גמ' ראש השנה דף לב:
אורך השיעור הקולי ברי"ף ר"ן
ושו"ע הוא 15:39 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 16:27 דקות
1)אחד מן התורה משלים בו, ואם השלים
בנביא יצא
2)אין אומרים הלל בראש השנה ויום
הכפורים
3)ר"ה שחל להיות בשבת אומרים
צדקתך, במנחה
4)אחר תוקע ולא ש"צ, כדי שלא
יתבלבל; ואם הוא מובטח שחוזר לתפלתו, רשאי לתקוע
5)הנוטל שכר לתקוע שופר בר"ה, או
כדי להתפלל או לתרגם בשבתות וי"ט, אינו רואה מאותו שכר סימן ברכה
רמב"ם הלכות שופר
וסוכה ולולב פרק ג הלכה ח
שלש ברכות אמצעיות אלו של ראש השנה
ויום הכפורים של יובל שהן מלכיות וזכרונות ושופרות מעכבות זו את זו, וצריך לומר בכל
ברכה מהן עשרה פסוקים מעין הברכה, שלשה פסוקים מן התורה, ושלשה מספר תילים, ושלשה מן
הנביאים, ואחד מן התורה משלים בו, ואם השלים בנביא יצא, ואם אמר פסוק אחד מן התורה
ואחד מן הכתובים ואחד מן הנביאים יצא, ואפילו אמר ובתורתך ה' אלהינו כתוב לאמר ואמר
פסוק של תורה והפסיק שוב אינו צריך כלום.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תקצא סעיף ד
אומרים עשרה פסוקים של מלכיות, וי' של זכרונות, וי'
של שופרות בכל ברכה; ג' מהם של תורה, ג' של כתובים, ג' של נביאים וא' של תורה; ואם
רצה להוסיף על אלו י', רשאי (מיהו אם לא התחיל בשום
פסוק רק אמר: ובתורתך כתוב לומר, יצא) (טור).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תקצא סעיף ד
(ז) אומרים עשרה וכו' - כנגד י' פסוקים
של הללו אל בקדשו וכנגד עשרת הדברות וכנגד עשרה מאמרות שבהם נברא העולם [גמרא]:
(ח) מלכיות - לקבל עליו מלכות שמים
וזכרונות שעי"ז יעלה זכרונינו לפניו לטובה ובמה בשופר [גמרא]:
(ט) ואחד של תורה - ואם השלים בנביא
יצא [שם]:
(י) רק אמר ובתורתך וכו' - לשון זה
לאו דוקא ור"ל שאומר ככתוב בתורתך ובזה נחשב כאלו הזכיר אותן הפסוקים בפיו:
(יא) יצא - עיין במ"א דדוקא דיעבד
אבל לכתחלה יש ליזהר לומר כולם. עוד כתב דצ"ל ג"כ וכ"כ בדברי קדשך וכן
נאמר ע"י עבדיך הנביאים:
רמב"ם הלכות שופר
וסוכה ולולב פרק ג הלכה י
המנהג הפשוט בסדר התקיעות של ראש השנה
בצבור כך הוא: אחר שקוראין בתורה ומחזירין הספר למקומו יושבין כל העם ואחד עומד ומברך
ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו לשמוע קול שופר וכל העם עונין
אמן, וחוזר ומברך שהחיינו וכל העם עונין אחריו אמן, ותוקע שלשים תקיעות שאמרנו מפני
הספק על הסדר, ואומר קדיש ועומדין ומתפללין תפלת מוסף, ואחר שגומר שליח צבור ברכה רביעית
שהיא מלכיות תוקע תקיעה שלשה שברים תרועה תקיעה פעם אחת, ומברך ברכה חמישית שהיא זכרונות,
ואחר שגומרה תוקע תקיעה שלשה שברים ותקיעה, ומברך ברכה ששית שהיא שופרות, ואחר שגומרה
תוקע תקיעה תרועה ותקיעה פעם אחת וגומר התפלה.
רמב"ם הלכות מגילה
וחנוכה פרק ג הלכה ו
ולא הלל של חנוכה בלבד הוא שמדברי
סופרים אלא קריאת ההלל לעולם מדברי סופרים בכל הימים שגומרין בהן את ההלל, ושמונה עשר
יום בשנה מצוה לגמור בהן את ההלל, ואלו הן: שמונת ימי החג, ושמונת ימי חנוכה, וראשון
של פסח ויום עצרת, אבל ראש השנה ויום הכפורים אין בהן הלל לפי שהן ימי תשובה ויראה
ופחד לא ימי שמחה יתירה, ולא תקנו הלל בפורים שקריאת המגילה היא ההלל. +/השגת הראב"ד/
אלא קריאת ההלל לעולם מדברי סופרים בכל הימים שגומרין. א"א ויש בהם עשה מדברי
קבלה השיר יהיה לכם כליל התקדש חג (ישעי' ל, כט).+
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תקפד סעיף א
אין אומרים הלל בראש השנה ויום הכפורים.
הגה: ונוהגין לומר אבינו מלכנו על הסדר, ואם הוא שבת אין אומרים אותו (ר"ן פ"ב
דר"ה וריב"ש סימן תקי"ב). ומאריכים בפיוטים ותפלות עד חצות (מהרי"ל).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תקפד סעיף א
(א) אין אומרין הלל וכו' - לפי שספרי
החיים והמתים פתוחים ואיך יאמר שירה ואע"ג שאנו בטוחים שנצא זכאים בדין מ"מ
צ"ל ירא וחרד מאימת הדין ועי"כ נזכר לזכות:
(ב) בר"ה ויוה"כ - והאומרים
תהלים בכל יום ומתרמי להם הלל ביום ר"ה ויו"כ שרי לאומרו כיון שא"א
אותו דרך שירה רק דרך תחנה ובקשה:
(ג) על הסדר - לאפוקי מדעת הרב"י
שמדלגין בכ"מ שמזכיר חטא ולדידיה א"א א"מ חטאנו לפניך מפני שא"א
וידוי בר"ה (כדי שלא ליתן פ"פ למקטרג) ולומר פסוקים שיש בהם הזכרת חטא אין
קפידא לכו"ע כיון שאינו דרך וידוי. ובפירוש המחזור מפרש א"מ חטאנו לפניך
כלומר אבותינו חטאו שעבדו ע"ג (ואנו צריכין להתודות עליהם כמ"ש והתודו את
עונם ואת עון אבותם) ואנו אין לנו מלך אלא אתה לכן עשה עמנו למען שמך ובזה נתיישב מנהגינו
שאומרים אותו בר"ה. צ"ל מחה והעבר חטאינו
ופשעינו כי פשע גדול הרבה מחטא וצריך לבקש תחלה על הקל ואח"כ על החמור. יש לומר
כלה הכ"ף בפת"ח והלמ"ד בציר"י. הט"ז בסימן תרכ"ב כתב
שיש לומר רוע גזר בנשימה אחת דהיינו שיקרע הוא ית' הרוע שבגזירה ומה שנשאר בגזירה יהיה
לרחמים:
(ד) ואם הוא שבת וכו' - הטעם שאין
שואלין צרכים בשבת ואף כשחל ר"ה בע"ש במנחה אין אומרים א"מ:
(ה) עד חצות - לכל הפחות ואם חל בשבת
אין להאריך יותר מחצות ובחול יכול להאריך בד"א בפיוטים ותפלות אבל בניגונים אין
להאריך:
טור אורח חיים סימן תקצח
מנחה אומר ש"צ תהלה לדוד ואומר
סדר קדושה וקדיש ומתפללין כמו ביוצר ואם חל בשבת כתב ר"ע שאומרין צו"צ כמו
בשבת דעלמא דכיון שהוא יום דין אומרין צו"צ משום צדוק הדין ושראוי לאומרו ביום
דין:
בית יוסף אורח חיים סימן
תקצח
מנחה אומר שליח צבור תהלה לדוד ואומר
סדר קדושה וכו':
ואם חל בשבת כתב רב עמרם שאומרים צדקתך
וכו'. כתב הר"ן בפרק בתרא דראש השנה (ט. ד"ה גמ') שדבר זה מחלוקת בין הגאונים
ובסוף דבריו כתב ומנהגינו שלא לאמרו. והכל בו (סו"ס סד ל.) כתב בשם רבינו האי
שאומרים אותו שהרי אנו אומרים ויגבה יי' צבאות במשפט והאל הקדוש נקדש בצדקה (ישעי'
ה טז) ומנהג יפה הוא. ומנהג נרבונא שלא לאמרו לפי שהוא ראש חדש ע"כ. ומנהג בני
ספרד לאמרו על פי מה שכתב רבינו בשם רב עמרם ונתן טעם נכון לדבר:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תקצח
סעיף א
ר"ה שחל להיות בשבת אומרים צדקתך,
במנחה. הגה: ויש אומרים שלא לאומרו (ר"ן סר"ה ומנהגים), וכן אנו נוהגים.
משנה ברורה סימן תקצח
(א) אומרים צדקתך - כיון שהוא יום
הדין אומרים צו"ץ משום צדוק הדין שהרי אנו אומרים ויגבה ד' צבאות במשפט והאל הקדוש
נקדש בצדקה והי"א ס"ל דהא עכ"פ יו"ט הוא ור"ח:
בית יוסף אורח חיים סימן
תקפה
ד ומ"ש רבינו דקדק רבינו האי מדקאמר מתקיע ולא קאמר תוקע אלמא אחר
תוקע ולא שליח צבור. כן כתבו בשמו הרא"ש (סי' ד) והר"ן (ט. ד"ה וכתב
רבינו האי גאון ז"ל) בפרק בתרא דראש השנה:
ומ"ש בשם הרא"ש עד רשאי
לתקוע. הכל בפרק הנזכר וביאור המשך לשון רבינו כך הוא רצה לומר שעיקר התקיעות הן אותן
דמעומד ומדקדוק רבינו האי משמע שאותן דמעומד אינם עיקר שאם היו עיקר היה יכול השליח
צבור לתקוע ולא היה הפסק אבל כיון שאין השליח צבור רשאי לתקוע ומשמע דטעמא משום דהוי
הפסק אלמא אינם עיקר לכך כתב דברי הרא"ש דמפרש דטעמא שאין שליח צבור תוקע לא הוי
משום הפסק אלא מפני הטירוף אבל הפסק לא הוי מאחר שהן עיקר התקיעות: הכל בו (סי' סד
כט ע"ד) כתב דברי רבינו האי וכתב עוד (שם) ואף על גב דאמרינן נמי (סוטה ל:) מקרא
את ההלל שהוא גם כן לשון מפעיל התם נמי טעמא לפי שמקרא אותו לציבור כדאמרינן התם הוא
אומר הללויה וכל העם אומרים הללויה: וכתב עוד (שם) אחרי שהטעם כדי שלא יטעה בברכות
נראה לי ששליח צבור רשאי לתקוע תקיעות דמיושב משום דלא שייך בהו האי טעמא. ופשוט הוא:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תקפה סעיף ד
אחר תוקע ולא ש"צ, כדי שלא יתבלבל;
ואם הוא מובטח שחוזר לתפלתו, רשאי לתקוע. הגה: ודוקא תקיעות שעל סדר התפלה אסור לשליח
צבור לתקוע; אבל תקיעות שתוקעין מיושב, דהיינו קודם שמתפללין מוסף, מותר לשליח צבור
לתקוע (כל בו); ואם אין השליח צבור תוקע מיושב, ראוי שאותו התוקע יתקע גם כן על סדר
הברכות; כי המתחיל במצוה אומרים לו: גמור, (רמב"ם וא"ח); נוהגין להקרות לפני
התוקע סדר התקיעות מלה במלה כדי שלא יטעה, ונכון הוא.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תקפה סעיף ד
(יג) כדי שלא יתבלבל - אבל הפסק לא
הוי דהוא חשוב צורך תפלה שאלו התקיעות נקבעו על סדר הברכות:
(יד) ואם הוא מובטח וכו' - ואם אינו
מובטח וליכא אחר שיודע לתקוע י"א דבאופן זה לא יתקע עד אחר התפלה וכ"ש כשכבר
יצא בתקיעות דמיושב וי"א שאם אין שם אחר יוכל לתקוע על סדר ברכות אע"פ שאין
מובטח דיש לו לבטוח שמן השמים יסייעוהו לעשות כהוגן. ואם מתפלל מתוך הסדור והמחזור
לכו"ע דינו כמובטח:
(טו) רשאי לתקוע - אפילו יש שם אחר
דתקיעה לא חשיב הפסק כלל וכנ"ל:
(טז) ודוקא וכו' - דשם חיישינן שיתבלבל
ולא יוכל לחזור לתפלתו:
(יז) אומרים לו גמור - ובמקומות שנהגו
לחלק ולתת תקיעות דמיושב לאחד ודמעומד לאחר או לחלק גם הסדרים מלכיות לאחד זכרונות
לאחר וכו'. יעשו כמנהגם כי ישראל קדושים הם
ומחבבין המצות:
(יח) להקרות - המתפלל שחרית מקרא להתוקע
ובמקום שיש מ"ץ הוא מקרא. גם תקיעה ראשונה יקרא לפניו אע"ג דלא שכיח כ"כ
שיטעה. פעם אחת לא היו יכולין לתקוע והפך השופר וקרא לתוכו ויהי נועם ושוב יכלו לתקוע
[מ"א בשם מהרי"ל] ועיין בדגול מרבבה שזהו דוקא בתקיעות דמעומד אבל בתקיעות
מיושב הוי הפסק גמור בין ברכה לתקיעה ועיין בשע"ת שמיישב קצת ד"ז ומ"מ
לכתחלה נראה לענ"ד שאינו כדאי לעשות כן ואם הוצרך ליקח שופר אחר א"צ לחזור
ולברך כיון שהיה מונח לפניו על השולחן מסתמא דעתו היה על כולם. המקרא והתוקע ראוי להם
שילמדו היטב דיני השופר וסדר התקיעות כי לפעמים מאיזה סיבה נופל טעות בפי המקרא או
בשגגת התוקע וצריך לידע איך לעשות אם לתקוע להלן או לחזור לראש הסדר [מט"א]:
בית יוסף אורח חיים סימן
תקפה
ה ולא ידעתי מאין מצאו להם היתר זה כי נראה לי שאסור כדתניא השוכר את הפועל
וכו'. המרדכי כתב בסוף פרק אף על פי (סי' קפט) אהא דקאמר התם (כתובות סד.) מיחזי כשכר
שבת מכאן פסק הרב ר' ברוך יש לי חשש על החזנים ששוכרים אותם להתפלל בשבת וה"ר
שמואל אומר דאין איסור דהא נותנין שכר לקיים המצות להתפלל עכ"ל ויש לתמוה על ה"ר
שמואל דאטו כדי לקיים המצות נחלל שבת ויש לומר דבגמרא איתא הא על מורד ומורדת דקא בעי
מאי שנא איהו דיהבינן ליה דשבת ומאי שנא איהי דלא יהבינן לה דשבת ומשני איהי דמיפחת
קא פחית לא מיחזי כשכר שבת איהו דאוסופי קא מוספא מיחזי כשכר שבת ופירש רש"י כשכר
שבת וגזירה משום מקח וממכר ושכירות עכ"ל ומשמע דאפילו אי הות מוספא ליכא איסורא
אפילו מדרבנן דהא מקח וממכר גופיה לא מיתסר אלא מדרבנן והיכי גזרינן במורד דאוסופי
מוספא אטו מקח וממכר ה"ל גזירה לגזירה אלא ודאי לית ביה איסורא כלל אפילו מדרבנן
אלא דלתקן להוסיף לכתחלה לא רצו חכמים משום דהוה מיחזי לאינשי כשכר שבת וכן משמע בפרק
מקום שנהגו (פסחים נ:) דתנו רבנן ארבע פרוטות אין בהם סימן ברכה לעולם וחד מינייהו
שכר מתורגמנין ומפרש טעמא משום דמיחזי כשכר שבת ואם איתא דהוה שום צד איסור בדבר לא
הל"ל אין בהן סימן ברכה דמשמע דלית בהו איסורא אלא שאין רואין סימן ברכה ועוד
דמשמע שהיה דרכם לשכור מתורגמנין בשבתות וימים טובים להשמיע הדרשה לרבים וטעמא כדפרישית
דכיון שאינו שוכר אותו בשבת עצמה אלא מערב שבת שוכר אותו שאין איסור בדבר אלא שיש לחוש
לכתחלה היכא דאפשר ובמקום מצוה לא חששו כלל וזהו דעת ה"ר שמואל שכתב דאין איסור
דהא נותנים שכר לקיים המצות כלומר כיון דאין איסור בדבר כלל אלא חששא בעלמא כיון דלקיים
המצות הוא שרי ושלא כדברי הרב ר' ברוך וה"ר יחיאל כנ"ל:
ומ"ש ואמר רבי יצחק כל שנה שאין
תוקעין בה בתחלתה מריעין לה בסופה וכו'. בפרק קמא דראש השנה (טז:) פירוש צריכין להתריע
בסופה מפני הצרות שיבואו עליהם כדתנן בפרק ב' דתעניות (טו.) שמתריעין על הצרות:
ומ"ש ומפרש בעל הלכות גדולות
(הל' ר"ה לח ע"ג) לא דאיקלע בשבתא וכו'. כן כתב שם הר"ן (ג: ד"ה
ואמר ר' יצחק) בשמו:
ומ"ש רמז לדבר אין שטן וכו'.
הם דברי רבינו שכתב שבנוטריקון שופר נרמז הא דאמר רבי יצחק כל שנה שאין תוקעין בתחלתה
מריעין בסופה דנוטריקון שופר אין שטן ואין פגע רע כשתוקעין שופר משמע הא אם אין תוקעין
יש שטן ויש פגע רע והיינו שמריעין בסופה כדקאמר רבי יצחק:
אף על פי שאין שופר מפורש בראש השנה
אנו לומדים אותו מיובל וכו'. בפרק בתרא דראש השנה (לג: לד.) תנו רבנן מנין שבשופר תלמוד
לומר והעברת שופר תרועה אין לי אלא ביובל בראש השנה מנין תלמוד לומר בחדש השביעי שאין
תלמוד לומר בחדש השביעי ומה תלמוד לומר בחדש השביעי שיהיו כל תרועות חדש השביעי זה
כזה ובסוף הברייתא מייתי לה מדכתיב שביעי ביובל וכתיב שביעי בראש השנה בגזירה שוה ומפרש
בגמרא דהכי קאמר אי לאו גזירה שוה הוה מייתינא לה בהיקשא השתא דאתא גזירה שוה היקשא
לא צריך:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תקפה סעיף ה
הנוטל שכר לתקוע שופר בר"ה, או
כדי להתפלל או לתרגם בשבתות וי"ט, אינו רואה מאותו שכר סימן ברכה.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תקפה סעיף ה
(יט) אינו רואה וכו' - עיין לעיל בסימן
ש"ו ס"ה ובמ"ב שם:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שו סעיף ה
אסור לשכור חזנים להתפלל בשבת; ויש
מי שמתיר. הגה: ואם שכרו לשנה או לחודש, לכ"ע שרי (ד"ע).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שו סעיף ה
(כב) להתפלל בשבת - משום שנוטל שכר
שבת:
(כג) ויש מי שמתיר - ס"ל דבמקום
מצוה לא גזרו רבנן על שכר שבת בזה ומ"מ אינו רואה סימן ברכה ובכ"ז ה"ה
לשכור תוקע. ומ"מ אסור לשכור החזן או התוקע בשבת ויו"ט גופא רק מע"ש:
(כד) לשנה וכו' - פי' שיתפלל גם בימות
החול ומשלם לו לחודש או לשבוע בבת אחת ועיין באחרונים שכתבו שנוהגים להקל לשכור לשבתות
לחוד והחושש לדברי האוסרין לא יקצוב בתחלה ומה שלוקח אח"כ י"ל שהוא דרך מתנה
ומילדת בודאי מותרת ליקח שכר שבת: