גמ' פסחים דף י: - כא.
אורך השיעור הקולי ברי"ף ר"ן ושו"ע הוא 29:51 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 10:32 דקות .
1)עכבר שנכנס לבית
בדוק וככר בפיו, ונכנס אחריו ומצא פירורין אפילו כדי כל הככר, צריך לחזור לבדוק
הבית
2)חמץ מו' שעות
ולמעלה ביום י"ד, אסור בהנאה
3)י"ד שחל
להיות בשבת, בודקין ליל שלשה עשר
רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ב הלכה ט
ראה תינוק שנכנס לבית בדוק ובידו ככר ונכנס אחריו ומצא פירורין אינו צריך
בדיקה שחזקתו שאכלה ואלו הפירורין שנפלו ממנו בשעת אכילה שדרך התינוק לפרר בעת אכילתו
ואין דרך עכבר לפרר, ואם לא מצא פירורין כלל צריך לבדוק.
טור אורח חיים סימן תלח
עכבר שנכנס לבית בדוק וככר בפיו ונכנס אחריו ומצא פרורין אפי' כדי כל
הככר צריך לבדוק כל הבית שאין דרכו של עכבר לפרר והני פרורין מעלמא אתו וצריך לבדוק
אחר הככר שהכניס העכבר ותינוק שנכנס וככר בידו ונכנס אחריו ומצא פרורין כדי כל הככר
א"צ לבדוק שדרכו של תינוק לפרר ואנו תולין הפירורין בככר שהכניס התינוק אבל אם
אין בפירורים כדי כל הככר צריך לבדוק ואם עכבר נכנס וככר בפיו ועכבר יוצא וככר בפיו
או עכבר לבן נכנס וככר בפיו ושחור יוצא וככר בפיו או עכבר נכנס וככר בפיו וחולדה יוצאה
וככר בפיה או שחולדה יוצאה ועכבר וגם הככר בפיה מיבעיא בכולהו אם צריך לבדוק אם לאו
ורבו בהן הדיעות והמחוור שבכולם אם לא ביטל צריך לחזור ולבדוק דהוי ספק דאורייתא ואם
ביטל הוי ספיקא דרבנן וא"צ לבדוק ותו מיבעיא ככר למעלה על הקורה אם צריך סולם
להורידו ואם הוא בבור אם צריך סולם להעלותו ואם הוא בפי נחש אם צריך חבר להוציאו ולא
איפשיטו וגם באלו רבו הדיעות ודינא דהנך כדינא דקמייתא שאם ביטל א"צ לבדוק ואם
לא ביטל צריך לבדוק. אבל הראב"ד כתב דהנך בעיין לאו לכתחלה בעי אם צריך להוציאו
אם לאו דודאי צריך שאם לא כן הוה ליה כמטמין בבורות אלא כשבדק וביטל מיירי ולאחר איסורו
מצא ומיבעיא אם צריך להוציאו אם לאו ואין דבריו נראין שאין כאן הטמנה דכיון שביטלו
אינו שלו והא דאמרינן שלא יטמין בבורות היינו כשלא ביטלו וכ"כ הרמב"ם ז"ל
על ההיא דככר בבור שמבטלנו ודיו וכתב עליו הראב"ד שטעה ונראה שלא טעה:
בית יוסף אורח
חיים סימן תלח
א עכבר שנכנס לבית בדוק וכו' ותינוק שנכנס וככר בידו וכו'. מימרא בפרק
קמא דפסחים (י:):
ומה שכתב רבינו אבל אם אין בפירורין כדי כל הככר צריך לבדוק. כן כתבו
שם התוספות (ד"ה מפני) והר"ן (ה. ד"ה ומצא) אבל אין כן דעת הרמב"ם
(פ"ב ה"ט) שכתב ראה תינוק שנכנס לבית בדוק ובידו ככר ונכנס אחריו ומצא פירורין
אינו צריך לבדוק שחזקתו שאכלו ואלו הפירורין שנפלו הימנו בשעת אכילה שדרך התינוק לפרר
בעת אכילתו ואם לא מצא פירורין כלל צריך לבדוק עד כאן לשונו ומשמע בהדיא דבמצא פירורין
פחות מכדי כל הככר קאמר דאינו צריך לבדוק ומיהו היכא דמצא פירורין כדי כל הככר יש לדון
בדבריו דאפשר דבהא נמי תלינן בתינוק דכיון שדרכו לפרר שמא פירר ולא אכל ממנו כלום ואפשר
דלא תלינן בתינוק שדרך התינוק לפרר בשעת אכילה קאמר וכיון שנמצאו שם פירורין כדי כל
הככר אי אפשר לומר כן וחוששין שמא פירורין אלו ממקום אחר באו וככר של תינוק הוא טמון
בחורי הבית וצריך לבדוק אחריו והראשון נראה יותר:
ואם עכבר נכנס וככר בפיו וכו' מיבעיא בכולהו אם צריך לבדוק אם לאו. הכל
שם:
ועל מה שכתב אם לא ביטל צריך לחזור ולבדוק דהוי ספיקא דאורייתא. יש לדקדק
דיבטל ותו ליכא ספיקא דאורייתא ואפשר לומר דכיון דחל הספק קודם הביטול הוי ספיקא דאורייתא
ואף על פי שיבטל אחר כך לא מהני דלעולם הוי בחזקת שאינו בדוק וצריך לקיים בו מצות חכמים
כמו בכל בית שאינו בדוק ועוד אכתוב בזה בסמוך (לקמן ד"ה ומ"ש רבינו וכן)
אצל חילוק סברת רבינו מסברת הראב"ד ויש להרמב"ם דרך אחרת בפשיטות בעיות אלו
בפרק ב' מהלכות חמץ ומצה (ה"ח - ט, יג) ולפי שאינו דבר מצוי לא כתבתי:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תלח סעיף א
<א> עכבר שנכנס לבית בדוק (א) וככר בפיו, ונכנס אחריו (ב) ומצא
פירורין (ג) אפילו כדי כל הככר, (ד) א צריך לחזור לבדוק (ה) הבית אחר הככר שהכניס;
לפי (ו) ב שאין דרכו של עכבר לפרר, והני פירורין מעלמא אתו ולא מאותו ככר. <ב>
אבל אם ג תינוק נכנס לבית בדוק וככר בידו ונכנס אחריו (ז) ומצא פירורין, אינו צריך
לחזור ולבדוק (ח) שחזקתו שאכלו, ואלו הפירורין שנפלו ממנו בשעת אכילה, (ט) שדרך התינוק
לפרר. וי"א (י) שאם אין בפירורין כדי כל הככר, (יא) צריך לחזור ולבדוק. (<ג> דיני עכבר נכנס ויוצא השמיט הרב, הואיל ולא שכיחי).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תלח סעיף א
(א) וככר בפיו וכו' - ואפילו אם היה הככר קטן שיוכל עכבר לאכלו ואפילו
ביטל החמץ אפ"ה לא תלינן לקולא מטעם ספיקא דרבנן משום דכיון דידעינן בודאי שהעכבר
גרר החמץ לפנינו אין ספק מוציא מידי חזקת ודאי איסור:
(ב) ומצא פירורין - אבל אם מצא ככר שלם אין צריך בדיקה דתלינן דזהו הככר
שהכניס העכבר ודוקא בביטל אבל בלא ביטל דהוא מלתא דאורייתא לא תלינן להקל וצריכין לבדוק
עדיין כל הבית אם לא שהכירו שזהו שנטל העכבר:
(ג) אפילו כדי כל הככר - וכ"ש אם היו רק מעט פירורין בודאי לא תלינן
שאכלו ונפל ממנו הפירורין בעת אכילתו:
(ד) צריך לחזור לבדוק וכו' - ודוקא שראינו עכבר נכנס עם חמץ אבל מצא סתם
חמץ בבית אחר בדיקתו א"צ לחזור ולבדוק כל הבית בשביל זה [מקור חיים]:
(ה) הבית - עיין מ"א דבית פירושו חדר וא"צ בדיקה אלא אותו חדר
שראינו שנכנס לשם אבל שאר חדרים הפתוחים לאותו חדר תלינן להקל וא"צ לבודקם אם
ביטל החמץ או שהיה הככר קטן ואם לא ידענו כלל לאיזה חדר נכנס עיין סימן תל"ט ס"ב
בהג"ה ובמש"כ שם:
(ו) שאין דרכו - וה"ה כלב או תרנגול אין דרכן לפרר:
(ז) ומצא פירורין - ודוקא באופן זה שמצא פירורין שרגלים לדבר שאכלו אבל
לא מצא פירורין אין לתלות שאכלו דאין ספק מוציא מידי ודאי חמץ וצריך לחזור ולבדוק אותו
חדר שראה שנכנס שם התינוק ודוקא בתינוק שאין בו דעת אבל ביש בו דעת נאמן לומר שאכלו
כולו [מ"א]:
(ח) שחזקתו שאכלו - ואפילו לא ביטלו:
(ט) שדרך התינוק לפרר - ולדעה זו אין נ"מ בין אם היו רק מעט פירורין
בין אם היו כדי כל הככר:
(י) שאם אין בפירורין וכו' - דאל"כ חיישינן שמא שייר התינוק:
(יא) צריך לחזור ולבדוק - והעיקר כסברא ראשונה אך אם לא ביטל וכבר עבר
הזמן שאין יכול לבטל יש להחמיר לחזור ולבדוק. כתב המקור חיים דעכו"ם שנכנס עם
חמץ בבית הבדוק א"צ לחזור ולבדוק הבית דדוקא בעכבר ותינוק חיישינן שדרכן להטמין
משא"כ בעכו"ם אין דרכן בכך אלא או לאכלו או להוליכו לביתו:
רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק א הלכה ט
ואסרו חכמים לאכול חמץ מתחלת שעה ששית כדי שלא יגע באיסור תורה, ח ומתחלת
שעה ששית יהיה החמץ אסור באכילה ובהנייה כל שעה ששית מדברי סופרים ושאר היום משביעית
ולמעלה מן התורה. שעה חמישית אין אוכלין בה חמץ גזרה משום יום המעונן שמא יטעה בין
חמישית לששית, ואינו אסור בהנייה בשעה חמישית, לפיכך תולין בה תרומה ולחם תודה וכיוצא
בהן מחמץ שהוא קדש לא אוכלין ולא שורפין עד שתגיע שעה ששית ושורפין הכל.
טור אורח חיים סימן תמג
חמץ משש שעות ולמעלה ביום י"ד אסור מה"ת ולוקין עליו אע"פ
שבעל העיטור כתב שאינו אלא מדרבנן ובעל המאור כתב שמותר לאוכלו עד הלילה שבאכילתו משביתו
והרמב"ם ז"ל כתב שלוקין עליו משש שעות ולמעלה ולזה הסכים א"א ז"ל
וכדי להתרחק האדם מן העבירה הוסיפו חכמים לאוסרו עוד ב' שעות דהיינו
מתחלת שעה חמישית ומיהו כל שעה חמישית מותר בהנאה ויכול למוכרו לעכו"ם אפילו הרבה
ביחד שודאי לא יאכלו קודם הפסח ואפי' כותח ויכול להאכילו לבהמה ובלבד שיעמוד עליהם
לראות שלא יצניעו ממנו ויבער מה ששיירו ממנו ומתחלת שעה ששית ומעלה אסרוהו גם בהנאה
ואם קידש בו אשה אינה מקודשת כיון שאסרוהו בהנאה לכל ישראל הלכך ישראל שהיה בידו חמץ
של חבירו בפקדון והגיע הפסח יעכבנו עד שעה חמישית ואם לא באו בעליו ימכרנו לעכו"ם
ואם לא מכרו צריך לבערו בזמן איסורו אפי' אם אינו חייב באחריותו מעשה וקנתה שפחה נכרית
ירקות בחמץ אחר שש והתירם ר"ת לפי שאינו תופס דמיו כדאמרינן בחולין חמצן של עוברי
עבירה לאחר הפסח מותר מפני שהן מחליפין:
בית יוסף אורח חיים סימן תמג
א חמץ משש שעות ולמעלה ביום ארבעה עשר אסור מן התורה וכו'. בפרק כל שעה
(כח.) תניא חמץ בין לפני זמנו ובין לאחר זמנו עובר עליו בלאו דברי רבי יהודה רבי שמעון
אומר חמץ לפני זמנו ולאחר זמנו אינו עובר עליו בלא כלום ופירש רש"י לפני זמנו
משש שעות עד שתחשך: וכתב הרא"ש (סי' ד) הראב"ד (בהשגות פ"א ה"ח,
ובהשגות על בעה"מ ז.) ובעל המאור (ז. ד"ה מני) ובעל העיטור (ח"ב
הל' בעור חמץ קכה.) פסקו כרבי שמעון אלא שבעל העיטור כתב דלרבי שמעון אסור בהנאה מדרבנן
ובעל המאור כתב דמותר באכילה עד הלילה דבאכילתו הוא משביתו והרמב"ם (פ"א
ה"ח) כתב שלוקין עליו משש שעות ולמעלה וכן כתב הר"י אבן גיאת (ספר מאה שערים
ח"ב עמ' פא) וכן נראה לי דאף על גב דקיימא לן כרבי שמעון (ל.) בלאחר זמנו בלפני
זמנו קיימא לן כרבי יהודה כסתם מתניתין בריש פרקין (כא.) עבר זמנו אסור בהנאתו
וכן רבי עבד עובדא כוותיה כההיא (יג.) דיוחנן חקוקאה שצוה למכרו לגוים בשעה חמישית
עד כאן לשונו וכתב הרב המגיד בפרק א' שדעת הגאונים כדעת הרמב"ם. וכן פשט המנהג
בכל ישראל לאסרו בהנאה משש שעות ולמעלה והגס לבו בהוראה להתייהר בפני עמי הארץ להורות
קולא בדבר על סמך בעל המאור ראוי לנזיפה דהא אפילו דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור
אי אתה רשאי להתירם בפניהם (פסחים נ: וש"נ) כל שכן בדבר זה שכל חכמי ישראל אוסרים
אין דבריו של בעל המאור שהוא יחיד עומדים בפני הרבים ועוד שהוא דבר שפשט איסורו בכל
ישראל לפי שאבותיהם פסקו הלכה כדברי האוסרים:
וכדי להתרחק האדם מן העבירה הוסיפו חכמים לאסרו עוד שתי שעות וכו'. משנה
בפרק קמא (יא:) רבי מאיר אומר אוכלין כל חמש ושורפין בתחלת שש רבי יהודה אומר אוכלין
כל ארבע ותולין כל חמש ושורפין בתחלת שש ואיפסיקא הלכתא בגמרא (יג.) כרבי יהודה ומפרש
בגמרא (יב:) דטעמא דרבי יהודה גזירה משום יום המעונן:
ומה שכתב ומיהו כל שעה חמישית מותר בהנאה וכו'. בריש פרק ב' (כא.) תנן
כל שעה שמותר לאכול מאכיל לבהמה לחיה ולעופות ומוכרו לנכרי ומותר בהנאתו ואמרינן בגמרא
דמתניתין דלא כרבי יהודה דאי רבי יהודה הא איכא שעה חמישית דאינו אוכל ומאכיל ואמאי
דתנן ומוכרו לנכרי פריך בגמרא פשיטא ומשני לאפוקי מהאי תנא דתניא (שבת יח:) בית שמאי
אומרים לא ימכור אדם חמצו לנכרי אלא אם כן יודע בו שיכלה קודם הפסח ובית הלל אומרים
כל שעה שמותר לאכול מותר למכור רבי יהודה בן בתירא אומר כותח וכל מיני כותח אסור למכור
שלשים יום קודם לפסח ופירש רש"י דרבי יהודה בן בתירא ס"ל כבית שמאי. ואנן
קיי"ל כבית הלל הילכך הכל מותר וכמו שכתב רבינו:
ומה שכתב במאכיל לבהמה חיה ועוף שיעמוד עליהם שלא יצניעו ממנו וכו'. שם
(כא.) אהא דתנן מאכיל לבהמה חיה ועוף עביד בגמרא צריכותא וכתב הרא"ש (סי' א)
והפירוש הנכון נראה לי מאכיל לבהמה חיה ועוף והוא עומד עליהם עד שיאכלו ולא יעלים עיניו
מהם עד שיאכלו ויבער המשוייר:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תמג סעיף א
חמץ מו' שעות ולמעלה ביום י"ד, (א) א [א] אסור בהנאה, (* (ב) אפי'
חמצו של א"י אסור ליהנות ממנו) (טור סימן ת"ן וריב"ש סימן י"ח
/ת'/), ואסרוהו חכמים (ג) <א> ב שתי שעות קודם דהיינו מתחלת שעה חמישית, ומיהו
כל שעה חמישית מותר בהנאה ורשאי למוכרו לא"י, אפילו (ד) הרבה ביחד שודאי לא יאכלנו
קודם פסח; ויכול להאכילו לבהמה חיה ועוף, (ה) ובלבד שיעמוד עליהם לראות שלא יצניעו
ממנו, ויבער מה ששיירו ממנו, ומתחלת שעה ששית ולמעלה, * (ו) <ב> אסרוהו גם בהנאה.
הגה: ובשנת העיבור שהיום ארוך, אלו הארבע שעות (ז) לפי ענין היום ומותר לאכול חמץ
(ח) עד ג שליש היום (רמב"ם בפירוש המשנה ריש ברכות ומהרי"ו), * (ט) <ג>
וי"א עד ב' שעות קודם חצות (תה"ד סימן קכ"א).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תמג סעיף א
(א) אסור בהנאה - מדאורייתא ויליף בגמרא מדכתיב לא תאכל עליו חמץ כלומר
על קרבן הפסח וקבלו חז"ל דר"ל לא תאכל חמץ משעה שראויה לשחיטת הפסח דהיינו
מחצות היום ואילך שהוא בין הערבים ומשעה שאסור באכילה אסור בהנאה אכן עדיין אין על
אכילתו חיוב כרת עד הלילה וכן לענין בל יראה ובל ימצא הסכימו כמה פוסקים דאין עובר
במה שמשהה החמץ משש שעות ומעלה כ"ז שלא הגיע ימי הפסח גופא מדכתיב שבעת ימים שאור
לא ימצא בבתיכם וגו' ולא יראה לך שאור בכל גבולך שבעת ימים ומ"מ אף שאינו עובר
בבל יראה עובר בכל רגע ורגע שמשהה החמץ בביתו על מ"ע דחשביתו שאור מבתיכם דקאי
על ע"פ משש שעות ולמעלה כמבואר בש"ס:
(ב) ואפילו חמצו של עכו"ם - דהא באורייתא לא כתיב חמצך אלא חמץ סתמא
בין דישראל ובין דעכו"ם והאי דינא עקרו הובא בפוסקים לענין פסח והרמ"א העתיקו
הכא להשמיענו דה"ה דאסור גם משש שעות ולמעלה:
(ג) שתי שעות קודם - הטעם משום יום המעונן דאדם עשוי לטעות אז שתי שעות
כיון שאין שמש זורחת ואפילו חמץ נוקשה שהוא חמץ דרבנן ג"כ אסור באלו השתי שעות
וכ"ש חמץ ע"י תערובות ובתשובת נודע ביהודה סימן כ"א מיקל באכילת נוקשה
בשעה חמישית:
(ד) הרבה ביחד - אפילו דבר שנקרא שם בעליו עליו כגון שמכר אוצר של יין
שרף לא גזרינן שיחשדוהו שמכר לו הישראל בפסח כשיראו שהעכו"ם מחזיק בהן בפסח כיון
שמכר לו עכ"פ בשעה המותרת למכור [אחרונים דלא כב"ח]:
(ה) ובלבד שיעמוד עליהם - ודין זה שייך ג"כ קודם אלו השתי שעות דמליל
י"ד ואילך שמחוייב בבדיקת החמץ מחוייב להזהר בזה:
(ו) אסרוהו גם בהנאה - גזירה אטו שעה שביעית דאסור מן התורה בהנאה וע"כ
אסור אז למוכרו לעכו"ם ולא ליתן לו במתנה ולא להאכילו לבהמה חיה ועוף. אם יש לקבור
מת בע"פ בבוקר אם יש שהות לקוברו וישאר זמן לאכילת חמץ יקברו המת קודם אכילה דהא
אין נכון לבני החבורה לאכול קודם קבורת המת כמבואר בסימן תקכ"ו בט"ז סק"ו
ואם הזמן דחוק ואפשר שלא ישאר זמן לאכילה מוטב לאכול מקודם ולקיים אח"כ ביעור
חמץ בזמנו ואח"כ יתעסקו בצרכי קבורת המת:
(ז) לפי ענין היום - היינו דלעולם חשבינן היום לשתים עשרה שעות וממילא
בימים הארוכים משערים בשעות גדולות ולפיכך בשנת העיבור מותר לאכול עד שליש היום אע"פ
שהיום ארוך יותר משתים עשרה שעות שלנו כגון שמגיע לשליש היום חמש שעות ודע דלפ"ז
ה"ה במדינות שהימים שלפני הפסח קצרים מחלקין הי"ב שעות לשעות קטנות ואינו
רשאי לאכול רק עד שליש אותו היום:
(ח) עד שליש היום - וחושבין את היום מעלות השחר עד צאת הכוכבים כ"כ
הרבה אחרונים וי"א דחושבין מהנץ החמה עד עת השקיעה ועד שליש מזה השיעור יהיה מותר
לאכול חמץ והוא קולא בעניננו ודעת הגר"א כמותם ולכתחלה טוב להחמיר כדעה א':
(ט) וי"א עד שתי שעות וכו' - היינו שעות בינוניות שכל אחת א' מכ"ד
במעל"ע וע"כ אפילו אם היום ארוך מותר לאכול יותר משליש היום והיינו עד סוף
שעה עשירית מחצות הלילה וכן לענין מכירת החמץ מותר לדעה זו עד סוף שעה אחת עשרה וכתבו
הפוסקים שהעיקר כדעה הראשונה ואין לאכול כ"א עד שליש היום וכן לענין מכירת חמץ
שזמנו שעה אחת יותר חשבינן שעות זמניות ומ"מ בדיעבד אם לא מכר עדיין וההפסד מרובה
יש לסמוך אדעה אחרונה ויש לו שהות למכרו עד שעה קודם חצות:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תמג סעיף א
* אפי' חמצו של נכרי אסור ליהנות ממנו - כתבו האחרונים בסי' תמ"ח
דלפ"ז אסור להריח גם פת חמה של עכו"ם. ובח"מ מפקפק בעיקר דינא דריח
פת חמץ ואפילו בישראל לפי מה דקי"ל ביו"ד סימן ק"ח דדבר שאינו עומד
לריח מותר להריח בו וכמו כן לענין פת עיין בדבריו אכן באמת לא ברירא עיקר דבר זה אם
פת אינו עומד לריח עיין לעיל סי' רי"ד בהג"ה ב' דעות בזה ועיי"ש בביאור
הגר"א גם ביו"ד סי' ק"ח גופא איתא לחד מ"ד דבחמץ בפסח דאיסורא
במשהו אמרי' ריחא מילתא עיי"ש ובר מן דין יש לאסור מטעם אחר דשמא יבא לאכלו עיין
במנ"י כלל ל"ו ס"ק ל"ח שהאריך בפרטים אלו והביא שם בשם הרוקח כעין
זה ולעיל סי' רט"ז ס"ב בביאור הלכה ד"ה המוסק כתבנו בכגון זה לאיסור
ובפרט בחמץ דלא בדילא מיניה כולא שתא:
* אסרוהו גם בהנאה - ופשוט דאז אסור למכור לנכרי דהמכירה גופא נחשב הנאה
אכן בדיעבד אם מכר מצדד הפמ"ג בסימן תמ"ח במשב"ז סק"ו דמהני עכ"פ
דלאחר הפסח לא יהא נקרא חמץ שעבר עליו הפסח וכן פסק בספר בנין עולם ובתשובת שואל ומשיב
ח"ב סימן מ' ויש מאחרונים שמצדדין דאפילו אחר שש נמי בדיעבד אם מכר לא נקרא אח"כ
חמץ שעבר עליו הפסח מאחר דלכמה פוסקים לא עבר על בל יראה עד הלילה עיין בנו"ב
תנינא סימן ס"ג ובשאגת אריה סי' ע"ט ועיין בשע"ת סימן תמ"ח סקט"ו
ובנשמת אדם בהלכות מכירת חמץ שאלה א'. והיכא שהשליך אחר חצות את חמצו לר"ה אם
מותר אחר הפסח לחזור ולזכות בו עיין לקמן בסימן תמ"ח בשע"ת ובנ"א הנ"ל
ובשדי חמד:
* וי"א עד ב' שעות קודם חצות - עיין מ"ב והטעם כתוב בתרומת
הדשן דסמכינן אשינויא קמא דגמרא דאין אדם טועה יותר משתי שעות ואלו השעות מסתמא הם
שעות בינוניות ולכאורה לדעה זו יצוייר לפעמים גם חומרא כגון במדינות שהימים שקודם פסח
הם קצרים משלנו לא יהיה מותר באכילה שתי שעות קודם חצות ולדעה ראשונה דחשבינן שעות
זמניות בודאי מותר אפילו בתוך ב' שעות כל זמן שהוא עדיין במשך שליש היום וכן משמע בנהר
שלום ובמור וקציעה ולענ"ד אפשר לומר דבזה גם התה"ד מודה להקל שלא להחמיר
יותר מדעה ראשונה דנהי דסמיך אתירוצא קמא דאין אדם טועה וכו' אבל הלא יש עוד אוקימתא
משום דשעה רביעית זמן סעודה לכל היא ואין אדם טועה בה והני אוקימתי לא פליגי אהדדי
כמו שכתב בתה"ד וא"כ אין לאוסרו באכילה בתוך שתי שעות משום דאתי לטעות עי"ז
לאכול גם אחר חצות דהלא עד שליש היום זמן סעודה לכל היא דמסתמא במדינות שהיום קצר ג"כ
זמן סעודה עד שליש היום אף שנמשך בתוך השתי שעות שקודם חצי היום וא"כ אין אדם
טועה בה ולדינא בלא"ה אין נ"מ דבאופן כזה נוכל לסמוך אדעה ראשונה להקל ובפרט
שהיא העיקר להרבה פוסקים:
רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ג הלכה ג
חל ארבעה עשר להיות ב בשבת בודקין את החמץ בלילי ערב שבת שהוא ליל שלשה
עשר ומניח מן החמץ כדי לאכול ממנו עד ארבע שעות ביום השבת, ומניחו במקום מוצנע והשאר
מבערו מלפני השבת, ואם נשאר מן החמץ ביום ג השבת אחר ארבע שעות מבטלו וכופה עליו כלי
עד מוצאי יום טוב הראשון ומבערו. +/השגת הראב"ד/ חל ארבעה עשר להיות בשבת בודקין
את החמץ בלילי שלשה עשר ומניח מן החמץ. א"א הרב ז"ל (לדף מט) לא כתב כן אלא
בתרומה הוא שמבער ומשייר אבל בחולין אינו מבער כלום אלא בזמנו כר' אלעזר איש ברתותא
וכר' אלעזר בר' צדוק דתרוויהו ס"ל דהדדי וכן עיקר.+
רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ג הלכה ד
היו לו ככרות רבות של תרומה וצרך לשרפה ערב שבת לא יערב טהורה עם הטמאה
וישרוף אלא שורף טהורה לעצמה וטמאה לעצמה ותלויה לעצמה, ומניח מן הטהורה כדי לאכול
עד ארבע שעות ביום השבת בלבד.
