גמ' ראש השנה דף לד:
אורך השיעור הקולי ברי"ף ר"ן
ושו"ע הוא דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא דקות
1)אם האריך בתקיעה אחרונה של
תשר"ת כשיעור ב' תקיעות, לא עלתה לו אלא בשביל תקיעה אחת
2)קראה קריאת שמע סירוגין, אפילו שהה
כדי לגמור את כולה, יצא אפילו היה ההפסק מחמת אונס.
3)שמע ט' תקיעות בט' שעות ביום, יצא
ואפילו הם מט' בני אדם
4)אם פסק באמצע ההלל, ושהה אפי' כדי
לגמור את כולו, אינו צריך לחזור אלא למקום שפסק
5)קראה את המגילה סרוגין, אפילו שהה
כדי לגמור את כולה, יצא
6)בכל מקום שפוסק בתפילה , אם שהה כדי
לגמור את כולה, חוזר לראש
בית יוסף אורח חיים סימן
תקצ
ו ואם האריך בתקיעה אחרונה של תשר"ת כשיעור שתי תקיעות וכו'. בפרק
בתרא דראש השנה (לג:) תנן תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת וכתב
הרא"ש (סי' ח) פירוש בשניה היינו בתקיעה אחרונה של מלכיות האריך בה כשיעור שתי
תקיעות כדי שתעלה לו גם לתקיעה הראשונה של זכרונות אין בידו אלא אחת דאפסוקי תקיעה
אחת לשתים לא מפסיקינן בירושלמי (ה"י) גרסינן עלה דהך משנה אפילו אחת אין בידו
למה ראשה גבי סופה מצטרף וסופה גבי ראשה מצטרף לא רישא אית ליה סיפא ולא סיפא אית ליה
רישא אלמא דשניה לא עלתה לו כלום ומפרשים דאין בידו אלא אחת תקיעה ראשונה ומביאין סעד
לדבריהם וכו' ונ"ל דהאי סעד אין בו ממש וכו' אלא ודאי האי דנקט תקע בראשונה משום
דמינה ידעינן דהאריך בשניה כשתים כיון דהאריך בה יותר מבראשונה וקשה לי על הך פירושא מדפריך בפרק ראוהו בית דין (כז.) ואמאי ליסליק
בתרתי אלמא דפשיטא ליה לתלמודא דידן דלחדא מיהא סלקא וגם מדמשני פסוקי תקיעתא מהדדי
לא מפסקינן משמע דלתרתי לא פסקי אבל לחדא מיהא סלקא וצריך לומר דגמרא דידן פליג אהא
דירושלמי ונראה לי לפרש גמרא דידן כמו הירושלמי והכי פירושה וליסליק ליה בתרתי ומשני
פסוקי תקיעתא מהדדי לא מפסקינן וכיון דאי אפשר לחלק לשנים גם לחדא נמי לא סלקא והרמב"ן
כתב דהירושלמי לא על הדא מילתא איתמר אלא אההיא דשופר מאריך וחצוצרות מקצרות דגרסינן
(פ"ג ה"ג) אמר רבי יוסי הדא אמרה פשוטה ששמע מקצתה מן המתעסק יצא היידא אמרה
דאי תקע בראשונה ומשך בשניה [כשתים] אין בידו אלא אחת רבי בא בר זבדא אומר אפילו אחת
אין בידו וכו' וה"פ הדא אמרה פשוטה ששמע מקצתה מן המתעסק שלא כיון לשם מצוה ובא
חבירו ואמר ליה איכוין ותקע לי להשלים את התקיעה ולשם מצוה והאריך בהשלמה כשיעור תקיעה
יצא ומייתי ראיה מהא דתנן דמשך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת נמצא דבמה שהאריך יותר
מכדי תקיעה אינו אלא כמתעסק אפילו הכי עולה מקצתה לאחת ואתא רבי בא לפלוגי דזה ששמע
פשוטה מן המתעסק אפילו אחת אין בידו כיון דבתחלת התקיעה היה מתעסק נמצא דרישא לית ליה
סיפא וכו' ולא דמי למשך בשניה כשתים דהתם מיהא מתחלתו ועד סופו היתה כוונתו לשם מצוה
והוה ליה לרבי בא למימר לא יצא אלא אגב דאמר משך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת נקט
נמי גבי מתעסק אין בידו אפילו אחת אף על גב דלא שייך גבי מתעסק האי לישנא וניחא השתא
אין בידו אלא אחת היינו שניה עד כאן לשונו: והר"ן (יא. ד"ה ודאמר, וע"ב
ד"ה ולפיכך) האריך בביאור ירושלמי זה לכל אחת מהסברות ודעת הרמב"ם בפרק ג'
מהלכות שופר (ה"ד) דלתקיעה אחת מיהא עלתה לו וכתב הרב המגיד שדבריו נכונים וברורים
ושכן דעת הרמב"ן והרשב"א ז"ל: ואע"פ שהלכה כדברי הרמב"ם וסייעתו
מכל מקום היכא דאפשר יחזור לתקוע כדי לחוש לדברי החולקין עליו:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תקצ סעיף ו
אם האריך בתקיעה אחרונה של תשר"ת
כשיעור ב' תקיעות, כדי שתעלה לשם תקיעה אחרונה של תשר"ת ובשביל הראשונה של תש"ת,
לא עלתה לו אלא בשביל תקיעה אחת; וי"א שאפילו בשביל אחת לא עלתה לו. הגה: ואם
תקע תקיעה אחת בין ב' סדרים והתנה שאיזה מן הסדרים הוא הנכון תעלה לו אותה תקיעה, יצא
(ב"י).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תקצ סעיף ו
(כג) של תש"ת - המחבר נקט
לפי מה שהיו נוהגים במקומו לתקוע בשביל מלכיות תשר"ת ובשביל זכרונות תש"ת
כדלקמן בסימן תקצ"ב והתכוין שיעלה לו גם בשביל הראשונה של זכרונות וה"ה לפי
מה שנוהגין במדינתינו לתקוע בכל פעם תשר"ת והתכוין באחרונה בשביל הראשונה של זכרונות:
(כד) אלא בשביל תקיעה אחת - דהיינו
האחרונה לפי שכל תקיעה צריך להיות בה ראש וסוף ואם נחלק תקיעה זו לשני תקיעות כמו שחשב
התוקע אין כאן ראש לתקיעה אחרונה ולא סוף לתקיעה ראשונה ולפיכך אין אנו הולכין כלל
אחר מחשבתו בזה אלא אנו חושבין תקיעה זו לתקיעה אחת ארוכה ועולה לו בשביל האחרונה:
(כה) וי"א שאפילו וכו' - טעמם
דאזלינן בתר מחשבתו ומחלקינן התקיעה לשתים וממילא אין לו כלום וכנ"ל ועיין באחרונים
שכתבו דלדיעה זו הפסיד כל הבבא דהא הפסיק בקול אחר שהוא שלא כדין וכמש"כ בס"ח
וצריך לחזור ולתקוע תשר"ת אכן לדינא אין נ"מ בכל זה דהעיקר כסברא ראשונה
[א"ר וביאור הגר"א]:
(כו) תקיעה אחת בין שתי סדרים - ר"ל
שתקע תשר"ת ש"ת והתנה בתקיעה אחרונה של תשר"ת שאם זה הסדר הוא הנכון
תעלה לו התקיעה בשבילו ואם הסדר של תש"ת הוא הנכון יעלה לו תקיעה בשבילו כי הלא
מדין התורה סגי בסדר אחד רק מפני שאין אנו יודעין איזה סדר הוא הנכון אנו תוקעין כולם
וכנ"ל בריש הסימן ולכן יצא בדיעבד ע"י תנאו ומ"מ לכתחלה לא רצו חז"ל
לתקן כך שיתקע רק תשר"ת ש"ת ר"ת כדי שלא יטעו לומר שאין צריך אלא ש"ת
או תרועה תקיעה:
טור אורח חיים סימן סה
קראה סירוגין אפילו שהה בה כדי לגמור
את כולה יצא והוא שלא שהה בינתים מחמת אונס שעכבו מלקרות אבל אם שהה מחמת אונס שלא
היה המקום ראוי לקרות או אונס אחר אם הפסיק ושהה כדי לגמור את כולה כשחוזר לקרות צריך
להתחיל מראש: קראה ונכנס לבית הכנסת ומצא צבור שקורין צריך לקרות עמהם פסוק ראשון שלא
יהא נראה כאילו אינו רוצה לקבל עליו עול מלכות שמים עם חביריו:
בית יוסף אורח חיים סימן
סה
א קראה סירוגין אפילו שהה כדי לגמור את כולה יצא. בפרק מי שמתו (כב:) ת"ר
היה עומד בתפלה ומים שותתין על ברכיו פוסק עד שיכלו המים וחוזר ומתפלל להיכן חוזר רב
חסדא ורב המנונא חד אמר חוזר לראש וחד אמר למקום שפסק אמר רב אשי דכולי עלמא אם שהה
כדי לגמור את כולה חוזר לראש והתם בדלא שהה קא מיפלגי וכתב הרי"ף (יד.) בשם רבינו
האיי דהלכה כמאן דאמר למקום שפסק ואם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש ובתר הכי (כד:)
אמר ר' אבהו הוה אזיל בתריה דרבי יוחנן והוה קרי ק"ש כי מטא במבואות המטונפות
אישתיק א"ל לרבי יוחנן להיכן אהדר א"ל אם שהית כדי לגמור את כולה חזור לראש
ומפרש בגמרא דהכי קאמר ליה לדידי לא סבירא לי לדידך דסבירא לך אם שהית כדי לגמור את
כולה חזור לראש וכתב שם הרי"ף (טו:) וכשהוא חוזר חוזר למקום שפסק ואע"פ ששהה
כדי לגמור את כולה והכין מסקנא בסוף מסכת ר"ה (לד:) וכן בתקיעות וכן בהלל וכן
במגילה אבל בתפלה בלחוד אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש וכן פסק הרמב"ם בפ"ב
מהלכות ק"ש (הי"ב) אבל התוספות (כב: ד"ה אלא) כתבו אהא דאמר רב אשי
דכולי עלמא אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש משמע דהכי הלכתא וכן לקמן בהדיא א"ר
אבהו חוזר לראש ותימא דבמסכת ר"ה (לד:) אמר רבי יוחנן שמע תשע תקיעות בתשע שעות
ביום יצא אלמא תקיעות מצטרפות אע"ג דשהה כדי לעשות כולה וכן במגילה (יח:) נמי
אמר רב אין הלכה כרבי מונא דאמר אם שהה חוזר לראש דקאמר נקוט דרב ביבי בידך ואומר השר
מקוצי דודאי היכא דשהה באמצע כדי לגמור את כולה בלא דיחוי ואונס אלא שהה מעצמו ואם
היה רוצה מעצמו היה יכול לגמור בכהאי גוונא אין חוזר לראש כי ההיא דמגילה וכן ההיא
דראש השנה דשמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום אבל היכא דשהה מחמת שהיו מים שותתין על ברכיו
ולא היה יכול להתפלל באותה שעה דכולי עלמא אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש והשתא
ניחא דקאמר ליה רבי יוחנן לר' אבהו לדידי לא סבירא לי כלומר לא סבירא לי להפסיק הלכך
לא היה צריך לחזור לראש אבל לדידך שהפסקת דסבירא לך שאין המקום ראוי לקרות אם שהית
כדי לגמור את כולה חוזר לראש וכן כתב הרשב"א (כג. ד"ה ופסק) בשם הראב"ד
ז"ל וכן פסק שם הרא"ש ז"ל (סי' כג) ורבינו סתם דבריו כאן ובסימן ע"ח
כדעת הרא"ש וכן כתב בסימן פ"ה בשם ר"י ושם כתב שהרי"ף חולק בדבר
וה"ר יונה (טז. ד"ה אבל) כתב בשם רבני צרפת דאפילו בתפלה אם שהה כדי לגמור
את כולה חוזר למקום שפסק ולא חילק בין שהה מחמת אונס או שלא מחמת אונס וכבר כתבתי שכן
דעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל וכן הלכה: כתוב בהגהות מיימון פ"ב (אות
ל) ראבי"ה (ח"א סי' מז) כתב דאין לחלק בין הפסק שתיקה להפסק דיבור:
שולחן ערוך אורח חיים סימן סה סעיף
א
קראה סירוגין,
דהיינו שהתחיל לקרות והפסיק בין בשתיקה בין בדיבור וחזר וגמרה, אפילו שהה כדי לגמור
את כולה, יצא אפילו היה ההפסק מחמת אונס. הגה: ויש אומרים דאם היה אנוס, והפסיק כדי
לגמור את כולה, חוזר לראש. והכי נהוג, ומשערין ענין השהייה לפי הקורא ולא לפי רוב בני
אדם (רשב"א ס"פ היה קורא). וכן הוא לקמן סימן ק"ד.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן סה סעיף א
(א) בין בדיבור - אפילו אם שח במזיד אף דעשה איסור
בזה אעפ"כ א"צ לחזור רק למקום שפסק ואפילו כשפסק באמצע ברכה. וה"ה כששח
באמצע הלל ומגילה ובהמ"ז או שאר ברכה ארוכה ודוקא כשהוא אומרן בעצמו דאם שומע
מאחר שמוציאו והוא שח בנתיים ממילא אינו שומע ואיך יצא בזה ויבואר אי"ה להלן בכל
אחד במקומו עי"ש וע' בבה"ל שכתבנו דבק"ש נכון שיחזור הפרשיות עוד הפעם
כשסח במזיד כי יש אומרים דצריך לחזור לראש:
(ב) וי"א דאם וכו' - טעמם דבשלמא אם לא
היה אנוס שאם היה רוצה היה יכול לקרות לא הוי השתיקה ואפילו הדבור הפסק אבל באנוס חשיבא
השהייה הפסק כיון שלא היה אז יכול לקרות ועיין במ"א שמסיק דדוקא אם האונס הוא
מחמת שהאיש אינו ראוי כגון שהוצרך לנקביו או שהמקום אינו ראוי כגון שמצא שם צואה או
מי רגלים והוצרך לשהות עד שיוציאום אבל אונס אחר כגון מחמת ליסטים וכה"ג הוי כמו
ששתק ברצון דלא חשיב הפסק לדעה זו. ודוקא בק"ש וברכותיה וכה"ג אבל בתפלה
חוזר לראש אפילו באונס אחר וכמו שיתבאר לקמן בסי' ק"ד ע"ש במ"ב ס"ק
ט"ז:
(ג) כדי לגמור - היינו מראש ועד סוף אפילו עומד
בסוף:
(ד) חוזר - כ"ז לענין דיעבד אבל לכתחילה לא
יפסיק לשהות כדי לגמור כולה אפילו שלא מחמת אונס ואפילו בשתיקה בעלמא ואפילו בדבר שהוא
מדרבנן כגון ברכת ק"ש והלל ומגילה וכה"ג וכ"ש דבתפלה יש ליזהר מאד בזה
כי יש שמחמירין בתפלה אפילו דיעבד ומשמע מדברי המ"א דלכתחילה נכון ליזהר שלא ינגן
הש"ץ הרבה בברכת ק"ש שיהיה בהפסק אחד כדי לגמור כולה שאז יצטרכו הקהל להפסיק
הרבה בשתיקה על ידו [ונ"ל דכ"ש דיש ליזהר בברכת כהנים שהוא מדאורייתא שלא
יאריכו אז הקהל באמירת התחנונים בעת הברכת כהנים שעי"ז שותקין הכהנים זמן הרבה
באמצע הברכה ומחמת זה טוב לעשות כמו שראיתי כתוב בשם הגר"א [וכן משמע בסימן קכ"ח
סעיף מ"ה בהג"ה] שיאמרו גם בפעם שלישית הרבש"ע ולא יה"ר הארוך
כי בהרבה פעמים מצוי שאין הכהנים מנגנין כלל ורק עומדין וממתינין עד שיסיימו הקהל אמירתם
ועי"ז יש לפעמים זמן כדי לגמור כולה] ולענות קדיש או קדושה מותר לשהות אפילו כדי
לגמור את כולה ומשמע בספר שולחן שלמה דדוקא אם הוא עומד בסוף ברכת אמת ויציב דהיינו
אצל שירה חדשה וכדלקמן בסוף סימן ס"ו אבל אם עדיין לא הגיע לש"ח טוב יותר
שישהה בסירוגין באמצע ברכה כמה פעמים פחות מכדי לגמור כולה:
(ה) לראש - היינו אם הפסיק בק"ש אפי' אם ההפסק
היה רק כדי לגמור הק"ש חוזר לראש ק"ש ובברכת ק"ש לא יחזור לראש הברכה
שפסק בתוכה אא"כ שהה כדי לגמור מתחלת ברכת יוצר אור עד גאל ישראל. ועיין בבה"ל
דביארנו דאם הפסיק בברכת ק"ש בין ברכה לברכה בכל גווני אין צריך לחזור ולברך בדיעבד
אבל בק"ש אם הפסיק בין פרשה לפרשה מחמת אונס ושהה בה כדי לגמור כל הפרשיות חוזר
לראש:
(ו) והכי נהוג - וכן פסקו האחרונים וה"ה בתפלה
והלל ומגילה וברכת כהנים כמו שביארנו בבה"ל עי"ש:
(ז) לפי הקורא - בין להקל בין להחמיר:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן סה סעיף א
* קראה סירוגין וכו' - דע דדעת המחבר [דהוא
דעת הרי"ף והרמב"ם] דה"ה בתקיעות בסימן תקפ"ח ס"ב ובהמ"ז
בסי' קפ"ג סעיף ו'. וכן בהלל בסימן תכ"ב ס"ה וכן במגילה בסימן תר"ץ
ס"ה וה"ה כל שאר הברכות לבד מתפלה אם שהה באמצע כדי לגמור כולה אינו חוזר
לראש אפילו היה ההפסק מחמת אונס ובתפלה אם שהה כדי לגמור את כולה אפילו היה ההפסק שלא
מחמת אונס חוזר לראש ודעת הי"א דהוא דעת התוספות והרא"ש דאין לחלק בין תפלה
לשאר ענינים אלא בכל דבר אם שהה מחמה אונס חוזר לראש [לבד בהמ"ז דלא בא בדבריהם
בפירוש] והכרעת הד"מ בסימן תכ"ב דלדבר שהוא מדרבנן לבד מתפלה יש להקל ולפסוק
כהרי"ף שלא לחזור לראש אפילו בשהה מחמת אונס אך הלבוש והב"ח והא"ר פליגי
עליו שם עי"ש ועיין במ"א בסימן תכ"ב דמצריך לחזור ולקרות הלל בלי ברכה
מחמת חששת הד"מ וא"כ ה"ה במגילה יחזור לקרותה בלי ברכה ובפמ"ג
בסימן תר"ץ אות ז' מסתפק שם לענין הברכה משמע דלא פשיטא ליה למעשה כהמ"א
וא"כ לפ"ז בכל דבר שהוא מילתא דרבנן אי נוגע לחשש ברכה לבטלה יש לעיין אם
שהה בה כדי לגמור כולה אפילו באונס גמור אם יחזור לראש. וכן יש לעיין לענין ברכת
ק"ש שלפניה או שלאחריה שהיא ג"כ מדרבנן כיון שכבר הזכיר יציאת מצרים בפ'
ציצית ואח"כ מצאתי בנ"א בכלל ה' שמסתפק לענין כל הברכות וא"כ לפ"ז
ה"ה בברכת ק"ש אך מדברי הדה"ח במש"כ לענין ק"ש דין ח' משמע
דבברכת ק"ש ג"כ הדין כמו בק"ש אע"ג דהוא בעצמו פסק בהלכות הלל
כהמגן אברהם דיחזור לקרותה בלי ברכה ואולי ס"ל דברכת ק"ש השוו רבנן לקריאת
שמע. ועיין במ"א בסימן קפ"ג אות י"א שמסתפק לענין בהמ"ז אם שהה
בה כדי לגמור כולה מחמת אונס אם חוזר לראש מחמת הא דהקילו בו ג"כ לענין מה דמבואר
בסימן קפ"ה סעיף ה'. אולם לפי דברי הדה"ח הנ"ל דאפילו בברכת ק"ש
שהיא דרבנן וגם בה בדיעבד אם מצא צואה כנגדו אינו צריך לחזור ולברך כמבואר בח"א
בכלל ג' דין ל"ג עיי"ש ואעפ"כ חוזר לראש א"כ כ"ש בבהמ"ז
שהיא דאורייתא וכן פסק בנשמת אדם כלל ה' דין י"ג דכשהאדם או המקום אינו ראוי יחזור
לראש עי"ש. [הג"ה. ובאמת דברי המ"א אינם מובנים כלל שהרי מה דנסתפקו
התוספות והרא"ש לענין התפלל ומצא צואה כנגדו הוא לאו דוקא לענין בהמ"ז דה"ה
לכל הענינים לבד מק"ש ותפלה כמבואר בדברי הפוסקים ואעפ"כ ידוע שיטת התוספות
והרא"ש לענין שהה כדי לגמור כולה דאינם סוברים כהרי"ף דדין זה רק בתפלה לבד
אלא דה"ה הלל ומגילה ותקיעות אם שהה כדי לגמור כולה מחמת אונס חוזר א"כ ממילא
ה"ה בשאר ענינים. ואל יקשה לעיני המעיין איך יצוייר אונס שהמקום אינו ראוי בכל
דבר לבד מתפלה לפי מה דמסתפק השו"ע כשבירך והיתה צואה כנגדו וסברתם דלא אמרו זה
רק לתפלה אבל זה בורכא דשם הכונה לאחר שבירך מצא אח"כ צואה במקומו ע"ז הם
מסתפקים דאולי לא נאמר זה הדין רק לענין תפלה דגזרו ואמרו דתפילתו תועבה וכן משמע בלבוש
וש"א אבל לכו"ע כל דבר קדושה אסור לומר במקום שאינו נקי אפילו רק ממי רגלים
וכ"ש מצואה. ע"כ הג"ה] ודע עוד דבבהמ"ז דמחמירין לחזור לראש הוא
אפילו בשהה בין ברכה לברכה שכן באופן זה מיירי המ"א שם ואף דלענין ברכת ק"ש
מקילין בזה במ"ב שם שאני דהברכות אין מעכבות זו את זו משא"כ בבהמ"ז
כל השלשה ברכות הם חשובות כאחת כמבואר בטור סימן קפ"ח ובשו"ע סוף ס"ו
עי"ש במ"א ונ"ל פשוט דה"ה בנשיאת כפים שייך בו כל זה הדין דשהה
כדי לגמור כולה ואם היה השהיה מחמת אונס חוזר לראש הברכת כהנים ושיעור דלגמור כולה
היינו עצם הברכות השלשה מראש לסוף בלי אמירת הרבש"ע ויה"ר שאומרים הקהל ואפשר
דבמקומות שמנגנין הכהנים בעת האמירת הקהל גם זה יש לחשוב בתוך השיעור וצ"ע:
* בין בדיבור - עיין במ"ב במה שכתב אפילו
שח במזיד עיין במ"א בסימן ק"ד סק"ו דמתחלה מסתפק בזה לענין ק"ש
או ברכותיה דאפשר דחוזר לראש ואפילו לא שהה כדי לגמור כולה אמנם במסקנתו מצדד שם דבדיעבד
לא יחזור לראש דדיינינן להו כשוגגין מכיון שרוב העולם אין נזהרין משמע דבמקומות שזהירין
העולם או אמר בעצמו שידע את הדין דשוב הו"ל מזיד גמור חוזר לראש כמו בתפלה לדעתו
וכן פסק באמת בסימן קפ"ג בסקי"א לענין בהמ"ז עי"ש ומדברי הגר"א
בשם הרשב"א בסימן ק"ד הנ"ל בס"ה ובס"ו משמע דחוזר למקום שפסק
ואפילו כשפסק באמצע ברכה וממילא ה"ה לענין בהמ"ז דאף שהוא דאורייתא מה חמירא
מק"ש וכן בא"ר בסימן קפ"ג לענין בהמ"ז כתב דדין זה דהמ"א
שהחמיר בשח במזיד לחזור לראש צ"ע ע"כ לענ"ד קשה מאוד לעשות מעשה בזה
כדברי המ"א ועוד דבתפלה גופא יש הרבה דעות בין הראשונים והאחרונים לענין שח במזיד
ומן התורה יוצא בזה בבהמ"ז וק"ש כמבואר בפמ"ג ע"כ סתמתי דבדיעבד
אין לו לחזור ומ"מ מהנכון דלענין פרשיות ק"ש יחזור עוד הפעם אבל בבהמ"ז
וכ"ש בשאר ברכות לא יחזור בדיעבד:
* חוזר לראש - עיין במ"ב סק"ה. וטעם
כל הדברים כי לכאורה יש להסתפק בג' פרטים. א' אם הדין דשהה לגמור כולה חוזר לראש הוא
דוקא כששהה באמצע הפרשה או אפילו בין פרשה לפרשה. ב' אם הדין דשהה לגמור כולה הוא דוקא
בק"ש או אפילו אם שהה בברכת ק"ש. ג' הדין דחוזר לראש אם חוזר ג"כ לברכות
או דילמא כיון דקי"ל ברכות אין מעכבין לק"ש והם מצוה בפני עצמן וראיה דמברכין
אותן אף לאחר שעבר זמן ק"ש אמאי יחזור לברכות וה"ה כשהפסיק ברכת ק"ש
כגון באמת ויציב צריך ג"כ לחזור לק"ש ושאר ברכות או דילמא ברכות עם הק"ש
שני ענינים הם לזה כיון דבעלמא אין מעכבין וה"ה ג"כ אם שהה לגמור כולה באהבה
רבה לא יצטרך לפ"ז לחזור רק לתחלת הברכה זו ולא ליוצר אור דכיון דקי"ל דברכות
אין מעכבות זו את זו כדאיתא ברכות דף י"ב ע"א א"כ לכאורה כל ברכה ענין
בפני עצמה היא ולא דמיא לתפלה והלל ומגילה אמאי יחזור ליוצר אור. והנה הדין הראשון
מצאתי בעזה"י ברשב"א ריש פ"ב דברכות [הובא דבריו לקמן בסימן ק"ד
בביאור הגר"א] דמוכח דשהייה הוא אפילו בין פרשה לפרשה ודין השני מצאתי בדה"ח
שכתב דשייך שהה אפילו בברכת ק"ש [ושם משמע מיניה דאפילו לא שהה רק כדי לגמור אותה
ברכה מיקרי שהה כדי לגמור כולה ונדבר בזה לקמן] ולא נשאר לנו רק השאלה הג' הנ"ל
ונ"ל דתליא במאי דאיתא בירושלמי פ"ב דברכות [והובא בחידושי רע"א ובשארי
אחרונים] וז"ל ר' בון בר חייא בעי כגון ק"ש וברכותיה או ק"ש ולא ברכותיה
או ברכותיה ולא היא ופירש הפני משה וז"ל הא דאמרינן אם הפסיק ושהה כדי לגמור את
כולה לא יצא וצריך שיהא חוזר לראש מאי כולה דקאמר כגון ק"ש עם ברכותיה או היא
ולא ברכותיה או אפילו כדי לגמור ברכותיה ולא היא עכ"ל והא בהא תליא דאם נאמר דצריך
לשהות עד כדי ק"ש וברכותיה דוקא כי מישך שייכי להדדי ה"ה כשחוזר לראש יחזור
ג"כ עם ברכותיה ואם נאמר דכדי לגמור כולה היינו ק"ש עצמה ה"ה כשחוזר
אין צריך לחזור רק הק"ש ונ"ל דאף דמוכח מירושלמי הזה דדין שהה כדי לגמור
כולה הוא רק מדרבנן מדאיבעי ליה אי עם הברכות או לא מ"מ לענין ק"ש בעצמה
נכון להחמיר כי היא מדאורייתא ואין בה חשש ברכה לבטלה משא"כ לענין הברכות ע"כ
אם שהה בק"ש אפילו רק כדי לגמור הפרשיות צריך לחזור ורק הק"ש לבדה אבל הברכות
אפילו אם שהה בק"ש כדי לגמור הפרשיות וגם הברכות א"צ לחזור כי יש לנו לילך
לקולא ולומר דהברכות לא שייך לק"ש. ואם שהה בברכת ק"ש לא יצטרך לחזור לראש
אא"כ שהה כדי לגמור מתחלת יוצר אור עד גאל ישראל דהירושלמי הא מיבעי ליה אם אמרינן
ברכותיה ולא היא או לא וא"כ יש לנו לילך לקולא דלא אמרינן ברכותיה ולא היא אלא
הברכות עם ק"ש הוא אחד לזה וכ"כ הח"א ודלא כדה"ח הנ"ל. ולאיזה
ברכה יחזור הנה אם הפסיק באהבה רבה לא יצטרך לחזור ליוצר אור בשום אופן דדילמא קי"ל
דברכותיה ולא היא וממילא ה"ה דברכות ג"כ אין להם התקשרות זה עם זה כדקי"ל
בעלמא דאין מעכבות זו את זו ולא יצטרך לחזור רק לתחלת הברכה זו גופא רק אם פסק באמצע
אמת ויציב נראה דיחזור לק"ש מטעם הנ"ל וממילא אם פסק בין ברכה לברכה בכל
גווני אין לו לחזור כלל מטעם הנ"ל כנלענ"ד בעזה"י ועפ"ז כתבתי
כל הדברים במ"ב:
רמב"ם הלכות שופר וסוכה ולולב
פרק ג הלכה ו
שמע תשע תקיעות מתשעה בני אדם כאחד לא יצא אפילו
ידי אחת, תקיעה מזה ותרועה מזה ותקיעה משלישי בזה אחר זה יצא ואפילו בסירוגין ואפילו
כל היום כולו, ואינו יוצא ידי חובתו עד שישמע כל התשע תקיעות שכולן
מצוה אחת הן לפיכך מעכבות זו את זו.
בית יוסף אורח חיים סימן תקפח
ב - ג שמע תשע תקיעות מתשעה בני אדם וכו'. בפרק
בתרא דראש השנה (לד.) אמר רבי יוחנן שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום יצא תניא נמי הכי
שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום יצא מתשעה בני אדם כאחד לא יצא תקיעה מזה ותרועה מזה
בזה אחר זה יצא ואפילו בסירוגין ואפילו כל היום כולו כך היא הגירסא הנכונה והיא
גירסת הרי"ף (יא:) ואף על פי שרש"י (שם: ד"ה מתשעה) כתב דלא גרסינן
מתשעה בני אדם לא יצא דהכי מסקינן בפרק ראוהו בית דין (כז.) דתרי קלי מתרי גברי
בהלל ובמגילה ובתקיעה משתמעי ולפיכך מחק הגירסא ואומר דיצא גרסינן כבר כתב הר"ן
(יא: ד"ה גמ' אמר ר' יוחנן) דליתא דהכא משום הכי לא יצא מפני שהוא צריך לשמוע
על הסדר תקיעה ותרועה ותקיעה הא לאו הכי לא יצא והכא הרי שמען כולן בבת אחת והיינו
דקתני בתר הכי תקיעה מזה ותרועה מזה בזה אחר זה יצא וכן כתב גם כן הרא"ש (סי'
יג) וכך הם דברי הרמב"ם בפרק ג' (ה"ה - ו) וזה לשונו שמע תקיעה אחת בשעה
אחת ושניה בשעה שניה אפילו שהה כל היום כולו הרי אלו מצטרפין ויצא ידי חובתו והוא שישמע
כל בבא מהן על סדרה לא שישמע תרועה ואחריה שתי תקיעות או שתי תקיעות ואחריהן תרועה
וכיוצא בזה, שמע תשע תקיעות מתשעה בני אדם כאחד לא יצא אפילו ידי אחת תקיעה מזה ותרועה
מזה ותקיעה משלישי בזה אחר זה יצא ואפילו בסירוגין ואפילו כל היום כולו: וכתב הרב
המגיד בראש הפרק הנזכר (ה"ב - ג) דהא דאמרינן שאם שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום
יצא דוקא בשלא הפסיק ביניהם בקול שופר שאינו מן הראוי באותה בבא כלומר שאם היה שומע
בבבת תש"ת ושמע תקיעה ואחריה שברים ובין שברים לתקיעה שמע תרועה לא יצא וכן הדין
בכל הבבות לפי שאף על פי שאין השהיה פוסלת הפסקה בקול שופר שאינו מן הראוי פוסל ולזה
נתכוין רבינו למטה (ה"ה) שכתב והוא שישמע כל בבא מהן על הסדר וכן כתב הרמב"ן
ז"ל ועיקר עכ"ל: והר"ן בפרק בתרא דראש השנה (י: ד"ה מתקיף) גבי
הא דאתקין רבי אבהו כתב גם כן סברת הרמב"ן ונראה מדבריו שרבינו תם והרשב"א
חולקין על הרמב"ן ואף על פי כן כתב ומכל מקום יש לחוש ולהחמיר כדברי הרמב"ן
ז"ל עד כאן: וכתב רבינו ירוחם (נ"ו ח"ב מט סוע"ג) דהא דשמע תשע
תקיעות בתשע שעות ביום יצא דוקא בדיעבד אף על גב דמסתמא הסיח דעתו וכן כתב גם כן הר"ן
בפרק בתרא דראש השנה (שם) גבי הא דאתקין רבי אבהו בקיסרי (לד.): והמרדכי (סי' תשכא)
והגהות אשירי (סי' יג) כתבו קיימא לן כרבי יוחנן דאפילו שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום
יצא ור"י נסתפק בדבר משום דרב אשי מסיק בפרק מי שמתו (ברכות כג.) גבי היו מים
שותתין על ברכיו דכולי עלמא (חוזר לראש אם שהה) [אם שהה חוזר לראש] עד כאן. ודברי הפוסקים
שהזכרתי פה אחד לפסוק כרבי יוחנן וכן פסק סמ"ג (עשין מב קיח ע"ד) והכי נקטינן:
כתבו הגהות אשירי (פ"ג סי' א) אם אחד תוקע בשופר ואחד תוקע בחצוצרות יחד יצא בתקיעת
שופר דתרי קלי בתרי גברי משתמעי עד כאן ותימה דבפרק ראוהו בית דין (כז.) משמע דתרי
קלי מתרי גברי לא משתמעי אלא היינו טעמא דיצא ידי שמיעת שופר אף על פי ששומע עמו קול
חצוצרות משום דכיון דחביב יהיב דעתיה:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תקפח סעיף
ב
שמע ט'
תקיעות בט' שעות ביום, יצא ואפילו הם מט' בני אדם תקיעה מזה ותרועה מזה ותקיעה מזה;
ויש אומרים דדוקא בשלא הפסיק ביניהם בקול שופר שאינו ראוי באותה בבא.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן תקפח סעיף ב
(ה) ט' תקיעות וכו' - נקט לישנא דגמרא וכפי עיקר
הדין דבעינן רק ט' קולות דהיינו תקיעה תרועה תקיעה ג' פעמים ולדידן בשמע הג' סדרים
בט' שעות וכדלקמן בסימן תק"צ ס"ב:
(ו) יצא - בדיעבד אם כיון לצאת ואפילו הסיח
דעתו והפסיק בדבור בנתיים וכתב המג"א דכ"ז בששהה ביניהם שלא מחמת אונס הא
בשהה באונס אם שהה אפילו רק כדי לגמור את כל הסדר יחזור לראש אותו הסדר לפי פסק הרמ"א
בסימן ס"ה עיי"ש ולענין אם צריך לחזור ולברך בכה"ג עיין לעיל סימן ס"ה
בבה"ל שיש בזה מחלוקת בין האחרונים ועיין בבה"ל בכאן מ"ש בזה:
(ז) דדוקא בשלא הפסיק וכו' - ס"ל דזה גרע
מהיסח הדעת ושיחה דבעינן שיהיה תרועה באמצע ולפניה ולאחריה חדא חדא תקיעה וכשמערב קול
אחר מתקלקל הסדר. ואע"ג דהוא בעצמו לא תקע מ"מ הרי כיון לצאת וכתוקע בעצמו
דמי וע"כ אם שמע קול שופר שאינו ראוי באותו סדר בטלו כל הג' תקיעות [מ"מ
שש הקולות שמקודם לא בטלו] ויחזור ויתקע ומ"מ לא יברך שוב:
(ח) שאינו ראוי באותו בבא - כגון שעומד בתש"ת
ושמע תרועה או שעומד בתר"ת ושמע שברים אבל האחרונים הסכימו דלפי פסק המחבר לקמן
סימן תק"צ ס"ח דאפילו בהכפיל השברים או התרועה ב' פעמים הוי הפסק ה"ה
הכא בשמע ב' שברים או ב' תרועות זה אח"ז וכיון לצאת ג"כ מפסיד כל הג' קולות
וצריך לתקוע מחדש:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן תקפח סעיף ב
* שמע ט' תקיעות וכו' - עיין מה שכתבנו במ"ב
לענין אם הפסיק מחמת אונס וקשה לי לפי מה שהכריע הרב מג"א בסימן ס"ה שלא
להחמיר בהפסיק מחמת אונס אלא א"כ בשהאונס הוא בגוף הדבר כגון שלא היה האדם ראוי
מחמת גוף נקי או שלא היה המקום ראוי שלא היה נקי א"כ לכאורה ל"ש זה רק בתפלה
או בבהמ"ז ובהלל ומגילה שעכ"פ אסור להזכיר שם ולאמר דברי תורה במקום מטונף
משא"כ בתקיעות שאינה רק מעשה מצוה והיכן מצינו שאסור לקיים מצוה כשגופו אינו נקי
או במקום שאין נקי האם אסור ללבוש טלית של ד' כנפות כשגופו או המקום אינו נקי לא מצינו
כן בשום מקום וצ"ע. ובמטה אפרים מצאתי שכתב וז"ל נראה שאם התחיל לתקוע ומים
שותתין על ברכיו פוסק עד שיכלו המים וחוזר לתקוע מראש להלן על הסדר ואם תקע בשעה שהמים
היו שותתין או אפילו מצא צואה במקומו יצא ומ"מ יש לו לחזור ולתקוע בלי ברכה עכ"ל
דימה זה לדינא דק"ש ואפשר שהטעם הוא דכיון דקי"ל דצריך כונה לצאת ידי המצוה
שציונו הש"י זה גופא ג"כ חשיב כדברי תורה [ודומיא דפסק הרמ"א סימן פ"ד
דאסור לענות אמן בבית המרחץ] ולא גרע מהרהור בד"ת. וגם י"ל בפשיטות דבשעה
שמקיים מצוה בפועל הוא עבודה ואין לעשות עבודת ד' דרך בזיון דהוא בכלל ביזה מצוה. וגדולה
מזו אמרו בר"ה דף ל"ג דאסור לצחצח שופר של ר"ה במי רגלים מפני הכבוד
והוא רק הכשר מצוה וכ"ש המצוה עצמה:
* וי"א דדוקא בשלא הפסיק - כתב זה בלשון
י"א משום דר"ת וכן בעה"מ פליגי ע"ז. אמנם קשה שהרי המחבר בעצמו
בסימן תק"צ ס"ז וח' סתם להחמיר ולא הביא שום דעה החולקת ואפילו בתרועה אחר
תרועה דקילא טפי וכמו שמצינו באמת באו"ז בשם ריב"א להקל בזה ואפשר דנקט בלשון
י"א משום דההפסק הוא רק על ידי שמיעה וכמו שחילק בזה בלבוש ובמג"א לענין
תרועה אחר תרועה וצ"ע ומצאתי בפר"ח שעמד בזה:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תכב
סעיף ה
אם הפסיק בו ושהה, אפילו שהה כדי לגמור כולו, אינו
צריך לחזור לראש.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן תכב סעיף ה
(כד) ושהה - אפילו שהה מחמת אונס שהיה המקום אינו
נקי וכה"ג:
(כה) א"צ לחזור לראש - ואפילו בשעה שגומרים
ההלל נמי א"צ לחזור ואפילו לפי פסק הרמ"א בסימן ס"ה גבי ק"ש
דהיכי שהיה השהיה מחמת אונס דצריך לחזור לראש שאני הלל דכל עקרו אינו אלא מדרבנן ואפילו
בשעה שגומרים אותו ולהכי לא מחמרינן ביה ויש מחמירין בזה וע"כ טוב לחזור ולקרותו
בלי ברכה ועיין לעיל בסימן ס"ה במ"ב ובה"ל שם בארנו כל פרטי דינים אלו:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תרמד סעיף
א
שחרית, אחר חזרת תפלה, נוטלין הלולב ומברכין: על
נטילת לולב, ושהחיינו; וגומרים ההלל; וכן כל שמונת ימי החג. ומברכים: לגמור את ההלל,
בין צבור בין יחיד, ואין מפסיקין בו אלא כדרך שאמרו בקריאת שמע: באמצע, שואל מפני היראה
ומשיב מפני הכבוד; בין הפרקים, שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם; ואם פסק באמצע,
ושהה אפי' כדי לגמור את כולו, אינו צריך לחזור אלא למקום שפסק.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן תרמד סעיף א
(ט) באמצע
שואל וכו' - ביאור כל הדברים האלו עד סוף הסימן מבואר בסימן תפ"ח במ"ב
שם:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תרצ
סעיף ה
קראה סרוגין, דהיינו שפסק בה ושהה ואח"כ חזר
למקום שפסק, אפילו שהה כדי לגמור את כולה, יצא. הגה: ואפי' סח בנתיים. מיהו גוערין
במי שסח בנתיים, כדלקמן סימן תרצ"ב סעיף ב'. (הרשב"א סי' רמ"ד).
משנה
ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תרצ סעיף ה
(יז) אפילו שהה כדי לגמור את כולה - ר"ל שהיה
יכול בזמן הזה לגמור כל המגילה מראשה עד סופה:
(יח) יצא - ובשהה מחמת אונס לפי מה דקיי"ל
לעיל בסימן ס"ה לענין ק"ש דחוזר לראש ה"ה הכא דחוזר וקורא מיהו אין
לו לברך עוד פעם שני ועיין מש"כ שם בבה"ל:
(יט) ואפילו סח וכו' - ר"ל דל"ד בשהה
בשתיקה אלא אפילו פסקו באמצע המגילה בשיחה ושהו עי"ז נמי א"צ לחזור אלא גומר
ממקום שפסק. וכ"ז כששח הקורא אבל השומע ששח ולא שמע עי"ז הקריאה אפילו חיסר
רק תיבה אחת דעת כמה פוסקים דלא יצא ולכן צורך גדול להיות לכל אחד חומש כי בעוד שמכין
הנערים המן וכיוצא א"א לשמוע כמה תיבות מש"ץ ויוצא מה שקורא ע"פ מחומש
ויוצא עכ"פ דיעבד [פמ"ג]:
(כ) מיהו גוערין וכו' - דכיון שבירך עליה אין לו
להפסיק בינתיים עד לאחר כל המצוה:
שולחן ערוך אורח חיים סימן קד
סעיף ה
בכל מקום שפוסק, אם שהה כדי לגמור את כולה, חוזר
לראש; ואם לאו, חוזר לתחלת הברכה שפסק בה; ואם פסק בג' ראשונות, חוזר לראש; ואם באחרונות,
חוזר לרצה.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן קד סעיף ה
(יג) אם שהה - אפילו רק שתיקה בעלמא בלי דיבור
ואפילו רק בין ברכה לברכה:
(יד) כולה - אפילו עומד בסוף התפלה משערינן מתחלת
התפלה עד סופה:
(טו) חוזר וכו' - ואם לא חזר לראש אלא למקום שפסק
וגמרה צריך לחזור לראש ולהתפלל כל התפלה [פר"ח]. וה"מ שהיה אונס גמור אבל
אונס ליסטים וכה"ג שנזכר לעיל בדיעבד יצא דאולי הלכה כהי"א המקילים הנ"ל
דזה לא מיקרי אונס [מגן גבורים]:
(טז) לראש - הנה לפי מה דאנו נוהגין כהכרעת
הרמ"א לעיל בסימן ס"ה גבי ק"ש כדעת הפוסקים דאינו חוזר לראש כ"א
בשהשהייה היה מחמת אונס ה"ה בתפלה נמי
הדין כן אך י"א דענינינו דאיירינן גבי עקרב או שור שבא כנגדו או שפסק מחמת
ליסטים וכה"ג מקרי נמי הפסק מחמת אונס דבעת הזה לא היה יכול להתפלל ומקרי הפסק
וחוזר לראש עי"ז וי"א דזה לא מיקרי אונס כ"א בשהיה ההפסק מחמת שהוא
בעצמו לא היה ראוי לתפלה או שהמקום היה אינו ראוי משא"כ באונס אחר והכריע המ"א
ועוד הרבה אחרונים דבתפלה אונס אחר נמי מיקרי אונס מאחר דיש מהראשונים שסוברים דבתפלה
אם שהה לגמור את כולה אפילו בלי אונס כלל חוזר לראש אבל בק"ש וכל שאר ענינים לא
מיקרי אונס כ"א בשהאיש או המקום אינו ראוי:
(יז) ואם לאו - ר"ל שלא שהה בשתיקה כדי לגמור
כולה אבל מ"מ שהה הרבה דאי לא שהה רק כדי לגמור אותה ברכה לכו"ע אינו חוזר
רק לאותו המקום בלבד [פמ"ג]. ועיין בבה"ל מה שכתבנו בשם הדה"ח:
(יח) חוזר לתחלת - דס"ל דחמירה תפלה לענין
זה מק"ש ולפיכך בקריאת שמע או בברכותיה סגי בשהפסיק שיחזור למקום שפסק אבל בכאן
בעינן לתחלת ברכה כי ע"י שהייה רבה נתקלקל הברכה ודוקא אם השהייה היתה באמצע ברכה
אבל בין ברכה לברכה בדיעבד לית לן בה כל שלא שהה לגמור כולה ועיין בביאור הלכה:
(יט) הברכה - עיין בח"א שכתב דבדיעבד אם לא
חזר לתחלת הברכה כיון שהשלים הברכה אינו רשאי לחזור ובמגן גבורים חולק לגמרי על דין
השו"ע וכתב דמעיקר הדין אם לא שהה לגמור את כולה לא חשיב הפסק ואינו חוזר רק למקום
שפסק והא דכתבו התוספות חוזר לתחלת ברכה מיירי בשהה לגמור כולה וס"ל להתוספות
דאונס זה לא חשיב אונס גם בתפלה. ובביאור הגר"א מסכים לשיטת הרשב"א המובא
בב"י עי"ש ומשמע מיניה דבכל גווני אינו חוזר רק לאותו המקום שפסק בלבד אם
לא ששהה לגמור כולה ומחמת אונס דאז חוזר לראש התפלה:
(כ) בג' ראשונות וכו' - דכל אלו כברכה אחת חשיבי
לכך אפילו לא שהה חוזר לראש התפלה או לרצה ולפי מה שכתבתי בשם הגר"א והמג"ג
ה"ה הכא אין צריך לחזור רק לאותו מקום שפסק:
(כא) חוזר לראש - כתב הח"א היינו דוקא כשסיים
כבר הברכה אבל אם הפסיק באמצע ברכה אינו חוזר אלא לתחלת אותה הברכה דכל באמצע לא נקרא
חזרה אלא תיקון הלשון:
רמב"ם הלכות שופר וסוכה ולולב
פרק ג הלכה ו
שמע תשע תקיעות מתשעה בני אדם כאחד לא יצא אפילו
ידי אחת, תקיעה מזה ותרועה מזה ותקיעה משלישי בזה אחר זה יצא ואפילו בסירוגין ואפילו
כל היום כולו, ואינו יוצא ידי חובתו עד שישמע כל התשע תקיעות שכולן מצוה אחת הן לפיכך
מעכבות זו את זו.
שולחן ערוך אורח חיים סימן תקצג סעיף
א
ברכות של ראש השנה ויום הכפורים מעכבות זו את זו,
שאם אינו יודע כולם לא יאמר מה שיודע מהם, אלא לא יאמר כלום.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן תקצג סעיף א
(א) ברכות של ר"ה וכו' - היינו של מוסף שיש
בו מלכיות זכרונות ושופרות וכן של יוה"כ של יובל שאומרים בו ג"כ מלכיות זכרונות
ושופרות:
(ב) מעכבות זו את זו - משמע דבשאר ימות השנה אם
יודע ברכה אחת יאמרה ואין מעכבות זו את זו [מ"א] ועיין בבה"ל שכתבנו דגם
להמ"א הוא רק רחמי בעלמא אבל אינו יוצא כלל בזה דאפילו רק ברכה אחת מן הי"ח
אם דילג קי"ל לעיל בסימן קי"ט ס"ג דצריך לחזור ולומר כולן כסדר שניתקנו
וא"ל אינו יוצא בזה ידי תפלה וכ"ש בזה. וגם יראה להסמיכה לאיזה ברכה כגון
לאשר יצר וכדומה כדי שתהא סמוכה לחברתה:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן תקצג סעיף א
* מעכבות וכו' - והיינו שאם אינו יודע כולם לא
יאמר אף אחת מהן וכתב הפמ"ג וצ"ע אמאי לא יאמר ג' ראשונות וג' אחרונות וקדושת
היום באמצע דהא הטור כתב בשם הרי"ץ גיאות בסימן תקצ"א שהצבור מתפללין בלחש
רק שבע ואף דלא קי"ל כן מ"מ בשאינו יודע וכו' ואפשר אה"נ רק לא יאמר
עשרה פסוקים עכ"ל ור"ל דאיתא בגמרא מ"ט אמר רבה אמר הקב"ה אמרו
לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה וכו' וכונת
הגמרא שאם לא יאמר זכרונות ושופרות לא יאמר העשרה פסוקים של מלכיות אבל הברכה עצמה
יאמר אבל באמת זהו דוחק גדול דהא לשון הגמרא ברכות מעכבות משמע שאם חיסר ברכה אחת לא
יאמר השניה אכן באמת לא קשה קושיתו כלל דהא להרי"ץ גיאות דס"ל דהציבור בלחש
אין אומרים רק מלכיות בלבד ע"כ הגמרא דנקט מלכיות זכרונות ושופרות אש"ץ קאי
ובו בודאי מעכבות אלו את אלו כדקאמר רבה הטעם ולדידן דס"ל דגם הצבור חייבין להתפלל
תשע ברכות הברייתא קאי גם אצבור והטעם כדקאמר רבה:
* זו את זו - עיין מ"ב מש"כ בשם המ"א
ודע דבספר נהר שלום פליג עליו וז"ל אם כונתו על הששה ברכות שמוסיפין בתענית הוא
תימא דלפי פירוש הרא"ש והר"ן מבואר זה בהדיא בגמרא ע"ש ואמאי קאמר דכן
מוכח בגמרא ואם דעתו על י"ח ברכות של כל השנה הוא ג"כ תימא דלא ניתקנו אלא
סמוכות זו לזו דמשו"ה ליתא בהו פתיחה ובפרט ג' ראשונות וג' אחרונות כחד חשיבי
וגם שאין משמעות לזה בגמרא עכ"ל וכ"כ הא"ר ולענ"ד נראה פשוט כמו
שכתבתי בפנים דגם להמ"א הוא רק רחמי בעלמא ויוצא בזה עכ"פ מצות תפלה דמן
התורה דבבקשה אחת סגי כמו שכתבו הפוסקים וראית המ"א הוא מלשון הגמרא דקאמר ברכות
של ר"ה ויוהכ"פ משמע דשאר ימות השנה אין מעכב וע"כ בגווני דכתיבנא: