גמ' ראש השנה דף לד:
אורך השיעור הקולי ברי"ף ר"ן
ושו"ע הוא דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא דקות
1)יחיד אינו מפסיק לתקוע בברכות,
ואפילו יש לו מי שיתקע לו
2)יחיד שלא תקע, חבירו יכול לתקוע לו
להוציאו י"ח
3)התקיעות אינן מעכבות את הברכות
והברכות אינן מעכבות את התקיעות
4)לאחר שסיימו הצבור תפלתן, יחזור ש"צ התפלה, שאם יש מי שאינו
יודע להתפלל יכוין למה שהוא אומר
5)תפלות של מועדות ושל ר"ח, צריך
להסדיר תפלתו קודם שיתפלל, כדי שתהא שגורה בפיו
6)עם שאחורי הכהנים אינם בכלל
ברכה, אם הם אנוסים, כגון עם שבשדות הם
בכלל הברכה.
7)ומי שהוא אנוס ואינו יכול לבא לבית
הכנסת בר"ה כגון עם שבשדות וזקן וחולה ש"ץ פוטרו אפילו לא בא לב"ה
רמב"ם הלכות שופר
וסוכה ולולב פרק ג הלכה יב
בדין היה שיתקעו על כל ברכה כל בבא
מהן שלשה פעמים כדרך שתקעו כשהן יושבין אלא כיון שיצאו מידי ספק בתקיעות שמיושב אין
מטריחין על הצבור לחזור בהן כולן על סדר ברכות, אלא די להן בבא אחת על כל ברכה כדי
שישמעו תקיעות על סדר ברכות, וכל הדברים האלו בצבור אבל היחיד בין ששמע על סדר ברכות
בין שלא שמע על הסדר בין מעומד בין מיושב יצא ואין בזה מנהג.
בית יוסף אורח חיים סימן
תקצב
ב (ב) כתב הכל בו (שם כח ע"ג) יש פוסקים דכיון דיחיד אינו שומע התקיעות
על סדר הברכות טוב שישמע אותן לפני הברכות ומוכחא האי סברא מהא דאמרינן (ר"ה לג:)
בירך ואחר כך נתמנה לו שופר משמע שאם נתמנה לו קודם שבירך שתוקע קודם שיברך עכ"ל:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תקצב סעיף ב
יחיד אינו מפסיק לתקוע בברכות, ואפילו
יש לו מי שיתקע לו. הגה: אלא תוקעים לו קודם שיתפלל מוסף, ואין צריכין לתקוע לו שנית
(כל בו וב"י בשם א"ח).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תקצב סעיף ב
(ו) ואפילו יש לו מי שיתקע לו - ר"ל
ג"כ אינו מפסיק כדי לשומען שלא תקנו לתקוע על הסדר אלא בצבור:
(ז) אלא תוקעים לו וכו' - ר"ל
אם לא שמע התקיעות דמיושב מפי הש"ץ תוקעים בשבילו קודם שיתפלל מוסף כדי לערבב
השטן שלא יקטרג עליו בשעת תפלתו ואם אין לו מי שיתקע לו קודם תפלתו יכוין לשומעם אחר
תפלתו:
בית יוסף אורח חיים סימן
תקצד
יחיד שלא תקע חבירו יכול לתקוע לו
וכו'. ברייתא בפרק בתרא דראש השנה (לד:) יחיד שלא תקע חבירו תוקע לו ויחיד שלא בירך
אין חבירו מברך לו וכתב הר"ן (יא: ד"ה יחיד) אין חבירו מברך לו פירוש דאף
על גב דקיימא לן (ר"ה כט.) כל הברכות כולן אף על פי שיצא מוציא כבר הוציאו מכלל
זה בברכות דירושלמי (פ"ג ה"ג) ברכת המזון קריאת שמע ותפלה וטעמא דתפלה משום
דמסתברא שיהא כל אחד מבקש רחמים על עצמו ומיהו הני מילי בשיודע לברך אבל בשאינו יודע
לברך חבירו מוציאו כדאמרינן בפרק שלשה שאכלו (ברכות מה:) אחד סופר ואחד בור סופר מברך
ובור יוצא עכ"ל וכן כתוב במרדכי (סי' תשכא) וכן כתבו הגהות אשירי בסוף פרק ג'
דראש השנה (סי' יג) וזה שלא כדברי הרי"צ גיאת ורב שרירא שכתב רבינו:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תקצד
סעיף א
יחיד שלא תקע, חבירו יכול לתקוע לו
להוציאו י"ח; אבל יחיד שלא התפלל ט' ברכות, אין חבירו יכול להוציאו. הגה: ויש
חולקין ואומרים דאם לא יכול להתפלל, חבירו יכול להוציאו בתפלתו (ר"ן סוף ר"ה
ומרדכי והגהות אשירי בפ"ק דר"ה).
משנה ברורה סימן תקצד
(א) יכול לתקוע לו - אפילו הוא יכול
לתקוע בעצמו:
(ב) אין חבירו יכול להוציאו - אפילו
אם הוא צריך להתפלל אז גם לצורך עצמו בלחש אלא שהוא מתפלל בקול כדי להשמיע גם לחבירו
ולהוציאו ואפילו אם לא יכול להתפלל בעצמו דתפלה צריך כ"א לבקש רחמים על עצמו ולא
ע"י שליח אא"כ יש עשרה ואז הוא ש"ץ:
רמב"ם הלכות שופר
וסוכה ולולב פרק ג הלכה יג
התקיעות אינן מעכבות את הברכות והברכות
אינן מעכבות את התקיעות, שתי עיירות באחת יודע בודאי שיש שם מי שיברך להן תשע ברכות
ואין שם תוקע, ובשנייה ספק יש שם תוקע ספק אין שם הולך לשנייה, שהתקיעה מדברי תורה
והברכות מדברי סופרים. +/השגת הראב"ד/ התקיעות אין מעכבות את הברכות והברכות
אין מעכבות את התקיעות. א"א אבל של ר"ה מעכבות זו את זו.+
בית יוסף אורח חיים סימן
תקצה
מצוה בתוקעין יותר מבמברכין כיצד שתי
עיירות וכו'. ברייתא בסוף ראש השנה (לד:):
ומ"ש אפילו התקיעה ספק והברכה
ודאי. גם זה שם ופירושה אף על פי שבאחת יודע בודאי שיש שם מי שיברך להם תשע ברכות ואין
שם תוקע ובשניה ספק יש שם תוקע ספק אין שם תוקע הולך לשניה והטעם מפני שהתקיעה מן התורה
והברכות מדברי סופרים: גרסינן בירושלמי (פ"ד ה"ו) במקום אחד תוקעין ובמקום
אחד מברכין אית תניי תני הולך לו אצל התוקע אית תניי תני הולך לו אצל המברך מאן דאמר
הולך לו אצל התוקע בשאין ביום כדי לתקוע מאן דאמר הולך לו אצל המברך כשיש ביום כדי
לתקוע:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תקצה
סעיף א
מי שאינו בקי בתקיעות ולא בסדר תפלת
מוסף, ולפניו שתי עיירות באחת בקיאים בתקיעות ולא בתפלת מוסף ובאחת בקיאין בתפלת מוסף
ולא בתקיעות, הולך למקום שבקיאים בתקיעות, אפילו של מוסף ודאי ושל תקיעות ספק. הגה:
מיהו אם יכול לילך למקום המתפללים ויש שהות ביום שישמע אח"כ התקיעות במקום שתוקעין,
יקיים שתי המצות, דכל היום כשר לתקוע (ב"י בשם ירושלמי).
משנה ברורה סימן תקצה
(א) למקום שבקיאים בתקיעות - דתקיעות
דאורייתא וברכות דרבנן ואפילו ביום שני וכ"ש אם יש לפניו מקום שיכול לשמוע
תקיעות אע"פ שגם שם אין מנין ויצטרך להתפלל ביחיד ויכול לילך למקום שיש שם מנין
רק שאין להם שופר מוטב לילך לשמוע תקיעות אע"פ שיתפלל ביחיד [ח"א]:
(ב) ושל תקיעות ספק - אם יש שם תוקעין
דספק דאורייתא עדיף מודאי דרבנן. וה"ה אם אין יודעין רק סדר אחד ילך להם. ואם
יש בעיר אחד שופר ורוצה לילך למקום שמתפללין ולשלוח עכו"ם שיביא לו השופר והוא
חוץ לתחום ויכול לקיים שניהם שרי דתחומין דרבנן והו"ל שבות דשבות:
(ג) אח"כ התקיעות - ולא ילך תחילה
למקום שתוקעין ואח"כ למקום שמתפללין שתפלת מוסף אין לאחרה יותר משבע שעות כמש"כ
בסימן רפ"ו ותקיעות זמנה כל היום. אם באחת נמצא תוקע הגון אך המתפללים שם אינם
הגונים ובאחת מתפללים הגונים והתוקע אינו הגון ילך למקום שהתוקע מומחה וכשר דהתוקע
מוציאו ידי חובתו משא"כ בתפלה אינו מוציאו ידי חובתו:
ביאור הלכה סימן תקצה
* למקום שבקיאים בתקיעות - עיין מ"ב
מש"כ בשם הח"א דאפילו ביום שני וכן מוכח מן הפמ"ג דאינו מסתפק רק אם
יש לו ספק שמא ימצא השופר ביום שני משמע דאם ודאי שימצא השופר שם ביום שני דחינן בשביל
זה הברכות. וכתבו בפ"ע בשם ישועות יעקב דאם יש כאן שני מקומות באחד ישמע סדר הברכות
של שני ימים של ר"ה ואם ילך למקום שתוקעין לא יהיה אפשר לו לשמוע רק סדר תקיעות
דיום שני שהוא מקום רחוק שלא יכול לבוא לשם עד ליל שני דר"ה הולך למקום שמברכין
עכ"ל ויכול להיות שגם הח"א והפמ"ג מודים לו שלא לדחות הברכות של שני
הימים בשביל תקיעות דיום שני לדידן דבקיאין בקביעא דירחא:
רמב"ם הלכות תפילה
ונשיאת כפים פרק ח הלכה י
במה דברים אמורים בשאר ימות השנה חוץ
מראש השנה ויוה"כ של שנת היובל, אבל בשני ימים אלו שליח ציבור מוציא את היודע
כשם שמוציא מי שאינו יודע מפני שהם ברכות ארוכות ואין רוב היודעים אותן יכולין לכוון
דעתן כשליח ציבור, לפיכך אם רצה היודע לסמוך בשני ימים אלו על תפלת ש"ץ להוציאו
ידי חובתו הרשות בידו.
טור אורח חיים סימן קכד
ולאחר שסיימו הציבור תפלתן יחזיר ש"ץ
התפלה שאם יש מי שאינו יודע להתפלל יכוין למה שהוא אומר ויוצא בו וכתבו רב שרירא ורב
האי שצריך שיכוין לכל מה שאומר ש"צ מראש ועד סוף כאדם שמתפלל לעצמו ואין מפסיקין
ולא משיחין ופוסעין ג' פסיעות לאחוריהם וגם מחזיר התפלה כדי שיענו קדושה אחריו ועל
כן צריך שלא יתחיל יחיד להתפלל אא"כ יכול לגמור קודם שיגיע ש"צ לקדושה ואם
התחיל והגיע עם ש"צ לקדושה יאמר עמו נעריצך וקדושה מלה במלה וצריך שיכוין יחיד
ויחיד למה שאומר ש"צ וז"ל א"א הרא"ש ז"ל בתשובת שאלה יש לגעור
באותם המגביהים קולם ואומרים עם החזן תפלת י"ח וקדושה ואף לר"י דאמר הלואי
שיתפלל אדם כל היום כולו היינו בספק התפלל אם לא אבל הכא שהתפלל כבר אסור להתפלל שנית
והחזן מתפלל להוציא מי שאינו בקי והקהל יש להם לשתוק ולכוין לברכת החזן לומר אמן
בית יוסף אורח חיים סימן
קכד
א ולאחר שסיימו הציבור תפילתן יחזיר שליח ציבור התפילה וכו'. בסוף ראש
השנה (לג:) תנן כשם ששליח ציבור חייב כך כל יחיד ויחיד חייב רבן גמליאל אומר שליח ציבור
מוציא את הרבים ידי חובתן ובגמרא (לד:) אמר רבן גמליאל לחכמים לדבריכם למה שליח ציבור
יורד אמרו לו כדי להוציא את שאינו בקי אמר להם כשם שמוציא את שאינו בקי כך מוציא את
שהוא בקי ואסיקנא דהלכה כרבן גמליאל בברכות של ראש השנה ויום הכפורים אבל בברכות של
שאר ימות השנה הלכה כחכמים ומה שיש לדקדק בזה אכתוב בסוף הסימן בסייעתא דשמיא. ומשמע
מדברי רבינו דשאינו בקי היינו שאינו יודע להתפלל ומכל מקום מבין הוא מה ששליח ציבור
אומר אבל אם אינו מבין מה ששליח ציבור אומר אינו יוצא בשמיעה וכמו שפירשו המפרשים גבי
סופר מברך ובור יוצא וכמו שיתבאר בסימן קצ"ג וזהו שכתב שאם יש מי שאינו יודע להתפלל
יכוין למה שהוא אומר ויוצא בו דלישנא דיכוין לא שייך אלא במבין מה ששליח ציבור אומר:
וכתב רבינו ירוחם (נתיב ג ח"ז כז ע"ד) ק"ש ותפילה אף על פי שיצא
מוציא ודוקא שליח ציבור בעשרה אבל יחיד אע"פ שלא יצא אינו מוציא ע"כ. ובסוף
ר"ה (לד:) אמרינן יחיד שלא בירך אין חבירו מברך לו ופירש הר"ן (יא: ד"ה
יחיד) דאע"ג דקיימא לן (ר"ה כט.) כל הברכות כולן אף על פי שיצא מוציא כבר
הוציאו מכלל זה בברכות ירושלמי (פ"ג ה"ג) ברכת המזון ק"ש ותפילה וטעמא
דתפילה משום דמסתברא שיהא כל אחד מבקש רחמים על עצמו ומיהו הני מילי כשיודע לברך אבל
כשאינו יודע לברך חבירו מוציאו כדאמרינן בפרק שלשה שאכלו (ברכות מה:) אחד סופר ואחד
בור סופר מברך ובור יוצא עכ"ל וכן כתב המרדכי (ר"ה סי' תשכא) וכן כתבו הגהות
אשירי (בספ"ק) [בסוף פ"ג] דר"ה (סי' יג) וזה שלא כדברי הרי"ץ גיאת
(ליקוטי הל' ר"ה דף לא) שכתב רבינו בסימן תקצ"ד דהא דאמרינן סופר מברך ובור
יוצא דוקא בברכת המזון וברכת המצות שנהגו להשמיען אפילו ליחיד מה שאין כן בתפילה שלא
נתקנה אלא בלחש והכי שדר רב שרירא אין רשות למתפלל להשמיע קולו ולהוציא את שאינו בקי
עד שירד לפני התיבה ע"כ:
וכתבו רב שרירא ורב האי שצריך שיכוין
וכו'. אמי שאינו מתפלל בעצמו אלא יוצא בשמיעתו משליח ציבור קאי וכן נראה מדברי הכל
בו סי' כ"ז (כד ע"ג) וסימן ס"ד (כט.). וזה דבר פשוט דכיון שהוא יוצא
ידי חובתו בשמיעה זו צריך שלא להפסיק ושלא לשוח כשם שאינו מפסיק ואינו שח כשמתפלל הוא
בעצמו וכן צריך לפסוע שלש פסיעות בסוף שמיעה זו כיון שעולה לו במקום תפילה. ובארחות
חיים (תפלה סי' פז) כתוב שהרי"ץ אבן גיאת חולק ואומר שכשם ששליח ציבור פוטרו מהתפילה
כך פוטרו משלש פסיעות: כששליח ציבור מחזיר התפילה אם צריך לומר אדני שפתי תפתח כתבתי
בסוף סימן שקודם זה (ד"ה כתב הרמב"ם):
ומ"ש רבינו וגם מחזיר התפילה
כדי שיענו קדושה אחריו. פשוט הוא:
ומ"ש ועל כן צריך שלא יתחיל יחיד
להתפלל וכו' ואם התחיל והגיע עם שליח ציבור לקדושה וכו'. כבר נתבאר בסימן ק"ט:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קכד סעיף א
לאחר שסיימו הצבור תפלתן, יחזור ש"צ
התפלה, שאם יש מי שאינו יודע להתפלל יכוין למה שהוא אומר, ויוצא בו; וצריך אותו שיוצא
בתפלת ש"צ לכוין לכל מה שאומר ש"צ מראש ועד סוף; ואינו מפסיק; ואינו משיח;
ופוסע ג' פסיעות לאחריו, כאדם שמתפלל לעצמו.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קכד סעיף א
(א) שאינו יודע - אבל הבקי אינו יוצא
אפילו בדיעבד בתפלת הש"ץ. ואפילו בשאינו בקי אינו יוצא כ"א ביש עשרה בבהכ"נ:
(ב) יכוין - וצריך שיבין בלשה"ק
דאל"כ לא מהני אף ששומע מש"ץ כל תיבה אבל המתפלל בעצמו בלשה"ק אפילו
אם אינו מבין הלשון יצא ועיין לעיל סימן ק"א במשנה ברורה דעכ"פ ברכת אבות
יראה להבין מה שהוא אומר ועיין לעיל סי' ס"ב במ"ב סק"ג:
(ג) ואינו מפסיק - היינו אפילו אם
שמע מאחרים בתוך כך איזה קדושה או ברכו וכ"ש דאסור לענות ברוך הוא וב"ש אבל
אמן על כל ברכה צריך לענות וכדלקמן בס"ו דהוא שייך להתפלה:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קכד סעיף א
* יכוין וכו' - כתב המ"א בסימן
תקצ"א אם אומרים פיוטים אין מוציא מי שאינו בקי והטעם דא"א לשמוע כל הפיוטים
והוא כעין הפסק ומ"מ צריך לחזור ש"ץ התפילה אף בעת אמירת הפיוטים כי לא ימנע
לפעמים שיתכוין מי שאינו בקי ויוצא בזה אלא שרחוק הוא. פמ"ג:
* ויוצא בו - ומי שספק לו אם התפלל
שחרית בשבת או מוסף בחוה"מ שכתבנו בסי' ק"ז דאינו יכול לחזור ולהתפלל מטעם
דאין יכול לכוין זה בנדבה עי"ש מ"מ יש לו תקנה להיות ש"ץ וחוזר התפלה
בשביל התקנה ויוצא נמי מספק. פמ"ג:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן ק
סעיף א
תפלות של מועדות ושל ר"ח, צריך
להסדיר תפלתו קודם שיתפלל, כדי שתהא שגורה בפיו. (הגה: וי"א דוקא כשמתפללים על
פה, אבל כשמתפללין מתוך הסידור, מותר, דהא
רואה מה שמתפלל וכן נוהגין), (ב"י בשם הר"ר מנוח).
משנה ברורה סימן ק
(א) ושל ר"ח - כן הגירסא בכמה
ספרים ובביאור הגר"א ור"ל תפלת מוסף והטעם מפני שאין מתפלל אותן תדיר אלא
לפרקים אין רגיל בהן כ"כ ובפמ"ג בשם הב"ח ופר"ח כתב דה"ה
יעלה ויבא דשחרית או בימי וכו' דחנוכה ופורים ג"כ צריך להסדיר מתחלה או שיתפלל
מתוך הסידור ובשיורי כנה"ג תמה על מנהג האנשים שמקילין בכל זה להתפלל בע"פ
ואינם מסדרים מתחלה שאינו יודע על מה סמכו ועיין בשע"ת ולכתחלה בודאי נכון ליזהר
להתפלל בחנוכה ופורים ומועדים ור"ח עכ"פ תפלה ראשונה מתוך הסידור ודי:
(ב) כשמתפללים ע"פ - כתב מחצית
השקל שלא כדין נוהגין העולם שאומרים ברכת קידוש לבנה בע"פ ואינם מסדרים אותה מתחלה
ועיין בשע"ת:
(ג) מתוך הסידור - ותפילות ופיוטים
שחמור פירושם צריך להסדיר תחלה ולא מהני ספר בזה [ט"ז]:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קכח סעיף כד
עם שאחורי הכהנים אינם בכלל ברכה,
אבל מלפניהם ובצדיהם אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת; ולאחריהם נמי, אם הם אנוסים, כגון עם שבשדות, שהם טרודים במלאכתן
ואינם יכולים לבא, הם בכלל הברכה.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קכח סעיף כד
(צג) עם שאחורי הכהנים - היינו אפילו
אינו אחוריהם ממש אלא משוכים לצדדים כיון שעכ"פ הוא מאחוריהם אינו בכלל ברכה ואפילו
אינו מפסיק מידי בינם לבין הכהנים:
(צד) אינם בכלל ברכה - דבעינן דוקא
פנים כנגד פנים כמ"ש לעיל בסקל"ז:
(צה) אבל מלפניהם ומצדיהם - פי' לא
מיבעיא אלו שהם מלפני הכהנים משוכים לצדדים פשיטא דבכלל ברכה הם אלא אפילו כנגד צדדי
הכהנים ממש אפ"ה בכלל ברכה הם וצדדים שלאחריו כבר כתבנו דאינו בכלל ברכה. ולפ"ז
אותן העומדים בכותל מזרחי והאה"ק בולט קצת לביהכ"נ והכהנים עומדים לפניו
אינן בכלל ברכה והב"ח הליץ בעדם דעכשיו שכל אחד קונה מקום בביהכ"נ חשובים
כאנוסים דאינו יכול לילך לדחות את חבירו ממקומו אבל אין זה מספיק דבקל יוכל למצוא מקום
פנוי לעמוד בצדי הכהנים או באמצע ביהכ"נ על הבימה או ברוח מערבית של ביהכ"נ
[כ"כ האחרונים]:
(צו) אם הם אנוסים וכו' - אבל בלא
אנוסים אפילו עומדים בביהכ"נ אלא שהם אחורי הכהנים אינם בכלל ברכה דמראים בעצמם
שאין הברכה חביבה להם מדלא הלכו לקבל הברכה פנים אל פנים:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קכח סעיף כד
* אבל מלפניהם ובצדיהם וכו' - עיין
במ"ב ודע דאע"פ שכתבנו דצדדין ממש הם בכלל ברכה כמו צדדין שלפניו מ"מ
יש חילוק ביניהם והוא דבצדדין שלפניו צריך שיהיה פניו לצד מזרח דוקא ובצדדין ממש מסתברא
דאינו מועיל לצד מזרח דפנים נגד פנים ילפינן בגמרא מאמור להם כאדם שאומר לחבירו וזה
לא שכיח כלל ששני אנשים ישבו בשוה ממש ומדברים וזה יהיה פניו פונה לצד מזרח וזה יהיה
פניו פונה לצד מערב [כ"ז למדתי מתורתו של רבינו בעל הט"ז ואף שיש לדחות קצת
מ"מ האמת כן הוא] אלא יצדד פניו לצד דרום כדי שיהיו פניו נוטים נגד פני הכהנים.
ואפשר דאפילו עומד בשוה עם פני הכהנים דהיינו פניו לצד מערב ג"כ בכלל ברכה הוא
דזה הוא ג"כ בכלל מאמרם כדרך שאומר אדם לחבירו דמצוי כמה פעמים שבני אדם יושבים
בשוה ומדברים:
* אפילו מחיצה של ברזל וכו' - עיין
בא"ר שכדאיתא לעיל בסימן נ"ה ס"כ לענין עניית קדיש וקדושה ואמן דבעינן
שלא יהא טינוף מפסיק ה"ה בזה. והנה עתה שיצא לאור ספר האשכול מצאתי שכתב בהדיא
אחר שהביא דעת רב אחאי גאון דטינוף מפסיק כתב וז"ל וחזי לן דוקא לענות אמן הוי
הפסק אבל לענין ברכת כהנים לעם שבשדות שאינם צריכין לענות לא הוי הפסק עכ"ל ואולי
כונת הא"ר היכא שצריך לענות אמן כגון שעומד בחצר ביהכ"נ או מבחוץ אך שהיה
בסמוך לביהכ"נ ועיין:
* אם הם אנוסים וכו' - עיין במ"ב והוא מפירש"י ודע דלפ"ז
נראה דהא דאמרינן בש"ס עם שאחורי הכהנים לאו דוקא אלא דה"ה אם הוא בעיר ויושב
בביתו ואינו הולך לביהמ"ד ג"כ אינו בכלל ברכה ואפילו ביתו היה עומד נגד פני
הכהנים מדאין הברכה חשובה לפניו לבוא ולשמוע וכן משמע בשילהי ר"ה דמדמה הגמרא
ברכת כהנים לדין התפלה עי"ש ובתפלה בודאי לא מהני באופן זה עי"ש ברי"ף
וכן משמע קצת בסוטה ל"ח ע"ב בתוד"ה הא דאניסי שלא חילקו בזה. ומה דאיתא
בטוש"ע דלפניהם ובצדיהם הם בכלל ברכה אפילו לא אניסי היינו כשהוא עומד בסמוך לביהכ"נ
מבחוץ ששומע הברכה וחפץ להתברך אף שלא היה אנוס בדבר שהיה יכול לבוא מבפנים אעפ"כ
הוא בכלל ברכה כיון שהוא עומד עכ"פ נגד פני הכהנים או בצדיהם משא"כ בעניננו
שאינו רוצה לילך לשמוע הוא בכלל עם שאחורי הכהנים ולא נקט הגמרא אחורי הכהנים אלא לרבותא
דאפילו הוא בביהכ"נ ועונה אמן אינו בכלל הברכה כיון שהוא אינו רוצה לבוא נגד פניהם
כדת וכדפירש"י ולענ"ד דגם רש"י רמז לזה בד"ה דלא אניסי ופירש העומדים
בביהכ"נ וכו' וכן משמע קצת בטור במה שכתב למי מברכין לאחיהם שבצפון ושבדרום והלא
זה הענין קאי על אחיהם שבשדות דאניסי וידוע דצפון ודרום הם בכלל צדיהם שהוא כמו לפניהם
ואפ"ה אי לא אניסי לא היה בכלל ברכה מדאינו מטה אזנו לבוא לשמוע הברכה ועיין בפרישה
ולענ"ד בכונה כתב הטור כן ואף שמשטחיות דברי הפוסקים משמע לכאורה שלא כדברינו
אכן עיקר הדברים מוכיחים כמו שכתבנו ובפרט הסוגיא דסוף ר"ה הנ"ל ויש ליישב
אף דברי הפוסקים על הדרך שכתבנו ואח"כ מצאתי במאירי בסוטה שמשמע כמו שכתבנו:
טור אורח חיים סימן תקצא
ואסיקנא הלכה כרבן גמליאל דאמר בר"ה
וי"ה ש"צ מוציא לכל מי שהוא בב"ה ושמעו ממנו התפלה מראש ועד סוף אפי'
אם הוא בקי ויודע להתפלל ומי שהוא אנוס ואינו יכול לבא לבית הכנסת כגון עם שבשדות וזקן
וחולה הוא פוטרו אפילו לא בא לב"ה מ"מ מוטב שיתפללו יחידים כי מי שירצה לצאת
בתפלת ש"צ צריך שיכוין לכל מה שאומר ש"צ ואם חסר אפילו מלה אחת שלא כיון
לה לא יצא ואין כל אדם יכול לעמוד בזה וכ"ש לבעל
העיטור שכתב שאין ש"צ פוטר אלא מי שאינו בקי אבל בקי אפילו אם הוא בב"ה אינו
פוטרו הלכך טוב הוא שיתפלל כל יחיד ויחיד וכן נוהגין.