טור אורח חיים סימן תמד
ארבעה עשר שחל להיות בשבת בודקין בליל י"ג ומבערין הכל לפני השבת
ומשיירין מזון ב' סעודות לצורך השבת דסעודה ג' זמנה אחר המנחה ואז אינו יכול לעשותה
לא במצה ולא בחמץ וטוב לעשותה בפירות ור"ת היה נוהג לעשותה במצה עשירה שנילושה
במי פירות וכן הורה רש"י לבער הכל לפני השבת ולשייר מזון ב' סעודות ולא לאכול
מצה כדי שיאכל אותה בלילה לתיאבון וטוב לבער בע"ש קודם חצות אע"פ שמותר לאחר
חצות שלא יבאו לטעות בשאר השנים לבער אחר חצות וביום השבת יבטל: תשובה לא"א הרא"ש
ז"ל ששאלת י"ד שחל להיות בשבת אם יכול לומר לעכו"ם להוליך המפה והקערות
חוץ לבית לא ידענא למה צריך להוציא המפה והקערות חוץ לבית אלא ינער המפה ויקנח הקדרות
יפה באצבעו ויטמנם מן העין עם שאר כלי חמץ שנשארו:
בית יוסף אורח חיים סימן תמד
א ארבעה עשר שחל להיות בשבת בודקין בליל שלשה
עשר ומבערין הכל מלפני השבת וכו'. בפרק אלו עוברין (מט.) תנן ארבעה עשר שחל להיות בשבת
מבערין את הכל מלפני השבת דברי רבי מאיר וחכמים אומרים בזמנו רבי אליעזר ב"ר צדוק
אומר תרומה מלפני השבת וחולין בזמנן ובפרק קמא (יג.) תנו רבנן ארבעה עשר שחל להיות
בשבת מבערין את הכל מלפני השבת ושורפין תרומות תלויות וטמאות וטהורות ומשיירין מזון
שתי סעודות מן הטהורות כדי לאכול עד ארבע שעות דברי רבי אלעזר איש ברתותא שאמר משום
רבי יהושע אמרו לא זזו משם עד שקבעו הלכה כמותו: והרי"ף כתב בסוף פרק קמא
(ה.) הא דרבי אלעזר איש ברתותא ובפרק אלו עוברין (טז.) כתב דקיימא לן כרבי אליעזר ב"ר
צדוק דקאי כרבי אלעזר איש ברתותא וכתב הרב רבינו נסים בסוף פרק קמא (ד"ה
ומיהו) בשם ה"ר אפרים דאיכא למידק עליה היאך כתב דקיימא לן כרבי אליעזר ב"ר
צדוק דקאי כרבי אלעזר איש ברתותא והא בתרתי פליגי בחולין ובתרומה בחולין דלרבי
אלעזר איש ברתותא מבערין את הכל ואפילו חולין מלפני השבת ורבי אליעזר ב"ר צדוק
אמר חולין בזמנו ופליגי בתרומה דרבי אליעזר ב"ר צדוק סבר תרומה מלפני השבת בלא
שיור כלל ורבי אלעזר איש ברתותא סבר דמשיירין ממנה מזון שתי סעודות אלו דבריו ז"ל
ואינם נכונים דמאי דקאמר דפליגי בתרומה משום דלא תני רבי אליעזר ב"ר צדוק
שיור בתרומה ליתא שכבר פירש רש"י עלה דההיא דאמר רבי מאיר מבערין את הכל מלפני
השבת דהיינו בשיור דכל היכא דאמרינן מבערין בשיור משמע ודקא קשיא ליה דפליגי בחולין
דרבי אליעזר ב"ר צדוק אומר חולין בזמנן ורבי אלעזר איש ברתותא אומר דמבערין את
הכל מלפני השבת איכא למימר דרבי אלעזר איש ברתותא לא איירי בחולין אלא בתרומה ואף על
גב דאמר הכל כלישנא דרבי מאיר דלקמן אפשר לומר דמשום דתנא תרומות תלויות טמאות וטהורות
תנא הכל ואפילו תימא שאפילו חולין בכלל אפשר שלא קבעו הלכה כמותו אלא בעיקר מחלוקתם
דהיינו תרומה מלפני השבת שעליה נחלקו כדאיתא בגמרא וכיון שכן לא נקטינן כרבי אלעזר
איש ברתותא בחולין ושבקינן רבנן ורבי אליעזר ב"ר צדוק דאמרי חולין בזמנן ועוד
דאמרינן התם (מט.) אמר רבי אליעזר ב"ר צדוק פעם אחת שבת אבא ביבנה וחל ארבעה עשר
להיות בשבת ובא זונין ממונה של בית רבן גמליאל ואמר הגיע זמן לבער את החמץ והלכתי אחר
אבא וביערנו את החמץ דאלמא חולין בזמנן דקיימא לן בכל דוכתא מעשה רב וזה שאמר הרי"ף
דקיימא לן כרבי אליעזר ב"ר צדוק דקאי כרבי אלעזר איש ברתותא בתרומה קאמר דאילו
בחולין פשיטא דקיימא לן כוותיה דרבנן דפליגי עליה דרבי מאיר בחולין כוותיה קיימי ועוד
דקיימא לן מעשה רב עד כאן לשון הרב רבינו נסים: ודבריו תמוהין בעיני דהיאך יעלה על
הדעת שהרי"ף לא בא לפסוק הלכה בחולין אלא בתרומה שהוא דבר שאינו מצוי בזמן הזה
וכבר נודע שאין דרכו של הרי"ף לכתוב אלא דברים הנוהגים בזמן הזה לפיכך נראה לי
דהא דאמר רבי אלעזר איש ברתותא מבערין את הכל מלפני השבת אחולין נמי קאי ומשיירין מהם
מזון שתי סעודות כי היכי דקתני שמשיירין מתרומות טהורות והא דתנן בפרק אלו עוברין
מבערין את הכל מלפני השבת היינו בלא שיור כלל שהרי לא נזכר שום שיור בדבריו וחכמים
אומרים בזמנן פירוש מבערין את הכל לפני השבת חוץ ממה שצריכין לשתי סעודות שמשיירין
אותו לאכול בשבת ואם יותיר ממה ששיירו יבערו אותו בזמנו דהיינו ביום השבת וכן מה שאמר
רבי אליעזר ב"ר צדוק חולין בזמנן הוא בענין זה שמבערין אותן מערב שבת ומשיירין
מזון שתי סעודות והנותר מהם מבערין אותו בזמנו דהיינו בשבת ובדין הל"ל להרי"ף
לכתוב דקיימא לן כחכמים דקיימי כרבי אלעזר איש ברתותא דהא קיימי כוותיה לגמרי אלא שנתכוין
ללמדנו דרבי אלעזר איש ברתותא איירי נמי בחולין אף על פי שאינו מפורש בדבריו ולפיכך
כתב דרבי אליעזר ב"ר צדוק קאי כוותיה ואי אפשר לומר דאתרומה קאי דהא סתמא קתני
בה דמבערין אותו מלפני השבת ובלא שיור משמע והיינו דלא כרבי אלעזר איש ברתותא אלא על
כרחך בחולין קאמר דקאי כוותיה ונמצא לפי זה דלהרי"ף מבערין חולין מערב שבת
ומשיירין מהם מזון שתי סעודות לאכול בשבת וכן דעת הרמב"ם בפרק ג' (ה"ג) וכן
נראה שהיה מפרש רבינו דברי הרי"ף שהרי הרא"ש (פ"א סוס"י יד, פ"ג
סוס"י ו) כתב דברי הרי"ף ממש משמע דסבירא ליה כוותיה ואם היה מפרש אותם כמו
שפירש הר"ן לא היה לו לרבינו לכתוב סתם דעת הרמב"ם ולהשמיט דעת הרא"ש:
ומה שכתב רבינו שבודקין בליל שלשה עשר. כן כתב הרמב"ם בפרק ג' (שם)
ופשוט הוא דאפילו מאן דאמר שאין מבערין לפני השבת מכל מקום צריך לבדוק לפני השבת שהרי
בליל שבת אינם יכולים לטלטל הנר כדי לבדוק:
ומה שכתב רבינו דסעודה שלישית זמנה אחר המנחה. כבר נתבאר בסימן רצ"א
(מג.):
ומה שכתב ורבינו תם היה נוהג לעשותה במצה עשירה. כן כתבו התוספות (צט:
ד"ה לא יאכל) והרא"ש בריש פרק ערבי פסחים (סי' א). ואם עושה הסעודה שלישית
במצה עשירה צריך לעשותה קודם שעה עשירית דמשם ואילך אסור לאכול פת כמו שיתבאר בסימן
תע"א (ריב:):
ומה שכתב וכן הנהיג רש"י (תשובות רש"י סי' נא, מחזור ויטרי
סי' ב וסי' יט) לבער הכל לפני השבת וכו' ולא לאכול מצה כדי שיאכל אותה בלילה לתיאבון.
פירוש שלא תאמר יבער כל חמץ מלפני השבת ולא ישייר כלום ובשבת יאכל מצה דאם כן נמצא
שלא יאכלנה בליל פסח לתיאבון ואין להקשות יבער הכל מלפני השבת ולא ישייר כלום ובשבת
יאכל מצה עשירה דכיון דאין סיפק בידי כל אדם לעשות מצה עשירה לכל השלוש סעודות לא אטרחו
רבנן:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תמד סעיף א
י"ד שחל להיות בשבת, (א) בודקין (ב) ליל שלשה עשר. ומבערים הכל לפני
השבת, * (ג) <א> א ומשיירין [א] מזון שתי סעודות * (ד) לצורך השבת, <ב>
דסעודה שלישית זמנה אחר המנחה ואז אינו יכול לעשותה (ה) לא במצה ולא בחמץ אלא (ו) במצה
עשירה, וצריך לעשותה (ז) <ג> קודם שעה עשירית. הגה: [א*] ובמדינות אלו שאין נוהגין
לאכול מצה עשירה, כדלקמן סימן תס"ב סעיף ד' בהגה, (ח) יקיים סעודה שלישית במיני
פירות ב או בשר ודגים כדלעיל סימן רצ"א סעיף ו' בהגה.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תמד סעיף א
(א) בודקין וכו' - וצריך לברך על הבדיקה וגם לבטל כמו בשאר שנים בליל
י"ד [אחרונים]:
(ב) ליל י"ג - שלמחר בע"ש א"א לבדוק דאין בודקין לאור
החמה וכנ"ל:
(ג) ומשיירין וכו' - וצריך ליזהר להניחו במקום מוצנע וכדלעיל סימן תל"ד
סעיף א':
(ד) לצורך השבת - ובשבת זה משכימים להתפלל ולא יאריכו הרבה כדי שיהיה
להם שהות ולא יבואו לידי מכשול [אחרונים]:
(ה) לא במצה - דהא אסור לאכול מצה בע"פ וכדלקמן בסימן תע"א:
(ו) מצה עשירה - היינו שנילושה במי פירות לבד:
(ז) קודם שעה עשירית - דמשם ואילך אפילו מצה עשירה אסור לאכול כדי שיאכל
מצה לתאבון וכדלקמן בסימן תע"א ס"ב:
(ח) יקיים וכו' במיני פירות - עיין לעיל בסימן רצ"א ס"ה דיש
דעות בפוסקים אם צריך לעשותה דוקא בפת או דסגי ג"כ בשאר דברים ולזה אמר דבשעת
הדחק כזה יכול לסמוך על המקילין וע"ש דיותר טוב בבשר ודגים מבפירות. וה"ה
דיכול לקיים בתבשיל (כגון קניידליך) אך יש נ"מ דזה אינו מותר רק קודם שעה עשירית
והיכא שמקיים בפירות או בבשר ודגים יוכל לקיים אפילו אחר שעה עשירית אך בכ"ז יזהר
שיאכל רק מעט ולא למלא כריסו כדי שיאכל מצה לתיאבון. ועיין באחרונים שכתבו דטוב ג"כ
שיחלק סעודת שחרית של פת לשנים דהא י"א דיוצא בזה ידי סעודה ג' וכ"כ בביאור
הגר"א דנכון לעשות כן אך כ"ז אם יש לו שהות לברך בינתים ולהפסיק איזה שהות
כדי שלא יהיה בכלל ברכה שאינה צריכה:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תמד סעיף א
* ומשיירין מזון שתי סעודות - נקט שתי משום דמדינא אינו מחוייב לבערו
עד סמוך לשבת וא"כ אינו מניח בשעת הביעור רק שתי סעודות לצורך השבת ולפי מנהגינו
בס"ב דמבער הכל קודם חצות כמו בשאר השנים יכול להניח יותר משתי סעודות אם רוצה
לאכול עוד קודם הלילה וכן ברמב"ם כתב סתם ומניח מן החמץ כדי לאכול ממנו עד ארבע
שעות ביום השבת וכ"כ המאמר מרדכי:
* לצורך השבת - עיין בש"ת לענין מי ששכח להפריש חלה מן הפת של חמץ
בע"ש זו דדעת המ"א לקמן בסימן תק"ו דאותו הפת אין לו תקנה לאכול ע"ש
בסק"ח והוא הביא בשם תשובת פמ"א להקל ע"ש וכדבריו מצאתי בספר בגדי ישע
בסימן תק"ו ובנתיב חיים שם ובחידושי רע"א וכולם מסכימים שבמקום הדחק יכול
להפריש אפילו בשבת בחלת חו"ל והחלה יתן לכהן קטן פחות מבן ט' שנים או לגדול שטבל
לקירויו וע"ש עוד בנ"ח וביד אפרים מש"כ עוד בזה ועיין בפמ"ג שם
ואף שהרבה אחרונים העתיקו דברי המ"א להלכה [עיין בא"ר ובח"י ובח"מ
והגר"ז ודה"ח וח"א] מ"מ יש לסמוך על הגדולים הנ"ל להקל כשאין
לו פת אחר לאכול ושלא לבטל עונג שבת דחיובו בפת:
בית יוסף אורח חיים סימן תמד
ב ומה שכתב וטוב לבער בערב שבת קודם חצות.
כן כתב המרדכי בסוף פרק קמא (סי' תקמג) וזה לשונו הנהיג רש"י כשחל ארבעה עשר
להיות בשבת לשרוף חמץ בערב שבת קודם חצות גזירה שמא ישהה אותו לשנה הבאה אחר חצות וצריך
לשרפו שלא יחליף בשאר השנים דקיימא לן (ה: וש"נ) דאין ביעור חמץ אלא שריפה עכ"ל
ורבינו החליף לשון שריפה בלשון ביעור משום דלא ברירא ליה אי הלכתא כרבי יהודה או כחכמים:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תמד סעיף ב
[ב*] טוב לבער בערב שבת (ט) קודם חצות, כדי שלא יבואו לטעות בשאר שנים
לבער אחר חצות. (י) (ג וביום השבת, יבטלנו) (טור).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תמד סעיף ב
(ט) קודם חצות - לאו דוקא ור"ל בתחלת שעה ששית כמו בשאר שנים:
(י) וביום השבת יבטלנו - וכדלקמן בס"ו ואינו צריך לבטל בע"ש
בשעת ביעורו דסוף סוף יהיה צריך לבטל ביום מחר שהרי חוזר וזוכה בפת שמשייר לצורך השבת
ויש לחוש שמא ישאר מהם מעט:
בית יוסף אורח חיים סימן תמד
ג וכתב הכל בו (סי' מח ח ע"ג) בשם רבינו
האי מנהגא דחזי לנא דאין מבשלין דייסא ולא כל דבר שמבשלין שיצטרך הדחה בארבעה עשר שחל
להיות בשבת וכן אין עושין פת צנומה בקערה מכיון שצריך להדיחו עכ"ל וכן כתב בשבלי
הלקט (סוס"י רו) בשם הגאונים (שערי תשובה סי' צג, הלכות פסוקות סי' קנט):
שולחן ערוך אורח חיים סימן תמד סעיף ג
ד אין מבשלין לשבת זה (יא) <ד> דייסא וכיוצא בזה, ואין עושין בו
פת (יב) הצנומה בקערה. הגה: ואם עבר ובשל והמאכל דבוק בקדירה (יג) וא"א לקנחו,
(יד) יש ה להדיחו מעט להעביר החמץ (מהרי"ו).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תמד סעיף ג
(יא) דייסא וכיו"ב - דבר שדרכו לידבק בכלי כי יצטרך להדיחם אחר האכילה
משום איסור חמץ ואסור כיון שאין צריך להם שוב באותו היום כבסימן שכ"ג ס"ו:
(יב) הצנומה - יבשה:
(יג) וא"א לקנחו - דאם אפשר בקינוח לבד אסור להדיח שלא לצורך:
(יד) יש להדיחו מעט - ר"ל רק בכדי שיעבור החמץ וכדמסיים ואע"ג
שהוא שלא לצורך שבת שרינן בדיעבד משום איסור חמץ. ומ"מ אם אפשר להדיח ע"י
עכו"ם עדיף אם א"א בקינוח. כתבו הפוסקים שטוב שיבשלו בכלים חדשים המוכנים
לפסח. וכהיום נהגו בכמה מקומות במדינתנו שאחר התפלה אוכלים מאכלים קרים של חמץ ואחר
חצי היום אוכלים תבשילים חמים שעמדו בתנור ושנתבשלו בכלים של פסח ויוצאים בזה סעודה
ג':
בית יוסף אורח חיים סימן תמד
ד (א) תשובה לאדוני אבי ז"ל ששאלת
ארבעה עשר שחל וכו'. בכלל כ"ד (סי' א) ונראה דביש במפה פירורי לחם דקים מיירי
ומשום הכי קאמר שינער המפה ושוב אינו עובר עליהם שאין בהם שיעור וגם הם נדרסים ברגלים
והם מתבערים מאליהן ואינו צריך להוציא המפה מרשותו ומטעם זה גם כן אינו צריך להוציא
הקערות מרשותו אלא מקנחן יפה באצבעו ואותו קינוח נדרס ברגלים והוא מתבער מאליו:
ד (ב) וההגהות (מיימוניות פ"ג
אות ג) כתבו והרגילים לתת הפת שנשאר לגוי ראוי לתת לו על מנת שלא לצאת בו לרשות הרבים
דרך הערמה ודבר מועט אבל לתת לו על מנת לצאת אסור וענין איסור דבר זה נתבאר בסימן שכ"ה (צה: ד"ה ומ"ש או
אפילו):
שולחן ערוך אורח חיים סימן תמד סעיף ד
אחר שאכל בשבת זה סעודת שחרית, (טו) ו ינער המפה שאכלו בה ויקנח הקערות
באצבעו ויטמנם מן העין עם שאר כלי החמץ, ואם נשאר פת (טז) יכול ליתנו לא"י (יז)
ז על מנת שלא לצאת בו (יח) <ה> לר"ה, (יט) דרך הערמה, (כ) ו ח דבר מועט.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תמד סעיף ד
(טו) ינער המפה - ואותן פירורין דקים וקינוח הקערות אין צריך להוציאן
מרשותו דנדרסין ברגלים ומתבערים מאליהן ומ"מ טוב שיכבד הבית אח"כ ע"י
עכו"ם ואם אין לו עכו"ם יכבד בעצמו ע"י שינוי בבגד [אחרונים]:
(טז) יכול ליתנו וכו' - במתנה גמורה ושרינן זה בשבת לצורך מצוה כדי שלא
יהיה החמץ ברשותו וכמו שנתבאר בסימן ש"ו:
(יז) ע"מ שלא לצאת בו - לאו דוקא ור"ל שלא ע"מ לצאת בו
ואפילו בסתמא שרי ולאפוקי היכא דאמר לו ישראל בהדיא דאסור משום שבות דאמירה לעכו"ם
ומ"מ בעל נפש ראוי שיתנה עמו ע"מ שלא להוציא [כן משמע בהגהת מיימוני שם]:
(יח) לר"ה - אבל לכרמלית דאינו אלא שבות מותר אפילו לומר לו בהדיא
להוציאו דשבות במקום מצוה שרי. ועיין בסימן שמ"ה דיש דעות בפוסקים דר"ה הוא
דוקא בששים רבוא ולדידהו כל עיירות שלנו כרמלית הן:
(יט) דרך הערמה - ר"ל אף דדעתו היה שיוציאנו לחוץ מ"מ שרי כיון
שאינו אומר לו בהדיא:
(כ) ודבר מועט - אבל הרבה אסור דמוכחא מילתא שנותן לו להוציאם מיהו דבר
מועט מותר ליתן לו אפילו כמה פעמים דעכ"פ אינו אלא הערמה ושרי. ודבר מועט הוא
כדי סעודה אחת ובכרמלית מותר בכל גווני וכנ"ל. אם יש לו חמץ הרבה בחדר מיוחד ושכח
למכור אותו בע"ש צריך ליתנו במתנה לנכרי ויכול ליתנו לנכרי מכירו ומיודעו שיודע
בו שיחזיר לו אחר הפסח רק דצריך להקנות לו בקנין המועיל דהיינו בהגבהה או במשיכה שימשכנו
העכו"ם לרשותו ואם החמץ רב שא"א למושכו יקנה לו במסירת המפתח ואף שאסור ליתן
מתנה בשבת לצורך מצוה מותר. ואם ירא ליתן במתנה שמא לא יחזירו לו יש מהאחרונים שמצדדים
דיכול גם למכור לעכו"ם ולא מיקרי מקח וממכר בשבת כיון שאינו עושה אלא להנצל מאיסור
חמץ אבל כמה אחרונים חולקים ע"ז ודעתם דמכירה אסור בכל גווני אפילו אינו לוקח
מעות ממנו כלל אלא קוצץ עמו סכום המקח או מוכרו לו כשער שבשוק בלי קציצת סכום המקח
ומקנה לו החמץ באחד מדרכי הקניה אע"פ שמכירה זו היא לצורך מצות ביעור חמץ לא התירו
חכמים בשבת מקח וממכר גמור אפילו לצורך מצוה וכמו שנתבאר בסימן ש"ו סעיף ו' עיי"ש
במ"ב:
בית יוסף אורח חיים סימן תמד
ה כתב הרמב"ם בפרק ג' (ה"ג) שאם
נשאר מן החמץ ביום שבת אחר ארבע שעות מבטלו וכופה עליו כלי עד מוצאי יום טוב ומבערו:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תמד סעיף ה
אם נשאר חמץ אחר שאכלו, (כא) מבטלו <ו> וכופה עליו כלי עד מוצאי
יום טוב, ומבערו.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תמד סעיף ה
(כא) מבטלו וכופה וכו' - ומיירי דלית כותי או כלב ליתנו לו דאל"ה
אף שכבר עברו ארבע שעות ועומד בשעה חמישית יטלטלו ויתן להם וכן מותר לטלטלו ולהשליכו
לביה"כ אם יש לו ביה"כ בחצירו ואם נשתהה עד שעה ששית דאז אסור בהנאה ואסור
בטלטול אפ"ה שרי ע"י עכו"ם שיזרקו בנהר או לביה"כ:
בית יוסף אורח חיים סימן תמד
ו ומה שכתב וביום השבת יבטל. פשוט הוא מהטעם
שנתבאר בסימן תל"ד (קעח.) דלא סגי בביטול דלילה לפי שחוזר וזוכה בפת ששייר למאכלו
ויש לחוש שמא ישאר ממנו בבית ויעבור עליו:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תמד סעיף ו
אעפ"י שלא ישאר החמץ בבית אחר סעודת שחרית, (כב) <ז> צריך
לבטל החמץ כדרך שהוא מבטל בשאר שנים.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תמד סעיף ו
(כב) צריך לבטל החמץ כדרך וכו' - היינו בסוף שעה חמישית וכנ"ל בסי'
תל"ד ס"ג. ואפילו אם כבר ביטל מאתמול וכנ"ל בסק"י ע"ש: