גמ' ראש השנה דף לה:
אורך השיעור הקולי ברי"ף ר"ן
ושו"ע הוא 15:25 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 14:44 דקות
1)יתפללו הצבור בלחש תפלת מוסף ט' ברכות, ושליח צבור יתפלל
גם כן עמהם בלחש
2)תפלות של מועדות ושל ר"ח, צריך להסדיר תפלתו קודם
שיתפלל, כדי שתהא שגורה בפיו
3)המנהג פשוט בכל בני ספרד שאין מזכירין פסוקי קרבן מוסף
כלל
4)אומר בתפלה: ותתן לנו את יום הזכרון הזה, ואינו מזכיר ראש
חודש
5)ליל יום הכיפורים נוהגים שאומר: כל נדרי וכו', ואחר כך
אומר: שהחיינו, בלא כוס.
6)הרואה פרי חדש מתחדש משנה לשנה, מברך: שהחיינו, ואפילו
רואהו ביד חבירו או על האילן
7)יהא אדם רגיל לאכול בר"ה רוביא דהיינו תלתן, כרתי,
סילקא, תמרי, קרא
9)בקידוש ליל שני או מניח פרי חדש ואומר שהחיינו; ואם אין
מצוי פרי חדש, עם כל זה יאמר שהחיינו.
תלמוד ירושלמי מסכת ברכות פרק ד דף
ח טור ג /ה"ו
תנינן רבן גמליאל אומר שליח ציבור מוציא את הרבים
ידי חובתן רבי הונא רובא דציפורין בשם רבי יוחנן הלכה כרבן גמליאל באילין תקיעתא רבי
זעורא ורב חסדא הוו יתבין תמן באילין תקיעתא מן דצלון אתת צלותא קם רב חסדא מצליא אמר
ליה רבי זעורא ולא כבר צלינן אמר ליה מצלי אנא וחזר ומצלי דנחתין מערבאי לתמן ואמרין
בשם רבי יוחנן הלכה כר"ג באילין תקיעתא ואנא דלא כוונית הא אילו כוונית הוינא
נפיק ידי חובתי אמ' ר' זעורא ויאות כל תנאי תני בשם רבן גמליאל ור' הושעיא תני לה בשם
חכמים רבי אדא דקיסרין בשם רבי יוחנן והוא שיהיה שם מראש התפילה א"ר תנחום בר
ירמיה ומתניתא אמרה כן סדר ברכות אומר אבות וגבורות וקדושת השם
רמב"ם הלכות תפילה
ונשיאת כפים פרק ח
הלכה ד
וכיצד היא תפלת הציבור יהיה אחד מתפלל
בקול רם והכל שומעים, ואין עושין כן בפחות מעשרה גדולים ובני חורין, ושליח ציבור אחד
מהם, ואפילו היו מקצתן שכבר התפללו ויצאו ידי חובתן משלימין להם לעשרה והוא שיהיו רוב
העשרה שלא התפללו, וכן אין אומרים קדושה ולא קוראין בתורה ומברכין לפניה ולאחריה ולא
מפטירין בנביאים אלא בעשרה.
טור אורח חיים סימן תקצא
ובענין תפלת המוסף של צבור כתב הרי"ץ גיאת
שנהגו בב' ישיבות בבבל שאין הצבור מתפללין אלא שבע וש"צ יורד ומתפלל תשע והביא
תשובות הרבה לגאונים לרב נטרונאי ולרב עמרם שמעולם לא התפללו צבור בר"ה אלא שבע
ורב האי ורב שרירא כך אמרו והוא כתב קבלנו מחכמים גדולים ובעלי הוראה ואנשי מעשה שקבלו
גם הם מחכמים גדולים שלפניהם כגון רב שמואל הלוי שקבל מרב חנוך גדול שבדור הלכה למעשה
שמתפללין תשע והרמב"ן ז"ל דחק להעמיד דברי הגאונים כי אמר שכך היה המנהג
ברוב ישראל עד שבא הרי"ץ גיאת והחזיר מקצת המערב למנהג שלנו על כן דחק ליישב מנהג
הראשון ולא נהירא לא"א ז"ל וכתב אדרבה מי שמתפלל שבע הוי ברכה לבטלה כיון
שמחסר מהברכות ומנהג אבותינו תורה היא ואין לשנות ואומר אבות וגבורות וקדושת ה' מלכיות
וכולל עמהם קדושת היום זכרונות ושופרות עבודה והודאה וברכת כהנים המלכיות מתחיל אתה
בחרתנו ומפני חטאינו וכו'
בית יוסף אורח חיים סימן תקצא
א ואחר שיגמור התקיעות מיושב יתחיל שליח צבור אשרי
העם יודעי תרועה [וגו'] וכו':
אע"ג דקיימא לן כרבן גמליאל דאמר שליח צבור
פוטרן דתנן כשם ששליח צבור חייב כך כל יחיד ויחיד חייב רבן גמליאל אומר שליח צבור פוטר
את הרבים ידי חובתן. בפרק בתרא דראש השנה (לג:) ובגמרא (לד:) אמר רבי יוחנן הלכה כרבן
גמליאל בברכות של ראש השנה ואסיקנא דלא פטר רבן גמליאל אלא עם שבשדות משום דאניסי במלאכה
אבל דעיר לא וכתבו הרי"ף (יב.) והרא"ש (סי' יד) שם עם שבשדות דאניסי ולא
מצו למיתי לבי כנישתא בראש השנה שליח צבור מוציאן ידי חובתן אבל דעיר אין שליח צבור
מוציאן ידי חובתן עד דאתו לבי כנישתא ושמעו משליח צבור מתחלה ועד סוף ירושלמי (ר"ה
פ"ד ה"י) רב הונא ציפוראה בשם רבי יוחנן אמר הלכה כרבן גמליאל באילין תקיעתא
והוא שישבו שם מראש התפלה ומאי שנא ברכות של ראש השנה ששליח צבור מוציא את הרבים ידי
חובתן מה שאין כן בשאר ימות השנה משום דנפישי ברכות דכל שבתות וימים טובים של שאר ימות
השנה שבע והני תשע: וכתב הר"ן (שם ד"ה הלכה) דהכי פירושא אבל דעיר דלא אניסי
ואפילו הכי לא אתו לבי כנישתא אין שליח צבור מוציאן אבל כל אותם שהם בבית הכנסת ואפילו
של עיר כיון שהם שומעין מפי שליח צבור אותם פטר רבן גמליאל וכדאמרי ליה לדבריך למה
ציבור מתפללין אמר להם כדי להסדיר שליח צבור תפלתו דאלמא לדברי רבן גמליאל אין ציבור
צריכין להתפלל אלא כדי שיסדיר שליח צבור תפלתו והרמב"ם כתב בפרק ח' מהלכות תפלה
כלשון הזה (ה"ט - י) ששליח צבור מוציא את הרבים ידי חובתן כיצד בשעה שהוא מתפלל
והם שומעים ועונים אמן אחר כל ברכה וברכה הרי הם כמתפללין במה דברים אמורים בשאינו
יודע להתפלל אבל היודע אינו יוצא ידי חובתו אלא בתפלת עצמו במה דברים אמורים בשאר ימות
השנה חוץ מראש השנה ויום הכפורים של שנת היובל אבל בשני ימים אלו שליח צבור מוציא את
היודע כשם שמוציא את מי שאינו יודע מפני שהן ברכות ארוכות וכו' ויש לדקדק למה לא חילק
בין עם שבשדות לעם שבעיר כדמפליג בגמרא ואפשר שהוא ז"ל מפרש דהכי קאמר עם שבשדות
לפי שהם טרודים במלאכתם ואין להם שהות להסדיר תפלתם אם באו לבית הכנסת ושמעו התפלה
שליח צבור מוציאן ואם לא באו אין שליח צבור מוציאן אבל דעיר שהיה להם שהות להסדיר תפלתם
ולא הסדירו אף על פי שבאו לבית הכנסת ושמעו אינם יוצאין ידי חובתן עד שיתפללו הם בעצמם
וסובר דלא מפליג בגמרא בין עם שבשדות לעם שבעיר אלא בתפלות של שאר השנה אבל תפלת מוסף
דראש השנה ויום הכפורים של שנת היובל כיון דנפישי ברכות דידהו אפילו בני העיר אינם
יכולים להסדירן ומשום הכי שליח צבור מוציא את הכל והשתא לפי פירוש זה כיון שלא חילקו
בגמרא בין עם שבשדות לעם שבעיר אלא בתפלות של שאר השנה ובהנהו לא קיימא לן כרבן גמליאל
אין מקום לחלק בין דשדות לדעיר כלל: ועל הירושלמי שכתב הרי"ף רב הונא ציפוראה
בשם רבי יוחנן אמר הלכה כרבן גמליאל באילין תקיעתא והוא שישבו שם מראש התפלה כתב הר"ן
(יב. ד"ה ירושלמי) פירוש דכי אמר הלכה כרבן גמליאל בברכות ראש השנה דוקא באילין
תקיעתא כלומר בברכות של מלכיות זכרונות ושופרות שתוקעין בהם אבל חייבין הם [להתפלל]
שאר הברכות והיינו דגרסינן (ירושלמי שם) רבי זעירא ורב חסדא הוו יתבין לאילין תקיעתא
מן דצלון אתא צלותא קם רב חסדא [בעי מצלייה] אמר ליה ר' זעירא ולא כבר מצלינן אמר ליה
מצלי אנא והדר מצלי דנחתין מערבייא להכא אמרי בשם רבי יוחנן הלכה כרבן גמליאל באילין
תקיעתא וכך פירושו דר' זעירא הקשה על רב חסדא כיון דכבר צלי יוצר למה ליה לצלויי תו
דבשלמא יוצר היה צריך להתפלל דכיון שאינו אלא שבע ברכות אין שליח צבור מוציא את הרבים
ידי חובתן אבל מוסף שהן תשע כיון דאוושי ביה ברכות לא היה צריך להתפלל שהרי שליח צבור
מוציא את הרבים ידי חובתן ואהדר ליה דהלכה כרבן גמליאל באילין תקיעתא פירוש לברכות
של מלכיות זכרונות ושופרות קרי תקיעתא לפי שתוקעין [בהן] ובהנהו קיימא לן כרבן גמליאל
אבל שבע ברכות של מוסף עצמו צריך כל יחיד להתפלל ומשום הכי אף על גב דכבר צלינן יוצר
הדר מצלינן למוספין שבע ברכות שבמלכיות זכרונות ושופרות בלבד הוא ששליח צבור מוציא
את הרבים ידי חובתן ולפיכך יש שהיו נוהגים להתפלל שבע ואחר כך היו שומעין תפלת המוספים
משליח צבור מתחלה ועד סוף והיו יוצאין בה ידי חובתן מלכיות זכרונות ושופרות ששליח צבור
מוציאן ומיהו דוקא בששמעו כל התפלה מתחלה ועד סוף אבל לא שמעו אלא אותן שלש [ברכות]
בלבד לא יצאו ידי חובתן וזהו שכתב הרי"ף והוא שישבו שם מראש התפלה והכי איתא בירושלמי
ועכשיו נהגו הכל להתפלל תשע עכ"ל ואין נראה כן מדברי רבינו אלא לגמרי הוא מוציא
ידי חובתן כל תפלת מוסף דאם לא כן ל"ל לאהדורי אטעמא דמי שירצה לצאת בתפלת שליח
צבור וכו' תיפוק ליה דאפילו אם ירצה לצאת בתפלת שליח צבור אינו נפטר בכך מידי תפלת
מוסף שעל כל פנים צריך כל יחיד ויחיד להתפלל תפלת מוסף שאין שליח צבור פוטרו אלא מאותן
שלש ברכות בלבד וא"ל דאאותן שלש ברכות שהוא מוסף יהיב טעמא דמי שירצה לצאת בתפלת
שליח צבור דהא אמאי דכתב ומתפללין הציבור בלחש תפלת מוסף קאי וכן נראה מדברי הרמב"ם
בפרק ח' מהלכות תפלה דמכל תפלת מוסף לגמרי מוציא שליח צבור ידי חובתן: ולפי זה צריך
לומר דהא דקאמר בירושלמי הלכה כרבן גמליאל באילין תקיעתא לא למלכיות זכרונות ושופרות
בלבד קאמר כדברי הר"ן אלא לתפלת מוסף כולה קרי תקיעתא על שם שבתפלה זו תוקעין
ובגמרא דידן (לה.) משמיה דרב חנא ציפוראה נמי איתמר רבי יוחנן אמר הלכה כרבן גמליאל
בברכות של ראש השנה ויום הכפורים משמע דאכל תפלת מוסף קאמר והירושלמי שהביא הר"ן
הכי איתיה א"ל מצלינא והדר מצלי דנחתון מערבייא ואמרון בשם רבי יוחנן הלכה כרבן
גמליאל באילין תקיעתא ואנא דלא כוונית דאילו כוונית נפק ידי חובתי אמר רבי זעירא ויאות
כל תנייא תני לה בשם רבן גמליאל ורבי הושעיה תני לה בשם חכמים רבי אדא דקיסרין בשם
רבי יוחנן והוא שיהא שם מראש התפלה אמר רבי תנחום ב"ר ירמיה מתני' אמרה כן סדר
ברכות אומר אבות וגבורות וקדושת השם ע"כ: ואפשר לפרש על דרך זה דשליח צבור מוציא
ידי חובתן כל תפלת מוסף והכי קאמר מצלינא והדר מצלי דנחתון מערבייא וכו' כלומר א"ל
ידענא דהלכה כרבן גמליאל ששליח צבור מוציא ידי חובתן כל תפלת מוסף ואפילו הכי אני מתפלל
תפלת מוסף ואיני רוצה לצאת בתפלת שליח צבור מפני שאיני יכול לכוין לכל דברי שליח צבור
שאילו הייתי יכול לכוין לכל דבריו הייתי יוצא ידי חובתו בתפלתו ולא הייתי מתפלל תפלת
מוסף ורב אדא דקיסרין אתא למימר דע"כ לא אמר ר' יוחנן ששליח צבור מוציא את הרבים
ידי חובתן אלא כשהיה שם מראש התפלה ולא שיאמר אתפלל שבע ברכות לעצמי ואשמע משליח צבור
מלכיות זכרונות ושופרות לבדן שאם הוא עושה כן לא יצא שאין שליח צבור מוציא אלא אם כן
שמעו ממנו התפלה מראש ועד סוף וזהו שכתבו הרי"ף והרא"ש והוא שישבו שם מראש
התפלה:
ומ"ש רבינו מכל מקום מוטב שיתפללו יחידים
כי מי שירצה לצאת בתפלת שליח צבור צריך שיכוין לכל מה שיאמר השליח צבור ואם חיסר אפילו
מלה אחת שלא כיון לה לא יצא וכו'. כיוצא בזה כתב הרא"ש בתשובה כלל ד' סימן י"ט
וזה לשונו ובברכת יוצר אור וערבית שאני אומר עם שליח צבור בנחת כי אין אדם יכול לכוין
תדיר עם החזן בשתיקה וגם אם היה אדם מכוין לדברי שליח צבור בשתיקה ובאמצע הברכות פנה
לבו לדברים אחרים הרי הפסיד הברכה כי הפסיק באמצעיתה אבל כשאדם קורא בפיו אף אם קרא
מקצתה בלא כוונה יצא כדאמרינן בברכות (יג:) עד כאן מצות כוונה וקריאה מכאן ואילך קריאה
בלא כוונה ואמרינן בירושלמי (ברכות פ"ב סוף ה"ד) מחזיקנא טיבותא לרישי דכי
מטינא למודים כרע נפשיה ע"כ:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תקצא סעיף
א
יתפללו הצבור בלחש תפלת מוסף ט' ברכות, ושליח צבור
יתפלל גם כן עמהם בלחש.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן תקצא סעיף א
(א) יתפללו הצבור וכו' ט' ברכות - לאפוקי מאיזה
פוסקים שסוברין שבלחש לא יתפללו רק ז' ברכות כמו בשחרית. מקום שנוהגין שהקהל מתפללין
עם הש"ץ בשוה והש"ץ תוקע וטעה אסור לשוח באמצע ולגעור בו דכבר יצאו בתקיעות
דמיושב ואף אם לא שמעו התקיעות דמיושב יחזרו ויתקעו אחר התפלה אותו סימן שטעה ודיו:
רמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפים
פרק ד הלכה יט
תפלות הפרקים כגון תפלת מוסף ראש חדש ותפלת מועדות
צריך להסדיר תפלתו ואחר כך עומד ומתפלל כדי שלא יכשל בה, היה
מהלך במקום סכנה כגון מקום גדודי חיות ולסטים והגיע זמן תפלה מתפלל ברכה אחת, וזו היא:
צרכי עמך ישראל מרובים ודעתם קצרה יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתתן לכל אחד ואחד כדי
פרנסתו ולכל גויה וגויה די מחסורה והטוב בעיניך עשה ברוך אתה יי' שומע תפלה, ומתפלל
אותה בדרך כשהוא מהלך ואם יכול לעמוד עומד וכשהוא מגיע לישוב ותתקרר דעתו חוזר ומתפלל
תפלה כתקנתה תשעה עשר ברכות.
טור אורח חיים סימן ק
וצריך להסדיר תפלתו קודם שיתפלל כדי שתהא שגורה
בפיו ודוקא תפלה של פרקים לפי שאינו רגיל בה אבל תפלות התדירות לא וכתב הרמב"ם
ז"ל של פרקים כגון של ר"ח ומועדות וא"א ז"ל כתב של פרקים הוא משלשים
יום ואילך ולפ"ז ר"ח א"צ:
בית יוסף אורח חיים סימן ק
א וצריך להסדיר תפילתו קודם שיתפלל וכו'. סוף מסכת
ר"ה (לה.) מימרא דרבי אלעזר א"ר אבא מסתברא מילתיה דרבי אלעזר בברכות של
ראש השנה ויום הכיפורים ושל פרקים אבל דכל השנה לא איני והא רב יהודה מסדר צלותיה ומצלי
שאני רב יהודה כיון דמתלתין לתלתין יומין הוה מצלי כפרקים דמי וסובר הרמב"ם שביום
שלשים ליום שהתפלל היה חוזר להתפלל ומפני כך כתב דשל ראש חודש צריך להסדיר והרי"ף
(ברכות כג.) והרא"ש (שם פ"ה סי' ז) כתבו וכמה הוא של פרקים משלשים יום ולהלן
ומשמע לרבינו דהיינו שיעברו שלשים יום שלמים שלא התפלל אותה תפילה ולפי זה בראש חודש
אין צריך להסדיר שהרי לא תמצא שיעברו שלשים יום שלא יתפלל תפילת ראש חודש ודברי רבינו
הגדול מהר"י אבוהב ז"ל בזה מגומגמים בעיני ולכן לא כתבתים ומכל מקום מה שכתב
רבינו שהרא"ש חולק על הרמב"ם אינו מוכרח דהא איכא לפרושי דמשלשים יום ואילך
היינו כשחוזר להתפלל ביום תשלום שלשים שהתפלל אותה תפילה צריך להסדיר וזהו מראש חודש
לראש חודש וכדברי הרמב"ם ז"ל: כתב ה"ר מנוח (ספר המנוחה שם) דהא דצריך
להסדיר תפילתו דוקא כשקורא על פה אבל כשכתובה לפניו לא וצ"ע עכ"ל ונראה דאפילו
כשכתובה לפניו צריך להסדיר כדי שתהא שגורה בפיו בזריזות:
שולחן ערוך אורח חיים סימן ק
סעיף א
תפלות של מועדות ושל ר"ח, צריך להסדיר תפלתו
קודם שיתפלל, כדי שתהא שגורה בפיו. (הגה: וי"א דוקא כשמתפללים על פה, אבל כשמתפללין
מתוך הסידור, מותר, דהא רואה מה שמתפלל וכן
נוהגין), (ב"י בשם הר"ר מנוח).
משנה ברורה סימן ק
(א) ושל ר"ח - כן הגירסא בכמה ספרים ובביאור
הגר"א ור"ל תפלת מוסף והטעם מפני שאין מתפלל אותן תדיר אלא לפרקים אין רגיל
בהן כ"כ ובפמ"ג בשם הב"ח ופר"ח כתב דה"ה יעלה ויבא דשחרית
או בימי וכו' דחנוכה ופורים ג"כ צריך להסדיר מתחלה או שיתפלל מתוך הסידור ובשיורי
כנה"ג תמה על מנהג האנשים שמקילין בכל זה להתפלל בע"פ ואינם מסדרים מתחלה
שאינו יודע על מה סמכו ועיין בשע"ת ולכתחלה בודאי נכון ליזהר להתפלל בחנוכה ופורים
ומועדים ור"ח עכ"פ תפלה ראשונה מתוך הסידור ודי:
(ב) כשמתפללים ע"פ - כתב מחצית השקל שלא
כדין נוהגין העולם שאומרים ברכת קידוש לבנה בע"פ ואינם מסדרים אותה מתחלה ועיין
בשע"ת:
(ג) מתוך הסידור - ותפילות ופיוטים שחמור פירושם
צריך להסדיר תחלה ולא מהני ספר בזה [ט"ז]:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תקצא סעיף
ב
המנהג פשוט בכל בני ספרד שאין מזכירין פסוקי קרבן
מוסף כלל. הגה: והמנהג הפשוט באשכנז ובגלילות אלו לומר פסוקי מוסף ר"ה, ואין אומרים
פסוקי מוסף ר"ח אלא אומרים: מלבד עולת החודש ומנחתה ועולת התמיד וכו' ושני שעירים
לכפר ושני תמידין כהלכתן (טור); ואומרים ג"כ מוספי יום הזכרון (ר"ן סוף ר"ה
ורבינו ירוחם וכל בו).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן תקצא סעיף ב
(ב) שאין מזכירין וכו' - שאין לומר פסוקי מוסף
אלא בשבת ור"ח דרגילי בהו ולא אתי למיטעי אבל בשאר מועדים דלא רגילי בהו אתי למיטעי
לכך אין מזכירין אותן אלא אומרים ככתוב בתורתך וכו':
(ג) וא"א פסוקי מוסף ר"ח - ואפילו בבקר
אצל פרשיות הקרבנות א"א אותו והטעם בכ"ז כדי שלא יאמרו יום ב' דר"ח
עיקר כמו בשאר ר"ח [ובאמת אינו כן דחודש אלול לעולם אינו מעובר] ועוד טעם שלא
לתת ליום זה מעלה מצד שהוא ר"ח שהרי יש לו מעלה גדולה מזו מצד ר"ה ור"ח
נכלל במה שאומרים זכרון דקאי גם על ר"ח וכתיב ביום הכסא זהו ר"ה שהחדש מתכסה
בו:
(ד) ושני שעירים לכפר - היינו השעיר שהוא לחטאת
והשעיר של ר"ח:
(ה) ואומרים ג"כ מוספי יום הזכרון - לכלול
גם ר"ח ואע"ג שהמחבר כתב זה בעצמו בס"ג כתבו הרמ"א פה להודיענו
דאף למנהגנו שאומרים הפסוקים יאמר מוספי:
בית יוסף אורח חיים סימן תקפב
ו ואומר אתה בחרתנו וכו' ותתן לנו את יום הזכרון
הזה ואין צריך להזכיר ראש חדש דקיימא לן זכרון אחד עולה לכאן ולכאן. הכי אסיקנא בסוף
פרק בכל מערבין (מ:):
שולחן ערוך אורח חיים סימן תקפב סעיף
ו
אומר בתפלה: ותתן לנו את יום הזכרון הזה, ואינו
מזכיר ראש חודש.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן תקפב סעיף ו
(יח) ואינו מזכיר ר"ח - דכשאומרים יום הזכרון
קאי נמי אר"ח דקרי זכרון דכתיב ובמועדיכם ובראשי חדשיכם וגו' והיה לכם לזכרון:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תריט סעיף
א
ליל יום הכיפורים נוהגים שאומר שליח צבור: בישיבה
של מעלה ובישיבה של מטה, על דעת המקום ועל דעת הקהל, אנו מתירין להתפלל עם העבריינים.
ונוהגים שאומר: כל נדרי וכו', ואחר כך אומר: שהחיינו, בלא כוס. הגה: ואח"כ
מתפללים ערבית. ונוהגים לומר כל נדרי בעודו יום, וממשיך בניגונים עד הלילה; ואומרים
אותו שלש פעמים, וכל פעם מגביה קולו יותר מבראשונה (מהרי"ל). וכן אומר הש"צ
ג"פ: ונסלח לכל עדת וגומר, והקהל אומרים שלש פעמים: ויאמר ה' סלחתי כדברך (מנהגים);
ואל ישנה אדם ממנהג העיר, אפילו בניגונים או בפיוטים שאומרים שם (מהרי"ל).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן תריט סעיף א
(א) שאומר ש"ץ - ועכשיו אומר הגדול שבכל עיר
וצריך לצרף עוד שנים ואומרים בישיבה וכו' שהישיבות מסכימים לצרף דעת המקום לדעת הקהל
להתיר את העבריינים מעבריותן [ועבריין נקרא מי שעבר על גזירת צבור או שעבר עבירה ומבואר
לעיל בסימן נ"ה דאם נדוהו אין מצרפין אותו לכל דבר שבקדושה ויכולין ג"כ להתנות
להחמיר שלא להתפלל עמו בבית הכנסת אף שיש שם עשרה ושמא התנו ע"כ מתירין אנו] כדי
שנוכל להתפלל עמהם דכל תענית צבור שאין בו מפושעי ישראל אינו תענית שהרי חלבנה שריחה
רע ומנאה הכתוב עם סמני הקטרת:
(ב) ונוהגים שאומר כל נדרי וכו' - הנה מנהג קדמונים
היה לומר מיוה"כ שעבר עד יוה"כ זה והיתה הכונה להתיר הנדרים ושבועות שכבר
נדרו ונשבעו פן עבר אחד עליהם ורבינו תם הקשה ע"ז ולכן הגיה שי"ל מיום הכפורים
זה עד יוה"כ הבא עלינו והכונה להתנות על נדרים שידור מכאן ולהבא שלא יחולו [ומהני
תנאי זה אם אינו זוכר התנאי בשעה שנדר אח"כ אבל אם זוכר התנאי ואעפ"כ נודר
הרי עוקר התנאי] ונוהגין אנו כר"ת. ולפ"ז צ"ל די נדירנא ודמישתבענא
לשון עתיד והמ"א מסיק דאפילו לדעת ר"ת ג"כ יכול לומר בתיבה אחת דנדרנא
דלשון זה גם להבא משמע והקהל יאמרו עם הש"ץ בלחש דאין תנאי הש"ץ מועיל לציבור:
(ג) ואח"כ אומר שהחיינו - וגם הצבור יאמרו
כ"א בלחש. וטוב שימהרו לסיים הברכה שמברך לעצמו כדי שכשיסיים הש"ץ הברכה
יאמרו אמן. ומ"מ יש להש"ץ ליזהר שיכוין להוציא הצבור מי מהם שירצה לצאת בברכתו:
(ד) בלא כוס - דכיון דמברך שהחיינו אפילו אם הוא
עדיין מבע"י קבל ליה עליה קדושת יוה"כ ואסור למישתי ואי ניתיב לתינוק אתי
למיסרך לשתות ביוה"כ אפילו כשיגיע לשנת י"ג. יתעטף בטלית מבע"י כדי
לברך משום דבלילה אין מברכין אפילו על כסות המיוחד ליום ועיין לעיל סימן י"ח סק"ז
במ"ב:
(ה) בעודו יום - אע"ג דאנו סוברין כר"ת
ומתנין על להבא שלא יחולו מ"מ דמי קצת להפרת נדרים שאין מפירין בשבת ויו"ט
וה"ה יוה"כ:
(ו) עד הלילה - כדי להתפלל ערבית בלילה. ואם עדיין
לא הגיע זמן ק"ש יאמרו איזה מזמורי תהלים קודם ערבית:
(ז) אפילו בניגונים - כי עי"ז מבלבל דעת הקהל
אין אומרים באהבה קודם מקרא קודש ובמקומות שנוהגין לומר באהבה מקרא קודש אין לשנות
ואם חל בשבת אין אומרים אלהינו ואלהי אבותינו רצה במנוחתנו דכיון שהוא יום תענית אין
כ"כ רצון במנוחתנו אבל אומרים והנחילנו ד' אלהינו באהבה וברצון שבת קדשך וינוחו
בו וכו' ויסיים כי אתה סלחן וכו' ולא לומר ודברך אמת וקיים לעד:
ברכי יוסף אורח חיים סימן רכה
ב. דין ג. מברך שהחיינו וכו'. יש שכתבו דברכת שהחיינו
רשות, דמ"ש בש"ס (ערובין מ ב) אקרא חדתא רשות הוא, על ברכת שהחיינו בכללה
על הפירות. ועמ"ש האחרונים לקמן סי' תל"ב. ובחידושי רבינו חננאל בר שמואל
מרבוואתא קמאי כ"י והמה בכתובים על קלף ישן נושן, כתב פ"ג דערובין וז"ל,
רשות לא קמיבעיא לי, פירוש כי אינו חייב לחזר אחריה עד שיראה אותה כדי לברך עליה, כי
קמיבעיא לי חובה, והוא אם חייב לומר זמן בר"ה, עכ"ל. ובשו"ת הרב מהר"ר
יחיאל טראבוטו {כ"י} סי' ע' כתב משם מרדכי ישן וז"ל, פירש בקונטריס בראיה
ראשונה שאני רואה, ולהכי קאמר רשות לא קמיבעיא לי, דפשיטא דבראיה בעלמא חובה היא, עכ"ל.
ומזה מוכח דכשאוכל חובה לומר זמן. ועמ"ש הרב כנה"ג והרב מג"א (אברהם)
ודוק.
שולחן ערוך אורח חיים סימן רכה סעיף
ג
הרואה פרי חדש מתחדש משנה לשנה, מברך: שהחיינו,
ואפילו רואהו ביד חבירו או על האילן, ונהגו שלא לברך עד שעת אכילה. הגה: ומי שבירך
בשעת ראייה, לא הפסיד (טור); ואין לברך עד שנגמר תשלום גידול הפרי (תשובת רשב"א
סי' ר"ן וכל בו); ואם לא בירך בראייה ראשונה, יכול לברך בראייה שנייה (אגור).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן רכה סעיף ג
(ט) מברך שהחיינו - ואינה אלא רשות דאי לא מברך
לא מיענש. ומ"מ ראוי ליזהר שלא לבטלה [א"ר ע"ש]:
(י) ביד חבירו - דעיקרה נתקן על שמחת הלב שמשמח
על צמיחת פרי חדש:
(יא) עד שעת אכילה - דמי שאין לבו שמח בראייתו
רק באכילתו לכו"ע מברך רק אאכילתו ולכך נהגו תמיד בזה משום לא פלוג ועיין בפמ"ג
שכתב דלכתחלה נכון לברך שהחיינו קודם ואח"כ יברך ברכה הראויה לה וה"ה אם
טועם מעט ואח"כ מברך שהחיינו אפשר דג"ז טוב הוא ובדיעבד אם בירך שהחיינו
אחר הברכה שבירך על האכילה קודם שהתחיל לטעום ג"כ אין זה הפסק ע"ש:
(יב) עד שנגמר וכו' - ר"ל דאף דלענין ברכה
על הפרי קי"ל בסימן ר"ב ס"ב דמברכין על הבוסר [בגפנים] בפה"ע משהגיעו
לשיעור פול הלבן ובשאר כל האילנות משיוציאו פרי שהוא ראוי לאכול ע"י הדחק הכא
לענין שהחיינו אין לברך עד שיהיה נגמר תשלום גידולו שיהיה טוב למאכל ואפילו בדיעבד
אם בירך מקודם שנגמר ברכתו היא לבטלה. ועיין במ"א שהביא דדעת הרדב"ז הוא
דכשהגיע לפול הלבן [ומסתמא ה"ה בשאר כל האילנות משיוציאו פרין] כיון שמברך עליו
ברכתו הראוי לו כשאוכלו יוכל ג"כ לברך עליו שהחיינו ולענין דיעבד יש לסמוך עליו
שלא לחזור ולברך:
(יג) בראיה שניה - דהרי אנן נהגינן דאין מברכין
עד שעת אכילה אף שראה כמה פעמים מקודם. ואם לא בירך בשעת אכילה ראשונה שוב לא יברך
על אכילה שניה וכ"ש שלא יברך על אותה אכילה עצמה אף שעדיין לא נתעכל הפרי [אחרונים]:
טור אורח חיים סימן תקפג
גרסינן בפ"ק דכריתות (ה ב) אמר רבה מאן דבעי
למידע אי מסיק שתא אי לא מייתי בהדין עשרה יומי שבין ר"ה ליה"כ שרגא בביתא
דלא נשיב זיקא אי משיך נהורא ידע דמשיך שתא ומאן דבעי למידע אי מצלח עסקיה אי לא מרבי
תרנגולא אי שמין שפיר ידע דמצלח אמר אביי השתא דאמרת סימנא מלתא היא יהא איניש רגיל
למיכל בריש שתא אתרוגא קרי רוביא כרתי סלקי ותמרי רוביא פירש רש"י תלתן רוביא
ירבו זכיותינו כרתי יכרתו כו' סלקי יסתלקו כו' תמרי יתמו כו' קרי מפני שממהר להיות
גדל ומזה רבו המנהגים כ"מ ומקום לפי מנהגו כמו באשכנז שרגילין לאכול בתחלת
הסעודה תפוח מתוק בדבש לומר תתחדש עלינו שנה מתוקה ובפרובינצ"א נוהגין להביא על
השלחן כל מיני חידוש ואוכלין ראש כבש והריאה לומר נהיה לראש ולא לזנב והריאה לפי שהיא
קלה והר"מ מרוטנבורג היה רגיל לאכול ראש איל זכר לאילו של יצחק:
בית יוסף אורח חיים סימן תקפג
א גרסינן בפרק קמא דכריתות אמר רבה מאן דבעי למידע
אי מסיק שתא אי לא וכו'. בקצת ספרי רבינו כתוב בפרק קמא דברכות וטעות סופר הוא שנתחלף
להן כריתות בברכות ואיתא להאי מימרא נמי בפרק בתרא דהוריות (יב.) ואהא דאמרינן אי משיך
זהוריה פירש רש"י (שם ד"ה אי משוך) שדולק כל זמן שהשמן בתוכו: ודע דאהא דמאן
דבעי למידע אי מצלח עסקיה איתא התם נירבי תרנגולא על שמיה דההוא עסקא ורבינו לא חשש
לכתוב על שמיה דההוא עסקא משום דממילא משמע דעל שמיה דההוא עסקא קאמר דנירבי ליה: ואיתא
תו התם בסמוך האי מאן דבעי למיפק לאורחא ובעי למידע אי חזר לביתא או לא ניקום בביתא
דחברא פירוש בית חשוך אי חזי בבואה דבבואה נידע דהדר ואתי לביתא ולאו מילתא היא דילמא
חלשא דעתיה ומיתרע מזליה וסובר רבינו דהא דאמרינן ולאו מילתא היא לא קאי אלא למאן דבעי
למיפק לאורחא ולא לאינך וכן נראה מפירוש רש"י וכן כתב המרדכי במסכתא יומא (סי'
תשכג) בפירוש דלא קאי אלא למאן דבעי למיפק לאורחא מפני שהשטן מקטרג בשעת הסכנה (ירושלמי
שבת פ"ב ה"ו) כגון בדרך ובדבר קטן חלש דעתיה ומיתרע מזליה ולפיכך כתב רבינו
הני ולא כתב ההיא דמאן דבעי למיפק לאורחא:
אמר אביי השתא דאמרת סימנא מילתא היא יהא אינש
רגיל למיכל בריש שתא אתרוגא קרי רוביא וכו'. גם זה שם וגירסת ספרים דידן בגמרא למיחזי
במקום למיכל ופירש רש"י דטעמא משום דהני מילי גדלי לעגל טפי משאר ירקי ומיהו בתמרי
לא שייך האי טעמא:
ומ"ש רבינו אתרוגא. ליתיה בגמרא בנוסחי דידן:
ומ"ש רוביא ירבו זכיותינו כרתי יכרתו שונאינו
וכו'. כתב המרדכי בריש ראש השנה שהיה מנהגו של רבינו האי לומר על כל דבר ודבר כעין
מה שכתב רבינו ועל הקרא כתב שאומר יקרע גזר דיננו אבל מדברי רבינו אין נראה שצריך לומר
שום דבר אלא שם אותם הדברים רומז על הענינים ההם: וה"ר דוד אבודרהם (עמ' רסו)
כתב כדברי המרדכי וכתב עוד שיש אומרים בלשון תפלה יהי רצון מלפניך יי' א' וא' אבותינו
שיקראו לפניך זכיותינו ושיקרע גזר דיננו יהי רצון מלפניך יי' א' וא' אבותינו שיתרבו
זכיותינו וכן כולם: וכתב עוד שיש מביאין רימון ואומרים עליו נרבה זכיות כרימון.
והטעם שפירש רבינו טעם הקרא לבסוף הוא משום דכל אינך שמם מוכיח על סימן טוב אבל הקרא
אין אנו מביאין אותה אלא מפני שגדילתה בשדה היא מהרה והפעולה ההיא אינה נעשית עכשיו
בפנינו לפיכך הקדים לפרש שאר מינים ששמם מוכיח על הסימן הטוב:
ב כתוב בהגהות אשירי (ר"ה פ"א סי' ה)
אנו נוהגין לאכול ראש איל ודבש חי ומטבילין את הראש בדבש. ובמרדכי דמסכת יומא (סי'
תשכג) כתוב בשם הגאונים על ראשי כבשים שאנו אוכלים כדי שישמענו הקדוש ברוך הוא לטובה
בראש השנה וישימנו לראש ולא לזנב ומה שאנו אוכלין טיסני ובשר שמן ושותין דבש וכל מיני
מתיקה כדי שתהא השנה הבאה עלינו מתוקה ושמנה וכן כתוב בספר עזרא אכלו משמנים ושתו ממתקים:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תקפג
סעיף א
יהא אדם רגיל לאכול בר"ה רוביא דהיינו תלתן,
כרתי, סילקא, תמרי, קרא. וכשיאכל רוביא יאמר: יה"ר שירבו זכיותינו; כרתי, יכרתו
שונאי ה'; סלקא, יסתלקו אויבינו; תמרי, יתמו שונאי ה'; קרא, יקרע גזר דיננו ויקראו
לפניך זכיותינו. הגה: ויש נוהגין לאכול תפוח מתוק בדבש (טור), ואומרים: תתחדש עלינו
שנה מתוקה (אבודרהם), וכן נוהגין. ויש אוכלים רמונים ואומרים: נרבה זכיות כרמון; ונוהגין
לאכול בשר שמן וכל מיני מתיקה (מרדכי דיומא).
סעיף ב
אוכלים ראש כבש לומר: נהיה לראש ולא לזנב, וזכר
לאילו של יצחק. הגה: יש מדקדקים שלא לאכול אגוזים, שאגוז בגימטריא
חטא, ועוד שהן מרבים כיחה וניעה ומבטלים התפלה (מהרי"ל). והולכין אל הנהר לומר
פסוק: ותשליך במצולות ים כל חטאתינו וגומר (מיכה ז, יט) (מנהגים). וגם נוהגים שלא לישן
ביום ראש השנה (ירושלמי), ומנהג נכון הוא.
משנה ברורה סימן תקפג
(א) וכשיאכל רוביא וכו' - וה"ה מה שנקרא בלשונות
אחרים לשון רביה יאכל כל מדינה ומדינה כלשונה:
(ב) יהי רצון - מלפניך ד' או"א שירבו זכיותינו
וכתב א"ר בשם של"ה יתעורר אדם בתשובה כשיאמר י"ר ויתפלל ע"ז בלב
שלם:
(ג) תפוח מתוק בדבש - והתפוח עיקר ומברך עליו ופוטר
הדבש. ואף שאוכל התפוח אחר ברכת המוציא מ"מ צריך לברך עליו. ויש נוהגין לטבל המוציא
בדבש:
(ד) תתחדש וכו' - ויאמר הבקשה אחר התחלת האכילה
מפני שאסור להפסיק בין ברכה לאכילה:
(ה) שנה מתוקה - וע"כ יש נמנעים לבשל בר"ה
מיני חומץ בארש"ט וכדומה וע"כ האוכלים דגים לסימנא שיפרו וירבו כדגים אין
מבשלין אותן בחומץ. והנה כל אלו הענינים עושין הכל לסימן טוב ולכן פשיטא שיזהר מאד
שלא יכעוס בימים האלו מלבד גודל האיסור כדי שיהיה לסימן טוב רק יהיה שמח לבו ובטוח
בד' עם התשובה ומעש"ט:
(ו) ראש כבש - וטוב יותר של איל:
(ז) לומר נהיה לראש - וע"כ אם אין לו ראש
כבש יאכל ראש אחר של בהמה או של עוף:
(ח) הנהר וכו' - ולומר תשוב תרחמנו וגו'. משום
דאיתא במדרש שעבר אברהם אבינו עד צוארו במים כשהלך להקריבו ע"ג המזבח ואמר הושיעה
כי באו מים עד נפש ואנו עושין זה זכר לעקידה. וטוב למקום שיש בו דגים חיים לסימן שלא
תשלוט בנו עין הרע ונפרה ונרבה כדגים. ובכתבים כתב נהר או באר וטוב שיהיה מחוץ לעיר.
ויש לילך ביום א' אחר מנחה קודם שקיעת החמה ולומר פסוק מי אל כמוך וגו' עכ"ל.
ובקצת מקומות ראיתי כשחל יום א' בשבת הולכין בשני לנהר. ואפשר מפני שהנהר חוץ לעיר
ומשום הוצאה שנושאין ספרים וכדומה לכך הולכין ביום ב' [פמ"ג]:
(ט) שלא לישן וכו' - משום דאיתא בירושלמי מאן דדמיך
בריש שתא דמיך מזלי'. והאר"י ז"ל אמר שאחר חצות מותר לישן שכבר נתעורר המלאך
ע"י תפלות ותקיעות וב"ח כתב שהר"מ היה ישן בר"ה. ויושב בטל כישן
דמי ועיין בח"א שכתב דאחר האכילה יקבע עצמו ללימוד ואם ראשו כבד עליו יישן מעט
אם א"א לו בלא זה ויש נוהגים לגמור כל התהילים:
טור אורח חיים סימן תקפא
הלכות ראש השנה:
תניא בפרקי ר"א בר"ח אלול אמר הקב"ה
למשה עלה אלי ההרה שאז עלה לקבל לוחות אחרונות והעבירו שופר במחנה משה עלה להר שלא
יטעו עוד אחר ע"ג והקב"ה נתעלה באותו שופר שנאמר (תהלים מ"ז) עלה אלהים
בתרועה וגו' לכן התקינו חז"ל שיהו תוקעין בר"ח אלול בכל שנה ושנה וכל החדש
כדי להזהיר ישראל שיעשו תשובה שנאמר (עמוס ג') אם יתקע שופר בעיר וגו' וכדי לערבב השטן
וכן נוהגין באשכנז לתקוע בכל בוקר וערב אחר התפלה ויש מי שמרבין לומר סליחות ותחנונים
מר"ח אלול ואילך לרב כהן צדק מנהג ב' ישיבות לומר סליחות ותחנונים בעשרת ימי תשובה
וכן אמר רב עמרם בעשרת ימי תשובה משכימין לב"ה בכל יום ומתחיל ש"צ אשרי וקדיש
ומתחיל תחנונים ומסיים ואנחנו לא נדע וקדיש ואמר רב האי מנהג לומר תחנונים בהנך עשרה
ימים לחוד ושמענא דבמקצת אתרוותא קיימי מר"ח אלול ואמרי דביה סליק משה להר בפעם
ג' ונחית בלוחות שניות בי"ה וכל המוסיף לבקש רחמים זכות הוא לו ואנו מנהגינו כהנך
דקיימי מר"ח אלול ומנהג אשכנז כשחל ר"ה ביום ה' או בשבת אז מתחיל ביום ראשון
שלפניו לעמוד באשמורת הבקר ואומרי' סליחות ותחנונים ורוב צבור מתענין ומתפללין תפלת
תענית וכשחל ר"ה בב"ג אז מתחילין ביום ראשון בשבוע שלפני השבוע שחל ר"ה
לחיות בתוכה. נוהגין באשכנז להתענות כולם בער"ה וסמוך לזה ממדרש ר' תנחומא ולקחתם
לכם ביום הראשון וכי ראשון הוא והלא ט"ו הוא אלא ראשון לחשבון עונות משל למדינה
שחייבת מס למלך ולא נתנו לו בא אליה בחיל לגבותו כשנתקרב אליה בעשרה פרסאות יצאו גדולי
המדינה לקראתו ואמרו לו אין לנו מה ליתן לך הניח להם שליש כיון שנתקרב יותר יצאו בינוני
העיר לקראתו הניח להם שליש השני כשנתקרב יותר יצאו כל בני העיר לקראתו והניח להם הכל
כך המלך זה הקב"ה בני המדינה אלו ישראל שמסגלים עונות כל השנה ער"ה הגדולים
מתענין ומוותר להם שליש עונותיהם בי' ימים בינונים מתענין ומוותר להם ב' שלישים בי"ה
הכל מתענין ומוותר להם הכל במוצאי י"ה עוסקים במצות סוכה ולולב ואין עושין עונות
לכך קורא י"ט ראשון ראשון לחשבון עונות ורוחצין ומסתפרין ע"פ המדרש א"ר
סימון כתיב כי מי גוי גדול וגומר ר' חנינא ור' יהושע אומרין איזו אומה כאומה זו שיודעת
אופיה של אלהיה פי' מנהגיו ודיניו שמנהגו של עולם אדם שיש לו דין לובש שחורים ומתעטף
שחורים ומגדל זקנו ואין חותך צפרניו לפי שאינו יודע איך יצא דינו אבל ישראל אינן כן
לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ומגלחין זקנם ומחתכין צפרניהם ואוכלין ושותין ושמחים בר"ה
לפי שיודעין שהקב"ה יעשה להם נס לפיכך נוהגין לספר ולכבס בער"ה ולהרבות מנות
בר"ה ומכאן תשובה למתענין בר"ה ונוהגין באשכנז שאין נפילת אפים בער"ה
כמו בשאר עי"ט אע"פ שנופלין על פניהם בבקר באשמורת:
בית יוסף אורח חיים סימן תקפא
ב, ד (א) נוהגים באשכנז להתענות כולם בערב ראש
השנה וסמך לזה ממדרש רבי תנחומא ולקחתם לכם ביום הראשון וכו'. דע שבמקום מה שכתב רבינו
הניח להם הכל כתוב במדרש אמר להו מלכא מאן דאזל אזל מכאן ולהלאה חושבנא וכן במקום מה
שכתב רבינו ומוותר להם הכל כתוב שם והקדוש ברוך הוא אמר להם מאן דאזל אזל ומן הכא ולהלן
חושבנא ובסוף הענין כתוב שם מיום הכפורים עד החג כל ישראל עסוקים במצות זה הוא עוסק
בסוכתו וזה הוא עוסק בלולבו וביום הראשון של חג כל ישראל עוברים לפני הקדוש ברוך הוא
ולולביהן בידן ואתרוגיהן בידן ומקלסין לשמו והקדוש ברוך הוא אומר להם מאן דאזל אזל
ומן הכא ולהלאה חושבנא לפיכך קורא אותו יום הראשון:
ואהא דדריש וכי ראשון הוא והלא חמשה עשר הוא. איכא
למידק מנא ליה למדרש הכי אימא ראשון של חג קאמר ומצאתי כתוב בשם רבינו הגדול מהר"ר
יצחק די ליאון ז"ל שהטעם מפני שבאותה פרשה הביא שלשה עניינים סוכה וחגיגה ולולב
וגזר הכתוב בסוכה שתהיה בחמשה עשר וגם חגיגה ואם כן בלולב היה לו לכתוב כן שדרך הכתוב
להזכיר עשיית הקרבנות או עשיית המצות הזמניות למנין החדש ולכן הוקשה להם ז"ל וכי
ראשון הוא: ואיכא למידק על המדרש דאם כן ערב ראש השנה חשוב כיום הכפורים שהרי הוא מתכפר
בו שליש העוונות כמו יום הכפורים והוא חשוב כמו כל תשעה ימי תשובה שהרי בכל תשעה ימי
תשובה אינו מתכפר אלא שליש ובערב ראש השנה לבדו מתכפר שליש וי"ל דשליש ראשון קל
להתכפר ושליש שני קשה יותר ושליש אחרון קשה מכולם וקל להבין. ואף על גב דבמדרש קאמר
דבערב ראש השנה גדולים מתענים נהגו באשכנז להתענות כולם משום דבדבר שהוא צער לו כל
הרוצה לעשות עצמו גדול עושה כדאיתא בפרק קמא דתעניות (י:) ומפני שאינה ראיה גמורה למנהג
שהמנהג להתענות כולם והמדרש אינו אומר אלא הגדולים מתענים לפיכך לא כתב רבינו וראיה
לזה אלא וסמך לזה: כתבו הגהות מיימון בתחלת הלכות ראש השנה (הל' שופר פ"א אות
א) יש בני אדם שנזהרים שלא להתענות ערב ראש השנה משום חוקות הגוים מיהו בפסיקתא (דרב
כהנא פס' כח) בפרשת ביום השמיני יש מצוה להתענות בערב ראש השנה וכן יש בירושלמי פרק
ב' דתעניות (סוף הי"ב) ר' יונתן ציים כל ערובת ריש שתא וזה ראיה למנהגנו עכ"ל:
מצאתי כתוב בתשובה אשכנזית (שו"ת מהרי"ל סי' מד) בערב ראש השנה יכולים לאכול
בברית מילה השייכים לברית ומי שירצה: כתב המרדכי פרק קמא דראש השנה (סו"ס תשח)
שתיקנו חכמים להתענות ארבעה ימים לפני ראש השנה כנגד ארבעה ימים שמראש השנה ליום הכפורים
שאוכלים בהם ואלו הם שני ימים של ראש השנה ובשבת בנתיים וערב יום הכפורים:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תקפא סעיף
ב
נוהגים להתענות ערב ר"ה.
הגה: והמדקדקים נהגו שכל אחד מתענה העשרה ימים (מרדכי ספ"ק דר"ה וריש יומא),
וכן נכון לעשות. וכל אלו התעניות אין צריכין להשלים, ואין קורין בהם ויחל, אפילו ערב
ראש השנה, וע"ל סי' תקס"ב סעיף ב', ואם חל ברית מילה בערב ר"ה, יכולים
לאכול (ב"י בשם תשובה אשכנזית). ורבים נוהגין לאכול בערב ראש השנה קודם עלות השחר
(מהרי"ל); משום חקות העמים הנוהגים להתענות בערב חגיהם ויכולין לאכול בלא תנאי
אחר שכן נהגו (ד"ע).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן תקפא סעיף ב
(טו) נוהגין וכו' - וביום א' דסליחות נהגו רוב
הקהל להתענות ויחיד אומר עננו במנחה בשומע תפלה אבל הש"ץ אינו אומר ענינו בחזרת
התפלה:
(טז) ער"ה - ואפילו התינוקות מתענין [מ"א
בשם מהרי"ל] והתינוקות ל"ד אלא ר"ל נערים שהגיעו לי"ג לזכר וי"ב
שנים לנקבה מתענין. וא"צ קבלה ולא השלמה אפי' אין מתענה עשי"ת:
(יז) ואין קורין בהם ויחל וכו' - והיינו אפילו
אותן שמתענין וקורין ויחל בכל ער"ח [פ"ת] ואין אומרים או"א ברכנו בברכה
וכו' לפי שאינו ת"צ:
(יח) ואם חל ברית מילה וכו' - עיין לעיל בסימן
תקס"ח ס"ב בהג"ה ובמ"ב שם מבואר ענין זה באריכות קצת:
(יט) יכולים לאכול - היינו מי שיזמינו בעה"ב
אבל השייכים לברית מצוה לאכול אבי הבן וסנדק ומוהל כולם נקראים בעלי ברית ויו"ט
שלהם הוא. כתב המ"א במקום שיש מקצת חולי יש להקל בכל אלו התעניתים וא"צ התרה
אם לא מי שמתענה יותר ממה שנהגו הצבור והש"ך ביו"ד סימן רי"ד כתב דמחמת
שאינו בריא לעולם צריך התרה [ח"א]:
(כ) בלא תנאי - ר"ל אף דישן שינת קבע ומבואר
לעיל דאסור לאכול אחר השינה אא"כ התנה קודם שישן שאינו מקבל עליו התענית קודם
עה"ש הכא שרי:
(כא) אחר שכן נהגו - והאידנא נהוג עלמא שלא לאכול
רק שישתה קאוו"ע או טיי"א קודם הליכה לביהכ"נ כי בזמנינו נמשך אמירת
סליחות עד אור היום ופשיטא שמיד שעלה עמוה"ש אסור לאכול ולשתות [שע"ת]:
טור אורח חיים סימן תר
ואין חילוק בין י"ט של ר"ה
לשאר י"ט של גליות אלא לענין ביצה ומחובר לאסור של זה בזה וטעמא משום דאף בזמן
ב"ד פעמים היו עושין ב' ימים אע"פ שלא היה שם ספק שיום ב' הוה עיקר י"ט
והיו גומרין יום א' בקדושה שלא יזלזלו בו לשנה הבאה אבל לענין זמן ממ"נ אי ספק
הוא אומר זמן ואי אמנהגא דב"ד סמכינן שהיו נוהגין היום קודש ולמחר קודש אומרים
זמן דהא מיום ב' היו מונין תיקון המועדות והוא עיקר ר"ה וצ"ל בו זמן וכן
הלכה וכ"כ רשב"ם בשם זקינו רש"י וכתב דמסתבר טעמיה וכן דעת בעל העיטור
והגאונים כתבו שאין לומר זמן בב' לא בקידוש ולא בשופר וכתב א"א ז"ל וטוב
שיקח אדם פרי חדש ויניחנה לפניו ויברך שהחיינו ויהא דעתו גם על הפרי ויצא ידי ספק וכן
היה נוהג הר"מ מרוטנבורק ע"כ ונ"ל שאם חל יום ראשון בשבת דלכ"ע
י"ל זמן בשופר ביום שני כיון שלא תקעו בראשון:
בית יוסף אורח חיים סימן
תר
ב - ג ולענין זמן בליל יום טוב שני על הקידוש וביום שני על השופר כתב רש"י
בתשובה רבותי אומרים שאין אומרים זמן וכו'. כל זה כתב הרא"ש בסוף מסכת ראש השנה
(סי' יד) ובהגהות מיימון פרק כ"ט מהלכות שבת (הכ"ג אות ז) ובסוף דבריהם כתבו
ההגהות שהר"מ (תשב"ץ קטן סי' קכ) מברך זמן גם ביום טוב שני וכדי לאפוקי נפשיה
מפלוגתא מכוין שיהיה לו בכל שנה מלבוש חדש או יין חדש שיקדש עליו כדי שיאמר זמן בלאו
הכי וגם המרדכי (סוכה סי' תשסח) כתב שם שהר"מ היה רגיל שלא לשתות יין חדש עד ליל
שני של ראש השנה ואומר זמן ודין ברכת שהחיינו על יין חדש נתבאר בסימן רכ"ה (קצח:
ב"י ד"ה וכתוב בת"ה) וכתבו הגהות מיימון (פ"ג אות ז) בשם רבינו
שמחה דאפילו החולקים על רש"י הני מילי בקידוש אבל בתקיעה מודו וכן הנהיג הר"ם
עד כאן והעולם נוהגין לחזר אחר פרי חדש כדי לברך עליו זמן בקידוש אבל בשופר אין מברכין
זמן כלל בשני אלא אם כן חל יום טוב ראשון בשבת כדלקמן בסמוך (סי' תרא ד"ה בשני):
וכתב האגור (סי' תתקכא) מנהג בעלי הנפש מאשכנז אם אין משיג פרי חדש אף על פי כן מברך
זמן עד כאן וזה לשון הרשב"א בתשובה בראש השנה נמי אומר זמן אף על גב דקדושה אחת
הם וכיומא אריכתא דמו מכל מקום אף הוא מן הדין אין עושין ומספיקא דשמא יבואו מן המנחה
ולמעלה עושין שני ימים וכן נהגנו במקומותינו אנחנו ואבותינו עכ"ל:
ונראה לי שאם חל יום ראשון בשבת דלכולי
עלמא יש לומר זמן בשופר ביום שני וכו'. פשוט הוא וכך כתבו הגהות מיימון (שם) והאגור
(שם) כתב שמנהג בעלי הנפש מאשכנז כשחל יום טוב ראשון בשבת מברכין בשופר ביום טוב שני
זמן בלחש עד כאן ונראה שטעמם כדי שלא יתחלף להם בחל להיות יום ראשון בחול והעולם אין
חוששין לכך אלא כשחל יום ראשון בשבת מברכין זמן בשני בשופר בקול רם והכי עדיף טפי כדי
שיצאו כל הקהל ידי חובתם ברכת זמן ולאיחלופי לא חיישינן: שיורי פתילה ושמן ולפידים
שכבו ביו"ט ראשון של ראש השנה אם מותר להדליקם בשני נתבאר בסימן תק"א (רלו:)
ותקי"ד (רמז:):
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תר סעיף ב
בקידוש ליל שני (ילבש בגד חדש) (הגהות
מיימוני פ' כ"ט מהלכות שבת) או מניח פרי חדש ואומר שהחיינו; ואם אין מצוי (בגד
חדש או) פרי חדש, עם כל זה יאמר שהחיינו.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תר סעיף ב
(ב) בקידוש וכו' - להוציא נפשיה מפלוגתא
משום שי"א שאין אומרים שהחיינו דתרווייהו יומי קדושה אחת היא והרי כבר בירך שהחיינו
ביום א':
(ג) בגד חדש - אף דבסימן רכ"ג
ס"ד פסק דבשעת הקנין יש לו לברך התם מיירי כשקנה מלבוש מוכן אז השמחה כשקנאו והכא
מיירי שקנה חתיכת בגד ונתן לאומן לתקנו דאז השמחה כשמשתמש בו:
(ד) פרי חדש - במדינות שאין ענבים
מצוין ומביאים ממקומות אחרים ועל פי הרוב הם בוסר אין ליקח אותם שיש בהם ספק ברכה שאינו
יודע אם הגיעו לפול הלבן דאז מברכים עליהם בפה"א וגם שהם חמוצים ואין לאכול דברים
חמוצים בר"ה וגם מה שלא נגמר פריו אינו סימן טוב [מטה אפרים] ובמעשה רב כתב דאין
לאכול ענבים בר"ה (והטעם ע"פ סוד). אם יש לו תירוש חדש יקדש על היין ישן
דהוא מצוה מן המובחר וכשיגיע לשהחיינו יטול התירוש בידו או יתן עיניו בו [אחרונים].
עוד כתבו דה"ה אשה בברכת הדלקה ביום שני תלבש בגד חדש או תניח פרי חדש ואז תוכל
לברך שהחיינו:
(ה) עם כל זה יאמר שהחיינו - דאף דקדושה
אחת היא מ"מ ב' ימים הם. ויש טועים ליקח אף בשאר ימים טובים פרי חדש וטעות הוא: