גמ' ראש השנה דף כט: - ל.
אורך השיעור הקולי ברי"ף ר"ן
ושו"ע הוא 29:00 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 16:00 דקות
1)אין המברך מוציא אחרים אלא אם כן
יאכל וישתה עמהם
2)מדרבנן בכל גווני אין אחד מוציא
חבירו בבהמ"ז אא"כ הוא ג"כ מחוייב בדבר
3)לקטנים יכול לברך אע"פ שאינו
אוכל עמהם, כדי לחנכם במצות
6)יו"ט של ר"ה שחל להיות
בשבת אין תוקעין בשופר
7)ובזמן הזה שחרב המקדש כל מקום שיש
בו בית דין קבוע והוא שיהיה סמוך בארץ ישראל תוקעין בו בשבת
טור אורח חיים סימן ריג
אין המברך מוציא האחרים אא"כ
יאכל וישתה עמהם ואז יוצאים בשמיעתן א שמכוונין אליו אפילו לא יענו אמן וה"מ בברכה
ראשונה אבל בברכה אחרונה אין זימון לפירות אלא לפת וצריכין לחלק וכל אחד יברך לעצמו:
בית יוסף אורח חיים סימן
ריג
ב - ג אין המברך מוציא האחרים אלא אם כן יאכל וישתה עמהם. פשוט בסוף פרק
ראוהו בית דין (ר"ה כט.):
ומ"ש שיוצאין בשמיעתן אפילו לא
יענו אמן. נראה דהיינו מדאסיקנא בפרק לולב הגזול (לח:) דשומע כעונה ובריש פרק שלשה שאכלו (מה:) אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן שנים שאכלו
כאחד אחד יוצא בברכת חבירו והוינן בה מאי קא משמע לן תנינא שמע ולא ענה יצא. וכן כתב
הרשב"א בפרק כיצד מברכין (מב: ד"ה ירושלמי) על מתניתין דהיו יושבין לאכול
כל אחד ואחד מברך לעצמו וכן כתב גם כן הר"ן בפרק הקורא את המגילה עומד (יג: ד"ה
אבל) אמתניתין (מגילה כג:) דאין פורסין על שמע דשומע כעונה בין בעונה אמן בין בלא עונה
וזה לשון הרמב"ם בפרק א' (מהל' ברכות הי"א) כל השומע ברכה מן הברכות מתחלתה
ועד סופה ונתכוין לצאת בה ידי חובתו יצא ואף על פי שלא ענה אמן. ונראה שלמד זה
שצריך שישמענה כולה מדאמרינן בסוף פרק אלו דברים (נג:) אמתניתין דעונין אמן אחר ישראל
המברך למימרא דישראל כי לא שמע כולה ברכה עונה אמן וכי לא שמע היכי נפיק אמר חייא בר
רב בשלא אכל עמהם ואף על פי שדברי הרמב"ם שמצריך שישמע כל הברכה מתחלתה עד סופה
אמורים אצל יוצא בשמיעה לבד בלא עניית אמן הוא הדין דאפילו עונה אמן אינו יוצא אלא
אם שמע כל הברכה מתחלתה ועד סופה שהרי מאי דמשמע בגמרא שאינו יוצא אלא בשמיעת כל הברכה
בעונה אמן היא וכן כתב רבינו בסימן רט"ו (קצא:) עונין אמן אחר ישראל המברך אף
על פי שלא שמע כל הברכה אלא הזכרת השם ומוקמינן לה בשלא אכל אבל אם אכל ונתחייב בברכה
אינו יוצא עד שישמע כל הברכה: ובסימן רי"ט (קצה.) כתב רבינו בשם הרא"ש דאף
על גב דשומע יוצא בשמיעה בלא עניית אמן היינו דוקא כשהמברך חייב גם כן בברכה אבל היכא
שאין המברך חייב באותה ברכה צריך לענות ואם לאו אינו יוצא וכבר כתב הוא שם היכי משכחת
לה ברכה שאין המברך חייב בה ולא תהיה ברכה לבטלה כלומר שאם מברך לבטלה אין העונה אחריו
אמן נפטר מאותה ברכה. והרמב"ם כתב בפ"א (שם) כל העונה אמן אחר המברך הרי
זה כמברך והוא שיהיה המברך חייב באותה ברכה היה המברך חייב מדברי סופרים והעונה חייב
מן התורה לא יצא ידי חובתו עד שיענה או עד שישמע ממי שהוא חייב בה מן התורה כמוהו:
ומ"ש רבינו שיוצאין בשמיעתן שמכוונים
אליו. דמשמע שצריך שיתכוין לצאת וכן מה שכתב הרמב"ם כל השומע ברכה וכו' ונתכוין
לצאת בה ידי חובתו יצא אתי כמאן דאמר מצות צריכות כוונה ולדעתו הכי נמי צריך המברך
להתכוין להוציאו כדאיתא בסוף פרק ראוהו בית דין (שם כט.) דאילו למאן דאמר אינן צריכות
כוונה אף על פי שלא נתכוין לצאת וגם חבירו לא נתכוין להוציאו כיון ששמע יצא כדאיתא
התם:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן ריג סעיף ב
אין המברך מוציא אחרים אלא אם כן יאכל
וישתה עמהם, ואז יוצאים בשמיעתן שמכוונין אליו, אפילו לא יענו אמן.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן ריג סעיף ב
(יד) מוציא אחרים - בברכת הנהנין דדוקא
בברכת המצות שכל ישראל ערבין זה בזה וכשחבירו אינו יוצא ידי המצוה כאלו הוא לא יצא
לכן יכול לברך אפילו מי שאינו חייב בברכה זו משא"כ בברכת הנהנין שאינו חוב המוטל
עליו כשאר מצות דלא ליתהני ולא לבריך ואפילו אם אינם יודעים בעצמן לברך. וזה הסעיף
שייך בין לברכה ראשונה ובין לברכה אחרונה ועיין לעיל בסימן קס"ז סי"ט:
(טו) ואז יוצאים בשמיעתן - ואם
אינו אוכל ושותה עמהם אף בדיעבד לא יצאו דהא ברכתו הוי לבטלה כיון שאינו אוכל בעצמו
ואיך יצאו על ידו ואפילו ענו אמן על הברכה אם לא שמה שלא אכל ושתה המברך היה בשוגג
או באונס כגון שנשפך הכוס אחר הברכה וכה"ג דבעת הברכה לא היה לבטלה אז יוצאין
אחרים על ידו:
(טז) שמכוונין אליו - והוא ג"כ
יכוין להוציאם וכדלקמיה בס"ג:
(יז) אפילו לא יענו אמן - דקי"ל
דשומע כעונה והרי הוא כמברך בעצמו. וכ"ז לענין דיעבד אבל לכתחלה לבד מה שמצוה
לענות אמן על כל ברכה ששומע מישראל כדלקמן בסימן רט"ו עוד יותר יש חיוב לכתחלה
לענות אמן בברכה שמתכוין לצאת בה כדי להורות בפועל שמסכים לברכת המברך [אחרונים].
כתבו הפוסקים אם כמה אנשים עושים מצוה אחת מצוה לכתחלה שאחד יברך לכולם דברוב עם הדרת
מלך ועיין לעיל בסימן וי"ו בשע"ת סק"ו ובסימן ח' ס"ה ובמ"ב
ובסימן רצ"ח ובתבו"ש סימן י"ט:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קצז סעיף ד
חברים שאכלו כאחד, קצתם אכלו כדי שביעה
וקצתם לא אכלו אלא כזית, אם כולם יודעים לברך מצוה שיברך אותו שאכל כדי שביעה ויוציא
את האחרים; ואם אין יודעים כולם לברך, מי שאכל כזית יכול להוציא אף אותם שאכלו כדי
שביעה. הגה: י"א שאינו חייב לברך מדאורייתא אם לא שתה והוא תאב לשתות (מרדכי
פ' ג' שאכלו וב"י בשם כל בו ושבלי לקט); וטוב ליזהר לכתחלה אם מקצתן שתו ומקצתם
לא שתו, שיברך מי ששתה (דברי עצמו).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קצז סעיף ד
(כג) מצוה וכו' - דכיון דהרבה מהם
אכלו כדי שביעה ומחוייבים בבהמ"ז מן התורה מוטב שיוציאם ג"כ אותו שאכל כדי
שביעה ומחוייב מן התורה כמותו. וכתבו האחרונים דכ"ז אם מוציאם בבהמ"ז אבל
אם מברכים כל אחד בפני עצמו אלא שאחד מזמן עליהם לא קפדינן כולי האי ולכתחלה יכול לזמן
עליהם אף מי שלא אכל כ"א כזית:
(כד) יכול להוציא וכו' - דמן התורה
יכול להוציא חבירו בבהמ"ז אע"פ שלא אכל כלל כיון שחבירו כבר אכל וחייב לברך
וכל ישראל ערבים זה בזה אלא מפני שאומר שקר במה שאומר שאכלנו והוא לא אכל הצריכוהו
חכמים שיאכל כזית מתחלה ועיין במ"א שמסתפק דלפ"ז אם הם רק שנים דבלא"ה
אינם מזמנים אפשר דיכול להוציא חבירו שאינו יודע לברך אפילו אם לא אכל כלל ומצדד להחמיר
וכ"כ בא"ר דמדרבנן בכל גווני אין אחד מוציא חבירו בבהמ"ז אא"כ
הוא ג"כ מחוייב בדבר וכן מוכח בהדיא בחידושי הרא"ה לברכות ובריטב"א
ר"ה כ"ט ובשיטה מקובצת ברכות דף מ"ח ע"ש:
(כה) י"א שאינו חייב וכו' - דס"ל
דמה דדריש ר"מ בגמרא ואכלת זו אכילה ושבעת זו שתיה הכוונה דאם שתה לאחר אכילה
אז חייב לברך ואם לאו אינו חייב אלא מדרבנן:
(כו) והוא תאב לשתות - דאם אינו תאב
לשתות לכו"ע חייב מדאורייתא אף בלי שתיה:
(כז) וטוב ליזהר לכתחלה - ר"ל
דלפי פסק המחבר מקודם דאם יש מי שמחוייב בדבר מדאורייתא שיודע לברך מצוה שיברך הוא
להוציא אחרים טוב לחוש גם לשיטה זו שיברך מי ששתה אחר אכילתו להוציא אחרים דהוא מחוייב
בודאי מדאורייתא אם לא שאותן ששתו אין יודעין לברך דאז יוכל להוציא אותן אפילו מי שלא
שתה וכמו שכתב גם המחבר לענין כדי שביעה:
(כח) שיברך מי ששתה - ואעפ"כ
אם מקצתן אכלו לשובע ולא שתו ומקצתן לא אכלו לשובע ושתו מוטב שיברכו אותן שאכלו לשובע
דחייבין מדאורייתא לדעת הפוסקים אף שלא שתו ודעת המרדכי בשם הרא"מ דעת יחידאה
היא. מי שהיה שבע קודם שאכל ואכל אכילה גסה שלא היה צריך לאותה אכילה אעפ"כ אם
נהנה גרונו מאותה אכילה מברך עליו לפניו ולאחריו ומוציא אחרים ואם נפשו קצה עליו ואינו
נהנה גרונו אינו ראוי לברך לא לפניה ולא לאחריה לפי שזו אינה חשובה אכילה כלל לכל מצות
שבתורה כמו שנתבאר בסימן תע"ו ובסימן תרי"ב:
טור אורח חיים סימן קסז
מי שאינו אוכל אין יכול לברך ברכת
המוציא להוציא האוכלין דתנן לא יפרוס אדם פרוסה לאחר אא"כ אוכל עמו אבל פורס הוא
לבניו ולבני ביתו אע"פ שאינו אוכל כדי לחנכם במצות:
בית יוסף אורח חיים סימן
קסז
יט מי שאינו אוכל אינו יכול לברך ברכת המוציא וכו' דתנן לא יפרוס אדם פרוסה
לאחר וכו'. ברייתא היא בסוף (פ"ב) [פ"ג] דראש השנה (כט:) ופירש רש"י
לא יפרוס ברכת המוציא כדאמרינן לעיל שאינה חובה עליהם לא יאכלו ולא יברכו: ואיכא למידק
הא דתניא אבל פורס הוא לבניו ולבני ביתו במאי מיירי אי בקטנים אפילו לאחרים נמי דאטו
לאחרים אסור לחנכם במצות ואי בגדולים אמאי פורס להם לימא נמי בהו כיון שאין חובה עליהם
לא יאכלו ולא יברכו ועוד דלישנא דכדי לחנכם במצות לא שייך שפיר בגדולים ועוד דבגמרא
איבעיא לן ברכת הלחם של מצה וברכת היין של קידוש היום מהו ופשטינן לה מדרב פפי הוה
מקדש לאריסיה ואם איתא ליכא למיפשט מינה מידי דשאני התם דאריסיה בכלל בני ביתו הוה
ואע"פ שאינו אוכל מותר לפרוס להם וצריך לומר דודאי בבניו ובני ביתו הקטנים דוקא
קתני דפורס להם אע"פ שאינו אוכל אוכל עמהם כדי לחנכם במצות אבל אחרים אע"פ
שהם קטנים כיון שיש להם על מי שיסמוכו לחנכם לא יפרוס להם. ועוד יש לומר שכל שהם
קטנים מותר לפרוס להם לחנכם אע"פ שאינם מבני ביתו והא דנקט בניו ובני ביתו לאו
דוקא אלא אורחא דמילתא נקט שאין קטנים מצויים לאכול אצל גדול אלא אם כן הוא אביהם או
בעל ביתם:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קסז סעיף יט
מי שאינו אוכל אינו יכול לברך ברכת
המוציא להוציא האוכלים, אבל לקטנים יכול לברך אע"פ שאינו אוכל עמהם, כדי לחנכם
במצות.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קסז סעיף יט
(צא) אינו יכול לברך - אפילו אין השומע
יכול לברך בעצמו:
(צב) ברכת המוציא - וה"ה בכל
ברכת הנהנין דדוקא ברכת המצוה שכל ישראל ערבים זה בזה וכאשר חבירו לא יצא ידי המצוה
הוי כאלו הוא לא יצא משו"ה יכול להוציא אפילו הוא כבר יצא ידי המצוה משא"כ
בברכות הנהנין שאע"פ שהן חובה על הנהנה לברך דאסור ליהנות מהעוה"ז בלא ברכה
מ"מ בידו שלא ליהנות ולא לברך לפיכך אותו שאינו נהנה אין נקרא מחויב בברכה זו
ועיין לקמן סי' קצ"ז ס"ד במ"ב לענין בהמ"ז:
(צג) אבל לקטנים וכו' - ואפילו
קטנים דעלמא שאין חנוכם מוטל עליו מדינא ג"כ מותר לברך עמהם כשרוצים ליהנות ואין
יודעים לברך בעצמן וכ"ש כשהם מבני ביתו ולגדולים אפילו לבני ביתו נמי לא:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תקפה סעיף ב
קודם שיתקע יברך: לשמוע קול שופר,
ויברך: שהחיינו; הגה: ואין חילוק בין אם יברך לעצמו, או שכבר יצא ומברך להוציא אחרים,
אפילו הכי מברך התוקע שתי ברכות הנזכרות (ב"י ותה"ד); ויתקע תשר"ת ג' פעמים, ותש"ת ג' פעמים, ותר"ת ג' פעמים;
הגה: וטוב לתקוע בצד ימין, אם אפשר לתקוע בכך (מנהגים), וכן יהפוך השופר למעלה, שנאמר: עלה אלהים בתרועה
(תהילים מז, ו') (רוקח ומהרי"ל).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תקפה סעיף ב
(ד) יברך לשמוע וכו' - ר"ל שלא
יאמר לתקוע בשופר דלאו בתקיעה תליא מילתא אלא בשמיעה שהרי התוקע ולא שמע קול שופר לא
יצא כמו שנתבאר בסימן תקפ"ז ע"ש ולא יאמר בקול דמשמע לעשות רצונו ובדיעבד
אם בירך לתקוע בשופר או על תקיעת שופר או לשמוע בקול שופר יצא. אם נטלו השופר באמצע התקיעות והביאו לו שופר
אחר א"צ לברך אבל בין ברכה לתחילת התקיעות צריך לברך:
(ה) או שכבר יצא וכו' - האחרונים
העלו דבאופן זה שכבר יצא התוקע בעצמו טוב יותר שיברכו השומעים בעצמן שתי הברכות אא"כ
אינם יודעים לברך בעצמן אז יברך בשבילן להוציאן ומנהג העולם להקל להוציאן בכל גווני
ואין למחות בהם כי כן הוא עיקר מדינא כמו שכתב הפר"ח והגר"א. מי שנסתפק
לו אם שמע קול שופר [או נטל לולב] ביום א' שהוא מן התורה תוקע ואינו מברך וביום ב'
שאינו אלא מד"ס א"צ לתקוע דספק ד"ס להקל:
(ו) ויתקע תשר"ת ג' פעמים וכו'
- טעם לסדר זה עיין לקמן בסימן תק"צ סעיף א' וב':
(ז) בצד ימין - של פיו משום דכתיב
והשטן עומד על ימינו לשטנו:
(ח) אם אפשר לתקוע בכך - ואם א"א
לו אין להקפיד אף אם יעמידנו בצד שמאל וגם פי השופר לצד שמאל:
(ט) וכן יהפוך השופר למעלה וכו' -
ר"ל שטוב שיהפוך פי השופר למעלה ולא לצדדין:
רמב"ם הלכות ברכות
פרק א הלכה י
כל הברכות כולן אף ע"פ שבירך
ויצא ידי חובתו מותר לו לברך לאחרים שלא יצאו ידי חובתן כדי להוציאן, חוץ מברכת ההנייה
שאין בה מצוה שאינו מברך לאחרים אלא אם כן נהנה עמהן, אבל ברכת ההנייה שיש בה מצוה
כגון אכילת מצה בלילי הפסחים וקידוש היום הרי זה מברך לאחרים ואוכלין ושותים אף על
פי שאינו אוכל עמהן.
טור אורח חיים סימן תרצב
מי שקורא לחולה אע"פ שהוא יצא
כבר יברך להוציא מי שקורא לו דקי"ל כל הברכות אע"פ שיצא מוציא תוספתא קרא
בין עומד בין יושב בין שבירך לפניה ולא לאחריה בין לאחריה ולא לפניה או שלא בירך כלל
לא לפניה ולא לאחריה יצא:
בית יוסף אורח חיים סימן
רעג
[ד (א)] יכול אדם לקדש לאחרים וכו'. כן כתב הרא"ש בריש פרק ערבי פסחים
(סי' ה) וכתב דהכי משמע מדאמרינן התם דמקדשין בבית הכנסת להוציא אורחין ידי חובתם ומסתמא
אחד מבני העיר מקדש להם:
ומ"ש דאע"ג דבברכת היין
אינו יכול להוציא אחרים וכו' עד אע"פ שאינו נהנה. פשוט סוף פרק ראוהו בית דין
(ר"ה כט:), ומיהו כתב המרדכי בפרק ערבי פסחים (לה.) דקידוש דשחרית אינו יכול להוציא
אחרים אם הוא מתענה כיון שאינו מברך אלא ברכת הנהנין לבד, אבל רבינו ירוחם כתב בח"א
(סו.) שאע"פ שאינו מברך אלא ברכת הנהנין כיון דמשום דמצוה לקדש הוא מברך מוציא
את אחרים וכיוצא בזה כתב רבינו בסימן תפ"ד שנחלקו הפוסקים לענין אם יכול להוציא
אחרים מברכת בורא פרי האדמה דטיבול ראשון אע"פ שאינו טועם עמהם ודעת הרא"ש
(פרק ע"פ סי' לו) שיכול להוציא וכן נראה מדברי הרי"ף (שם כז:) והכי נקטינן:
ומ"ש וצריך ליזהר שלא יטעום עמהם
וכו'. נתבאר בסימן רס"ט גבי המקדש בבית הכנסת אסור לו לטעום שכן כתב הרא"ש
בפרק ערבי פסחים (סי' ה) וכן כתב רבינו ירוחם בח"א (שם) והגהות בפרק כ"ט
(ה"ח אות מ), והמרדכי בפרק ערבי פסחים (שם) כתב שמור"ם אוסר והר"ש בשם
השר מקוצי מתיר: ומה שכתוב בהגהות (מיימוניות) פרק כ"ט (דפוס קושטא ה"ח)
וז"ל ואותם בני אדם שעושים קידוש לאלמנות בביתם וחוזרין לאכול בביתם, האלמנות
יוצאות והם אינם יוצאים לכך נהגו לשתות בבית האלמנות עכ"ל צריך לומר דמיירי בשאין
להם יין בביתם ולפי שמצוה מדברי סופרים לקדש על היין שותים כוס יין בבית האלמנות כי
היכי דיהא שם מקום סעודה וכדברי הגאונים שכתב רבינו בסמוך שאם שתה כוס יין שחייב עליו
ברכה יצא ידי קידוש וגומר סעודתו במקום אחר, ויותר נכון להגיה לכך נהגו שלא לשתות בבית
האלמנות וכן הוא בסמ"ק (סי' רפא הגהות הר"פ): כתב המרדכי בפרק ב' דמגילה
(סי' תשצח) שנשאל ה"ר טוביה איך סגי נהור פוטר בניו ובני ביתו מקידוש לרבי יהודה
דאמר (ב"ק פז.) סומא פטור מן המצות והשיב לתת טעם לדבר דאפילו לרבי יהודה שפיר
מוציא אחרים ידי חובתן:
[ד (ב)] ובה"ג חילק
אם בא אצל אחרים שאין יודעין לקדש וכו'. חילוק זה כתוב בכל בו (סי' לא, לד ע"ג)
בשם הריא"ג וטעמו משום דהא דאמרינן (ר"ה כט.) כל הברכות אע"פ שיצא מוציא
הני מילי להוציא את שאינו בקי אבל לא להוציא את הבקי:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן רעג סעיף ד
יכול אדם לקדש לאחרים אע"פ שאינו
אוכל עמהם, דלדידהו הוי מקום סעודה. ואע"ג דבברכת היין אינו יכול להוציא אחרים
אם אינו נהנה עמהם, כיון דהאי בפה"ג הוא חובה לקידוש, כקידוש היום דמי ויכול להוציאם
אע"פ שאינו נהנה. הגה: ואפילו בקידוש של יום בשחרית בשבת, מותר לעשות כן (רבינו
ירוחם וב"י בשם הרי"ף והרא"ש והטור סי' תפ"ד). והוא שאינם יודעים.
ואם עדיין לא קידש לעצמו, יזהר שלא יטעום עמהם, שאסור לו לטעום
עד שיקדש במקום סעודתו.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רעג סעיף ד
(טז) לקדש לאחרים - וה"ה דלקטנים
מותר לקדש אע"פ שאינו אוכל עמהם כדי לחנכם במצות והוא שאינם יודעים לקדש בעצמם
וכדלקמיה לענין גדול:
(יז) עמהם - ואפילו אם כבר יצא לעצמו:
(יח) עמהם - דקי"ל כל ברכות הנהנין
אין אדם מוציא את חבירו אם הוא עצמו אינו נהנה אז רק בדבר שהוא חוב כגון קידוש וכיוצא
בו אדם מוציא חבירו וכמבואר הכל בסימן קס"ז סי"ט וכ"ף:
(יט) ואפילו וכו' - ר"ל אף
דשם כל הקידוש הוא רק בפה"ג לבד מ"מ כיון דהיא מצוה ועיקרו נתקן שלא בשביל
הנאה אלא מצוה עליו כשאר מצות משו"ה מוציא אחרים אע"פ שאינו נהנה כקידוש
הלילה ולא דמי לברכת המוציא של שבת של כל השלש סעודות דאינו מוציא אם אינו אוכל עמהם
דאף שהם חוב אין החוב עליו משום מצוה אלא כדי שיהנה מסעודת שבת ואין להמצוה עצמה חוב
דהא אם הוא נהנה ממה שמתענה א"צ לאכול כדאיתא בסימן רפ"ח ע"כ אין מוציא
אחרים אם אינו אוכל עמהם. ואם קידש על הפת אז מוציא גם בברכת המוציא דהאי ברכת המוציא
כברכת בפה"ג לקידוש היין דמיא:
(כ) והוא שאינם יודעים - דאם יודעים
לקדש בעצמם אינו יכול להוציאם בקידוש שלו אם אינו יוצא אז בעצמו בהקידוש והפר"ח
בסימן תקפ"ה חולק וס"ל דבכל גווני יוכל להוציאם ובספר ארצות החיים סימן ח'
מסיק ג"כ דמדינא יכול להוציא בכל גווני אך לכתחלה המצוה שיקדש בעצמו כיון שהוא
בקי וגם חבירו המוציאו אינו יוצא עתה בהקידוש. ואשה אלמנה שאינה יודעת בעצמה איך לקדש
לא תוכל ליכנס בבית אחר לשמוע קידוש כיון שאינה סועדת שם כלל אלא יכנס אחר לביתה לקדש
לפניה ומהני זה אף שהוא אינו יוצא עתה בהקידוש:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רעג סעיף ד
* והוא שאינם יודעים - עיין במ"ב
וכן נראה לענ"ד דבדיעבד מוציא בכל גווני דכל הברכות אע"פ שיצא מוציא אפילו
לבקי כידוע להמעיין בסימן ח' ס"ה באחרונים שם ובהג"א ספ"ג דר"ה
ובר"ן על המשנה דאין פורסין את שמע ומש"כ בב"י פה צע"ג ונראה דמשו"ה
נייד הפר"ח בסימן תקפ"ה ופסק דבכל גווני יוצא ונראה דכונת הטור הוא למצוה
בעלמא לכתחלה:
רמב"ם הלכות שופר
וסוכה ולולב פרק ב הלכה ו
יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת
אין תוקעין בשופר בכל מקום, אף על פי שהתקיעה משום שבות ומן הדין היה שתוקעין יבא עשה
של תורה וידחה שבות של דבריהם, ולמה אין תוקעין גזירה שמא יטלנו בידו ויוליכנו למי
שיתקע לו ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים, או מוציאו מרשות לרשות ויבא לידי איסור סקילה,
שהכל חייבים בתקיעה ואין הכל בקיאין לתקוע.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תקפח סעיף ה
יו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת
אין תוקעין בשופר. הגה: ואסור לטלטלו, אם לא לצורך גופו ומקומו (אור זרוע והגהות
אשירי ס"פ במה מדליקין).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תקפח סעיף ה
(יג) אין תוקעין בשופר - גזירה שמא
יטלנו בידו לילך אצל בקי ללמוד ויעבירנו ד"א בר"ה:
(יד) ואסור לטלטלו - דהוא כלי שמלאכתו
לאיסור:
(טו) לצורך גופו - שרוצה לשאוב בו
מים וכה"ג ודוקא בשבת מותר דכיון דאין תוקעין לא הוקצה למצותו משא"כ ביו"ט
אף שאין איסור טלטול בשופר אפילו כל היום [וכדלקמן בסימן תקצ"ו בט"ז ס"ק
ב'] מ"מ להשתמש בו אסור שהרי הוקצה למצותו וכמו לענין אתרוג עיין בסימן תרס"ה:
רמב"ם הלכות שופר
וסוכה ולולב פרק ב הלכה ח
כשגזרו שלא לתקוע בשבת לא גזרו אלא
במקום שאין בו בית דין, אבל בזמן שהיה המקדש קיים והיה בית דין הגדול בירושלם היו הכל
תוקעין בירושלם בשבת כל זמן שבית דין יושבין, ולא אנשי ירושלם בלבד אלא כל עיר שהיתה
בתוך תחום ירושלם, והיתה רואה ירושלם לא שתהיה בתוך הנחל, והיתה שומעת קול תקיעת ירושלם
לא שתהיה בראש ההר, והיתה יכולה לבוא בירושלם לא שיהיה נהר מפסיק ביניהם, אנשי אותה
העיר היו תוקעים בשבת כירושלם, אבל בשאר ערי ישראל לא היו תוקעין. +/השגת הראב"ד/ כשגזרו שלא לתקוע בשבת לא גזרו אלא במקום שאין
בו בית דין. א"א ההפוכין שהפך זה המחבר את הענינים ולא הביא אותם כסדר התלמוד
הם גרמו לו לשנות הדברים ממה שהן והיה לו לומר בכאן אסרו בתחלה לתקוע בעיר אפילו בירושלים
אבל במקדש היו תוקעין וכו' אבל משחרב בית המקדש וכו' ואע"פ שאין צורך להזכיר כלל,
וגם בזה טעה כי בזמן בית המקדש לא היו תוקעין אלא במקדש אבל משחרב תוקעין כל הסמוך
לה.+
רמב"ם הלכות שופר
וסוכה ולולב פרק ב הלכה ט
ובזמן הזה שחרב המקדש כל מקום שיש
בו בית דין קבוע והוא שיהיה סמוך בארץ ישראל תוקעין בו בשבת, ואין תוקעין בשבת אלא
בבית דין שקידשו את החדש אבל שאר בתי דינין אין תוקעין בהן אף על פי שהן סמוכין, ואין
תוקעין אלא בפני בית דין (גדול) בלבד כל זמן שהן יושבין ואפילו ננערו לעמוד ולא עמדו
תוקעין בפניהם, אבל חוץ לבית דין אין תוקעין, ולמה תוקעין בפני בית דין מפני שבית דין
זריזין הן ולא יבאו התוקעין להעביר השופר בפניהם ברשות הרבים שבית דין מזהירין את העם
ומודיעין אותן.