורח חיים סימן קנח סעיף יא
(לט) עובר
לעשייתן - קודם וסמוך להעשייה [מרש"י]:
(מ) דפעמים
שאין ידיו נקיות - כגון שיצא מבהכ"ס או שנגע במקומות המכוסות בגופו שאינו ראוי
לברך קודם שנטל ידיו ומפני זה נהגו בכל הנטילות לברך אחר הנטילה:
(מא) מים
שניים - הב"י הביא זאת בשם רבינו ירוחם שכתב שכן נהגו רבותיו ובשב"ל הביא
בשם רבינו מאיר ז"ל שנהג לברך אחר הנטילה וקודם הניגוב וכדלקמיה וכן נהגו העולם:
(מב) שגם
הניגוב וכו' - הוא טעם אחר לאיחור הברכה דגם אחר הנטילה חשיב עוד עובר לעשייתן דגמר
הנטילה הוא הניגוב וכדלקמיה בסי"ב:
(מג) ומקרי
עובר לעשייתן - ואף בשופך רביעית בב"א דלדעת המחבר א"צ ניגוב כלל כדלקמיה
מ"מ לא פלוג [מ"א וש"א]:
(מד) מברך
אח"כ - והיינו לפי טעם הראשון שכתב המחבר דלא דמי לשאר ברכות שעל מצוה דקי"ל
שאם לא בירך מתחלה שוב אינו מברך אח"כ דהואיל ואדחי אדחי דשאני הכא שלא היה ראוי
לברך מקודם משום שפעמים שאין ידיו נקיות ולכן אף אם כבר נגב ידיו יוכל לברך עוד אבל
אם כבר בירך המוציא כתבו הפוסקים דשוב אינו מברך על נט"י. והנה הט"ז מחמיר
אף לאחר הניגוב ששוב לא יברך ואף דלמעשה אין לנהוג כן דרבו האחרונים שמסכימים עם הרמ"א
מ"מ לכתחלה יש ליזהר בזה מאד וע"כ יש ליזהר במה שנוהגין איזה אנשים שאומרים
שאו ידיכם וממשיכין הדבר מלומר ענט"י עד לאחר הניגוב שלא כדין עושין כן:
טור אורח
חיים סימן פח
כל הטמאין
קורין בתורה וקורין שמע ומתפללין חוץ מבעל קרי שבא מקלות ראש לכך אסור בד"ת ובק"ש
ובתפלה והאידנא שרי דאמר רב נחמן בר יצחק נהוג עלמא כר"י בן בתירא בד"ת דאמר
ד"ת אין מקבלין טומאה וא"צ טבילה וכן כי אתא זעירי אמר בטלוה לטבילותא כר"י
ב"ב ולאו דוקא לטבילותא אלא הוא הדין נמי רחיצה בט' קבין לא בעי דהא ר"י
לא מצריך אפילו רחיצה וקאמר דנהוג עלמא כוותיה לגמרי כתב רב אלפס איכא מ"ד הא
דאמר בטלו לטבילותא בין לד"ת בין לק"ש ותפלה ואיכא למ"ד דוקא לד"ת
אבל לתפלה בעי טבילה ולאו דוקא טבילה אלא רחיצה בט' קבין ורבינו האי ז"ל כתב כיון
דבגמרא ליכא האי מילתא בהדיא נקוט מנהג כל ישראל בידך שבעלי קריין אע"פ שאין להם
מים אינן מתפללין עד שירחצו וה"ר ישעיה כתב שאין חילוק בין ק"ש לתפלה וכ"כ
בה"ג והשתא נהוג עלמא דקרי בעל קרי בתורה בק"ש ותפלה ויורד לפני התיבה קמי
טבילה ונראה כיון דתלי במנהגא אזלינן בכל דוכתא בתר מנהגא דנהיגי ביה והאידנא לא נהוג
בטבילה ולא ברחיצה לא לד"ת וק"ש ולא לתפלה וכ"כ הראב"ד לא נהוג
עלמא כר"י אלא בטבילה אבל ברחיצה לא נהוג כותיה וזעירי מצריך ט' קבין ומיהו בכל
מקומותינו לא נהוג (ס"א נהוג) כותיה אף בט' קבין וסמכו על הירושלמי דגרסינן התם
גבי יוה"כ אסור בתשמיש המטה השתא ברחיצה אסור בתשמיש לכ"ש כלומר אסור לו
להתפלל בעודו בעל קרי עד שיטבול וכיון שאסור ברחיצה כ"ש בתשמיש המטה ומשני במקום
שאין טובלין ואם איתא שצריך ט' קבין מאי משני אכתי ברחיצה אסור כ"ש בתה"מ:
בית יוסף
אורח חיים סימן פח
א כל הטמאים
קורין בתורה וקורין שמע ומתפללין וכו'. בסוף פרק מי שמתו (כו.) תנן זב שראה קרי ונדה
שפלטה שכבת זרע והמשמשת שראתה נדה צריכין טבילה ורבי יהודה פוטר וכתבו הרי"ף
(יז:) והרא"ש (סי' נח) מהא מתניתין שמעינן דזבים וזבות נדות ויולדות כולהו חייבים
בתפילה דדייקינן טעמא דזב שראה קרי ונדה שפלטה שכבת זרע הוא דצריכי טבילה הא זב שלא
ראה קרי ונדה שלא פלטה שכבת זרע אין צריכין טבילה לדברי הכל וכן הלכה: וטבילת בעל קרי
לדברי תורה הוא תקנת עזרא כדאיתא בסוף פרק מרובה (ב"ק פב:) ונתן רבינו טעם לדבר
לפי שבא מקלות ראש והכי מוכח בפרק מי שמתו (כב.):
והאידנא שרי
דאמר רב נחמן נהוג עלמא כרבי יהודה בן בתירא בדברי תורה וכו'. בפרק ראשית הגז (חולין
קלו:) ובפרק מי שמתו (כב.):
ואהא דתני
רבי יהודה בן בתירא שאין דברי תורה מקבלים טומאה. כתבו תלמידי ה"ר יונה בפרק מי
שמתו (יג: ד"ה שאין) יש מפרשים דלא שנא ק"ש לא שנא קריאה אחרת לכל מילי אמרינן
דאין דברי תורה מקבלין טומאה ואין זה נכון דבודאי לא אמרו אלא בק"ש בלבד אבל בשאר
דברי תורה אסור דהא אמרינן (במדבר טו לא) כי דבר יי' בזה וגו' זה הקורא דברי תורה במבואות
המטונפות והחמירו בזה יותר משאר כריתות דבכל שאר כריתות הכרת מכפר ובזה אינו מכפר אלא
אע"פ שנכרת עונה בה עכ"ל ודברים תמוהים הם בעיני דמשמע מדבריו שלא אסרו לקרות
במבואות המטונפים אלא דברי תורה אבל ק"ש לא דאין דברי תורה מקבלין טומאה והא ודאי
כשגגה שיוצאה מלפני השליט הוא דהא בפרק מי שמתו (כד:) גבי ההיא דמבואות המטונפות תניא
בהדיא לא יקרא ק"ש. ועוד דאין דברי תורה מקבלים טומאה משמע כל דברי תורה דאם לא
כן לא הוה ליה למימר אלא אין ק"ש מקבלת טומאה ועוד דרבי יהודה דאמר אין דברי תורה
מקבלים טומאה מקרא מייתי לה דכתיב (ירמיה כג כט) הלא כה דברי כאש מה אש אינו מקבל טומאה
אף דברי תורה אינם מקבלים טומאה וכי היכי דשייכא האי דרשה בק"ש הכי נמי שייכא
בשאר דברי תורה. ועוד דאם איתא דבמבואות המטונפות מותר לקרוא ק"ש הוא הדין דבמקום
שיש בו צואה ומי רגלים נמי שרי דמאי שנא ואי אפשר לומר כן דהא סוגיין בכוליה פרק מי
שמתו דאסור לקרוא ק"ש במקום שיש בו צואה ומי רגלים או גרף או עביט עד שירחיק מאחריו
ארבע אמות ומלפניו כמלא עיניו ואדרבה ק"ש חמור משאר דברי תורה לענין ריח רע שאין
לו עיקר כמו שנתבאר בסימן ע"ט הילכך ודאי לא שאני לן בין ק"ש לשאר דברי תורה
דבכולהו במקום שיש בו צואה או טינופת אסור משום והיה מחניך קדוש ומה שאמרו אין דברי
תורה מקבלין טומאה היינו במקום שאין בו שום טינוף כלל וגם האדם הקורא נקי מטינוף אלא
שהוא טמא שנגע בשום טומאה או שיצאה טומאה מגופו כגון שהוא זב או בעל קרי בהא אמרינן
דאין דברי תורה מקבלין טומאה ובין ק"ש בין דברי תורה מותר לקרות וזה היה פשוט
אצלנו בשאר טמאים ומתקנת עזרא היינו אוסרים לבעל קרי ואתא רבי יהודה בן בתירא והתירו
וקרא דהלא כה דברי כאש אסמכתא בעלמא הוא דהא עזרא נמי ידע דאין דברי תורה מקבלין טומאה
ואפילו הכי גזר על בעל קרי וכבר כתבו התוספות בסוף פרק מרובה (פב: ד"ה אתא) וה"ר
יונה בפרק מי שמתו (יג: ד"ה כי) והרמב"ם בסוף הלכות ק"ש (פ"ד ה"ח)
טעם לדבר היאך היה כח לרבי יהודה בן בתירא לבטל תקנת עזרא:
וכן כי אתא
זעירי אמר בטלוה לטבילתא כרבי יהודה בן בתירא. גם זה בפרק מי שמתו (כב.):
ומ"ש
ולאו דוקא לטבילתא אלא הוא הדין נמי רחיצה בתשעה קבין לא בעי דהא רבי יהודה לא מצריך
אפילו רחיצה וכו'. בפרק מי שמתו (שם) אהא דתניא מעשה בתלמיד אחד שהיה מגמגם למעלה מרבי
יהודה בן בתירא אמר לו בני פתח פיך ויאירו דבריך שאין דברי תורה מקבלים טומאה כתב הרשב"א
(חי' ד"ה אמר לו) מהכא [משמע] דרבי יהודה בן בתירא לא מצריך אפילו נתינת תשעה
קבין והא דאמרינן נהוג עלמא בטבילותא כר' יהודה לאו למימרא דטבילותא דוקא קאמר אלא
משום דאינך מצרכי טבילה קאמר הכא (דטבילה) [בטבילה] להקל ואפילו בתשעה קבין נהגו להקל:
כתב רב אלפס
איכא מאן דאמר הא דאמרינן בטלוה לטבילותא בין לדברי תורה בין לק"ש ותפילה וכו'
עד אינן מתפללין עד שירחצו. הכל דברי הרי"ף בפרק מי שמתו (יג:) וכן כתב הרא"ש
גם כן שם (סי' כא) וכתב ה"ר יונה (שם ד"ה כי אתא) דהא דקאמר רב האי אין מתפללין
עד שירחצו אפשר היה לומר שכוונתו לומר שירחצו בארבעים סאה אבל הרי"ף כתב ולאו
טבילה דוקא אלא רחיצה בתשעה קבין ואע"פ שמה שהזכיר הרי"ף תשעה קבין אינו
על דברי רבינו האי אלא אליבא דאיכא מאן דאמר הני מילי לדברי תורה אבל לתפילה צריך טבילה
משמע לה"ר יונה דהרי"ף שהביא דברי רבינו האי אחר שתי הסברות שנאמרו בפירוש
בטלוה לטבילותא לאו לאיפלוגי על בטלוה לטבילותא אתא אלא לומר שאע"פ שאין הכרח
לאחת משתי הסברות נהגו העולם כאחת מהן דהיינו ההיא דסברה דלתפילה מיהא בעי רחיצה בתשעה
קבין והכי דייק ממה שכתב עד שירחצו ולא כתב עד שיטבלו ולפי זה האי סברא פליגא על הסברא
שכתב רבינו בתחלה דהא דאמר זעירי בטלוה לטבילותא לאו דוקא טבילותא אלא הוא הדין רחיצה
בט' קבין נמי לא בעי ואם היה רבינו מפרש דברי רבינו האי כן יש לתמוה על רבינו שכתב
הסברות סתם כאילו אין מחלוקת ביניהם:
ומ"ש
בשם ה"ר ישעיה שאין חילוק בין ק"ש לתפילה. היינו לומר דכי היכי דלק"ש
לא בעי שום רחיצה כך לתפילה נמי לא בעי מידי וזהו שכתב בסמוך וכן כתב בה"ג (ברכות
ב ע"ג) והשתא נהוג עלמא דקרי בעל קרי בתורה בק"ש ותפילה וכו':
ומ"ש
רבינו ונראה כיון דתלי במנהגא אזלינן בכל דוכתא בתר מנהגא וכו'. הם דברי עצמו והביא
ראיה ממה שכתב הראב"ד לא נהוג עלמא כר' יהודה אלא בטבילה וכו' ועד סוף הסימן הכל
הוא לשון הראב"ד וביאור דבריו כלומר אע"ג דר' יהודה לא מצריך אפילו רחיצה
כדמשמע ממאי דאמר פתח פיך ויאירו דבריך וכמו שכתבתי לעיל זעירי לא אמר דבטלוה אלא לטבילותא
אבל לא לרחיצה שאף על פי שלא היו טובלין היו רוחצין בתשעה קבין ואע"פ דביומי דזעירי
לא נהוג כרבי יהודה אלא בענין טבילה אבל לא בענין רחיצה מיהו בכל מקומותינו נהוג כוותיה
כלומר כרבי יהודה גם בענין רחיצה בט' קבין דלא צריך ומשום דאיכא לאקשויי כיון דזעירי
דאמר דנהוג כרבי יהודה לא אמר דנהוג כוותיה אלא לבטל טבילותא אבל לבטל רחיצה לא נהוג
כוותיה מהיכא תיתי לן לבטל גם הרחיצה לכך כתב שסמכו על הירושלמי דגרסינן התם בפרק בתרא
דיומא (ה"א) אהא דתנן יום הכיפורים אסור באכילה ובשתייה וברחיצה ובתשמיש המטה
אית חמי ברחיצה הוא אסור בתשמיש המטה לא כל שכן תפתר במקום שאין טובלין והכי איתא נמי
בפרק קמא דתעניות (ה"ו) ומפרש הראב"ד דהכי פריך כיון דתני אסור ברחיצה למה
הוצרך לשנות דאסור בתשמיש המטה דכיון שאם שימש מטתו אי אפשר לו להתפלל עד שירחץ והוא
אסור ברחיצה לא היה צריך לשנות שאסור בתשמיש ומשני למקום שאין טובלין לקירויין איצטריך
לאשמועינן דאסור בתשמיש ומקום שאין טובלים דקאמר על כרחך דהיינו לומר שאינם רוחצים
כלל דאם לא כן מאי משני הא אע"ג דאינם טובלים מאחר שהם רוחצים הדרא קושיין לדוכתא
כיון דתני אסור ברחיצה למה ליה למיתני אסור בתשמיש אלא ודאי מקום שאינם טובלים ולא
רוחצים קאמר אלמא יש מקומות שנוהגים שלא לרחוץ כלל כמו שאנו נוהגים. וגם הרשב"א
הביא בפרק מי שמתו (שם ד"ה אמר לו) ירושלמי זה ופירשו כמו שפירש הראב"ד שיש
מקומות שאינם רוחצים כלל וכן נהגו בכל מקומותינו ע"כ: והרמב"ם כתב בסוף
הלכות ק"ש (פ"ד ה"ח) שנהגו כל ישראל לקרות בתורה ולקרות ק"ש והן
בעלי קריין ובפ"ד מהלכות תפילה (ה"ד) כתב שעזרא תיקן שלא יקרא בעל קרי בדברי
תורה עד שיטבול ובית דין שעמדו אח"כ התקינו אף לתפילה שלא יתפלל בעל קרי עד שיטבול
וכבר בטלה תקנה זו של תפילה לפי שלא פשטה בכל ישראל ולא היה כח בצבור לעמוד בה ואח"כ
(ה"ו) כתב מנהג פשוט בשנער ובספרד שאין בעל קרי מתפלל עד שרוחץ כל בשרו במים משום
(עמוס ד יב) הכון לקראת אלהיך ישראל במה דברים אמורים בבריא או בחולה שבעל אבל חולה
שראה קרי לאונסו פטור מן הרחיצה ואין בזה מנהג וכן זב שראה קרי ונדה שפלטה שכבת זרע
אין בהם מנהג אלא מקנחין עצמן ורוחצין ידיהם ומתפללים עכ"ל ומה שחילק בין
בריא לחולה נראה שסמכו בזה על מאי דאסיקנא בפרק מי שמתו אמר רבא בריא המרגיל וחולה
המרגיל ארבעים סאה ובריא לאנסו ט' קבין אבל חולה לאנסו פטור מכלום ופירש רש"י
דמרגיל היינו שממשיך הקרי עליו כלומר שמשמש מטתו ע"כ. וכיון דקיימא לן דבטלוה
לטבילותא וסבירא להו לבני שנער וספרד דלא בטלו אלא לדברי תורה אבל לתפילה נהי דבטלוה
לטבילה רחיצה בט' קבין מיהא בעי א"כ בריא בין מרגיל בין שאינו מרגיל וחולה המרגיל
צריכים רחיצה בתשעה קבין דרחיצה בתשעה קבין אחר [ביטול] התקנה כטבילה קודם [ביטול]
התקנה וחולה לאנסו פטור מכלום דבזמן התקנה נמי היה פטור. והוה תמיהא לי כיון דקיימא
לן דבטלוה לטבילותא היאך רבא דבתרא הוא אסיק הלכתא בריא המרגיל וחולה המרגיל ארבעים
סאה ומצאתי להרשב"א (שם ד"ה אמר רבא) שכתב משום דאיכא מאן דמחמיר בה ולא
נהיג כרבי יהודה בן בתירא קא פסיק רבא הכא הלכתא מאי לומר דאפילו מאן דלא נהיג כרבי
יהודה בן בתירא ועביד כתקנתא דעזרא ותקנתא דרבנן דבתר עזרא בחולה המרגיל בריא לאנסו
לא צריך אלא תשעה קבין וחולה לאנסו פטור מכלום עכ"ל: וכתב רבינו בסימן רמ"א
ויש חסידים ואנשי מעשה שהיו מחמירין על עצמן וטובלין לקירויין להתפלל וחומרא יתירא
היא זו שאף להרי"ף שכתב שיש מצריכים טבילה לתפילה לאו דוקא טבילה אלא רחיצה בתשעה
קבין ואני כתבתי למעלה שאין צריך לא טבילה ולא רחיצה והמחמיר תבא עליו ברכה ע"כ:
והוי יודע דהני ארבעים סאה שהתקין עזרא לבעל קרי אפילו כולם מים שאובין כשרים וכדתנן
במסכת מקואות ריש פרק שמיני (מ"א) מקואות העכו"ם שבחוצה לארץ כשרים לבעלי
קריין אפילו נתמלאו בקילון וכן פירשו שם הרמב"ם וה"ר שמשון. ובפרק מי שמתו
(כב:) תניא בעל קרי שנתנו עליו ט' קבין מים טהור במה דברים אמורים לעצמו אבל לאחרים
כלומר ללמד לאחרים ארבעים סאה ר' יהודה אומר ארבעים סאה מכל מקום ואיפליגו אמוראי במילתיה
דרבי יהודה חד אמר לא שנו אלא בקרקע אבל בכלים לא וחד אמר אפילו בכלים נמי ופריך בגמרא
בשלמא למאן דאמר אפילו בכלים היינו דקתני רבי יהודה אומר מ' סאה מכל מקום אלא למאן
דאמר בקרקע אין בכלים לא מכל מקום לאתויי מאי לאתויי מים שאובים אלמא דלכולי עלמא מים
שאובים כשרים אלא דמר מכשיר אפילו לטבול בעודם בכלי ומר סבר שאע"פ שהן שאובין
בעינן מיהא שיהיו בקרקע כעין טבילה. וגרסינן בפרק שני דגיטין (טז.) אמר רב פפא הרי
אמרו בעל קרי החולה שנפלו עליו תשעה קבין מים טהור בעי רב פפא חציו בטבילה וחציו בנתינה
מאי תיקו. ופירש רש"י בעל קרי וכו' טהור. לדברי תורה דעזרא תיקן טבילה לבעלי קריין
קודם שיעסקו בתורה והקילו על החולה בנתינת תשעה קבין אפילו שאובין במסכת ברכות אבל
לטהרו ליכנס במקדש בעינן מ' סאה: וחציו בטבילה. שנכנס חציו לתוך המקוה ועל חציו נתן
תשעה קבין שאובין ע"כ. וכיון דמידי דתקנתא דרבנן הוא נקטינן לקולא ואע"ג
דתקנת עזרא ליתא האידנא כתבתי זה משום דנפקא מינה למי שקיבל עליו לנהוג כתקנת עזרא:
ותשעה קבין שאמרו דוקא כששופכם עליו אבל לטבול בתוכם לא מהני מידי בין אם הם בכלי או
בקרקע דגרסינן בפרק מי שמתו (שם.) רבי זירא הוה יתיב באגנא דמיא בי מסותא אמר ליה לשמעיה
זיל ואייתי תשעה קבין ושדי עילואי אמר ליה רב חייא בר אבא למה ליה למר כולי האי והא
יתיב מר בגוייהו אמר ליה כמ' סאה מה מ' סאה בטבילה ולא בנתינה אף תשעה קבין בנתינה
ולא בטבילה. וכתב ה"ר יונה בפרק מי שמתו (יג: ד"ה כי) רחיצת תשעה קבין צריך
להטילם עליו בכלי שיוכל להריקם ממנו בלא שום הפסקה וכן מוכיח במשניות של טהרות עכ"ל
ומפשט דבריו נראה לכאורה דבעינן שכל התשעה קבין יהיו מכלי אחד ואינו כן דהא תנן בפרק
שלישי דמקואות (מ"ד) בעל קרי החולה שנפלו עליו ט' קבין מים וטהור שנפלו על ראשו
ורובו שלשה לוגין מים שאובין מכלי אחד משנים ומשלשה מצטרפין ומארבעה אין מצטרפין במה
דברים אמורים בזמן שהתחיל השני עד שלא פסק הראשון ופירש רבינו שמשון ט' קבין בפרק מי
שמתו (כב:) תניא בעל קרי החולה שנפלו עליו תשעה קבין מים טהור ואמרינן התם בנתינה ולא
בטבילה ואשמועינן מתניתין דמכלי אחד או שנים או שלשה ובזמן שמתחיל השני עד שלא יפסיק
הראשון מצטרפין מארבעה אין מצטרפין עכ"ל: וגם הרמב"ם פ"ג דמקואות (מ"ד)
כתב כבר ביארנו בברכות שבעל קרי אם יהיה חולה וראה קרי לרצונו וכו' הנה הוא יספיק לו
מן הטהרה לענין התפילה שישפוך על עצמו ט' קבין ואמרו שם שאלו הט' קבין שיטהר בהם בעל
קרי לתפילה או השלשה לוגין שיטמאו הטהור לתרומה צריך שיהיה שפיכתן משלשה כלים לפחות
ויהיה בזה אחר זה ולא יפסיק שפיכת אחד מהם עד שיתחיל הבא אחריו ואז יצטרפו ויטהר הבעל
קרי ויטמא הטהור ואם היה מארבעה ולמעלה אין מצטרפין לא לטהר ולא לטמא עכ"ל: ודע
ששיעור ט' קבין מדדתי ומצאתי שהוא ד' קולונדרינוש וחצי: כתוב בהגהות מיימון פ"ד
(תפלה אות ג) בשם ראבי"ה (ברכות סי' סח) הנשים נהגו טהרה ופרישות בעצמן בעת נדותן
שאין הולכות לבית הכנסת ואף כשמתפללות אין עומדות בפני חברותיהן וכן ראיתי בדברי הגאונים
וכשר המנהג כדאמרינן בבעל קרי שמעתי שמקילין בה ושמעתי שמחמירין בה וכל המחמיר בה מאריכין
ימיו ושנותיו והוא הדין באחרים עכ"ל וכתוב בכתבי מה"ר ישראל (תרה"ד
ח"ב) סימן קל"ב שהוא התיר בימים הנוראים וכהאי גוונא שרבות מתאספות לבית
הכנסת לשמוע תפילה וקריאה שילכו לבית הכנסת וסמך ארש"י שמתירו מפני נחת רוח לנשים
כי היו להן לעצבון רוח ולמחלת לב שהכל מתאספין להיות בציבור והמה יעמדו חוץ עכ"ל
והשתא נשי דידן לא נהוג להמנע כלל מליכנס לבית הכנסת וכתב רבינו ירוחם בנתיב כ"ו
ח"ג (רכג ע"ד) שראה אנשים ונשים טועים לומר שהיולדת צריכה ליזהר מליכנס בבית
הכנסת עד שיעברו ארבעים לזכר ושמונים לנקבה ומנהג בטעות הוא וצריך למחות בידן:
שולחן ערוך
אורח חיים סימן פח
סעיף א
כל הטמאים
קורין בתורה וקורין ק"ש ומתפללין, חוץ מבעלי קרי שהוציאו עזרא מכל הטמאים ואסרו
בין בד"ת בין בק"ש ותפלה עד שיטבול, (א) כדי שלא יהיו ת"ח מצויין אצל
נשותיהן כתרנגולין. (ב) א ואח"כ בטלו (ג) אותה תקנה, והעמידו הדבר על הדין, שאף
בעל קרי מותר בד"ת ובקריאת שמע ובתפלה בלא טבילה ובלא רחיצה דתשעה קבין, *
<א> וכן פשט (ד) [א] המנהג. הגה: יש שכתבו שאין לאשה (ה) נדה בימי ראייתה ליכנס
לבית הכנסת (ו) או להתפלל או ב להזכיר השם או ליגע בספר, (הגהות מיימוני פ"ד)
וי"א שמותרת בכל, וכן עיקר (רש"י הלכות נדה), (ז) אבל המנהג במדינות אלו
כסברא ראשונה. ובימי לבון נהגו היתר. ואפילו במקום שנהגו להחמיר,
ג בימים (ח) נוראים וכה"ג, שרבים מתאספים לילך לבית הכנסת, מותרין <ב> לילך
לבהכ"נ כשאר נשים, כי הוא להן עצבון גדול שהכל מתאספים והן יעמדו חוץ (פסקי מהרא"י
סי' קל"ב).
משנה ברורה
סימן פח
(א) כדי וכו'
- וגם כי הקרי בא מקלות ראש וד"ת צריך להיות באימה ויראה ברתת וזיע כמו בעת נתינתה:
(ב) ואח"כ
בטלו - ומ"מ מי שירצה לנהוג ולטבול תע"ב ודוקא אם עי"ז לא יעבור זמן
ק"ש ותפלה ואפשר דאפילו אם עי"ז יתבטל מתפלה בצבור ג"כ אין נכון להחמיר
בזה:
(ג) אותה
תקנה - שהיתה גזירה שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בה ובטלוה משום ביטול תורה ומשום ביטול
פריה ורביה:
(ד) המנהג
- ומ"מ יש אנשי מעשה שנוהגין בתקנה זו וטובלין א"ע לקריין ואם קשה עליהם
הטבילה רוחצין א"ע בט' קבין. וכתבו האחרונים שארבעים סאה מים שאובים כשרים לטבילה
זו וכן הט' קבין הוא ג"כ במים שאובים ואפילו משלשה כלים. ובאופן שלא יפסיק משפיכת
כלי א' עד שיתחיל השני אבל יותר מג' כלים אין מצטרפין לשיעור ט' קבין. והנך
ט' קבין צריך שישפוך עליו אבל לא לטבול בתוכם בין אם הם בכלי או בקרקע דכל שהוא דרך
טבילה בעינן דוקא ארבעים סאה ובקרקע כשאר טבילות ומ"מ אם נכנס חציו למקוה ולא
הרכין ראשו לטבול חצי גופו אשר בחוץ רק שפכו עליו מלמעלה ט' קבין מועיל לטהר. כתב בספר
מטה אפרים דבעת שפיכת הט' קבין על האדם יש לו לעמוד זקוף ושתי ידיו מונחים נגד לבו
ולא ידחק אותם בחיבוק הרבה רק בריווח קצת כדי שיבואו המים גם שם ויזהיר לשופכים עליו
שישפכו כנגד גופו ממש. ושיעור ט' קבין עיין בבה"ט שהוא שיעור ט"ו קווארט
פוליש עיין בספר מטה אפרים הנ"ל שכתב דבקווארט שלנו צריך כ"ד קווארט לשפיכת
ט"ק ובשעת הדחק שאין הכלים מחזיקין כ"כ יש להקל בי"ח קווארט. וכן יש
ליזהר בכל זה אותם שנוהגים להטהר בער"ה ועיו"כ ע"י ט' קבין. כתב במ"א
דאף הנוהג טבילה לקרי דוקא בריא או חולה ששמש מטתו אבל חולה שראה קרי לאונסו פטור מכלום
ואין לו רק לרחוץ אותו מקום שלא יהיה מלוכלך מש"ז וכן בריא שראה מים חלוקים פטור
מכלום דלא גזר עזרא ע"ז לענין ד"ת ותפלה ורק לענין תרומה טמא משום מים חלוקים:
(ה) נדה
- כתב רבינו ירוחם יש טועים לומר שהנשים יולדות לא יכנסו לבהכ"נ עד שעברו מ' יום
לזכר ופ' לנקיבה ומנהג טעות הוא וצריך למחות בידם:
(ו) או להתפלל
וכו' - ובבנימין זאב סימן קנ"ג כתב שלא נהגו רק שלא לכנוס לבה"כ ולא לראות
ס"ת וגם כשמתפללת אינה עומדת בפני חברותיה ומשום מנהג וכבוד עושין כן ולא משום
איסור עכ"ל וכן הסכימו האחרונים דצריכה להתפלל בביתה ולברך כל הברכות ובפרט ברהמ"ז
וקידוש שהוא מן התורה וע' במ"א:
(ז) אבל המנהג
וכו' - ובמדינותינו נוהגין היתר לעולם ומברכות ומתפללות ומ"מ לא יסתכלו בס"ת
בשעה שמגביהים אותה להראות לעם [ח"א] עוד כתב שלא יכנסו לבית הקברות עד שיטבלו:
(ח) נוראים
- ומיום ראשון של סליחות ואילך מיקרי ימים נוראים לכל כה"ג וה"ה אם משיאה
בנה או בתה או שהיא בעצמה יולדת שהולכין לבה"כ אחר ד' שבועות שרי אע"פ שהיא
נדה וכיון שמותרים לילך לבה"כ שרי ג"כ להתפלל בכל זה לכו"ע:
ביאור הלכה
סימן פח
* וכן פשט
המנהג - עיין במ"ב מש"כ דאותן הנוהגים בטבילה אפ"ה חולה לאונסו פטור
מכלום. קצת נראה דחולה נקרא לענין זה מי שהוא חלוש וראיה לזה מברכות כ"ב לענין
ת"ח עי"ש ברש"י ד"ה אפשר. ודע עוד דמה שמסתפק בשע"ת לענין
חציצה בטבילת בע"ק מצאתי בספר האשכול שזכינו עתה לאורו שכתב בהדיא דאין פוסל חציצה
בזה. אך ביש חציצה ברוב גופו משמע שם דפוסל גם בזה:
רמב"ם
הלכות חמץ ומצה פרק ב הלכה ד
אין בודקין
לא לאור הלבנה ולא לאור ג החמה ולא לאור ד האבוקה אלא לאור הנר, במה דברים אמורים בחורים
ובמחבואות אבל ה אכסדרה שאורה רב אם בדקה לאור החמה דיו, ואמצע החצר אינו צריך בדיקה
מפני שהעופות מצויים שם והן אוכלין כל חמץ שיפול שם.
טור אורח
חיים סימן תלג
והבדיקה צריך
שתהיה לאור הנר ולא לאור הלבנה ולא לאור החמה אפילו אם בודק ביום כגון שלא בדק בליל
י"ד ובודק ביום י"ד אפילו הכי צריך לבדוק לאור הנר ומיהו אכסדרה כיון שאורה
רב נבדקת לאורה ואפילו בחדר אין צריך נר כנגד החלון אבל מצדדין צריך נר: אין בודקין
לאור האבוקה מפני שאינו יכול להכניסו לחורין ולסדקין וגם ירא שמא ישרוף בו הבית ויהא
לבו טרוד ולא יבדוק יפה וכתב א"א הרא"ש ז"ל ע"כ נוהגין באשכנז
שאין בודקין אלא בנר של שעוה אבל לא בנר של חלב שמא יטיף על הכלים ולא בנר של שומן
שמא יטיף על כלי החלב ולא בנר של שמן שירא שמא יטיף על הבגדים וגם אינו יכול להכניסו
לחורין ולסדקין: ובודק בכל המקומות שיש לחוש שמא הכניסו בהן חמץ כגון אוצרות יין שמסתפקין
מהן ובמקום שמצניעין שם דגים קטנים והמלח והעצים והנרות והתמרים שפעמים שהם כלים בתוך
הסעודה והשמש הולך להביא מהם ופתו בידו ומטעם זה כל חדרי הבית והעליה צריכין בדיקה
שפעמים אדם נכנס בהן ופתו בידו: ואוצרות שכר במקום שרגילין בו חשיבי כאוצרות יין להצריכן
בדיקה במסתפק מהן אבל אוצרות יין שאין מסתפק מהן ואוצרות שמן אפילו אם נסתפק מהן ומקום
שמצניעין שם דגים גדולים אין צריכין בדיקה שאין דרך לכנוס בהן בתוך הסעודה מפני שידוע
כמה צריכין לסעודה ומביאין הכל קודם הסעודה וחורי הבית וזיזין הבולטין מן הכותלין שאין
גבוהין הרבה ולא נמוכין הרבה צריכין בדיקה אבל הגבוהין שאין יד האדם מגעת שם והנמוכין
פחות מג' טפחים אין צריכין בדיקה ובירושלמי חשיב גבוהים למעלה מי' טפחים ואינו נראה
שעיקר תשמיש אדם הוא למעלה מי' אלא כדפרישית שאין יד האדם מגעת שם: גג היציע והמגדל
שהוא משופע ואינו ראוי לתשמיש א"צ בדיקה אפילו הוא בתוך הבית וכן רפת בקר ולולין
של תרנגולים ומתבן וכן חצר אינה צריכה בדיקה לפי שהעופות לא יניחו שום חמץ שלא יאכלוהו:
חור שבין יהודי לחבירו כל אחד בודק עד מקום שידו מגעת והשאר מבטלו בלבו ודיו ושבין
יהודי לעכו"ם אין צריך בדיקה כלל: כותל שנשתמשו בו חמץ בחורין ונפל ונעשה גל אפילו
אינו גבוה ג' טפחים כדי חפישת הכלב א"צ לבדוק תחתיו כיון שיש בו סכנת עקרב שמצויין
בגלים חיישינן שמא אחר שישלים בדיקתו שאין עסוק במצוה יחפש אחר מחט שנאבד לו ויבא לידי
סכנה והני מילי בסתם אבל בידוע שיש תחתיו חמץ אם אינו גבוה ג' טפחים צריך לבדוק אחריו
ולהוציאו משם במרא וחצינא בענין שאין בו סכנה ואם יש עליו גובה ג' טפחים מבטלו בלבו
ודיו: מטה החולקת כל הבית מכותל לכותל קאמר רשב"ג אם יש תחתיה עצים ואבנים א"צ
לבדוק אלא צדה החיצון שכלפי החוץ ואם אין תחתיה עצים ואבנים אם היא גבוהה בודק אף צדה
הפנימי שיכול לעבור תחתיה ואם היא נמוכה א"צ לבדוק צדה הפנימי שאינו יכול לעבור
תחתיה וא"א הרא"ש ז"ל לא הביא זה בפסקיו ולא רב אלפס ואפשר משום שהן
דברי יחיד דלרבנן לעולם אינו בודק אלא צד החיצון: מרתף שמסדרין בו שורות של חביות זו
אצל זו עד שנתמלא כולו וחוזרים ומסדרים שורות אחרות על התחתונות עד הקורה א"צ
לבדוק אלא שורה העליונה פי' שורה אחת על פני רוחב המרתף ולא על כל שטח המרתף אלא עליונה
הרואה את הקורה ואת הפתח ואחרת למטה ממנה ויש פוסקין העליונה כדפרישית ואחרת לפנים
ממנה וא"א הרא"ש ז"ל פסק כסברא ראשונה: ירושלמי בתי כנסיות ובתי מדרשות
צריכין בדיקה שמכניסין בהן חמץ בעבורים ובראשי החדשים פי' בסעודה שעושין בעיבור השנה
ובעיבור ר"ח הילכך שלנו נמי צריכין בדיקה לפי שהתינוקות מכניסין בהם חמץ: כתב
ראב"ן בני אדם המכבדין חדריהם בי"ג בניסן ומכוונין לבדוק החמץ ולבער ונזהרין
שלא להכניס שם עוד חמץ אע"פ כן צריכין בדיקה בליל י"ד:
בית יוסף
אורח חיים סימן תלג
א והבדיקה
צריך שתהיה לאור הנר ולא לאור הלבנה וכו'. בפרק קמא דפסחים (ז:) תנו רבנן אין בודקין
לא לאור החמה ולא לאור הלבנה ולא לאור האבוקה אלא לאור הנר ומקשו בירושלמי (פ"א
ריש ה"א) וכי יש חמה בלילה ומשני תפתר בשלא בדק כדתנן (י:) אם לא בדק אור לארבעה
עשר בודק ארבעה עשר שחרית הדא אמרה אפילו ביום צריך בדיקה לאור הנר:
ומה שכתב
רבינו אפילו אם בודק ביום. אינו מכוון דמשמע דקאמר לא מיבעיא בלילה שאין בודקין לא
לאור הלבנה ולא לאור החמה אלא אפילו אם בודק ביום אינו יכול לבדוק לאורם והיכי שייך
לומר שאין בודקין בלילה לאור החמה וצריך לומר שהאפילו נמשך לכגון שלא בדק בליל ארבעה
עשר וכו' כלומר לא מיבעיא אם מוצא עצמו בליל ארבעה עשר ואינו רוצה לבדוק אז אלא להמתין
למחר כדי לבדוק לאור החמה שאינו רשאי וצריך לבדוק בלילה לאור הנר אלא אפילו אם מוצא
עצמו ביום ארבעה עשר ולא בדק עדיין אינו יכול לבדוק לאור החמה. וכבר ראיתי מי שכתב
דהכי קאמר לא מיבעיא בני אדם המכבדים בתיהם שבמקרה נמשך להם הביעור וכיון שלא דקדקו
לבדוק יפה נזהירם שיבדקו עכשיו לאור הנר אלא אפילו אותו שלא בדק כלל עד יום ארבעה עשר
שהיה לנו לומר כיון שלא כיבד ביתו כלל ידקדק בבדיקתו ואם כן יבדוק לאור החמה אפילו
הכי צריך נר ואינו נראה בעיני: וכתב הר"ן בריש פסחים (א: ד"ה ואיכא) איכא
מאן דאמר שאם בא להקדים לבדוק בשלשה עשר שרשאי והוא שיבדוק לאור הנר שאפילו ביום צריך
אור הנר כדמשמע בירושלמי (שם) הילכך כי תנא אין בודקין לאור החמה מיתוקמא או שעבר ולא
בדק ליל ארבעה עשר או שבא להקדים לבדוק בשלשה עשר וכן דעת הרז"ה (ד.) וליתא דהתם
בירושלמי משמע שאם בא להקדים ביום שלשה עשר אינו רשאי דאמרינן התם ולמה בלילה אמר רבי
יוסי שאין בדיקת הנר יפה אלא בלילה ואמרינן תו התם מבואות האפלים מהו לבדקם בתחלה ביום
לאור הנר מילהון דרבנן אמרי לא כמא דמנהר בליליא מנהר ביממא הילכך רב נחמן בר יצחק
הכי קאמר בשעה שבני אדם מצויים בבתיהן שהם פנויים ובשעה שאור הנר יפה לבדיקה כדאמרן
שאורו מבהיק בלילה יותר מביום ולפיכך אם בא להקדים לבדוק ביום שלשה עשר לאור הנר אינו
רשאי עכ"ל ודברי הרב המגיד בפרק ב' (חו"מ ה"ד) כהרז"ה אבל דברי
הרא"ש (סי' יא) ורבינו נוטים לסברת הר"ן וכך הם דברי רבינו ירוחם (נ"ה
ח"א לח ע"ג) וכן כתב רבינו בסוף סימן זה בשם ראב"ן (קס:) והכי נקטינן:
ומיהו אכסדרה
כיון שאורה רב וכו'. שם (ח.) אהא דתנו רבנן אין בודקין לאור החמה האי אור החמה היכי
דמי אילימא באכסדרה הא אמר רבא אכסדרה לאורה נבדקת לא צריכא לארובה שבחדר ודהיכא אי
לבהדי ארובה היינו אכסדרה אלא לצדדין. ומכאן יתבאר לך בהדיא דהא דאכסדרה נבדקת לאורה
בבודק ביום הוא וכן כתב הרא"ש והרמב"ם (שם). וכתב רבינו ירוחם (נ"ה
ח"א לח ע"ג, לט ע"ג) דדוקא אכסדרה אבל בית אחר אף על פי שיש בו אור
הרבה צריך לבדקו לאור הנר ונראה שכתב כן מפני מה שאמרו בארובה שבחדר ולא ביאר כל צרכו
שהיה לו לפרש דהיינו דוקא לצדדין אבל באמצע החדר בודק לאור הארובה:
שולחן ערוך
אורח חיים סימן תלג סעיף א
הבדיקה צריך
שתהיה (א) [א] לאור הנר ולא לאור הלבנה. (ב) א <א> ואם עבר ולא בדק ליל י"ד
כשבודק ביום י"ד, לא יבדוק לאור החמה (ג) אלא לאור הנר. (ד) ב <ב> ואכסדרה
שאורה רב, (ה) ג אם בדקה לאור החמה, (ו) דיו; וה"ה (ז) ד כנגד ארובה שבחדר.
משנה ברורה
על שולחן ערוך אורח חיים סימן תלג סעיף א
(א) לאור
הנר - ובליל י"ד שאז בני אדם מצויים בבתיהם ואור הנר יפה אז לבדיקה משא"כ
ביום אין האור מנהיר כבלילה ותקנו הבדיקה דוקא ע"י אור הנר שעל ידה יוכל לבדוק
גם בחורין וסדקין ואם הקדים ובדק יום י"ג לאור הנר צריך לחזור ולבדוק ליל י"ד
כתקנת חכמים ומ"מ נראה דאין לברך אז בלילה על הבדיקה דיש פוסקים דבדיעבד יצא בבדיקה
ראשונה אכן אם בדק בליל י"ג לאור הנר שבלילה אור הנר יפה לבדיקה ונזהר היטב שלא
להכניס חמץ א"צ לחזור ולבדוק כן הסכימו רוב אחרונים והרוצה להחמיר על עצמו לחזור
ולבדוק עכ"פ לא יברך אז:
(ב) ואם עבר
- אבל לכתחלה אסור לדחות הבדיקה על יום י"ד וכנ"ל:
(ג) אלא לאור
הנר - שעל ידה יוכל לחפש היטב במחבואות בחורים ובסדקים:
(ד) ואכסדרה
- הוא מקום שיש לה ג' דפנות וקירוי ואורה רב ע"י דופן רביעית שפתוחה לגמרי:
(ה) אם בדקה
לאור החמה - ג"ז מיירי כשעבר ולא בדק ליל י"ד ובודק ביום י"ד דבאכסדרה
שאורה רב א"צ לנר ודי באור החמה ומה שכתב לשון דיעבד משום דלכתחלה גם באכסדרה
צריך לבדוק בליל י"ד. ומבואר בש"ס דמי שלא בדק בלילה ובודק ביום יבדוק בצפרא
משום דזריזין מקדימין למצות ולא יאכל מקודם שיבדוק [אחרונים]:
(ו) דיו
- ולענין אם מותר לבדוק ביום י"ג לאורה לכתחלה אסור אלא צריך להמתין על ליל י"ד
ובדיעבד נראה דאין צריך לבדוק שנית ועיין במ"א סוף הסימן שכתב שמ"מ יחזור
ויבדוק עכ"פ חדר אחד בלילה ע"ש:
(ז) כנגד
ארובה שבחדר - ארובה מקרי מה שבאמצע הגג וה"ה נגד החלונות שבכתלים ודוקא נגד ארובה
ונגד החלון ממש ששם אורן רב משא"כ מן הצדדין אף ששם יש ג"כ אור אין דומה
לאכסדרה ואפילו נגד החלון ממש דוקא כשאין בו זכוכית אבל כשיש בו זכוכית דינו כמן הצדדין:
בית יוסף
אורח חיים סימן תלג
ב אין בודקין
לאור האבוקה. ברייתא כתבתיה בסמוך:
ומה שכתב
מפני שאינו יכול להכניסה וכו'. שם בגמרא:
וכתב אדוני
אבי ז"ל על כן נוהגים באשכנז שאין בודקין אלא בנר של שעוה וכו'. שם וכן כתב הגהות
מיימון בפרק ב' (דפוס קושטא ה"ד):
שולחן ערוך
אורח חיים סימן תלג סעיף ב
<ג>
אין בודקין (ח) לאור האבוקה אלא לאור הנר, (ט) ה ולא בנר של חלב, ולא של שומן, (י)
ולא של שמן, (יא) אלא בנר של שעוה. (הגה: והוא יחידי, אבל שתי נרות ביחד, (יב) ו אפי'
קלועים, דינם כאבוקה) (מהרי"ל בשם אגודה).
משנה ברורה
על שולחן ערוך אורח חיים סימן תלג סעיף ב
(ח) לאור
האבוקה - שאין יכול להכניסו לחורין ולסדקין וגם שהוא מתיירא שמא ישרוף הבית ולא יוכל
לבדוק יפה ואין בודקים בעצים דמשחא (שקורין קי"ן) שאורו ג"כ גדול כעין אבוקה:
(ט) ולא בנר
של חלב וכו' - שהוא מתיירא שמא יטיף על הכלים ויפסידם:
(י) ולא של
שמן - שהוא מתיירא להכניסו לחורין ולסדקין פן ישפוך השמן. ובדיעבד אם בדק לאור האבוקה
אינו חל הבדיקה וצריך לחזור ולבדוק לאור נר יחידי ושל חלב ושל שומן בדיעבד חל הבדיקה
ובשל שמן יש דעות בין האחרונים אי חל בדיעבד:
(יא) אלא
בנר של שעוה - ואם אין לו נר של שעוה יכול לבדוק באותן נרות שבדיעבד יוצא בהן [אחרונים]:
(יב) אפילו
קלועים - ר"ל וכ"ש אם דבקן ביחד דחשיב אבוקה אלא אפילו קלועים ס"ד דכחד
נר דמי קמ"ל [מ"א] ומפמ"ג משמע דכל שאוחזן בידו יחד ואין מפרידן זה
מזה חשיב אבוקה ונר שיש לו שתי פתילות כמו שעושין עתה בנר של חלב לפעמים דיש הפרש בין
פתילה לפתילה חשיב אבוקה [שם]: