רי"ף
הלכות קטנות
(ציצית) דף יב ע"א
מנחות
דף מ., מא., מא:, מב.,
מב:, מד.
אורך
השיעור ברי"ף
ושו"ע הוא 23
דקות
אורך
השיעור בר"ן
ופוסקים הוא 50
דקות
תוכן
עניינים
1. אינו מברך על
עשיית
הציצית, שאין
מצוה אלא בלבישתו
2. כסות
של בגד
וכנפיה של
עור חייבת,
היא של עור וכנפיה
של בגד פטורה
3. השואל
מחבירו טלית
שאינה
מצוייצת,
פטור מלהטיל
בה ציצית כל ל'
יום
5. אם
נקרע מנקב
שהציצית תלוי
בו ולמטה, אם
קדם הטלת
ציצית לקרע
6. מותר
להתיר ציציות
מטלית זה
וליתנם בטלית
אחר
7. מדליקין
נר חנוכה מנר
חנוכה, ודוקא
להדליק מזה
לזה בלא
אמצעי
8. גורר
אדם מטה, כסא
וספסל, בין
גדולים בין
קטנים, ובלבד
שלא יתכוין
לעשות חריץ
9. סדר
עטיפתו כדרך
בני אדם
שמתכסים
בכסותם ועוסקים
במלאכתם
10. טליתות
קטנים שלנו
שאנו נוהגים
ללבוש, אע"פ שאין
בהם עיטוף,
יוצאין בהם
ידי חובת
ציצית
11. מחזיר
שתי ציציות
לפניו, ושתים
לאחריו, כדי
שיהא מסובב
במצות.
12. על
טלית קטן
יכול לברך
להתעטף, אע"פ
שאינו מתעטף
אלא לובשו
13. עיקר
מצות טלית
קטן, ללובשו
על בגדיו, כדי
שתמיד יראהו
ויזכור המצות
16. אם
פשט טליתו,
אפילו היה
דעתו לחזור
ולהתעטף בו
מיד, צריך
לברך כשיחזור
ויתעטף בו
17. אם
נפלה טליתו
שלא במתכוין,
וחוזר
ומתעטף, צריך
לברך. והוא
שנפלה כולה
18. קנה
טלית ועשה בו
ציצית, מברך
שהחיינו, הגה:
ואם לא בירך
בשעת עשייה,
מברך בשעת
עטוף ראשון
19. אחר
שלבש טלית
מצוייץ יניח
תפלין,
שמעלין בקודש
21. חוטי
ציצית
שנפסקו, יכול
לזרקן לאשפה
22. מותר
ליכנס בציצית
לבית הכסא
טור
אורח חיים
סימן יט
אין
חיוב ציצית
אלא בטלית
שרוצה ללבוש
אבל מה שאינו
רוצה ללבוש
פטור הילכך
אין לברך
בעשייתו אשר
קדשנו
במצותיו
וצונו לעשות
ציצית שאין
בעשייתו מצוה
אלא בלבישתו:
בית
יוסף אורח
חיים סימן יט
א אין
חיוב ציצית
אלא בטלית
שרוצה ללבוש
אבל מה שאינו
רוצה ללבוש
פטור הלכך אין
לברך בעשייתו
וכו'. בפרק
התכלת (מב.) רב
נחמן אשכחיה
לרב אדא בר
אהבה דרמי
חוטי וקא מברך
לעשות ציצית
אמר ליה מאי
ציצי שמענא
הכי אמר רב
ציצית אינה
צריכה ברכה
ופירש רש"י
ציצי. לגלג:
אינה צריכה
ברכה. בשעת
עשיה. ואמרינן
בתר הכי דרב
חסדא רמי דרב אדרב
ומי אמר רב
ציצית אינה
צריכה ברכה
והאמר רב וכו'
ואסיקנא דבהא
קא מיפלגי רב
נחמן ורב חסדא
אליבא דרב דרב
חסדא סבר
ציצית חובת
טלית היא הלכך
עשייתה היא
גמר מצותה ורב
נחמן סבר חובת
גברא הוא
ועטיפתה זו
היא מצותה.
וכתבו הרי"ף
(יב.) והרא"ש (סי'
ט) והלכתא כרב
דאמר חובת
גברא היא דהא
אנן לא
מברכינן
לעשות ציצית
הילכך הא דאמר
שמואל (מא.) כלי
קופסא חייבים
בציצית ליתא
והכי כתב בעל
הלכות (הל'
ציצית סי' כז)
ואיכא מאן
דאמר הלכה
כשמואל דאמר
חובת טלית היא
ואנן כתבינן
מאי דסבירא לן
ע"כ והרמב"ם
פסק בפרק ג'
(ה"ח - י) כדברי
הרי"ף והרא"ש
דחובת גברא
הוא. וכיון
ששלשת עמודי
ההוראה מסכימים
דחובת גברא
הוא אין לספק
בדבר:
שולחן
ערוך אורח
חיים סימן יט
סעיף א
ציצית
<א> חובת גברא
הוא (א) ולא
חובת מנא, שכל
זמן שאינו
לובש הטלית (ב)
פטור מציצית,
ולפיכך אינו
מברך (ג) א על
עשיית הציצית,
שאין מצוה (ד)
אלא בלבישתו.
משנה
ברורה על
שולחן ערוך
אורח חיים
סימן יט סעיף
א
(א) ולא
חובת מנא -
עיין לעיל
סימן י"ז סק"ה
מש"ש:
(ב) פטור
מציצית - אע"ג
[א] דכתיב ועשו
להם ציצית על
כנפי בגדיהם
מ"מ מדכתיב
קרא אחרינא
גדילים תעשה
לך על ארבע
כנפות כסותך
אשר תכסה בה
משמע דוקא
כשמתכסה בה:
(ג) על
עשיית הציצית
- ר"ל בעת
הטלתן בהבגד
אלא אח"כ
כשמתעטף בו
מברך להתעטף.
ואם נפסקו אחר
שלובשו [ב]
צריך לפשטו
ולעשות בו
ציצית ולברך
כשחוזר
ולובשו אף
שלובשו תיכף:
(ד) אלא
בלבישתו - וה"ה
במזוזה דקי"ל
חובת הדר היא
אין לברך על
המזוזה רק
כשהוא נכנס
לדור בהבית
תיכף ומיד דאז
הוא ממש דומיא
דעטיפה או כשכבר
דר בה [ברכ"י
וכן משמע
מדברי המ"א
להמעיין בו
היטיב ועי"ש
עוד במ"א
ובברכ"י
ובתשובת רע"א
בסוף סימן ט']:
שולחן
ערוך אורח
חיים סימן ח
סעיף א
(א)
א [א] יתעטף
בציצית ויברך
(ב) ב [ב] <א>
מעומד.
משנה
ברורה על
שולחן ערוך
אורח חיים
סימן ח סעיף א
(א)
יתעטף בציצית
- מיד [א] אחר
נט"י כדי שלא
ילך ד"א בלא
ציצית:
(ב)
מעומד - ר"ל [ב]
העטיפה
והברכה שתיהן
בעמידה העטיפה
משום דכתיב
לכם וילפינן
ג"ש מעומר דכתיב
ג"כ לכם
ובעומר כתיב
מהחל חרמש
בקמה ודרשינן
בקומה והברכה
משום [ג] דכל
ברכת המצות
צריך להיות
בעמידה והוא
רק לכתחלה
דבדיעבד [ד]
יצא בשתיהן
בכל גווני.
והסכימו רוב
האחרונים [ה] דלכתחילה
צריך להיות
הברכה קודם
העטיפה דהיינו
בשעה שהוא
אוחזו בידו
ורוצה להתעטף
בו דזהו עובר
לעשייתן ממש
ולא יקדים
בשעה שעדיין
הטלית מקופלת
דזהו עובר
דעובר:
רמב"ם
הלכות ציצית
פרק ג הלכה ד
כסות של
בגד ג וכנפיה
של עור חייבת,
היא של עור וכנפיה
של בגד פטורה
שאין הולכין
אלא אחר עיקר
הכסות, כסות
של שני שותפין
חייבת שנאמר
על כנפי
בגדיהם לא
נאמר כסותך
אלא למעט
שאולה שהטלית
ד השאולה
פטורה מן
הציצית שלשים
יום מכאן ואילך
חייבת.
שולחן
ערוך אורח
חיים סימן י
סעיף ד
טלית
(ט) של בגד (י) <ה>
וכנפיה של
עור, ה חייבת.
היא של עור (יא)
וכנפיה של
בגד, פטורה.
משנה
ברורה על
שולחן ערוך
אורח חיים
סימן י סעיף ד
(ט)
של בגד וכו' -
דכתיב אשר
תכסה בה [יד]
ואין אדם מתכסה
אלא בעיקר
הבגד הלכך
אזלינן בתריה
[טו] ואפילו אם
מקום הבגד
כולו עגול
ואין שם כנף
רק שמחוברין אליו
כנפות של עור
חייב דבתר
עיקר הבגד
אזלינן:
(י)
וכנפיה של עור
- וה"ה [טז] אם
היה רוב הטלית
בגד והשאר עור
חייבת:
(יא)
וכנפיה של בגד
- וה"ה אם רק
רוב הטלית של
עור אע"ג [יז]
שגם במיעוט
הבגד יש בו
שיעור טלית פטור
מציצית דכיון
שעיקר המלבוש
אינו של בגד
לא קרינן ביה
על כנפי
בגדיהם. ועור
פטור אפילו מדרבנן
[יח] דאינו כלל
בכלל בגד. וכן
הדין בטלית שתחתיו
תפור בעור
חייבת ואם
העליון [יט] של
עור פטורה כי
התחתון הוא
הטפל להעליון
שהוא עיקר הבגד:
רמב"ם
הלכות ציצית
פרק ג הלכה ד
כסות של
בגד ג וכנפיה
של עור חייבת,
היא של עור וכנפיה
של בגד פטורה
שאין הולכין
אלא אחר עיקר
הכסות, כסות
של שני שותפין
חייבת שנאמר
על כנפי
בגדיהם לא
נאמר כסותך
אלא למעט
שאולה שהטלית
ד השאולה
פטורה מן
הציצית שלשים
יום מכאן ואילך
חייבת.
טור
אורח חיים
סימן יד
השואל
טלית מחבירו
פטור מלהטיל
בה ציצית כל שלשים
יום לאחר
שלשים חייב
שאלה עם
ציציותיה חייב
לברך עליה מיד
י"א שאין מברך
עליה עד לאחר ל'
יום ולא נהירא
לא"א הרא"ש
ז"ל: וליטול
טלית חבירו
בלא דעתו לברך
עליה י"א שהוא
מותר דניחא ליה
לאיניש
למיעבד מצוה
בממוניה
ובלבד שיקפול
אותה אם מצאה
מקופלת טלית
של שותפין
חייבת בציצית:
בית
יוסף אורח
חיים סימן יד
ג השואל
טלית מחבירו
פטור מלהטיל
בה ציצית. בפרק
כל הבשר
(חולין קי:)
ובפרק התכלת
(מד.) מימרא דרב
יהודה ובריש
פרק ראשית הגז
(חולין קלו.)
כסותך (דברים
כב יב) למה לי
לכדרב יהודה
דאמר טלית שאולה
כל שלשים יום
פטורה מן
הציצית. ומשמע
דהני שלשים
יום צריך
שיהיו רצופים
שלא החזירה בינתים
כלל וכן כתוב
בנמוקי יוסף
בהלכות ציצית
(יב. ד"ה טלית)
בשם הריטב"א:
וכתבו
התוספות (חולין
קי: ד"ה טלית)
והרא"ש (סי' כו)
בפרק כל הבשר
דמדאורייתא
פטורה לעולם
כדקאמר
בראשית הגז
כסותך ולא של
אחרים אלא לפי
שנראית כשלו
חייבוהו חכמים
משלשים יום ואילך
דאין דרך
לישאל יותר
משלשים יום.
וכתבו עוד
ולברך על טלית
שאולה נראה
דטוב שלא לברך
ואע"פ שהיה
אומר רבינו תם
דנשים מברכות
אסוכה ולולב
אע"ג דפטורות
והביא ראיה
מדרב יוסף
וכו' (קידושין
לא.) מכל מקום
לא דמי לטלית
שאולה וכו' ואף
על פי כן
המברך לא
הפסיד. וסמ"ג
(עשין כו קט:) כתב
כדבריהם וכן
כתב בספר מצות
קטן (סי' לא). ובנמוקי
יוסף (שם) כתוב
שנהגו לברך על
טלית שאולה מצוייצת
ואח"כ כתב
וכיון שגדולי
רבותינו הצרפתים
חוששין לברך
בטלית שאולה
מצוייצת תוך שלשים
יום ראוי לחוש
לדבריהם שלא
לברך עכ"ל: והרא"ש
כתב עוד בפרק
כל הבשר ולי
נראה דהא
דטלית שאולה
מיירי ששאל טלית
שאינה
מצוייצת אבל
השואל טלית
מצוייצת אדעתא
דהכי השאילה
לו שיברך עליה
ואם אי אפשר
לו לברך אלא
אם כן תהיה
שלו הוי כאילו
נותנה לו במתנה
על מנת להחזיר
מידי דהוה
אשואל חלוק
ומת לו מת אין
רשאי לקרוע
ואם הודיעו
שהוא הולך לבקר
את החולה קורע
משום דהוי
כאילו הרשהו
(מו"ק כו:).
ובריש הלכות
ציצית (סוס"י
א) על כסות יום
אם חייב
בציצית בלילה
כתב הרא"ש
שראה באשכנז
לפני יום
הכפורים
כשמשכימים
ששליח ציבור
מתעטף בטלית
של אחר כדי
להפטר מהברכה
משום טלית שאולה
משום דמספקא
להו בטלית שלו
אם צריך לברך
או לא. ואחר כך
(סי' ב) כתב
דנראה לו דטועים
הם דהא דטלית
שאולה פטורה
מהציצית היינו
השואל מחבירו
טלית שאינה
מצוייצת עד
שלשים יום
פטור מלהטיל
בה ציצית
שנאמר גדילים
תעשה לך על
ארבע כנפות
כסותך אבל
בכסות שאינה
שלך לא חייבתך
התורה לעשות
גדילים אבל
השואל מחבירו
טלית מצוייצת
צריך לברך וכן
מצאתי שכתב בעל
העיטור (שער
שני ח"א) ז"ל
עכ"ל. ולענין
הלכה נראין
דברי הרא"ש
וכן נהגו:
שולחן
ערוך אורח
חיים סימן יד
סעיף ג
השואל
מחבירו טלית
שאינה
מצוייצת, (ט) ה
פטור מלהטיל
בה ציצית כל ל'
יום, דכתיב:
כסותך (דברים
כב, יא) ולא של
אחרים. אבל
אחר ל' יום,
חייב (י) מדרבנן,
מפני שנראית
כשלו. הגה: ואם
החזירו תוך ל'
וחזר ולקחו,
אינו מצטרף, רק
בעינן ל' יום
רצופים
(נימוקי יוסף
הלכות ציצית). *
<ד> שאלה
כשהיא
מצוייצת, (יא) ו
[ו] מברך עליה (יב)
מיד.
משנה
ברורה על
שולחן ערוך
אורח חיים
סימן יד סעיף
ג
(ט) פטור -
והמטיל בה
ציצית ומברך
[יד] לא הפסיד
כמו נשים
שיכולות לברך
על מ"ע שהזמ"ג
אף שפטורות
וממילא [טו]
יכול לצאת בו
בשבת לר"ה
דנוי הוא לבגד:
(י)
מדרבנן -
ויברך עליה
ושוכר דינו
כשואל (ע"ת שמוכיח
כן מתוס'
מנחות מ"ד ע"א
ד"ה טלית וכו')
ובעיטור
מצאתי שכתב
ושכירות
מספקא לן:
(יא) מברך
עליה - ויש [טז]
מחמירין
וסוברין שלא
לברך אא"כ נתן
לו בפירוש
במתנה ע"מ
להחזיר אך [יז]
רוב האחרונים
מסכימים לפסק
השו"ע והטעם
הוא דהא אדעתא
דהכי השאילה
לו שיברך עליה
וכיון שא"א לו
לברך אא"כ
תהיה שלו הוי
כאילו נתנה לו
במתנה ע"מ
להחזיר.
ולכתחלה
בודאי יותר
טוב לבקש
מהמשאיל שיתן
לו במתנ' ע"מ
להחזיר ולא
לעיכובא.
ודוקא [יח] אם
שאל ממנו טלית
המיוחד למצוה
אבל אם הוא
בגד העומד
ללבישה ורק
כיון שפתוח רובו
עושין בו
ציצית ולא
נעשה בשביל
מצות ציצית וכן
אם שאל טלית
[יט] לעלות
לתורה או
לעבור לפני
התיבה או
לדוכן שאינו
אלא משום
הכבוד אין
מברכין עליו
דאולי היה רצונו
להשאילו רק
למלבוש לחוד
ולא להקנות לו
ויש חולקין
בזה [כ] וס"ל
דבכל גווני
מברכין ע"כ כתב
בדרך החיים
דיותר טוב
שיכוין בכל
אלו שלא לקנות
כדי שלא יצטרך
לברך לכו"ע
לבד מהטלית ששאל
בעת התפלה
לצאת בו. וכ"ז
בטליתות של
איש פרטי אבל
בטליתות [כא]
של קהל כעין
שלנו המצויות
בבתי כנסיות
צריך לברך
עליו לכו"ע
אפילו כשלובשו
רק לעבור לפני
התיבה או
לעלות לתורה
משום דטלית של
קהל אדעתא
דהכי קנוהו
מתחלה שכל מי
שלובש אותו
שיהיה שלו כמו
באתרוג ועיין
מש"כ בבה"ל
בשם השערי
אפרים:
(יב) מיד -
עיין סימן
תרנ"ח ס"ה
לענין לולב
ובפמ"ג שם
ומזה נלמוד
לענינינו ג"כ
דצריך
להחזירו להנותן
בזמנו היינו
אם היום יצא
בו בעליו ישיב
לו עכ"פ למחר
קודם התפלה
כדי שיהיה לו
בעצמו ג"כ במה
לצאת ואם לא
החזיר לו
והנותן אין לו
טלית אחר נראה
דנעקר המתנה
למפרע ולא
קרינא ביה כסותך
[ואף שיש לו
ט"ק מ"מ
מסתברא
דאדעתא דהכי לא
נתן לו] דלא
כמו שכ' בס' נ"ח.
גם נתבאר שם
דאחר שיצא בו
צריך לחזור
ולתנו לבעליו
במתנה כדי שיהיה
של בעלים שהרי
נעשה שלו
ופשוט דה"נ
בענינינו. נ"ל
פשוט דאם
נתקלקל הטלית
או אחת מציציותיה
אצל השואל אף
שהיה ע"י אונס
ולא החזיר לו
כמו שלקחה
אינו יוצא בהמצוה
עיין בסימן
תרנ"ח סעיף ד'
ובחדושי רע"א שם:
ביאור
הלכה על שולחן
ערוך אורח
חיים סימן יד
סעיף ג
* שאלה
כשהיא
מצוייצת וכו' -
עיין במ"ב
בסוף ס"ק י"א
מש"כ לענין
טלית הקהל
דאדעתא דהכי
קנוהו וכו' כן
כתב בדה"ח
ותמיהני למה
צריך לזה הלא
הא"ר כתב דהוי
כטלית של
שותפין
דנתבאר בס"ה
דחייבת וכן
איתא במרדכי
בהלכות ציצית
בסי' תתק"נ ויותר
מזה שהמרדכי
כ' בפי' דלא
צריכא להא
דכתב הרשב"ם
ב"ב קל"ז ע"ב
ורצונו לומר
באתרוג דאדעתא
דהכי וכו'
דבזה הלא גם
בטלית של
שותפין חייבת.
ואולי טעם
הדה"ח דפעמים
העיר גדולה
מאד ולא ימטי
שוה פרוטה לכל
חד וכעין
שפירש"י
בסוכה כ"ז ע"ב
ד"ה כל האזרח
עי"ש ובספר
שערי אפרים כתב
דיותר טוב
ליקח טלית
שאולה בעת
עלייתו לתורה
מליקח טלית
הקהל שבטלית
הקהל נכנס
לכלל ספק שמא
מחוייב לברך
ואם לקח טלית
הקהל ורוצה
לברך יכוין אז
שרוצה ללבשו
לשם מלבוש של
ציצית ויעטוף
בו ראשו כמו
בשחרית וא"צ
אז לעמוד
מעוטף שיעור
הילוך ד' אמות
וכו' ואם אינו
רוצה לברך
עליו לא יעטוף
ראשו כלל רק
עטיפת הגוף
לבד ונתן טעם
לדבריו
בהפתחי שערים
שלו וז"ל
בטלית הקהל יש
לברך עליו כמו
בטלית של שותפין
ומ"מ נראה
דוקא כשמעטף
בו ראשו כדרך
עטיפת שחרית
הא בלא"ה אין
לברך אף שיש
דעת קצת פוסקים
החולקים ע"ז
וס"ל דעיטוף
הגוף סגי מ"מ
אין כונתו
להתעטף כלל רק
לבישה לשעתו
משום כבוד בעלמא
לא קרינן אשר
תכסה בה
בעיטוף ארעי
כזה ואף בטלית
שלו אם זמנו
בהול שאינו
יכול להתעטף בו
ממש ונותנו על
הכתפיים לבד
לשעה קלה בשעת
הקריאה ודעתו
להסירו מיד
צ"ע בכה"ג
עכ"ל ודבריו
חלושים במקצת
דהלא הסכמת
השו"ע לעיל
בסימן ח'
דהעיטוף אינו
לעיכובא וגם
טעם השני שלו
מרש"ל ומ"א
וא"ר ושארי
אחרונים משמע
דבבגד שלו
בודאי חייב
לברך ולא
חילקו כלל בין
אם מעטף ראשו
או לא משמע
מדבריהם דבכל
גווני חייב
ע"י לבישה זו
בציצית מ"מ מה
שכתב בש"א הנ"ל
דיכוין אז
בלבישתו לשם
מלבוש של
ציצית ולא
לכבוד בעלמא
דבריו נכונים
מאד מדינא
מט"א דהלא
קי"ל בסי' ס'
ס"ד דמצות
צריכות כונה
ולעיכובא הוא
כמבואר שם
וכמש"כ בסי' ח'
במ"ב סקי"ט
עי"ש. אח"כ
מצאתי חבר
להשערי אפרים
והוא מה שכתב
בבה"ט בסימן
י"ח סק"ד בשם
הל"ח דהמתעטף
מפני כבוד
הציבור אין
מברך ומסתמא טעמו
כמש"כ הש"א
דאפשר דזה
אינו נקרא
לבישה המחייבת
בציצית ועיין
מגן אברהם סוף
סימן י"ט במה
שכתב בשם
התוספות וצ"ע:
שולחן ערוך
אורח חיים
סימן טו סעיף
ב
(ה)
אינו יכול
ליקח הכנף כמו
שהוא (ו) עם
הציציות ולתופרו
(ז) בבגד אחר,
משום דעל כנפי
בגדיהם (במדבר
טו, לח) בעינן,
וכנף זה ג לא
היה מבגד זה
בשעת עשייה.
משנה ברורה
על שולחן ערוך
אורח חיים
סימן טו סעיף
ב
(ה)
אינו יכול -
עיין במ"א
סק"ג ומוכח
מדבריו דדוקא
כנף שאין בו
שיעור להתעטף
ואף דאסרו
בגמרא אפילו
אם הוא מחזיק
אמה על אמה ג"ז
עדיין אין בו
שיעור עיטוף
לדידיה אבל אם
היה בהחתיכה
שיעור שיהיה
בו כדי להתעטף
מותר לצרף
אותו לבגד אחר
אפילו עם
ציציותיו אבל
הט"ז בסק"ג
פליג ע"ז
ואוסר וכן
משמע בלבוש
ודה"ח:
(ו)
עם הציצית -
אבל בלא
הציצית מותר
לחברו [טו] אם הוא
מחזיק עכ"פ
שלש אצבעות על
שלש ואח"כ
יטיל בו ציצית
ומכל שאר הבגד
אין צריך
להתיר כלל [טז]
ודוקא אם קודם
שנתחבר לה
הכנף היה ג"כ
בת חיובא כגון
שלא נקרע ממנה
הכנף בעיגול
אבל אם נקרע
ממנה בעיגול
ונעשית בת ג'
ונפטרה
מציצית צריך
להתיר כל
הציצית
ולהטילם מחדש
אחר שנעשית בת
ד' דאל"ה הוי
תעשה ולא מן
העשוי:
(ז)
בבגד אחר - אבל
אם ירצה לחבר
הכנף להבגד
שנקרע ממנו
אפילו אם נקרע
לגמרי ולא
נשתייר כ"ש בחבור
אין צריך
להתיר ממנו
הציצית ולא
מפסלא משום
תעשה ולא מן
העשוי כיון
דתחלת עשייתו
בבגד זה היה
בכשרות וכ"ז
אם לא נעשית
הבגד בת ג' בעת הקריעה
וכנ"ל בסק"ו
וגם דוקא אם
הכנף מחזיק עכ"פ
ג' על ג'
וכבסמוך ס"ד
כ"ז הוא לדעת
השו"ע והמ"א
בסק"ג אבל
הט"ז בסק"ג
פוסק שאין נ"מ
בין אם הצירוף
לבגד אחר או
זה גופא הכל
הוא בכלל תעשה
ולא מן העשוי
ויש להחמיר
וכן פסק בדה"ח:
שולחן ערוך
אורח חיים
סימן טו סעיף
ג
*
טלית מצוייצת
כהלכתה
שחלקוה לשתים
(ח) ובכל חלק יש
בו שיעור
להתעטף ונשאר
לכל אחת מהם
ציצית אחת או
שתים, (ט) ד <ג>
אין בו משום
תעשה (דברים כב,
יא) [ד] ולא מן
העשוי.
משנה ברורה
על שולחן ערוך
אורח חיים
סימן טו סעיף
ג
(ח)
ובכל חלק וכו' -
אבל אם אין
בכל חלק כדי
להתעטף כמו
שהוא שכיח
בט"ק שלנו
שכשנתחלק
לשתים אין בהם
שיעור עיטוף
נתבטל מהם
תיכף המצות
ציצית [יז] ואם
ירצה אח"כ
לחזור ולחבר
חלק אחד
לחבירו או
לשאר חתיכה
צריך להתיר
מתחלה כל
הציציות. ואם
חלק אחד יש בו
שיעור עיטוף
ואחד אין בו
אין צריך
להתיר רק [יח]
מהחלק שאין בו
ואח"כ יטיל בו
מחדש אחר
שיתחברו
החלקים יחדיו:
(ט)
אין בו וכו' -
דהציצית
שנשארו אין שם
פסול עליהם
כיון דיש בהן
כדי שיעור
עיטוף ע"כ אם
ירצה יכול
לצרף לאותו
החצי חתיכה
מבגד אחר
ולעשות ציצית
חדשים על
הכנפות
החדשים וכ"ש
שיכול לעשות
מן החצי טלית
שלם דהיינו
שיעשה ב'
ציצית על הכנפות
המחודשים. ואם
ירצה לחבר
החלקים שנתחלקו
אחד לחבירו
[יט] י"א דצריך
מתחלה להתיר
הציצית מן חלק
אחד ואח"כ
יתפרנו ואחר
שיתפרנו יטיל
בו ציצית דאם
לא יתיר הוי
בכלל תעשה ולא
מן העשוי אבל
[כ] רוב
האחרונים
מקילין
וסוברים דזה
לא הוי בכלל
תולמ"ה [כא]
ומ"מ טוב
להחמיר לכתחלה:
ביאור הלכה
על שולחן ערוך
אורח חיים
סימן טו סעיף
ג
*
טלית מצוייצת
כהלכתה
שחלקוה וכו' -
ואם היתה מתחלה
גדולה מאד עד
שא"א ללבוש כך
אפשר דמיפסל הציצית
אף לאחר שחלק
הבגד לשתים
משום תעשה ולא
מן העשוי לדעת
הפוטרים אותה
מתחלה קודם
שנתחלקה עיין
לעיל בסימן
יו"ד ס"ו כ"כ
הפמ"ג ועי' בארה"ח:
שולחן ערוך
אורח חיים
סימן טו סעיף
ה
אם
נקרע (יח) ט
מנקב שהציצית
תלוי בו
ולמטה, אם קדם
הטלת ציצית
לקרע, שאותו
ציצית היה שם
בשעת הקרע,
כשר. * <ה> ואם
נקרע ונשתייר
ממנו כל שהוא
ותפרו, ואחר
כך הטיל בו
ציצית, אם הוא
של צמר, (יט) כשר
לכ"ע. ואם הוא
של שאר מינים,
שדרך לתפור
בחוטין של
אותו המין, (כ) י
לא יתפור [ח]
לדעת רש"י. (כא) ואם
יא נקרע ותפרו
ואח"כ הטיל בו
ציצית, * איכא יב
לספוקי.
משנה ברורה
על שולחן ערוך
אורח חיים
סימן טו סעיף
ה
(יח)
מנקב - מיירי
[לב] בשלא תפרו
וקמ"ל אע"ג
דלא נשתייר
מלא קשר אגודל
וכמו שכתב
לעיל סימן י"א ס"י
דלא בעינן
שיעור זה אלא
בשעת עשייה.
ואם [לג] ירצה
לתפור הקרע אז
אם הבגד של
צמר יתפרנו בחוטי
שאר מינים
וא"צ להתיר את
הציצית מהכנף
ולחזור
לתלותה שנית
אחר שתפר כיון
דלא נפסל הכנף
ואם הבגד הוא
של שאר מינים
אסור לתפרו
בחוטין של מין
הבגד לדעת
רש"י דשמא
ישייר בחוטין
לשם ציצית ואף
דיש שם ציצית
לא פלוג בזה
אלא יקח חוטי
[לד] מין אחר
ויותר טוב שלא
יתפרנו בחוט לבן
[לה] רק בחוט
צבוע שאין
נוהגין עתה
לעשות הציצית
רק לבנים וע"כ אין
לגזור שמא
ישייר מחוט
התפירה לשם
ציצית:
(יט)
כשר לכו"ע - [לו]
דלרש"י כיון
שהבגד הוא של
צמר אין לחוש
שישייר בחוטי
שאר מינים לשם
ציצית ולר'
עמרם כיון
דנשתייר כל
שהוא לא נתבטל
מתורת בגד
וכנ"ל בסעיף
הקודם וכ"ש
דלי"א שבסעיף
הקודם כשר הכא
כיון דהטלת
הציצית היה
אחר התפירה:
(כ)
לא יתפור - ר"ל
באותו המין
אבל במין אחר
יש להקל ויותר
טוב בחוט צבוע
וכנ"ל בס"ק
י"ח:
(כא)
ואם נקרע וכו' -
ר"ל שנקרע [לז]
כולה מנקב עד
סוף השפה לכן
איכא לספוקי
דאף אם הבגד
הוא של צמר
ויתפרנו
בחוטי שאר
מינים דלרש"י
בודאי מותר
אפ"ה [לח] אפשר
דלרב עמרם
פסול דכיון
דלא נשתייר כל
שהוא הלא
מבואר בסעיף
הקודם דלדיעה
הראשונה כמאן
דפסיק דמי ולא
יועיל תפירה
אף אם ירצה
להטיל ציצית
אח"כ ואפשר
דהכא עדיף
דהלא הכנף הוא
שלם משני
צדדיו ורק
באמצע נפסק
[לט] וזהו הספק
של השו"ע
ועיין בט"ז
שחולק ופוסק
דאין כאן ספק
דלכו"ע אם
הטיל בו ציצית
לאחר התפירה
דכשר. ומ"מ
יותר טוב
שיראה קודם
התפירה לתת תחת
הכנף חתיכת
בגד של שלש על
שלש ויצא ידי
הכל ואם א"א לו
יש להקל כהט"ז
דבלא"ה הלא
כתבנו בס"ק
ט"ו דדעת
האחרונים דתפירה
מחשיב חבור
ומועיל אף
בנקרע הכנף
לגמרי ממקומו:
ביאור הלכה
על שולחן ערוך
אורח חיים
סימן טו סעיף
ה
*
ואם נקרע
ונשתייר וכו' -
ר"ל אם הקרע
היה קודם ההטלה
וא"כ מוכרח
הוא לתופרו
מקודם כדי
שיהיה שיעור
קשר אגודל
בשעת הטלת
הציצית
ונצטרך לידע
דיני התפירה
וע"ז מסיים אם
הוא של צמר
וכו' משא"כ
בשקדם הטלת
ציצית לקרע
אינו מצייר
דיני התפירה
דשם אינו
מוכרח לתפור.
והאי לשון ותפרו
הוא לאו דוקא
דהא עסיק עתה
בדיני התפירה
איך לעשות
כדמסיים אח"כ
לא יתפור לדעת
רש"י ואפשר
דה"ק אם הוא של
צמר לא עבר
שום איסור
אפילו לדעת
רש"י ואם הוא
של שאר מינים
עבר איסור לדעת
רש"י ולא רצה
לומר שהוא
פסול משום דלא
פסיקא ליה בזה
כדמסיים אח"כ
איכא לספוקי
וכמו שכתב הגר"א
ולא רצה לומר
בזה גם כן איכא
לספוקי משום
דבאמת סובר
לעיקר הדין
כשיטת ר"ע
וכמו שכתב
בב"י לכך לא
מסיים עיקר
ספיקו רק על
הדין שכתב
אח"כ דשם הספק
הוא גם כן
לשיטת ר"ע
וכמו שכתבתי
במ"ב עי"ש:
*
איכא לספוקי -
עיין במ"ב
ועיין בהגר"א
שכתב דכונת
המחבר דאף
לדעת רש"י נמי
איכא לספוקי
אף אם תפרו
בחוטין של
אותו המין
דשמא לא אסור
לרש"י אלא
לכתחלה ולא
לפסול דיעבד:
רמב"ם
הלכות ציצית
פ"א הלכה יח
נפסק מ
הכנף שיש בה
ציצית חוץ
לשלש אצבעות
תופרה במקומה,
בתוך שלש לא
יתפור, נתמעטה
זוית של בגד
שבין חוטי
הציצית ובין
סוף הארוג
אפילו לא נשאר
מן הארוג אלא
כל שהוא כשר,
וכן אם נתמעטו
נ חוטי הציצית
אפילו לא
נשתייר מהם
אלא * כדי עניבה
כשר, ואם נפסק
החוט מעיקרו
אפילו חוט אחד
פסולה.
טור
אורח חיים
סימן טו
נקרעה
הטלית תוך שלש
אצבעות לכנף
אינו רשאי לתופרה
חוץ לשלש
אצבעות יכול
לתופרה:
בית
יוסף אורח
חיים סימן טו
ד נקרעה
הטלית תוך שלש
אצבעות לכנף
וכו'. בפרק התכלת
(מא.) אמר רב
יהודה טלית
שנקרעה חוץ
לשלש יתפור
תוך שלש לא
יתפור תניא
נמי הכי טלית
שנקרעה חוץ
לשלש יתפור
תוך שלש רבי
מאיר אומר לא יתפור
וחכמים
אומרים יתפור
כך היא גירסת
ספרים דידן
וגירסת הרי"ף
(יב.) והרא"ש (סי'
יא). ותמיהא לי
היכי קאמר
תניא נמי הכי
דאדרבא מהכא
משמע דלא כרב
יהודה דהא
כרבנן קיימא
לן ולנמוקי יוסף
(שם ד"ה חוץ)
ניחא דגריס
רבי מאיר אומר
יתפור וחכמים
אומרים לא
יתפור אבל
לשאר ספרים
קשיא ומצאתי
שכתוב בהגהות
מיימון
החדשות (ציצית
פ"א אות מ)
דשפיר מייתי ראיה
מרבי מאיר
אע"ג דרבנן
פליגי עליה
משום דהלכה
כרבי מאיר
בגזרותיו
(עירובין מז.):
ופירש רש"י
חוץ לשלש.
למעלה משלש
אצבעות משפת
הכנף: יתפור
ולא חיישינן
דלמא פייש
מידי מחוט
התפירה
ויניחנו
ויוסיף עליו
שבעה חוטים
לשם ציצית ואיכא
משום תעשה ולא
מן העשוי דהא
חוץ לשלש לא
חזו לתלות
ציצית: בתוך
שלש. דראוי
להניח שם ציצית
לא יתפור
דחיישינן
להכי
כדפרשינן.
וכתב עליו
הרא"ש (שם)
ולפי זה יראה
דטלית של צמר
שנקרעה תוך
שלש מותר
לתפור האידנא
דאין דרך
לתפור בחוטים
של צמר אלא
בחוטי קנבוס
ואינם ראוים לציצית
ורב עמרם פירש
חוץ לשלש יתפור
כיון דאית ביה
שלש על שלש
אית ביה תורת
בגד תוך שלש
לית ביה תורת
בגד וכמאן
דליתיה דמי
ואע"ג דתפריה
כמאן דפסיק
חשיב ולא
רמינן ביה ציצית
ואי עביד ביה
ציצית לא פטר
ליה לטלית עכ"ל
ובתשובות כלל
שני (סי' יא) כתב
דהא דאמרינן טלית
שנקרעה תוך
שלש אסור
לתפרה טעמא
משום דשמא
ישייר מחוט
התפירה ויעשה
מהם ציצית
והוי תעשה ולא
מן העשוי הלכך
אפילו קרע כל
דהו אסור לתפרו
כשהוא בתוך
שלשה מן הכנף
שהוא מקום
תליית הציצית
עד כאן נראה
שהוא תופס
פירוש רש"י עיקר:
ורבינו ירוחם
(ני"ט ח"ג קסט:)
כתב אבל אם
נקרע ונשתייר
כל שהוא כשר.
ונראה דלא קאי
אפירוש רש"י
דהא אפילו
בנקרע כל שהוא
איכא למיחש
דלמא פייש
מידי מחוט
התפירה וכו'
אלא אפירוש רב
עמרם קאי
וסבירא ליה
דעד כאן לא
קאמר דלא
יתפור אלא
בנקרע כולו
דכיון דלא נשתייר
בו כלום
כשתפרו כמאן
דפסיק חשיב
אבל נשתייר כל
שהוא אם תפרו
כשר דלא חשיב
כמאן דפסיק
וכן נראה
מדברי המרדכי
(סי' תתקמח) גבי
ושוין שלא
יביא אמה על
אמה ממקום אחר
וכו':
והתוספות שם
(מ: ד"ה שמא) גבי
סדין בציצית
דאמרינן גזרה
שמא יקרע
סדינו בתוך
שלש כתבו
דהיינו שנקרע
הכנף שהציצית
תלוי בה ולא
נשתייר שלש
דהוי כאילו נפסק
לגמרי אבל אם
נשתייר בו שלש
לדברי הכל
חיבור מעליא
הוא עכ"ל
ומשמע דהיינו
כפירוש רב
עמרם ולפי זה
תוך שלש וחוץ
לשלש לא קאי
ארוחב הטלית
דלא שנא לן
בין נקרע תוך
שלש ברוחב
הטלית לנקרע
חוץ לשלש אלא
אאורך כלומר
שאם מה שנשאר
שלם חוץ לשלש
יתפור דכיון דאיכא
שלש אצבעות
שלם לא חשיב
כפסיק אבל אם
כל השלם הוא
תוך שלש כיון
שאין בשלם שלש
כפסיק דמי ולא
יתפור וכן
כתבו הרא"ש
ורבינו ירוחם.
ומשמע
דלפירוש רב
עמרם כל שנקרע
תוך שלש
דמיפסיל
אפילו תפרו לא
מיבעיא דאין
להכשיר ציצית
שהיה תלוי בו
באותה שעה דהא
אית ביה משום
תעשה ולא מן
העשוי בפיסול
אלא אפילו הטיל
בו ציצית אחר
שתפרו פסול
משום שחתיכה
זו כיון
שנפסקה אע"פ
שתפרה תו לא
חשיבא מבגד זה
וכן כתבו
הרא"ש (שם)
ורבינו ירוחם
(שם): ובנמוקי
יוסף (שם) כתב
בשם רב עמרם
טלית שיש בו
ציצית ונקרע
הכנף סמוך
לציציות אם
הוא חוץ לשלש
יתפור שהרי לא
נתבטל הציצית
כיון שנשאר
שיעור שלם להיות
כנף דהיינו
שלש על שלש
תוך שלש אם
נקרע תוך שלש
בטל הציצית
מיד שלא
נשתייר בו
שיעור כנף וכשחוזר
ותופרו הוה
ליה תעשה ולא
מן העשוי עכ"ל
ומשמע דתוך
שלש וחוץ שלש
הוא מפרש
שברוחב הבגד
קאמר כפירוש
רש"י אלא
דלרש"י כל
שנקרע תוך שלש
אפילו תפרו
ואח"כ הטיל בו
ציצית פסול
ולרב עמרם לא
נפסל אלא
ציצית שהיה בו
בעת שתפרו אבל
ציצית שהטיל
בו אחר שתפרו
כשר ולזה
נוטים דברי
הרמב"ם שכתב
בפרק א' (הי"ח)
נפסק הכנף שיש
בה ציצית חוץ
לשלש אצבעות תופרה
תוך שלש לא
יתפור משמע
דדוקא לפסול
ציצית שיש בה
בשעת קריעה
קאמר. וכיון
דהרמב"ם סבר כרב
עמרם הכי
נקטינן ומיהו
היכא דאפשר
נכון לחוש
לדברי רש"י.
ורבינו כתב
מימרא דרב
יהודה סתם ולא
פירש בה דבר
ולא ידעתי
למה: וכתב
רבינו הגדול
מהר"י אבוהב
ז"ל על דברי
רבינו פירוש
שנקרע מכל וכל
ובזה יתיישב
עם מה שאמרנו
למעלה (סי' יא
טז.) שאם היה
רחוק כמלא קשר
גודל וניתק
שאין לחוש בזה
שהנה לשם מדבר
כשנשאר מהקרן
שיעור מה וכאן
מדבר כשנקרע
מכל וכל וכך
תמצא בארחות
חיים (הל'
ציצית אות כ)
עכ"ל ויש
לתמוה דמה
ענין דין זה
לדין שלמעלה
דלפירוש רש"י
כיון דטעמא
דהכא משום
דשמא ישתייר מחוט
התפירה
ויוסיף עליו
שבעה חוטים
לשם ציצית היא
אפילו בנקרע
כל דהו איכא
למיחש להכי וכמו
שכתב הרא"ש
בתשובה
ולפירוש
התוספות לא קפדינן
הכא לחלק בין
נקרע תוך שלש
ברוחב הבגד לנקרע
חוץ לשלש שאם
נשאר באורך
הבגד שלש
אצבעות שלמים
אפילו נקרע
תוך שלש ברוחב
הבגד כשר ואם לא
נשארו שלשה
שלמים אפילו
אם הקרע למעלה
משלש ברוחב
הבגד פסול
ולפירוש רב עמרם
שכתב נמוקי
יוסף לא
קפדינן אלא אם
יש בקרע שיעור
כנף או לא
ומשום תעשה
ולא מן העשוי
ומה ענין זה
לאם היה רחוק
כמלא קשר גודל
וניתק ועוד
דמנא ליה
דלפירוש זה לא
מיפסל אלא אם
כן נקרע מכל
וכל דילמא
בנקרע רובו
נפסל כדאשכחן
בכל דוכתי
דרובו ככולו
ומיהו בהא
איכא למימר
שהוא ז"ל מפרש
כדברי רבינו
ירוחם שכתב
שאם נקרע ונשתייר
כל שהוא כשר
ואע"פ שאין
פירושו מוכרח ומכל
מקום שאר
תמיהות
שתמהתי עליו
צריכים ישוב:
שולחן
ערוך אורח
חיים סימן טו
סעיף ד
נקרע
הטלית (י) תוך
שלשה אצבעות
סמוך לשפת הכנף,
אינו רשאי
לתופרו.
ופירש"י
דחיישינן
שישתייר מחוט
ה התפירה
ויניחנו,
ויוסיף עליו
שבעה חוטין
לשם ציצית. *
ולטעם זה,
אפילו נקרע כל
שהוא, לא
יתפור. ולפי
זה, טלית של
צמר שנקרע תוך
שלשה, מותר
לתפור האידנא,
דאין דרך ו
לתפור * (יא)
בחוטי צמר. <ד>
ורב עמרם פי'
דטעמא (יב)
משום דנקרע
תוך שלשה לית
ביה תורת בגד,
וכמאן דליתיה
דמי. ואע"ג
דתפרו, כמאן
דפסוק חשוב.
(יג) ואי עבד
ביה ציצית, ז
לא פטרה
לטלית.
ולפירוש זה אם
נקרע ונשתייר
(יד) כל שהוא, *
כשר. (טו) וי"א
דלרב עמרם לא
נפסל אלא
ציציות שהיו
בו בעת ח
שתפרו, אבל אם
אחר שתפרו
הטיל בו
ציציות, כשר.
וירא שמים (טז)
יצא את כולם,
(יז) היכא
דאפשר.
משנה
ברורה על
שולחן ערוך
אורח חיים
סימן טו סעיף
ד
(י) תוך
ג"א - אבל [כב]
למעלה מג'
אצבעות יכול
לתפרו לכו"ע
דלפירש"י הלא
שם אין מקום
ציצית כנ"ל סימן
י"א ואין לחוש
שיקחנו
לציצית
ולפירוש רב עמרם
גאון אית ביה
תורת בגד.
ואפילו [כג] אם
הכנף ההוא
נקרע לגמרי מן
הבגד עם
ציציותיו
אפ"ה מותר
לחבר הכנף
והציצית כשר
והט"ז פליג
ופוסק דצריך
להתיר הציצית
מן הכנף הזה
ולהטילו מחדש
אחר התפירה
ויש להחמיר
וכנ"ל בסק"ז:
(יא)
בחוטי צמר -
אלא בשאר
מינים והכל
יודעים ששאר
מינים אין
פוטרין א"כ לא
יבוא לצרף
אותו החוט.
וה"ה [כד] דיש
להקל גם בשאר
מינים אם
תופרו במין
אחר:
(יב) משום
דנקרע וכו' -
ה"ה [כה] אם
לכתחילה בעת
עשיית הבגד
תפר חתיכת בגד
פחות משלש
לשפת הבגד הן
באורך הן
ברוחב והטיל
בה ציצית
בחתיכה זו פסולה
לדידיה דהוי
כמאן דפסיק אף
שתפרו להבגד
ואם יטיל
ציצית למעלה
מאותה חתיכה
התפורה יהיו הציצית
רחוקים מקצה
הבגד יותר מג'
אצבעות ופסול
ע"כ יראה אז
לתפור תחת
הכנף חתיכת
בגד של שלש על
שלש ועיין
לקמיה בס"ק
ט"ז:
(יג) ואי
עבד וכו' - ר"ל
אפילו עשה
ציצית חדשים
בחתיכת הכנף
ההוא אחר
שתפרו להטלית
אפ"ה לא פטר להטלית
דתפירה לא
חשיב חיבור
בזה וכמאן
דפסיק עדיין
חשיב אם
מתחילה נקרע
הכנף לגמרי מן
הבגד:
(יד) כל
שהוא כשר - ר"ל
אפילו הציצית
שהיו בו בעת שנקרע
[כו] ויש
מחמירין בזה
וס"ל דמיפסלו
הישנים וצריך
להטילם מחדש
אחר התפירה
ועיין בבה"ל:
(טו) וי"א
דלר"ע וכו' -
ס"ל [כז]
דתפירה חשיב
חבור ולא
מיפסל אלא
ציצית שהיו בו
בעת שתפרו
משום תעשה ולא
מן העשוי
ועיין בט"ז
דחולק על
השו"ע וכתב
דכו"ע מודים
דאם לאחר
שתפרו הטיל בו
ציצית דכשר
וכ"כ הב"ח
ושיורי כנה"ג
והגר"א וכן
הסכים בארה"ח
אבל מ"מ לצאת
ידי דיעה
הראשונה [כח] יתפור
תחת הכנף
מטלית שיש בו
ג' על ג':
(טז) יצא
את כולם - ע"כ
[כט] נוהגין
לתפור בכל כנף
מהטלית חתיכה
של בגד שלמה
משלש על שלש
משום דבכמה
בגדים מצוי
שאפילו הם
חדשים יש בהם
תפירה תוך ג'
ויש פסול לדעת
ר"ע לפי דיעה
הראשונה וכנ"ל
בס"ק י"ב:
(יז) היכא
דאפשר - והיכא
דלא אפשר
נקטינן [ל]
דסברת ר"ע
עיקר וגם [לא]
דתפירה חשיב
חבור:
ביאור
הלכה על שולחן
ערוך אורח
חיים סימן טו
סעיף ד
* ולטעם
זה אפילו נקרע
כ"ש וכו' -
ודוקא אם נקרע
למעלה ממלא
קשר אגודל
וכמו שמבואר
בסעיף ו':
* בחוטי
צמר - וטלית של
פשתן שעשה לו
כנף מעור או קנבוס
דמטילין בו
ציצית צמר
ונקרע הכנף
בתוך ג' מותר
לתקנו בקנבוס
דהכל יודעין
דאין פוטר זה
להטלית של
פשתן [פמ"ג
עיין שם עוד]:
* כשר -
עיין במ"ב
שכתבתי דיש
מחמירין
לענין ציצית
הישנים הוא
דעת הט"ז
שמחמיר כשיטת
התוספות ודע
דלדידהו אם
נפסקה רצועה
מן הבגד כל
שלא נשתייר ג'
אצבעות בקצהו
באורך הבגד
הוי כאלו נפסק
לגמרי
ומיפסלו
הציצית
הישנים וצריך
להטילן מחדש
אחר התפירה:
בית
יוסף
ה והיכא
דנקרע מנקב
שהציצית תלוי
בו ולמטה אם קדם
הטלת הציצית
לקרע אותו
ציצית שהיה שם
בשעת הקרע כשר
כיון שתחלתו
נעשה בכשרות
וכמו שנתבאר
בסימן י"א (טז.
ד"ה ואם) גבי
נתקו מחוטי
הערב עד שלא
נשאר בו
כשיעור מן
הקרן דכשר:
ואם נקרע
ונשתייר ממנו
כל שהוא ותפרו
ואח"כ הטיל בו
ציצית לדעת רש"י
אם הוא של צמר
כשר דלשמא
ישייר מחוט
התפירה ליכא
למיחש כמבואר
בדברי הרא"ש
ומשום דנפסק
ליכא למפסליה
דתפירה הויא
חיבור ולא דמי
למאן דחייטיה
לגלימיה
שכתבתי בסימן
י' (יג. ד"ה או)
דלא עשה כלום
דשאני התם
דכיון דלא פסק
הכנפים גלי
דעתיה דסופיה
למישרינהו
ואם הוא של שאר
מינים שדרך
לתפור בחוטים
של אותו המין
לא יתפור
דאיכא למיחש
שמא ישייר מחוט
של התפירה
ולפירוש רב
עמרם שכתבו
הרא"ש ורבינו
ירוחם נראה
דבין של צמר
בין של שאר
מינים יתפור
דהא לא פסל
אלא משום דלא
נשתייר תורת בגד
הא לאו הכי
משמע דשפיר
הוי תפירה
חיבור וכן
נראה לדעת
נמוקי יוסף
אליבא דרב
עמרם דכל שתפרו
ואחר כך הטיל
בו ציצית כשר
בין בטלית של
צמר בין בטלית
של שאר מינים
מיהו היכא
דנקרע לגמרי
ותפרו ואח"כ
הטיל בו ציצית
איכא לספוקי
לכולהו
פירושי אי
מהניא בהו
תפירה אי לא:
שולחן
ערוך אורח
חיים סימן טו
סעיף ה
אם
נקרע (יח) ט
מנקב שהציצית
תלוי בו
ולמטה, אם קדם
הטלת ציצית
לקרע, שאותו
ציצית היה שם
בשעת הקרע,
כשר. * <ה> ואם
נקרע ונשתייר
ממנו כל שהוא
ותפרו, ואחר
כך הטיל בו
ציצית, אם הוא
של צמר, (יט) כשר
לכ"ע. ואם הוא
של שאר מינים,
שדרך לתפור
בחוטין של
אותו המין, (כ) י
לא יתפור [ח]
לדעת רש"י. (כא) ואם
יא נקרע ותפרו
ואח"כ הטיל בו
ציצית, * איכא יב
לספוקי.
משנה
ברורה על
שולחן ערוך
אורח חיים
סימן טו סעיף
ה
(יח) מנקב -
מיירי [לב]
בשלא תפרו
וקמ"ל אע"ג
דלא נשתייר
מלא קשר אגודל
וכמו שכתב
לעיל סימן י"א ס"י
דלא בעינן
שיעור זה אלא
בשעת עשייה.
ואם [לג] ירצה
לתפור הקרע אז
אם הבגד של
צמר יתפרנו בחוטי
שאר מינים וא"צ
להתיר את
הציצית מהכנף
ולחזור
לתלותה שנית אחר
שתפר כיון דלא
נפסל הכנף ואם
הבגד הוא של שאר
מינים אסור
לתפרו בחוטין
של מין הבגד
לדעת רש"י
דשמא ישייר
בחוטין לשם
ציצית ואף דיש
שם ציצית לא
פלוג בזה אלא
יקח חוטי [לד]
מין אחר ויותר
טוב שלא
יתפרנו בחוט
לבן [לה] רק
בחוט צבוע
שאין נוהגין
עתה לעשות
הציצית רק
לבנים וע"כ
אין לגזור שמא
ישייר מחוט
התפירה לשם
ציצית:
(יט) כשר
לכו"ע - [לו]
דלרש"י כיון
שהבגד הוא של
צמר אין לחוש
שישייר בחוטי
שאר מינים לשם
ציצית ולר'
עמרם כיון
דנשתייר כל
שהוא לא נתבטל
מתורת בגד
וכנ"ל בסעיף
הקודם וכ"ש
דלי"א שבסעיף
הקודם כשר הכא
כון דהטלת
הציצית היה
אחר התפירה:
(כ) לא
יתפור - ר"ל
באותו המין
אבל במין אחר
יש להקל ויותר
טוב בחוט צבוע
וכנ"ל בס"ק
י"ח:
(כא) ואם
נקרע וכו' - ר"ל
שנקרע [לז]
כולה מנקב עד
סוף השפה לכן
איכא לספוקי
דאף אם הבגד
הוא של צמר
ויתפרנו
בחוטי שאר
מינים דלרש"י
בודאי מותר
אפ"ה [לח] אפשר
דלרב עמרם
פסול דכיון
דלא נשתייר כל
שהוא הלא
מבואר בסעיף
הקודם דלדיעה
הראשונה כמאן
דפסיק דמי ולא
יועיל תפירה
אף אם ירצה
להטיל ציצית
אח"כ ואפשר
דהכא עדיף
דהלא הכנף הוא
שלם משני
צדדיו ורק
באמצע נפסק
[לט] וזהו הספק
של השו"ע
ועיין בט"ז
שחולק ופוסק
דאין כאן ספק
דלכו"ע אם
הטיל בו ציצית
לאחר התפירה
דכשר. ומ"מ
יותר טוב
שיראה קודם
התפירה לתת תחת
הכנף חתיכת
בגד של שלש על
שלש ויצא ידי
הכל ואם א"א לו
יש להקל כהט"ז
דבלא"ה הלא
כתבנו בס"ק
ט"ו דדעת
האחרונים דתפירה
מחשיב חבור
ומועיל אף
בנקרע הכנף
לגמרי ממקומו:
ביאור
הלכה על שולחן
ערוך אורח
חיים סימן טו
סעיף ה
* ואם
נקרע ונשתייר
וכו' - ר"ל אם
הקרע היה קודם
ההטלה וא"כ
מוכרח הוא
לתופרו מקודם
כדי שיהיה שיעור
קשר אגודל
בשעת הטלת
הציצית
ונצטרך לידע
דיני התפירה
וע"ז מסיים אם
הוא של צמר
וכו' משא"כ
בשקדם הטלת
ציצית לקרע
אינו מצייר
דיני התפירה
דשם אינו
מוכרח לתפור.
והאי לשון ותפרו
הוא לאו דוקא
דהא עסיק עתה
בדיני התפירה
איך לעשות
כדמסיים אח"כ
לא יתפור לדעת
רש"י ואפשר
דה"ק אם הוא של
צמר לא עבר
שום איסור
אפילו לדעת
רש"י ואם הוא
של שאר מינים
עבר איסור לדעת
רש"י ולא רצה
לומר שהוא
פסול משום דלא
פסיקא ליה בזה
כדמסיים אח"כ
איכא לספוקי
וכמו שכתב
הגר"א ולא רצה
לומר בזה גם
כן איכא
לספוקי משום
דבאמת סובר
לעיקר הדין
כשיטת ר"ע
וכמו שכתב
בב"י לכך לא
מסיים עיקר
ספיקו רק על
הדין שכתב
אח"כ דשם הספק
הוא גם כן לשיטת
ר"ע וכמו
שכתבתי במ"ב
עי"ש:
* איכא
לספוקי - עיין
במ"ב ועיין
בהגר"א שכתב
דכונת המחבר
דאף לדעת רש"י
נמי איכא
לספוקי אף אם
תפרו בחוטין
של אותו המין
דשמא לא אסור
לרש"י אלא
לכתחלה ולא
לפסול דיעבד:
רמב"ם
הלכות ציצית
פרק א הלכה יג
כיצד
הביא כנף שיש
בה ציצית
ותפרה על הבגד
אפילו יש
באותה הכנף
אמה על אמה
פסול שנאמר
ועשו להם
ציצית לא מן
העשוי שהרי זה
דומה למי
שנעשית
מאיליה, י
ומותר להתיר
ציצית מבגד זה
ולתלותם בבגד
אחר בין לבן
בין תכלת.
טור
אורח חיים
סימן טו
מותר
להתיר ציצית
מטלית זה
וליתנם באחר
אבל אינו יכול
ליקח הכנף כמו
שהוא עם
הציצית ולתופרו
בבגד אחר: תלה
החוטין בין
שני כנפים מזו
לזו וקשר כנף
זו כהלכתה
וכנף זו
כהלכתה ואח"כ
חתכה באמצע
ונפרדו זה מזה
פסולה: נקרעה
הטלית תוך שלש
אצבעות לכנף
אינו רשאי
לתופרה חוץ
לשלש אצבעות
יכול לתופרה:
בית
יוסף אורח
חיים סימן טו
א מותר
להתיר ציציות
מטלית זה
וליתנם באחר.
בפרק התכלת
(מא:) ובפרק במה
מדליקין (שבת
כב.) רב אמר אין
מתירין מבגד
לבגד ושמואל
אמר מתירין
מבגד לבגד אמר
אביי כל מילי
דמר עביד כרב
בר מתלת דעביד
כשמואל וחד
מינייהו הא
דמתירין מבגד
לבגד וכתבו
התוספות בפרק
במה מדליקין
(ד"ה רב) דאפילו
שמואל לא שרי
להתיר
הציציות מבגד
זה אלא כדי
להניחם בבגד
אחר אבל שלא
להניחם בבגד
אחר לא ומה
שנהגו להתיר
ציצית
מטליתות של
מתים לא קשיא
דדוקא בטלית
[של חי] שהוא בר
חיובא אין מתירין:
ותניא בפרק
התכלת (מא.)
טלית שנקרעה
חוץ לשלש
יתפור וכו'
ושוים שמביא
תכלת ממקום
אחר ותולה בה
ובלבד שלא תהא
מופסקת
וכתבוה הרי"ף
(יב.) והרא"ש (סי'
יא). ופירש רש"י
ושוים שמביא
תכלת. מתיר
ציצית מטלית
אחרת ותולה בה
דהכא ליכא ולא
מן העשוי דהא
צריך לחזור
ולכרכה
ולתקנה כאן
כבתחלה: ובלבד
שלא תהא
מופסקת. שיהו
כל חוטיה
שלמים עכ"ל
ומשמע דאיצטריך
למיתני ובלבד
שלא תהא
מופסקת משום
דסלקא דעתך
אמינא אע"פ
שנפסק בעודו
בכנף הראשון כיון
שנשתייר בו
כדי עניבה
והיה כשר
בעודו שם גם
כשקבעו בכנף
שני ליתכשר
קמ"ל דכיון
דתחלת קביעותו
בכנף זה הוי
בחוט מופסק
אע"פ שיש בו כדי
עניבה פסול
ותימה דאם כן
למה לא כתבו
הרמב"ם
ורבינו
ורבינו ירוחם
דין זה ואי
אפשר לומר שהם
מפרשים בהפך
דלא אתא למעוטי
אלא היכא
דאיגרדם ולא
נשתייר בו כדי
עניבה דלא
תימא כיון
דמכח כנף אחר
אתי ליתכשר
קמ"ל דכל שכן
הוא אם במקומו
אע"פ שתחלת
קביעותו שם היה
בכשרות עם כל
זה פסול בכנף
שני שתחלת
קביעותו
בפיסול על אחת
כמה וכמה:
שולחן
ערוך אורח
חיים סימן טו
סעיף א
א מותר
להתיר ציציות
מטלית זה (א) <א>
וליתנם (ב) [א]
בטלית אחר,
אבל <ב> שלא
להניחם (ג) [ב]
בבגד אחר, ב לא. הגה:
ודוקא בטלית
של (ד) בר חיובא,
אבל מותר להתיר
הציצית מטלית
של מתים
(מרדכי ותוס'
פרק ב"מ דף
כ"ב).
משנה
ברורה על
שולחן ערוך
אורח חיים
סימן טו סעיף
א
(א)
וליתנם וכו' -
אפילו [א]
מטלית חדש
לטלית חדש וכ"ש
מטלית ישן
שמותר להתיר
וליתנם בטלית
חדש שרוצה
ללבשו ולקיים
בו המצוה. גם
אפילו [ב] מטלית
גדול לט"ק
שט"ג וטלית
קטן שוים אבל
אין להתיר
ציצית מטלית
של גדול
וליתנם [ג]
בטלית של קטן דחיובו
רק מדרבנן
ובפמ"ג נסתפק
אם מותר ציצית
מטלית של צמר
ליתנם בטלית
של שאר מינים
להפוסקים
לעיל בסי' ט'
ס"א דשאר
מינים הוא רק
מדרבנן
והארצות
החיים מיקל
בזה:
(ב) בטלית
אחר - עיין
בפמ"ג שכתב
דאם מצויים לו
ציצית אחרים
להשיג נכון
להחמיר שלא
להתיר ציציותיו
[ד] אם לא באופן
המבואר בסק"ד:
(ג) בבגד
אחר לא - כי יש
איסור שמבזה
טלית של מצוה בחנם
[ה] אם לא
שנתבלה הטלית
אז מותר להתיר
ציציותיו בכל
גווני או [ו]
שרוצה למכרו
לנכרי או [ז] לעשות
מהטלית בגד
שלא יהיה ד'
כנפות מותר
ליטלן אבל אם
רוצה למכור
הטלית לישראל
אסור ליקח ציציותיו
[ח] אף שישראל
השני יוכל
להטיל ציצית בעצמו
אפ"ה אסור.
ומותר להסיר
הציצית ולתת
תחתיהם [ט]
יותר נאים
משום הידור
מצוה או [י]
כשהם ישנים
ומסירם כדי
לחדשם או [יא]
כשנפסק חוט א'
ולא נשאר בו
אלא כדי עניבה
אע"פ שעדיין
הציצית כשר
אעפ"כ מותר
להסיר ולתת
תחתיה שלמה.
ודע עוד דבמקום
שהציצית הם
שלמים
וראויים
להנתן לבגד
אחר [לאפוקי [יב]
אם הם רק כדי
עניבה] יש [יג]
מן האחרונים
שכתבו דיזהר
להתיר הקשרים
והכריכות
שלהם ולא להפסיקן
ולקרוע אותן
כדי שלא יכלה
אותן וכבר אחז"ל
לא ישפוך אדם
מי בורו
ואחרים
צריכין להם והחיי
אדם כתב במקום
שקשה בעיניו
הטרחה להתיר מותר
לנתקם ואין
בזה משום בל
תשחית כיון
שאין עושה דרך
השחתה עי"ש:
(ד) בר
חיובא - אפילו
[יד] אינו חייב
רק מדרבנן:
רמב"ם
הלכות מגילה
וחנוכה פרק ד
הלכה ט
נר
חנוכה
שהדליקו חרש
שוטה וקטן י
או גוי לא עשה
כלום עד
שידליקנו מי
שהוא חייב
בהדלקה, הדליקו
מבפנים
והוציאו דלוק
והניחו על פתח
ביתו לא עשה
כלום עד
שידליקנו
במקומו, אחז
הנר בידו ועמד
לא עשה כלום
שהרואה אומר
לצרכו הוא
עומד. * עששית
שהיתה דולקת
כל היום כולו
למוצאי שבת מכבה
ומברך
ומדליקה
שההדלקה היא
המצוה ולא ההנחה,
ומותר להדליק
כ נר חנוכה
מנר חנוכה
אחר. +/השגת
הראב"ד/ מותר
להדליק מנר
חנוכה לנר
חנוכה אחר. א"א
ועל ידי
קינסא.+
שולחן
ערוך אורח
חיים סימן
תרעד סעיף א
מדליקין
(א) נר חנוכה
מנר חנוכה,
ודוקא להדליק מזה
לזה (ב) בלא
אמצעי, אבל
להדליק מזה
לזה (ג) <א> על
ידי נר של חול,
אסור; ויש
מתירים (ד) גם
בזה, <ב> אא"כ
הוא בענין שיש
לחוש שיכבה
הנר של חול
קודם שידליק
נר אחר של
חנוכה. הגה:
ונהגו להחמיר
(ה) בנרות
חנוכה שלא
להדליק אפילו
מנר לנר, (ו) א
דעיקר מצותו
אינו אלא נר
אחד והשאר (ז)
<ג> אינו
למצוה כ"כ
ולכן אין
להדליק [א] זה
מזה (הג"מ
ומרדכי); וכל
זה אינו רק
בעוד שדולקים
למצותן, אבל
אחר שעבר זמן
המצוה מותרים
בהנאה, (ח) כ"ש
שמותר להדליק
מהן (נ"י הל'
קטנות).
משנה
ברורה על
שולחן ערוך
אורח חיים
סימן תרעד
סעיף א
(א) נר
חנוכה מנר
חנוכה - מיירי
מליל ראשון
ואילך שיש
יותר מנר אחד
ומדליק זה מזה
[א] א"נ בליל ראשון
ויש שני אנשים
בבית אחד שכל
אחד מדליק בפני
עצמו מותרין
להדליק זה מזה
דשתיהן נרות
של מצוה הן
ואף דמבואר
לקמן בסימן
תרע"ה שצריך להניחה
תחלה על מקומה
ואח"כ
להדליקה כבר
כתב הט"ז לקמן
דעל זמן מועט
אין להקפיד
ע"ז [ב] ולדעת
שארי אחרונים
דסוברין דעל
זמן מועט ג"כ
יש להקפיד הכא
מיירי שהיו
שניהן קבועין
במקומן [ג] אכן
היה להן
פתילות
ארוכות
והפתילה מגיע
לנר שלפניה [ד]
וא"צ להסירה
ממקומה:
(ב) בלא
אמצעי - דאין
בזה ביזוי
מצוה כיון
דשתיהן של
מצוה הן [ה] ואם
כבה אחד
מהנרות אין
להדליקה מן
האחרים אפילו
בלא אמצעי [ו]
ואפילו כבתה בתוך
שיעור הזמן
דאין בהדלקה
זו מצוה מעיקר
הדין דקי"ל
כבתה אין זקוק
לה:
(ג) ע"י נר
של חול אסור -
מפני שנראה
כמבזה נר של מצוה
שמדליק ממנו
נר של חול אע"פ
שהוא עושה לצורך
מצוה [ז] ונר של
שמש הוא בכלל
נר של חול לזה
ועיין לקמיה
בסק"ז:
(ד) גם בזה
- ס"ל דכיון
דעושה כדי
להדליק תיכף
ממנו נר של
מצוה לאו בכלל
ביזוי הוא:
(ה) בנרות
חנוכה וכו' -
ודוקא בנרות
חנוכה ומטעם שמבאר
לקמיה אבל
בנרות אחרים
של מצוה כגון
של שבת ושל
בית הכנסת
וכדומה
מדליקין מנר
לנר [ד"מ] וכן
הסכים בספר
חמד משה דכן
הוא עמא דבר
וכ"כ בחיי אדם
וכן משמע לעיל
בסימן קנ"ד
סי"ד דדוקא נר
של הדיוט אין
מדליקין מנר
של ביהכ"נ אבל נר
מנר שרי ולא
הגיה הרמ"א שם
כלום להחמיר
משמע דפשיטא
ליה דבזה לית
כאן מנהג
להחמיר ועיין בפמ"ג
דע"י נר של חול
אין כדאי
אפילו בשאר
נרות של מצוה
ועיין לקמיה
מה שנכתוב
בזה:
(ו) דעיקר
מצותו וכו' -
היינו דמדינא
הלא סגי בנר אחד
לכל בני הבית
היכי דסמוכין
כולן על שולחן
אחד [מ"א] ולפ"ז
היכא דשני
בע"ב דרין
בבית אחד דמדינא
צריך הדלקת נר
חנוכה לכל אחד
מדליקין זה
מזה [פמ"ג]
ועיין מה
שכתבנו לעיל
בסוף סק"א:
(ז) אינו
למצוה כ"כ -
כבר כתבנו שאם
נכבה אחד מן הנרות
אין להדליק
מדינא מן נרות
אחרות וכ"ש שאם
נכבה השמש
שאין להדליקו
מן נר חנוכה.
וכתב רש"ל
שבבהכ"נ אין
חילוק בין
השמש לשאר
נרות שכל
הנרות שבתוכה
קרויים נר
מצוה ומשו"ה
יש לגעור
באותן
שמדליקין
נרותיהן ע"י
השפחות מנר ביהכ"נ
אפילו מן השמש
חוץ ממוצאי
שבת כדי לילך לביתו
להאיר
במבואות
האפילות:
(ח) כ"ש
שמותר להדליק
מהן - ולפי מה
שכתבנו לעיל בסימן
תרע"ב דיש
פוסקים
שסוברין דכל
זמן שדולקין
אסור להשתמש
לאורן ה"ה
דאין להדליק
מהן. ומ"מ נראה
דאין להחמיר
בזה רק לענין
להדליק ממנו
נרות של חול
אבל נר של
מצוה דמדינא
מותר אפילו
בתוך השיעור
עכ"פ אין לנו
להחמיר אחר שעבר
השיעור:
רמב"ם
הלכות שבת פרק
א הלכה ה
דברים
המותרים
לעשותן בשבת
ובשעת עשייתן
אפשר שתעשה
בגללן מלאכה
ואפשר שלא
תעשה, אם לא נתכוין
לאותה מלאכה
הרי זה מותר,
כיצד גורר אדם
א מטה וכסא
ומגדל וכיוצא
בהן ב בשבת
ובלבד שלא
יתכוין לחפור
חריץ בקרקע
בשעת גרירתן,
ולפיכך אם
חפרו הקרקע
אינו חושש בכך
לפי שלא נתכוין,
וכן מהלך ג
אדם על גבי
עשבים בשבת
ובלבד שלא יתכוין
לעקור אותן,
לפיכך אם
נעקרו אינו
חושש, ורוחץ
ידיו בעפר
הפירות
וכיוצא בו
ובלבד שלא יתכוין
להשיר השיער,
לפיכך אם נשר
אינו חושש, פרצה
דחוקה מותר
להכנס בה בשבת
אף על פי
שמשיר צרורות,
וכן כל דבר
שאינו מתכוין
כגון זה הרי
זה מותר.
שולחן
ערוך אורח
חיים סימן שלז
סעיף א
(א) דבר
שאין מתכוין,
מותר, והוא
שלא יהא (ב) <א>
פסיק רישיה. (ג)
הלכך גורר אדם
מטה, כסא
וספסל, (ד) א בין
גדולים בין
קטנים, ובלבד
שלא יתכוין
לעשות חריץ.
ומותר (ה) לרבץ
הבית, כיון
שאינו מתכוין
להשוות גומות
אלא שלא יעלה
האבק.
משנה
ברורה על
שולחן ערוך
אורח חיים
סימן שלז סעיף
א
(א) דבר
שאין מתכוין -
זה לשון
הרמב"ם דברים
המותרין
לעשותן בשבת
ובשעת עשייתן
אפשר שתעשה בגללן
מלאכה אחרת
ואפשר שלא
תעשה אם לא
נתכוין לאותה
מלאכה מותר
וכן כונת
המחבר:
(ב) פסיק
רישא - פי'
שבודאי תעשה
מלאכה האחרת:
(ג) הלכך -
פי' כיון דדבר
שאין מתכוין
מותר הלכך גורר
דאע"ג
דבגרירתו
מצוי שיעשו
חריצים בקרקע
ואיכא בזה
משום [א] חשש
חופר דהוא
תולדה דחורש
אפ"ה לאו פסיק
רישא הוא
אפילו בקרקע
שאינה מרוצפת
דאפשר שפיר
שלא תחרוץ
בקרקע:
(ד) בין
גדולים -
דמיטרח ליה
לישאם על כתפו
ובין קטנים
דיכול ליקחם
על כתפו אפ"ה
מותר לו לגררם
על הארץ. כתב
המג"א
דגדולים
ביותר אסור
לגרור על הארץ
דפסיק רישא
הוא דבודאי
יעשה חריץ [ב] ואפילו
מרוצף בקרקע
של שיש אסור
לגרור דגזרינן
מרוצף אטו
אינו מרוצף:
(ה) לרבץ -
להזות מים על
קרקע הבית כדי
שלא יעלה האבק
דאע"ג
דבהרבצה כמה
פעמים
מתמלאים
הגומות בעפר
ובאבק אפ"ה
מותר כיון
דאינו מתכוין
וגם לאו פסיק
רישא הוא
ואפילו בקרקע
שאינה מרוצפת
מותר [גמרא]:
טור
אורח חיים
סימן ח
ומיד
אחר נטילת
ידיו יתעטף
בציצית מעומד.
וסדר
עטיפתו פירשו
הגאונים
כעטיפת
ישמעאלים
שהיא עטיפה
גמורה ובעל
העיטור כתב
דלא בעינן
כולי האי אלא
כדרך בני אדם
שמתכסין
בכסותן ועסוקין
במלאכתן פעמי'
בכיסוי הראש
ופעמים בגילוי
הראש ודרך
העטיפה רחבה
לקומת האיש
ומחזיר ב'
ציציות לפניו
וב' ציציות
לאחריו שיהא מסובב
במצות.
ומכסה
ראשו שלא יהא
בגילוי הראש
ויברך להתעטף
בציצית.
ונקראת
ציצית על שם
החוטין
הנפרדין ממנה
כדכתיב
ויקחני
בציצית ראשי,
ועל כן צריך
להפרידם זה
מזה ויכוין
בהתעטפו
שצונו המקום
להתעטף כדי
שנזכור כל
מצותיו
לעשותם.
ויעיין
הציצית קודם
לכן שיהו
שלימים שאם
נתקלקל אחד
מהם הוא ברכה
לבטלה ואם
ירצה להתעטף מיד
בקומו כדי שלא
ילך ד"א בלא
ציצית או שיש
לו ציצית
בחלוקו יכול
ללובשו מיד
בלא ברכה ולכשיטול
ידיו ימשמש
בציצית ויברך
להתעטף בציצית
או אם יתעטף
אח"כ בטלית
אחרת יברך
עליה ויכוין
לפטור גם את
זאת שלבש כבר.
ואם
יש לו כמה
בגדים של ארבע
כנפות כולם
חייבין
בציצית ואם
לבשם כולם בבת
אחת די להם
בברכה אחת ואם
מפסיק ביניהם
צריך לברך על
כל אחת ואחת.
לכן מי שרגיל
להתעטף
בבהכ"נ בטלית
גדול צריך
לברך עליו
אע"פ שבירך על
טלית קטן שלבש
כבר.
ואם
פשט טליתו ולא
היה דעתו
ללובשו מיד
כשחוזר
ולובשו צריך
לברך.
אבל
אם היה דעתו
ללובשו מיד
כגון שפשט
אותו כדי
ליכנס לבית
הכסא בזה אני
מסתפק אם צריך
לברך שיש פנים
לכאן ולכאן
דאיכא למימר
כיון דילפינן
כל התורה
מתפילין
ותפילין כל
אימת דממשמש בהו
מברך פירוש אם
זזו ממקומן
וממשמש בהן
להחזירן
למקומן א"כ כל
שכן הכא שיש
לו לברך מיהו
יש לומר דשאני
התם שזזו
ממקומן ולא
ידע שלא היו
במקומן אבל אם
הזיזן ממקומן
אדעתא
להחזירן מיד
התם נמי לא
היה צריך לברך
ולזה דעתי
נוטה.
והישן
בטליתו בלילה
א"צ לברך עליו
בבוקר:
בית
יוסף אורח
חיים סימן ח
ב
(א) וסדר
עטיפתו פירשו
הגאונים ז"ל
כעטיפת ישמעאלים
שהיא עטיפה
גמורה. נראה
שטעמם מדמברכינן
להתעטף
בציצית
כדאיתא בפרק
בתרא דתוספתא
דברכות (פ"ו
הט"ו) אלמא
עיטוף בעינן
ובפרק אלו
מגלחין (מו"ק
כד.) אמר שמואל
כל עטיפה
שאינה כעטיפת
הישמעאלים
אינה עטיפה
מחוי רב נחמן
עד גובי
דיקנא. ופירש
רש"י מחוי רב
נחמן. עטיפת
ישמעאלים:
גובי דיקנא.
גומות שבלחי
למטה מפיו:
ובעל
העיטור (שער ב
ח"ג) כתב דלא
בעינן כולי האי
אלא כדרך שבני
אדם מתכסין
בכסותן וכו'.
נראה שטעמו
מדאיתא בפרק
אלו מגלחין
דרב פליג עליה
דשמואל ומשמע
דסבירא ליה
דעטיפת הראש
אע"פ שאינה
כעטיפת
הישמעאלים
הוי עטיפה
וקיימא לן דבאיסורי
הלכה כרב לגבי
שמואל. ורבינו
הגדול מהר"י
אבוהב ז"ל כתב
שטעמו דלא
בעינן עטיפת ישמעאלים
אלא גבי
אבילות אבל
גבי ציצית
שהתורה חייבה
אותו בכסות
שאדם מתכסה
ככה יהיה החיוב
[ו]נאמר שלשון
להתעטף לשון
כסוי הוא בזה
הענין עכ"ל.
ואחר זמן רב
בא לידי בעל
העיטור וכתוב
בו כלשון הזה
רבותי
הגאונים כתבו
עטיפתה
כעטיפת
הישמעאלים
עטיפה גמורה
ומסתברא לן
דעטיפת
ישמעאלים לא
הוזכרה אלא
לגבי אבילות
דאמר שמואל כל
עטיפה שאינה
כעטיפת הישמעאלים
אינה עטיפה
מחוי רב נחמן
עד גובי דיקנא
פירוש צריך
לכסות פיו
והתם הוא
דכתיב (יחזקאל
כד יז) לא תעטה
על שפם מכלל
דכולי עלמא
מחייבי ובמצורע
כתיב (ויקרא
יג מה) על שפם
יעטה ובמנודה
קא מיבעיא לן
(מו"ק טו.) אבל
כולי עלמא לא
מחייבי
בעטיפת הראש
דאם כן יכסה
פיו וכי רבי
יהודה בר
אילעי שהיה
מתעטף
בסדינים
המצוייצים
(שבת כה:) וכן
החתנים מי היו
מתעטפים כל כך
ואף על גב דמברכין
להתעטף כיסוי
דכתיב (דברים
כב יב) אשר
תכסה בה שמנהג
בני אדם שמכסין
בכסותן
והולכין
ועושין
עסקיהם פעמים
בגילוי הראש
פעמים בכיסוי
הראש עכ"ל וזה
מבואר כדברי
רבינו הגדול
ז"ל:
ב
(ב) ומכסה ראשו
שלא יהא
בגילוי הראש.
גם זה מדברי
בעל העיטור
(שם) ונראה
דלאו למימרא
שיכסה ראשו
כדי שלא יהא
בגילוי הראש
לגמרי שאין זה
מענין מצות
ציצית ועוד
דהיאך הלך
לעשות צרכיו וליטול
ידיו בגילוי
הראש אלא
היינו לומר
שאע"פ שראשו
מכוסה דרך
צנועים להטיל
סודר או טלית על
ראשם וכדאיתא
בשלהי פרק קמא
דקדושין (כט:) משתבח
ליה רב חסדא
לרב הונא ברב
המנונא דאדם
גדול הוא א"ל
לכשיבא לידך
הביאהו לידי
כי אתא חזייה
דלא פריס
סודרא א"ל מאי
טעמא לא פריסת
סודרא א"ל דלא
נסיבנא ופירש
רש"י דלא פריס
סודרא כדרך
הנשואין שהיו
רגילין לכסות
ראשם עכ"ל
ופשיטא שלא
היו הבחורים
הולכים
בגילוי ראש
ממש אלא ודאי
היינו סודר או
טלית שפורסין
על הראש
לצניעות ולפי
שכיסוי זה מכניע
את לב האדם
ומביאו לידי
יראת שמים
וכדאיתא בסוף
מסכת שבת (קנו:
וע"ש) דאמרה
ליה אימיה לרב
נחמן בר יצחק
כסי רישך כי
היכי דתיהוי
עלך אימתא
דשמיא לכך כתב
שיכסה ראשו
בטליתו כדי
שלא יהא
בגילוי ראש
מסודר או טלית
שדרך ליתן על
כסוי התחתון
שבראש. ואפשר
דהכי קאמר
יכסה ראשו בענין
שלא יהא
בגילוי ראש
מטלית של מצוה
שצריך שיכסה
ראשו בציצית
לקיים מצות
ציצית מן
המובחר:
שולחן
ערוך אורח
חיים סימן ח
סעיף ב
סדר
עטיפתו <ב>
כדרך בני אדם
שמתכסים
בכסותם ועוסקים
במלאכתם,
פעמים בכיסוי
הראש פעמים (ג) בגילוי
הראש, [ג] <ג>
ונכון שיכסה
ראשו (ד) ג
בטלית.
משנה
ברורה על
שולחן ערוך
אורח חיים
סימן ח סעיף ב
(ג)
בגילוי הראש -
דאע"ג
דמברכינן
להתעטף כיסוי
הגוף לחודיה
הוי עיטוף
והוא עיקר
העיטוף. ועוברי
דרכים
שמניחין
הטלית כשהוא
מקופל ומשלשלים
סביב צוארם על
כתפיהן [ו] אין
יוצאין ידי חובת
ציצית בזה
דבכה"ג לכו"ע
לאו עיטוף
הוא:
(ד)
בטלית -
שכיסוי זה [ז]
מכניע לב האדם
ומביאו לידי
יראת שמים.
ועיין בט"ז
שדעתו דנכון
שלא יסיר
הכובע הקטן
שעל ראשו בעת
התפילה אף
שהוא מכסה
ראשו בהטלית
ג"כ. וכתב הב"ח
דצריך שיהא
הטלית על ראשו
מתחלת התפלה
עד סופה. ועכ"פ
יעמוד כך
מעוטף [ח]
לפחות כדי
הילוך ד"א.
כתוב בכוונות
האר"י ז"ל היה
מכסה הטלית על
התפילין של
ראש [ט] ועיין
ס"ס כ"ז דעכ"פ
לא יכסה
לגמרי. בשעת
עטיפה מכסה
ראשו בהטלית
עד שיגיע [י] עד
פיו ומשליך כל
הארבע ציציות
[יא] לצד שמאל
כדי הילוך ד"א
ואח"כ יסיר
העטיפה עד
שהש"ר יהיה
נראה קצת וכנ"ל
ויעמיד כ"א מהציצית
על מקומה
וכדאיתא
בסעיף ד' וזהו
העטיפה שיוצאין
בה לכו"ע ולא
כמו שנוהגין
איזה אנשים
שמושכין
הטלית על עצמן
עד שמגיע הראש
לחצי אורך
הטלית
ומתעטפין בו
דזהו איננו
נקרא עטיפה
עיין במ"ק כ"ד
ע"א. משמע
בגמרא שבחור
[יב] לא היה
מכסה ראשו
בטלית אפילו
הוא ת"ח:
בית
יוסף אורח
חיים סימן ח
ג,
ו (א) ודרך
העטיפה רחבה
לקומת איש. גם
זה מלשון בעל
העיטור (שם)
כלומר מפני
שדרך עיטוף כך
הוא. ומלשון
זה יש ללמוד
דטלית קטן
שלנו לא נפקינן
ביה ידי חובת
ציצית שהרי
אין רחבו לקומת
איש. וכתב
רבינו הגדול
מהר"י אבוהב
ז"ל ומיהו
מאחר שכתב
רבינו בסמוך
שאם יש לו
ציצית בחלוקו
יכול ללבשו
מיד וכו' יש
ללמוד שהוא
סובר דשפיר
נפקינן בהני
טליתות קטנים
ידי חובת ציצית
דכל בגד שיש
לו ארבע כנפות
חייב בציצית
ומה שכתב ודרך
העטיפה רחבה
לקומת איש
שרוצה לומר רוחב
הבגד לקומת
איש לא אמר זה
אלא על צד
היותר טוב לא
לעכב ע"כ.
ואפשר דהכי
קאמר דרך
העטיפה רחבה
לקומת איש
ונמצא ששתי
ציציות
נופלים לו מצד
ימין ושתים
מצד שמאל
וצריך שיחזיר
שתי הציציות
לפניו ושתים
לאחוריו
ובטלית קטן
ממילא הם שתי
ציציות לפניו
ושתים לאחריו ומשום
הכי נקט רחבה
לקומת איש
משום דבהאי
גונא הוא
שצריך לומר בה
ומחזיר שתי
ציציות לפניו ושתים
לאחוריו:
וכתוב במרדכי
(ה"ק סי' תתקמג)
דהני טליתות
קטנים שלנו
אינם מן
המובחר דלא מיקרי
אשר תכסה בה
ואף ראשו משמע
קצת שצריך
לכסות
מדבעינן בפרק
התכלת (מנחות
מ:) שיעור טלית
שהקטן מתעטף
בו ראשו
[ורובו] וגדול
יוצא בו עראי וכו'
משמע שצריך
שיהא עליו שם
מלבוש ראוי
לכסות לכל
הפחות לקטן
וסימן לדבר
שאנו מברכין
להתעטף
בציצית וכן
באבל עטיפת
הראש ולכך
קורא רבי תגר
על העושין בין
בציצית בין
בלא ציצית כי
רפיא בידיה
משום ספק מעשה
להניח טלית בת
ארבע כנפות
בלא ציצית.
ובעל ארחות חיים
כתב שמצא
בתשובה
שהעושה טלית
כזה ומברך להתעטף
עובר על לא
תשא: ובנמוקי
יוסף (דף פ"ו)
(ציצית יא:)
כתוב לסתור
טענות אלו שמה
שמברכין להתעטף
אפשר שהוא לפי
מנהגם אבל
משורת הדין כל
כסות של ארבע
כנפות חייבת
בציצית ויוצא
בו ממצות
ציצית אע"פ
שאין בו לא
כיסוי ולא
עיטוף דרחמנא
(בגדיכם)
[בגדיהם]
(במדבר טו לח)
וכסותך (דברים
כב יב) קאמר
וכל מלבוש
וכסות במשמע
ואי משום אשר
תכסה בה ההוא
לאו לכיסוי
הגוף או עטיפת
הראש אתא אלא
(מנחות מג.)
לרבות כסות
סומא או בעלת
חמש והרי אמרו
(שם מ:) טלית
שהקטן מתכסה
בה וגדול יוצא
בה עראי שהיא
חייבת ומסתמא
אין בה לגדול
כדי עטיפת
הראש וכיסוי
רוב גופו אלא
ודאי כדאמרן
וכן פשט המנהג
בכל ישראל
לעשות טליתות
קטנים
שלובשין שלא
מיעטו (שם מג.)
מוראיתם אותו
(במדבר טו לט)
אלא כסות לילה
או כסות סומא
ולא כסות שתחת
המקטורן וכן פסק
הרב בעל הלכות
ז"ל ואין
להרהר בזה
עכ"ל וכן
הסכים בעל
העיטור:
ובתרומת הדשן
(סי' מה) כתב בשם
הר"ח אור זרוע
(שו"ת מהר"ח
אור זרוע סי' ד)
שמהר"ם הורה
לברך על טלית
קטן שיש לו
בית הצואר ולובשין
אותו ושאביו
כתב דלא מחייב
דרך לבישה אלא
דרך עיטוף מדמברכין
להתעטף ומהך
דאור זרוע
ראיתי כמה תלמידי
חכמים נהגו
לתלות טלית
קטן ברצועה
בצואר ומונח
כל הטלית
מאחוריהם
למעלה בכתפים
רק שתי ציציות
העליונות
נכפלו לפניהם
על החזה ולדעתם
בדרך זה חשיב
עיטוף ולא
לבוש ונראה
דבאותו דרך
נמי לאו עיטוף
מיקרי דעיטוף
בכל מקום משמע
עטיפת הראש
ובימיהם היו
רגילים בכסות
המכסה הראש
והגוף ולכך
תקנו לברך
להתעטף
בציצית ולדידן
דכל כסות שלנו
רק לכסות הגוף
אין נראה כלל
שתפטר מציצית
דעיטוף לא
כתיבא ולא
רמיזא באורייתא
עד כאן.
והאגור (סי' כח)
כתב בשם מהר"י
מולין (תשו'
מהרי"ל
החדשות סי' ד)
שעל פי אור
זרוע נהגו קצת
לעשות חתיכה
מרובעת
ברצועות אכן
יש לעשות
הכתפים רחבים
מכאן ומכאן
דלא ליתי
אוירא דהאי
גיסא ודהאי
גיסא ומבטל
ליה (עי'
עירובין י:).
ומהר"י קולין
כתב בסימן
קמ"ט שאין
לסמוך על מה
שכתב הר"ח בשם
אביו דלא
מחייב דרך
לבישה אלא דרך
עיטוף שכבר
נהגו כל ישראל
לברך על אותן
טליתות של
ארבע כנפות
עשויות כעין גרוטיא
וגם האגור כתב
בשם מהר"י
מולין על תואר
צורת טלית קטן
לא ראיתי
נוהגין לעשות
בו לולאות אלא
כמנהגינו
בבית הצואר
וכן נהגו
גדולי ארצנו
ולא חשו על
אור זרוע.
ורבינו הגדול
מהר"י אבוהב
ז"ל כתב ג"כ
להעמיד דהני
טליתות קטנים
אף על פי שאין
בהן עיטוף שפיר
נפקינן בהו
ידי חובת
ציצית ובסוף
דבריו כתב
והרוצה לדקדק
במצוה ולקיים
מצות עטיפה בציציות
שלנו יקח
הציצית בשעת
הברכה וישים
אותו על ראשו
רחבו לקומתו
ובזה יצא קצת
ידי חובתו
וכיוצא בזה
כתוב בתרומת
הדשן (שם) וזה
לשונו והנוהג
בטלית שיש לו
בית הצואר
יעשנו קצת גדול
שיוכל לכסות
ראשו ורובו
מאחריו ובשעת
ברכה יעטפנו
על ראשו
ויפשילנו
לאחוריו
ויעמוד כך מעוטף
לפחות כדי
הילוך ארבע
אמות ואחר כך
ימשכנו מעל
ראשו לפניו
שיהיה נתלה
בצוארו בבית
הצואר של טלית
ואם תאמר לפי
דעת אור זרוע אין
שום מצוה במה
שהוא לבוש
ציצית כשהוא
בצוארו יש
לומר דאין
קפידא כל כך
רק על תחלת
חיוב המצוה לא
על שיהוי
המצוה והביא
ראיה קצת
לדבר:
שולחן
ערוך אורח
חיים סימן ח
סעיף ג
[ג*]
(ה) טליתות
קטנים שלנו
שאנו נוהגים
ללבוש, אע"פ
שאין בהם
עיטוף, (ו) <ד>
יוצאין בהם
ידי חובת ציצית,
וטוב להניח
אותו על ראשו
רחבו לקומתו
ולהתעטף בו, ד
ויעמוד כך (ז)
מעוטף לפחות
כדי הילוך ד'
אמות, (ח) ה
ואח"כ ימשכנו
מעל ראשו ו
וילבישנו.
משנה
ברורה על
שולחן ערוך
אורח חיים
סימן ח סעיף ג
(ה)
טליתות קטנים
- והוא שיש בהם
שיעור שהקטן
בן ט' שנים
יתכסה בו ראשו
ורובו וגדול
בן י"ג שנים
עכ"פ לא
יתבייש לצאת
בו באקראי
ברחוב וכדלקמן
בסימן ט"ז ע"ש
במ"ב:
(ו)
יוצאין בהם -
דהאידנא [יג]
כל כסות שלנו
דרך כיסוי הם
ועיטוף לא
רמיזא
באורייתא:
(ז)
מעוטף - כדי
לצאת נמי דעת
הסוברים
דבעינן דוקא
עיטוף. ונראה
דהנוהגין שלא
לברך כלל על
הט"ק רק
פוטרין אותו
בברכת הט"ג
אין צריך כלל
להתעטף בו
ועיין במ"א
ובביאור
הגר"א:
(ח)
ואח"כ - דעיקר
הקפידא בעת
לבישה:
בית
יוסף אורח
חיים סימן ח
ד
ומחזיר שתי
ציציות לפניו
ושתי ציציות
לאחריו וכו'.
גם זה מדברי
בעל העיטור
(שם) וכן כתוב
ברוקח (סוף סי'
שסא) וכתב
דאיתא במדרש
(אבכיר הובא בילקוט
פרשת בשלח)
בפסוק (שמות
יד כב) והמים
להם חומה
שהכריז
גבריאל למים
שאחריהם
הזהרו שעתידין
להשליך כנף
ציצית וקשר של
תפילין לאחריהם
ובהגהת
מיימון סוף
הלכות ציצית
(פ"ג אות כ)
מייתי
ירושלמי
דקאמר גבי קטן
לא סוף דבר
להתעטף אלא
שיודע להשליך
שתי כנפות
לאחריו:
שולחן
ערוך אורח
חיים סימן ח
סעיף ד
מחזיר
שתי (ט) [ד]
ציציות לפניו,
ושתים לאחריו,
כדי שיהא
מסובב במצות.
משנה
ברורה על
שולחן ערוך
אורח חיים
סימן ח סעיף ד
(ט)
ציציות - [יד]
נהגו לעשות
עטרה מחתיכת
משי לסימן
שאותן ציצית
שלפניו יהיו
לעולם לפניו
כמ"ש חז"ל קרש
שזכה בצפון
היה לעולם
בצפון ובכתבי
האר"י ז"ל כתב
שלא היה האר"י
ז"ל מקפיד ע"ז:
בית
יוסף אורח
חיים סימן ח
ו
(ב) ויברך
להתעטף
בציצית.
בתוספתא
דברכות פרק
בתרא (הט"ו)
ועיין בסימן
כ"ב: ולענין
טלית קטן כתוב
בכלבו (סי' כב)
שאין מברכין
עליו להתעטף בציצית
אלא על מצות
וגם בנמוקי
יוסף (ציצית
יב.) כתוב
שנהגו שלא
לברך עליו
להתעטף אלא
נהגו לברך על
מצות ציצית
ואין לבטל
המנהג עכ"ל
ורבינו הגדול
מהר"י אבוהב
ז"ל הקשה
דכיון דקיימא
לן (פסחים ז:)
דעל לשעבר
משמע וקיימא
לן (שם) דכל המצות
מברך עליהן
עובר לעשייתן
היאך יברך על
מצוה זו על
וכן כתב האגור
(סי' כח) בשם
מהר"י מולין (תשו'
מהרי"ל סי' י)
שיש מברכין על
טלית קטן להתעטף
וכן משמע באורח
חיים ואין
לחוש אם יש בו
עיטוף כי נוסח
הברכה היא כמו
לישב בסוכה
וכהנה רבות
עכ"ל ומה שכתב
שבאורח חיים
משמע שמברכין
על טלית קטן
להתעטף הוא
ממה שכתב
בסמוך שאם יש
לו ציצית בחלוקו
יכול ללבשו
מיד וכו'
ויברך להתעטף
בציצית:
שולחן
ערוך אורח
חיים סימן ח
סעיף ו
על
טלית קטן יכול
לברך להתעטף,
אע"פ שאינו
מתעטף (טז) <ו>
אלא לובשו.
הגה: וי"א
שמברכין עליו:
[ז] <ז> על מצות
ציצית, וכן
נוהגין (יז)
ואין לשנות (כל
בו סי' כ"ב ונ"י
בה"ק דף פ"ו
ע"ב).
משנה
ברורה על
שולחן ערוך
אורח חיים
סימן ח סעיף ו
(טז)
אלא לובשו -
והברכה הוא
להתעטף כי [כג]
נוסח הברכה כך
הוא כמו לישב
בסוכה:
(יז)
ואין לשנות -
היינו בט"ק
שלנו שאין
מתעטפין בו
אבל בט"ק
שמתעטף בו
כמבואר בס"ג
[כד] יכול לכתחלה
לברך להתעטף
ובדיעבד [כה]
אם בירך בכל ט"ק
להתעטף או
שבירך על ט"ג
על מצות ציצית
יצא. ודע דאין
לברך על ט"ק עד
שיהיה עכ"פ
[כו] ארכו ג' רבעי
אמה לכל צד
ונקב בית
הצואר אין
עולה מן המנין
וגם שיהיה
פתוח רובו
ואנשי מעשה
נוהגין אמה
מלפניהם ואמה
מלאחריהם
ועיין במ"ב
ובה"ל בסימן
ט"ז מה שכ' עוד
מענין זה:
בית
יוסף אורח
חיים סימן ח
יא
ומתוך מה שאמר
רבינו או שיש
לו ציצית
בחלוקו. נראה
שדרך טלית קטן
ללבשו תחת
בגדיו אבל ממה
שאמר בסימן
כ"ד כי עיקר
מצותה על
זכירת המצות
ובכל שעה ובכל
רגע צריך [לכך]
נראה שעיקר
מצות טלית קטן
ללבשו [על
בגדיו] כדי
שתמיד יראהו
ויזכור המצות
וכך כתב נמוקי
יוסף (ציצית
יב.) בשם
הריטב"א:
שולחן
ערוך אורח
חיים סימן ח
סעיף יא
עיקר
מצות טלית
קטן, ללובשו
(כה) [יא] על
בגדיו, כדי
שתמיד (כו)
יראהו יג
ויזכור המצות.
משנה
ברורה על
שולחן ערוך
אורח חיים
סימן ח סעיף
יא
(כה)
על בגדיו -
ובכתבים איתא
דט"ק תחת
בגדיו וכתב
המ"א דעכ"פ
צריך שיהיו
הציצית מבחוץ
ולא כאינך
שתוחבין אותן
בהכנפות. אך
האנשים שהולכים
בין העכו"ם
יוצאין בזה
ומ"מ בשעת
הברכה יהיו
מגולין ד"א:
(כו)
יראהו - כמה
דכתיב וראיתם
אותו וזכרתם
וגו' ואותן
האנשים
המשימין
הציצית
בהמכנסים שלהם
לא די
שמעלימין
עיניהם ממאי
דכתיב וראיתם
אותו וזכרתם
וגו' עוד
מבזין הן את
מצות הש"י ועתידין
הן ליתן את
הדין ע"ז ומה
שאומרין
שהולכים בין
הנכרים לזה
היה די שישימו
הציצית בתוך הכנף
ואלו היה להם
איזה דורון
ממלך ב"ו
שחקוק עליו שם
המלך כמה היו
מתקשטין בו
לפני האנשים תמיד
וק"ו בציצית
שמרמז על שם
ממ"ה הקב"ה
וכדלקמן
בסימן כ"ד ס"ה
כמה מתכבד
האדם הנושא
שמו עליו
ואמרו חז"ל
הזהיר במצות
ציצית זוכה
ורואה פני
השכינה ומשמע
מן הכתובים
דהיהודים
שישארו לעת קץ
יהיו
מצויינים
במצוה זו כמה
דכתיב ובאו
עשרה אנשים
מכל לשונות
הגוים והחזיקו
בכנף איש
יהודי וגו'
ואמרו חז"ל
ע"ז כל הזהיר
במצות ציצית
זוכה ומשמשין
לו שני אלפים
ושמונה מאות
עבדים וכו':
בית
יוסף אורח
חיים סימן ח
יב,
יג ואם יש לו
כמה בגדים של
ארבע כנפות
כולם חייבים
בציצית ואם
לבשם בבת אחת
די להם בברכה אחת
ואם מפסיק
ביניהם צריך
לברך על כל
אחת ואחת. זה
דבר פשוט
בעיני
ובארחות חיים
(ציצית סי' ד) מצאתי
שיש אומרים
שאין צריך
להטיל אלא
בעליון עד כאן
ואני אומר
דסברא דחויה
היא זו ולית דחש
לה. ומיהו מה
שכתב שאם לבשם
בבת אחת די
להם בברכה אחת
נראה דהיינו
דוקא כשהיה
בדעתו מתחלה
על כולם אבל
אם לא היה
בדעתו מתחלה
על כולם צריך
לברך על כל
אחת ואחת
אפילו לבשם זה
אחר זה וכן
כתב האגור (סי'
ז) בשם הרשב"א
(שו"ת ח"ז סי'
תיז):
ומ"ש
לכן מי שרגיל
להתעטף בבית
הכנסת בטלית גדול
וכו'. בפרק
התכלת (מג.) רב
יהודה רמא
תכלתא לפרזומא
דאינשי ביתיה
ומברך כל צפרא
להתעטף ופריך
מדרמא סבר
מצות עשה שלא
הזמן גרמא היא
אמאי מברך כל
צפרא וצפרא
כלומר דכיון
דלילה נמי זמן
ציצית לא היה
לו לברך אלא
פעם ראשונה
ומכאן ואילך
כחד יומא
אריכא דמי דהא
אין לילה
מפסיקו ומשני
סבר לה כרבי
דאמר תפילין
כל זמן שמניחן
מברך עליהם אי
הכי כל שעתא
נמי רב יהודה
איניש צניעא
הוה ולא שרי
לגלימיה כולי
יומא ופריך
ומאי שנא
מצפרא ופירש
רש"י ומאי שנא
מצפרא ליבריך
כשהוא עומד
ומתעטף בה באשמורת
קודם היום
ומשני כי משנה
מכסות יום לכסות
לילה ופירש
רש"י שתי
טליתות
מצוייצות היו
אחת ליום ואחת
ללילה וכתב
הרא"ש (ציצית
סי' כ) וקשה לי
אמאי מברך
בצפרא גם בערב
היה צריך לברך
כשמתעטף טלית
של לילה והוי
ליה למימר
ומברך צפרא
ופניא וצריך
לומר דטלית של
לילה לא היה פושטו
ביום אלא
מתעטף
בגלימתו על
טלית של לילה ורוב
פעמים לא היה
פושטה אף
בלילה הלכך לא
פסיקא ליה
למימר דמברך
בפניא ומכאן
יש ראיה דאדם שהוא
לבוש טלית קטן
שהוא נושא כל
היום וכשהוא מתפלל
מתעטף [בטלית
גדול] צריך
לברך דחייב
אדם לעשות
ציצית בכל
בגדים שלו שיש
להם ארבע
כנפות וכל חד
וחד [מצוה]
באפי נפשיה
הוא אבל אם
מתעטף בהם בזה
אחר זה בלא
הפסק מברך
ברכה אחת על
שתיהן עכ"ל
וכן כתב רבינו
ירוחם (ני"ט
ח"ב קסט:) וכתב
האגור (סי' כט)
בתחלה נהג מהר"מ
(תשב"ץ קטן סי'
רסד) שלא
להתעטף בטלית
קטן עד צאתו
מבית הכנסת
ואז הפסיק
בדברים בטלים
ולבשו ובירך
אבל ה"ר משה
פרנס כתב שחזר
בו מהר"ם ולבשו
בתחלה ולא היה
מברך עד בואו
לבית הכנסת ונתעטף
בטלית גדול
ונתכוין
להוציא שניהם
וכן הוא באורח
חיים. והא דר"מ
פרנס מצאתי
בתשובה אשכנזית
(תשו' מהרי"ל
סי' י) ומסיים
בה דאפילו משמוש
והסתכלות
בקטן אין צריך
אך דעתו היה
על כל בגדיו
המצוייצות אשר
לבוש. עד כאן:
ובתרומת הדשן
(סי' מה) לא הביא
אלא מה שנהג
הר"מ בתחלה
שכתב וזה
לשונו העתיק אחד
מן הגדולים
מתשובת הר"ח
אור זרוע (סי' א)
וזה לשונו אם
סח בין טלית
קטן לטלית
גדול הוי הפסק
וצריך לחזור
ולברך ומהר"ם
שלא הלך בקטן
לבית הכנסת
אלא כשחזר
לביתו בירך
עליו נראה
טעמו לפי
שלפעמים לא
היה צריך
להסיח בין
הטליתות וגם
לא היה רשאי
להסיח את עצמו
בלא צורך
לחייב את עצמו
בברכה כיון
שיכול לפטור
בברכה אחת ואז
היה מסתפק אם
יברך על הגדול
הלכך היה
ממתין אחר
התפלה עד שהיה
צריך להסיח
ובאשר"י (שם)
כתב מכאן יש
ראיה דאדם
הלבוש טלית
קטן שהוא נושא
כל היום
וכשהוא מתפלל
מתעטף בטלית
גדול צריך
לברך אבל אם
מתעטף בזה אחר
זה בלי הפסק
מברך ברכה אחת
על שתיהן
והשתא אם באנו
להשוות דברי
מהר"ם ואשר"י
צריך לומר דהא
דכתב אשר"י
בזה אחר זה
בלי הפסק לאו
דוקא אלא רוצה
לומר בלי היסח
דעת כדכתב
מהר"ם והיה
נראה לומר
דדוקא בעודו
לבוש בטלית
אחת אינו חייב
לברך על השני
אלא אם כן
הסיח דעתו בין
זה לזה אבל
פושט את זה
ורוצה ללבוש
אחר מתחייב
אפילו לא הסיח
דעתו אמנם
לשון הר"ח
דלעיל לא משמע
הכי דכתב היה
ממתין עד אחר
התפלה עד שהיה
צריך להסיח
משמע שאם לא
היה מסיח אף
על גב דמסתמא
כבר פשט הטלית
הגדול
ביציאתו מבית
הכנסת ואפילו
הכי אי לא
הסיח לא הוה
אמרינן דכיון
דפשט טלית
הראשון אזלא
לה ברכה דידיה
ולא מיפטר בה
טלית שני אלמא
בהיסח דעת
תליא מלתא
עכ"ל. ולי דברי
הרא"ש ורבינו
ורבינו ירוחם נראין
כפשטן דכל
שמניח טלית
קטן בביתו
וטלית גדול
בבית הכנסת
צריך לחזור
ולברך דהליכה
מביתו עד בית
הכנסת חשיב
הפסק:
שולחן
ערוך אורח
חיים סימן ח
סעיף יב
אם
יש לו כמה
בגדים של ארבע
כנפות, (כז)
כולם חייבים
בציצית, ואם
לבשם כולם בלא
הפסק, והיה
דעתו מתחלה על
כולם, לא יברך
אלא ברכה א'. [יב]
אם (כח) מפסיק
ביניהם, יד
צריך לברך על
כל אחת ואחת.
וה"ה * טו <י> אם
(כט) לא היה
בדעתו מתחלה
על [יג] כולם, (ל) הוי
כמפסיק
ביניהם. הגה:
וכן (לא) טז אם
פשט הראשון
קודם שלבש
השני, צריך
לחזור ולברך
(ת"ה סימן מ"ה).
משנה
ברורה על
שולחן ערוך
אורח חיים
סימן ח סעיף
יב
(כז)
כולם חייבין -
ר"ל אם לובשם
כולם אבל אם
מונחים
בתיבתו
פטורין דקי"ל
ציצית חובת
גברא ולא חובת
מנא כדלקמן
בסימן י"ט:
(כח)
מפסיק ביניהם
- היינו בהפסק
גדול שהוא בכלל
היסח הדעת אבל
בשהיית זמן מה
פסק המ"א
ושארי אחרונים
לקמן בסימן
ר"ו דשתיקה לא
חשיבא הפסקה
בדיעבד
ואפילו אם שהה
הרבה יותר
מכדי דיבור.
ואם שח ביניהם
אם היה הדיבור
[לט] לצורך
לבישה כגון
שאמר תנו לי
בגד ללבוש
וכה"ג פשיטא
דאין צריך
לחזור ולברך
אבל אם לא היה
לצורך לבישה
יש דיעות בין
הפוסקים ודעת
המחבר לקמן
בסעיף י"ג
ומ"א והרבה מן
האחרונים
[עיין בש"ך
יו"ד בסימן
י"ט סק"ז]
כהפוסקים
דאפילו שיחה
בעלמא ג"כ הוי
בכלל הפסק
לענין זה אבל
[מ] יש מן
האחרונים
שפוסקין
דכיון דיש
שסוברין בזה
דאין צריך
לחזור ולברך
דהוי כמו שסח
באמצע סעודה
מוטב שלא
להכניס בספק
ברכה וכן הסכים
הפמ"ג לכן
יזהר כל אדם
שלא לסוח ואם
דיבר אין חוזר
ומברך וכ"ש
[מא] שיזהר שלא
להפסיק הפסק גדול
דאסור לגרום
ברכה שאינה
צריכה
וכדלקמן בסימן
רט"ו:
(כט)
לא היה בדעתו -
ר"ל שלא היה
בדעתו בפירוש
רק [מב] שבירך
סתמא:
(ל)
הוי כמפסיק -
מדסתם משמע
דמיירי אפילו
היו [מג]
מונחים לפניו
כל הבגדים של
הארבע כנפות
בשעת הברכה
ואפ"ה צריך
לחזור ולברך
דמיירי שהוא רגיל
רק ללבוש אחת
וע"כ בסתמא
אין עולה
הברכה לכולם
דהוי כנמלך
אא"כ היה דעתו
עליהם בפירוש.
וה"ה אם בירך
על ט"ק על מצות
כמנהגנו ולקח
מיד הט"ג אם
היה דעתו
בפירוש לפטור
בעל מצות אין צריך
לחזור ולברך
[מד] ובסתמא
חוזר ומברך
דבסתמא אין
דעתו בעל מצות
כ"א על ט"ק אך
מ"מ לכתחלה [מה]
בודאי יש לזהר
שלא לברך על
ט"ק אם דעתו
ללבוש תיכף
הט"ג משום גרם
ברכה שאינה
צריכה. אם לבש
טלית בלא
בדיקה ומצא
אותו פסול או
שנפסלו
ציציותיו
אח"כ ולובש טלית
אחר [מו] צריך
לברך פעם אחרת
אם לא שהיה
בדעתו בפירוש
בשעת ברכה על
כל מה שילבש
אח"כ:
(לא)
אם פשט -
האחרונים [מז]
חולקין ע"ז
וס"ל דהפשיטה
לא הוי הפסק
לכו"ע ואינו
דומה למש"כ
המחבר בסעיף
י"ד דהפשיטה
הוי הפסק דהתם
לא היה דעתו
בשעת ברכה
שיפשיטנו
ויחזור וילבש
אבל הכא היה
דעתו בשעת
ברכה על לבישת
הבגד השני:
שולחן
ערוך אורח
חיים סימן ח
סעיף יג
הלובש
טלית קטן
ומברך עליו,
וכשהולך לבית
הכנסת מתעטף
בטלית גדול,
צריך (לב) לברך
עליו, (לג) <יא>
דהליכה מביתו
לבית הכנסת *
(לד) יז [טו]
חשיבא הפסק.
ואם מתפלל (לה)
בתוך ביתו, * אם
היה דעתו מתחלה
גם על טלית
גדול ולא
הפסיק
בינתיים
בשיחה או
בדברים אחרים,
אינו צריך
לחזור ולברך.
משנה
ברורה על
שולחן ערוך
אורח חיים
סימן ח סעיף
יג
(לב)
לברך עליו -
אפילו אם תיכף
הלך לבהכ"נ
ולא הסיח דעתו
בינתיים כלל:
(לג)
דהליכה - [מח]
והאחרונים
הסכימו דעצם
הליכה לא חשיב
הפסק ואעפ"כ
כתבו דצריך
לברך על הט"ג [מט]
משום שינוי
מקום ולפ"ז
ה"ה אם כשיצא
מביתו חזר מיד
לביתו ולבש שם
הט"ג ג"כ צריך
לברך עליו אף
דהיה דעתו גם
על הט"ג בשעת
ברכה דהוי
כדברים שאין
טעונין ברכה
לאחריהם דשינוי
מקום הוי הפסק
כמ"ש סימן
קע"ח ועיין
בס"ק שאחר זה:
(לד)
חשיבה הפסק -
והח"א חשש
לדעת הסוברים
דשינוי מקום
לא הוי הפסק
בזה ע"כ החמיר
שלא לברך אם
לא שהיה
הבהכנ"ס רחוק
מביתו או שלא
היה דעתו בשעת
ברכה גם עליו
או שהסיח דעתו
ביניהם:
(לה)
בתוך ביתו -
אפילו אם [נ]
הט"ק לבש בחדר
זה והט"ג בחדר
אחר דשינוי
מקום לא הוי
מחדר לחדר כיון
דהיה דעתו לזה
וכדלקמן
בסימן רע"ג
סוף ס"א ומש"כ
בשיחה הוא
אפילו [נא]
תיבה אחת.
ועיין לעיל
בס"ק כ"ח במה
שכתבנו בשם
האחרונים
לדינא:
ביאור
הלכה על שולחן
ערוך אורח
חיים סימן ח
סעיף יג
*
חשיבה הפסק -
עיין במ"ב
שכתב והח"א
וכו' דע דמדברי
הט"ז משמע ג"כ
דסובר שאין
שינוי מקום
הפסק בזה וכן
הגר"א
בביאוריו כ'
כהט"ז אך
לדבריו לכאורה
יהיה הדין ג"כ
בקידוש מהני
דעתו אפי' מבית
לבית אחר
והש"ע לא כ' כן
לקמן בסי' רע"ג
סעיף א' אפי'
לדעת הי"א
ובנשמת אדם
מיישב בדוחק
ומחלק ביניהם
וצ"ע:
*
אם הי' דעתו -
לכאו' אפי' לא
הי' דעתו לזה
בפי' רק בסתמא
כיון דרגיל
ללבוש אותו
בכל יום הוי
כאילו היה
דעתו לזה
וכנ"ל ובשלמא
לדעת הרמ"א
שפסק לעיל דעל
ט"ק יברך על
מצות ציצית
אתי שפיר דבסתמא
אין מכוין
בברכה זו גם
על ט"ג כמו
שכתב הפמ"ג
והעתקנוהו
במ"ב אבל לדעת
המחבר שפסק
לעיל בס"ו
דיכול לברך
להתעטף א"כ
ממילא קאי
הברכה גם על
הט"ג וכמו
לענין שחיטה
ביו"ד סי"ט
בהיו לפניו
כמה עופות אף
דבירך על אחד
שלקחו בידו מסתמא
עולה הברכה
לכולם וע"כ
אנו מוכרחין
לומר דמיירי
כאן שלא היה
הט"ג לפניו
בשעת ברכה.
ולפלא על
מפרשי הש"ע
שלא ביארו כ"ז:
טור
אורח חיים
סימן ח
הלכות
ציצית:
ומיד
אחר נטילת
ידיו יתעטף
בציצית מעומד
וסדר עטיפתו
פירשו
הגאונים
כעטיפת
ישמעאלים שהיא
עטיפה גמורה
ובעל העיטור
כתב דלא בעינן
כולי האי אלא
כדרך בני אדם
שמתכסין
בכסותן ועסוקין
במלאכתן פעמי'
בכיסוי הראש
ופעמים בגילוי
הראש.
ודרך
העטיפה רחבה
לקומת האיש
ומחזיר ב'
ציציות לפניו
וב' ציציות
לאחריו שיהא
מסובב במצות
ומכסה ראשו
שלא יהא
בגילוי הראש
ויברך להתעטף
בציצית.
ונקראת
ציצית על שם
החוטין
הנפרדין ממנה
כדכתיב
ויקחני
בציצית ראשי
ועל כן צריך
להפרידם זה
מזה ויכוין
בהתעטפו
שצונו המקום
להתעטף כדי
שנזכור כל
מצותיו
לעשותם.
ואם
ירצה להתעטף
מיד בקומו כדי
שלא ילך ד"א בלא
ציצית או שיש
לו ציצית
בחלוקו יכול
ללובשו מיד
בלא ברכה
ולכשיטול
ידיו ימשמש
בציצית ויברך
להתעטף
בציצית או אם
יתעטף אח"כ
בטלית אחרת
יברך עליה
ויכוין לפטור
גם את זאת
שלבש כבר.
לכן
מי שרגיל
להתעטף
בבהכ"נ בטלית
גדול צריך לברך
עליו אע"פ
שבירך על טלית
קטן שלבש כבר
ואם פשט טליתו
ולא היה דעתו
ללובשו מיד
כשחוזר ולובשו
צריך לברך אבל
אם היה דעתו
ללובשו מיד כגון
שפשט אותו כדי
ליכנס לבית
הכסא בזה אני
מסתפק אם צריך
לברך שיש פנים
לכאן ולכאן
דאיכא למימר
כיון דילפינן
כל התורה
מתפילין
ותפילין כל
אימת דממשמש
בהו מברך
פירוש אם זזו
ממקומן
וממשמש בהן
להחזירן
למקומן א"כ כל
שכן הכא שיש
לו לברך מיהו
יש לומר דשאני
התם שזזו
ממקומן ולא
ידע שלא היו
במקומן אבל אם
הזיזן ממקומן
אדעתא
להחזירן מיד
התם נמי לא היה
צריך לברך
ולזה דעתי
נוטה.
בית
יוסף אורח
חיים סימן ח
יד
ואם פשט טליתו
ולא היה דעתו
ללבשו מיד
כשחוזר
ולובשו צריך
לברך אבל אם
דעתו ללבשו
מיד וכו'.
כלומר היכא
דלא היה דעתו
ללבשו מיד דבר
פשוט הוא
שמאחר שהסיח
דעתו צריך
לברך אבל היכא
דהיה דעתו
ללבשו אני
מסתפק אם צריך
לברך. ומקום
הספק הוא משום
דקיימא לן
דהוקשה כל
התורה
לתפילין
כדאיתא בפרק
קמא דקידושין
(לה.) ואמרינן
(סוכה מו.)
בתפילין דכל
אימת דממשמש
בהו מברך
פירוש אם זזו
ממקומן
וממשמש בהן להחזירן
למקומן ואיכא
למימר
כשהסירן
מראשו לגמרי
צריך לברך
במכל שכן דזזו
ממקומן דכיון שהסירן
מראשו לגמרי
אף על פי שהיה
דעתו להחזירן
מיד ראוי לברך
יותר מכשזזו
ממקומן לבד
ולא הוסרו
לגמרי או
דילמא זזו
ממקומן דוקא
הוא דטעון
ברכה לפי שזזו
שלא מדעתו אבל
אם הזיזן ממקומן
אדעתא
להחזירן מיד
אינו צריך
לברך דכל אדעתא
להחזירן מיד
לא חשיבא הזזה
והוא הדין
דבמסירם
לגמרי לא
חשיבא הסרה
וכתב רבינו
שלזה דעתו
נוטה ואם כן
במסיר הטלית
והיה בדעתו
ללבשו מיד
אינו צריך
לברך. זהו
ביאור דברי
רבינו אבל
איני יודע מה
עלה על דעתו
להסתפק בכך
דהא בהדיא
אמרינן פרק
לולב וערבה
(סוכה שם) דרבא
הוה מקדים
וקאי ועייל
לבית הכסא
ונפיק ומשי
ידיה ומנח
תפילין ומברך
וכי איצטריך
זמנא אחריתי
עייל לבית
הכסא ונפיק
ומשי ידיה ומנח
תפילין ומברך
ומשמע ודאי
שהיה מניח
תפילין כל
היום וכשמסיר
אותם כדי
ליכנס לבית
הכסא ודאי היה
על דעת לחזור
ולהניחם מיד
כשיצא ואפילו
הכי היה מברך
והוא הדין
לציצית. וכן
כתב בשבלי
הלקט (ענין
תפלה סי' ה ג.)
וזה לשונו ציצית
אע"ג דלא
אשכחן דמיתסר
בהיסח הדעת
מברך עליה כל
זמן שמתעטף
כדמשמע פרק
התכלת (מנחות
מג.) מעובדא
דרב יהודה
עכ"ל: כתב
האגור (סי' לד)
נשאל מהר"י
מולין על
היוצא מבית
הכנסת ומסיר
טליתו וחוזר
ולובשו אם יש
לו לברך והשיב
דמהר"ם (תשב"ץ
קטן סי' רסג)
הצריך לחזור
ולברך ומהר"ח
חילק היכא
דנשאר עליו
טלית קטן אז
כשחוזר לא יחזור
לברך עכ"ל.
ולכאורה נראה
דבמסיר טליתו
ודעתו ללבשו
מיד מיירי ואם
כן הוא חולק
על רבינו שנטה
דעתו לומר
דאינו צריך
לברך ואפשר
היה לומר
דמהר"ם מיירי
בשלא היה דעתו
להחזירו מיד
ומשום הכי
צריך לברך אבל
אם היה דעתו
להחזירו מיד
לא היה צריך
לברך וכדברי
רבינו אלא
שקשה דאם כן
מאי טעמא
דמהר"ח שחילק
בין נשאר עליו
טלית קטן ללא
נשאר דאטו אם
לבש טלית
בשחרית
והסירו וחזר
ולבשו במנחה לא
יהא צריך לברך
אם נשאר עליו
טלית קטן דמה
לי זה ומה לי
הסירו שלא על
דעת להחזירו
מיד. וכבר כתבתי
בסמוך שנראה
פשוט דאפילו
בדעתו ללבשו מיד
צריך לברך:
שולחן
ערוך אורח
חיים סימן ח
סעיף יד
*
אם פשט טליתו,
אפילו היה
דעתו לחזור
ולהתעטף בו
מיד, (לו) יח <יב>
צריך לברך
כשיחזור
ויתעטף בו.
הגה: * וי"א (לז)
שאין מברכין *
אם היה דעתו
לחזור
ולהתעטף בו
(אגו' סי' ל"ה).
<יג> וי"א (לח)
דוקא כשנשאר
עליו יט [טז]
טלית קטן,
והכי נוהגין
(שם) (עיין לקמן
סימן כ"ה ס'
י"ב).
משנה
ברורה על
שולחן ערוך
אורח חיים
סימן ח סעיף
יד
(לו)
צריך לברך -
אפילו נשאר
עליו ט"ק ואפילו
אם תיכף נתעטף
בו ולא שינה
מקומו כלל
בינתים
דהפשיטה גופא
הפסק הוא בזה
ועיין לעיל
בסימן זה ס"ק
ל"א מה שכתבנו
שם:
(לז)
שאין מברכין -
אפילו אם בעת
הפשיטה לא
נשאר עליו ט"ק
[נב] וכן פסקו
האחרונים.
וטעם הי"א הוא
דכיון דבעת
הפשיטה היה
דעתו תיכף
ללבשו וכן עשה
לא הוי הפשיטה
הפסק. ואפילו
אם שינה מקומו
בינתים כגון
שפשט אותו
ליכנס
לביהכ"ס וכל
כיוצא בזה לא
הוי השינוי
מקום בזה הפסק
כיון שחזר
ולבש אותו
טלית עצמו
ואינו דומה
למה דהסכימו
הפוסקים
בסימן כ"ה
[בסעיף י"ב
ועיין שם במ"ב]
דאם פשט
תפילין אדעתא
ליכנס לבהכ"ס
הוי הפסק ע"י
זה דשאני התם
כיון דבהכ"ס
אסור בתפילין
הוי הפסק גמור
משא"כ בטלית
דמדינא אינו
אסור רק דאינו
נכון לעשות כן
ע"כ לא הוי
הפסק עי"ז. ודע
[נג] דאם בעת
הפשיטה לא היה
דעתו ללבוש
מיד רק אחר
איזה זמן אף
שאח"כ חזר ונתעטף
בו מיד לכו"ע
צריך לחזור
ולברך ואפילו אם
נשאר עליו ט"ק
דתיכף שפשטו
אזדא לה
המצוה. וה"ה
להיפך אם בעת
הפשיטה היה
דעתו ללבוש
מיד ואח"כ
נשתהא [נד]
איזה זמן
והסיח דעתו גם
בזה לכו"ע
צריך לחזור
ולברך אפילו
אם נשאר עליו
ט"ק:
(לח)
דוקא כשנשאר -
האחרונים
פסקו כהי"א
הזה אך [נה]
דמסקי דהי"א
הזה לא איירי
רק כשפשט
הטלית היה
בסתמא לכן
אמרינן דאם
נשאר עליו ט"ק
עדיין לא הסיח
דעתו מן המצוה
ובאם לאו
מסתמא הסיח דעתו
אבל אם היה
דעתו בפירוש
לחזור וללבשו
מיד אין צריך
לחזור ולברך
כשלובשו מיד
אפילו אם לא נשאר
עליו ט"ק וכן
להיפך לא מהני
הט"ק וכמו שכתבנו
למעלה. ונראה
דאם פשט אותו
בתוך התפלה אפילו
בסתמא הוי כמו
שפשט אותו על
דעת לחזור וכן
אם קיפלו
והניחו בתוך
כיסו הוי כמו
שפשט אותו
בפירוש ע"ד
שלא לחזור:
בית
יוסף אורח
חיים סימן ח
טו
וכתוב בנמוקי
יוסף (ציצית
יב.) בשם
הריטב"א שאם
נפלה טליתו
שלא במתכוין
וחוזר ולובש
ומתעטף יש
אומרים שאינו
צריך לחזור
ולברך וכן שמעתי
בשם ה"ר יונה
אבל מורי היה
אומר שאף בזו
חוזר ומברך
ונראה לי
כדבריו עכ"ל
ודעת רבינו כדברי
האומר שחוזר
ומברך דהא
יליף מתפילין
ותפילין כל
היכא דזזו
ממקומן שלא
במתכוין מברך
עלייהו וכן
כתבו תלמידי
ה"ר יונה בסוף
פרק קמא דברכות
(ו. ד"ה ואמר)
גבי ברכת
התורה שקבלה
ביד ה"ר יונה
מרבותיו
שאפילו נפל
הציצית ממנו
ולקחו מיד
ונתעטף בו
שמברך עליו
ואף על פי שלא
נתכוין
להסירו מעליו
עכ"ל והיכא
דנפל רוב
הטלית מעליו
נראה דהוי
כאלו נפל כולו
ואפשר שכל שלא
נפל כולו אינו
צריך לברך
כדאשכחן גבי
תפלה דשאני לן
בין נפל כולו
לנפל מקצתו כמבואר
בסימן צ"ז וזה
נראה יותר:
ומה
שכתב רבינו
כגון שפשט
אותו כדי
ליכנס לבית
הכסא. לא
שצריך לפשטו
שהרי כתב
רבינו בסימן כ"א
שמותר ליכנס
בו לבית הכסא
אלא מיירי
כגון שהוא
מעוטף באופן
שאינו יכול
לעשות צרכיו
עד שיפשוט
טליתו:
שולחן
ערוך אורח
חיים סימן ח
סעיף טו
אם
כ נפלה טליתו
(לט) שלא
במתכוין, <יד>
וחוזר ומתעטף,
(מ) צריך לברך.
והוא שנפלה
כולה, אבל אם
לא נפלה כולה,
(מא) אע"פ [יח]
שנפלה רובה,
אינו צריך לברך.
משנה
ברורה על
שולחן ערוך
אורח חיים
סימן ח סעיף
טו
(לט)
שלא במתכוין -
אפילו למה
דפסקינן
דבהסיר טליתו
ע"ד להחזירו
אין צריך לברך
בזה גרע יותר דהא
[נו] נפלה בלא
דעת ואזדא לה
מצותה ואפילו
[נז] נשאר עליו
ט"ק לא מהני:
(מ)
צריך לברך -
אפילו אם [נח]
לובשו ואם נפל
ממנו באמצע
תפלת י"ח
והחזירוהו
אחרים עליו [נט]
כשיסיים תפלת
י"ח ימשמש
בציצית ויברך:
(מא)
אע"פ שנפלה
רובה - הט"ז
וא"ר חולקין
על זה וגם
הגר"א מצדד
לדברי הט"ז.
ולכו"ע אם נפל
מעל כל הגוף
אע"פ שנשארת
בידו [ס] צריך
לברך דאזדא לה
מצותה שעיקר
מצות עיטוף
הוא בגוף. אם
בירך על הטלית
ונפל מידו
קודם שנתעטף
בו והגביהו ולבשו
[סא] אין צריך
לברך שנית.
ואפילו נפסלו
אז ציציותיו
והיה לו ציצית
מזומנים
ותקנם מיד [סב]
א"צ לברך שנית
דכיון שעדיין
לא עשה מצותו
לא הסיח דעתו
[כמו בתפילין
לקמן בסימן
כ"ה סי"ב עי"ש
בט"ז סקי"ב]
ומי שלקח טלית
להתעטף בו
והתחיל לברך
עליו וקודם
שסיים הברכה
לקחוהו ממנו ותפילין
לפניו יכול
לסיים הברכה
אקב"ו להניח
תפילין ויוצא
בזה [הלק"ט סימן
קנ"ג והאה"ח
הסכים עמו
להלכה]:
בית
יוסף אורח
חיים סימן כב
א
העושה ציצית
לעצמו מברך
שהחיינו.
בתוספתא דברכות
פרק אחרון
(הט"ו) וכתבוהו
התוספות בפרק התכלת
(מב: ד"ה ואילו)
ובנמוקי יוסף
בהלכות ציצית
(יא: ד"ה אמר רב).
וכתב עליה ואם
לא אמר בשעת
עשיה אומר
בשעת עטיפה
ראשונה דהכי
איתא בסוכה ולולב
כדאיתא
בדוכתייהו
(סוכה מו.). וכן
כתב הרמב"ם
בפרק י"א
מהלכות ברכות
(ה"ט) כל מצוה
שהיא מזמן
לזמן כגון
שופר וכו' וכן
כל מצוה שהיא
קנין לו כגון
ציצית
ותפילין וכו'
וכן מצוה
שאינה תדירה
וכו' כגון
מילת בנו וכו'
מברך עליהם
בשעת עשייתה
שהחיינו ואם
לא בירך על
סוכה ולולב וכיוצא
בהם שהחיינו
בשעת עשיה
מברך עליהם
שהחיינו בשעה
שיוצא ידי חובתו
בהן וכן כל
כיוצא בהן:
ויש לתמוה על
רבינו שכתב
גבי ציצית
שמברך
שהחיינו ולא
כתב כן גבי תפילין
ורבינו הגדול
מהר"י אבוהב
כתב דסבירא
ליה לרבינו
דלא קיימא לן
כההיא תוספתא
אלא אינו מברך
שהחיינו אלא
על מצוה שהיא
מזמן לזמן כדמשמע
ממה שכתב
בהלכות פסח
סימן תל"ב גבי
ביעור חמץ
ומשום הכי לא
כתב בתפילין
שיברך שהחיינו
ומה שכתב
בציצית שיברך
שהחיינו אינו
מטעם המצוה
אלא מטעם קנה
כלים חדשים
(ברכות נד.) וכן
כתב בעל
העיטור (שער
שלישי ח"ב) וזה
לשונו ציצית
לא קביע ליה
זמן ולא
מברכין עליה
שהחיינו
ומסתברא לן
בשעה שקנה
טלית ועושה בו
ציצית מחדש
מברכין
שהחיינו דלא
גרע מכלים
חדשים עכ"ל:
נתעטף
בו מברך
להתעטף
בציצית. גם זה
בתוספתא דברכות
פרק אחרון (שם):
וכתוב בארחות
חיים (הל' ציצית
סי' כה) אם שנים
או שלשה
מתעטפים
בטלית כאחד
כולם מברכין
או אחד יברך
והאחרים יענו
אמן:
שולחן
ערוך אורח
חיים סימן כב
סעיף
א
*
(א) קנה טלית <א>
ועשה בו
ציצית, מברך
שהחיינו, (ב) דלא
גרע א מכלים
חדשים. הגה:
ואם לא בירך
בשעת עשייה,
מברך * (ג) [ב] בשעת
עטוף ראשון
(מיימוני נ"י).
משנה
ברורה סימן כב
(א)
קנה טלית וכו' -
אין להקשות [א]
דהא על כלים
חדשים צריך
לברך בשעת
קנין ולמה כתב
ועשה בו ציצית
די"ל דוקא
כשקונה בגד
שהוא ראוי
ללבוש כמות שהוא
אז מברך מיד
אבל אם קנה
בגד לעשות
ממנו מלבושים
אז לא יברך
אפילו לאחר
שנגמר רק בשעת
לבישה דוקא
דבעינן שעה
מיוחדת או
קנין או לבישה
והכא הלא אינו
ראוי ללבשו
תיכף [ב] דהלא
צריך להטיל בו
ציצית ע"כ
אינו יכול
לברך עליו
בשעת קנין
וכדי לצאת ג"כ
דעת הסוברים
דצריך לברך שהחיינו
על עשיית
המצוה בפעם
ראשונה ע"כ
יברך בשעת
עשיית הציצית
ולא ימתין עד
הלבישה:
(ב)
דלא גרע וכו' -
אבל [ג] אין
מברך שהחיינו
על המצוה כיון
דאינו בא מזמן
לזמן לפ"ז אם
עשה ציצית בבגד
שהיה לו מכבר
אף שלא היה בו
ציצית מעולם אין
צריך לברך
שהחיינו וה"ה
אם עשה תפילין
לעצמו אינו
מברך שהחיינו
ועיין בבה"ל:
(ג)
בשעת עיטוף -
בתחלה ברכת
להתעטף ואח"כ
שהחיינו [פמ"ג
ודה"ח]:
ביאור
הלכה סימן כב
*
קנה וכו' - עיין
במ"ב סק"ב
ועיין בב"י
דכל זה הוא
דעת בעל
העיטור. ודע
דאף דלכתחלה
בודאי יש לנהוג
כן אחרי דדעת
השו"ע ועוד
כמה וכמה
מהאחרונים
דפסקו כן
כהעיטור מ"מ
לאו מילתא
דפסיקתא הוא
דהע"ת והט"ז
פסקו כהרמב"ם
והביאם הא"ר והגר"א
בביאוריו
פוסק ג"כ
כהרמב"ם
דצריך לברך
שהחיינו גם על
תפילין מחדש
[וכ"ז אם עשה
אותם בעצמו
אבל אם קנה
התפילין
מהסופר וכן
לענין הציצית
אם הטילם אחר
בבגדו משמע
מהגר"א שם דאף
לדעת הרמב"ם
אין צריך לברך
שהחיינו אם לא
שקנה עתה
הטלית מחדש
דצריך לברך
מחמת כלים
חדשים] ע"כ
מהנכון
שיכניס עצמו
להתחייב
שהחיינו מצד
אחר ויכוין
לפטור גם את
זה בפרט אם
הוא לובש עתה
התפילין פעם
ראשונה בימי
חייו בודאי
יראה לעשות
עצה זו דיש
פוסקים
שסוברים דעל
כל מצוה שאדם
עושה פעם
ראשונה בימי
חייו יברך
שהחיינו. עיין
בת"ש ביו"ד
בסימן כ"ח ובפמ"ג
שם ובא"ר בסי'
זה. ומהגר"א
בסימן זה משמע
שאינו סובר
כהרוקח בזה:
*
בשעת עיטוף
ראשון - עיין
בפמ"ג שכתב
דלאו דוקא הוא
והראה לעיין
בלבוש בסימן
רכ"ה וכוונתו להא
דס"ג שם דאם לא
בירך בשעת
ראיה ראשונה
יוכל לברך
בשניה וביאר
שם בלבוש הטעם
דהא אכתי יש
עליו חיוב
הברכה עי"ש
וא"כ ה"נ
בענינינו
ולכאורה יפלא
על הפמ"ג אמאי
לא רמז לעיין
במ"א שם דחולק
על ההג"ה שם
והסכים בעצמו
ג"כ שם עמו
עי"ש וי"ל
דכוונתו על
הרמ"א דלפי מה
שכתב שם בהג"ה
דבריו כאן
בהג"ה שכתב עיטוף
ראשון לאו
בדוקא הוא.
ודע עוד
דמדברי הגר"א
שם משמע
דמסכים עם
ההג"ה שם וכן
כתב שם הא"ר דהלכה
כן וא"כ
לכאורה
בענינינו יש
לסמוך בדיעבד
לברך אפילו
אח"כ וכן משמע
לענ"ד מלשון
הרמב"ם
בענינינו
שכתב דאם לא
בירך על סוכה
ולולב וכיוצא
בהן שהחיינו
בשעת עשייה
מברך עליהן שהחיינו
בשעה שיוצא
ידי חובתו
בהן:
בית
יוסף אורח
חיים סימן כה
א,
ו (א) ואחר
שנתעטף
בציצית יניח
תפילין מיד.
מתוך דברי
רבינו נראה
שבתחלה מתעטף
בציצית ואח"כ
מניח תפילין
וכן כתוב
בנמוקי יוסף
בהלכות ציצית
(יב. דיבור
ראשון) דמצות
ציצית ששקולה
כנגד כל המצות
(מנחות מג:)
ראוי להקדים
ועוד שהיא
תדירה יותר
שנוהגת בין
בחול בין בשבת
ויום טוב
ותדיר ושאינו
תדיר תדיר
קודם (ברכות
נא:) וכן מצאתי
לה"ר יונה
בספר היראה
(דפוס אשכול
עמ' קסג) עכ"ל
ואח"כ כתב וזה
לשונו ומכל
מקום אותם שמתעטפים
בטלית גדול
כיון שאין דרך
להתעטף אלא
אחר כל
המלבושים
ושנתנו
מקטוריהם
בראשיהם מצות
תפילין באה
לפניו תחלה ומברכים
עליהם תחלה
לפי שאין
מעבירין על
המצות (פסחים
סד:) ואפילו
אותם שאין
נוהגים אלא בטלית
קטן ראוי
ללבוש אותו על
מלבושיהם
לקיים בו יפה
ולא תתורו
אחרי לבבכם
ואחרי עיניכם
(במדבר טו לט)
עכ"ל ואיני
מבין דבריו
היאך באה מצות
תפילין לפניו
על ידי שלבש
כל מלבושיו
ושנתן מקטורן
בראשו לשאם
יאחר הנחתם
לעטיפת ציצית
יהיה מעביר על
המצות ומה
שכתב בשם ספר
היראה הוא
בטלית קטן אבל
טלית גדול אחר
הנחת תפילין
כתב (שם עמ' קסד)
שמתעטף בו:
וכתב האגור
(סי' פד) בשם ספר
הזוהר שאיסור
גדול מי שמניח
תפילין קודם לבישת
הציצית עכ"ל
ונראה לי שכתב
כן משום דאיתא
בספר הזוהר
בסוף פרשת במדבר
סיני (קכ:)
בשעתא דבר נש
קאים בעי
לדכאה גרמיה
בקדמיתא לבתר
יקבל עליה האי
עול לפרשא על
רישיה פרישו
דמצוה לבתר
אתקשר קישורא
דיחודא דאינהו
תפילין
ושמעתי בשם
גדולי מקובלי
ספרד ז"ל שמי
שאין לו טלית
קטן ודאי יניח
טלית ואח"כ
תפילין אבל מי
שלבש טלית קטן
יניח תפילין
תחלה ואח"כ
יתעטף בטלית
גדול ונותנים
טעם לשבח שהרי
כיון שלבשו
טלית קטן
ואח"כ הניחו
תפילין הרי
כבר קיימו
דברי הזוהר
ואם היו רוצים
לקרות ק"ש
ותפלה בלא
עטיפת טלית
אחר היו רשאים
שהרי כבר מצות
ציצית
ותפילין
עליהם ואם
אח"כ מתעטפים
בטלית אחר או
בכמה טליתות
אינם ענין
למצות תפילין:
ונהגו העולם
להתעטף בציצית
תחלה ולפי
מנהגם
הנותנים כיס
של תפילין והטלית
לתוך כיס אחד
צריכים ליזהר
שלא ישימו כיס
התפילין
למעלה כדי שלא
יפגע בהם תחלה
ויצטרך
להניחם קודם
עטיפת ציצית
כדי שלא יעביר
על המצות
דאע"ג דגבי
תפילין אם פגע
בשל ראש תחלה
יסלקנה ויניח
של יד תחלה
כמו שיתבאר
בסימן כ"ח (ב"י
ד"ה ויניחם)
בסייעתא
דשמיא שאני
התם דכתיב
(שמות יג טז)
והיה לאות על
ידכה והדר
ולטוטפות בין
עיניך
ודרשינן נמי
(מנחות לו.)
מקרא דכל זמן
שבין עיניך
יהיו שתים
ומשום הכי
מוטב שיעביר
על המצוה
משיעבור אמאי
דכתיב
באורייתא אבל
הכא דאין לנו
דמצות ציצית
קודמת אלא
מאסמכתא
בעלמא מוטב
שתדחה אסמכתא
זו משיעביר על
המצוה:
שולחן
ערוך אורח
חיים סימן כה
סעיף א
(א)
אחר שלבש טלית
מצוייץ (ב) [א]
יניח תפלין, *
שמעלין בקודש.
והמניחין כיס
התפלין
והטלית לתוך כיס
אחת, צריכין
ליזהר א * שלא
יניחו כיס
התפילין
למעלה, כדי * (ג)
שלא יפגע בהם
תחלה * (ד)
ויצטרך להניחם
(ה) קודם הטלית
<א> כדי שלא
יעבור על
המצוה. הגה:
מיהו אם
תפילין ב
מזומנים בידו
(ו) ואין לו ציצית,
(ז) ג אין צריך
להמתין על
הציצית, אלא
מניח תפילין
וכשמביאים
טלית, מעטפו
(דברי עצמו).
משנה
ברורה על
שולחן ערוך
אורח חיים
סימן כה סעיף
א
(א)
אחר שלבש וכו' -
ואפילו אם
הטלית אינו
חייב אלא
מדרבנן כגון
שאולה אחר
שלשים יום
וכנ"ל בסימן
י"ד וכל כה"ג
ג"כ יש
להקדימו
לתפילין [ארה"ח]:
(ב)
יניח תפילין -
ומי שאין ידו
משגת לקנות
ציצית
ותפילין
הכריעו [א]
האחרונים
דתפילין
קודמין כי
ציצית הוא רק
מצוה אם יש לו
טלית של ד'
כנפות
ותפילין הוא
חובה ומי
שאינו מניחן
הוא בכלל פושעי
ישראל בגופן
וכדלקמן
בסימן ל"ז.
וכ"ש לענין
לקנות תפילין
מהודרין
וטלית נאה
דתפילין
קודמין לכו"ע
והעולם
נכשלין בזה.
מי שאין ידו
משגת לקנות
ציצית
ותפילין [ב]
אין מחוייב לחזור
על הפתחים כדי
לקנותן אבל מי
שידו משגת אך
סומך על מה
ששואל מאחרים
אחר שיצאו בהן
כתב הב"ח
דעונשו גדול:
(ג)
שלא יפגע - פי'
אפילו לא
יאחוז בהם
בידו רק לפי הושטת
ידו הם מונחין
לפניו תחלה
אין מעבירין עליהם
[ג] וצריך
להקדימן וכל
זה דוקא אם
רוצה להניח
עתה התפילין
אבל [ד] אם
עדיין אין
רוצה להניחם
רק לאחר זמן
לא שייך בזה
אין מעבירין
על המצות:
(ד)
ויצטרך
להניחם - נ"ל
פשוט דאם
מתפלל בביתו ורוצה
להניח טלית
ותפילין
ובתוך חדר
שלפניו מונח
התפילין
ובתוך חדר אחר
מונח הטלית
צריך להניח
תפילין ברישא
כדי שלא יעבור
על המצות אחרי
דהתפלין
מזומנין
לפניו תחלה
ואף שלא נטל עדיין
התפלין בידו
[וראיה מהא
דיומא ל"ג ע"ב
בגמרא וכי
עייל להיכל
וכו' עיי"ש]:
(ה)
קודם הטלית -
ואם עבר
והניחם מידו
ונטל הטלית [ה]
שוב אסור
לעזבו וליטול
התפילין:
(ו)
ואין לו ציצית
- אפילו הוא
הולך בלי ד'
כנפות וכ"ש
לפי מנהגנו
דכל אחד זהיר
בט"ק:
(ז)
אין צריך -
מפני שאין
משהין את
המצוה [ו] אע"פ
שי"ל שיעשה
אח"כ יותר מן
המובחר מצוה
בשעתא חביבא
וכן [ז] בתדיר
ושאינו תדיר
דקי"ל דתדיר
קודם אם אין
התדיר לפנינו
א"צ להמתין:
ביאור
הלכה על שולחן
ערוך אורח
חיים סימן כה
סעיף א
*
שמעלין בקודש
- על האדם קאי
שצריך לילך
מדרגא לדרגא
ולהתעלות
בקדושה כי
מתחלה הוא רק
מכסה את עצמו
בכיסוי של
מצוה וע"י
התפילין הוא
מקשר את עצמו
בקשר היחוד
והקדושה [א"ר
והגר"א וכוון
בזה לתרץ
קושית הש"א
והדגול
מרבבה]:
*
שלא יניחו -
עיין במג"א
שכתב דנ"ל
דאין קפידא בזה
כיון
דהתפילין
עדיין מונחין
בתוך כיסן ומהלבוש
והב"ח והט"ז
סק"י משמע
דאין לחלק בזה
וכ"כ בנשמת
אדם אף
דראייתו נגד
המ"א [מתוספות דיומא
ל"ג ע"ב ד"ה
עבורי מפירוש
רבינו אליהו שמצריך
למשמש תחלה
בשל יד והלא
הש"י על פי
הרוב מכוסה
ואעפ"כ שייך
בזה אין
מעבירין] היא
ראיה חלושה
מאוד דטעם מ"א
הוא כיון
שהתפילין
עדיין מונחין
בתוך כיסן אין
המצוה של
הקשירה מזומנת
לפניו דהלא
צריך לזה
מתחלה ליטלן
מן הכיס משא"כ
התם לענין
משמוש
דהמשמוש הוא
המצוה ואפילו
אם הבית יד של
הכתונת מכסה
את התפילין
שייך ג"כ מצוה
זו ע"כ שייך
בזה אין
מעבירין מ"מ
קשה מאוד להקל
כהמ"א אחרי
דרבים חולקין
עליו. ואפילו
אם אירע לו כן
כשהוא יושב
בבהכ"נ ברבים
ומתבייש עי"ז
מסתפיקנא אם
יש להקל בזה
אחרי דמסיק
בנ"א בכלל ס"ח
וכן משמע
מהפמ"ג במ"ז
סק"ה דדינא
דאין מעבירין
על המצות הוא ד"ת
וכבר פסק
בשו"ע לעיל
סוף סימן י"ג
בהג"ה דד"ת
אין נדחה מפני
כבוד הבריות
בכל גווני אם
לא בגנאי גדול
ולישב בלי
טלית אפילו
זמן ארוך ס"ל
להרמ"א דהוא
רק גנאי קטן
כמ"ש המ"א שם
וכ"ש כאן שהוא
על רגעים
אחדים עד
שיניח הט"ג
ואעפ"כ צ"ע:
*
שלא יפגע וכו' -
עיין במ"ב במה
שכתב פי'
אפילו וכו'
ומקורו מהא
דיומא ל"ג ע"ב
בגמרא וכי
עייל להיכל
וכו' ומשוך
כלפי חוץ וכו'
והנה אף דיש
לדחות קצת
דהכא
שהתפילין
מונחין בתוך
כיס הטלית שעדיין
לא הוציאן מן
הכיס קיל טפי
ואפילו אם נגע
בהן בידיו
מותר לו לסלק
ידו מהן
וליטול הטלית
וכמש"כ הפמ"ג
לדעת המ"א
בא"א אות א'
ובמ"ז אות י'
דלהמ"א מותר
לכתחלה להיות
מונחין בשוה
הש"ר והש"י
בתוך התיק ואף
אם יארע שיפגע
תחלה בהש"ר
יסלקנו מידו
ויטול תחלה
הש"י ואין בזה
משום חשש
דמעביר על
המצות אבל כ"ז
אין שייך לדינא
דהא לדעת
המחבר דנקטינן
כוותיה וכן
פסקו כמעט כל
האחרונים
[הלבוש והב"ח
והט"ז והנ"א
והארה"ח דלא
כמ"א] אין חילוק
בזה שהוא סובר
דאפילו אם
התפלין
מונחין בתוך
כיסן שייך בזה
אין מעבירין.
ובאמת פשוט
הוא לענ"ד דגם
המ"א מודה בזה
ודלא כהפמ"ג
דעד כאן לא
קשרי המ"א אלא
היכא שהתפלין
מונחין בכיס בפ"ע
שלא נגע בהן
כלל בידו רק
ע"י כיס וא"א
להניחן ע"י
כיס משא"כ בזה
שהם ממש בידו
או שלפי הושטת
ידו הם
מזומנין
לפניו תחלה מה
יועיל במה שהם
עדיין בתוך
הכיס וראיה
לדברינו ממ"ש
המ"א בעצמו
לקמן בסימן
כ"ח ס"ק ד'
דמש"כ המחבר
ועליו של יד
פירושו שיתנו
קצת לצד מעלה
הרי דצריך
ליתנו לצד
מעלה כדי
שיפגע בהם תחלה
ולהפמ"ג אין
צריך לזה רק
שיתן סימן
בכריכת הרצועות
כדי שיבחין
בהם בנגיעתו
בם איזו ש"י ואיזו
ש"ר ולא יוציא
הש"ר תחלה
מהתיק וכמ"ש במש"ז
אות י' ויש
ליישב לדידיה
דכוונת הש"ע
כדי שלא ישכח
ויוציא הש"ר
מהתיק ודוחק
ואולי זהו כוונת
הפמ"ג בעצמו
מה שנשאר בצ"ע
מלקמן סימן כ"ח
סק"ד במ"א.
ואולם כ"ז אין
נ"מ לדינא
לדידן דפסקינן
בלא"ה דלא
כמ"א אפילו אם
הם מונחין בתוך
כיסן. היוצא
מדברינו דאם
הושיט ידו
בתוך כיס
הטלית ופגע
קודם בהתפלין
מחויב
להוציאן קודם
ולהניחן משום
אין מעבירין
על המצות וכן
לענין תפלין
יש לו ליזהר
לכתחלה להיות
מונח הש"י קצת
לצד מעלה ולא
בשוה ממש כדי
שלא לפגוע
בתוך הכיס
בהשל ראש
ברישא כדי שלא
יעבור על הדין
דאין מעבירין:
*
ויצטרך
להניחם -
לכאורה יש
לעיין אם פשט
הטלית ותפלין
רק לפי שעה
ודעתו
להחזירם תיכף
דפסקינן לקמן
דאין צריך
לחזור ולברך
ואח"כ בעת לבישה
נזדמן לו
התפלין מקודם
אם מחוייב
להניחן תחלה
דאולי כיון
דלא הסיח דעתו
אפשר כאלו הוא
עוסק עדיין
בהמצוה
ופשיטנא
בעזה"י דאין
לחלק בזה מהא
דיומא ל"ג ע"ב
בתוד"ה עבורי
מפירוש ר"א
שמפרש מימרא
דרבא לענין
משמוש דחייב
למשמש בשל יד
בתחלה מחמת
אין מעבירין
אף דלענין משמוש
קי"ל דאין
לברך על
המשמוש כי לא
נסתלק עדיין
מהמצוה וכ"ש
בענינינו
וא"ל דשם קאי
לפי דינא
דגמרא דבזמנם
היו מברכין על
המשמוש ז"א
דבעל המימרא
דשם הוא רבא
ורבא בעצמו
סבירא ליה
בסוכה מ"ו ע"א
דאין לברך על
המשמוש ואין
לומר דר"א
יסבור כמו
שרוצה הב"י
בסוף הסימן לאמר
לדעת הרמב"ם
דלהכי השמיט
הרמב"ם האי דינא
דמשמוש דס"ל
דדוקא אם
נסתלקו
ממקומן ורוצה
להחזירם דזה
הוא הנחה מחדש
ממש ולא פליגי
כלל רבא ורבנן
דבי ר"א ע"ש
דז"א דע"כ
הר"א לא ס"ל כן
דא"כ ישאר
קושית
התוספות
במקומה כמו
שמקשים על
רש"י דלמה
צריך רבא לאמר
ש"מ מדר"ל
והלא מקרא
נפקא מתחלה
וקשרתם והדר
ולטוטפות אלא
ודאי דלהר"א
ע"כ דרבא ס"ל
דזה לא מיקרי
הנחה או דהר"א
ס"ל דמשמוש
מיקרי אפילו
לא נסתלקו
ממנו וכאידך
פוסקים ואפ"ה
ס"ל לרבא דשייך
בזה אין
מעבירין אלא
ודאי
כדכתבינן דאין
לחלק בזה:
בית
יוסף אורח
חיים סימן כה
ב
והדרך הנכונה
לברך על טלית
קטן ואחר כך
יניח תפילין
של יד ושל ראש
ואז יבוא לבית
הכנסת ויתעטף
בטלית גדול
ובזה יצא ידי
חובת רבי
שמעון בן
יוחאי שכתב
בספר הזוהר
פרשת ואתחנן
(רסה.) שצריך
שיהא לבוש
ציצית
ותפילין
בצאתו מפתח ביתו
לילך לבית
הכנסת [וז"ל]
ומאן דעייל
לבי כנישתא כד
נפיק מתרעיה
ולא תפילין
ברישיה
וציצית בלבושיה
ואמר אשתחוה
אל היכל קדשך
ביראתך קוב"ה
אמר אן הוא
מוראי ודא
אסהיד סהדותא
דשיקרא עד כאן
וכך הם דברי
ה"ר יונה בספר
היראה (עמ' קסב)
שכתב ויהיה לו
טלית קטן
וילבש אותו
מיד בלא ברכה
אם לא רחץ
ידיו ואח"כ כתב
וירחץ בנקיון
כפיו ויברך
מיד על מצות
ציצית בטלית
שלבש אם לא
בירך בהתעטפו
ואח"כ יניח תפילין
ויבוא לבית
הכנסת וישב
במקומו אם יש
לו עוד טלית
יתכסה בו
ויברך להתעטף
בציצית:
שולחן
ערוך אורח
חיים סימן כה
סעיף ב
*
מי שהוא זהיר
בטלית קטן,
ילבשנו ויניח
תפילין (ח) ד
בביתו, וילך
לבוש בציצית
ומוכתר
בתפילין לבית
הכנסת (ט) ה <ב>
ושם יתעטף [ב]
בטלית גדול. הגה:
והעולם נהגו
(י) להתעטף אף
בטלית גדול
קודם, (יא)
ולברך עליו,
ואח"כ מניח
התפילין
והולך לבהכ"נ.
משנה
ברורה על
שולחן ערוך
אורח חיים
סימן כה סעיף
ב
(ח)
בביתו - כדי
שיצא [ח] מפתח
ביתו בציצית
ותפילין וכמו
שהביא הב"י
והד"מ בשם
הזוהר עי"ש
שהוא ענין
גדול. ואם
יודע שילך דרך
מבואות
המטונפות או
שמצויין
נכרים ברחוב
[ט] יניחם בחצר
בית הכנסת ואם
[י] אי אפשר
יניחם בביתו
ויכסם בכובעו
או בידו.
ועיין [יא]
באחרונים
שכתבו במשכים
קודם אור
הבוקר ובא
לבהכ"נ לא
שייך אזהרת
הזוהר דעדיין
לא מטי זמן
חיובא. ומ"מ
כשיאור היום יותר
טוב שיצא לחצר
בהכ"נ וילבשם
שם ויכנס אח"כ
לבהכ"נ:
(ט)
ושם יתעטף -
ואע"פ [יב] שבא
הט"ג לידו
קודם שהניח
התפילין א"צ
להתעטף בו
בביתו כיון
שאין דעתו
ללבשו כאן:
(י)
להתעטף -
ובמקום
שמצויין
נכרים ברחוב
[יג] יתעטף
בחצר בית
הכנסת אם אפשר
לו:
(יא)
ולברך עליו -
פי' ברכת
להתעטף
ויכוין לפטור בברכה
זו גם הט"ק
וכדלעיל
בסימן ח' סעיף
יו"ד עי"ש
במ"ב סקכ"ד:
ביאור
הלכה על שולחן
ערוך אורח
חיים סימן כה
סעיף ב
*
מי שהוא זהיר
וכו' - ר"ל כי
כתוב בזוהר
שמצוה לילך
מפתח ביתו
בציצית
ותפלין וע"כ
אם איננו זהיר
בט"ק מוכרח
ע"י זה ללבוש
בביתו קודם
התפלין הט"ג
אבל אם הוא
זהיר בט"ק
יוכל לצאת כ"ז
ע"י הטלית קטן
והט"ג יוכל
ללבשו
בביהכנ"ס
וכ"ש אם ירצה
להתעטף גם
בט"ג בביתו
[מביאור
הגר"א]:
טור
אורח חיים
סימן כא
ציצית
אין בהם משום
קדושה
דתשמישי מצוה
הן ויכול לזורקן
וליכנס בהן
לבית הכסא
ויראה דאפילו
בעודן במצותן
מותר להשתמש
בהן אבל
בשאלתות כתב
בפרשת שלח לך
אסור לבני
ישראל למיעבד
צרכיהן במידי
דעביד למיפק
ביה ידי חובת
מצוה כגון
חוטין
הקבועין
בטלית למיסר
ביה מדעם אי
נמי הושענא
לאורוחי ביה
ואתרוג דמצוה
למיכליה
דילפינן מדם
דאמר קרא ושפך
וכסה במה ששפך
יכסה שלא יכסה
ברגליו שלא
יהו מצות
בזויות עליו
דדוקא תשמישי
מצוה בתר
דאיתעבדי בהו
מצוה נזרקין
ע"כ ואפשר
לחלק שאינו
דומה לדם
דשאני התם
כשמכסה ברגל
עושה המצוה
דרך בזיון מה
שאין כן כאן
(ס"א וכ"כ
הרמב"ם ז"ל
מותר לכנוס
בציצית לב"ה ולבית
המרחץ נפסקו
ציציותיה
זורקן לאשפ'
אם רוצה) וטוב
להחמיר:
שולחן
ערוך אורח
חיים סימן כא
סעיף א
(א)
<א> חוטי
ציצית (ב) [א]
שנפסקו, יכול
לזרקן [ב] (ג) לאשפה,
מפני שהיא
מצוה שאין
בגופה קדושה, *
אבל כל זמן
שהם (ד) קבועים
בטלית, אסור (ה)
להשתמש בהם כגון
* לקשור בהם
שום דבר
וכיוצא בזה,
משום בזוי מצוה.
(וי"א דאף לאחר
שנפסקו, (ו) אין
לנהוג בהן מנהג
בזיון (ז) א
לזורקן <ב>
במקום מגונה,
אלא שאינן
צריכין גניזה
(כל בו הלכות
שבת). ויש
מדקדקין (ח)
לגונזן,
והמחמיר
ומדקדק במצות
תע"ב) (מהרי"ל הלכות
ציצית) (וע"ל
סימן תרס"ד
סעיף ח' ט').
משנה
ברורה על
שולחן ערוך
אורח חיים
סימן כא סעיף
א
(א)
חוטי ציצית
וכו' - וה"ה לכל
תשמישי מצוה
כגון [א] סוכה
ולולב ושופר
וכל כה"ג לאחר
שנתבטלו [ב] ואינם
עומדין עוד
למצותן:
(ב)
שנפסקו - או
שהתירן
מהטלית וה"ה
[ג] מקודם שעשאן
בבגד דהזמנה
לאו מילתא
היא:
(ג)
לאשפה - אבל [ד]
אסור לעשות
בהם תשמיש
מגונה דלא גרע
ציצית מטלית
לקמן בס"ב:
(ד)
קבועים בטלית
- אפילו אם אין
לבוש עתה
בהטלית
ואפילו [ה]
בלילה כיון
שהוא [ו] עומד
ללבישה ולצאת
בהציצית ידי
מצות ציצית
וכן שופר נמי
אפילו לאחר
ר"ה וכן לולב
ישן אם עומדין
עדיין למצוה
לשנה הבאה
אסור להשתמש
בהן משום
ביזוי מצוה
ועיין בבה"ל:
(ה)
להשתמש בהן -
ובציצית [ז] לא
מהני תנאי
באומר איני
בודל מהן כמו
בתרל"ח ס"ב
משום דביזוי
מצוה הוא
דציצית ע"כ
בהכרח לשם
מצוה עושה
דמברך עליהן
להתעטף:
(ו)
אין לנהוג בהן
- וכן [ח] בסכך
הסוכה ולולב
ושופר לאחר
שנתבטלו
ממצותן אין
לזורקן לאשפה
וכל כה"ג דבר
שאינו כבוד
למצוה שעברה
וכתב הפמ"ג דנכון
שלא לעשות
תשמיש מגונה
אפילו בדפנות
הסוכה:
(ז)
לזורקן - ר"ל [ט]
בידים אסור
לזורקן לאשפה
אך אם מתוך
שלא גנזן
נזרקו ממילא
אין לחוש לזה:
(ח)
לגונזן - כתב
מהרי"ל דיניח
הציצית בתוך
הספר לסימן או
לעשות בהן שום
מצוה דהואיל
ואיתעביד בהו
מצוה חדא
יתעביד בהו
אחריתא:
בית
יוסף אורח
חיים סימן כא
ג
(א) ומ"ש רבינו
שמותר ליכנס
בציצית לבית
הכסא. כן כתב
הרמב"ם בפרק ג'
(שם) וכן כתב
רבינו ירוחם (ני"ט
ח"ג קסט ע"ג)
וכן כתוב
בנמוקי יוסף
בהלכות ציצית
(יב. ד"ה ונהגו)
בשם גאון
והביא הוא ז"ל ראיה
לדבר
מדאמרינן
בפרק התכלת
(מג.) דרב יהודה
הוה מברך כל
צפרא להתעטף
בציצית משום
דקסבר כל זמן
שמניחה מברך
עליה והא דלא
הוה מברך אלא
בצפרא משום
דלא הוה שדי
לגלימיה
מיניה כוליה יומא
שמע מינה
שמותר לעשות
צרכיו בטלית
מצוייצת דאם
לא כן היה
צריך לסלקו
כשעושה צרכיו
ונמצא שהיה
מברך עליו כמה
פעמים ביום
ומה שכתב רבינו
בסימן ח' (י.) כגון
שפשט אותו
ליכנס לבית
הכסא כבר
כתבתי שם (ד"ה
ומ"ש רבינו)
דהתם כשהוא
מעוטף בענין
שאינו יכול
לעשות צרכיו
עד שיפשוט
טליתו:
ג
(ב) כתוב בכלבו
(סי' כב) שנהגו
שלא לשכב
בטלית שיש בו
ציצית גם נהגו
שלא תכבסנו
גויה וכל זה
כדי שלא יהיו
מצות בזויות
עליו עכ"ל וכן
כתוב בספר
ארחות חיים
(הל' ציצית סי'
לד) בשם ה"ר
אשר. ולא ראינו
ולא שמענו מי
שהקפיד בזה
מעולם:
שולחן
ערוך אורח
חיים סימן כא
סעיף ג
<ג>
מותר ליכנס
בציצית (יד)
לבית הכסא.
הגה: וכ"ש לשכב
בהן, דשרי. ויש
שכתבו שנהגו
(טו) ב [ד] שלא לשכב
בטלית שיש בו
ציצית, גם שלא
ליתנו (טז)
לכובס א"י
לכבס, והכל
שלא יהיו מצות
בזויות עליו.
אך נוהגים
להקל (יז) לשכב
בהם (כל בו).
משנה
ברורה על
שולחן ערוך
אורח חיים
סימן כא סעיף
ג
(יד)
לבית הכסא -
ודוקא [יב] בד'
כנפות הקטן
שלובשו כל
היום אבל אלו
טליתות של
מצוה
שמיוחדין [יג] רק
להתפלל בהן
אין נכון
שיכנס בהן
לבהכ"ס אך [יד]
להשתין בהן
מותר גם
ההולכים
ביוה"כ לפנות
ומלובשים
בקיט"ל צריך
שיפשוט
הקיט"ל כיון
שבגד זה מיוחד
רק להתפלל:
(טו)
שלא לשכב -
ובכתבי האר"י
ז"ל כתוב ע"פ
הסוד שיש לשכב
בלילה בטלית
קטן:
(טז)
לכובס א"י
לכבס - הטלית
עם הציצית אלא
[טו] מתיר
הציצית ואח"כ
כובסן:
(יז)
לשכב בהם - וכן
[טז] ליתן
לכובס א"י
מיהו [יז] יש
מחמירין בזה
שיעשה כנ"ל: