גמ' ראש השנה דף לג.- לד.
אורך השיעור הקולי ברי"ף ר"ן
ושו"ע הוא 27:20 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 12:28 דקות
1)תשע תקיעות תוקעין בכל אחד משניהם:
תר"ת, תר"ת, תר"ת.
2)כדי לצאת ידי ספק צריך לתקוע
תשר"ת ג' פעמים, ותש"ת ג' פעמים, ותר"ת ג' פעמים.
רמב"ם הלכות שופר
וסוכה ולולב פרק ג הלכה א
כמה תקיעות חייב אדם לשמוע ביום טוב
של ראש השנה, תשע תקיעות, לפי שנאמרה תרועה ביובל ובראש השנה שלשה פעמים וכל תרועה
פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה, ומפי השמועה למדו שכל תרועות של חדש השביעי אחד הן בין
בראש השנה בין ביום הכפורים של יובל, תשע תקיעות תוקעין בכל אחד משניהן, תקיעה ותרועה
ותקיעה, תקיעה ותרועה ותקיעה, תקיעה ותרועה ותקיעה.
בית יוסף אורח חיים סימן
תקצ
א סדר תקיעה והכשרה דתנן סדר תקיעות שלש של שלש שלש. משנה בפרק בתרא דראש
השנה (לג:) סדר תקיעות שלש של שלש שלש ופירש רש"י שלש של שלש שלש תקיעה ותרועה
ותקיעה לכל אחת ואחת:
ומ"ש דשלש פעמים כתיבי תרועה
בתורה וכו'. שם תנו רבנן מנין שבשופר תלמוד לומר (ויקרא כה ט) והעברת שופר תרועה ומנין
שפשוטה לפניה תלמוד לומר והעברת שופר תרועה ומנין שפשוטה לאחריה תלמוד לומר (שם) תעבירו
שופר. ופירש רש"י והעברת. פשוטה משמע העברת קול אחד: תעבירו שופר. הרי העברה תחלה
וסוף ותרועה כתיבא בנתים. ומנין לשלש של שלש שלש תלמוד לומר והעברת שופר תרועה (שם)
שבתון זכרון תרועה (שם כג כד) יום תרועה יהיה לכם (במדבר כט א) ומנין ליתן את האמור
של זה בזה ושל זה בזה תלמוד לומר שביעי שביעי לגזירה שוה הא כיצד שלש שהן תשע. ופירש
רש"י ומנין שלש של שלש שלש. מנין דהנך פשוטה לפניה ולאחריה ותרועה באמצע עבדינן
תלתא זימני למלכיות חדא ולזכרונות חדא ולשופרות חדא: תלמוד לומר. תרועה תלתא זימני
לכל אחת פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה: ומנין ליתן את האמור של זה בזה וכו'. לפי ששלש
תרועות הללו לא נאמרו במקום אחד שהשתים נאמרו בראש השנה והאחת ביובל ומנין ליתן האמורות
בראש השנה ביובל וליתן האמורות ביובל בראש השנה שיהו כאן וכאן שלש: שביעי שביעי לגזירה
שוה. נאמר בראש השנה בחדש השביעי (ויקרא כג כד) ונאמר ביובל והעברת שופר תרועה בחדש
השביעי (שם כה ט):
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תקצ סעיף א
כמה תקיעות חייב אדם לשמוע בר"ה,
תשע; לפי שנאמר: תרועה ביובל ובר"ה ג' פעמים, וכל תרועה פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה,
ומפי השמועה למדו שכל תרועות של חדש השביעי אחד הן, בין בר"ה בין ביוה"כ
של יובל, תשע תקיעות תוקעין בכל אחד משניהם: תר"ת, תר"ת, תר"ת.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תקצ סעיף א
(א) ביובל ובר"ה ג"פ - דכתיב
ביוה"כ של יובל והעברת שופר תרועה ובר"ה כתיב שבתון זכרון תרועה יום תרועה
יהיה לכם:
(ב) פשוטה לפניה - דכתיב והעברת שופר
תרועה משמע העברת קול אחד לפני התרועה [גמרא]:
(ג) ופשוטה לאחריה - דכתיב תעבירו
שופר [גמרא]:
(ד) של חודש השביעי וכו' - דגמרינן
שביעי שביעי לג"ש נאמר בר"ה בחדש השביעי ונאמר ביובל והעברת שופר תרועה בחודש
השביעי:
רמב"ם הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ג
הלכה ב
תרועה זו האמורה בתורה נסתפק לנו בה ספק לפי אורך השנים ורוב הגליות
ואין אנו יודעין היאך היא, אם היא היללה שמיללין הנשים בנהייתן בעת שמיבבין, או האנחה
כדרך שיאנח האדם פעם אחר פעם כשידאג לבו מדבר גדול, או שניהם כאחד האנחה והיללה שדרכה
לבא אחריה הן הנקראין תרועה, שכך דרך הדואג מתאנח תחלה ואחר כך מילל, לפיכך אנו עושין
הכל.
הלכה ג
היללה היא שאנו קוראין תרועה, והאנחה זו אחר זו היא שאנו קוראין
אותה שלשה שברים, נמצא סדר התקיעות כך הוא: מברך ותוקע תקיעה ואחריה שלשה שברים ואחריה
תרועה ואחריה תקיעה, וחוזר כסדר הזה שלשה פעמים, ותוקע תקיעה ואחריה שלשה שברים ואחריה
תקיעה וחוזר כסדר הזה שלשה פעמים, ותוקע תקיעה ואחריה תרועה ואחריה תקיעה וחוזר כסדר
הזה שלשה פעמים, נמצא מנין התקיעות שלשים כדי להסתלק מן הספק.
בית יוסף אורח חיים סימן
תקצ
ב ומ"ש אבל תרועה לא ידעינן מאי היא אלא מדמתרגמינן יבבא וכו'. שם
אמאי דתנן שיעור תרועה כשלש יבבות פריך בגמרא והתניא שיעור תרועה כשלשה שברים אמר אביי
בהא ודאי פליגי דכתיב (במדבר כט א) יום תרועה יהיה לכם ומתרגמינן יום יבבא יהא לכון
וכתיב באמיה דסיסרא (שופטים ה כח) בעד החלון נשקפה ותיבב אם סיסרא מר סבר גנוחי גנח
ומר סבר ילולי יליל. ופירש רש"י גנוחי גנח. כאדם הגונח מלבו כדרך החולים שמאריכים
בגניחותיהם: ילולי יליל. כאדם הבוכה ומקונן קולות קצרים סמוכים זה לזה:
ומ"ש רבינו דמספקא לן נמי אם
הוא שניהם כאחד הילכך מספיקא אנו עושים הכל תקיעה ושלשה שברים וכו' עד על כן צריך תשר"ת
שלש פעמים ותש"ת שלש פעמים ותר"ת שלש פעמים. כל זה פשוט גבי הא דאיתא התם
(לד.) אתקין רבי אבהו בקיסרי תשר"ת וכו' ואם תאמר כיון דמשום דמספקא לן דילמא
תרועה דקרא הוי גנח ויליל עבדינן תשר"ת ליעביד נמי איפכא תקיעה תרועה שברים תקיעה
דילמא יליל וגנח הוא הא פריך לה בגמרא ומשני סתמא דמילתא כי מיתרע באינש מילתא ברישא
גנח והדר יליל ואם תאמר למה לי כל הני והלא די בתשר"ת שלש פעמים ואחר כך ש"ת
תש"ת ר"ת תר"ת דאי הוי גנח וייליל הרי יצא בסימן של תשר"ת ואי
גנח לחוד תעלה לו תקיעה אחרונה של תשר"ת לפשוטה שלפני תש"ת וכן אתה אומר
בשל תר"ת כבר תירץ הר"ן (י: ד"ה הדר) בשם התוספות (לג: סוד"ה שיעור)
דהיינו טעמא משום דדילמא אתי למיטעי שאם אתה אומר שבש"ת הראשון לא יחזור ויתקע
יטעה לומר שאינו צריך לעשות אלא ש"ת: והרא"ש (סי' י) תירץ דאפשר דכיון שעשה
התקיעה לשום פשוטה אחרי תרועה לא רצו שתעלה לפשוטה שלפני תרועה וה"ר אליה מזרחי
ז"ל (בביאורו לסמ"ג הל' שופר יא ע"ד) תירץ דס"ל כרבי זירא (לג:)
דאמר מצות צריכות כוונה ותו לא מצי לאחשובי תקיעה אחרונה דתשר"ת לשם תקיעה ראשונה
דתש"ת ולא תקיעה אחרונה דתש"ת לשם תקיעה ראשונה דתר"ת ותנאה לא שייכא
הכא דאם כן ליכא כוונה לא לתקיעה אחרונה ולא לתקיעה ראשונה ואינו יוצא בה לא לזה ולא
לזה ע"כ, ואין דבריו נוחים לי דבתנאי שפיר מיקרי מכוין דאף על גב דמשום ספיקא
מתנה מכל מקום מכוין הוא לצאת ידי חובת תקיעה: וכתבו הרא"ש (שם) והר"ן (שם.
ד"ה אתקין) שנשאל רבינו האי וכי עד שבא רבי אבהו ותיקן שיהיו תוקעין תשר"ת
תש"ת תר"ת לא היו ישראל יוצאים ידי תקיעת שופר והשיב כך היה הדבר מימים קדמונים
מנהג בכל ישראל מהם עושים תרועה יבבות קלות ומהם עושים יבבות כבדות שהם שברים ואלו
ואלו יוצאים ידי חובתם שברים כבדות תרועות הן יבבות קלות תרועות הן והיה הדבר נראה
כחלוקה אף על פי שאינה חלוקה ולא היו מטעים אלו את אלו כי חכמים של הללו מודים דיבבות
תרועות הן וחכמים של הללו מודים כי שברים תרועות הן וכשבא רבי אבהו ראה לתקן תקנה שיהיו
כל ישראל עושים מעשה אחד ולא יראה ביניהם דבר שההדיוטות רואים אותו כחלוקה והא דאמר
אביי בהא ודאי פליגי (לג:) לאו פלוגתא ממש קאמר שהיו מטעים אלו את אלו אלא הכי קאמר
בהא ודאי פליגי במעשיהם דתנא דידן היה עושה התרועות יבבות ותנא ברא היה עושה אותן שברים
כל אחד לפי מנהג הבכי של מקומו אף על פי שאין בזה שום קפידא שהרי שניהם ענין בכי הוא
ואין כאן חילוק ענין אלא חילוק מעשה ולפי זה כי אמרינן בדרבי אבהו מספקא ליה אי גנוחי
גנח אי ילולי יליל וכן כי אמרינן מספקא ליה דילמא גנח ויליל צריך לומר דלאו ספק ממש
קאמר לענין דינא אלא לחילוקי המנהגות קורא ספק ולשון שאינו מדוקדק הוא ודברים אלו כתב
הריטב"א בתשובה וכתב על זה ומזה הטעם בתקיעות של סדר התפלה אין עושין בכל ברכה
אלא אחד מהסימנים ואילו היתה תקנת רבי אבהו מפני הספק היה לנו לעשות בכל אחת מהן שלשה
סימנים שאם לא כן אין בשלשתן אלא אחד שיהיה אמת אבל לפי זה שלשתן אמת ואדם יוצא בכל
אחת מהם ולפיכך כדי שלא להטריח על הציבור די לנו באחת מהם וגם כדי שיתברר מתוך כך שכולם
אמת ואנו עושים תחלה דברי רבי אבהו ואחר כך דברי תנא ברא ואחר כך דברי תנא דמתני' להעלות
בקודש לפתוח בקטן ולסיים בגדול וזה כפתור ופרח עכ"ל אבל הרמב"ם משמע שאינו
סובר כן אלא ספק בעיקר הדין הוא שנסתפק לנו בתרועה היאך היא שכתב בפרק ג' (ה"ב
- ג) וזה לשונו תרועה האמורה בתורה נסתפק לנו בה ספק לפי אורך השנים ורוב הגלות ואין
אנו יודעים היאך היא אם היא היללה שמייללין הנשים וכו' נמצא מנין התקיעות שלשים כדי
להסתלק מן הספק משמע דספק גמור נסתפק לנו לענין הדין וכן נראה שהוא דעת סמ"ג
(עשין מב קיח ע"ד) שכתב כי מסופק היה בפירוש ותיבב אם יללה הוא אם גניחה הוא ועושה
שניהם ואחר כך צוה שיהיו תוקעים קש"ק כי שמא גניחה הוא וכו' ואחר כך צוה שיהיו
תוקעים קר"ק כי שמא יללה הוא וכו' משמע בהדיא שמחמת ספק שנסתפק לענין הדין תיקן
כן וקודם רבי אבהו כל מקום היה נוהג כסברת רב המקום ההוא וכשבא רבי אבהו קיבץ כל הספיקות
והתקין שיעשו כדברי כולם כדי שיצאו כל ישראל ידי חובת תקיעת שופר בלא ספק כלל:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תקצ סעיף ב
תרועה זו האמורה בתורה, נסתפק לנו אם היא היללה שאנו
קורים תרועה, או אם היא מה שאנו קורים שברים, או אם הם שניהם יחד; לפיכך, כדי לצאת
ידי ספק צריך לתקוע תשר"ת ג' פעמים, ותש"ת ג' פעמים, ותר"ת ג' פעמים.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תקצ סעיף ב
(ה) נסתפק לנו וכו' - מדמתרגמינן תרועה
יבבא אלמא שהוא כקול שאדם משמיע כשהוא בוכה ומייליל ועדיין אין אנו יודעין אם הוא כאדם
הגונח מלבו כדרך החולה שמשמיע קולות קצרים קול אחר קול ומאריך בהם קצת והוא הנקרא גונח
והוא דרך הבוכה בתחלת בכייתו וזהו מה שאנו קורין שברים או כאדם המייליל ומקונן שמשמיע
קולות קצרות תכופות זה לזה והוא מה שאנו קורין תרועה או אם הוא שניהם כאחד:
(ו) ותש"ת ג"פ וכו' - ואין
יוצא במה שתקע תשר"ת דדילמא כונת התורה על שברים לחוד וקמפסיק בתרועה בין שברים
לתקיעה אחרונה לכך חוזר ותוקע שברים לחוד ומחמת זה הטעם צריך לתקוע ג"כ תר"ת
ואין יוצא במה שתקע תשר"ת דדלמא כונת התורה על תרועה לחוד והפסיק מתחלה בשברים
בין תקיעה לתרועה:
רמב"ם הלכות שופר
וסוכה ולולב פרק ג הלכה ד
שיעור תרועה כשתי תקיעות, שיעור שלשה
שברים כתרועה, הרי שתקע והריע ותקע תקיעה ארוכה ומשך בה כשנים בראשונה, אין אומרין
תחשב כשתי תקיעות ויריע אחריה ויחזור ויתקע, אלא אפילו משך בה כל היום אינה אלא תקיעה
אחת וחוזר ותוקע ומריע ותוקע שלשה פעמים. +/השגת הראב"ד/ שיעור תרועה כשתי תקיעות.
א"א כל זה שיבוש המעתיק הוא אלא שיעור תקיעה כשלש תרועות שיעור תרועה כשלשה שברים,
ודע שאין מחלוקת בין התנאים אלא בענין התרועה מה היא וכמה שיעורה כי התנא האחד אומר
כי התרועה היא טרימוטי ושיעורה שלש טרימוטות והוא שיעור קטן והתנא האחר אומר כי התרועה
היא שברים והם שלשה והוא שיעור גדול אבל שיעור התקיעה אחד הוא לשניהם כתשע טרמוטות
או כשלשה שברים שהן שיעור אחד ומי שאומר שברים הוא שאומר שיעור תקיעה כתרועה ומי שאומר
טרמוטות הוא שאומר תקיעה כשלש תרועות.+
בית יוסף אורח חיים סימן
תקצ
ג שיעור תקיעה כתרועה וכו'. בפרק בתרא דראש השנה (לג:) שיעור תקיעה כשלש
תרועות שיעור תרועה כשלש יבבות ופירש רש"י שלש יבבות שלש קולות בעלמא כל שהוא
ובגמרא (שם) והתניא שיעור תקיעה כתרועה אמר אביי תנא דידן קא חשיב תקיעה דכולהו בבי
תנא ברא חשיב חד בבא ותו לא שיעור תרועה כשלש יבבות והתניא שיעור תרועה כשלשה שברים
אמר אביי בהא ודאי פליגי מר סבר גנוחי גנח ומר סבר יילולי ייליל. ופירש רש"י תנא
דידן קא חשיב דכולהו בבי. והכי קאמר שיעור שלש תקיעות כשלש תרועות: ותנא ברא קא חשיב
דחדא בבא. שיעור התקיעה כשיעור התרועה ותרווייהו חדא מילתא אמרי: שברים. ארוכים מיבבות:
בהא ודאי פליגי. אף על גב דאוקימנא דברישא לא פליגי על כרחך בהא סיפא פליגי דלית לשנויי
בה מידי:
ומ"ש רבינו ולפי זה צריך ליזהר
בשברים שלא יאריך בכל שבר כשלש יבבות וכו' עד כי שברים תרועה היא ויכול להאריך בה כמו
שירצה. כן כתבו שם התוספות (לג: ד"ה שיעור) והרא"ש (פ"ד סי' י) והביאו
ראיה למה שכתבו שאם מאריך הרבה בתקיעה אין לחוש מדתנן התם תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים
אין בידו אלא אחת ולמדו משם דהוא הדין לתרועה דאף על גב דשיעורה כשלש יבבות יכול להאריך
בה כמו שירצה ומטעם זה נמי אין לחוש אם עשה ארבעה וחמשה שברים שהשברים במקום תרועה
הן והוה לה תרועה אריכתא כמו שאנו מאריכים ביבבות ויש לדקדק על מה שכתבו צריך ליזהר
בשברים שלא יאריך בכל שבר כשלש יבבות שהם שלש כחות של כל שהוא שאם כן יצא מכלל שבר
ונעשה תקיעה שהרי בתשר"ת אף על פי שיאריך בכל שבר כארבע וחמש יבבות אין בכך כלום
שהרי תקיעות תשר"ת צריכה להיות ארוכה כשברים ותרועה ואם כן כשיאריך בשבר כארבע
וחמש יבבות עדיין אינו ארוך כתקיעה וכן בתש"ת כיון שפירש רש"י דשברים ארוכים
מיבבות ושיעור תקיעה כתרועה אף על פי שיאריך בשבר כשלש יבבות עדיין אינו ארוך כתקיעה
שהיא כשלשה שברים שהן ארוכים מיבבות וי"ל שכל שמאריך בשבר כשיעור תקיעת תר"ת
שהוא כשלש יבבות הרי יצא מכלל שבר ונעשה תקיעה אף על גב דלגבי תקיעה דסימן דידיה לא
הוי כתקיעה: וכתבו עוד התוספות והרא"ש שהריב"ם וריב"א מפרשים דיבבא
היא שלש כחות של כל דהו ונמצא שיעור תרועה כתשעה כחות וכן התקיעה ולדבריהם אין לחוש
אם האריך קצת בשברים וצריך למשוך בתקיעה של תשר"ת כשיעור שלשה שברים וג' כחות
ומי שלא משך בתקיעה כשיעור הזה ומשך בשברים לא קיים מצוה לא כמר ולא כמר ור"ח
פירש כפירוש רש"י וכן הוא אומר בירושלמי (פ"ד ה"י) אי זהו תרועה כתלת
דקיקין עכ"ל הרא"ש ז"ל וכן כתב המרדכי (סי' תשכ) וכתב סמ"ג (עשין
מב קיח ע"ד) שנראין דברי ריב"א וריב"ם:
ומ"ש רבינו בשם העיטור (הל' שופר
ק ע"ד) מסתברא שלשה שברים שלשה קולות מופסקים וכו'. ויש ספרים דגרסי שלשה קולות
קטנים מופסקים וה"פ שדעת בעל העיטור דאף על גב דאמר אביי בהא פליגי לאו למימרא
דפליגי בשיעור תרועה כדפירש רש"י אלא לדברי הכל שיעורא הוי כשלשה קולות שכל קול
מהם הוא שלש כחות כל דהו אלא בגוונא דתרועה הוא דפליגי דמר עביד לה כשלשה קולות מופסקים
וארוכים קצת וקרי להו קטנים מפני שאין קול אחד מהם ארוך כתקיעה ומר עביד ט' כחות כל
דהו שאין ביניהם הפסק וזהו שכתב ולא פליגי בשיעור פירוש הנך תנאי לא פליגי בשיעורא
אלא שזה עושה שברים וכו' שבעל העיטור הביא בתחלת דבריו דברי התנאים ומאי דאמר אביי
בהא ודאי פליגי ולפיכך כתב סתם ולא פליגי בשיעור ורבינו העתיק סוף דברי בעל העיטור
ולא העתיק תחלתם ולענין הדין דברי בעל העיטור הם כדברי ריב"ם וריב"א: ועוד
יש לפרש דעת בעל העיטור דשיעור תרועה שלשה קולות קטנים כל שהוא מופסקים שהן יותר משיעור
שלשה קולות קטנים תכופים וכדפירש רש"י שברים ארוכים מיבבות אלא דבהא פליג ארש"י
שהוא סובר דתנאי לא פליגי בשיעור תרועה דלכולי עלמא שיעור תרועה כשלשה קולות קטנים
מופסקים אלא בגוונא דתרועה פליגי דמר עביד לה בקולות מופסקים ומר עביד לה בקולות תכופים
והוא יליל ופירוש זה נראה יותר:
ומ"ש רבינו ולפי זה אין צריך
להאריך בתקיעה של תש"ת יותר מבשל תר"ת. פשוט הוא דכיון דשיעורא דשברים ודתרועה
חד הוא אין להאריך בתקיעת סימן זה יותר מבתקיעת סימן זה:
ומ"ש רבינו וכן כתב הרמב"ם.
אינו מבואר בדבריו שהוא לא כתב (פ"ג ה"ד) אלא שיעור שלשה שברים כתרועה אבל
הרב המגיד נראה שפירשם כן שכתב רבינו לא הזכיר שיעור לפי שכבר ביאר שנסתפק לנו מה היא
התרועה אבל כתב ששיעור השברים הם כתרועה וכן הוא ששיעור היבבות והשברים אחד שהשברים
הם שלשה והיבבות תשע וכן כתבו ז"ל ולא נתבאר זה בדברי רבינו יפה עכ"ל ויש
ספרים שגורסין הרמב"ן בנו"ן: כתב הר"ן (יא: ד"ה וממתני') ממתניתין
שמעינן שאם רצה להאריך בתקיעה ואפילו כמה מאריך אבל אם רצה להאריך בשברים יש מי שכתב
שהרשות בידו ובלבד שיאריך התקיעה יותר מן השבר להיכר ביניהם ולדידי לא ס"ל הכי
אלא צריך שלא יאריך בשבר כדי שלשה שברים בינוניים דכיון דאי גנוחי גנח שיעור תקיעה
כשלשה שברים כל שהאריך בשבר אחד כשלשה שברים אין זה שבר מענין גניחה אלא פשוטה היא
עכ"ל: והמרדכי (סי' תשכ) כתב ה"ר יצחק הגיה וז"ל לי נראה שאין צריך
ליזהר שלא יאריך בשברים שיעור ג' כחות של כל שהוא דהא דעבדינן שברים היינו משום גנוחי
גנח אם כן תקיעה לא הוי רק ג' גניחות והם גדולים יותר ובשביל קשר"ק לא הוי אלא
כשיעור שלש גניחות וג' יללות וגניחות פירש בקונטריס כדרך החולים המאריכים בגניחותיהם
ואם יקצר בשברים הרבה נראה לי דלא יצא ע"כ וכן כתב הגהות אשירי (שם) והעולם
לא נהגו כן אלא מקצרים השבר כל מה שאפשר משום דלדעת רש"י במעט שיאריכו יצא מכלל
שבר והוי תקיעה שהרי לדידיה שיעור תקיעה הוי כג' כחות של כל שהוא: כתב הרוקח (סי' רה
עמ' צב) בשם אביו מאחר שיש בהלכה שברים ואין בספרים ישנים שלשה שברים אלא שברים סתם
אם תקע שני שברים יצא שאין בספרים מנין שברים עד כאן ואין נראה כן מדברי הפוסקים אלא
שלשה שברים בעינן וכל שתקע פחות מהם משמע שלא יצא וכ"כ הוא עצמו בשם ראב"ן
וכן מבואר במעשה שאירע במגנצ"א שכתב רבינו בסמוך: ולענין שיעור תקיעה דעת
הרמב"ם (פ"ג ה"ד) שהיא כחצי תרועה וכתבו הר"ן (י. ד"ה גמ')
והרב המגיד (שם) שטעמו מפני שהוא מפרש דכי אמרינן תנא דידן חשיב תקיעות דכולהו בבי
וכו' היינו לומר דחשיב כל שש תקיעות ואמר שהם כשלש תרועות ותנא ברא קא חשיב חד בבא
שהם שתים וקאמר שהם כתרועה והר"ן (שם) כתב דלא נהירא אלא שיעור תקיעה כתרועה אחת
וכדפירש רש"י וכי אמרינן גבי תרועה בהא ודאי פליגי אף על גב דאמרינן דתנא דידן
חשיב תקיעות דכולהו בבי ותנא ברא קא חשיב דחד בבא אפילו הכי בשיעור תקיעה נמי פליגי
דשיעור תקיעה בשיעור תרועה תליא דהכי קים להו דשיעור תקיעה כתרועה הילכך לתנא דידן
דסבירא ליה דשיעור תרועה כג' יבבות שיעור תקיעה נמי כג' יבבות וכי קתני שיעור תקיעה
כג' תרועות קא חשיב תקיעות דכולהו בבי ותנא ברא דסבירא ליה שיעור תרועה כג' שברים שיעור
תקיעה נמי ג' שברים וכי קתני שיעור תקיעה כתרועה כתרועה דידיה קאמר וכדתניא שיעור תקיעה
כתרועה שיעור תרועה כג' שברים ולפי שיטה זו אמרו הגאונים שצריך להאריך בתקיעות דתשר"ת
כדי שיעור ג' שברים ותרועה ובשל תש"ת אינו צריך להאריך אלא כדי שיעור שלשה שברים
ובשל תר"ת כדי שיעור שלש יבבות עכ"ל: וכתבו הר"ן (שם ד"ה אבל)
והרב המגיד (שם) שיש להראב"ד (בהשגות שם, ובדרשות הראב"ד לר"ה) שיטה
אחרת בזה שהוא מפרש שיעור תקיעה אחת כתרועה אחת וכדפירש רש"י וכיון דאמר אביי
גבי תרועה בהא ודאי פליגי תו לא איצטריכינן לפרושי דמתניתין תקיעות דכולהו בבי קא חשיב
ולאפוקי מפשטיה אלא שזהו גורם לשנות בלשונותם דתנא דמתניתין סבר דתרועה דאורייתא יבבות
נינהו דהיינו ילולי שהם שלשה קולות קטנים ומשום הכי קתני דשיעור תקיעה כשלש תרועות
שהם תשע טרימוטי ותנא ברא סבר גנוחי גנח והיינו שברים גדולים ויש בכל שבר ושבר כדי
ג' יבבות והוי נמי שיעור תקיעה לדידיה תשע טרימוטי ובשיעורא דתקיעה לא פליגי כלל אבל
בשיעור דתרועה עצמה הוא דפליגי. וכתב הרב המגיד שלדעת זה הסכימו הרמב"ן והרשב"א
ששיעור התקיעה כתרועה אחת והיא או שלשה שברים או תשעה טרימוטות שהכל כשיעור אחד וכן
עיקר ויש מי שהחמיר בתקיעה של תשר"ת שצריך להאריך בה כשיעור שלשה שברים ותרועה
שהם שמנה עשר טרימוטות ואין זה עיקר אלא שיעור כל התקיעות אחת וכל אחת היא כתשעה טרימוטות
עכ"ל הרב המגיד. והר"ן (שם ד"ה נמצא) כתב על דברי הראב"ד נמצא
עכשיו לפי שיטה זו שאין תקיעה תלויה בתרועה כלל דהא לתנא דמתניתין שיעור תרועה ג' יבבות
ושיעור תקיעה ט' יבבות אלא חכמים נתנו שיעור לתקיעה ט' טרימוטי דכי האי שיעור משמע
להו לישנא דוהעברת ולפי זה אין לשנות בין תקיעות של תשר"ת ותש"ת ותר"ת
כלל דתקיעה יש לה שיעור בפני עצמה ואינה תלויה בתרועה ויש לחוש ולהחמיר כדברי הגאונים
ז"ל:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תקצ סעיף ג
י"א ששיעור תקיעה כתרועה, ושיעור
תרועה כשלשה יבבות דהיינו ג' כחות בעלמא כל שהוא והם נקראין טרומיטין; ולפי זה צריך
ליזהר שלא יאריך בשבר כשלשה טרומיטין, ( וי"א דאין לחוש אם האריך בשברים קצת,
ובלבד שלא יאריך יותר מדאי) (וכן נוהגין) (מרדכי והגהות אשירי פי"ט), שאם כן יצא
מכלל שבר ונעשה תקיעה; וצריך להאריך בתקיעה של תשר"ת יותר מבשל תש"ת, ובשל
תש"ת יותר מבשל תר"ת; ומיהו אם מאריך הרבה בכל תקיעה אין לחוש, שאין לה שיעור
למעלה; וכן בתרועה יכול להאריך בה כמו שירצה; וכן אם מוסיף על ג' שברים ועושה ד' או
ה', אין לחוש. וי"א ששיעור יבבא ג' טרומיטין; ושיעור תרועה כשלשה יבבות, שהם ט'
טרומיטין; ושיעור תקיעה ג"כ תשעה טרומיטין, כתרועה; ולפי זה אין לחוש אם האריך
קצת בשברים; וצריך להאריך בתקיעה של תשר"ת כשיעור י"ב טרומיטין, ומי שלא
האריך בתקיעה כשיעור הזה והאריך בשברים, לא
קיים מצוה לא כמר ולא כמר.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תקצ סעיף ג
(ז) י"א ששיעור תקיעה כתרועה
וכו' - דע דבין י"א הזה ובין י"א שמביא המחבר בסוף דבריו תרווייהו ס"ל
דשיעור תקיעה [היינו בין שלפניה ובין שלאחריה] היא כתרועה אלא דמחולקים בשיעור תרועה
דלהי"א הזה שיעורו הוא ג' כחות קטנים ולהי"א השני תרועה הוא כשיעור ט' כחות
וממילא נ"מ הוא ג"כ לענין שיעור תקיעה:
(ח) שלא יאריך בשבר - ר"ל שבר
אחד דהיינו קול אחד לא יאריך כג' טרומיטין דנעשה תקיעה. ובין בשברים של תש"ת ובין
בשברים של תשר"ת צריך ליזהר בזה:
(ט) יותר מדאי - בשברים של תשר"ת
לא יאריך בשבר אחד כשיעור ג' שברים ותרועה דהא תשר"ת עבדינן מספיקא דשמא תרועה
דקרא הוא שניהם יחד וא"כ גם התקיעה צ"ל כשניהם יחד וע"כ אף שהאריך קצת
בשברים לית לן בה ובתש"ת לא יאריך בשבר אחד כשיעור ג' שברים מהאי טעמא אבל כשיעור
ג' טרומיטין מותר דהא כד עבדינן שברים דהוא ארוך יותר מתרועה דידן הוא מחמת דנסתפק
לנו דשמא תרועה הכתוב בתורה הוא שברים דידן וכנ"ל וממילא התקיעה הוא ג"כ
ארוך יותר. והמחבר בדעה ראשונה סובר כיון דבסדר תר"ת התקיעה רק כתרועה ג' כחות
קטנים תו אין להאריך בשבר אחד לעשותו כעין זה:
(י) בתקיעה של תשר"ת וכו' - דשמא
הוי תרועה שברים ותרועה יחד ר"ל יליל וגנח ושיעור תקיעה הלא הוי כתרועה [ולפי
דעה זו די אם נעשה התקיעה של תשר"ת כשיעור י"ב כחות] ובשל תש"ת יותר
משל תר"ת דשברים הוא גונח והוא יותר גדול מיליל שהוא תרועה [ושיעור התקיעה די
בזה כתשעה כחות] ובשל תר"ת די בתקיעה כשהיא של ג' כחות כמ"ש בריש הסעיף:
(יא) וכן אם מוסיף על ג' שברים - ויש
מן הפוסקים שמחמירין בזה ונכון לחוש לדבריהם לכתחלה שלא לעשות יותר מן ג' שברים [אחרונים]:
(יב) שהם ט' טרומיטין - וכתבו האחרונים
דנכון לעשות כן לכתחלה ובדיעבד די בג' כחות כדעה א':
(יג) ושיעור תקיעה ג"כ וכו'
- היינו בשל תר"ת [דאלו בשל תש"ת הוא יותר מעט] ונכון לחוש לדעה זו לכתחלה
[ובדיעבד די אם עשה אותה כשלשה כחות כדעה הראשונה כ"כ אחרונים] ומש"כ ולפ"ז
אין לחוש וכו' ר"ל דכיון דשיעור תקיעה הוא כט' טרומיטין לפחות ממילא יוכל להאריך
בשבר אחד מהשברים עד כדי ח' טרומיטין ולא יחשב כתקיעה אבל יזהר שלא יעשה כשיעור ט'
טרומיטין דאז פסול אף בדיעבד דנחשב כתקיעה לכו"ע. והנה בתשר"ת היה לנו להקל
יותר להאריך בשבר אחד עד י"ח כחות כיון דתרועה שם הוא בסך זה ממילא לא הוי שיעור
תקיעה עד י"ח שהוא גניחות ויללות אלא דיש לחוש לבלבול הדעת שפעם אחד יעשה השבר
ארוך מחבירו דבתש"ת הלא אסור לעשות כן וכנ"ל ע"כ ישוה אותם בכל מקום
שלא יהיה שום שבר ארוך כט' כחות וגם דלדעת הראב"ד כל שבר שהוא כט' כחות נחשב כתקיעה
וע"כ יש ליזהר בזה ומ"מ בדיעבד אינו נפסל אם עשה השבר בתשר"ת עד י"ח
כחות אבל י"ח פסול אף בדיעבד דשוב נעשה תקיעה לכו"ע. וכתבו האחרונים דלכתחלה
יעשה שיעור השלשה שברים כט' כחות ובדיעבד יצא אם האריך כשיעור ו' כחות או קרוב לזה:
(יד) י"ב טרומיטין - ט"ס
וצ"ל י"ח דתרועה הוא ט' טרומיטין וגם שברים לפחות הוא כן וא"כ הוא י"ח
וגם יותר מעט דהא שברים ארוכין יותר מעט:
(טו) והאריך בשברים - לאו דוקא דה"ה
אם אריכתו בשברים היה שוה עם התקיעה ג"כ לא יצא. והנה בעבור שזה הסעיף רבו פרטיו
ויקשה להקורא להבין ממנו פרטיו למעשה וע"כ אכתוב בקיצור איך להתנהג לכתחלה. צריך
התוקע ליזהר שיאריך בתקיעות דתשר"ת שכל תקיעה יהיה לפחות כשיעור ח"י כחות
ומעט יותר והתקיעות של תש"ת ותר"ת יהיה לפחות כשיעור ט' כחות דבזה יצא לכו"ע
שהרי מותר להאריך אפילו יותר מכשיעור וגם יזהר בכל השברים בין בתש"ת ובין בתשר"ת
שלא יעשה שום שבר מט' כחות וטוב יותר שלא יעשה בכל שבר רק כשלשה כחות וגם יזהר לכתחלה
שיעשה כל תרועה בין של תשר"ת ובין של תר"ת כשיעור ט' כחות:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תקצ סעיף ג
* וי"א דאין לחוש וכו' - היינו
אפילו לפי שיטה זו דשיעור תרועה לא הוי כ"א ג' כחות בעלמא מ"מ השברים ארוכים
יותר וא"כ תקיעה דסימן תש"ת לא הוי פחות מג' שברים והילכך אין לחוש כל שאינו
מאריך בשבר אחד כשיעור ג' שברים דאינו נעשה תקיעה בתש"ת בפחות מזה השיעור. והמחבר
שכתב בסוף הסעיף ולפי זה אין לחוש היינו לדעה השניה שם והרמ"א הוסיף בענינינו
להקל אף לפי דעה הראשונה [ט"ז ופשוט]:
* ומי שלא האריך בתקיעה כשיעור הזה
והאריך בשברים וכו' לא כמר ולא כמר - הנה כונת המחבר לפי דעתו לעיל כדעה ראשונה דאם
עשה שבר של ג' כחות נעשה תקיעה ה"נ אם עשה התקיעה רק י"ז כחות שאינו יוצא
לפי דעה אחרונה ובשברים עשה שבר אחד של ג' כחות אינו יוצא לדעה הראשונה אמנם לפי מה
שאנו נוהגין כרמ"א לעיל בהג"ה אפילו אם עשה השבר של ג' כחות בתש"ת ג"כ
בודאי יוצא וכן בתשר"ת אם משך השבר פחות מכדי שיעור שברים ותרועה ג"כ יוצא.
ושיעור של שבר אחד בתש"ת כתב בספר מטה אפרים דיוכל להמשיכו עד וי"ו כחות
ולא עד בכלל וממילא בתשר"ת שהוא כדי שיעור שברים ותרועה הוא עד ט' כחות (ולא עד
בכלל) היוצא לדינא דלא פסלינן אלא אם כן עשה השבר בתשר"ת כדי ט' כוחות אז אמרינן
דאם עשה התקיעה בתשר"ת פחות מי"ח דלא קיים לא כמר ולא כמר. וכן בתש"ת
אם עשה התקיעה פחות מכדי תשעה כחות והשברים עשה בשבר אחד כדי ששה כוחות ג"כ לא
קיים לא כמר ולא כמר אמנם כבר הורנו המ"א לעיל דלדידן לכו"ע כיון דנהגינן
לעשות השברים מג' עד ט' כחות [ולא עד בכלל] צריך לעשות התקיעה לפחות ט' כחות דאל"ה
אפילו בדיעבד אינו יוצא: