גמ' ראש השנה דף לד.
אורך השיעור הקולי ברי"ף ר"ן
ושו"ע הוא 17:41 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 14:00 דקות
1)ג' שברים צריך לעשותם בנשימה אחת
3)אם טעה בתשר"ת ואחר שתקע ב'
שברים טעה והתחיל להריע
4)אם הפסיק בתרועה בין תקיעה לשברים
5)אם תקע שני תשר"ת, או שני
תש"ת, או שני תר"ת כהוגן וטעה בשלישי, אין צריך לחזור
בית יוסף אורח חיים סימן
תקצ
ד כתב רבינו תם דשלשה שברים צריך לעשותם בנשימה אחת שהוא במקום תרועה
אבל שלשה שברים ותרועה דתשר"ת לא עבדינן בנשימה אחת וכו'. כן כתב המרדכי (סי'
תשכ) בשם רבינו תם וכתב שכן פירש ראבי"ה (סי' תקמב) וכתב עוד המרדכי ששמע שאומרים
שצריך לעשותם בנשימה אחת שברים ותרועה דהוו חדא תרועה ובפרק החליל (סוכה נג:) אומר
דאין בין תקיעה לתרועה ותקיעה ולא כלום אם כן לרבנן דמודו מיהא בשברים ותרועה דחדא
מילתא צריך בנשימה אחת ולא נהירא ורש"י פירש התם בסוכה ולא כלום שלא יפסיק אלא
כדי נשימה ר"ל דכדי נשימה מיהא מפסקינן אפילו לרבי יהודה עכ"ל וכן כתב הגהות
אשירי (פ"ד סי' י): ונראה דלדעת האומרים לעשותם בנשימה אחת מכל מקום צריך להפסיק
ביניהם מעט דבסוף פרק קמא דחולין (כו:) גבי תקיעה ביום טוב שחל להיות בערב שבת
דקאמר רב אסי תוקע ומריע בנשימה אחת פירש רש"י בנשימה אחת ומכל מקום מפסיק הוא
בנתים וכתבו בעל תרומת הדשן (שו"ת סי' קמב): וזה לשון הר"ן (י: ד"ה
מתקיף) צריך להזהר לעשות השברים כולן והיבבות כולן בנשימה אחת דשברים ויבבות לדידן
ודאי מצוה אחת נינהו כתקיעה ותרועה לרבי יהודה וכי היכי דלרבי יהודה צריך שיעשה תקיעה
ותרועה בנשימה אחת כדמוכח בפרק החליל (סוכה נג:) הכי נמי בשברים ויבבות לדידן דמצוה
אחת נינהו ואם הוסיף שבר אחד ועשהו בנשימה אחרת לדברי הרמב"ן ז"ל פסול כל
הסימן דכיון שהפרידו לעצמו אינו מן השברים והפסיק בין שברים לתרועה ורבינו תם כתב בתשובה
דשלשה שברים בנשימה אחת עבדינן להו דבמקום תרועה נינהו אבל שלשה שברים ותרועה דתשר"ת
לא מסתבר דגנוחי וילולי בחדא נשימה לא עבדי אינשי והרמב"ן חולק עליו דהא תרועה
אחת היא ואין ראוי להפסיק בה ואף על פי שהן קולות מוחלקים הרי אינם מוחלקים יותר מפשוטה
ושברים או תרועה אליבא דרבי יהודה שהוא מצריך לעשותם בנשימה אחת משום דסבירא ליה דמצוה
אחת הן והוא הדין בשברים ותרועה לדידן עכ"ל הר"ן וכן כתב הרא"ש (שם)
דשברים ותרועה יש לעשותם בנשימה אחת וכבר הביא רבינו לשונו: והרב המגיד (פ"ג ה"ג)
כתב וממה שכתב רבינו נמצא מנין התקיעות שלשים נראה שהוא סובר שבסימן תשר"ת יכול
הוא להפסיק בין השברים לתרועה רצה לומר שאין חייב לעשותם בנשימה אחת אלא יכול להפסיק
ביניהם אבל ודאי השברים חייב לעשותם בנשימה אחת שהרי תרועה אחת הן שלשתן וכן דעת הרבה
מן המפרשים אבל הרמב"ן כתב דשברים ותרועה דתשר"ת כולן תרועה אחת הן דילמא
גנוחי וילולי הוא תרועה הילכך אף על פי שמשונים בקולן אין לו להפסיק ביניהם ויש לחוש
לדבריו עכ"ל: ומשמע מדבריו דאפילו לדברי האומרים דמנין התקיעות הן שלשים אם רצה
לעשות שברים ותרועה בנשימה אחת רשאי ולא אמרו שהם שלשים אלא לומר שאם רצה להפסיק בין
שברים לתרועה הרשות בידו ולפי זה ולפי מה שכתבתי בשם המרדכי והגהות אשירי יותר טוב
להפסיק ביניהם מלעשותן בנשימה אחת והוא שלא ישהה בהפסקה יותר מכדי נשימה ומכל מקום
מדברי הרא"ש משמע דבעינן שלא יפסיק ביניהם כלל ולכן היה ראוי להנהיג לתקוע תשר"ת
שש פעמים הג' פעמים שברים ותרועה בנשימה אחת והג' פעמים בהפסק ביניהם והעולם שלא נהגו
כך אפשר שסומכין על מה שכתבתי בשם רבינו האי דמדינא באיזה מהשלשה סימנים שיתקע יצא
ידי חובה ולא התקינו שיהו תוקעין כל השלשה סימנים אלא כדי שלא יהו אלו נוהגים כך ואלו
נוהגים כך ותהא התורה כשתי תורות בעיני ההדיוטות וכיון דבהאי דשברים ותרועה ליכא היכרא
להדיוטות אי עביד להו בנשימה אחת או אי עביד להו בשתי נשימות לא ראו לתקן שום תקנה
בשביל כך אלא דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד: ונראה להנהיג לעשותם בנשימה אחת כדי לצאת
ידי חובה לדברי הכל דמאן דסבר דצריך להפסיק ביניהם היינו לכתחלה אבל בדיעבד ודאי יצא
אם עשאן בנשימה אחת דהא אמרינן בירושלמי (פ"ד ה"י) תקע והריע ותקע בנפיחה
אחת יצא ולא עדיף הפסק דבין שברים לתרועה מהפסק דבין תקיעה לתרועה ובין תרועה לתקיעה
ואף על גב דאמר דגנוחי וילולי בחדא נשימה לא עבדי אינשי הכי נמי לא עבדי אינשי תקיעה
ותרועה בחדא נשימה וכל שכן הוא דהא תקיעה שהוא קול פשוט הוי סימן שמחה ותרועה הוי סימן
בכי ויללה ואפילו הכי קאמר בירושלמי שאם עשאן בנפיחה אחת יצא וכל שכן שברים ותרועה
דדמו טפי אהדדי שאם עשאן בנפיחה אחת שיצא אבל מאן דסבר שצריך לעשותן בנשימה אחת משום
דסבר דתרועה אחת הן אם הפסיק ביניהם משמע דלא יצא דהוי כאלו הפסיק בשברים או בתרועה
דלא יצא ודאי כיון שקודם שגמר השיעור הראוי להם הפסיק בטלה לה תרועה שהרי אין בה שיעור
ומה שחזר לעשות מילתא באפי נפשה היא וכיון דאין בה לבדה שיעור לאו כלום היא והוא הדין
להפסיק בין שברים לתרועה דלא יצא הילכך לעשותן בנשימה אחת עדיף טפי וכן כתב הריב"ש
בתשובה (סי' לט) הדעת נותנת והסברא מכרעת דכיון דתרועה אחת היא צריך לעשותן בנשימה
אחת ואם לא עשה כן מחזירין אותו וכן דעת הר"י גיאת והרא"ש (שם) והרשב"א
והר"ן (שם) וכל האחרונים ז"ל וכן נוהגין בכל המקומות שראיתי וכן ראוי לעשות
להוציא מידי ספק עד כאן לשונו: ובתרומת הדשן (שו"ת סי' קמב) כתוב אף על גב דמייתי
אשירי ראיה מן הירושלמי שאם עשאן כולן בנפיחה אחת יצא לא תיקשי מהא לרבינו תם דאיכא
לאוקמי בקש"ק או בקר"ק דבדידהו אין קפידא דליכא למימר בהו לא עבדי אינשי
הכי דמנ"מ תרועה ותקיעה תרי מילי נינהו אבל שברים ותרועה תרווייהו במקום תרועה
קיימי ובחד נשימה לא עבדי אינשי ולא הוי תרועה ונראה לצאת ידי חובה אליבא דכולהו במקום
שתוקעין שלשים קולות בסדרים נקל הדבר שיתקע בנשימה אחת ש"ת ובסדרים בשתי נשימות
או איפכא ובמקום שנהגו לתקוע רק קשר"ק לכל סדר צריך שיתקע בישיבה ש"ת בנשימה
א' ובסדרים בב' נשימות אבל איפכא לא דכיון דטעמא דרבינו תם שהנהיג לתקוע קשר"ק
לכל סדר משום דאית ביה נמי קר"ק וקש"ק ונפיק ממה נפשך ולהפסק לא חיישינן
ואם כן אי עביד ש"ת בנשימה אחת דילמא קר"ק אמת הוא ושברים לאו כלום הוא ואי
הוה מתחיל בשברים באותה נשימה של תרועה לא חשיבה תרועה כלל בכה"ג ובמקום שנהגו
לתקוע בסדרים קשר"ק קש"ק קר"ק אין נקל כל כך לצאת ידי כולם מכל מקום
יתקע על שני דרכים בישיבה ובסדרים כדלעיל כיון שאותו מנהג משום דשמא קיימא לן כמאן
דאמר (ר"ה לד.) אחד מדברי תורה ושנים מדברי סופרים ולכן תוקעין בענין דסתרן אהדדי
ולפי זה בנדון דידן נמי נפיק י"ח מן התורה לכולי עלמא עד כאן לשונו: ונראה
דלדידן דנהיגין לתקוע בסדרים קשר"ק קש"ק קר"ק שיעשה בישיבה ש"ת
בנשימה אחת ובסדרים בשתי נשימות דכיון דלעשותן בנשימה אחת יצא ידי חובתו לדברי הכל
כמו שהוכחתי הילכך בישיבה שעשה שלש פעמים תשר"ת יעשה בענין זה וכדי לחוש לדברי
בעל תרומת הדשן יעשה שבסדרים בשתי נשימות ודרך זה טוב וישר לצאת ידי הכל וכך ראוי להנהיג:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תקצ סעיף ד
ג' שברים צריך לעשותם בנשימה אחת,
אבל ג' שברים ותרועה דתשר"ת י"א שאינו צריך לעשותם בנשימה אחת, והוא שלא
ישהה בהפסקה יותר מכדי נשימה, וי"א שצריך לעשותם בנשימה אחת; וירא שמים יצא ידי
כולם, ובתקיעות דמיושב יעשה בנשימה אחת; ובתקיעות דמעומד יעשה בב' נשימות. הגה: והמנהג
הפשוט לעשות הכל בב' נשימות, ואין לשנות.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תקצ סעיף ד
(טז) בנשימה אחת - דזה אנו עושין בשביל
תרועה הכתוב בתורה ואין להפסיקה לשנים. וכתבו רוב הפוסקים דזהו לעיכובא אפילו בדיעבד:
(יז) שא"צ לעשותם בנשימה אחת
- דגנוחי וילולי לא עבדי אינשי בנשימה אחת ועיין בב"י וב"ח דבדיעבד גם לדעה
זו אם עשה בנשימה אחת יצא אלא דלכתחלה ס"ל דאין נכון לעשותם בנשימה אחת:
(יח) וי"א שצריך לעשותם בנשימה
אחת - וטעמם דהא מה שאנו עושין שברים תרועה הוא מפני דשמא כונת התורה בתרועה לשתיהן
דוקא דאז יוצא ידי תרועה א"כ אין להפסיק ביניהן בנשימה דהוי כמו תרועה שנחלקה
לשתים ואינה כלום וע"כ אפילו בדיעבד אם עשה כן מחזירין אותו ומ"מ לא יתקע ש"ת בכח אחד בלתי שום הפסק
דבכה"ג לא מיקרי נשימה אחת אלא יפסיק מעט רק שלא יהיה בכדי נשימה בינתיים:
(יט) ובתקיעות דמעומד יעשה בשתי נשימות
- אבל איפכא לא ובמקומות שנוהגין לתקוע למלכיות תשר"ת תש"ת תר"ת וכן
לזכרונות וכן לשופרות יכול לעשות ג"כ להיפך במיושב בשתי נשימות ובמעומד בנשימה
אחת:
(כ) והמנהג הפשוט וכו' - ובמקומות
שנוהגין לעשות בנשימה אחת ג"כ לא ישנו מנהגם. ואפילו לפי מנהגינו אם עשה בנשימה
אחת יצא:
(כא) לעשות הכל בשתי נשימות - אך יזהר
שלא יפסיק יותר מכדי נשימה כנ"ל וע"כ טוב שיקרא לפניו המקרא שברים תרועה
בפעם אחת דאם ימתין התוקע עד שיקרא הקורא לפניו תיבת תרועה עלול מאד שיהיה עי"ז
הפסק יותר מכדי נשימה:
בית יוסף אורח חיים סימן
תקצ
ה ומ"ש הרא"ש (פ"ד סי' י) ואם תקע תקיעה ותרועה ותקיעה
בנשימה אחת לכאורה לא יצא וכו'. נראה מדבריו שסובר שמאחר שהירושלמי (פ"ד ה"י)
כתב בהדיא דיצא הכי נקטינן וכן נראה שהוא דעת הר"ן אבל רבינו ירוחם (נ"ו
ח"ב מט:) כתב בשם הרא"ש ובשם קצת מפרשים שלא יצא. ובתוספתא (ר"ה פ"ב
הי"ב) מצאתי תקע והריע ותקע בנשימה אחת לא יצא: כתב הכל בו (סי' סד כח:) בשם הרי"ג
הוי יודע שאין פירוש שברים שישבור הקול ויפסוק אלא שבר כאדם הגונח משבר ומכאב לב והן
יבבות ארוכות וטועין התוקעין המפסיקין לגמרי עד כאן לשונו ומה שכתב והן יבבות ארוכות
כבר נתבאר שיעורן ומה שכתב וטועין המפסיקין לגמרי פשוט הוא:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תקצ
סעיף ה
אם תקע תר"ת בנשימה אחת, יצא;
ויש מי שאומר שלא יצא.
משנה ברורה סימן תקצ
(כב) שלא יצא - דאין כאן לא ראש ולא
סוף וסברא ראשונה ס"ל כיון דניכר סלקי לכל אחד ואחד ועיין בביאור הגר"א
שמסכים לדעה הראשונה:
בית יוסף אורח חיים סימן
תקצ
ו ואם האריך בתקיעה אחרונה של תשר"ת כשיעור שתי תקיעות וכו'. בפרק
בתרא דראש השנה (לג:) תנן תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת וכתב הרא"ש
(סי' ח) פירוש בשניה היינו בתקיעה אחרונה של מלכיות האריך בה כשיעור שתי תקיעות כדי
שתעלה לו גם לתקיעה הראשונה של זכרונות אין בידו אלא אחת דאפסוקי תקיעה אחת לשתים לא
מפסיקינן בירושלמי (ה"י) גרסינן עלה דהך משנה אפילו אחת אין בידו למה ראשה גבי
סופה מצטרף וסופה גבי ראשה מצטרף לא רישא אית ליה סיפא ולא סיפא אית ליה רישא אלמא
דשניה לא עלתה לו כלום ומפרשים דאין בידו אלא אחת תקיעה ראשונה ומביאין סעד לדבריהם
וכו' ונ"ל דהאי סעד אין בו ממש וכו' אלא ודאי האי דנקט תקע בראשונה משום דמינה
ידעינן דהאריך בשניה כשתים כיון דהאריך בה יותר מבראשונה וקשה לי על הך פירושא מדפריך
בפרק ראוהו בית דין (כז.) ואמאי ליסליק בתרתי אלמא דפשיטא ליה לתלמודא דידן דלחדא מיהא
סלקא וגם מדמשני פסוקי תקיעתא מהדדי לא מפסקינן משמע דלתרתי לא פסקי אבל לחדא מיהא
סלקא וצריך לומר דגמרא דידן פליג אהא דירושלמי ונראה לי לפרש גמרא דידן כמו הירושלמי
והכי פירושה וליסליק ליה בתרתי ומשני פסוקי תקיעתא מהדדי לא מפסקינן וכיון דאי אפשר
לחלק לשנים גם לחדא נמי לא סלקא והרמב"ן כתב דהירושלמי לא על הדא מילתא איתמר
אלא אההיא דשופר מאריך וחצוצרות מקצרות דגרסינן (פ"ג ה"ג) אמר רבי יוסי הדא
אמרה פשוטה ששמע מקצתה מן המתעסק יצא היידא אמרה דאי תקע בראשונה ומשך בשניה [כשתים]
אין בידו אלא אחת רבי בא בר זבדא אומר אפילו אחת אין בידו וכו' וה"פ הדא אמרה
פשוטה ששמע מקצתה מן המתעסק שלא כיון לשם מצוה ובא חבירו ואמר ליה איכוין ותקע לי להשלים
את התקיעה ולשם מצוה והאריך בהשלמה כשיעור תקיעה יצא ומייתי ראיה מהא דתנן דמשך בשניה
כשתים אין בידו אלא אחת נמצא דבמה שהאריך יותר מכדי תקיעה אינו אלא כמתעסק אפילו הכי
עולה מקצתה לאחת ואתא רבי בא לפלוגי דזה ששמע פשוטה מן המתעסק אפילו אחת אין בידו כיון
דבתחלת התקיעה היה מתעסק נמצא דרישא לית ליה סיפא וכו' ולא דמי למשך בשניה כשתים דהתם
מיהא מתחלתו ועד סופו היתה כוונתו לשם מצוה והוה ליה לרבי בא למימר לא יצא אלא אגב
דאמר משך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת נקט נמי גבי מתעסק אין בידו אפילו אחת אף על
גב דלא שייך גבי מתעסק האי לישנא וניחא השתא אין בידו אלא אחת היינו שניה עד כאן לשונו:
והר"ן (יא. ד"ה ודאמר, וע"ב ד"ה ולפיכך) האריך בביאור ירושלמי
זה לכל אחת מהסברות ודעת הרמב"ם בפרק ג' מהלכות שופר (ה"ד) דלתקיעה אחת מיהא
עלתה לו וכתב הרב המגיד שדבריו נכונים וברורים ושכן דעת הרמב"ן והרשב"א ז"ל:
ואע"פ שהלכה כדברי הרמב"ם וסייעתו מכל מקום היכא דאפשר יחזור לתקוע כדי לחוש
לדברי החולקין עליו:
בית יוסף אורח חיים סימן
תקצ
סעיף ז
אם טעה בתשר"ת ואחר שתקע ב' שברים
טעה והתחיל להריע, אם נזכר מיד יתקע שבר אחר; ואם לא נזכר עד שגמר התרועה שהתחיל בה
בטעות, לא הפסיד התקיעה הראשונה שתקע, אלא חוזר ותוקע ג' שברים ומריע ותוקע; אבל אם
אירע בתש"ת או תר"ת, הפסיד גם תקיעה ראשונה.
(כז) שבר אחר - ודי בזה דלא הפסיד
סדרו כיון שגם התרועה שייכא עכשיו להשברים ששניהם הם תרועה בתשר"ת לכך חשבינן
ליה רק כמו נתקל בשברים שאינו מפסיד השברים עי"ז ועיין בביאור הגר"א שמסיק
דדוקא כשהיה בנשימה אחת ואם לא היה בנשימה אחת צריך לחזור ולתקוע ג' שברים ותרועה ויש
פוסקים דס"ל דאפילו היה בנשימה אחת ג"כ צריך לחזור ולתקוע ג' שברים ולגמור
הסדר כיון שעכ"פ הפסיק באמצע השברים. וראוי לחוש לכתחלה להחמיר כדבריהן:
(כח) שגמר התרועה - פי' שעשה ג' כחות
דבזה יצא ידי תרועה לדעה ראשונה הנ"ל בס"ג. וטעם החילוק בין גמר ללא גמר
הוא דכ"ז שלא נגמר התרועה הוי קול בעלמא ונראה שעדיין עסוק בהשברים שגם התרועה
לא גמר וחוזר להשלים השברים משא"כ בגמר התרועה שהוא קול שלם נראה שמתחיל אח"כ
שברים אחר ולכך אינו מועיל בהשלמת שבר אחד אלא ג' שברים מחדש ומ"מ התקיעה הראשונה
לא הפסיד גם בזה שלא הפסיק בקול אחר שאינו מענינא דשניהם הם מענין תרועה אלא שלא עשה
כתיקונו:
(כט) אירע בתש"ת - היינו שהתחיל
בשברים [שבר אחד או שתים] ואח"כ עשה תרועה לא אמרינן דהוא בכלל נתקל וכ"ש
אם עשה כל השברים ואח"כ עשה תרועה כיון שהוא שלא מענינא קלקל בזה כל הסדר [וה"ה
אם עשה התרועה קודם השברים ואין חילוק בכל זה בין שגמר התרועה או שלא גמר בכל ענין הפסיד התקיעה ראשונה] וכן מש"כ
או תר"ת ר"ל שהתחיל בתרועה ובאמצע הפסיק והתחיל לעשות שבר אחד והכל כנ"ל
לענין תש"ת וה"ה לענין תר"ת דכיון שאין זה שייך כלל לתרועה שבסדר זה
הפסיד גם תקיעה ראשונה:
בית יוסף אורח חיים סימן
תקצ
ח ומ"ש אבל אם עשה שתי תרועות זו אחר זו וכו'. בפרק בתרא דראש השנה
(לד.) גבי הא דאתקין רבי אבהו בקיסרי דאתקיף רב עוירא דילמא גנוחי הוא וקא מפסקא תרועה
בין שברים לפשוטה שלאחריה כתב הר"ן (י: ד"ה מתקיף) ואם תאמר כי מפסקי מאי
הוי והא תניא (לד:) שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום יצא תירצו בשם רבינו תם דהכי פרכינן
כיון דרבי אבהו חייש לכולהו ומכניף לכולהו מנהגי הוה ליה למיחש נמי לרבי יהודה (סוכה
נג:) דאמר אין בין תקיעה לתרועה [ולא] כלום ועוד דלרבנן נמי נהי דשמע תשע תקיעות בתשע
שעות יצא בדיעבד אבל לכתחלה ודאי משמע שאינו רשאי להפסיק אבל הרמב"ן כתב דלרבנן
נמי אי מפסקי שברים או יבבות בין תקיעה לתרועה לא יצא דנהי דאם הפסיק ביניהם יצא אפילו
הכי אם תקע ביניהם לא יצא דאנן פשוטה לפניה ולאחריה בעינן וליכא דהא תקע ביניהן תקיעה
אחרת לשם מצוה והביא ראיה לדבריו מדתניא בתוספתא (ר"ה פ"ב הי"ב) תקע
והריע וחזר והריע ותקע אין בידו אלא אחת כלומר תקיעה אחרונה בלבד אבל הרשב"א ז"ל
כתב שמצא גירסא בההיא תוספתא וכך היא תקע והריע ותקע וחזר והריע ותקע אין בידו אלא
אחת והכי פירושה שלאחר שתקע בראשונה לתשר"ת הראשון חזר והריע וחשב שתעלה לו אותה
תקיעה משום פשוטה שלאחר תשר"ת הראשון ומשום פשוטה שלפני תשר"ת השני ומשום
הכי קאמר שאין בידו אלא אחת שהיינו פשוטה שלאחר תשר"ת הראשון דאנן פשוטה לכל חד
וחד בעינן כדקתני (לג:) שלש של שלש שלש הילכך אין תקיעה זו עולה לשתים ומכל מקום יש
לחוש ולהחמיר כדברי הרמב"ן ז"ל עד כאן לשונו והרב המגיד כתב בפרק ג' (ה"ד)
דברי הרמב"ן וכתב שהם עיקר ושכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל: והרא"ש
(סי' י) גבי תקיעות של סדר הברכות כתב בשם ראבי"ה וריב"א דהא דאתקין רבי
אבהו קשר"ק קש"ק קר"ק לא בשביל שהפסיק בשהייה אלא בשביל שהפסיק סדר
התקיעות בקול אחר דבעינן פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה בלא הפסק קול אחר ואם שינה בסדר
התקיעות אפילו לא שהה כדי לגמור כולה חוזר והביא ראבי"ה ראיה מהירושלמי בפרק שני
דברכות (ה"א) דמייתי התם הך דרבי יוחנן בתשע שעות ומסיים אמר רבי והוא ששמע על
הסדר פירוש ששהה ושתק ולא שינה הסדר עד כאן וזה מבואר כדברי הרמב"ן ז"ל והכי
נקטינן:
ומ"ש רבינו או שתקע אחר התרועה
תקיעה במתעסק שלא לשם תקיעה והפסיק בה בין תרועה לתקיעה. כלומר דכיון שהתקיעה היא במתעסק
הויא תקיעה פסולה והיא מפסקת בין תרועה לתקיעה ומשמע לרבינו שזה בכלל מחלוקת הרמב"ן
והרשב"א ז"ל:
ומ"ש או לאחר שתקע שלשה שברים
שתק והפסיק ואחר כך תקע שברים אחרים יש אומרים דלא הוי הפסק אלא כשמפסיק בתרועה בין
שברים לתקיעה וכו'. בהדיא כתב שם הר"ן אם הוסיף שבר אחר ועשאו בנשימה אחרת לדברי
הרמב"ן ז"ל פסול כל הסימן דכיון שהפרידו לעצמו אינו מן השברים והפסיק בין
שברים לתרועה ע"כ וממילא משמע דלהרשב"א אין הסימן נפסל בכך:
סעיף ח
אם הפסיק בתרועה בין תקיעה לשברים, או שהפסיק בשברים
בין תרועה לתקיעה, וכן אם הריע ב' תרועות זו אחר זו, או שתקע אחר התרועה תקיעה כמתעסק
שלא לשם תקיעה והפסיק בה בין תרועה לתקיעה; או לאחר שתקע שלשה שברים שתק והפסיק ואח"כ
תקע שברים אחרים, ואפילו שבר אחד, בכל אלו הוי הפסק והפסיד גם תקיעה ראשונה.
משנה ברורה סימן תקצ
(ל) בין תקיעה לשברים - היינו בתש"ת הכניס תרועה
קודם שברים וה"ה אם הכניסו אחר שברים ואפילו אם לא גמר התרועה וכנ"ל. וכן
בתשר"ת אם עשה התרועה קודם השברים הפסיד בזה גם תקיעה ראשונה ויש מאחרונים שמקילין
בתשר"ת וס"ל דכיון שתרועה שייכא בזה הסדר אלא שהקדימה א"צ לחזור לתקיעה
ראשונה אלא גומר שברים תרועה כדרכו תמיד ודיו:
(לא) בין תרועה לתקיעה - היינו ג"כ
בתר"ת הכניס שברים אחר תרועה וה"ה אם הכניסו קודם תרועה ובכל זה אפילו לא
גמר את השברים וכנ"ל. ויש מקומות שדרכן לסיים בסוף תרועה בקול ארוך ועיין בפמ"ג
בסק"ב שמפקפק בזה דאולי נחשב זה לשברים וכן יש מבעלי התקיעה שאינם מומחים במלאכה
זו וכשעושין תרועה מתחילין בו בקול ארוך ונראה התחלתו כעין שברים גם זה לאו שפיר עבדי:
(לב) וכן אם הריע ב' תרועות זו אחר
זו - דאף ששתיהם מענינא מ"מ כיון שכבר גמר אחת בכשרות תו השניה הויא הפסק ודוקא
כשהפסיק ביניהם דאם עשאן בנשימה אחת הויא כתרועה אריכתא וכדלקמיה לענין שברים:
(לג) כמתעסק וכו' - ומ"א מצדד
דיש להקל בזה דמתעסק לא חשיב תקיעה כלל והו"ל כאלו שמע קול אחר בנתיים דלא חשיב
הפסק עי"ז:
(לד) שתק והפסיק וכו' - היינו שהיה
בשתי נשימות דאם היה בנשימה אחת נחשב כאחת וכשר דהרי יכול להוסיף כמה שברים כדלעיל
בס"ג. וה"ה אם התחיל לתקוע ואין הקול עולה יפה ומתחיל לתקוע שנית נחשבת הכל
לתקיעה אחת [אחרונים]:
(לה) תקיעה ראשונה - ואם כבר תקע גם
תקיעה אחרונה אותה תקיעה עולה לו במקום תקיעה ראשונה וגומר משם ואילך על הסדר. ואם
לא נזכר עד שעומד בסימן אחר כגון שעומד בתש"ת ונזכר שטעה בתשר"ת גומר כל
הסימן ואח"כ חוזר ותוקע תשר"ת פ"א ואע"ג שהפסיק באמצע הסימן דתשר"ת
בקולות אחרות אין בכך כלום כיון שבכל בבא בפ"ע לא היה הפסק בקולות אחרות ודע עוד
דבכל זה אפילו תקע בתקיעות דמיושב צריך לחזור ולא נאמר דנסמוך על תקיעות דמעומד דכיון
שבירך על אלו צריך לעשותן כהוגן וגם בתקיעות דמעומד צריך לחזור דהם עיקר אבל אם טעה
בתקיעות שאחר התפלה אין בכך כלום [מ"א וש"א]:
בית יוסף אורח חיים סימן
תקצ
ט ואם תקע שני תשר"ת או תש"ת או
תר"ת כהוגן וטעה בשלישית יש אומרים שצריך לחזור כל הסימן וכו'. כסברת הרמב"ן
(דרשות לר"ה פ"ח) נראה עיקר: כתב הרוקח (סי' רב עמ' צג) אם תקע כסדר אפילו
בנחת לא יחזור ויתקע פעם שנית דתניא כל הקולות כשרים בשופר היה קולו דק או צלול או
עב כשר: וכתב עוד צריך לזקוף השופר (כך) ולא למטה על שם (תהלים מז ו) עלה אלהים בתרועה:
כתב הר"ן בפרק ראוהו בית דין (ו: ד"ה גמ') בירושלמי משמע שאפילו לא הרחיב
את הקצר וקיצר את הרחב אלא שתקע בצד הרחב לא יצא ותנא יהיב סימנא מן המצר קראתי יה
(תהלים קיח ה): אם הרחיק השופר ונפח בו ותקע בו כתב רבינו בסימן תקפ"ו (דש:) דפסול
כיון שאין השופר נוגע בפיו:
סעיף ט
אם תקע שני תשר"ת, או שני תש"ת,
או שני תר"ת כהוגן וטעה בשלישי, אין צריך לחזור אלא לאחרון שטעה בו. אם תקע בצד
הרחב של השופר, לא יצא. הגה: ואחר שתקעו אומר
השליח צבור פסוק אשרי העם יודעי תרועה, ואשרי, ומחזירין הספר למקומו.
משנה ברורה סימן תקצ
(לו) לא יצא - דכתיב והעברת שופר תרועה וקבלו חז"ל
דר"ל דרך העברתו כלומר בדרך תמונת גידולו שהאיל מעבירו מחיים בראשו כך צריך לתקוע
בו דהיינו במקום הקצר [ח"א בשם הר"ן והריטב"א בסוכה] וגם רמז לדבר מן
המצר קראתי יה: