רי"ף הלכות קטנות (ציצית) דף יא ע"ב

מנחות דף לח., לח:, מ:, מא., מב., מב:, מג:

אורך השיעור ברי"ף ושו"ע הוא 22 דקות

אורך השיעור בר"ן ופוסקים הוא 30 דקות

תוכן עניינים

1. אין לו תכלת עושה לבן לבדו 1

2. ארבע ציציות מעכבין זה את זה, שכל זמן שאין בה כל הארבע אינה מצוייצת כהלכתה והיוצא בה לרשות הרבים בשבת חייב חטאת.. 1

3. אין כופלין את הטלית לשנים ומטילין ציצית על ד' כנפיה כשהיא כפולה אלא אם כן תפרה כולה ואפילו מרוח אחת.. 5

4. מלבושים שהם פתוחים מן הצדדין למטה, ויש להם ד' כנפות לצד מטה, ולמעלה הם סתומים, אם רובו סתום, פטור. 9

5. ציצית חובת גברא הוא ולא חובת מנא.. 10

6. עשה טלית לצורך תכריכין, אף על פי שלובשו לפעמים בחייו, פטור 11

7. אין קוברין את המת אלא בטלית שיש בו ציצית.. 11

1. אין לו תכלת עושה לבן לבדו

ערוך השולחן אורח חיים סימן ט

סעיף יב

תניא היה ר"מ אומר [שם] גדול עונשו של לבן מעונשו של תכלת משום דלבן מצוי הוא בכל מקום ובנקל להשיג ועם כל זה לא עשה לפיכך עונשו מרובה משא"כ בתכלת שדמיו יקרים וקשה להשיג לפיכך אין עונשו גדול כמו בהעדר לבן ובעונותינו מזמן שנתפזרנו אין לנו תכלת ואין אנו יודעים מזה כלל וכל ציצת שלנו לבן ומ"מ אנחנו מקיימים המצוה כתקונה דכבר נתבאר דהתכלת אינו מעכב את הלבן ולכן מי שמבטל מצוה זו עונשו מרובה ודע שזה שנים ספורות שאחד התפאר שמצא החלזון ועשה ממנו תכלת והמשיך אחריו איזה אנשים אך לא היה לו שומע מגדולי הדור ומכלל ישראל ונתבטל הדבר עד כי יבא גואל צדק במהרה בימינו, אמן:

2. ארבע ציציות מעכבין זה את זה, שכל זמן שאין בה כל הארבע אינה מצוייצת כהלכתה והיוצא בה לרשות הרבים בשבת חייב חטאת

טור אורח חיים סימן יג

ארבע ציציות מעכבין זה את זה שכל זמן שאין בה כל הד' אינה מצוייצת כהלכתה והיוצא בה לר"ה בשבת חייב חטאת אבל אם יש בה כל הארבע מותר לצאת בה לר"ה אפילו האידנא שאין לנו תכלת:

בית יוסף אורח חיים סימן יג

א - ב ארבע ציציות מעכבים זה את זה שכל זמן שאין בה כל הארבע אינה מצוייצת כהלכתה והיוצא בה לרשות הרבים בשבת חייב חטאת אבל אם יש בה כל הארבע מותר לצאת בה וכו'. בסוף פרק הקומץ רבה (כח.) תנן ארבע ציציות מעכבות זו את זו שארבעתן מצוה אחת רבי ישמעאל אומר ארבעתן ארבע מצות ובגמרא (לז:) מאי בינייהו אמר רבינא דרב הונא איכא בינייהו דאמר רב הונא היוצא בטלית שאינה מצוייצת כהלכתה בשבת חייב חטאת ופירש רש"י וכולי עלמא אית להו דרב הונא מיהו הטיל לשלש ולא לרביעית לת"ק הויא מצוייצת שלא כהלכתה וחייב חטאת דהוו להו ציצית משוי ולרבי ישמעאל הויא מצוייצת כהלכתה דשלש מצות מיהא איכא ואינו פסול ורב הונא בעשויה בפיסול. ואסיקנא בגמרא דלית הלכתא כרבי ישמעאל: וכתב הרא"ש בתשובות כלל שני (סי' ט) שראה לקצת רבותיו שהיו פושטים טלית שלהם כשהיו יוצאים לרשות הרבים ושהוא סובר שחומרא שאין לה טעם היא דלמאי איכא למיחש אי חיישת שמא נפסקו החוטים ולא נשאר בהם כדי הכשר ציצית א"כ האיך בירך עליו בשעה שלבשו וא"ת שבדק כל ארבע ציציות בשעת לבישה א"כ יבדוק בשעה שיוצא בו לרשות הרבים והעולם לא נהגו לבדוק כל הציציות בכל שעה שמתעטף בטלית משום דמוקמי להו בחזקת כשרות עד שיודע לו שנפסלו ועוד דציצית אינו נפסל בקל והעולם רגילים לתקנם אף קודם שיגיעו לידי פיסול הלכך מוקמינן להו אחזקתייהו לענין ברכה וכן לענין לצאת לרשות הרבים מי שאינו רגיל לילך ארבע אמות [בלא ציצית] ראוי לו לסמוך על החזקה ולצאת בו ואם ירצה להחמיר יבדקם בשעת יציאה ויש אומרים שכל טליתות שלנו הויין מצוייצות שלא כהלכתן ואינם יוצאים בהם לרשות הרבים ואינם דברים של טעם דאם אינם מצוייצים כהלכתם היאך אנו מברכים עליהם אלא ודאי התורה אמרה שיש ליתן בכנף שני חוטים לבן ושני חוטים תכלת והלכה למשה מסיני שהתכלת אינו מעכב את הלבן והיה מספיק לנו בשני חוטים לבן אלא שאנו נותנים עוד שני חוטים זכר לתכלת ועוד אף לפי דבריהם שאינם מצוייצים כהלכתם מותר לצאת בו לרשות הרבים כדאמרינן בפרק תולין (שבת קלט:) מתעטף אדם בכילה ובכסכסיה ויוצא בה לרשות הרבים ומאי שנא מדרב הונא דאמר היוצא בטלית שאינה מצוייצת כהלכתה בשבת לרשות הרבים חייב חטאת ציציות לגבי טלית חשיבי ולא בטלי הני לא חשיבי ובטלי ופירש ר"ח (בגליון שם) דציצית חשיבא ולא בטלה כי דעתו לתקן שאר ציציות ולצרפם לזו שהיא כשרה הילכך לא בטלה הני כסכסים בטלי לגבי כילה וכן נמי טליתות שלנו שיש להם ארבעה ציציות אפילו אי חשבת להו אינם מצוייצות כהלכתן בטלי לגבי טלית עכ"ל וכבר הזכיר כן רבינו בסימן ש"א (נג:) ובסוף דבריו כתב והר"מ (תשב"ץ קטן סי' מד) היה מחמיר שלא לצאת בה וא"א ז"ל היה יוצא בה: בתשובות להרמב"ן סימן ר"ט כתוב וזה לשונו מותר לילך בטלית קטן ברשות הרבים בשבת וכדאיתא פרק הקומץ רבה היוצא בטלית שאינה מצוייצת כהלכתה בשבת חייב חטאת ופירש רש"י (בשבת שם ד"ה חשיבי) דוקא בטליתות שלהם שצבועים מתכלת הציציות חשיבי ולא בטלי לגבי טלית לכך חייב חטאת כשאינה מתוקנת כהלכתה דהוי משוי אבל לגבי דידן לא חשיבי ובטלי לגבי טלית אמנם ר"ח פירש שאפילו בטליתות שלנו הציציות חשיבי שהם עשוים לשם מצוה ולא בטלי לגבי טלית אכן לשני הפירושים מותר לילך בטלית קטן כשהציצית מתוקנת כהלכתה ומהר"ם היה מחמיר על עצמו מלילך בטלית קטן ברשות הרבים בשבת דילמא מיפסק חד מהציציות וכן עמא דבר עכ"ל: וכתוב בנמוקי יוסף בסוף הלכות ציצית (יד. ד"ה זוכה) בשם הריטב"א וזה לשונו ויש חוששים לצאת בזמן הזה בשבת בטלית זה שאין בו עיטוף גמור והוא תחת הגלימא העליון שנראה כמשוי וכמלבוש כפול וגם כי אין לחוש לזה דמלבוש גמור הוא חשוב טוב הוא לעשות באמצעיתו אחיזות כעין סרבל וכן שמעתי שהיו נוהגים באשכנז ובצרפת וכן ראיתי רבים שהיו חוששים בדבר זה בשם הרב החסיד עכ"ל ואיני יודע טעם חשש זה כלל דהא אמרינן בפרק תולין מתעטף אדם בכילה ובכסכסיה ויוצא בה לרשות הרבים ובפרק חבית (שבת קמז:) האוליירין מביאים בלורי נשים לבי בני ובלבד שיתכסה בה ראשו ורובו וכל שכן בהני טליתות שהם מלובשים ממש דשרי ואין טעם להצריך לעשות ליה אחיזות: ובמרדכי סוף פרק חבית (סי' תמב) כתוב גם כן שמותר לצאת בטלית קטן בשבת רק שיהא מתוקן בציציותיו כדינו ור"מ לא נהיג לצאת בטלית קטן בשבת ברשות הרבים לפי שהיה ירא שמא ניתקו החוטים של ציציותיו ונפסלו. ובכלבו (סי' לא כט ע"ג) כתוב שרבותינו ז"ל לא חשו ליה למהר"מ וכן נוהגים העולם לצאת בו לרשות הרבים וכדעת הרא"ש וכן דעת הרשב"א שכתב בתשובה (ח"ד סי' רנט) שהרי"ף (הל' ציצית יא.) פסק כמאן דאמר אין התכלת מעכב את הלבן ונראים דבריו וכך אנו עושים מעשה כדבריו בין בחול בין בשבת עכ"ל וכן דעת הרמב"ם שכתב בפרק י"ט מהלכות שבת (ה"כ) טלית המצוייצת כהלכתה מותר לצאת בה בין ביום בין בלילה שאין הציצית הגמורה משאוי אלא הרי היא מנוי הבגד ומתכסיסיו כמו האימרא וכיוצא בה ע"כ. וכיון דכל הני רבוותא מסכימים להתיר הכי נקטינן וכן נהגו העולם:

שולחן ערוך אורח חיים סימן יג סעיף א

ארבע ציציות מעכבין (א) זה את זה, שכל זמן שאין בה כל הארבע אינה מצוייצת כהלכתה והיוצא בה (ב) לרשות הרבים בשבת (ג) [א] <א> חייב חטאת (ועיין לקמן סימן ש"ח סעיף ל"ח).

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן יג סעיף א

(א) זה את זה - שכולם הם מצוה אחת ואם נחסר לו אפילו ציצית אחת הוי כלא הטיל בה כלל [א] וביטל לגמרי העשה דציצית:

(ב) לר"ה - ולכרמלית אסור מדרבנן וה"ה [ב] לכל שאר פסולים כגון שהיה הבגד [ג] סתום רובו או שהיו הציצית עשויין שלא במקומן למעלה מג' אצבעות או למטה מקשר אגודל וכל כה"ג או שהיה ארבע כנפות [ד] קטן משעור הכתוב בסימן ט"ז ע"ש בכל אלו אסור לצאת בהן אפי' לכרמלית מדרבנן ובגד שפתוח חציו בצימצום עיין לעיל בסימן י' במ"ב ס"ק כ"ז:

(ג) חייב חטאת - דהוי משוי מחמת הציצית הנותרים ואינם בטלים לגבי בגד דחוטי ציצית חשיבי הם ולא בטילי. ואפילו אם אותם הציצית ג"כ פסולים הם מ"מ [ה] כל שנמצא בהם איזו חוטין כשרים דעתו עליהם וחשיבי ולא בטילי אם לא שנפסקו כל חוטי הארבע ציצית [ו] ולא נשאר בהם כדי עניבה דאז בטלים הם להבגד ע"כ [ז] אם נודע לו דבר זה בשבת כשהוא הולך בר"ה אין צריך לפשוט טליתו:

שולחן ערוך אורח חיים סימן יג סעיף ב

אם היא מצוייצת כהלכתה, (ד) א מותר [ב] לצאת בה לרשות הרבים, בין טלית ב קטן בין טלית גדול, אפילו בזמן הזה שאין לנו (ה) ג תכלת. (רק שלא יהא מונח לו (ו) ד <ב> על כתיפיו) (דברי ר"ן ור"י פ' חבית דף ק"ח ע"ב) (ומוקמינן לטלית ה אחזקתיה שהוא מצוייץ כהלכתו, <ג> ואין צריך לבדקו * (ז) קודם שיצא בו) (דברי תשובת הרא"ש כלל ב' ותשובת הרמב"ן סימן רט"ו /ר"ט/, ובכל בו בשם הרמב"ם פרק י"ט מהלכות שבת).

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן יג סעיף ב

(ד) מותר לצאת - אפילו [ח] בלילה דלאו זמן ציצית הוא משום דנוי הוא לבגד. ואפילו בטליתות של שאר מינים אפילו להפוסקים לעיל בסימן ט' ס"א דחיובן רק מדרבנן מ"מ נוי בגד הוא כיון דעכ"פ מחוייב בהן בתורת ודאי ואינו דומה לבגד שחציו פתוח וחציו סתום דפסק בשו"ע לעיל בסימן יו"ד סעיף ז' דאין יוצאין בו בשבת דהתם חיובו הוא רק מצד ספק [פמ"ג וארה"ח דלא כהשב יעקב אח"כ מצאתי שגם הע"ת כתב בפשיטות כוותייהו]:

(ה) תכלת - דהא קי"ל התכלת והלבן אין מעכבין זה את זה דכתיב וראיתם אותו אכל חדא וחדא משמע:

(ו) על כתיפיו - לא הוי תכשיט אלא משוי דאין זה דרך לבישתו בחול. מיהו [ט] אם מתכסה רוב גופו סגי ועיין לקמן בסימן ש"א סעיף ל' מה שנכתוב בזה:

(ז) קודם שיצא בו - כיון שבדקו בבוקר בעת שהיה מברך על הלבישה ונמצאו שלמים תו אין רגיל ליפסק בזמן מועט כזה אפילו הסירו בינתיים [מ"א] ומוכח מזה דבשבת ג"כ צריך לבדוק הציצית וכן כתב הב"ח בפירוש בסימן ח' והעולם אין נזהרין בזה ועיין בביאור הלכה:

ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן יג סעיף ב

* קודם שיצא בו - עיין במ"ב מש"כ לענין בדיקה בשבת ואולי טעם המנהג הוא משום דלמה יועיל הבדיקה דאפילו לא ימצאם כראוי יהיה מותר ללבוש בשבת בבהכ"נ כפסק הרמ"א בסעיף ג'. אך זה לא יתורץ אלא למ"א דטעם בדיקה הוא שלא ילך בבגד בלא ציצית אבל לפי מש"כ הט"ז דטעם הבדיקה הוא משום חומר לא תשא בברכה לבטלה א"כ יבדוק ואם ימצא שהם פסולים ילבש ולא יברך ואפילו להמ"א שייך הטעם דוקא בבהכ"נ אבל אם לובש הטלית בביתו כגון במקום שאין תיקון עירוב בעיר והמנהג שלובש הטלית בביתו ושם בודאי צריך בדיקה משני טעמים א' שלא ילך בבגד בלי ציצית ועוד שהוא רוצה לילך בו לכרמלית או לר"ה והנכון שביום עש"ק יבדוק הטלית בעת הנחתו בהתיק שלו ואז לא יצטרך לבדוק בשבת כמו שפסק המ"א לעיל בסימן ח' ע"ש: שיעור טלית שחייב בציצית, שיתכסה בה באורך וברוחב ראשו ורובו של א קטן המתהלך לבדו בשוק ואינו צריך אחר לשומרו

רמב"ם הלכות ציצית פרק ג הלכה א

כסות שחייב אדם לעשות בה ציצית מן התורה היא כסות שיש לה ארבע כנפים או יותר על ארבע, ותהיה מדתה כדי שיתכסה בה ראשו ורובו של קטן המתהלך לבדו בשוק ואינו צריך אחר לשומרו ולילך עמו, ותהיה הכסות של צמר או של פשתן בלבד. +/השגת הראב"ד/ כסות שחייב אדם כו' עד ולילך כמו. כתב הראב"ד ז"ל /א"א/ יפה אמר שלא בכל קטן משערין אלא בזה שיכול לילך לבדו בשוק שהרי אמרו והגדול יוצא בו עראי אלמא דלא בכל קטן משערין עכ"ל.+

טור אורח חיים סימן טז

שיעור טלית להתחייב בציצית כל שקטן בן ט' שנים יכול לכסות בה ראשו ורובו וגדול אינו מתבייש לצאת בה באקראי לשוק אבל אם אין הקטן מתכסה בה ראשו ורובו אע"פ שגדול יוצא בה באקראי לשוק פטור:

בית יוסף אורח חיים סימן טז

א שיעור טלית להתחייב בציצית וכו'. ברייתא בפרק התכלת (מ:) טלית שהקטן מתכסה בו ראשו ורובו והגדול יוצא בה דרך עראי חייבת בציצית אין הקטן מתכסה בו ראשו ורובו אע"פ שהגדול יוצא בה עראי פטורה ופירש רש"י וגדול יוצא בה עראי שאינו בוש לצאת בה לשוק. ובנמוקי יוסף (יא: ד"ה טלית) כתוב טלית שהקטן המתבייש לצאת לחוץ בלא כסות מתכסה בה ראשו ורובו חייבת דכסותו קרינן ביה. והרמב"ם כתב בפרק ג' (ה"א) ותהיה מדתה כדי שיתכסה בה ראשו ורובו של קטן המתהלך לבדו בשוק ואינו צריך אחר לשומרו ולילך עמו וכתב הראב"ד יפה אמר שלא בכל קטן משערין אלא בזה שיכול לילך לבדו שהרי אמרו והגדול יוצא בו עראי אלמא דלא בכל קטן משערינן ע"כ ורבינו שכתב שהוא בן תשע שנים משמע דהיינו דלא כהרמב"ם דהא פחות מבן תשע נמי מתהלך לבדו בשוק ואפשר שרבינו מפרש דהכי קאמר הרמב"ם קטן המתהלך לבדו בשוק עם טליתו ואינו צריך אחר לשמרו שלא יאבד הטלית וכדמשמע מדברי סמ"ג (עשין כו קט.) וסובר רבינו דכל שהוא פחות מבן תשע צריך לשמרו שלא יאבד הטלית: כתוב בארחות חיים כדי שיתכסה בה ראשו ורובו של קטן פירוש באורך וברוחב: כתב רבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל דהא דקתני שהגדול יוצא בו עראי פרושי קא מפרש שזה הכסות חייב מפני שהגדול יוצא בו עראי לא מפני שהקטן מחויב שהרי הקטן פטור ולפיכך אמר בברייתא אין הקטן וכו' ולא פירש אין הגדול שהוא אינו תנאי ולפיכך כל טלית שהקטן מתכסה בו ראשו ורובו הוא חייב בלא תנאי אחר כן תמצא בהרמב"ם שלא הזכיר שיעור אלא קטן לבד וכן בסידור רב עמרם עכ"ל: וכך כתב הר"י ן' חביב ז"ל וכתב עוד וזה לשונו שהזכיר והגדול יוצא ברישא דברייתא כדי להזכירו בסיפא ויאמר אע"פ שגדול יוצא בה שאם לא יאמר גדול יוצא כלל רק שיתלה הדבר בקטן יכול להתכסות וכו' היה מקום לחשוב שאע"פ שלא יתכסה בו הקטן יתחייב אם גדול יוצא בה באקראי על כן הזכירו בראשונה להודיענו כי לעולם לא יתחייב עד שיהא ראוי לכסות קטן וכו' אחר שכתבתי זה עיינתי בלשון הברייתא ופירושה וראיתי כי לפי האמת אין לנו צורך מאלה הפלפולים כי לא נאמר בה לשון זה שיעור טלית להתחייב בציצית אלא ת"ר טלית שהקטן מתכסה בו ראשו ורובו וכו' הכונה האמיתית לזאת הברייתא להורות מה יעשה הגדול היוצא באקראי בטלית קטנה אם יתחייב בציצית או לא ואמר שאם דרך הקטן לכסות בו ראשו ורובו אז יתחייב הגדול שיצא בה באקראי אבל אם אין הקטן מתכסה בה ויצא בה הגדול באקראי פטורה ויכול לצאת בה בלא ציצית וראיה מוכרחת לזה הפירוש מלות קצרות שראיתי בנמוקי יוסף (שם) בפירוש זאת הברייתא והם אלה חייבת. כסותו קרינן ביה: פטורה. דלא כסותו הוא עד כאן. והרב המחבר לא דקדק בלשונו וחזר לכתוב הברייתא ולשון הרמב"ם וכאן מקום הטעות כי הרמב"ם העתיק כונת הברייתא במלות קצרות על כן לא הוצרך להזכיר גדול יוצא לא בתחלה ולא בסוף ואין מקום לטעות בלשונו כי הוא זה "כסות שחייב אדם לעשות בה ציצית היא כסות שיש בה ארבע כנפים ותהיה מדתה כדי שיתכסה בה ראשו ורובו של קטן המתהלך לבדו בשוק ואין צריך אחר לשמרו" הרמב"ם דבר מלות קצרות מדוייקות לתת דין על הטלית ואז אין צריך להזכיר רק התנאי שהקטן מתכסה בה וכו' והברייתא היא פסק דין להורות לגדול היוצא מה יעשה בה והכונה אחת (רבינו) [אלא שרבינו] יעקב רצה להתחיל בלשון הר"ם ולסיים בלשון הברייתא ובזה נתן מכשול לפנינו בלשונו לפלפל חוץ מן האמת עכ"ל. וכתבתי זה ללמד דעת לתלמידים שלא ימהרו לפלפל בדברי הפוסק עד שיראו מקום מוצא הדין:

שולחן ערוך אורח חיים סימן טז

סעיף א

<א> שיעור טלית שחייב בציצית, שיתכסה בה באורך וברוחב ראשו [א] ורובו (א) של א קטן המתהלך לבדו בשוק ואינו צריך אחר לשומרו. הגה: * (ב) ואז חייב בציצית. ודוקא (ג) ב כשהגדול לובשו פעמים עראי ויוצא בו * (ד) לשוק (ב"י בשם בן חביב ובשם מהרי"ח).

משנה ברורה סימן טז

(א) של קטן וכו' - והיינו בן ט' שנים. בתשובות רמ"א סימן ק"י מפלפל היאך יוצאין בד' כנפות הקטנים מזה השיעור ותורף דבריו דמותר לילך בהם מלילך כל היום בלי ציצית ובד"מ סימן ט' כתב ללמד העם שיברכו בבוקר על טלית גדול ויפטרו את הקטן וילכו בו כל היום ומ"מ אם אפשר לאדם שיעשה גדול שהוא כשיעור מה טוב ומה נעים עכ"ל. ויעשה [א] הכתפים של הטלית קטן רחבים כדי שיהיו ניכרים ויהיה עליהם תורת בגד ולא שם רצועות:

(ב) ואז חייב בציצית - גדול הלובשה לאפוקי אם אין בו זה השיעור של ראשו ורובו אז לכו"ע פטור [ב] אפילו אם הגדול יוצא בה באקראי לשוק אך אם דרך אנשי המקום שהגדולים ילכו בו בקבע לשוק ואינן מתביישין משמע מדברי הב"ח דחייב בציצית ועיין בבה"ל:

(ג) כשהגדול - [ג] בן י"ג שנה:

(ד) לשוק - או [ד] לפתח ביתו ברחוב אבל אם הגדול מתבייש לצאת בו אפילו באקראי לשוק לא חשיב כסות אפילו אם לובשו בביתו ויש [ה] חולקין בזה וס"ל דלא בעינן רק אם יש בו כדי לכסות ראשו ורובו של קטן והסכימו [ו] האחרונים להחמיר שלא לברך על ט"ק אף שיש בו כדי ראשו ורובו ש"ק אם הגדול מתבייש לצאת בו באקראי לשוק דאף שהוא יוצא בטלה דעתו אצל כל אדם. ובענין שיעור ראשו ורובו כתב בספר פרי הארץ בשם ספר ד"ח ששיעורו ג' ריבעי אמה באורך וחצי אמה ברוחב וכתב ע"ז המחצית השקל והארה"ח שאין סמך לזה מן הש"ס ובפרט במה שכתב חצי אמה ברוחב. ומנהג אנשי מעשה [ז] לדקדק שיהיה בו אמה מלפניו ואמה מלאחריו ונקב בית הצואר אין עולה למנין ובט"ק כזה יצא מן הספיקות ויכול לברך עליו ועכ"פ [ח] לא יפחות מג' ריבעי אמה באורך לכל צד דאל"ה יש בו חשש ברכה לבטלה כי כתבו האחרונים שמדדו ונמצא ששיעור ראשו ורובו של קטן הוא אמה וחצי ועיין בבה"ל. ומה שנוהגין האשכנזים [ט] שלוקחין חתיכת בגד קטן אחד מלפניו ואחד מלאחריו ותופרין בהם רצועות ועושין בהם ציצית אין יוצאין בזה כלל חובת ציצית ומלבד שמבטלין מצות ציצית מברכין ברכה לבטלה בכל יום ועוברים על לא תשא גם אסור לצאת בו בשבת וכמבואר בסימן י' וי"ג ע"ש. ועכ"פ העושין כן לא יברכו עליהן אלא יברכו בבוקר על ט"ג ובזה ילכו כל היום כיון שמכונים עכ"פ בזה שלא לבטל מצות ציצית כל היום אבל כל ירא שמים לא יסמוך ע"ז כלל אלא יעשה בגד ממש כל מדינה לפני מנהגו. ובאיזה מקומות נוהגין שהבגד הנקרא קאמיזע"ל או וועס"ט הוא פתוח מלאחריו ועושין בו ציצית בד' כנפותיו ואשרי להם רק שצריך ליזהר שיהיה רובו פתוח וכן בט"ק שעושין במדינתינו יזהרו בזה ועיין לעיל סימן יו"ד סעיף ז' ח' מה שכתבנו שם. כתב האר"י [י] טלית קטן יותר טוב שלא יהיה בו בתי זרועות. אם לבש הטלית ונתקפל קצת כדרך לובשי בגדים ואחר שנתקפל אין בו כשיעור כדי לכסות ראשו ורובו כתב בתשובת בית יעקב סימן ק"ו דכיון שעומד להתפשט כפשוט דמי אף שלא נתפשט עדיין והרי יש בו כשיעור עיין שם ועיין בבני חייא. ט"ק שיש בו כדי לכסות ראשו ורובו וע"י התפירה אין בו כשיעור פטור מציצית שם סי' ס"ו. וכ"כ בלקט הקמח:

ביאור הלכה סימן טז

* ואז חייב בציצית - עיין במ"ב במה שכתב גדול הלובשה פי' דבזה מיירי השו"ע ולענין ארבע כנפות של קטן שהגיע לחינוך שחייב אביו להטיל בו ציצית כמבואר לקמן בסימן י"ז משערין בראשו ורובו של קטן כמות שהוא ואם בר שית הוא משערין בראשו ורובו שלו וחייב אביו מדרבנן להטיל בו ציצית. פמ"ג במ"ז. ומש"כ עוד במ"ב אם דרך אנשי המקום שהגדולים וכו' אף דבב"ח נזכר סתם והגדול יוצא בו בקבע והובא במ"א מ"מ נ"ל פשוט דכוונת הב"ח הוא כן דאל"ה בטלה דעתו אצל כל אדם וגם לשון הגמרא והגדול יוצא בה דמינה דייק הב"ח את דינו דוקא בארעי ולא בקבע מוכח כן ובזה נסתלקה השגת הע"ת מעל הב"ח והכנה"ג. וזה נל"פ שהוא כונת המ"א במה שסיים בסוף דבריו וסתם דאם הוא יוצא בטלית שאחרים אין יוצאין בו בטלה דעתו ולא פירש דוקא באקראי משמע דאפילו בקבע ולא כתב לנו שום רמז שהוא נגד דברי הב"ח מורה לנו בזה שהוא אינו סובר כמו שפירש הא"ר את דברי הב"ח דלא אמרינן בטלה דעתו היכא שהוא הולך בו בקבע דליתא ועוד נראה בפשיטות דאפילו טלית שהקטן מתכסה בה ראשו ורובו אם אין דרך שום גדול לילך בו בשוק אפילו באקראי אף שהוא יוצא בה באקראי ג"כ בטלה דעתו ולדעת המ"א שפסק כהג"ה ראוי להחמיר שלא לברך עליו וזה ג"כ כלל המ"א במילותיו הקצרות תדע דהא אדסמיך ליה קאי דמיירי בטלית שהקטן מתכסה בה ראשו ורובו [ועיין בפמ"ג שדוחק מאד בביאור דברי המג"א ופירש שסוף דבריו הוא כדמות ראיה לדברי הב"ח וקאי על טלית שאין בו שיעור ראשו ורובו ולא נהירין דבריו גם בספר מחצית השקל לא משמע כן אלא הוא דבר בפני עצמו ואדסמיך ליה קאי וכן מוכח בספר ארצות החיים] ולפ"ז נראה דאפילו אם הוא הולך בה בקבע בטלה דעתו אך אפילו את"ל דכיון שהוא הולך בה בקבע לשוק לא אמרינן בטלה דעתו אצל כל אדם מכיון שהבגד חשיב בגד אצל קטן שיש בו כדי לכסות ראשו ורובו עכ"פ בזה שאין בו כדי ראשו ורובו של קטן לא מהני הליכתו בקבע כנלע"ד בעזה"י. ודע עוד דמה שכתבנו לקמן במ"ב ומה שנוהגין האשכנזים וכו' אין יוצאין בזה כלל הוא לכו"ע וכמו שכ' בספר ארה"ח דאפילו לדברי הב"ח שסובר דכיון שהגדול הולך בה בקבע הוא חשוב בגד דוקא אם הוא יוצא בה בקבע לחוץ דרך מלבוש בלי התבייש בה לא כן אלה המחבאים כנפי כסותם בלי יתראה החוצה כי באמת יתביישו לצאת בטליתים אלה הדומים לקמיעות על בגדיהם אין שום היתר בזה ועיין בב"ח ובט"ז ובכל האחרונים שכולם מצווחין ככרוכיא ע"ז:

* לשוק - עיין במ"ב במה שכתב והסכימו האחרונים להחמיר וכו'. לכאורה צ"ע לפ"ז בזמנינו איך אנו מברכין על ט"ק שלנו אפילו אם יהיה בו שיעור ארוך הלא אין דרך שום גדול לילך בו בשוק אבל באמת זה אינו דגדול נקרא בענינינו נער בן י"ג שנה כדמשמע מדברי הב"ח וארה"ח ולשוק שכתב בשו"ע לאו דוקא דה"ה על פתח ביתו ברחוב וכמש"כ א"ר ובודאי לא יתבייש נער בן י"ג שנה לילך בו בימות החמה לחוץ על פתח ביתו. עוד נ"ל פשוט בלא"ה דעי"ז לא בטל ממנו שם בגד ולא אמרו רק אם הוא מתבייש לילך בו מפני קיצורו דאל"כ אפילו אם יהיה בהטלית קטן כדי ראשו ורובו של גדול ואפילו אם יגיע עד קרסוליו ה"נ דיפטר מציצית וכ"ת ה"נ א"כ במקומות שהגדול מתבייש לצאת בו בט"ג בשוק ה"נ דט"ג יפטר מציצית אלא ודאי דכונת הגמרא הוא דוקא אם אנשי המדינה מתביישין לילך בו באקראי לשוק מפני קיצורו אז לא חשיב בגד משא"כ בענינינו שהביוש הוא מפני שדרך אותו הבגד ללבשו תחת בגדיו ולא על בגדיו לא בטל עי"ז מניה שם בגד ועיין במ"ב עוד מה שכתב לענין שיעור הבגד דדי בג' ריבעי אמה ונראה לכאורה דשיעור זה מהני דוקא אם הטלית נארג או נתפר כעין מרובע ובאמצע יש בית הצואר אבל אם נעשה צד אחד של הט"ק מלפניו ואחד מלאחריו ובאמצע הוא מחובר בצד אחד במקצתו ובצד השני מחברו לפי שעה בעת שלובשו ע"י קרסים יש לעיין אם די בשיעור הזה ואולי דמצרפינן צד אחד להשני גם לענין שיעור כמו דמצרפינן לענין שיהיה נקרא שמו בת ד' כנפות אבל א"כ נהיה מוכרחין לומר דמצרפינן אורך ורוחב של הבגד להדדי לחיוב של הט"ק בציצית ובאמת אין דין זה ברור דיש אומרים דבעינן כדי ראשו ורובו בין באורך ובין ברוחב עיין בארה"ח. ומ"מ נראה לי דאם הט"ק מחזיק בכל צד כשיעור אמה על אמה בודאי נוכל לסמוך ולברך עליו דאף את"ל דלא מצרפינן צד אחד להשני לענין זה הלא כמה אחרונים סוברין דשיעור אמה על אמה לבד הוא שיעור בגד החייב בציצית. ושיעור אמה הוא ששה טפחים ולא בעינן אמה שלנו. כתב הפמ"ג אם יש בהבגד כדי לכסות ראשו ורובו אלא שהוא לבוש בזוי ואין יוצא בו לשוק עראי וסתם ב"א יוצאין בו לב"ח דסובר תרתי בעינן וכמו שפסק הטור [וכמו שכתב המ"א בסוף דבריו להחמיר] אפשר דאין ה"נ בענינינו דאין ראוי לברך על טלית כזה דבתר דעתו אזלינן וצ"ע. ולכאורה הוא פלא דבודאי לא נתנה התורה שיעורין בכל אחד לפי דעתו גם דלא אמרו בברייתא והוא יוצא בה ארעי לשוק אלא והגדול יוצא בה ואפשר דלשון הב"ח בסימן זה עי"ש הביאו לספק זה אבל באמת הב"ח לא כוון לזה ויותר נראה לי דמה שהביא לו לספק זה משום דהוא כתב בא"א דלהב"ח אם הוא יוצא בה בקבע אף שאין בה ראשו ורובו ש"ק ואין שום אדם יוצא בה אפ"ה חייב דאזלינן בתר דידיה ולא אמרינן בטלה דעתו משו"ה מסתפק נמי להיפך משא"כ לפי מה שביררנו מתחלה אין שום ספק בזה דחייב:

3. אין כופלין את הטלית לשנים ומטילין ציצית על ד' כנפיה כשהיא כפולה אלא אם כן תפרה כולה ואפילו מרוח אחת

רמב"ם הלכות ציצית פרק א הלכה יז

אין ל כופלין את הטלית לשנים ומטילין ציצית על ד' כנפיה כשהיא * כפולה אלא אם כן תפרה כולה ואפילו מרוח אחת.

טור אורח חיים סימן י

היתה מרובעת וכפלה כתב הרמב"ם ז"ל אין מטילין ציציותיה על כנפיה כמו שהיא כפולה אא"כ תפרה כולה ואפי' מרוח אחת ומלשון א"א הרא"ש ז"ל נראה שחייבת אף על פי שלא תפרה כלל: היה לה ארבע ציציות בארבע כנפות ועשה לה עוד אחרות וחתך את הראשונות כשירה באחרונות: והרמב"ם ז"ל כתב הטיל ציצית על ציצית אם נתכוין לבטל הראשונות חותך הראשונות וכשירה ואם נתכוון להוסיף אע"פ שחתך אחת משתיהן פסולה וא"א הרא"ש ז"ל לא חילק:

בית יוסף אורח חיים סימן י

ו היתה מרובעת וכפלה. שם (מא.) תנו רבנן טלית כפולה חייבת בציצית ורבי שמעון פוטר ושוין שאם כפלה ותפרה שחייבת תפרה פשיטא לא צריכא דנקטה בסיכי ופירש רש"י טלית כפולה. שהיתה ארוכה כשתים וכפלה: ורבי שמעון פוטר. שאם תפשט נמצאת ציציות באמצעיתה: שאם תפרה חייבת. דלא תפשט: דנקטה בסיכי. תפירה רחבה בשטי"ר: ובנמוקי יוסף (ציצית יא: ד"ה כפלה) כתוב כפלה שהיתה ארוכה מאד כשתים בראוי לה ואין ראוי ללבשה אלא אם כן כופלין אותה. ורבי שמעון פוטר דהוי ליה כבגד שאינו ראוי ללבישה. ושוים שאם תפרה לאחר שכפלה חייבת דהא חזיא לאיכסויי: והרי"ף (ציצית יא:) והרא"ש (סי' ח) כתבו ברייתא זו ולא פסקו הלכה כדברי מי ונראה שסמכו דמן הסתם משמע דהלכה כת"ק וזהו שכתב רבינו ומלשון א"א ז"ל יראה שחייבת אע"פ שלא תפרה וגם רבינו ירוחם (ני"ט ח"ג קסט.) כתב טלית כפולה חייבת בציצית אפילו לא תפרה: אבל הרמב"ם שכתב בפרק א' (הי"ז) אין כופלים את הטלית לשנים ומטילין ציצית על כנפיה כמו שהיא כפולה אלא אם כן תפרה כולה ואפילו מרוח אחת נראה שסובר דהלכה כרבי שמעון מדאיתא בגמרא רבה בר רב הונא איקלע לבי רבא בר רב נחמן חזייה דהוה מיכסי טלית כפולה ורמי ליה חוטי עילויה כפילא איפשיטא ואתא חוטא וקם ליה להדי רישיה אמר ליה לאו היינו כנף דכתב רחמנא באורייתא אתא שדייה ופירש רש"י איפשיט. הטלית היו ציציות באמצעיתה שהיתה רחבה כפלים בקומתו והיתה כפולה והכפל מוטל על ראשו ושני הראשין של טלית למטה מאחוריו ושני ציציות היו בקרנות האחד ושנים בשני ראשי הכפל מקום שארכו כלה וכשנפשטה היה חבוי כולו בה ונמצאו שתי ציציות של כפל באמצע הטלית כנגד ראשו של רבא: לאו היינו כנף. דהא באמצעיתה עומדין ע"כ. ומשמע ליה להרמב"ם דכי אמר ליה לאו היינו כנף דכתב רחמנא באורייתא היינו לומר דאפילו קודם שתפשט נמי כיון שעשויה ליפשט לאו היינו כנף דכתב רחמנא באורייתא דאם לא כן הוה ליה למימר לא תפשוט אותה אלא התעטף בה כשהיא כפולה והא דלא אמר ליה מעיקרא כי חזייה דמיכסי טלית כפולה לאו היינו כנף דכתיב באורייתא מפני שרצה להמתין עד שיפשטנה ויראה דקאי כנף להדי רישיה וכן משמע מדמסיים בגמרא בהאי עובדא איכסי גלימא אחריתי אמר ליה מי סברת חובת גברא הוא חובת טלית הוא זיל רמי לה ואם איתא אמאי איצטריך לאיכסויי גלימא אחריתי הוה ליה לכפול את זו ולאיכסויי בה וגם רבה בר רב הונא אמאי אמר ליה זיל רמי לה לא הוה ליה למימר אלא זיל כפלה אלא ודאי משמע דסבירא ליה דהלכה כרבי שמעון וכן פסק בנמוקי יוסף (שם ד"ה ורבי שמעון) וברוקח (סי' שסא) דהלכה כרבי שמעון. ואפשר שגם דעת הרי"ף והרא"ש כן וסמכו על שכתבו האי עובדא דרבה בר רב הונא ורבה בר רב נחמן דמשמע מיניה דהלכה כרבי שמעון: ומה שכתב הרמב"ם דבתפרה מרוח אחת סגי להטיל ציציות על כנפיה כמו שהיא כפולה נראה שלמד כן מדפרכינן אמאי דתניא ושוין שאם כפלה ותפרה שחייבת פשיטא ושני לא צריכא דנקטה בסיכי וסובר הוא ז"ל דנקטה בסיכי היינו תפרה מרוח אחת אי נמי כיון דטעמא דאין מטילין בה ציציות כשהיא כפולה הוא משום דמיפשיט וקם חוטא להדי רישא כל שתפורה מרוח אחת דליכא למיחש להכי שפיר דמי להטיל בה כשהיא כפולה וממילא משמע דהוא הדין לנקטה בסיכי דהיינו תפירה רחבה כדפירש רש"י דתפרה סתם קאמר ואפילו תפירה רחבה במשמע. ואם נאמר דהרי"ף והרא"ש פוסקים כרבי שמעון מה שלא כתבו הא דאוקימנא שאם כפלה ותפרה בדנקטה בסיכי היינו משום דכיון דמעובדא דרבה בר רב הונא ורבה בר רב נחמן משמע דלא קפדינן אלא דלא ליפשוט וליקום חוטא להדי רישא וכי נקטה בסיכי כיון דלא מיפשיטא דליקום חוטא להדי רישא פשיטא דמטילין בה ציציות כשהיא כפולה: ולענין הלכה כיון דדברי הרמב"ם מבוארים כרבי שמעון והרי"ף והרא"ש אפשר לפרש דבריהם דהכי נמי סבירא להו הכי נקטינן דכל מאי דאפשר למעט במחלוקת עדיף טפי: ודע דהא דפטר רבי שמעון היינו מלהטיל בכנפיה הכפולים אבל בארבע כנפיה הפשוטים צריך להטיל דאטו משום דכפלה איפטרא לה והכי דייק לישנא דהרמב"ם שכתב אין כופלין את הטלית לשנים ומטילין ציצית על ארבע כנפיה כשהיא כפולה משמע דוקא על ארבע כנפות כשהיא כפולה אין מטילין אבל על ארבע כנפות הפשוטים מטילין:

היה לה ארבע ציציות בארבע כנפות ועשה לה עוד אחרות וחתך את הראשונות כשרה באחרונות. אהא דאמר רבא בפרק התכלת (מנחות מ:) הטיל לבעלת שלש והשלימה לארבע פסולה משום תעשה ולא מן העשוי (ו)פריך ומי אמרינן תעשה ולא מן העשוי והא"ר זירא הטיל למוטלת כשרה אמר רבא השתא בבל תוסיף קאי מעשה לא הוי מתקיף לה רב פפא ממאי דגברא לאוסופי קא מכוין דלמא לבטולי קא מכוין ובל תוסיף ליכא מעשה איכא ופירש רש"י הטיל למוטלת. שהיה לה ארבע ציציות והטיל לה ארבע אחרים כשרה בהני בתראי ואף על גב דהדר פסקינהו לקמאי והא הכא דשלא לצורך עבדינהו בשעת עשייה ומכשרא בהו: אמר רבא. לעולם שלא לצורך מן העשוי קרינן ביה והכא להכי מכשרא בבתראי דקאי בבל תוסיף כי עבדינהו ולא הוי מעשה דכיון דעובר על דברי תורה לא מיקרי מעשה הילכך כי פסיק לקמאי היא הויא עשייתן דבתראי אבל שלא לצורך דבעלת שלש שאינו עובר עליהן הוי מעשה לאקרויי ציצית העשויה בפסול ואיכא כשגמרה תעשה ולא מן העשוי [וזה] עיקר: מעשה איכא. והדרא קושיא לדוכתא: וזה לשון הרא"ש (ציצית סי' יט) הטיל למוטלת כשרה פירש רש"י שהיו לה ארבע ציציות והטיל לה ארבע [אחרים] כשרה בהני בתראי אי פסקינהו לקמאי ואע"ג דהנך לאו לצורך עבדינהו בשעת עשיה לישנא אחרינא הטיל למוטלת כשרה בהנך בתראי ואע"פ דכי עביד בתראי אכתי לא בטיל קמאי ואשתכח דהנך שלש לאו ציצית נינהו דהא לא צריך להו וכי הדר עביד לרביעי ובטול הנך קמאי לא קרינא בהו בהנך שלש ראשונות שבאחרונות תעשה ולא מן העשוי כדמפרש טעמא כיון דקאי בבל תוסיף לא הוי מעשה עכ"ל וכתב רבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל שהחילוק שבין לשון ראשון ללשון אחרון הוא דללשון ראשון אע"פ שעשה כל האחרונות שלא לצורך עם כל זה יכול לבטל הראשונות וללישנא אחרינא אמרינן שהרביעי צריך שיהיה לשם מצות ציצית ואע"פ ששלש הראשונות עשאם שלא לצורך אין בכאן תעשה ולא מן העשוי וטעמא דכיון דקאי בבל תוסיף לא קרינן ביה תעשה פירוש שלעולם שלא לצורך לאו מעשה הוא ואם כן לפי זה מי שעשה איזה דבר שלא לצורך המצוה ואח"כ נתכוין לצורך המצוה אין זה כשר וקרינן ביה תעשה ולא מן העשוי כדאמרינן לעיל על החוטין היוצאים מן הבגד אבל בכאן אם אנו מכשירין אלו הציציות האחרונות הוא לפי שנעשו בתוספת והוי ליה כמוסיף על המצוה שהיתה בכאן ולפיכך הוא כשר מה שאין כן כשלא היה בכאן מצוה ועשה הדבר לתכלית אחר עכ"ל: ולענ"ד נראה שהחילוק שחילק בין לשון ראשון ללשון אחרון דללשון ראשון אע"פ שעשה כל הארבע ציציות שלא לשם מצות ציצית כשרה וללשון אחרון צריך שיעשה הרביעי לשם מצות ציצית ליתיה מכמה טעמי חדא דלא בעינן כוונה לשם ציצית כמו שכתב הרמב"ם (ציצית פ"א הי"ב) עשאה ישראל בלא כוונה כשרה ועוד דכוונה לשם ציצית אינה מענין שמועה זו דשלא לצורך דאמרינן הכא לאו שלא בכונת מצות ציצית היא כנראה מדברי הרב אלא שלא לצורך היינו שלא היה צריך להם בעת עשייתם שהרי היו שם ציציות אחרות ואין חילוק בין לשון ראשון ללשון שני לענין הדין אלא בפירוש השמועה דללשון ראשון כל ארבעה ציציות כי עבדינהו בעוד הראשונים קיימים לא לצורך נינהו ואפילו הכי כי פסקינהו לקמאי כשרים משום דכיון דקאי בבל תוסיף לא הוי מעשה ופסיקת קמאי זו היא עשייתן וללשון אחרון אפילו לא היה עושה בעוד הראשונים קיימים אלא שלש ציציות והרביעי לא היה עושהו עד שחתך ארבעה הראשונים הוה פסלינן אי לאו טעמא דכיון דקאי בבל תוסיף לא הוי מעשה. ולפי שאין חילוק בין לשון ראשון ללשון אחרון לענין הדין כלל כתבו רבינו ורבינו ירוחם (ני"ט ח"ג קסט:) דין זה סתם שאם חתך את הראשונות כשרה באחרונות ולא חילקו בין עשה הרביעי לשם מצות ציצית ללא עשאו: ונראה מדברי הרא"ש שהוא פוסק כרבא דאמר דכיון דקאי בבל תוסיף לא הוי מעשה ותימא דהא אתקיף ליה רב פפא ולא אהדר ליה מידי ושמא יש לומר דסבירא ליה להרא"ש דטעמא דרבא משום דכיון דאי הוה מכוין לאוסופי לא חשיב מעשה ומשום הכי הויא קציצת ציציות הראשונות מעשה כי לא מכוין לאוסופי אלא לבטולי נמי לא חשיב מעשה וזהו דוחק ויותר נראה לי דסבירא ליה להרא"ש דמכוין לאוסופי כולי עלמא לא פליגי דלא הוי מעשה וכשרה באחרונות ובמכוין לבטולי כולי עלמא לא פליגי דהוי מעשה והוי ליה מן העשוי כי פליגי במטיל סתם דרבא סבר לאוסופי מכוין ורב פפא סבר לבטולי מכוין והא דאתקיף ליה רב פפא לאו לאהדורי קושיא לדוכתא אתא כדפירש רש"י אלא לומר שהיה קשה בעיניו דברי רבא דאמר דסתמא לאוסופי מכוין דדלמא לבטולי מכוין ורבא לא חש לאהדורי ליה מידי כיון דמילתא דתלי בסברא הוא אבל מדברי רבינו שכתב וא"א ז"ל לא חילק נראה שלא היה מפרש דברי הרא"ש כך דא"כ הוה ליה למימר וא"א ז"ל כתב בהיפך דסתמו הוי כנתכוין להוסיף וכשר באחרונות ואם נתכוין לבטל פסול. ודברי רבינו שכתב וא"א ז"ל לא חילק הם סתומים דאפשר דלא חילק דקאמר היינו לומר דבכל גוונא מכשר ואפשר דהיינו לומר דבכל גוונא פוסל ומיהו מתוך מה שכתבתי יתבאר לך דהיינו לומר דבכל גוונא מכשר וזה לשונו ברמזים (קצור פסקי הרא"ש שם) טלית שיש לה ארבע ציציות והטיל בה ארבע אחרות כשרה בארבע האחרונים כשיסיר הראשונים עכ"ל וכן כתב רבינו ירוחם (שם ע"ג) הטיל למוטלת כשרה ופירש רש"י שהיו לו ארבע ציציות והטיל לה ארבע אחרים כשרה אחר שפסק הראשונים: והיכא דפסקינהו לבתראי נראה דבכל גונא כשרה בקמאי דדוקא כי בעינן לאכשורי בבתראי הוא דמפלגינן בין נתכוין להוסיף לנתכוין לבטל משום דאיכא למימר בהו תעשה ולא מן העשוי אבל בקמאי שנעשו בהכשר כי נתכוין כשהטיל האחרונות להוסיף או לבטל מאי הוי ואפשר דאפילו לא פסקינהו לבתראי כשרה בקמאי וכן יש לדקדק מלשון רש"י שכתוב בספרים דידן הטיל למוטלת כשרה בהני בתראי ואע"ג דהדר פסקינהו לקמאי משמע דכי לא פסקינהו לקמאי יש להכשיר יותר ומיהו נראה דהיינו דוקא היכא דלא נתכוין להוסיף אבל אם נתכוין להוסיף פסולה כל היכא דקיימי תרוייהו אבל הרא"ש כתב בלשון רש"י על הטיל למוטלת כשרה דבהני בתראי כשרה אי פסקינהו לקמאי משמע דדוקא בפסקינהו לקמאי מכשר בבתראי אבל לא פסק לקמאי לא וכן נראה מדברי הרמזים ורבינו ירוחם שכתבתי: והרמב"ם שכתב בפרק ראשון (הט"ו) הטיל ציצית על ציצית אם נתכוין לבטל את הראשונות וכו' אי אפשר לומר שמפרש כפירוש רש"י דהא לפירוש רש"י כשנתכוין להוסיף כשרה וכשנתכוין לבטל פסולה ולהרמב"ם הוי איפכא ונראה שהוא מפרש דהא דאמר רבא השתא בבל תוסיף קאי מעשה לא הוי היינו לומר דהטלת ציציות בתראי כיון דקאי עלייהו בבל תוסיף שפיר חשיב מעשה ולא קרינן ביה מן העשוי ולא דמי להטיל לבעלת שלש דחשיב מן העשוי משום דלא עבר בה משום בל תוסיף ולישנא בתמיה הוא כלומר השתא בבל תוסיף עבר בהטלת ציציות בתראי והיכי אפשר לומר דלא הוי מעשה ורב פפא פליג עליה ואמר ממאי דהא דמכשירין בהטיל למוטלת במתכוין לאוסופי הוא דלמא איפכא הוא דכי מכוין לאוסופי כיון דעבר בבל תוסיף ליכא מעשה בכשרות ושתי הציציות פסולים ואין להם תקנה משום דכיון דנפסלו הראשונים כשהטיל השניים בכונת תוספת בטלה עשייתן הראשונה והוי כאילו נעשו בפיסול וכשחתך השניים הוו להו קמאי מן העשוי בפיסול וכל שכן אם חתך הראשונים שפסולים השניים שהרי תחלת עשייתן היתה בפיסול וכי מכשרינן בהטיל למוטלת בנתכוין לבטל את הראשונות דוקא הוא דמכשרינן דכיון דלא נתכוין להוסיף מעשה איכא כלומר מעשה העשוי בכשרות איכא בהטלת ציציות בתראי שמאחר שנתכוין לבטל הראשונות הוי מעשה חשוב כיון דיש בטלית זו ארבע כנפות הילכך לא דמי לבעלת שלש ולפי זה רב פפא ג"כ בא לחלק בין הטיל לבעלת שלש להטיל למוטלת ונקטינן כותיה: ולענין הלכה נראה דאע"ג דהרא"ש מפרש כפירוש רש"י כיון דרש"י מפרש הוא ולא פסקן הוו להו הרמב"ם והרא"ש ז"ל חד לגבי חד והלכה כהרמב"ם ז"ל דמסתבר טעמיה דבנתכוין לאוסופי פסול ובנתכוין לבטולי כשר ועוד שדברי רב פפא מיפרשי שפיר טפי אליביה ממאי דמיפרשי אליביה דרש"י:

שולחן ערוך אורח חיים סימן י סעיף ו

אין כופלין את הטלית ומטילים ציצית על כנפיה <ז> כמו (טו) שהיא כפולה. (הגה: אבל צריך להטיל בד' כנפיה (טז) הפשוטים) (בית יוסף), * אא"כ תפרה כולה (יז) ואפילו מרוח אחת. (הגה: <ח> וי"א (יח) דחייבין אפילו בלא תפירה, ז וטוב לעשות לה ציצית אבל (יט) לא לברך עליה) (הרי"ף והרא"ש והטור). <ט> הטיל ציצית על ציצית, אם נתכוין לבטל (כ) הראשונה, ח חותך הראשונה וכשרה. ואם נתכוין להוסיף, אע"פ שחתך אחת משתיהן, פסולה. (הגה: ויש מכשירים (כא) בכל ענין, (כב) וכן עיקר) (טור בשם הרא"ש ורבינו ירוחם ני"ח ח"ג), וקודם שחתך (כג) ט [ז] הראשונות פסול בכל ענין (ב"י).

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן י סעיף ו

(טו) שהיא כפולה - שאם [כד] תפשט נמצאו הציצית באמצעיתה ואנן ציצית על הכנף בעינן:

(טז) הפשוטים - ואם כפלו מחמת שהבגד ארוך מאוד פי שנים בקומתו שאין יכול ללבשו אא"כ כפלו יש פוסקין דפוטרין אותו לגמרי מן הציצית דאין שם בגד עליו ומסיק הט"ז והפמ"ג דיטיל בו ציצית בכנפות הפשוטין ולא יברך:

(יז) ואפילו מרוח אחת - עיין בביאור הלכה:

(יח) דחייבין - להטיל בכנפי הכפולות [כה] דכל זמן שהיא מכופלת ולא נתפשטה שם טלית עליה כמו שהיא כפולה:

(יט) לא לברך - תמהו כל האחרונים מה תיקן במה שלא יברך הא עדיין שמא כהמחבר וצריך להטיל בפשוטים ואיך ילבש בגד זה הא יותר מד' ציצית אסור להוסיף לכו"ע [ועיין בפמ"ג] ומסקי [כו] לדינא דיזהר לכתחלה שלא לעשות טלית כפולה כלל אא"כ תפרה [כז] ואפילו בתפירות רחבות דכיון שתפרה שוב אין עשויה להיפשט ואז בין בטלית מרובעת ובין בטלית שהיתה מתחלה ארוכה יותר מדאי יטיל ציצית בכפולים ויברך:

(כ) הראשונה - אפשר [כח] דדוקא נקט אבל אם חתך השניות פסול כיון דכבר ביטל הראשונות:

(כא) בכל ענין - היינו בין שנתכוין לבטל או נתכוין להוסיף ובין שחתך הראשונות [כט] או השניות:

(כב) וכן עיקר - וכן פסקו [ל] האחרונים:

(כג) הראשונות - נקט [לא] הראשונות דקאי על מה שכתב השו"ע מתחלה חותך הראשונות ולזה כתב וקודם שחתך הראשונות אבל באמת להרא"ש דפסקינן כוותיה כ"ש דאם חתך השניות כשר כמו דאיתא בב"י:

ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן י סעיף ו

* אא"כ תפרה כולה ואפילו מרוח אחת - הוא לשון הרמב"ם ועיין בב"י שכתב הטעם משום דעי"ז אם תפשט שוב לא יהיו הציצית באמצעיתה משמע מדבריו דהוא מפרש מרוח אחת כפשטיה ועיין בארה"ח דנשאר בצ"ע על האגור דכתב בשם הרמב"ם דמצריך תפירה לכל ג' רוחותיו. ולענ"ד נראה פשוט דהאגור היה קשיא ליה לישנא דהרמב"ם מרישא לסיפא דקאמר אא"כ תפרה כולה ואח"כ מסיים ואפילו מרוח אחת היה לו לומר אא"כ תפר מרוח אחת אע"כ דס"ל דבעינן שיתפור כולה דוקא והא דקאמר ואפילו מרוח אחת היינו דלא בעינן שיהיה תפירה מעלייתא שהיא מב' הצדדין וכדמצינו לענין תפירת התפילין דשם פסק הרמב"ם והש"ע לקמן בסימן ל"ב סנ"א שיהא חוט התפירה סובב משתי רוחות אבל בזה לא בעינן רק תפורה כולה ואפילו מרוח אחת ונפקא ליה להרמב"ם זה ממה דמשני שם בגמרא מ"א לא צריכא דנקטא בסיכי היינו שלא נגמר התפירה כתיקונה [וכעין זה מפרש הרמב"ם בביצה ספ"א במשנה על הא דמשני שם בגמרא לא צריכה דנקט בסיכי עי"ש] ומ"ש אא"כ תפרה כולה היינו משום דהוא מפרש המימרא דרב דימי שם במנחות ל"ז ע"ב דקאמר שם האי מאן דחייטיה לגלימיה לא עבד ולא כלום וכו' כפירוש רש"י בלשון ראשון דהיינו שכפלה כולה והוה קשה ליה קושית רש"י ותוספות שם ע"ז מההיא ברייתא דמחייבת לכו"ע בטלית כפולה התפורה וע"כ מחלק הרמב"ם דשם איירי רב דימי שלא תפרה כולה וע"כ אמרינן אם איתא דלא מיבעי ליה לפסוק ולישדייה ובודאי סופו להתיר לבסוף משא"כ אם תפרה אחר כפילתה מכל שלשה רוחותיה הרי חזינן דדעתו שישאר כך ולכך מהני תפירתו. ובדברינו יהיה ניחא מאוד מה דנקט הרמב"ם דין זה בלשון שלילה אין כופלין ולא קאמר בפשיטות דין טלית כפולה היינו משום דהעתיק בזה המימרא דרב דימי דקאמר לא עבד ולא מידי גם דאם נפרש דהרמב"ם יפרש להא דרב דימי כפי' שני שברש"י שם וכמו שפירשו שארי הפוסקים יקשה דאם כן אמאי השמיט הרמב"ם הדין מהלכותיו:

4. מלבושים שהם פתוחים מן הצדדין למטה, ויש להם ד' כנפות לצד מטה, ולמעלה הם סתומים, אם רובו סתום, פטור

בית יוסף אורח חיים סימן י

ז כתוב בהגהות מיימון (ציצית פ"ג אות ג) נשאל לרבינו שמחה על קוט"א בת ארבע כנפות אמאי אינה חייבת בציצית ואמר הר"מ משום דאמרינן (מנחות מ:) היא של עור וכנפיה של בגד פטורה אלמא בתר הגוף אזלינן ולא בתר הכנפים הכי נמי קוטות שלנו כיון דגופן סתום אזלינן בתר הגוף לפטור ותו ראיה מדתניא בספרי זוטא אשר תכסה בה פרט לחלוקים ופירש ר"י שעשאו סתום למעלה כמין חלוק עכ"ל ובספר כפתור ופרח פרק ס' כתוב כלשון הזה כתב ר"מ מרוטנבורק שהבגדים שפתוחים מעט מלמטה בארבע כנפות שאין חייבים בציצית דבתר גופא אזלינן עכ"ל משמע שכל שאין רובו סתום בגד ארבע כנפות מיקרי וחייב בציצית ולא פטר הר"מ אלא כשרובו סתום דומיא דהיא של עור וכנפיה של בגד דמייתי מינה ראיה דודאי לא מיפטרא אלא דוקא בשרובה של עור וכ"כ מהרי"ק בשורש קמ"ט דלא פטר רבינו שמחה אלא דוקא בשרובה סתום אבל אם רובה פתוח חייבת. והמרדכי (סי' תתקנ) כתב וזה לשונו כתוב בחיי עולם שיש ליזהר שלא יפתח אדם חלוק משני צדדיו דאיכא מאן דאמר במנחות דכל בגד שיש לו ארבע כנפות חייב בציצית עכ"ל ופירש מהרי"ק בשורש קמ"ט שמה שכתב דאיכא מאן דאמר היינו (שם) רב אחא דאזיל בתר כנף גבי היא של עור וכנפיה של בגד: ורבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל כתב בתחלת הסימן וזה לשונו טלית שאין לה ארבע כנפים פטורה הנה הרב לא חילק באלו הכנפים באיזה דרך הם ונראה מסברתו שבכל ענין שיהיו בכאן אלו הארבע כנפים אפילו שיהיו מחוברות מלמעלה ופרודות מלמטה שהן חייבות ולפיכך כתב הרב שהחלוק אם יש בה ארבע כנפים חייבת בציצית וכן נראה ג"כ מסברת ארחות חיים (הל' ציצית סי' ד) שגוניל"א וקוט"א חייבים בציצית עכ"ל נראה שהוא ז"ל היה גורס בדברי רבינו שהחלוק אם יש לה ארבע כנפים חייבת בציצית אבל בספרים שבידינו ליתיה. ואפשר שמפני שכתב בסימן ח' שאם יש לו ציצית בחלוקו יכול ללובשו מיד למד רבינו הגדול דסבירא ליה שהחלוק אם יש בה ארבע כנפים חייבת בציצית ואין משם ראיה דאיכא למימר דבחלוק שרובו פתוח איירי ועל כרחך צריך לומר כן שהרי הוא ז"ל פסק כרבא בהיא של עור וכנפיה של בגד משום דבתר הגוף אזלינן ולא בתר כנפים וא"כ אם רוב החלוק סתום כיון דבתר הגוף אזלינן פשיטא דפטור: והרשב"א (שו"ת ח"א סי' תלד) כתב ששאלוהו על מלבוש הנקרא גוניל"א שחותכין אותו מלפניו ומאחריו ודומה שיש לו ארבע כנפים אם חייבת בציצית אם לאו והשיב אין נקרא בגד של ארבע כנפים אלא בטליתות שכולם פתוחים והן הן יש להם ארבע כנפים אבל הבגדים שתפורים ומחוברים למעלה כגון גוניל"א או קוט"א אין זה כסות של ארבע כנפים וכך היו נוהגים בראשונה בכל מקומותינו להיות כנפי אותם המלבושים ארבעה ומעולם לא ראינו מי שחשש ומן הטעם שאמרתי ואותן שאמרת שמחמירין להטיל להם ציציות אין אלו מן המחמירין אלא מן המתמיהין עכ"ל: וכתב מהרי"ק בשורש קמ"ט שגם הרשב"א לא פטר אלא דוקא בשרוב הבגד סתום ומיעוטו פתוח למטה וכדברי רבא דאזיל בתר עיקר הבגד בהיא של עור וכנפיה של בגד אבל אם רובו פתוח ומיעוטו סתום חייב בציצית לדברי הכל ומשום הכי כתב הרשב"א כגון גוניל"א וקוט"א לומר דדוקא בכגון הני שהרוב סתום הוא דפטר ובהכי הרשב"א ורבינו שמחה מסכימים לדעת אחת. ואם חצי הבגד סתום וחציו פתוח נראה לי דמטילין אותו לחומרא וחייב בציצית ואין יוצאין בו בשבת:

שולחן ערוך אורח חיים סימן י סעיף ז

מלבושים שהם פתוחים מן הצדדין למטה, ויש להם ד' כנפות לצד מטה, ולמעלה הם סתומים, אם * י רובו סתום, (כד) פטור. ואם * (כה) רובו פתוח, חייב. * ואם חציו סתום וחציו פתוח, מטילין אותו לחומרא (כו) וחייב בציצית, יא ואין יוצאין בו (כז) בשבת.

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן י סעיף ז

(כד) פטור - אפילו [לב] אם יש בהמיעוט הפתוח שיעור טלית. ואם עשה בו ציצית ואח"כ פתח רובו פסולי' משום תעשה ולא מן העשוי וכדלעיל בס"ה וצריך להתירם ולחזור ולקשרם:

(כה) רובו פתוח חייב - היינו דוקא רוב מכל הבגד [לג] ולא כמו שעושין החייטין ט"ק שתופרין אותו מן הצדדין ומניחין בו נקב שמכניסין בו הידים ותופרין למטה מהנקב ומניחין רוב פתוח ומודדין רק מתחת הידים וזה טעות גמור כי אז לא נקרא בת ד' כנפות וקרוב הדבר שהמברך מברך לבטלה ועכ"פ לא עדיף מן בגד שחציו פתוח דחייב בציצית ואסור לברך עליו ואסור לצאת בו בשבת אלא צריך למדוד אף מה שלמעלה מן הידים והנקב חשוב ג"כ כאלו הוא סתום ועיין בביאור הלכה:

(כו) וחייב בציצית - אבל [לד] אין מברכין עליו:

(כז) בשבת - דשמא פטור והציצית הוי כמשוי וכדלקמן בסי' י"ג. ועיין במ"א שכתב דאף לכרמלית אסור דאין עושין ספק דרבנן לכתחלה ורבים [לה] מן האחרונים מסכימים עם הע"ת דמיקל בזה:

ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן י סעיף ז

* רובו סתום - פשוט דאפילו אם בעת עשיית הבגד היה רובו פתוח ואח"כ נעשה מעצמו רובו סתום דינא הכי וא"כ אם היו לו קרסים בט"ק שלו למטה מחציו אך שלא היו כפופין רק מעט דדינו כפתוח וכמו שכתב המ"א בשם הת"ה ואח"כ נכפפו מאוד עד שהיה צריך לזה מעשה להתירן ממילא נפטר הבגד מציצית וצריך אחר שיתיר הקרסים להתיר הציצית ולחזור ולקשרן:

* רובו פתוח חייב - עיין במ"ב במה שכתב דהנקב חשוב ג"כ כאילו הוא סתום והוא מהח"א דאף דבדה"ח העתיק בשם א"ר דמצטרף כשאין למלבוש בתי ידים כמבואר בא"ר כבר שדי ביה נרגא בנ"א עי"ש וגם הבעל ארה"ח מסתפק בזה לכן בודאי אין לברך על ט"ק כזה גם בספר החיים להגאון מהר"ש קלוגער מסכים בפשיטות עם הח"א עיין שם:

* ואם חציו וכו' - אם היה ב' שלישיות פתוח ושליש ועוד מזה היה בגד ועוד פחות שליש היה עור ראיתי לאחד שמסתפק אם חייב בציצית כיון דבלאו העור היה רובו סתום עי"ש ולכאורה יש לדמות זה להא דקי"ל דאפילו אם הבגד בעצמותו היה עגול בלי כנף כלל וכנפותיו היה של עור אפ"ה חייב בציצית ודין זה דרובו סתום ופתוח הלא משם למדין כדאיתא בב"י ועיין:

5. ציצית חובת גברא הוא ולא חובת מנא

טור אורח חיים סימן יט

אין חיוב ציצית אלא בטלית שרוצה ללבוש אבל מה שאינו רוצה ללבוש פטור הילכך אין לברך בעשייתו אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות ציצית שאין בעשייתו מצוה אלא בלבישתו:

בית יוסף אורח חיים סימן יט

א אין חיוב ציצית אלא בטלית שרוצה ללבוש אבל מה שאינו רוצה ללבוש פטור הלכך אין לברך בעשייתו וכו'. בפרק התכלת (מב.) רב נחמן אשכחיה לרב אדא בר אהבה דרמי חוטי וקא מברך לעשות ציצית אמר ליה מאי ציצי שמענא הכי אמר רב ציצית אינה צריכה ברכה ופירש רש"י ציצי. לגלג: אינה צריכה ברכה. בשעת עשיה. ואמרינן בתר הכי דרב חסדא רמי דרב אדרב ומי אמר רב ציצית אינה צריכה ברכה והאמר רב וכו' ואסיקנא דבהא קא מיפלגי רב נחמן ורב חסדא אליבא דרב דרב חסדא סבר ציצית חובת טלית היא הלכך עשייתה היא גמר מצותה ורב נחמן סבר חובת גברא הוא ועטיפתה זו היא מצותה. וכתבו הרי"ף (יב.) והרא"ש (סי' ט) והלכתא כרב דאמר חובת גברא היא דהא אנן לא מברכינן לעשות ציצית הילכך הא דאמר שמואל (מא.) כלי קופסא חייבים בציצית ליתא והכי כתב בעל הלכות (הל' ציצית סי' כז) ואיכא מאן דאמר הלכה כשמואל דאמר חובת טלית היא ואנן כתבינן מאי דסבירא לן ע"כ והרמב"ם פסק בפרק ג' (ה"ח - י) כדברי הרי"ף והרא"ש דחובת גברא הוא. וכיון ששלשת עמודי ההוראה מסכימים דחובת גברא הוא אין לספק בדבר:

שולחן ערוך אורח חיים סימן יט סעיף א

ציצית <א> חובת גברא הוא (א) ולא חובת מנא, שכל זמן שאינו לובש הטלית (ב) פטור מציצית, ולפיכך אינו מברך (ג) א על עשיית הציצית, שאין מצוה (ד) אלא בלבישתו.

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן יט סעיף א

(א) ולא חובת מנא - עיין לעיל סימן י"ז סק"ה מש"ש:

(ב) פטור מציצית - אע"ג [א] דכתיב ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם מ"מ מדכתיב קרא אחרינא גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך אשר תכסה בה משמע דוקא כשמתכסה בה:

(ג) על עשיית הציצית - ר"ל בעת הטלתן בהבגד אלא אח"כ כשמתעטף בו מברך להתעטף. ואם נפסקו אחר שלובשו [ב] צריך לפשטו ולעשות בו ציצית ולברך כשחוזר ולובשו אף שלובשו תיכף:

(ד) אלא בלבישתו - וה"ה במזוזה דקי"ל חובת הדר היא אין לברך על המזוזה רק כשהוא נכנס לדור בהבית תיכף ומיד דאז הוא ממש דומיא דעטיפה או כשכבר דר בה [ברכ"י וכן משמע מדברי המ"א להמעיין בו היטיב ועי"ש עוד במ"א ובברכ"י ובתשובת רע"א בסוף סימן ט']:

6. עשה טלית לצורך תכריכין, אף על פי שלובשו לפעמים בחייו, פטור

בית יוסף אורח חיים סימן יט

ב גרסינן בגמרא (מא.) מודה שמואל בזקן שעשאה לתכריכין שפטורה מאי טעמא אשר תכסה בה אמר רחמנא והאי לאו לאיכסויי עבידא וכתוב בנמוקי יוסף (יא: ד"ה כל) ואע"פ שלובש אותה לפעמים בחייו כיון שאין עיקר עשייתה לאיכסויי מחיים הוי ליה ככסות לילה שפטורה אפילו ביום עד כאן ואפילו להרמב"ם (שם) שמחייב ציצית לכל כסות שלובש ביום ואע"פ שהוא מיוחד ללילה שאני הכא דכיון דכתיב על ארבע כנפות כסותך משמע דוקא כסות המיוחד לאדם חי יצא זה שאינו מיוחד לכסות אדם חי דהוה ליה כאילו אינו כסות כלל ופטור:

שולחן ערוך אורח חיים סימן יט סעיף ב

עשה טלית לצורך תכריכין, אף על פי שלובשו לפעמים בחייו, (ה) ב פטור.

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן יט סעיף ב

(ה) פטור - האחרונים [ג] מסקי דדוקא לדעת הרא"ש דפטור לעיל בסימן י"ח כסות המיוחד ללילה אפילו ביום והא נמי לכסות לילה דמי שהרי מת פטור ממצות אבל לדעת הרמב"ם דמחייב כסות לילה ביום גם בזה חייב לפיכך לדידן יעשה בו ציצית ולא יברך. מוכרי [ד] הבגדים שלובשין ומכוונין להראות להקונים מדתן פטורין ואם לובש אותן להעביר בזה את המכס אפשר דחייב בציצית כמו גבי כלאים:

7. אין קוברין את המת אלא בטלית שיש בו ציצית

טור יורה דעה סימן שנא

תכריכי המת מותר לעשותן מכלאים ובענין הטלת ציצית בהן איכא פלוגתא דרבוותא י"א להטיל בהם וי"א שלא להטיל והר"ז הלוי כתב בשם ה"ר יצחק בן מלכי צדק כשנושאין אותו לקוברו מטילין בו ציצית שלא יהיו נושאי המטה מעוטפין בציצית והוא בלא ציצית וכשקוברין אותו נוטלים אותו ממנו ובשעת פטירת רבינו גרשון אמר ציצית חוץ ונסתפקו בדבריו אם רצה לומר שיסירו מהטלית או שיוציאום חוץ לארון ויש מקומות שקושרין אותן בכנף הבגד והרמב"ן כתב אין בזה שום ספק אלא אין קוברין המת אלא בטלית שיש בו ציצית:

בית יוסף יורה דעה סימן שנא

ב ובענין הטלת הציצית בהן איכא פלוגתא דרבוותא וכו'. פלוגתא זו כתבה הרמב"ן בארוכה בתורת האדם (עמ' צח) והעלה הרמב"ן ז"ל שאין קוברין את המת אלא בטלית שיש בו ציצית ואין כאן בית מיחוש. והמרדכי כתב במועד קטן (סי' תתסג) וטוב הדבר להסיר מן הארבע כנפות ולקשרם באחד מן הכנפים:

שולחן ערוך יורה דעה סימן שנא סעיף ב

א] אין קוברין את המת אלא (א) בטלית (ב) שיש בו ציצית. הגה: ב] <א> וי"א דאין צריך ציצית (טור בשם י"א). ונהגו לקברו (ג) בציצית, ב אך שפוסלין תחלה הציצית, או כורכין אחד מן הכנפות.

ט"ז על שולחן ערוך יורה דעה סימן שנא סעיף ב

(א) וי"א שא"צ ציצית. - כשנפטר רבינו גרשון אמר ציצית חוץ ונחלקו בפירוש דבריו יש אומרים דרצונו לומר יסירו הציצית מהטלית ויש אומרים דהכי קאמר שישימו אותן חוץ לארון:

ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן שנא סעיף ב

ב אך שפוסלין כו' - והב"ח כתב דאין לפסלן אלא יש לקשרן זה עם זה או לכסותם תוך הכנפות ע"ש:

פתחי תשובה על שולחן ערוך יורה דעה סימן שנא סעיף ב

(א) בטלית שיש בו ציצית - עי' בשאילת יעב"ץ ח"א סי' קכ"ד שכתב דמי שלא היה יכול לקיים מצות ציצית בחייו מפני אונס שהיה מוכה בידיו וכה"ג אפשר דאין לקברו בטלית לפמ"ש התוס' בברכות ובמנחות דמי שלא נזהר בציצית בחייו אין קוברין אותו בהן דהוי לועג לרש אך אין סברת התוס' מוכרחת כל כך לכן העושה לו טלית לא הפסיד ולזה הדעת נוטה כשהניח ממון לעשות משלו אמנם לגבות מעות לצרכו או לעשות מקופת חברה של ג"ח הנמנע אין לתפוס אותו על כך ע"ש:

(ב) שיש בו ציצית - עי' במג"א סי' כ"ג סק"ב ועי' בתשו' נו"ב תניינא חי"ד סי' ר"ה וסי' ר"ו דהלכה כהני אמוראי דפליגי אר"א וס"ל דכל מתי ח"ל יזכו לעמוד בתחיית המתים ע"ש:

(ג) בציצית - עי' בשאילת יעב"ץ ח"א סי' קס"ו שכתב דאין קפידא אם מלבישים את המת בטלית חדש שלא נעשה לשם מצוה דלא כאיזה לומדים שחשבו שאין להלביש המת כ"א בטלית שלבש אותו בחייו למצות ציצית ע"ש: