נפסק מ הכנף שיש בה ציצית חוץ לשלש אצבעות תופרה במקומה, בתוך שלש לא יתפור, נתמעטה זוית של בגד שבין חוטי הציצית ובין סוף הארוג אפילו לא נשאר מן הארוג אלא כל שהוא כשר, וכן אם נתמעטו נ חוטי הציצית אפילו לא נשתייר מהם אלא * כדי עניבה כשר, ואם נפסק החוט מעיקרו אפילו חוט אחד פסולה.

טור אורח חיים סימן יב

ואם נפסקו כל חוטיה ונשתייר בהם כדי עניבה כשר ובלבד שישאר כדי שיוכל לענבם כולם ביחד שזהו יותר מכדי עניבה של כל אחד בלבד ורש"י פי' דבעינן כדי עניבה מן הענף ור"י פי' אפילו נחתך כל הענף ולא נשאר אלא כדי עניבה מן הגדיל כשר: ואם לא נשאר כדי עניבה אפילו בחוט אחד שנפסק כולו פסול הילכך כיון שכל אחד כפול לב' אם נפסקו ב' ראשים פסול שמא נפסק חוט אחד אבל אם לא נפסק אלא ראש אחד כשר וי"א אם נפסקו ג' חוטין פסול אפילו אם נשאר בהן כדי עניבה ואם נפסקו ב' כשר אם נשאר בהם כדי עניבה ולפ"ז אפי' אם נפסקו ב' ראשין כשר אם יש בהן כדי עניבה עד שיפסקו ג' וא"א הרא"ש ז"ל הסכים לסברא ראשונה:

בית יוסף אורח חיים סימן יב

א ואם נפסקו כל חוטיה ונשתייר בהם כדי עניבה כשר ובלבד שישאר כדי שיוכל לענבם כולם ביחד וכו'. בריש פרק רביעי דמנחות (לח.) תנן התכלת אינו מעכב את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת ובגמרא (שם) לימא מתניתין דלא כרבי דתניא וראיתם אותו מלמד שמעכבין זה את זה דברי רבי וחכמים אומרים אין מעכבין ואסיקנא (שם ע"ב) אמר רבא לא נצרכא אלא לגרדומין דאי איגרדום תכלת וקאי לבן או איגרדום לבן וקאי תכלת לית לן בה דאמרי בני רבי חייא גרדומי תכלת כשרים וכמה שיעור גרדומין כדי לענבם ובתר הכי (לט.) אמר רבה בר רב אדא אם נפסק החוט מעיקרו פסולה. ויש מפרשים דהך שינויא דגרדומין אליבא דרבי היא דלרבנן אתיא מתניתין כפשטה דתכלת אינו מעכב את הלבן כלל אלא דדחיק תלמודא לאוקומי מתניתין אליבא דרבי ובגרדומין ודוקא לרבי דאית ליה דמעכבין זה את זה ותרוייהו מצוה אחת מועיל השלם לחבירו כאלו כולם שלמים אבל לרבנן דלא מעכבי אהדדי הוו כשתי מצות ואי איגרדום חד וקאי אידך אין מועילין זה את זה ואין הלכה כרבי דרבי יוחנן בן נורי פליג עליה וקיימא לן (עירובין מו:) הלכה כרבי מחבירו ולא מרבו והתוספות (לח: ד"ה אלא) והרא"ש (סי' ז) דחו סברא זו משום דלא מסתבר דתיהוי מילתא דבני רבי חייא בפלוגתא דרבי ורבנן אלא ככולי עלמא אתיא ומפני שנדחית סברא זו לא הזכירה רבינו: ועל הצעה זו דקיימא לן כבני רבי חייא פירשו שני פירושים האחד כתב הרא"ש בפסקיו (שם) וזה לשונו ויש מפרשים אי איגרדום תכלת וקאי לבן היינו דנפסק החוט מעיקרו ולא נשתייר בו אלא כל שהוא דלרבי דסבירא ליה מעכבין זה את זה מצוה אחת הן ומועיל השלם לחבירו אבל לרבנן דסברי דאין מעכבין זה את זה אלא בין יש לו תכלת בין יש לו לבן צריך שיתן ארבעה חוטין אם נפסק חוט מעיקרו פסול דכיון דנפסק במקום חיבורו בכנף לא נשארו כי אם שלשה חוטים אבל אם נפסקו כל ארבעתן ונשתייר בהם כדי עניבה כשר והא דמייתי הא דבני רבי חייא אהא דאמר רבא לא נצרכה אלא לגרדומין לא שיהא לגמרי כההיא דבני רבי חייא אליבא דרבנן דמצרכי לכל ארבעה חוטים כדי עניבה וגרדומי תכלת אכל ארבעה חוטי קאי דאיגרדום מקצתם ונשתייר מקצתם וכיוצא בו לרבא אליבא דרבי [אי] איגרדום חוטי תכלת לגמרי ואשתייר חוטי לבן שלמים או להיפך [כשרים] ולא מייתי ראיה מבני רבי חייא אלא דלא בעינן סופו כתחלתו למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה והא דקאמר רב נפסק חוט מעיקרו פסול לאו דוקא מעיקרו אלא כל שלא נשאר בו כדי עניבה נפסק מעיקרו קרי ליה כיון דלא נשאר בו כדי הכשר ופירוש זה עיקר דגרדומי תכלת דבני רבי חייא משמע דאיגרדום כל ארבעתן כי קורא לכל הציצית תכלת כדקאמר (שם לט.) תכלת שכרך רובה כשרה וכן (שם מג.) רמי תכלתא לאינשי ביתיה וכן משמע לישנא דגמרא הילכך אפילו איגרדום כל שמנה חוטים ונשתייר בהם כדי עניבה כשר ואם יש אפילו בחוט אחד פחות מכדי עניבה פסול עכ"ל: ועל פי פירוש זה כתב רבינו ואם נפסקו כל חוטיה ונשתייר בהם כדי עניבה כשר כלומר והיינו דאמרי בני רבי חייא גרדומי תכלת כשרים והוא שיש בהם כדי לענבן דאפילו בנפסקו כולם מכשרי בני רבי חייא כשנשתייר בהם כדי עניבה דגרדומי תכלת דקאמרי היינו גרדומי כל חוטים שבציצית כי לכל הציצית קורים תכלת ומ"ש ואם לא נשאר כדי עניבה אפילו בחוט אחד שנפסק כולו פסול היינו דאמר רבה בר רב אדא אם נפסק החוט מעיקרו פסולה ואע"פ שפירש רש"י מעיקרו ראש המחובר לטלית כבר כתבתי בשם הרא"ש דכל שלא נשאר בו כדי עניבה נפסק מעיקרו מיקרי וכך צריך לפרש דברי רבינו שסתם דבריו וכתב כלישנא דגמרא וכן כתב רבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל. וכתב עוד דטעמא שכתב רבינו נפסק כולו הוא כדי שלא נטעה לומר שהם שמנה חוטים וכשיאמר חוט שהוא אומר על ראש אחד מאלו השמנה לכן אמר שכונתו הוא על החוט כולו לכלול השני חלקים ע"כ:

ומ"ש הלכך כיון שכל אחד כפול לשנים אם נפסקו שני ראשים פסול שמא נפסק חוט אחד אבל אם לא נפסק אלא ראש אחד כשר. פשוט הוא. משמע דכשלא נפסק אלא ראש אחד אף על פי שלא נשתייר מאותו ראש כדי עניבה מאחר שראש השני נשתייר כשר ולא עוד אלא אפילו אם נפסק גם הראש השני כשר והוא שנשתייר בו כדי עניבה דלא פסלינן בנפסקו שני ראשים אלא כשלא נשתייר בשום אחד מהם כדי עניבה דאנן בכדי עניבה שישתייר מכל החוט שהם שני הראשים סגי לן שאם לא תאמר כן זה שכתב רבינו אם נפסקו שני ראשים פסול במאי עסקינן אי בנשתייר בהם כדי עניבה אמאי פסול הא אפילו נפסקו כל חוטיה אם נשתייר בהם כדי עניבה כשר ואי בשלא נשתייר בהם כדי עניבה למה לי נפסקו שני ראשים אפילו נפסק ראש אחד נמי אלא על כרחך בפסיקת ראש אחד לא מיפסל אפילו לא נשתייר ממנו אלא כל שהו עד שלא ישתייר בשום אחד משני הראשים כדי עניבה: וכן נראה ממה שכתב הרא"ש בפירוש זה אבל לרבנן דסברי דאין מעכבין זה את זה (וכו') אלא בין יש לו תכלת בין שיש לו לבן צריך שיתן ארבעה חוטים אם נפסק חוט מעיקרו פסול דכיון דנפסק במקום חיבורו בכנף לא נשארו כי אם שלשה חוטין עד כאן הרי בהדיא דבנפסק חוט מעיקרו לא פסלינן אלא מפני שלא נשארו אלא שלשה חוטים הא אם נשתייר קצת מהחוט הרביעי דהיינו ראש אחד ממנו או קצתו כשר והוא שיהא השיור כדי עניבה ומה שכתב אחר כך והא דאמר רב נפסק החוט מעיקרו פסול לאו דוקא מעיקרו אלא כל שלא נשאר בו כדי עניבה נפסק מעיקרו קרי ליה [ע"כ] צריך לומר דהיינו כשנפסקו שני ראשי החוט ולא נשתייר באחד מהם כדי עניבה אבל נשתייר בראש אחד מהם כדי עניבה אע"פ שבראש השני לא נשתייר כדי עניבה כשר והיכא דנפסק למעלה מהגדיל במקום חיבורו בכנף אע"פ שכל שני ראשי החוטים קיימים הוי כאילו ליתנהו לגמרי שהרי אינם נאחזים בטלית כלל וזהו שכתב הרא"ש דכיון דנפסק במקום חיבורו בכנף לא נשארו כי אם שלשה חוטים: והיכא דנפסקו שני ראשי החוט ולא נשתייר בשום ראש כדי עניבה ובצירוף שיור שני הראשים יש כדי עניבה היה נראה להכשיר ואפשר היה לומר דמפני כך גבי סברת יש אומרים כתב רבינו ואם נפסקו שני ראשים כשר אם יש בהם כדי עניבה דמשמע דאע"פ שאין בשום אחד משני הראשים לבדו כדי עניבה מאחר שבהצטרפות שניהם יש כדי עניבה כשר אלא שלא מצאתי מי שכתב כן ואיכא למימר דכל שאין בשום אחד מראשי החוטים כדי עניבה אע"פ שבצירוף שניהם יש כדי עניבה כיון שאין כדי עניבה במקום אחד לא מינכר ולא חשיב כלל דכמאן דליתיה דמי: והתוספות (שם) כתבו פירוש אחר בסוגיא זו וזה לשונם לא נצרכה אלא לגרדומין וכו' משמע דאי איגרדום כולהו מיפסלי ואומר רבינו תם דעכשיו שנותנין ארבעה חוטים שנים משום לבן ושנים משום תכלת וכופלן לשמנה צריך ליזהר דאם נפסקו שלשה מן החוטים שמא הם משלשה חוטים ונמצא שלא נשארו שני חוטים שלמים. וגם הרא"ש הזכיר סברא זו וזה לשונו (שם) לא נצרכה אלא לגרדומין דאי איגרדום תכלת וקאי לבן וכו' משמע דאי איגרדום תרוייהו פסילי אפילו נשאר בהם כדי עניבה ולכך היה אומר רבינו תם דעכשיו שנותנים ארבעה חוטים שנים משום תכלת ושנים משום לבן וכופלין אותן לשמנה אם נפסקו שנים מן השמנה ונשאר בהם כדי עניבה כשר ואם נפסקו שלשה פסול שמא לא נשאר בהם אלא חוט אחד שלם. וגם המרדכי (סי' תתקלט) הביא סברא זו וזה לשונו ואומר רבינו תם עכשיו שאנו נוהגים ארבעה פשוטים שהם שמנה כפולים כנגד תכלת ולבן אם נפסקו ארבעה חוטים ויודע שהם שני חוטים שנכפלו שהם כנגד לבן או כנגד תכלת כשרים בכדי עניבה ואם אינו יודע פסול עד שיתברר לו ואפילו בשלשה חוטים איכא לספוקי דשמא נפסקו הני חוטים אחרים ולא נשאר רק אחד כהלכתו שלם והשאר גרדומין ופסולין וכן עשה מעשה רבינו תם לפסול בשלשה חוטים מגורדמות עכ"ל. וגם בנמוקי יוסף (ציצית יב: ד"ה מעיקרו) כתובה סברא זו וזה לשונו ויש מפרשים כל שנשתייר שיעור עניבה כשרה ודוקא בשני חוטים לחוד כי לעולם צריך שישתיירו שני חוטים שלמים מכל צד בכל כנף וכנף שיהא בהם שנים עשר אצבעות ודי בכך אע"פ שבשעת עשיה הוסיף בארכה עכ"ל: ומדברי כולם נתבארו יפה דברי רבינו תם דלדידיה לא מכשירין אלא כשנשתיירו שני חוטים שלמים דהיינו ארבעה ראשים שכל אחד מהראשים ארוך שנים עשר אצבעות אז מכשירים כשנפסקו השני חוטים אחרים אם נשתייר בהם כדי עניבה דבני רבי חייא לא מכשרי אלא באיגרדום תכלת ונשתיירו שני חוטי הלבן שלמים או איפכא אבל אם נפסקו שלשה חוטים אף על פי שנשתייר בהם כדי עניבה פסולים כיון דאיגרדום חד מינא וקצת מהמין האחר ומפני כך כשנחתכו שלשה ראשים חיישינן שמא כל ראש הוא מחוט אחד ונמצא שאין כאן אלא חוט אחד שלם הלכך מספיקא פסול. אבל כשלא נחתכו אלא שני ראשים מכשירים בנשתייר כדי עניבה שאפילו אם תמצא לומר שכל ראש הוא מחוט אחד עדיין יש שני חוטים שלמים שלא נפסק מהם כלום: וסברא זו של ר"ת היא מה שכתב רבינו בשם יש אומרים שאם נפסקו שלשה חוטים פסולה אפילו נשתייר בהם כדי עניבה משום דהא איגרדום מין אחד וקצת מין אחר ואם לא נפסקו אלא שני חוטים כשר דהיינו איגרדום לבן וקאי תכלת או איגרדום תכלת וקאי לבן דמכשרי ביה בני רבי חייא. ואם תאמר אמאי מצריך בנפסקו שני ראשים שישתייר בהם כדי עניבה הא בלא שיור כדי עניבה הוה לן לאכשורי ממה נפשך אם שני ראשים הללו משני חוטים הם הרי נשתיירו הראשים השניים שמהצד האחר שיש בהם כדי עניבה ויותר ואם שני ראשים אלו הם חוט אחד אע"פ שלא נשתייר כדי עניבה כשר דהא לא פסל רבה בר רב אדא אלא בנפסק חוט אחד מעיקרו דמשמע שלא נשתייר בו כלום אבל אם נשתייר בו כל שהוא אע"פ שאינו כדי עניבה כשר וי"ל שסובר רבינו שמה שפירש הרא"ש דכל שנשתייר בו פחות מכדי עניבה נפסק מעיקרו קרי ליה לפירוש רבינו תם נמי מפרש הכי ואע"פ שלא נתפרש בדבריו. וכן צריך לומר לדעת רבינו ירוחם (ני"ט ח"ג קסט ע"ג) שגם הוא כתב לדעת רבינו תם אם נפסקו שנים מהשמנה ונשאר בהם כדי עניבה כשר נראה מדבריו שאם נשאר פחות מכדי עניבה פסול וטעמא משום דכל שנשתייר פחות מכדי עניבה נפסק מעיקרו קרי ליה והילכך כשנפסקו שני ראשים חיישינן שמא מחוט אחד הם ואם לא נשתייר בהם כדי עניבה הוי ליה נפסק החוט מעיקרו ופסול. ומ"ש בנפסקו שני ראשים אם יש בהם כדי עניבה כשר לאו למימרא שבכל ראש מהם צריך שיהיה כדי עניבה דהא בשיהיה בראש אחד מהם כדי עניבה סגי שאם שני הראשים חוט אחד הוא הרי יש בראשו האחד כדי עניבה ואם הם משני חוטים אפילו לא היה בשום אחד מהם כדי עניבה כשר שהרי נשתיירו הראשים השניים שיש בהם כדי עניבה ויותר: וקשה בלשון רבינו דמפשטיה משמע שבא להשמיענו דנפסקו שני ראשים ונשתייר בהם כדי עניבה כשר וזה לא היה צריך להשמיענו דהא עדיפא מינה אשמעינן לפי סברא זו דאפילו נפסקו שני חוטים כשר אם נשתייר בהם כדי עניבה ועוד קשה דקאמר ולפי זה אפילו נפסקו וכו' דמשמע דלסברא זו דוקא הוי דינא הכי אבל לא לסברא קמייתא והא בנפסקו שני ראשים ונשתייר בהם כדי עניבה ליכא פלוגתא דלדברי כולם כשר הוא ואדרבא סברא קמייתא עדיפא דאפילו אם נפסקו כולם מכשירין בנשתייר בהם כדי עניבה: ורבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל תירץ וזה לשונו אבל נראה שמהיסוד שאמרנו יהיה מובן כמו שאתה רואה זאת הסברא בנויה על שאלו הארבעה חוטים שאנו נותנים השנים משום תכלת והשנים משום לבן ושהאחד יגין על חבירו ואם כן לפי זה היה מקום לומר שיהיה יותר חומרא בשני ראשים מבשני חוטים שכשהם שני חוטים ניכרים מתכלת ומלבן אז אנו רואים המין האחד שלם אבל כאן שאנו נותנים אלו הארבעה חוטים בעבור אלו המינים אין כאן מקום לומר זה תכלת וזה לבן וא"כ בכל אחד מהם יש לומר שמא הוא תכלת שמא הוא לבן והיה לנו לומר לפי זה שכשנפסקו שני ראשים שיהיה פסול אפילו שיהיה בהם כדי עניבה ומ"ש ולפי זה רצה לומר אפילו לזאת הסברא לא נפסל בשני ראשים אם יש בהם כדי עניבה עכ"ל ואינו מתיישב בעיני מתרי טעמי חדא שלא נזכר בדברי רבינו טעמו של רבינו תם עד שיהיה מקום לומר דסלקא דעתך אמינא שיהיה יותר חומרא בשני ראשים מבשני חוטים ועוד שהרי רבינו תם בזמן הזה דליכא תכלת איירי כמבואר בדברי התוספות והרא"ש והמרדכי שכתבתי וא"כ לא היה מקום לטעות בדבריו שיותר חומרא יהיה בשני ראשים מבשני חוטים ועוד שאין פירושו בלשון ולפי זה מכוון: ומהר"י ן' חביב ז"ל כתב בישוב דברי רבינו דמשום דלפי פירוש ראשון שכתבתי שדחו אותו התוספות והרא"ש דהיינו דאי איגרדום חד וקאי אידך אין מועילין זה את זה נמצא דאם נפסקו שני חוטים אע"פ שנשתייר בהם כדי עניבה פסול לכך כתב רבינו דלסברת רבינו תם לא מחמרינן כולי האי אלא אפילו אם נפסקו שני ראשים כיון שנשתייר בהם כדי עניבה אע"ג דאיכא לספוקי שמא משני חוטים הם כשר משום דכל שהמין האחד שלם לא מיפסיל בפסיקת המין האחר אם נשתייר בו כדי עניבה. ואע"פ שהאריך הרב הנזכר הרבה בענין זה מכל מקום העולה מכלל דבריו ביישוב דברי רבינו הוא זה שכתבתי. ואין דבריו נוחין לי דהיאך יתכן לומר שבא רבינו ליזהר שלא נטעה לומר לסברת ר"ת כדברי פירוש שלא נזכר בדברי רבינו כלל ואפילו ברמז ולא עוד אלא שיסוד אותו פירוש רחוק מיסוד פירוש ר"ת כמטחוי קשת וכיון שכן לא היה צריך רבינו ליזהר בכך: ולכן נראה לעניות דעתי דבמה שכתב אפילו אם נפסקו שני ראשים כשר אם יש בהם כדי עניבה עד שיפסקו שלשה ראשים אתא לאשמעינן דבנפסקו שני ראשים בעינן שישתייר כדי עניבה ולא תימא דפחות מכדי עניבה נמי כשר משום דאפילו תימא דתרי חוטי נינהו הרי נשאר מכל חוט הראש השני שיש בו כדי עניבה ויותר ואם אינן אלא חוט אחד בכל שהוא שנשתייר ממנו כשר דאיכא למימר חיישינן שמא מחוט אחד הם וכל שלא נשתייר ממנו כדי עניבה נפסק מעיקרו מיקרי וכדברי הרא"ש. ועוד אשמעינן דבנפסקו שלשה ראשים פסול אפילו יש בהם כדי עניבה דחיישינן דלמא משלשה חוטים הם והכי פירושו ולפי זה אפילו כשנפסקו שני ראשים דכשר היינו אם יש בהם כדי עניבה דוקא ואם לאו פסול דחיישינן שמא מחוט אחד הם והא דסגי בנשתייר כדי עניבה דוקא בנפסקו שנים עד שיפסקו שלשה ראשים דאז אע"פ שיש בהם כדי עניבה פסול דחיישינן שמא משלשה חוטים הם ולפירוש זה ניחא דליכא למימר דמדין נפסקו שני חוטים שמעינן להיכא דנפסקו שני ראשים במכל שכן דאי מהתם הוה מכשרנא נפסקו שני ראשים אפילו אין בהם כדי עניבה ואשמעינן דאפילו נפסקו שני ראשים לא מתכשר אלא כשיש בהם כדי עניבה וגם ליכא לאקשויי מאי ולפי זה דקאמר הא לסברת הרא"ש נמי הוי דינא הכי דאתא לאשמעינן דבנפסקו שלשה ראשים פסול אפילו נשתייר בהם כדי עניבה דאילו לפירוש הרא"ש אפילו נפסקו כולם אם נשתייר בהם כדי עניבה כשר. ומצאתי נוסחא שאין כתוב בה אפילו ואולי מחקוהו לפי שהיה קשה למעיינים לשון אפילו ובמה שכתבתי מתיישב יפה דהכי קאמר לא מיבעיא כשנפסקו שני חוטים שאינו כשר אלא אם נשתייר כדי עניבה אלא אפילו נפסקו שני ראשים אינו כשר אלא אם יש בהם כדי עניבה: ורבינו ירוחם (שם) כתב נפסקו שני חוטים אפילו נשאר בהם כדי עניבה פסול ואם נפסק אחד ונשאר בו כדי עניבה כשר כך פשוט בפרק התכלת ואיני מבין דבריו דנפסקו שני חוטים ונשאר בהם כדי עניבה אפילו לדעת רבינו תם כשר והיאך כתב הוא דפסול ואפשר שדבריו על פי דעת המפרשים דהא דאמרינן אי איגרדום תכלת וקאי לבן וכו' אליבא דרבי היא אבל לרבנן אי איגרדום חד וקאי אידך אין מועילין זה את זה והוא מפרש דהיינו כי איגרדום חד מינא דוקא שהם שני חוטים אבל אי לא איגרדום אלא חד חוטא אם נשתייר בו כדי עניבה כשר ומכל מקום תמיהא לי דמאחר שהתוספות והרא"ש דחו סברא זו למה כתבה: והמרדכי כתב שאין נראה לר"י פירוש רבינו תם אלא כשרים אפילו איגרדום כולהו דמה לי שנים מה לי כולם ועמא דבר מינייהו לקולא מינייהו לחומרא מיהו בסמ"ג (עשין כו קח ע"ד) תפס שיטת רבינו תם עכ"ל. והרא"ש כבר כתבתי שבפסקיו תפס עיקר דאפילו נפסקו כולם אם נשתייר בהם כדי עניבה כשר וכן בסוף דבריו גבי סדר עשיית הציצית כתב סתם כסברא זו וכמו שכתב רבינו וא"א ז"ל הסכים לסברא ראשונה ואע"פ שבתשובה כלל ב' סימן י"ב כתב סתם כדברי רבינו תם ובסימן ט' כתב ג"כ כדברי רבינו תם דבריו בפסקים עיקר: ובלאו הכי קצת דבריו בתשובה אינם מתיישבים אצלי שכתב וזה לשונו היה אומר רבינו תם דהאידנא שנותנים ארבעה חוטים שנים משום תכלת ושנים משום לבן וכופלים אותם לשמנה אם נפסקו שלשה חוטים מן השמנה שמא כל השלשה חוטים הם מן הארבעה שנכפלים ולא נשתייר כי אם חוט אחד שלם ופסול אבל אם נפסק חוט אחד או שנים ואף אם נפסקו כולם ונשתייר בששה מהם כדי עניבה והשנים נפסקו לגמרי כשר עכ"ל וכבר נתבאר שכל הספרים שהביאו דעת רבינו תם כתבו בשמו דכיון שנפסקו שלשה חוטים אפילו נשתייר בהם כדי עניבה פסולים וכן כתב גם הוא בפסקיו בשם רבינו תם והיאך הוא מכשיר בתשובה זו לדעת רבינו תם בנפסקו ששה אם נשתייר בהם כדי עניבה ועוד קשה שהכשיר בנפסקו שנים לגמרי ובגמרא אמרינן אם נפסק החוט מעיקרו פסול ואיכא למיחש שמא אותם השני ראשים הם מחוט אחד: והוי יודע שזה שכתב רבינו סתם בסברא קמייתא שאם לא נשתייר כדי עניבה אם נפסקו שני ראשים פסול שמא נפסק חוט אחד מיירי במי שאינו מדקדק בעת עשיית הציצית שיהיו ארבעה ראשים מצד אחד לקשר וארבעה לצד האחר אבל לפי מה שאנו נוהגים לדקדק בעת עשיית הציצית לתת סימן בארבעה ראשים בענין שלעולם הארבעה ראשים הם מצד אחד של הקשר וארבעה ראשים מהצד האחר דאז אנו יודעים בודאי שכל ארבעה ראשים שהם מצד אחד לקשר הם חציי חוטים ואין בהם חוט אחד שלם והילכך אם נפסקו מעיקרם שני ראשים מצד אחד כשר דהא ודאי אינם חוט אחד אלא משני חוטים והרי נשאר מכל אחד הראש השני שהוא יותר מכדי עניבה ומיהו היכא דנפסק ראש אחד מצד אחד לקשר והראש השני מהצד האחר בהא שייך נמי חששת רבינו דשמא שני ראשים אלו מחוט אחד הוא. וכן מה שכתב לסברת יש אומרים דאם נפסקו שלשה ראשים פסול אפילו נשתייר בהם כדי עניבה דחיישינן שמא משלשה חוטים הם צריך לומר דבמי שאינו מדקדק שיהיו ארבעה ראשים מצד זה וארבעה ראשים מצד זה מיירי דאילו למדקדקים בכך אם כל השלשה ראשים הפסוקים הם מצד אחד ודאי משלשה חוטים הם ומיהו היכא דקצתם מצד אחד וקצתם מצד שני בהא אפילו למדקדקים בכך נמי איכא לספוקי שמא הם משני חוטים או שמא הם משלשה חוטים. ואע"פ שדברים אלו ברורים בעצמם מתוך דברי מהר"י ן' חביב ז"ל למדתים: והרמב"ם כתב בפ"א (ה"ד) התכלת אינו מעכב את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת כיצד הרי שאין לו תכלת עושה לבן לבדו וכן אם עשה לבן ותכלת ונפסק הלבן ונתמעט עד הכנף ונשאר התכלת לבדו כשר אע"פ שאין אחד מהם מעכב את חבירו אינם שתי מצות אלא מצות עשה אחת אמרו חכמים הראשונים והיה לכם לציצית מלמד ששניהם מצוה אחת עכ"ל ובסוף הפרק (הי"ח) כתב וכן אם נתמעטו חוטי הציצית אפילו לא נשתייר מהם אלא כדי עניבה כשר ואם נפסק החוט מעיקרו אפילו חוט אחד פסולה. ויש לתמוה עליו שממה שכתב וכן אם עשה לבן ותכלת ונפסק הלבן וכו' משמע שאם נפסקו כל חוטי הלבן לגמרי ולא נשתייר מהם כלום כשר מאחר שנשאר התכלת וא"כ היאך כתב בסוף הפרק שאם נפסק החוט מעיקרו אפילו חוט אחד פסולה ועוד דמשמע דפסק כרבי דאליביה אמרינן דאי איגרדום לבן וקאי תכלת כשר ומשמע דרבנן לא סברי הכי ואמאי פסק כרבי כיון דרבי יוחנן בן נורי פליג עליה כדאיתא בגמרא ורביה הוא וקיימא לן הלכה כרבי מחבירו ולא מרבו ועוד דכיון דפסק כרבי דאיגרדום לבן וקאי תכלת כשר הוה ליה למיפסק נמי דתכלת ולבן מעכבין זה את זה כדסבר רבי ועוד אמאי נקט בתכלת אינו מעכב את הלבן שאם אין לו תכלת עושה לבן לבדו ובלבן אינו מעכב את התכלת נקט שאם נפסק הלבן ונתמעט. ועוד יש לדקדק דמלשון הרמב"ם משמע דמכשיר איגרדום כוליה לבן אפילו לא נשתייר ממנו כלום והיאך אפשר לומר כן כיון דבגמרא לא הכשירו אלא בשנשתייר כדי עניבה: ונראה לי שהרמב"ם ודאי פסק כרבנן וכפשטא דסתם מתניתין דקתני התכלת אינו מעכב את הלבן וכו' שאם אין לו אלא מין אחד עושה אותו מין שיש לו וכתב שאם אין לו תכלת עושה לבן לבדו וממילא משמע דלבן אינו מעכב את התכלת וכל שכן הוא שהרי עיקר המצוה בתכלת ואם היכא שאין לו תכלת עושה לבן לבדו כל שכן שכשאין לו לבן שעושה תכלת לבדו. ובאיגרדום לבן וקאי תכלת או איגרדום תכלת וקאי לבן פסק דכשר משום דסבירא ליה דאע"ג דלאוקמי מתניתין אליבא דרבי אתמר לכולי עלמא דינא הכי הוי ובאוקימתא דמתניתין הוא דמשוינן פלוגתא בינייהו דלרבנן אתיא מתניתין כפשטא שאם אין לו לבן עושה תכלת ואם אין לו תכלת עושה לבן אבל לרבי דלא מצינו לפרושי הכי משום דסבירא ליה שמעכבים זה את זה צריך לפרש דמתניתין באיגרדום תכלת וכו' מיירי. ולענין שיעור הגרדומים משמע שסובר הרמב"ם דאפילו לא נשאר אלא מין אחד והמין השני נפסק כולו לגמרי כשר דלישנא דגמרא דקאמר איגרדום לבן וקאי תכלת משמע ליה דאיגרדום לבן לגמרי ולא נשתייר ממנו כלום והא דבעינן וכמה שיעור גרדומים לאו אבני רבי חייא קאי אלא אהיכא דאיגרדום כולהו ציציות בין דתכלת בין דלבן דאז הוא דבעינן שישתייר כדי עניבה אבל היכא דלא איגרדום אלא מין אחד אפילו לא נשתייר ממנו כלום כשר: נמצא לפי זה דהיכא שנפסקו חוטים של מין אחד לגמרי כיון שנשאר המין השני שלם כשר והיינו ההיא דבני רבי חייא וזהו מה שכתב הרמב"ם וכן אם עשה לבן ותכלת ונפסק הלבן ונתמעט עד הכנף ונשאר התכלת לבדו כשר ורבותא אשמעינן שאף על פי שהתכלת אינו אלא חוט אחד כשר וכל שכן שאם נפסק התכלת ונשתייר הלבן כשר. והיכא דנפסקו כל החוטים אם נשתייר בהם כדי עניבה כשר והיינו דאמרינן וכמה שיעור גרדומים כדי לענבן וזהו מה שכתב הרמב"ם וכן אם נתמעטו חוטי הציצית אפילו לא נשתייר מהם אלא כדי עניבה כשר. והיכא שנפסקו חוטים של מין אחד ומהמין השני נפסק חוט אחד פסול והיינו דאמר רבה בר רב אדא נפסק החוט מעיקרו פסולה דעד כאן לא מכשרינן בנפסק מין אחד לבד אלא כשהמין השני נשאר שלם אבל כשנפסק מהמין השני חוט אחד מעיקרו פסול. וכן אם עשאו כולו ממין אחד אם נפסק חוט אחד מעיקרו פסול שכל שאין בציצית אלא מין אחד בעינן שלא יפסק שום חוט מעיקרו וזהו מה שכתב הרמב"ם ואם נפסק החוט מעיקרו אפילו חוט אחד פסולה: ואפשר לומר על פי שיטה זו דבני רבי חייא כי אמרי גרדומי תכלת כשרים בנשתייר בהם כדי עניבה דוקא מכשרי דכי בעינן וכמה שיעור גרדומין ומהדרינן כדי לענבן אבני רבי חייא קאי כדמשמע מפשטא דשמעתא ובנפסקו כל החוטים מיירי דאז בעינן כדי עניבה דלכל החוטים קורים תכלת וכמו שכתב הרא"ש (סי' ז) ורבא דאמר לא נצרכא אלא לגרדומין דאי איגרדום תכלת וקאי לבן או איגרדום לבן וקאי תכלת לית לן בה דאמרי בני רבי חייא גרדומי תכלת כשרים הכי קאמר אי איגרדום תכלת לגמרי וקאי לבן או איגרדום לבן לגמרי וקאי תכלת כשר ומייתי ראיה מבני רבי חייא דאמרי גרדומי תכלת כשרים ואע"ג דאינהו בעו שישתייר בהם כדי עניבה שאני התם שנפסקו כל החוטים אבל הכא שמין אחד לא נפסק ממנו כלל אע"פ שהמין האחר נפסק לגמרי כשר דלא מייתי רבא ראיה מבני רבי חייא אלא דלא בעינן סופו כתחלתו. ולפי זה מה שכתב וכן אם עשה לבן ותכלת ונפסק הלבן ונתמעט עד הכנף ונשאר התכלת לבדו כשר היינו מאי דאמר רבא לא נצרכה אלא לגרדומים דאי איגרדום לבן וקאי תכלת או איגרדום תכלת וקאי לבן כשר ומ"ש וכן אם נתמעטו חוטי הציצית אפילו לא נשתייר מהם אלא כדי עניבה כשר הוא מאי דאמרי בני רבי חייא גרדומי תכלת כשרים: ויש לפרש בענין אחר שהרמב"ם מפרש דהא דאמר רבא אי איגרדום לבן וקאי תכלת או איגרדום תכלת וקאי לבן כשר היינו בנשאר מהם כדי עניבה דוקא וכדבני רבי חייא דאילו איגרדום לגמרי פסול הוא וכדאמר רבה בר רב אדא אמר רב אם נפסק החוט מעיקרו פסול ולפי זה אין בדברי הרמב"ם אלא שני דינים. האחד היכא דאיגרדום אחד מהמינים ונשאר ממנו כדי עניבה וזהו מה שכתב וכן אם עשה לבן ותכלת ונפסק הלבן ונתמעט עד הכנף אלא שבכאן כתב הדין דרך כלל שאם נפסק מין אחד ונשאר השני כשר ובסוף הפרק פירש דהיינו דוקא בנשתייר כדי עניבה וזהו מה שכתב וכן אם נתמעטו חוטי הציצית אפילו לא נשתייר בהם אלא כדי עניבה כשר והיינו בשלא נפסק אלא ממין אחד והמין השני קיים וסמך על מה שבתחלת הפרק לא הכשיר אלא בנפסק מין אחד ומין שני נשאר שלם. הדין השני הוא מה שכתב ואם נפסק החוט מעיקרו פסולה והיינו דרבה בר רב אדא ולפי דרך זה דעת הרמב"ם כדעת רבינו תם: ויש לפרש בענין אחר דשלשה דינים הם. האחד כשנפסק מין אחד לבד אפילו נשתייר פחות מכדי עניבה כשר שמאחר שהמין השני קיים כולו בכל שהוא שישתייר ממין זה סגי וזהו שכתב וכן אם עשה לבן ותכלת ונפסק הלבן ונתמעט עד הכנף ונשאר התכלת לבדו כשר. ודייק לכתוב ונפסק הלבן ונתמעט ולא כתב ונפסק מעיקרו והכי קאמר נפסק הלבן ונתמעט משיעור כדי עניבה ומכל מקום קצתו נשתייר ומה שכתב עד הכנף הוא עד ולא עד בכלל כלומר שבמקום שתלוי בכנף נשאר כל שהוא והיינו דאמר רבא לא נצרכא אלא לגרדומין דאי איגרדום לבן וקאי תכלת או איגרדום תכלת וקאי לבן כשר וגרדומין היינו שנשתייר קצת דאי לא נשתייר כלום נפסק מעיקרו מיקרי ואם נשתייר כדי עניבה מאי איריא קאי לבן או קאי תכלת אפילו איגרדום תרוייהו נמי כשר וכדאמרי בני רבי חייא גרדומי תכלת כשרים כשנשתייר בהם כדי עניבה כדאמרינן בגמרא ותכלת דאמרו בני רבי חייא היינו כל החוטים דלכולהו קרי תכלת ולא מייתי רבא ראיה מדבני רבי חייא אלא דלא בעינן סופו כתחלתו וכיון דבנפסקו כל החוטים מכשרי בנשתייר בהם כדי עניבה בנפסק מין אחד לבד יש להכשיר בנשתייר פחות מכדי עניבה. הדין השני היכא שנפסקו כל החוטים וזהו שכתב וכן אם נתמעטו חוטי הציצית אפילו לא נשתייר מהם אלא כדי עניבה כשר והיינו דבני רבי חייא וכמו שכתבתי בסמוך. הדין השלישי מה שכתב ואם נפסק החוט מעיקרו אפילו חוט אחד פסולה: ולענין הלכה מאחר שאין בדברי הרמב"ם הכרע נקטינן כסברא קמייתא שכתב רבינו שהסכימו בה ר"י והרא"ש ז"ל ומיהו היכא דאפשר טוב לחוש לסברת רבינו תם להחמיר: ומה שכתב רבינו גבי כדי עניבה ובלבד שישאר כדי שיוכל לענבם כולם ביחד. בפרק התכלת (לח:) אהא דאמרינן וכמה שיעור גרדומים כדי לענבן איבעיא להו כדי לענבן כולהו כהדדי או דלמא כל חד וחד לחודיה תיקו ונראה לי דהא דקאמר כדי לענבם כולהו כהדדי אחוטים המגורדמים קאי כלומר שהחוטים המגורדמים יכולים ליענב יחד ולא כמו שראיתי מצריכים שישאר כדי לענוב כל השמנה חוטים יחד ולא מסתבר דלמה לנו שישאר בגרדומים כדי לענוב החוטים השלמים אלא בשנשאר כדי לענוב בו כל החוטים הגרדומים קרי כולהו כהדדי וכן נראה ממה שכתב המרדכי (סי' תתקלט) על בעיא זו וזה לשונו פירוש כולהו בהדי הדדי רצונו לומר ארבעה חוטים לפירוש ר"ת דאיגרדום דוקא מין אחד כשר ולפירוש (רש"י) [ר"י] דאיגרדום כולהו כשר רצונו לומר לענוב כל השמנה חוטים עכ"ל. והא דקאמר או דלמא כל חד וחד לחודיה לכאורה משמע דאם נשאר בחוט כדי ליענב הוא מיניה וביה סגי אבל מלשון סמ"ג (עשין כו קח ע"ד) נראה דהיינו לומר שנשאר בו כדי ליענב על חוט אחר ולפי שלא נשאר בו כדי ליענב על כולם אלא על חוט אחד לבד קרי ליה כל חד וחד לחודיה שכתב וזה לשונו והוא שישאר מן החוט כדי לעשות עניבה על שאר החוטים או על אחד מן החוטים שבזה מסופק התלמוד. והמרדכי נראה שהוא מסופק איזה מפירושים אלו עיקר שכתב וזה לשונו ולי הדיוט הכותב הנני מסופק אם הא דקאמר בגמרא או דילמא כל חד וחד לחודיה אם רצונו לומר כל חוטי הציצית כל אחד לחודיה צריך כדי עניבה וכן משמע הלשון או אם רצונו לומר כדי לענוב חוט אחד לבדו ובסמ"ג משמע חוט אחד לבדו עכ"ל: וכתב הרא"ש (סי' ז) דכיון דבעיין לא איפשטא אזלינן בה לחומרא אבל הרי"ף והרמב"ם לא הזכירו דין זה משמע דסברי דאזלינן בה לקולא וטעמא משום דסבירא להו דשיעור זה אינו אלא מדרבנן דאילו מדאורייתא בכל דהו סגי והכי נקטינן היכא דלא אפשר אבל היכא דאפשר טוב לחוש לדברי הרא"ש ז"ל:

שולחן ערוך אורח חיים סימן יב סעיף א

* <א> אם נפסקו כל חוטי הכנף (א) ונשתייר בהם א כדי עניבת ב כל החוטים <ב> הפסוקים ביחד, (ב) כשר. ואם לא נשאר כדי עניבה (פי' וירכסו את החשן (שמות כח, כח; לט, כא) תרגום ויענבון), * אפי' בחוט אחד * (ג) ג [ג] <ג> שנפסק כולו, (ד) פסול. הלכך, כיון שכל א' כפול לשנים, אם נפסקו (ה) ד שני ראשים, פסול, * (ו) שמא נפסק חוט אחד. ולפי מה שאנו נוהגים לדקדק בעת עשיית הציצית לתת סימן בד' ראשים, בענין שלעולם הד' ראשים הם מצד אחד של הקשר והד' ראשים מצד האחר, אם נפסקו (ז) שני ראשים מצד אחד, כשר, דודאי שני חוטים הם והרי נשתייר מכל אחד הראש השני שהוא יותר מכדי עניבה. * (ח) ולרבינו תם לא מכשירים אלא בנשתיירו ב' חוטין שלימים, דהיינו ארבעה ראשים, שכל אחד מהראשים ארוך י"ב גודלים, אז מכשירים כשנפסקו השני חוטין אחרים אם נשתייר בהם כדי עניבה, אבל אם נפסקו ג' חוטין, אע"פ שנשתייר בהם כדי עניבה, פסולים. ומפני כך כשנחתכו שלשה ראשים, (ט) ה [ה] אם לא דקדק בעת עשיית הציצית שיהיו ניכרים הד' ראשים שמצד אחד של הקשר, חיישינן שמא כל ראש הוא מחוט אחר, ונמצא שאין כאן אלא חוט אחד שלם, הילכך מספיקא פסול. אבל אם לא נחתכו אלא שני ראשים, (י) מכשרינן בכדי עניבה. * (יא) והלכה כסברא ראשונה. מיהו היכא דאפשר, טוב לחוש לסברת רבינו תם. הגה: * ונוהגין כר"ת (אגודה סימן ט"ו). הגה וכל שכן אם דקדק שיהיו ניכרין הד' ראשים שבצד א' ונפסקו ג' ראשים בצד אחד, דפסול, דאז ודאי נפסקו ג' חוטין ואם נפסקו בב' צדדין נמי פסול, שמא ג' חוטין הם (בית יוסף בשם בן חביב).

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן יב סעיף א

(א) ונשתייר בהם - פי' בכל אחד [א] מן החוט נשאר לעשות עניבה שקורין שליי"ף לכל החוטין הפסוקים ביחד. ואם לא נפסקו כולן [ב] די אם נשאר לעשות עניבה על הפסוקים בלבד ולא על כל החוטין:

(ב) כשר - ואם התיר את הציצית אסור ליתנם [ג] בטלית אחר דהוי כלכתחלה ואפילו לא נפסק רק חוט אחד ואין בארכו י"ב גודלין:

(ג) שנפסק כולו - ר"ל שבשני ראשיו [ד] לא נשתייר כדי עניבה פסול אף ששאר החוטין היו שלמים ואם נשתייר בשניהם כדי עניבה ע"י צירוף יש להסתפק אם מהני ומשמע מא"ר וכן מדה"ח דיש להחמיר בדבר ואפילו אם יש ספק אם השני ראשין הם משני חוטין או מאחד וא"כ יש כאן ס"ס שמא הם משני חוטין ושמא מצטרפין אפ"ה יש להחמיר [ה] משום דציצית מצויין הן והארה"ח מיקל בכגון זה ונראה דאם יש באחד מהראשין כדי לענוב חוט אחד [ו] בודאי יש לסמוך עליו:

(ד) פסול - עיין לקמן בס"ג ולכו"ע אם נפסק חוט אחד מעיקרו דהיינו במקום חיבורו בכנף דפסול וכתב הט"ז ע"כ ראוי לכל י"ש שיעיין בשעת בדיקה גם בתחלת מוצאם של הציצית דהיינו במקום חיבורו בכנף אם יש שם קרע:

(ה) שני ראשים - ולא נשתייר [ז] בשום אחד מהן כדי עניבה אבל אם באחד מהן יש כדי עניבה כשר:

(ו) שמא נפסק וכו' - ר"ל אף אם שני הנפסקים מצד אחד מ"מ פן שניהם הם מחוט אחד כיון שלא דקדק בעת עשייה:

(ז) ב' ראשים וכו' - ה"ה אפילו [ח] כל הראשים נפסקו מצד אחד ומהארבעה ראשים שמצד השני לא נשתייר בכל אחד רק כדי עניבה ג"כ כשר דלא נפסל לדעה זו רק אם חסר חוט אחד בשני ראשיו ומ"ש המחבר [ט] שהרי יש בראש השני יותר מכדי עניבה לאו דוקא הוא. שאלה חוטי הציצית שנפסקו וחזר וקשרן אם מועיל מה שנעשו שלמים ע"י קשירה ומסקי [י] האחרונים דדינא הכי אם מתחלה קודם שעשה הציצית מהחוטין נפסקו החוטין וקשרן בקשר קיימא ואח"כ עשה מהן ציצית כשר דקשירה הוי חיבור גמור וכן לאחר שנעשה בהכשר דהיינו אם נפסק ראש אחד לאחר הטלת הציצית בהבגד אף אם לא נשתייר בו כדי עניבה מהני לקשרו עתה ואף אם יפסק אח"כ ראש השני מאותו החוט יהיה כשר כיון שבעת הקשירה היה הציצית כשר אבל אם נתקצרו החוטין באופן שנפסלו הציצית עי"ז כגון שנפסקו שני ראשין ולא נשתיירו כדי עניבה או שנפסק החוט במקום הנקב לא מהני מה שחזר אח"כ וקשר דזהו בכלל תעשה ולא מן העשוי בפסול וכ"ש אם היה החוט קצר משיעורו בתחלתו בשעת עשייה בודאי לא מהני מה שחזר אח"כ וקשרו לאחר הכריכה והקשירה של חוליא ראשונה דזהו ממש תעשה ולא מן העשוי וכדלעיל בסימן י"א סעיף י"ג לענין חתך ראשי החוטין:

(ח) ולר"ת וכו' - טעמו דשני חוטין שהן ד' אנו נותנין במקום תכלת ושני חוטין שהן ד' אנו נותנין במקום לבן צריך עכ"פ שיהיה מין א' שלם:

(ט) אם לא דקדק - קשה דהא כ"ש הוא אם דקדק כמ"ש בהג"ה אח"כ וי"ל [יא] דנקט לא דקדק משום סיפא דמסיים אבל אם לא נחתכו אלא ב' ראשים דמכשרינן בכדי עניבה דזהו דוקא בלא דקדק אבל אם דקדק אם נחתכו ב' ראשים מצד אחד כשר אפי' לא נשתייר כדי עניבה דהא נשתייר מכל אחד ראש השני אבל אם נפסקו ב' משני צדדין ולא נשתייר בכ"ע פסולין דשמא חוט אחד הן:

(י) מכשרינן בכ"ע - ר"ל אפילו אם היה השיור כ"ע רק באחד מהן וכנ"ל בסק"ה:

(יא) והלכה וכו' - פשוט דמותר לברך עליהן וכמו שביארנו בבה"ל:

ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן יב סעיף א

* אם נפסקו וכו' ונשתייר בהם וכו' - עיין במ"ב במש"כ לעשות עניבה לכל החוטין הוא מלשון הסמ"ג שהובא בב"י (ולשון הט"ז קצת דחוק בזה) ולא העתקתי דעת המ"א דפליג על המחבר וסובר דצריך שיהיה בו כדי לענוב על כל אחד מהחוטין משום דבאמת אף אם נניח דהפירוש בהמרדכי הוא כדבריו הלא רש"י וסמ"ג פליגי עליה דהמרדכי וגם ברא"ש מוכח דמפרש כרש"י דכולהו בהדדי הוא שיעור יותר גדול וגם במרדכי גופא משמע דלא פסיקא ליה פירושו ע"כ לא נניח ספיקו משום פשיטותא דכל הני רבוותא ועיין ג"כ בביאור מהר"מ בנעט על המרדכי שמביא ראיה לפירושו של הב"י ע"כ פשוט שאין להחמיר יותר מפסק השו"ע. אח"כ ראיתי בסידור דה"ח שמעתיק ג"כ להלכה דעת השו"ע. והח"א הפריז על המדה שכתב דכדי עניבה הוא לערך ד' גודלין עי"ש טעמו ובאמת לפי מה דסובר רש"י במנחות מ"א ע"ב דשיעור ענפי הציצית הוא ד' גודלין ואמר שם אין ציצית אלא משהו ואגרדומין קאי כדפירש רש"י שם ואמר שם ג"כ בדף ל"ט ע"א בד"א (דבעינן שיעור להציצית וקאי על הענף לרש"י) בתחלתו אבל בסופו שירי גרדומיו כל שהוא רק דבעינן שיהו בהן כדי לענבן א"כ ע"כ דלא הוי עכ"פ יותר משני גודלין דזהו לא יקרא בשם שיריים או כל שהוא כיון דהוא רוב השיעור וא"כ הרי ע"כ דאפילו לדעת רש"י שמחמיר דבעינן כדי עניבה בענף כמ"ש בס"ג לדידיה ע"כ כ"ע הוא עכ"פ לא יותר מב' גודלין ובפרט לדעת הרמב"ם והל' ראשון שברש"י בכורות ל"ט ע"ב ד"ה אחת דסובר דשיעור הציצית הגדיל והענף הוא בס"ה ד' גודלין וסתם המחבר כותייהו לעיל בסי' י"א ס"ד בודאי כ"ע הוא פחות משני גודלין ע"כ נראה דעכ"פ די בשני גודלין לרש"י ולא מצינו לש"פ שיפלגו עליו בענין כ"ע ובפרט לפי מש"כ הב"י והביאו הא"ר דלהלכה נקטינן כרי"ף ורא"ש דדי בכדי לענוב על חוט אחד בפ"ע וזהו קטן משיעור המבואר בש"ע ובדלא אפשר סמכינן עלייהו א"כ לכאו' בודאי אין להחמיר יותר משני גודלין בכל גווני ועיין:

* אפילו בחוט אחד וכו' - ה"ה אם נפסק הציצית במקום הגדיל בין הקשרים אם חוט אחד כשר ואם ב' חוטין פסול:

* שנפסק כולו - עיין במ"ב במש"כ לענין צירוף ונראה דאם יש כדי לענוב וכו' כי בלא"ה מעיקרא דדינא יש לסמוך ע"ז בלחוד כמש"כ למעלה בשם הב"י וא"ר ובפרט אם ע"י צירוף יש שיעור גדול:

* שמא נפסק חוט אחד - עיין במ"ב בסק"ז במש"כ וכן לאחר שנעשה בהכשר דהיינו אם נפסק ראש אחד וכו' לכאורה נראה דאפילו אם נפסק זה הראש לאחר גמר חוליא ראשונה דהיינו הכריכה והקשירה שע"ג מהני קשירת החוט כיון דקי"ל דאפילו כרך חוליא אחת כשר ממילא מקרי כבר נעשה בהכשר והוא בכלל גרדומין. אמנם לפי מה שכתבתי לעיל בסימן י"א ס"ד בבה"ל סוף ד"ה יותר ארוך עי"ש דכ"ז שהוא עוסק במצות עשיית הציצית ודעתו לגמרה אפשר שלא נוכל להקרא עליה בשעת עשייתה בשם גרדומין א"כ אפשר דה"נ כה"ג וצ"ע למעשה:

* ולרבינו תם לא מכשירים וכו' - שכל אחד מהראשים ארוך י"ב גודלין. עיין לעיל סימן י"א ס"ד דסתם המחבר שם כדעה הראשונה אך משום דקאיירי הכא לר"ת ואיהו הא סבר לעיל י"ב גודלין כמ"ש בב"י שם בשם התוס' וגם דלכתחלה בודאי גם המחבר שם מודה דטוב לחוש לסברתו והכא מביאו ג"כ המחבר רק לענין לחוש לכתחלה וכמש"כ בעצמו בסוף הסעיף לכך מביא ג"כ דעת הר"ת לענין זה:

* והלכה כסברא הראשונה - עיין בפמ"ג בא"א בסק"ז מוכח מדבריו דמותר לברך עליו וכן מוכח ממ"א סק"ז דלא כמש"כ בספר ח"א:

* ונוהגין כר"ת - דע דלדעת ר"ת הוא אפילו לא נפסקו השלשה חוטין רק נתקצרו באופן שאין בארכן י"ב גודלין ג"כ פסול בכל האופנים:

בית יוסף אורח חיים סימן יב

ב גרסינן בגמרא (שם) בעי רב אשי אלימי ולא מיענבי ואי הוו קטיני מיענבי מאי אמר ליה רב אחא כל שכן דמינכר מצותייהו ופירש רש"י אלימי. עבים: דאי הוו קטיני. דקים הוו מיענבי שארוכים הם כל כך אבל מפני עובים הוו קשים לענוב: כל. שכן דכשרים דהואיל ואילו היו דקים [היו כשרים דהא] ארוכים [הן] כדי עניבה כל שכן כשהם עבים דמינכרא מצותם טפי. וכתב העיטור (הל' ציצית שער ראשון ח"ד) שמע מינה דאפילו לא נשתייר בו אלא כדי לכרוך בו שמנה שערות כפולות כשר עכ"ל ולי נראה דאלימי וקטיני בערך שאר ציציות שנוהגים העולם קאמר ולא לשער בשערות כפולים כדברי בעל העיטור. והרא"ש כתב בעיא זו בפסקיו (שם) וגם רבינו ירוחם (ני"ט ח"ג קסט.) כתב דין זה אבל הרי"ף והרמב"ם השמיטוהו ורבינו נמשך אחריהם ורבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל כתב שאולי משום דאתי במכל שכן לא חשש להביאו אבל זה דוחק שהרי הרא"ש מביא אותו וגם העיטור ואדם וחוה עכ"ל ובלאו הכי קשה דאף על גב דתלמודא פשיטא ליה מכל מקום אנן לא עדיפינן מרב אשי דאיבעיא ליה ואם כן הוה ליה לכותבו כי היכי דלא תיבעי לן כדאיבעיא לרב אשי ואפשר שהשמיטו משום דלא בקיאינן בשיעורא דעובי ודקות ויותר נראה לומר שהשמיטו משום דאתי במכל שכן וכדברי רבינו הגדול ואע"ג דמעיקרא הוה מיבעיא ליה לרב אשי בתר דשמע דאתיא במכל שכן קבלה וכיון דלפום קושטא לכולי עלמא אתיא במכל שכן לא חששו לכתבו כדי לאפוקי דלא תיסק אדעתין כדהוה סלקא דעתיה דרב אשי מעיקרא והרא"ש ורבינו ירוחם חשו להכי וכתבוהו:

שולחן ערוך אורח חיים סימן יב סעיף ב

היכא דצריך כדי עניבה ומתוך שהחוטים עבים אינו יכול לענבם, ואלו היו דקים היה בהם כדי עניבה, (יב) כשר. הגה: ומשערין בחוטין ו בינונים (דברי עצמו).

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן יב סעיף ב

(יב) כשר - דהא ארוכין הן בכדי עניבה רק מפני עובי אינו יכול לענוב:

2. כדי עניבה לרש"י, מן הענף; ולר"י אפילו נחתך כל הענף ולא נשאר כדי עניבה אלא מן הגדיל, כשר. ומנהג העולם כרש"י, והיכא דלא אפשר יש לסמוך על ר"י

בית יוסף אורח חיים סימן יב

ג ומ"ש רבינו ורש"י פירש דבעינן כדי עניבה מן הענף ור"י פירש אפילו נחתך כל הענף וכו'. בריש פרק התכלת (לח:) אהא דאמרינן וכמה שיעור גרדומים כדי לענבן כתבו התוספות (ד"ה כדי) מתוך פירוש הקונטרס דבסמוך גבי הא דמוכח רבא דצריך לקשור על כל חוליא וחוליא דאי סלקא דעתך לא צריך הא דאמרי בני רבי חייא גרדומי תכלת כשרים כיון דאישתרי ליה עילאי אישתרי ליה כוליה ופירש לית ליה הא דאמרן לעיל כדי שיעור עניבה משמע דסבירא ליה דעניבה חוץ לקשר אחרון שבציצית ויתכן יותר לפרש דשיעור עניבה סמוך לכנף קאמר והשתא לא פליג אדלעיל וכן משמע קצת בספרי (שלח פסקא קטו) בפרשת גדילים במה דברים אמורים בתחלה אבל בשיורי גרדומים כל שהוא משמע דאגדילים קאי: וגם הרא"ש (שם) כתב על הא דאמר רבא שמע מינה צריך לקשר על כל חוליא וחוליא וכו' מכאן משמע קצת דכדי עניבה דקאמר לעיל לא בעינן שישייר בפתיל כדי עניבה אלא אפילו נפסק כל הפתיל ונשתייר בגדיל כדי עניבה מדקאמר כיון דאישתרי [עילאי] אישתרו כולהו דאי נשאר כדי עניבה בפתיל לא משתרי הקשר ורש"י דחק לפרש דרבא לית ליה דבעי כדי עניבה ולא משמע כן וכן בספרי תני בפרשת גדילים במה דברים אמורים בתחלתה אבל בשיריה ובגרדומיה כל שהוא משמע דאגדילים קאי עכ"ל ולא ידעתי למה לא כתב רבינו שהרא"ש הסכים לדברי ר"י. וסמ"ג (שם) ורבינו ירוחם (שם) כתבו כדברי התוספות והרא"ש שאפילו לא נשאר כדי עניבה אלא מהגדיל כשר וסמ"ק (סי' לא) כתב שתי הסברות ולא הכריע והמרדכי (שם) כתב תחלה להכריע דבנשאר כדי עניבה מהגדיל כשר ואח"כ כתב (סי' תתקמ) בשם רבינו שמשון לדחות אותם ראיות והעלה ואין כח בידי להכשיר עד יבא מורה צדק עכ"ל ומנהג העולם כדברי רש"י ומיהו היכא דלא אפשר כגון שהוא במקום שאין ציציות מצויים לתקן כדאי הם ר"י והרא"ש לסמוך עליהם ועוד שיש לדבריהם ראיה מההיא דספרי וסוגיא דגמרא אתיא שפיר לשיטתם:

שולחן ערוך אורח חיים סימן יב סעיף ג

כדי עניבה לרש"י, מן הענף; ולר"י אפילו נחתך כל הענף ולא נשאר כדי עניבה אלא מן הגדיל, כשר. ומנהג העולם כרש"י, והיכא דלא אפשר * (יג) ז [ו] יש לסמוך על ר"י.

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן יב סעיף ג

(יג) יש לסמוך על ר"י - ומותר ללבוש הבגד. ולעיל בס"א דכתב היכי דאפשר טוב לחוש לסברת ר"ת פי' היכא דאפשר [יב] למצא בקל ציצית אחרים אבל א"צ לחזור אחריהם אם אין מזומנים לפניו או [יג] שיתבטל עי"ז מתפלה בצבור והכא כתב והיכא דלא אפשר היינו במקום שאין נמצאין ציצית כלל יש לסמוך על ר"י ומ"מ לא יברך עליו וגם אסור לצאת בו בשבת לר"ה ובכזה יש להכשיר בשעת הדחק גם בנפסק קצת מהגדיל ממש [תשובת ג"ו עי"ש] ודע דכ"ז אינו ענין לנפסק החוט במקום הנקב דשם [יד] אפילו לר"י פסול מן התורה. ופשוט [טו] דכשנפסלים הציצית צריך לפשטו ולא מהני לעמוד על עמדו שלא ילך ד' אמות דאין דין ד' אמות אלא להולך בלי ציצית גם לא יתקן הציצית בעוד הטלית עליו אלא פושטו ומתקנו:

ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן יב סעיף ג

* יש לסמוך על ר"י - והפמ"ג במ"ז בסימן י"א סק"ג כתב ודע אם נפסקו כל החוטין עד הגדיל דפסול כמבואר בסי' י"ב ס"א אם הוא בדרך ואין לו ציצית אחרים יתיר הגדיל שהוא ד' גודלין ויותר ויעשה קצת גדיל וקצת ענף ולהמחבר בסימן י"א ס"ד יוצא לכתחלה ויברך ואף לדידן דסבירא לן י"ב גודלין מ"מ ילבש ולברך יש ספק ומה"ת די בכל שהוא ואין עובר על מ"ע דציצית ומיהו צריך להתיר כל הגדיל דאל"כ הוי תולמ"ה דנפסלו מן התורה דבעינן גדיל וענף עכ"ל שם ועצתו זאת הוא כדי לצאת אף לדעת רש"י והוא והגרע"א בחידושיו בסימן י"א שניהם לדבר אחד הסכימו דגם זה בכלל תעשה ולא מן העשוי דלא כבעל הלק"ט שהובא בבה"ט שמיקל בזה דא"צ להתיר כל הגדיל אף לדעת רש"י אך אח"כ מצאתי להפמ"ג בעצמו בסוף סימן י"ג במ"ז שכתב דזהו לא הוי בכלל תעשה ולא מן העשוי ופלא שהוא סותר את עצמו. ודע עוד דלדעת רש"י אם נפסקו חוטי הציצית במקום הגדיל בין הקשרים אם שני חוטין פסול דלא עדיפי מאם נפסקו שני חוטין בתחלת ענף דפסול לרש"י ואם נפסק חוט אחד נראה דכשר דהא לא פליג רש"י על ר"י רק מטעם דבעינן גם פתיל כמבואר בהגר"א בשם המרדכי והכא הלא יש בזה גם פתיל בראש השני של אותו החוט גופא. אך נראה דדוקא אם נפסק החוט למעלה מחוליא ראשונה דאל"ה מיפסל מטעם דהא קי"ל קשר עליון (הוא הקשר השני מהחמשה קשרים שאנו עושין) דאורייתא ובזה דמינתק חוט אחד חשיב כאלו מיפסק הקשר כדמוכח במנחות ל"ט ע"ב בתוד"ה כדי לענבם ע"ש. ויותר מזה נוכל להוכיח לענינינו לכאורה מהסוגיא שם לדעת רש"י דצריך ג"כ שישאר מהחוט מעט יותר למעלה מהחוליא ראשונה דהיינו לערך כדי עניבה (עכ"פ על חוט אחד לדעת הרי"ף והרמב"ם כמ"ש בב"י) דאל"ה אמרינן שבודאי לבסוף ינתק הקשר ואפשר שיש לחלק קצת מהסוגיא וצ"ע:

3. מנין חוטי הציציות בכל כנף, ארבעה כפולים שהם שמונה, ואם הוסיף, פסול

רמב"ם הלכות ציצית פרק א

הלכה א

ענף שעושין על כנף הבגד ממין הבגד הוא הנקרא ציצית א מפני שהוא דומה לציצית של ראש, שנאמר ויקחני בציצית ראשי, וזה הענף הוא הנקרא לבן מפני שאין אנו מצווין לצובעו, ואין לחוטי הענף מנין מן התורה.

הלכה ב

ולוקחין חוט צמר שנצבע כעין הרקיע וכורכין אותו על הענף וחוט זה הוא הנקרא תכלת, ואין למנין הכריכות שכורך חוט זה שיעור מן התורה.

הלכה ג

נמצאו במצוה זו שני צווים, שיעשה על הכנף ענף יוצא ממנה, ושיכרוך על הענף חוט תכלת שנאמר ועשו להם ציצית ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת.

הלכה ד

והתכלת אינו מעכב את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת, כיצד הרי שאין לו תכלת עושה לבן לבדו, וכן אם עשה לבן ותכלת ונפסק הלבן ונתמעט עד הכנף ונשאר התכלת לבדו כשר.

כסף משנה הלכות ציצית פרק א הלכה ד

והתכלת אינו מעכב את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת. משנה פרק התכלת (שם דף ל"ח) ובגמרא התינח לבן דאינו מעכב את התכלת תכלת דאינו מעכב את הלבן מאי היא ואסיקנא לא נצרכה אלא לגרדומין דאי איגרדם תכלת וקאי לבן ואי איגרדם לבן וקאי תכלת לית לן בה דאמרי בני ר' חייא גרדומי תכלת כשרים. ומשמע לי שרבינו אינו מפרש כפירוש רש"י אלא הכי מפרש לה התינח לבן דאינו מעכב את התכלת שאם עשה חוטי לבן אע"פ שלא כרך עליהם תכלת יצא אלא תכלת דאינו מעכב את הלבן מאי היא דמשמע שאם לא הטיל אלא חוט תכלת בלבד יצא ואי אפשר לומר כן דהא קרא כתיב ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת משמע דאין מקום לפתיל תכלת אלא א"כ יהיה ציצית דהיינו לבן ואסיקנא לא נצרכה אלא לגרדומין דכיון דמעיקרא היו לבן ותכלת כי איגרדום כיון שמשירי כשרות אתא כשירה, ובסוף פרק זה יתבאר עוד:

הלכה ה

אע"פ שאין אחד מהן מעכב את חבירו אינן שתי מצות אלא מצות עשה אחת, אמרו חכמים הראשונים והיה לכם לציצית מלמד ששניהם מצוה אחת, וארבע ציציות מעכבות זו את זו שארבעתן מצוה אחת, והלובש טלית שיש בה לבן או תכלת או שניהם כאחד הרי קיים מצות עשה אחת.

הלכה ו

כיצד ב עושין את הציצית, מתחיל מזוית של טלית שהיא סוף הארוג ומרחיק ממנה לא יותר על שלש אצבעות למעלה ולא פחות מקשר גודל ומכניס שם ג ארבעה חוטין וכופלן באמצע, נמצאו שמונה חוטים משולשין ד תלויין מן הקרן, ואורך החוטים השמונה אין פחות מארבע אצבעות, ואם היו יותר על כן אפילו אמה או שתים כשרין, וכל האצבעות בגודל, ויהיה אחד משמנה החוטים חוט תכלת והשבעה לבנים. +/השגת הראב"ד/ ויהיה אחד משמונה החוטין חוט תכלת והשבעה לבנים. כתב הראב"ד ז"ל /א"א/ טעות הוא זה אלא השנים של תכלת והששה לבנים עכ"ל.+

הלכה ז

ולוקח חוט אחד מן הלבן וכורך בו כריכה אחת על שאר החוטין בצד הבגד ומניחו, ולוקח חוט התכלת וכורך בו שתי כריכות בצד כריכה של לבן וקושר, ואלו השלש כריכות הם הנקראין חוליא, ומרחיק מעט ועושה חוליא שניה בחוט של תכלת לבדו, ומרחיק מעט ועושה חוליא שלישית וכן עד חוליא אחרונה שהוא כורך בה שתי כריכות של תכלת, וכריכה אחרונה של לבן, מפני שהתחיל בלבן מסיים בו שמעלין בקודש ולא מורידין, ולמה יתחיל בלבן כדי שיהא סמוך לכנף מינה, ועל דרך זה הוא עושה בארבע הכנפות. +/השגת הראב"ד/ ולוקח חוט אחד מן הלבן וכו' עד בארבע הכנפות. כתב הראב"ד ז"ל /א"א/ זה הסדר אין לו שרש ולא ענף ולמה יותר בתכלת מבלבן שהוא מין כנף וממנו מתחיל ובו מסיים ובכריכותיו הוא ממעט אין זה כי אם שגיון גדול, והגאון רב נטרונאי ז"ל סידר אותו יפה סידור נאה מאד על דרך שאמרה ההלכה, וכמה שיעור חוליא כדי שיכרוך וישנה וישלש אתכלת קאי, ותנא דתנא הפוחת לא יפחות משבעה על הכריכות קאי שהן שלש מן התכלת וארבע מן הלבן מפני שמתחיל בלבן ומסיים בלבן, קושר תחלה סמוך לכנף קשר אחד בחוט לבן ובחוט של תכלת והוא שנקרא קשר העליון ואחר כך כורך שני חוטין אחד של לבן ואחד של תכלת עד שש כריכות והשביעית לבן לבדו וזהו שבע שאמרנו והן חוליא אחת ואלו הכריכות כולן על ששה החוטין המשלשלים והמשולשלים בכנף ובענין זה עושה ה' קשרים ובין כל קשר וקשר חוליא של שבע כריכות כאשר אמרנו, ונהגו לעשות חוליא אחת בשני קשרים סמוך לכנף ושתי חוליות בסוף הגדיל עם שלשה קשרים ובאמצע כורך בלא דקדוק בין מכונס בין מפוזר בתכלת ולבן עכ"ל.+

כסף משנה הלכות ציצית פרק א הלכה ז

ומ"ש ולוקח חוט אחד מן הלבן וכורך בו כריכה אחת וכו'. בפרק התכלת (שם ל"ט) אמר רב תכלת שכרך רובה כשרה ואפילו לא כרך אלא חוליא אחת כשרה ונויי תכלת שליש גדיל ושני שלישי ענף וכמה שיעור חוליא כדי שיכרוך וישנה וישלש תנא הפוחת לא יפחות מז' והמוסיף לא יוסיף על י"ג תנא כשהוא מתחיל מתחיל בלבן הכנף מין כנף וכשהוא מסיים מסיים בלבן מעלין בקודש ולא מורידין. ופירש"י תכלת זהו שם כל הציצית. שכרך רובה שעשה שני שלישי גדיל ושליש ענף כשרה. ונוי תכלת עיקר מצות ציצית שליש גדיל ושני שלישי ענף כשהוא מתחיל לכרוך מתחיל בלבן שמניח שני חוטין ארוכים לעשות מהם גדיל ומתחיל לכרוך בלבן ובאמצע כורך של תכלת וחוזר ומסיים בלבן. מין כנף תחלה ואחר כך פתיל תכלת וכיון דאקדמיה קרא למין כנף ש"מ חשוב הוא לפיכך אי מסיים בתכלת הוה ליה מוריד סוף ציצית מתחלתה עכ"ל:

והראב"ד כתב על דברי רבינו אמר אברהם זה הסדר וכו' בתכלת ולבן עכ"ל. וחכמי לוניל שאלו מרבינו שאלה זו והשיב להם יש לטוות חוט אחד מקצתו תכלת ומקצתו לבן ויש לו להכניס כל חוט וחוט בפני עצמו וכופלו ושוזרו עד שיהיה ז' חוטין לבן ואחד תכלת שנאמר פתיל תכלת פתיל אחד ולא שנים ולפי שהמצוה של תכלת שיהיה הפתיל כולו תכלת לא נעשה מהלבן אלא כריכה אחת בלבד סמוכה לכנף ושאר החוליא עם החוליות כולן בתכלת חוץ מכריכה אחרונה שהיא בלבן הואיל והתחיל בו וכ"כ הגאון ר' שמעון בן חפני בספר שחיבר בציצית בלשון ערבי עכ"ל:

ומ"ש וצריך לפרדו עד שיהיה כציצית שיער הראש. בפ' התכלת (מנחות מ"ב) אמר אביי וצריך לפרודא כצוציתא דארמאי:

הלכה ח

כמה חוליות הוא עושה בכל כנף, לא פחות ה משבע ולא יותר משלש ו עשרה, וזו היא מצוה מן המובחר, ואם לא כרך עליה אלא חוליא אחת כשרה, ואם כרך התכלת על רוב הציצית כשרה, ונוי התכלת שיהיו כל החוליות בשליש החוטין המשולשלין ושני שלישיהן ענף, וצריך לפרדו עד שיהיה כציצית שיער הראש.

הלכה ט

העושה לבן בלא תכלת לוקח אחד משמונה החוטין וכורך אותו על שאר החוטין עד שלישן ומניח שני שלישיתן ענף, וכריכה זו אם רצה לכרוך אותה חוליות חוליות כעין שכורך בתכלת הרשות בידו וזה הוא מנהגנו, ואם רצה לכרוך ז בלא מנין חוליות עושה, כללו של דבר יתכוין להיות הכרוך שליש והענף שני שלישים, ויש מי שאינו מדקדק בדבר זה בלבן, ואם כרך הלבן על רוב החוטין או שלא כרך אלא חוליא אחת כשרה. +/השגת הראב"ד/ אחד חוטי לבן כו' עד אלא חוט אחד כו'. כתב הראב"ד ז"ל /א"א/ זה טעות אלא צריך להיות שזורין דיליף בספרי תכלת תכלת ממשכן מה להלן שזורין אף כאן שזורין, ובעירובין נמי אמרינן המוצא תכלת בשוק לשונות פסולה וחוטין כשרה ואוקימנא בשזורין ומופסקין כעין שצריך לציצית.+

טור אורח חיים סימן יא

מצות ציצית בזמן שהיה תכלת מצותן שיקח ב' חוטין כפולים של צמר צבועין תכלת וב' חוטין כפולים של צמר לבן או של פשתן ויהיו טווין לשם ציצית אבל אם לא היו טווין לשמן פסולים וצריך שיהיו שזורין ויהיו ארכן בכפלן ג' טפחים מד' אצבעות בגודל בכל טפח ואם ירצה להוסיף בארכן יוסיף ואחד מהחוטין יהיה ארוך יותר כדי שיכרוך בו הגדיל ואם עשאה מן הקוצין פירוש מן החוטין התלויים ביריעה כמין חוצין ודרך לקוצצן או מן הנימין פירוש החוטין שמוציאין מן הבגד לתפור או מן החוטין שיוצאין בשפת הבגד פסולה: עשאה מצמר גזול פסולה: המשתחוה לבהמה צמרה פסול לציצית אבל המשתחוה לפשתן נטוע כשר לציצית: ויעשה נקב באורך הטלית בתוך ג' אצבעות סמוך לקרן ומרוחק מן הקרן כשיעור שיש מקשר גודל עד סוף הציפורן ומה שיש ממלא קשר גודל ולמעלה עד כדי ג' אצבעות מן הכנף הוא מקום ציצית ואם היה רחוק מהכנף כמלא קשר גודל ונתקו מחוטי הערב עד שלא נשאר בו כשיעור מן הקרן כשר ומ"מ טוב לעשות אמרא בשפת הבגד שלא ינתקו ובתוך רוחב הבגד אין לו שיעור רק שלא יתנהו על החוטין שעושין בשפת הבגד: וכתב בעל העיטור שאין שיעור לחוטין מלמעלה אם ירצה יוסיף כמו שירצה ור"י פי' דעד שמנה כפולין שהן ששה עשר יכול להוסיף טפי לא ויחתוך ראשי החוטין ויתחבם בכנף ויכפלם ואז יהיו ארכם שנים עשר אצבעות שהוא שיעור אורך הציצית ויקח ארבע חוטין מצד אחד וארבע מצד אחד ויקשור ב' פעמים זה על גב זה ואח"כ יכרוך חוט הארוך סביב השבעה ובזמן שהיה תכלת היה צריך לדקדק בכריכה לעשות שבעה חוליות כאשר הם מפורשים בגמרא ועתה שאין לנו תכלת אין לעשותה מכלאים אלא צמר לצמר ופשתים לפשתים וגם אין צריך לדקדק בחוליות והרמב"ם ז"ל כתב מנהגינו לכרוך בה חוליות כעין שכורכין בתכלת וא"א הרא"ש ז"ל לא היה מדקדק ובה"ע כתב דהאידנא אין צריך לדקדק בכריכה ואפילו אם כרך רובה או לא כרך בה אלא חוליא אחת כשרה אלא עיקר מצותה שיכרוך עד שיהא בכריכה עם הקשר כרוחב גודל וקושר ב' פעמים וחוזר וכורך וכן יעשה עד שישלים לה' קשרים וד' כריכות ביניהם ויהיה כל הכרוך רוחב טפח והשאר ב' טפחים ועוד יש מנהגות אחרות בעשייתו וכאשר כתבתי כן הוא עיקר ויהא זהיר לחתוך ראשי החוטין לעשותן שמונה קודם שיכרוך שאם כרכן ואח"כ חתך ראשי החוטין פסולה אבל אם תחבם בכנף ואח"כ חתכם כשירה רק שיחתכם קודם כריכה:

בית יוסף אורח חיים סימן יא

יב (א) מצות ציצית בזמן שהיה תכלת מצותו שיקח שני חוטים כפולים של צמר צבועים תכלת וכו'. כן כתבו רש"י והתוספות (ד"ה התכלת) בריש פרק התכלת (לח.) וכן כתבו הרא"ש (ציצית סי' ו) והמרדכי (סי' תתקלט) וטעמם מדאמרינן בההוא פירקא (לט.) גבי גברא דמיכסי גלימא דכולה תכלתא גדיל שנים גדילים ארבעה ופירש רש"י אי הוה כתיב גדיל תעשה לך משמע שני חוטין דאין גדיל פחות משנים השתא דכתיב גדילים משמע ארבעה וא"ת מנלן דבעינן שני חוטי לבן ושני חוטי תכלת דלמא לא קפיד קרא אלא דליהוו ארבעה חוטי ואפילו חד מהאי מינא ותלתא מהאי מינא כבר תירצו התוספות דכיון דתרי מיני בעי רחמנא סברא הוא שיהיו שוים: אבל הרמב"ם כתב בפרק א' (מציצית ה"ב) ולוקחין חוט צמר שנצבע כעין הרקיע וכורכין אותו על הענף וחוט זה הוא הנקרא תכלת וכתב עוד (ה"ו) ויהיה אחד משמנה החוטים חוט תכלת והשבעה לבנים והראב"ד כתב עליו טעות הוא זה אלא השנים של תכלת (והשנים) [והששה] לבן וחכמי לוני"ל שלחו להרמב"ם (מגדל עוז וכס"מ שם ה"ז, שו"ת פאר הדור סי' כא) יורנו מורנו ורבינו (הלכה) [ולמה] בתכלת יותר מבלבן שהוא מין כנף ובו מתחיל ובו מסיים (מנחות לט.) ובכריכותיו איך ימעט והשיב להם יש לטוות חוט אחד מקצתו תכלת ומקצתו לבן ויש לו להכניס כל חוט בפני עצמו וכופלו עד שיהיו שבעה חוטין לבן ואחד תכלת שנאמר פתיל תכלת פתיל אחד ולא (פתיל) שנים ולפי שהמצוה של תכלת (שהוא) [שיהיה] הפתיל כולו תכלת לא נעשה מן הלבן אלא כריכה אחת בלבד סמוכה לכנף מין כנף ושאר החוליא עם החוליות כולן בתכלת חוץ מכריכה אחרונה שהיא בלבן הואיל והתחיל בו וכן כתב רבינו שמואל בן חפני ז"ל עכ"ל: והתוספות כתבו בריש פרק התכלת (שם) דבספרי (שלח פ' קטו) משמע הכי דפתיל תכלת חד חוט אלא שהם סוברים דפליג אתלמודא דידן. ובסמ"ג (עשין כו קח:) כתוב שנים של לבן ושנים של תכלת או שלש של לבן ואחד של תכלת. ונראה דלא בעי למיחת לפלוגתא במלתא דלא נפקא לן מידי בהאי זימנא והכי קאמר פירוש ארבעה חוטין בכנף למר שנים של לבן ושנים של תכלת ולמר שלשה של לבן ואחד קצתו תכלת: והשתא דליכא תכלת מטילין לבן כדתניא בפרק התכלת (לח.) וראיתם אותו מלמד שמעכבין זה את זה כלומר הלבן את התכלת והתכלת את הלבן דברי רבי וחכמים אומרים אין מעכבין וקיימא לן כחכמים ובסימן זה (יב. ד"ה והרי"ף כתב) יתבאר בסייעתא דשמיא כמה חוטי לבן אנו צריכים להטיל עכשיו שאין לנו תכלת:

יב (ב) וכתב בעל העיטור (שער ראשון ח"ב) שאין שיעור לחוטין מלמעלה אם ירצה יוסיף כמו שירצה. נראה שטעמו מדאמרינן בפרק התכלת (מב.) רב אחא בר יעקב רמי ארבעה ועייף להו מיעף רב ירמיה מדפתי רמי תמניא דאינון שיתסר כלומר שלאחר שהכניסם בטלית כופלם והם ששה עשר ומשמע ליה דטעמא משום דלית בתוספת חוטים בבל תוסיף דאע"ג דדרשינן (לט:) גדיל שנים גדילים ארבעה היינו לומר שלא יפחות מארבעה חוטים אבל אם רצה מוסיף כל מה שירצה כדאשכחן גבי ערבי נחל (סוכה לד.) דדרשינן ערבי שתים ונוהגין לשום הרבה בלולב וכן כתב המרדכי בתחלת הלכות ציצית (סי' תתקלט) בשם תוספות שנץ ומשום הכי הוה רמי רב ירמיה תמניא אע"ג דבארבעה סגי ואפילו טובא נמי יכול להוסיף שכיון שניתן רשות להוסיף על ארבעה חוטים שאמרה תורה תמניא כמאה ומאה כתמניא. אחר זמן בא לידי ספר העיטור ומצאתי שכתב אהא דקאמר בפרק התכלת גבי ציצית אין לו שיעור למעלה דהיינו לומר שאם רצה להוסיף מוסיף בין במנין בין באורך:

ור"י פירש דעד שמנה כפולים שהם ששה עשר יכול להוסיף טפי לא. אהא דתנן (לח.) התכלת אינו מעכב את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת פירש רש"י אע"ג דמצוה לתת שני חוטי תכלת ושני חוטי לבן בציצית אפילו הכי אין זה מעכב את זה ואי עביד ארבעתן תכלת או ארבעתן לבן יצא וכתבו התוספות (שם ד"ה התכלת) והרא"ש (ציצית סי' ו) ולכאורה הוה משמע דאין זה מעכב את זה היינו שאם הטיל שני חוטים מין אחד יצא כי הא דתפילין של יד אינה מעכבת את של ראש ושל ראש אינה מעכבת את של יד ונהגו כפירוש רש"י וכן מוכח בפרק התכלת (מ.) גבי כל המטיל תכלת בסדינו בירושלים אינו אלא מן המתמיהין דהיכא דליכא תכלת בעי למירמי ארבעה חוטי לבן ומיהו יש לדחות דאע"ג דבשני חוטי לבן לחוד איכא מצות ציצית אי רמי טפי ליכא איסור דאין זה מוסיף על המצוה דגדיל שנים גדילים ארבעה דדרשינן מיניה שני חוטי לבן ושני חוטי תכלת לאו למעוטי טפי קא אתי כדאשכחן גבי ערבי נחל דדרשינן ערבי שתים ונהגו לשום הרבה ערבות בלולב וכן פירש רש"י בפרק התכלת (מא:) גבי טלית שכולה תכלת דקאמר עלה כאן בטלית בת שמנה חוטים ופירש רש"י דאין כאן איסור בל תוסיף כיון שכל השמנה בכרך אחד וקשה דבפרק אלו הן הנחנקין (סנהדרין פח:) גבי זקן ממרא משמע דאם הוסיף בחוטים פסול ויש לומר דכל מה שהוסיף מארבע חוטים עד שמנה לאו גורע הוא ולא מיפסיל בכך כדאשכחן דרב אחא בר יעקב רמי ארבעה ורב ירמיה מדפתי רמי תמניא ולא פליגי הני אמוראי אלא מר עביד הפחות ומר עביד היתר ובסנהדרין [מיירי] במוסיף על תמניא וקצת תימה דהיכי משמע מקרא דאי בעי עביד הכי ואי בעי עביד הכי וצריך לומר דאף זה במשמעות גדילים דאי עביד גדילים מתכלת ולבן שני חוטים מזה ושני חוטים מזה גדילים קרינן ביה ואי עביד מכל מין ומין גדילים כגון ארבעה חוטים תכלת וארבעה חוטים לבן גדילים קרינן ביה ולאו מוסיף הוא אבל אי רמי טפי הוי מוסיף וגרוע ועומד הוא ולעולם גדילים בעינן דהיינו ארבעה חוטין בין שיש בו שני מינים בין שאין בו אלא מין אחד כמו שפירש רש"י עכ"ל: ונראה מדברים אלו שזה שכתב רבינו בשם ר"י דעד שמנה כפולים שהם ששה עשר יכול להוסיף היינו מתכלת ולבן ארבעה חוטים כפולים שהם שמנה מתכלת וכן מלבן וא"כ השתא דליכא תכלת עד ארבעה כפולים שהם שמנה יכול להוסיף טפי לא ורבינו סתם במקום שהיה לו לפרש ואע"פ שאפשר לומר שסובר רבינו דכיון דבזמן דאיכא תכלת יכול להוסיף עד שמנה כפולים שהם ששה עשר השתא דליכא תכלת לבן במקום תכלת ולבן קאי ויכול להוסיף עד שמנה כפולים שהם ששה עשר הראשון נראה יותר. ובתשובות הרשב"א (ח"א סי' תסח ותשכח) מצאתי שנשאל אם הוסיף על ל"ב חוטים שבציצית אם פסול והשיב אם הוסיף ודאי פסול כדאמרינן בסנהדרין והא איכא ציצית שיש בו להוסיף ואם הוסיף גורע ע"כ ואפשר דבזמן הזה דליכא תכלת מיירי וכמו שכתבתי לדעת ר"י ואפשר דבזמן דאיכא תכלת נמי קאמר דלעולם אין מוסיפין על ל"ב בין הכל וכן נראה מדברי סמ"ק שכתב בסימן קע"ז שלא להוסיף על המצות כגון לעשות חמשה חוטים בציצית שהם עשרה כפולים: והרמב"ם כתב בפרק א' (ה"א) ואין לחוטי הענף מנין מן התורה ואח"כ כתב (ה"ו) כיצד עושים את הציצית וכו' ומכניס שם ארבעה חוטים וכופלם באמצע. ונראה לי דהכי פירושו בתורה לא נתפרש מנין חוטי הענף אבל מדברי סופרים יש להם מנין ארבעה חוטין כפולים כדאמרינן בהתכלת רב אחא בר יעקב רמי ארבעה ועייף להו ורב ירמיה דהוה רמי תמניא פליג ארב אחא וסבר שמנין החוטים מדברי סופרים שמנה שהם ששה עשר וכשמוסיף על המנין שקבעו סופרים עבר בבל תוסיף למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה והיינו דאמרינן בפרק הנחנקין והא איכא ציצית דעיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרים ויש בו להוסיף ואם הוסיף גורע ואנן קיימא לן כרב אחא בר יעקב וא"כ כל שהטיל יותר מארבעה חוטין עבר בבל תוסיף. ובנמוקי יוסף (ציצית יב: דיבור ראשון) כתוב שיש אומרים שמנין החוטין שיעור יש להם בין למעלה בין למטה ויהיו החוטין אחר שנכפלו ל"ב חוטין ויש לבעלי הקבלה בזה עיון גדול ועמוק עכ"ל וכיון דכל הני רבוותא פליגי על בעל העיטור כוותייהו נקטינן ואין להוסיף על ארבעה חוטין כפולים שהם שמנה: רבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל בסימן י"ב דקדק מדברי הרמב"ם (פ"א ה"ד) שכתב התכלת אינו מעכב את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת כיצד הרי שאין לו תכלת עושה לבן לבדו וכן אם עושה לבן ותכלת ונפסק הלבן ונתמעט עד הכנף ונשאר התכלת לבדו כשר דסבירא ליה להרמב"ם שאם אין לנו תכלת נטיל שני חוטי לבן ולא דק דהא להרמב"ם לא היו מטילין תכלת אלא חוט אחד מן השמנה חוטין וא"כ כשמטיל לבן לבדו צריך להטיל שבעה חוטים לבן לפחות ואפשר דשמנה חוטי לבן בעי ולא סגי בשבעה מפני שאין השביעי עומד אלא אם כן ראשו ארוך שיהא נכפל ליעשות חוט שמיני ובהדיא כתב הרמב"ם בפרק ההוא (ה"ט) העושה לבן בלא תכלת לוקח אחד משמנה חוטים וכורך אותו על שאר החוטים הרי מפורש דבעושה לבן לבדו בעינן שמנה חוטין כפולים שהן ארבע חוטים וכדברי רש"י ז"ל ומה שכתב הרי שאין לו תכלת עושה לבן לבדו לאו למימרא שלא יטיל יותר חוטים ממה שהוא מטיל מלבן בזמן דאיכא תכלת דגם כשעושה לבן לבדו צריך להטיל שמנה חוטים כמו שכתבתי:

ויחתוך ראשי החוטין ויתחבם בכנף. יתבאר בסוף סימן זה (יח. ד"ה אבל) בסייעתא דשמיא:

ומ"ש ויכפלם. מדאמרינן בפרק התכלת (מב.) רב אחא בר יעקב רמי ארבעה ועייף [להו] מיעף ומעייל להו בגלימא ואביק להו מיבק קסבר בעינן תמניא בגלימא כי היכי דבעינן במקום פתיל ופירש רש"י ועייף להו. כופל לשמנה קודם שיתלם (בציצית) [בכנף]: ומעייל להו בגלימא. מכניס הכפל בנקב הטלית: ואביק להו מיבק. עונבן שחוזר ומכניס שני הראשין בתוך הכפל ותלוים בעניבה בטלית: רב ירמיה מדפתי רמי תמניא דאינון שיתסר ולא אביק להו מר בריה דרבינא עביד כדידן ופירש רש"י כדידן מכניס ארבעה חוטין ואח"כ כופלם לשמנה. הרי שלדברי הכל צריך לכפול החוטים וכן כתבו התוספות בריש פרק התכלת (ד"ה התכלת) וזה לשונם ומה שאנו כופלים הארבעה לשמנה סמכינן אהא דלקמן רב אחא בר יעקב רמי ארבעה ועייף להו מיעף וכו' ועוד תניא בספרי (שלח פסקא קטו, תצא פסקא רלד) בית שמאי אומרים ארבעה של צמר וארבעה של תכלת וא"ת היא גופה מנא לן שצריך לכפלו ואי הוה מפרשינן עשה גדיל ופתלהו מתוכו (לט:) היינו שצריך לכופלו כעין פתילה שהוא כפולה ניחא אבל בקונטרס לא פירש כן עכ"ל:

ואז יהיה ארכם י"ב אצבעות. כבר נתבאר זה בתחלת הסימן (טו. ד"ה ויהיו):

שולחן ערוך אורח חיים סימן יא סעיף יב

מנין חוטי הציציות בכל כנף, (נח) <יג> ארבעה כפולים (נט) שהם שמונה, * ואם הוסיף, (ס) פסול. (סא) <יד> יחתוך ראשי החוטין הארבעה יח ויתחבם בכנף ויכפלם, ואז יהיו ח'.

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן יא סעיף יב

(נח) ד' כפולים - דאמרינן בגמרא גדיל שנים גדילים ד' פי' אי הוה כתיב גדיל הוה משמע שתים דאין גדיל בפחות משתים השתא דכתיב גדילים ד' משמע ובזמן שהיה תכלת היו עושין ב' מתכלת וב' מלבן והאידנא הוי לבן מקום תכלת ועושין ד' ארוכים משל לבן:

(נט) שהם שמנה - אחר שיכניסם בבגד ויכפלם מדכתיב פתיל כעין פתילה שהוא כפול:

(ס) פסול - משום דקעבר בבל תוסיף והגר"א בביאוריו הסכים להלכה לשיטת העיטור המובא בב"י שסובר דאין בזה משום בל תוסיף וכי פסלינן בגמרא בזה דוקא בשהוסיף מין אחר להחוטים [כגון חוטי קנבוס או צמר גפן] אבל באותו המין מכשרינן אפילו לכתחלה להוסיף כמה שרוצה ועיין בארה"ח שהביא עוד כמה גדולי הראשונים שסוברין כן ולכן מסיק דאם עשאם כבר וא"א לתקנם יכול לילך בהם אבל מיד שיוכל לתקנם צריך לתקנם ובגורע מהחוטין לכו"ע פסול כדאיתא בב"י:

(סא) יחתוך - ר"ל לכתחלה יחתוך קודם שיתחבם בכנף [מ"א וביאור הגר"א] ויש לחתכם בשיניו ולא בסכין:

ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן יא סעיף יב

* ואם הוסיף פסול - עיין בפמ"ג שמסתפק אם קצץ היתירות רק עד הגדיל ובגדיל נשארו מהו דאם היה מוציא היתירות גם מן הגדיל פשיטא דכשר לפי מה דפסק הרמ"א לעיל בסימן י' ס"ו בהטיל ציצית על ציצית דחותך אחת מהן וכשר בכל גווני עי"ש:

4. אורך החוטים השמונה אין פחות מד' גודלים, וי"א י"ב גודלים

רמב"ם הלכות ציצית פרק א הלכה ו

טור אורח חיים סימן יא

בית יוסף אורח חיים סימן יא

ד ויהיה ארכן [בכפלן] שלשה טפחים מארבע אצבעות בגודל בכל טפח. בפרק התכלת (לט.) נויי תכלת שליש גדיל ושני שלישי ענף ובההוא פרקא לקמן (מא:) אהא דת"ר כמה חוטין הוא נותן וכו' וכמה תהא משולשת כלומר תלויה הענף מן הגדיל בית שמאי אומרים ארבע ובית הלל אומרים שלש. ושלש שבית הלל אומרים אחת מארבע בטפח של כל אדם ופירש רש"י ושלש שבית הלל אומרים שתהא כל אצבע אחת מארבע בטפח כל אדם דהיינו מדת גודל ואסיקנא אמר רב פפא הלכתא ארבע בתוך שלש משולשת ארבע וכתב הרא"ש (הל' ציצית סי' יב) פירוש ארבע חוטין יכניס בתוך שלש אצבעות בטלית ומשולשת הציצית ארבע אצבעות משמע שכל הציצית גדיל וענף אינו אלא ארבע אצבעות ורש"י פירש (משולשלת) [משולשת] תלויה הענף לבד מן הגדיל ארבע אצבעות אז הוי הציצית שש אצבעות ורבינו תם פירש דמשולשלת אגדיל קאי מלשון המשלשל דפנות שהוא לשון גידול וחיבור וכן מוכח בספרי דגדיל ארבע בעינן והכי נהיגינן לעשות ציצית י"ב אצבעות שליש גדיל ארבע אצבעות ושני שלישי ענף שמנה אצבעות עכ"ל והרמב"ם כתב בפרק א' (ה"ו) ואורך החוטין השמנה אין פחות מארבע אצבעות והיינו כדכתב הרא"ש דמשמע מפשטא דלישנא שכל הציצית גדיל וענף אינו אלא ארבע אצבעות ורבינו סתם דבריו כדעת רבינו תם שכתב הרא"ש דנהיגינן כותיה וכן כתוב גם כן בסמ"ג (עשין כו קח:) כדברי רבינו תם. ומאחר ששנינו ושלש שבית הלל אומרים אחת מארבע בטפח כל אדם שמעינן דאצבעות האמורים בשמועה זו בגודל הם ושנים עשר גודלים הם שלשה טפחים ולכן כתב רבינו שיהיה אורכן שלשה טפחים מארבע אצבעות בגודל בכל טפח. ושיעור אורך זה שכתב רבינו הוא אחר שתחבו בכנף וכפלו דכשהם פשוטים הוי אורכן ששה טפחים וכן מבואר בדבריו שכתב בסמוך (טז:) ויתחבם בכנף ויכפלם ואז יהיו אורכם שתים עשרה אצבעות שהוא שיעור אורך הציצית: וכתב רבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל בשם המנהיג (הל' ציצית) שכדי שלא ימעיטו הקשרים בזאת המדה יאריכו אצבע יותר. ואפשר שמפני כך כתוב בכלבו (סי' כב) שיהא אורך החוטים שלש עשרה אצבעות. ויש לדקדק שהיה לרבינו להוסיף על אורך החוטים שתים או שלש אצבעות שהרי מקום תליית החוטים בכנף קודם שיתחיל לעשות גדיל הוי ממלא קשר גודל עד שלש אצבעות ואפשר שאותו חלק מהחוט כיון שהוא סמוך לבגד חשיב כגדיל ויותר נראה לומר דשלשה טפחים דקאמר היינו לבד מהחלק ההוא: כתב הרמב"ם בפרק א' (ה"ט) העושה לבן בלא תכלת לוקח חוט אחד משמנה החוטין וכורך אותו על שאר החוטין עד שלישן ומניח שני שלישיתן ענף ויש מי שאינו מדקדק בדבר זה בלבן עכ"ל. ונראה שטעם מי שאינו מדקדק בדבר זה בלבן משום דדייק לישנא דאמרינן (לט.) נוי תכלת שליש גדיל ושני שלישי ענף דמשמע דבזמן דאיכא תכלת דוקא דקדקו בכך ולא בזמן דליכא תכלת וטעם מי שמדקדק בכך מפני שהוא סובר דתכלת דקאמר לאו דוקא אלא עיקר מצוה נקט והוא הדין להיכא דליכא תכלת דלבן במקום תכלת קאי:

ואם ירצה להוסיף בארכן יוסיף. גם זה בפרק התכלת (מא:) שהקשו על ברייתא שכתבתי בסמוך מדתניא ציצית אין לה שיעור ומשני אין לה שיעור למעלה אבל יש לה שיעור למטה ופירש רש"י אין לה שיעור למעלה דכמה דבעי ליהוי ארוך: וכתב המרדכי (סי' תתקמ) שר"י היה נוהג לעשותו ארוך משום גרדומין וכתב עוד ואם הוא ארוך יותר מדאי ראוי לקצרו ולא מיקרי תעשה ולא מן העשוי כיון שאינו עשוי בפסול ופשוט הוא:

ואחד מן החוטין יהיה ארוך יותר כדי שיכרוך בו הגדיל. שם (לט.) חוט של כרך עולה מן המנין וכתב הרא"ש (הל' ציצית סוס"י יב) פירוש למנין שמנה חוטין ועושה אחד מהם ארוך וכורך בו סביב השבעה:

שולחן ערוך אורח חיים סימן יא סעיף ד

אורך החוטים השמונה * <ג> אין פחות (יט) ה [ו] מד' גודלים, וי"א י"ב גודלים, * (כ) וכן נוהגין. ולמעלה, ו אין להם (כא) שיעור. (הגה: ואם עשאו ארוך יותר מדאי, * יכול לקצרו, ואין בזה משום תעשה ולא מן העשוי) (מרדכי בה"ק). א' מהחוטים (כב) ז יהיה * יותר ארוך, כדי שיכרוך בו (כג) הגדיל. (הגדיל היינו החלק מהציצית שאינו ארוג). (הגה: ושיעור הנזכר יהיה בציצית (כד) ח לאחר שנקשר, מלבד מה שמונח על קרן הבגד) (סברת ב"י).

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן יא סעיף ד

(יט) מד' גודלים - ומדידת הגודל בכל מקום [יז] הוא של אדם בינוני. ומודדין אותו בפרק העליון [יח] במקום הרחב באמצעו [ועיין בשע"ת] ועיין במ"א ובש"ך רע"ב שהביאו בשם הרמב"ם דשיעור גודל הוא כרוחב ז' שעורות זו בצד זו בדוחק והן באורך ב' שעורות בריוח:

(כ) וכן נוהגין - וכן פסק הלבוש וא"כ לא יפה עושין המוכרין שמצמצמין במדת אורכן וקרוב הדבר להיות ברכה לבטלה כי אף דמן התורה די בכל שהוא מדרבנן בעינן שיהיה י"ב גודלין אחר הקשירה מלבד מה שמונח על קרן הבגד ויש להזהירם על כך [פמ"ג] ועיין בבה"ל:

(כא) שיעור - ור"י היה [יט] נוהג לעשותו ארוך יותר כדי שאם יפסק קצת ג"כ ישאר בו כשיעור:

(כב) יהיה וכו' - ואם אחד [כ] אינו ארוך כ"כ לכרוך בו הכל יכרוך בו קצת כריכות מחוט אחד וקצת כריכות מחוט השני כי בזמן התכלת היו עושין קצת כריכות מהתכלת וקצת מלבן. וצריך לראות [כא] שישתיירו בכל החוטין ארכן י"ב גודלין אחר הכריכה והקשירה כמו שכתב רמ"א ואפילו זה החוט הארוך אחר שיכרך ישאר י"ב גודלין:

(כג) הגדיל - קראו גדיל על שם העתיד שנעשה גדיל אחר שנכרך עליו וזהו שכתב רמ"א אח"כ היינו החלק וכו' ר"ל שמתחלה הוא חלק בלא גדיל ואריגה ועי"ז החוט נעשה גדיל. יד אפרים:

(כד) לאחר שנקשר - ומשום [כב] הקשירה שעושין בגדיל מתקצר ובעי אצבע יתירה דהיינו י"ג גודלין מלבד מה שמונח על הבגד [כג] ואפילו בדיעבד מעכב והעולם מקילין בזה וראוי למחות בידם:

ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן יא סעיף ד

* אין פחות וכו' - עיין בלבוש שכתב דמן התורה אין שיעור לאורך הציצית רק שיהיה בו גדיל וענף רק שחז"ל נתנו לנו שיעור משום נוי ציצית למר בארבע ולמר בי"ב כן ביאר הא"ר את דבריו ועיין בח"א שמצדד לומר דעכ"פ כדי עניבה הוא מן התורה עי"ש:

* וכן נוהגין - עיין במ"ב במה שכתבנו בשם הפמ"ג מוכח מזה שהוא סובר דהשיעור י"ב גודלין לדעה זו הוא לעיכובא וכן כתב בהדיא באות ח' בא"א וכן משמע לקמן בסימן י"ב ס"א ובביאור הגאון מהר"מ בנעט על המרדכי בהלכות ציצית מסתפק בזה עי"ש ובחינוך פ' שלח משמע ג"כ קצת להקל בזה בדיעבד וצ"ע לדינא:

* יכול לקצרו - אפילו אם הענף היה קודם הקציצה הרבה יותר משני שלישים מן הגדיל אעפ"כ לא מיקרי זה מן העשוי בפסול כיון דאין זה לעיכובא בדיעבד וכדאיתא לקמן בסי"ד במ"ב בשם הפוסקים. ארה"ח:

* יותר ארוך - ובדיעבד לכאורה אין להחמיר בזה אם לאחר כריכת החוליא ראשונה וקשירתו היה בו כשיעור דלא גרע זה משהיה נקטם אז לגמרי זה החוט דכשר לכו"ע דהוא גרדומי הציצית וכדלקמן בסימן י"ב. ולפ"ז מה שכתב הרמ"א דשיעור זה צריך להיות אחר שנקשר ור"ל כל הקשרים כדמשמע בב"י הוא רק לכתחילה דבדיעבד די אם רק לאחר קשירת החוליא הראשונה היה בהחוטין השיעור י"ב גודלין אף שנתקצרו אח"כ ע"י שיעור הקשירות לא גרע מגרדומין דקי"ל לקמן בסימן י"ב כסברא ראשונה. ועיין בפמ"ג שהבאתי את דבריו במ"ב בס"ק כ"ד ומשמע מסתימת דבריו היפוך דברי ואפשר דסברתו דכ"ז שהוא עוסק עדיין במצוה לעשות שליש גדיל אף דהוא רק לכתחילה מיקרי עדיין שלא נגמרה המצוה ולא נוכל להקרא עתה על הציצית שם גרדומין וגרע זה משאם היה עושה רק חוליא אחת ואח"כ נקטע חוט אחד. וכדמות ראיה לזה מהא דאמרינן שבת קל"ג ע"ב כ"ז שהוא עוסק במילה בשבת חוזר אפילו על ציצין שאין מעכבין פירש על ציצין המעכבין חוזר על ציצין שאין מעכבין אין חוזר ושם הלא הוא לענין להקל וכ"ש הכא לענין להחמיר וצ"ע למעשה. ודע עוד דאם הוא בדרך ואין לו ציצית אחרות כ"א קצרות מי"ב גודלין יוכל לסמוך ע"ד המחבר דמיקל בארבע גודלין להטילם בבגד וללבשו ובפרט לפי מש"כ הלבוש דמה"ת אין שיעור לאורך הציצית ממילא אין עובר על מ"ע דציצית בכל גווני וכ"ש להפוסקים דבמקום שאין נמצאים ציצית אין עובר על עשה דציצית אך לענין ברכה יש להחמיר לפי מה דנוהגין כדעה שנייה דצריך י"ב גודלין כן מוכח מהפמ"ג אות ג' במ"ז ובחידושי רע"א בסוף סי' י"ב עי"ש ועיין מש"כ לעיל בשם הגאון מהר"מ בנעט ז"ל:

5. יעשה נקב באורך הטלית, לא למעלה מג' אצבעות מפני אינו נקרא כנף, ולא למטה מכשיעור שיש מקשר גודל עד הציפורן, משום שנאמר על הכנף

רמב"ם הלכות ציצית פרק א הלכה ו

בית יוסף אורח חיים סימן יא

ט ויעשה נקב באורך הטלית בתוך שלש אצבעות סמוך לקרן. פירוש יעשה נקב סמוך לסוף הבגד מרוחק מסוף הבגד כשיעור שיש ממלא קשר גודל עד סוף הצפורן וביושר הוא מודד לאורך הבגד וקרן קרי לסוף הבגד דהיינו שוליו ונראה שמפני שצריך להטיל הציצית סמוך לקרן ששם הוא כנף הבגד קרי ליה קרן ומכל מקום ביושר הוא מודד וכתבתי זה לפי שראיתי מי שהיה רוצה לפרש דברי רבינו דקרן דקאמר היינו קרן זוית וממנו מודד באלכסון וטעות הוא בידו דא"כ מאי ויעשה נקב באורך הטלית דקאמר וגם מאי ובתוך רוחב הבגד אין לו שיעור שכתב בסמוך הרי כיון שהוא מודד מקרן זוית באלכסון לא שייך לאדכורי לא אורך ולא רוחב אלא ודאי לסוף האריג קרי קרן וביושר מודד מסוף האריג של אורך הבגד ולא מקרן זוית באלכסון וכן נראה מדברי סמ"ג (עשין כו קח ע"ג) שכתב ולא יניחנה למטה ממלא קשר גודל משום שנאמר על הכנף ואם היתה בקרן ממש היתה תחת הכנף עד כאן משמע דלסוף האריג למטה ממלא קשר גודל קרי קרן דאי תימא דקרן היינו אלכסון אינו ענין לתחלת דבריו וכן יש לדקדק מדברי הרמב"ם (פ"א ה"ו) שכתב כיצד עושין את הציצית מתחיל מזוית הטלית שהוא סוף האריג ומרחיק ממנה לא יותר על שלש אצבעות למעלה ולא פחות מקשר גודל עכ"ל ואם איתא דבאלכסון הוא מודד לא הוה שתיק מיניה לפרושי בהדיא ומה שכתב מתחיל מזוית של טלית היינו לומר שצריך להטיל הציצית סמוך לזוית ששם הוא כנף הבגד ומכל מקום ביושר צריך למדוד וכן עמא דבר. ואם מדד מקרן זוית באלכסון הציצית פסול לפי שהוא למטה ממלא קשר גודל שני חומשי מלא קשר גודל דהא קיימא לן (סוכה ח.) כל אמתא בריבועא אמתא ותרי חומשי באלכסונא: ומקום דין זה הוא בפרק התכלת (מא:) דגרסינן התם [בדק הבית] ת"ר כמה חוטין הוא נותן בית שמאי אומרים ארבע ובית הלל אומרים שלש וכמה תהא משולשת בית שמאי אומרים ארבע ובית הלל אומרים שלש ושלש שבית הלל אומרים אחד מארבע בטפח של כל אדם אמר רב פפא טפח דאורייתא ארבע בגודל [עד כאן]: אמר רב פפא הלכתא ארבע בתוך שלש משולשת ארבע פירש רש"י ארבעה חוטין נותן בתוך שלש אצבעות שלא ירחיק מן השפה יותר משלש אצבעות. ונראה מדבריו שאם נתנו בסוף שלש אצבעות כשר דלא מיפסיל אלא אם כן נתנו למעלה משלש אצבעות וכך הם דברי הרמב"ם וסמ"ג (שם) ולפי זה מה שכתב רבינו שעד כדי שלש אצבעות מהכנף הוא מקום ציצית הוי עד ועד בכלל דמרוחק שלש אצבעות בצמצום כשר ואע"פ שכתוב ברוקח (סי' שסא) ולא ירחיק מן הכנף שלש אצבעות צריך לידחק בפירושו כי היכי דלא נפלוג ארש"י והני רבוותא: וכתב הכלבו (סי' כב) בשם ה"ר פרץ על הני אצבעות פירוש אצבע היינו גודל וכן כתוב בהגהת סמ"ק (סי' לא) וכן נראה מדברי הרוקח (שם) ומדברי המרדכי (סי' תתקמח) [בדק הבית] והוא מבואר בגמרא שכתבתי בסמוך [עד כאן]: וכן כתב הרמב"ם בפרק א' מהלכות ציצית (ה"ו) ובפרק ט' מהלכות תפילין (ה"ט) ובסוף פרק י"ז מהלכות שבת (הל"ו) כתב גם כן האצבע שמשערין בה בכל מקום היא רוחב הגודל של יד. וראיתי הרבה אנשים מודדין בשלש אצבעות הסמוכים זה לזה ביד שהאחד נקרא אצבע והשני אמה והשלישי קמיצה וטעות הוא בידם ואין להם על מה שיסמוכו. וכתב המרדכי (שם) אומר ר"ב שצריך לשער במקום רוחב הגודל ולא מראשו שהוא קצר [בדק הבית] והתוספות בפרק התכלת (מא: ד"ה ארבעה) נסתפקו בדבר [עד כאן]: וגרסינן תו התם (מב.) תנו רבנן הטיל על הקרן או על הגדיל כשרה רבי אליעזר בן יעקב פוסל בשתיהן כמאן אזלא הא דאמר רב גידל אמר רב ציצית צריכה שתהא נוטפת על (הכנף) [הקרן] שנאמר על כנפי בגדיהם כמאן כרבי אליעזר בן יעקב אמר רבי יעקב אמר רבי יוחנן וצריך שירחיק כמלא קשר גודל ופירש רש"י על הקרן. על שפת חודו של קרן. גדיל. חוט עבה וחזק בבגד תחלה כדי שלא יהא נוח ליקרע לשון אחר גדיל אלו הן חוטין שבשתי בשני הצדדין וקורין אוריל"ש: שתהא נוטפת על הקרן. שתהא תולה ומכה על הקרן כלומר שיגביהנה למעלה מן השפה כדי שתהא תולה ונוגעת התליה בקרן: שירחיק מלא קשר גודל. צריך שירחיקנה מן השפה מלא קשר גודל שיעור הצפורן [עם הבשר] עד פרק ראשון. וסמ"ג (שם) כתב וזה לשונו המטיל ציצית בבגד לא יניחנו למעלה משלש אצבעות מפני שאינו נקרא כנף ולא יניחנו למטה ממלא קשר גודל משום שנאמר על הכנף ואם היה בקרן ממש אם כן היה תחת הכנף וגם לא יניחנו ממש בשפת הבגד שגודלין כדי שיהיה חזק ונקרא בלע"ז ליישיד"א שהרי על כנפי בגדיהם כתיב וזה אינו נחשב מן הבגד עד כאן. נראה מדברי רש"י ומדבריו שסוף הבגד ממש פחות מכדי קשר גודל קרוי קרן ומכדי קשר גודל עד כדי שלש אצבעות נקרא כנף ולמעלה משלש אצבעות קרוי בגד ולפי זה מה שכתב ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם וכן ונתנו על ציצית הכנף אינו רוצה לומר שיתנו הציצית למעלה מן הכנף אלא שיתנו אותו בכנף עצמו והילכך למטה מכדי מלא קשר גודל ולמעלה מכדי שלש אצבעות דלא מיקרי כנף פסולה וכן הטיל על הקרן השנוי בברייתא פירושו הטיל בקרן דהיינו למטה מכדי מלא קשר גודל ועל הגדיל נמי פירושו בגדיל כלומר שאם היה הגדיל רחב יותר מכדי מלא קשר גודל ונתן הציצית בגדיל אע"פ שהוא למעלה מכדי מלא קשר גודל פסול: ובכלבו (סי' כב) כתוב אוחז משלש אצבעות על שלש אצבעות שאינו כנף פחות מכן ונוקב שם ונותנן בתוך הנקב עכ"ל נראה שסובר שמה שכתוב ונתנו על ציצית הכנף ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם פירושו שיתנו הציצית למעלה מהכנף ולפי שאין נקרא כנף פחות משלש אצבעות צריך ליתנו בסוף שלש אצבעות וקשה דא"כ כל שנתנו למטה משלש אצבעות יש לפוסלו כיון שאינו נתון למעלה מהכנף ונראה שהוא סובר כן ממה שלא כתב דבהרחיק כדי מלא קשר גודל סגי וקשה דבהדיא אמרינן בגמרא דכיון שהרחיק כדי מלא קשר גודל כשר ועוד קשה דלפי פירוש זה הוה ליה לאכשורי אפילו אם הציצית מרוחק יותר משלש אצבעות שהרי על הכנף הוא נתון ואמאי פסלינן ליה: ורבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל כתב שהטעם שצריך שיהיו בתוך שלשה ושירחיק כדי מלא קשר גודל הוא מפני שאין נקרא בגד פחות משלש אצבעות ולפיכך צריך שיהיו בתוך שלש ומה שצריך שיהיה כמלא קשר גודל לפי שלא נקרא כנף אלא בשיעור זה ואם יש בכאן למטה משיעור זה אינו עוד כנף עכ"ל ולא הבנתי דבריו שאע"פ שאינו נקרא בגד פחות משלש אצבעות כנף דבגד מיקרי וקרא על כנפי בגדיהם קאמר ולא על בגדיהם ועוד דלפי טעמו כל שהרחיק פחות משלש אצבעות היה לנו לפסול והיאך הכשירו במרחיק מלא קשר גודל ומפני כך דברי רש"י וסמ"ג נראים עיקר וכמו שפירשתי דבריהם: ובביאור מהר"י ן' חביב ז"ל כתב טעם שיעור כמלא קשר גודל שמעתי כי יש באורך קשר גודל יותר משתי אצבעות ואינו עולה לשלש אצבעות והרי אנו צריכים שלא יהא בקרן ממש כדי שיהא על הכנף ולא תחת הכנף וגם צריך שלא יכנס בבגד שלש אצבעות שלמים כי הוא שיעור חשוב להקרא בגד לענין טומאה וא"כ היה על הבגד ולא על הכנף ואין מקום לקיים על הכנף ולא תחת הכנף ולא בבגד רק שיהא הציצית תוך האצבע השלישית קודם השלמתו ובזה יש לו ממש להקרא על הכנף כיון שהוא יותר משתי אצבעות ונקרא כנף ולא בגד כל עוד שלא הניחו למעלה משלש אצבעות שלמות שיש בהם שיעור בגד עכ"ל: כתב הרוקח (סי' שסא) נראה ברחב הנקב שבו החוטים שאין החוטים רחוקים מלא קשר גודל לית לן בה עכ"ל:

שולחן ערוך אורח חיים סימן יא סעיף ט

* (לט) יעשה יג נקב (מ) באורך [יא] הטלית, (מא) יד לא למעלה [יב] מג' אצבעות (* (מב) <ח> היינו גודלין), (כל בו סימן כ"ב ומיימוני והגהות סמ"ק סימן ל"א), מפני (מג) טו שאינו נקרא [יג] כנף, * (מד) ולא למטה (מה) מכשיעור שיש מקשר גודל (מו) עד הציפורן, משום שנאמר על הכנף, (במדבר טו, לח) ואם היו למטה ממלא קשר גודל, היה תחת הכנף. הגה: ומודדין זה (מז) <ט> ביושר, ולא באלכסון מן הקרן (ב"י).

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן יא סעיף ט

(לט) יעשה נקב - כתב ב"י אף די"א דיעשה ב' נקבים כמו ציר"י ויטיל הציצית בתוכם ויוציא אותן לצד אחד אין לחוש לזה והבא להחמיר על עצמו בכיוצא בזה אינו מן המחמירין אלא מן המתמיהין דמיחזי כיוהרא עכ"ל וב"ח כתב דבט"ק יעשה שתי נקבים דבזה לא מיחזי כיוהרא כיון שאין נראה לכל וכן כתב בכונות שהאר"י ז"ל נהג כן [אמנם בברכי יוסף כתב שהעיד מהר"ש שמהרח"ו אביו לא נהג כן] וכן נתפשט המנהג במדינת פולין אמנם במדינת הגר ובאשכנז אין נוהגין כן ונהרא נהרא ופשטיה:

(מ) באורך - עיין לקמן במ"ב ס"ק נ"ב מה שכתבנו שם:

(מא) לא למעלה מג' - דלא מיקרי כנף הבגד [כח] אלא בגד והתורה כתבה על כנפי בגדיהם ועיין בב"י שכתב דג' אצבעות בצמצום מותר להרחיק ולעשות אח"כ הנקב שם והרבה [כט] פוסקים חולקים ע"ז וס"ל דמכיון דהוי ג' אצבעות תו בגד מיקרי ולא כנף וע"כ [ל] יש לזהר לעשות שיתחיל הנקב תוך ג' אצבעות. כתב המ"א אם עשה הנקב למעלה מג' אע"פ שכשקשר הציצית עשה החוטין שעל הבגד קצרים ונתקפלו הכנפות והוא למטה מג' פסול דהרי עכ"פ יש בהכנף שיעור בגד. וכן אם עשה הנקב למעלה מקשר אגודל וע"י הקשירה נתקפל הבגד עד שהוא פחות מקשר אגודל כשר כיון שיש עכ"פ השיעור בהכנף:

(מב) היינו גודלין - עיין לעיל סקי"ט ועיין בארה"ח דמסיק דלכתחלה יותר טוב למדוד הג' אצבעות באמה קמיצה וזרת הסמוכין זה לזה ועיין בבה"ל:

(מג) שאינו נקרא כנף - ומעכב [לא] אפילו דיעבד. ואפילו אם לאחר שעשה בו ציצית ואפילו רק [לב] חוליא אחת חתך בנקב שיתלו הציצית למטה [לג] אפ"ה פסול משום תעשה ולא מן העשוי. וה"ה איפכא כשתלאן תוך קשר אגודל חתך למעלה בבגד [לד] והעלה הציצית למעלה מקשר אגודל ותפר למטה או תלה מטלית על הכנף הוי ג"כ תעשה ולא מן העשוי. טלית של צמר שהיתה מצוייצת כהלכתה [לה] ונמצא בגדיל של משי שעושין בשפת הטלית חוטין של פשתן והוצרכו לשלוף הגדיל מן הטלית ראוי להחמיר להתיר הציצית ולחזור ולקשרם:

(מד) ולא למטה וכו' - ומעכב [לו] אף בדיעבד ונ"ל [לז] שמקום הנקב יהיה ג"כ למעלה משיעור זה ואולי זה ג"כ מעכב אף בדיעבד ועיין בבה"ל:

(מה) מכשיעור וכו' - פשוט דזה ג"כ משערינן [לח] באדם בינוני:

(מו) עד הציפורן - מקום [לט] השוה לבשר:

(מז) ביושר - פי' משפת הבגד מודדים ביושר הג' אצבעות וכן השיעור דקשר גודל בין באורך ובין ברוחב כדלקמן בסוף ס"י ואין מודדין השיעורים באלכסון שע"י האלכסון מתמעט המדידה לערך ב' חומשין [ב"י]:

ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן יא סעיף ט

* יעשה נקב וכו' - עיין במ"ב לענין ב' נקבים וז"ל הפמ"ג אין עושין רק נקב אחד והעושה ב' נקבים יעשה במישור לא באלכסון ומודדין ג' אצבעות מנקב ראשון בבגד לא מהשני של צד ימין וצד שמאל [ועיין בארה"ח] גם ב' הנקבים יהיו באופן שהציצית יהיו תלויין לצדדי הבגד א' לימין וא' לשמאל לפניו ולאחריו לא תלויין לצד הארץ הכל בפמ"ג שם:

* היינו גודלין - עיין בט"ז שכתב במקום רוחב הגודל ועיין בפמ"ג שכתב דקי"ל כן להלכה והח"א העתיק ג"כ כן ומ"מ לפי מה שכתבנו קודם דיש ליזהר לעשות הנקב דוקא תוך אצבע הג' קודם השלמתו ע"כ אם ירצה יכול למדוד הג' אצבעות באמה קמיצה וזרת הסמוכין זה לזה כמ"ש בשם האר"י ז"ל ולעשות אח"כ הנקב ואידי ואידי חד שיעורא הוא וכעין זה כתב ג"כ בשע"ת עי"ש אלא דהוא כתב דטעם האר"י ז"ל אפשר משום דס"ל כספיקת התוספות דמדידת הגודל הוא במקום הקצר וטעמא דידן הוא דאפשר דוקא בציצית משום דחשש האר"י ז"ל לסברת הרוקח והר"י ב"ח ומהרי"א דס"ל דוקא תוך ג'. ולצאת ידי כל החששות (היינו חששת התוספות וסברת הר"י ב"ח) יותר טוב שיעשה הנקב תוך ג' אצבעות אלו וכן מצאתי אח"כ בארה"ח שטוב למדוד הג' אצבעות באלו הג' הסמוכין זה לזה. אמנם אם שאל טלית מאחר לצאת בו ידי ציצית ונקב הציצית הוא בתוך ג' גודלין נראה דיכול לברך עליו דלדינא קי"ל כדעת המרדכי דהמדידה הוא במקום הרחב כמ"ש הפמ"ג:

* ולא למטה מכשיעור וכו' - עיין במ"ב במה שכתב שמקום הנקב יהיה למעלה מקשר אגודל כן משמע מלשון הטור ומהר"י בן חביב שהובא בב"י אך מלשון הרוקח שהובא בב"י בד"ה כתב הרוקח נראה וכו' משמע לכאורה שהוא סובר דאם הציצית היו בהשלמת קשר אגודל בצימצום אף שאינם למעלה ממנו כשר דנקב הציצית יכול להיות בתוך השיעור אך שלא יהיה למטה מהשיעור ומש"כ הרוקח ברוחב צ"ל דרוחב וקצת משמע בדברי הב"ח שהוא סובר ג"כ לדינא כמו שכתבנו עי"ש היטב בד"ה ויעשה נקב באורך הטלית וכו' בא"ד וכן מבואר בלשון הרמב"ם שכתב ומרחיק ממנה לא יותר על ג' אצבעות ולא פחות מקשר גודל ומכניס שם ארבעה חוטין וכו' הרי דלהב"ח מה שכתב הרמב"ם ומכניס שם קאי אתוך צימצום שיעורים הללו אך מדברי הד"מ משמע שהוא מפרש דברי הרוקח לענין אחר עי"ש והוא דוחק גדול בלשונו וגם מדברי הב"י משמע שהוא אינו מפרש כהד"מ דאל"כ היה ליה להב"י להעתיק דברי הרוקח לקמן לסייעתא להטור והוא אדרבה כתב בהיפוך מזה שם שלא מצא דין זה מבואר בשום מקום אלא ודאי דהב"י אינו מפרש כדבריו אך לכתחלה בודאי יש ליזהר בזה שיהיו מונחין החוטין למעלה מהשיעור דשיעור קשר אגודל משמע מן הפוסקים דהוא דאורייתא ולעיכובא כמו שמפורש בא"ר אך לענין דיעבד צ"ע בזה:

6. אם היו רחוק מהכנף מלא קשר גודל, ונתקו מחוטי הערב עד שלא נשאר בו כשיעור, כשר, כיון שהיה בו כשיעור בשעה שהטיל בו ציצית זה

בית יוסף אורח חיים סימן יא

י ואם היה רחוק מהכנף כמלא קשר גודל ונתקו מחוטי הערב עד שלא נשאר בו כשיעור מן הקרן כשר. שם רבינא ורב סמא הוו יתבי קמיה דרב אשי חזייה רב סמא לגלימיה דרבינא דסתר ובצר ממלא קשר גודל אמר ליה לא סבר לה מר להא דרבי יעקב אמר ליה בשעת עשיה אתמר ופירש רש"י דסתר וכו'. שנסתר ונרחב (הגדיל) [הנקב] וירד [הגדיל] למטה עד שעמד פחות ממלא קשר גודל אי נמי נסתר הבגד מלמטה עד שנפחת מן השפה עד הנקב ממלא קשר גודל: בשעת עשיה. [אתמר הא] דרבי יעקב ואנא נמי בשעת עשיה היה [בו] מלא קשר גודל:

ומכל מקום טוב לעשות אמרא בשפת הבגד שלא ינתקו. לכאורה נראה שזהו מה שכתוב במרדכי (סי' תתקמח) ובהגהת סמ"ק (סי' לא אות ב) וטוב לעשות אמרא בטליתו כי בלא אמרא פעמים שחוטי הערב מתפזרין מן הטלית למטה גם פעמים שחוטי השתי בולטין בלא ערב ואז יש להסתפק מאיזה מקום יתחיל למנות השלש אצבעות וכן כתב רבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל שלזה נתכוין רבינו ולא נהירא לי דהתם משמע דמיירי באורג בגד להטיל בו ציצית וקאמרי שטוב לעשות לו אמרא בשפתו כדי שלא יפרדו אחר כך חוטי ערב מן הבגד וישארו חוטי השתי או איפכא ויהיה מסופק מאיזה מקום יתחיל למדוד אם מהאריג הקיים או מהחוטין הבולטין אבל בענין מטיל ציצית ואח"כ נתקו חוטין ובצר ליה שיעורא לא איירו שהרי לא נזכר בדבריהם כלל ועוד דלא שייך למימר ביה ויסתפק מאיזה מקום יתחילו השלש אצבעות ומתוך לשון רבינו משמע דתקנתא למטיל ציצית בטליתו קאמר דכדי שלא ינתקו חוטין ויפחת השיעור טוב לעשות אמרא ונראה ודאי דבהכי מיירי מדכתב ואם היה רחוק מהכנף כמלא קשר גודל ונתקו מחוטי הערב וכו' ומכל מקום טוב לעשות לו אמרא וכו' ואי אמאי דסמיך ליה שהכשיר בניתקו חוטי הערב קאי שייך שפיר למימר ומכל מקום והכי קאמר אף על פי שאם אחר שהטילו בו ציצית ניתקו חוטין מהבגד ובצר ליה שיעורא כשר מכל מקום טוב לעשות לו אמרא בשפת הבגד כדי שלא ינתקו כלומר ויבואו הרואים לומר שהוא פסול דכולי עלמא לא גמירי דינא או יאמרו שאחר שניתקו החוטים הטיל הציצית אבל אי ארישא קאי דקאמר ומרוחק מן הקרן כשיעור שיש מקשר גודל עד סוף הצפורן מאי ומכל מקום דקאמר ואם כן דברים אלו שכתב רבינו דברי עצמו הם ואפשר שלמדם מדברי סמ"ק והמרדכי שכתבו לענין אורג טלית להטיל בו ציצית. ומיהו כבר אפשר לדחוק ולפרש שדברים אלו דברי סמ"ק והמרדכי הם וסובר רבינו דלאו באורג טלית להטיל בו ציצית מיירו אלא תקנה כדי שלא ינתקו חוטין מן הבגד קאמרי ומה שכתבו ויש לספק מאיזה מקום יתחילו השלש אצבעות היינו לומר שהרואים יסתפקו מאיזה מקום יש למדוד כלומר דאף בניתקו חוטים אחר שהטיל הציצית יסתפקו שמא פסול הוא ומכל מקום מה שכתבתי תחלה נראה יותר:

שולחן ערוך אורח חיים סימן יא סעיף י

אם היו רחוק מהכנף מלא קשר גודל, * (מח) ונתקו (מט) מחוטי הערב * עד שלא נשאר בו כשיעור, כשר, כיון שהיה בו כשיעור (נ) בשעה שהטיל בו ציצית זה. הגה: ונוהגין לעשות <י> אימרא סביב הנקב, שלא ינתק שם ויהיה (נא) פחות מכשיעור, וכן עושין אימרא בשפת הבגד למטה, מהאי טעמא (ב"י בשם סמ"ק וכל בו). (נב) יש אומרים <יא> שבתוך רוחב הבגד (נג) אין לו שיעור, וי"א שדין רוחב הבגד כדין טז האורך, ונראין דבריהם.

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן יא סעיף י

(מח) ונתקו וכו' - וה"ה [מ] אם נקרע בהנקב עד שעי"ז לא נשאר בו כשיעור ואפילו נעשה זה תיכף אחר [מא] חוליא הראשונה עם הקשר וכבסמוך:

(מט) מחוטי הערב - וממילא נתמעט אורך הבגד עי"ז ולפי מה שיבואר בסמוך ה"ה אם נתמעט הבגד ברחבו:

(נ) בשעה - וקרא כתיב ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם [מב] לא הקפידה תורה אלא שבשעת עשיה יהיו על הכנף ולא אח"כ. והיינו דוקא אותן הציצית שנתלו בהכשר אבל אם רוצה להטיל בו ציצית אחרות דהוי עשייה חדשה פסול עד שיתפור מתחלה כדלקמן בסימן ט"ו עי"ש:

(נא) פחות מכשיעור - אף דבדיעבד כשר מ"מ טוב לעשות כן כדי שלא יבואו הרואים לומר שהוא פסול דכו"ע לאו דינא גמירי [ב"י]:

(נב) י"א שתוך וכו' - דס"ל דעיקר שם כנף שייך על שפה התחתון של אורך הבגד לא על רוחב הבגד. רוחב הבגד קרוי מה שמלובש בו האדם קומתו מראשו לרגליו ואורך הבגד קרוי מה שמתעטף בו דדרך העיטוף הוא בהאורך:

(נג) אין לו שיעור - היינו למטה דיכול לעשות אפילו פחות מקשר אגודל אבל למעלה מג' אצבעות פסול [ב"י]:

ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן יא סעיף י

* ונתקו מחוטי הערב וכו' - עיין במ"ב שכתב דאפילו נעשה זה תיכף אחר חוליא הראשונה והקשר שע"ג והוא נלמד מבסמוך סי"ג דבזה מתכשר הציצית ומה שכתב הפמ"ג בא"א בסוף סקי"ג לענין קרע שנעשה דמסתפק שם אי עשיה הוא קשר לבד או חוליא ג"כ ר"ל דשמא הלכה כהע"ת דבקשר לבד הוא ג"כ מתקיים ביה שם גדיל הוא רק מצרף ספק זה לענין קטן דאצלו החיוב ציצית הוא רק מדרבנן כדמוכח שם להמעיין אבל לענין גדול פשיטא ופשיטא דנקטינן כרוב הפוסקים וכמעט כולם דדוקא עם החוליא ובלא"ה לא נפיק מן התורה ולפי הנראה לא היה בידו ספר ע"ת רק מה שהובא ממנו בפוסקים כי עזרני ד' שהשגתי ס' ע"ת וראיתי בו שמפרש בהדיא דהקשר עם הכריכה שניהם דוקא הוא מן התורה אלא לענין תעשה ולא מן העשוי ס"ל כיון דכל אחד מינייהו מעכב צריך שיהיו שניהם עשויים בכשרות וכן ס"ל להלבוש עי"ש ולפ"ז בע"ש עם חשיכה לכו"ע צריך דוקא חוליא עם הקשר ועיין בא"ר בסי' זה שהביא דברי הלבוש במש"כ דקשר א' סגי מדאו' וכו' והשיג עליו הרבה ובאמת כוונתו הוא בפשיטות דשני הקשרים שאנו עושין א' קודם החוליא הראשונה וא' לאחר החוליא א' מהן לבד הוא מה"ת אלא שאנו עושין שניהם מטעם ספק שמא הלכה כפירוש הב' שברש"י מנחות ל"ט ע"א הובא בתוס' שם ד"ה קשר או כפירוש הא' שברש"י שהוא הקשר שאחר החוליא וכן הובא בביאור הגר"א אבל הלבוש ג"כ דבעינן קשר וגם החוליא שניהם מדאורייתא וכן מוכח מהע"ת דזה הוא דעת הלבוש וכן מוכח מלשונו שם דזה הוא ספיקו עי"ש ובחנם השיג עליו הא"ר ולא דק בלשונו:

* עד שלא נשאר בו כשיעור - עיין ברמב"ם שמבואר דאפילו לא נשאר רק כל שהוא כשר:

7. החוטין, צריך שיהיו טווין לשמן שיאמר בתחלת הטווי שהוא עושה כן לשם ציצית

A5EE1ECB

7E5BC854

בית יוסף אורח חיים סימן יא

א (א) ויהיו טווין לשם ציצית אבל אם לא היו טווין לשמן פסולים. בפרק התכלת (מב:) ובריש סוכה (ט.) אמר רב יהודה אמר רב עשאה מן הקוצין ומן הנימין ומן הגרדין פסולה מן הסיסין כשירה כי אמריתה קמיה דשמואל אמר אף מן הסיסין פסולה בעינן טוויה לשמה ופירש רש"י סיסין פקעיות כדוריות של חוט. ופסקו הרי"ף (ציצית יב:) והרא"ש (סי' יד) הלכה כשמואל וכן נראה מדברי הרמב"ם שכתב בפרק א' (הי"א) חוטי הציצית בין לבן בין תכלת צריכים טוויה לשם ציצית ומה שכתב אחר כך (הי"ב) ציצית שעשה אותה גוי פסולה שנאמר (במדבר טו לח) דבר אל בני ישראל ועשו להם ציצית אבל אם עשה אותה ישראל בלא כונה כשרה צריך לומר דלא בטויית חוטין קאמר דהא בעינן שתהא לשמה אלא בנתינת החוטין בכנף ותליית החוטים ועשיית הקשרים והחוליות דוקא קאמר שאם עשה ישראל שלא בכונה כשר מדלא מצרכינן לשמה אלא בטויה ועוד מדאמרינן בהתכלת (מב.) אמר רב יהודה אמר רב ציצית שעשאה גוי פסולה ואם איתא מאי איריא עשאה גוי אפילו עשאה ישראל שלא לשמה אלא ודאי לא מימעיט אלא גוי אבל עשאה ישראל שלא בכונה כשר: וכתוב בנמוקי יוסף בהלכות ציצית (יב: ד"ה כשרה) ונראין הדברים דשזירה נמי בעינן לשמה וכתב הרא"ש בסוף הלכות ציצית גבי סדר עשיית הציצית וזה לשונו כתב בעל העיטור (שער א ח"ב) ומסתברא אם טוואן גוי ושזרן ישראל לשמה כשרים ולא מסתבר לי דהא אמר שמואל מן הסיסין פסולה וסיסין היינו פקעיות שנטוו שלא לשמן וסתם פקעיות אינם שזורים וצריך לשוזרן לציצית ופסולים משום שנטוו שלא לשמה ואין מועיל להם אם שוזרן לשמה עכ"ל: וכתב המרדכי בהלכות ציצית (סי' תתקמט) שצריך להוציא בפיו בתחילת הטויה שהוא עושה כן לשם ציצית אי נמי יאמר לאשה טוי לי ציצית לטלית ותו לא צריך:

א (ב) כתוב במרדכי (סי' תתקנ) בשם מהר"ם שיש להחמיר לנפץ הצמר של ציצית לשמה ולא ידעתי למה מאחר שלא אמרו בגמרא אלא בעינן טויה לשמה מנין לו להחמיר בלא ראיה ושום אחד מהפוסקים לא כתב כן ולא ראינו מי שחשש לכך:

שולחן ערוך אורח חיים סימן יא סעיף א

(א) א החוטין, צריך שיהיו (ב) [א] טווין לשמן. (הגה: ויש מחמירין אפי' לנפצן לשמן והמנהג (ג) להקל בנפוץ) (מרדכי ואגודה סי' כ"ג), * (ד) שיאמר (ה) בתחלת (ו) הטווי שהוא עושה כן לשם ציצית, או * (ז) שיאמר לאשה: טווי לי ציצית לטלית; ואם לא היו טווין לשמן, פסולים.

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן יא סעיף א

(א) החוטין - לשון הרמב"ם המוצא חוטי ציצית בשוק אפילו פסוקים ושזורים פסולים דטרח איניש לעשות חוטין כעין ציצית וא"כ שמא לא נעשה לשם ציצית. והמ"מ חולק וגם בכ"מ כתב דהרמב"ם בתשובה חזר בו אח"כ עכ"ל המ"א והגר"א בביאוריו בסימן ש"א כתב דהדין הוא עם הרמב"ם כמו שכתב בראשונה עי"ש:

(ב) טויין לשמן - והוא [א] ד"ת דכתיב גדילים תעשה לך לשם חובך:

(ג) להקל בניפוץ - דמה דכתיב תעשה לך היינו מטוייה ואילך שאז היא עיקר עשיית הגדילים ועיין בפרישה בשם מהר"ל מפראג שמסכים דלכתחילה יש להחמיר לנפץ לשמה:

(ד) שיאמר - בפירוש [ב] לא במחשבה בעלמא ואפילו בדיעבד צ"ע אי מהני מחשבה ועיין בסימן ל"ב ס"ט וי"ט ובחידושי רע"א שם:

(ה) בתחילת - ודי בזה [ג] אפילו ליומא אוחרא דסתמא תו לשמה קאי דכל העושה ע"ד ראשונה עושה [ד] אם לא כשאמר אח"כ בפירוש שהוא עושה שלא לשמה:

(ו) הטווי - ואם טוה מעט ואח"כ אמר [ה] לא מהני למה שנטווה כבר דספוקי מספקא לן אי אמרינן הוכיח סופו על תחילתו. ואם בתחלה ג"כ חשב שיהיה לשמה אך שלא אמר בפירוש נ"ל דיש לצדד להקל בזה דס"ס הוא:

(ז) שיאמר לאשה - ר"ל בתחלת הטוייה לבד. וה"ה [ו] אם האשה בעצמה אומרת שהיא טווה לשם ציצית דמהני וגם נאמנת על כך שאמרה משא"כ בעו"ג וחש"ו שאינם נאמנים. מומר לתיאבון שאין מטריח לעשות ציצית בבגדו [ז] מותר לטוות ומהימן כשאמר שטווה לשמה וכ"ש אם הוא עובר [ח] רק על שאר עבירות לתיאבון אבל מומר להכעיס אפיקורס הוא לכל התורה כולה ובודאי [ט] אדעתא דנפשיה עביד לכו"ע:

ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן יא סעיף א

* שיאמר בתחילת הטוייה - עיין במ"ב הטעם משום דכל העושה וכו'. וכ"ש אם יאמר שכל הטוייה שיטוה יהיה לשם ציצית בודאי דמהני ולא צריכין תו להטעם דכל העושה וכו' [כן מוכח זבחים ב' ע"ב תוד"ה הא וכו']:

* שיאמר לאשה טווי לי וכו' - עיין במ"ב במש"כ ר"ל בתחלת הטוייה דכמו דגבי הוא עצמו צריך האמירה בתחלת המעשה כן נמי באומר לאשה. וצריך ג"כ שתהא מחשבה להאשה לשמה דאל"כ מאי מהני אמירת האחרים שעי"ז לא נקרא לשמה אם באמת אין מחשבתה לשמה וכו' והך ותו לא צריך שכתב המרדכי ר"ל שאין ישראל המצוה צריך יותר לא דיבור ולא מחשבה אבל האשה עכ"פ צריכה מחשבה בתחלתה לשמה [מביאור מהר"מ בנעט על המרדכי]:

8. צריכין שזירה, ושיהיו שזורין לשמן

בית יוסף אורח חיים סימן יא

ב (א) וכתוב בנמוקי יוסף (שם) גוי וגויה לאו בני לשמה נינהו ואפילו ישראל עומד על גביו וזהו דעת הרמב"ם (תפילין פ"א הי"א) בעיבוד לשמה והרא"ש (הל' ס"ת סי' ג) חולק עליו כמבואר בדברי רבינו סימן ל"ב (לב.): ודע שמה שכתב רבינו שצריך שיהיו טווין לשם ציצית וכל התנאים שכתב בסימן זה לא שנא בין זמן דאיכא תכלת לזמן דליכא תכלת חוץ משני דברים האחד דבזמן דאיכא תכלת הוה שרי כלאים בציצית על הדרך שיתבאר בסימן זה והשתא דליכא תכלת אסור. השני דבזמן דאיכא תכלת צריך לדקדק במנין החוליות והשתא אין מדקדקין במנינם. ושיעור לשון רבינו כך מצות ציצית בזמן שהיה תכלת מצותו שיקח שני חוטים כפולים של צמר צבועים תכלת ושני חוטים כפולין של צמר לבן או פשתן וצריך לדקדק בכריכה לעשות שבע חוליות כאשר הם מפורשים בגמרא ועתה שאין לנו תכלת אין לעשות מכלאים אלא צמר לצמר ופשתים לפשתים וגם אין צריך לדקדק בחוליות ומן הראוי היה לו לסדר כך לשונו ואח"כ יכתוב שיהיו טווין לשם ציצית ושיהיו שזורין וכל שאר דברים שכתב שהם נוהגים בין בזמן דאיכא תכלת בין בזמן דליכא תכלת:

ב (ב) וצריך שיהיו שזורין. כן משמע מדגרסינן בפרק בתרא דעירובין (צו:) אמר רב יהודה א"ר אלעזר המוצא תכלת בשוק לשונות פסולים חוטין כשרים מאי שנא לשונות דאמרינן אדעתא דגלימא צבעינהו חוטין נמי נימא אדעתא דגלימא שזרינהו פירוש טוואם בשזורין שזורין נמי נימא אדעתא דשיפתא דגלימא עייפינהו במופסקין דכולי האי ודאי לא טרחי אינשי ומשמע דטעמא משום דלציצית בעינן שיהיו שזורין הילכך כשמוצאן שזורין חזקתן לציצית נעשו. וכן כתב הרא"ש בסוף הלכות ציצית בסדר עשיית ציצית וכתב דהכי איתא בסיפרי (שלח פ' קטו) ועשו להם ציצית שומע אני שיעשה כמו שהוא תלמוד לומר על ציצית הכנף פתיל תכלת בטווי ושזור אין לי אלא פתיל תכלת שטווי ושזור לבן מנין אתה דן הרי אמרה תורה תן תכלת ותן לבן מה תכלת טווי ושזור אף לבן טווי ושזור. והר"ן בסוף פרק קמא דיום טוב (ז: ד"ה מדאורייתא) כתב הני ראיות ולמד מהם דחוטי ציצית צריך שיהו שזורין ושלא כדברי האומרים שאין לשזור חוטי ציצית משום דזימנין דמיפרקי מהדדי והוו להו ששה עשר חוטין. ובנמוקי יוסף (שם ד"ה תניא בספרי פתיל) כתוב ההיא דספרי ולמד ממנה שאם אין החוטים שזורים פסולה. ובסמ"ג (עשין כו קח ע"ג) כתוב ג"כ ההיא דספרי: אבל הרמב"ם כתב בפרק א' (ה"י) אחד חוטי לבן ואחד חוטי תכלת אם רצה לעשותם שזורין עושה אפילו היה החוט כפול משמנה חוטין ושזור עד שנעשה פתיל אחד אינו נחשב אלא חוט אחד. וכתב עליו הראב"ד זה טעות אלא צריך להיותן שזורין דיליף בספרי תכלת תכלת ממשכן מה להלן שזורין אף כאן שזורין ובעירובין נמי אמרינן המוצא תכלת בשוק וכו' ואוקימנא בשזורין ומופסקין כעין שצריך לציצית וחכמי לוני"ל (מגדל עוז שם ה"ז כס"מ ה"י שו"ת פאר הדור סי' כא) שלחו להרמב"ם על זה שכתב שאם רצה לעשותם שזורים עושה והלא ממשכן יליף תכלת תכלת בספרי מה להלן שזורים אף כאן שזורים והשיב להם זה שלמד שזורין ממשכן רבי שמעון היא דסתם ספרי רבי שמעון (סנהדרין פו.) ולפי שלא מצאתי שום אדם שיאמר דבר זה לא כתבתי כמותו שא"כ יהיו שזורים ששה כמשכן כך נראה לי ואין לי סמך אחר בדבר זה עכ"ל. וא"ת הרי ההיא דפרק בתרא דעירובין דלא מצית למימר בה שהיא דחויה משום דרבי שמעון היא כדאמרת בההיא דספרי דהא רב יהודה שהוא אמורא קאמר לה ואפילו אם תמצא לומר דאליבא דרבי שמעון קאמר ורבנן פליגי עליה מכל מקום כיון דרב יהודה קאמר לה סתם משמע דהכי סבירא ליה והוה ליה למפסק כוותיה כיון דלא חזינן שום אמורא דפליג עליה ויש לומר שהרמב"ם מפרש דהא דאוקימנא בשזורין לאו למימרא דאי אפשר לציצית בלא שזורין אלא הכי קאמר כיון דלאריגה אין דרך לעשותם שזורין כלל ודאי הני לאו לאריגה נינהו אלא לציציות דלפעמים עושין אותם שזורין: ומכל מקום יש לתמוה עליו דכיון דלא אשכחן מאן דפליג על ההיא דסיפרי למה דחאה מהלכה מפני שהוקשה לו אם כן יהיו שזורין ששה כמשכן שהרי גם לפי דבריו שסובר שאינה אלא דברי רבי שמעון יקשה כן וצריך ליישב דמשום דרשא מפיק לאוקמינהו אשזורין שנים כי מוקמינן לה ככולי עלמא ג"כ ניישב כך. ועוד קשה לי על דבריו מי הגיד לו דההיא ברייתא דספרי דילפא שזורין ממשכן לא בעיא שזורין כמו במשכן עד שהוקשה לו שא"כ יהיה שזורין ששה כמשכן. וכמדומה לי שמפני שראה חולשות הללו בדבריו כתב ואין לי סמך אחר בדבר זה: ובעל מגדל עוז כתב שהרמב"ם סובר דההיא דספרי לא לעכב נאמרה נראה שהוא מפרש שמה שהשיב הרמב"ם וזה שלמד שזורין ממשכן רבי שמעון היא היינו לומר שאילו היה לעכב לא לישתמיט תלמודא בשום דוכתא למימר הכי ואין זה במשמע דברי הרמב"ם דא"כ למה הוצרך לומר דרבי שמעון היא הא כיון דסבירא ליה דלא לעכב נאמרה אפילו אי אתיא ככולי עלמא אתי שפיר שהרי כתב אם רצה לעשות שזורין עושה דהיינו לומר שאינו מעכב. ומנהג כל ישראל לעשותן שזורין:

שולחן ערוך אורח חיים סימן יא סעיף ב

* טוואן (ח) ב נכרי, * וישראל (ט) עומד על גבו ואומר שיעשה לשמם, <א> להרמב"ם, (י) פסול; (יא) ולהרא"ש, כשר. הגה: (יב) ונוהגין שיסייע הישראל מעט, וכדאיתא לקמן סימן ל"ב סעיף ט' ובי"ד סי' רע"א גבי תפלין וספר תורה. * (יג) <ב> וצריכין (יד) שזירה, ושיהיו [ב] שזורין * (טו) ג לשמן.

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן יא סעיף ב

(ח) עו"ג - וטווית חש"ו אם מהני כשישראל גדול עומד על גבם ומלמדם לעשות לשמה [י] עיין בסי' ת"ס בב"י שיש פלוגתא בזה ועיין בבה"ל שביארנו הסכמת אחרונים בזה:

(ט) עומד על גבו - עיין בבה"ל שכתבנו דדוקא אם הטוויה אינה נמשכת כ"כ אבל אם הטוויה נמשכת זמן הרבה אז נראה דאפילו להרא"ש לא מהני במה שלימד לעו"ג בתחלת הטוייה שיעשה לשמה וכ"ש אם הפסיק בהטוייה ואח"כ לזמן אחר התחיל לחזור ולטוות בודאי כו"ע מודים דאדעתא דנפשיה עביד ופסול:

(י) פסול - ס"ל דעו"ג אדעתא דנפשיה עביד ולא ציית למה שהישראל מצווהו שיעשה לשמה:

(יא) להרא"ש כשר - ובשעת הדחק כשאין לו ישראל שיטווהו לשמה [יא] יש לסמוך ע"ז אבל בלא"ה לא כי בביאור הגר"א כתב שדעת התוספות והמרדכי ג"כ כהרמב"ם:

(יב) ונוהגין שיסייע וכו' - וכ"ז להרא"ש [יב] אבל להרמב"ם לא מהני כ"ז ועיין [יג] באחרונים דמסקי דמנהג זה הוא על צד היותר טוב אבל בדיעבד כשר אפילו בלא סיוע כלל להרא"ש כיון שהישראל עומד על גבו ומלמדהו לעשות לשמה ואם אין הישראל עומד ע"ג לצוותו לא מהני הסיוע לכו"ע דקי"ל מסייע אין בו ממש:

(יג) וצריכין - אחוטי ציצית דעלמא קאי ולא אטוואן עכו"ם [יד] דשם לא מהני להפוסלין אפילו אם שזרן אח"כ ישראל לשמן:

(יד) שזירה - היינו שיכפלם אחר הטווייה לשנים וישזרם [טו] ואם כפל כל חוט לשמונה ושזרו ג"כ לית לן בה. וטעם להשזירה דתנא בספרי ועשו להם ציצית שומע אני יעשה ציצית כמות שהוא ת"ל ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת בטווי ושזור [פי' כעין משכן דהוי שזור א"נ דסתם פתילה היא שזורה] אין לי אלא תכלת לבן מנין אמרה תורה תן תכלת תן לבן מה תכלת טווי ושזור אף לבן טווי ושזור ועיין בביאור הלכה:

(טו) לשמן - דמטוויה ואילך [טז] הוא הכל בכלל עשייה דקי"ל דצריך לשמה וכתב המ"א דאף בדיעבד מעכב אם לא היו שזורין לשמן וכן משמע מביאור הגר"א ויש מקילין בדיעבד אף בלתי שזירה ועיין בבה"ל שביארנו דאין לסמוך ע"ז אך אם השזירה היה סתמא יש להקל בדיעבד כיון דהטוייה היה לשמה וכל העושה ע"ד הראשונה הוא עושה:

ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן יא סעיף ב

* טוואן עכו"ם וכו' - ולעניין טויית חש"ו עיין בסימן ת"ס לענין עשיית המצה שיש פלוגתא בזה בין הפוסקים וה"נ בענינינו ועולה שם לדינא לפי הסכמת האחרונים [והוא הט"ז ומ"א וא"ר וח"י] דאם א"א בענין אחר מותר בעומד ע"ג אפילו ע"י עכו"ם וכ"ש ע"י חש"ו אבל לכתחלה יש להחמיר שלא לעשות ע"י עכו"ם וחש"ו אפילו עומד ע"ג [חרש מיקרי שאינו שומע ואינו מדבר ושוטה עיין יו"ד סימן א' וקטן הוא עד שנעשה בר מצוה וקטנה היא עד בת י"ב (א"ר וח"י ופמ"ג שם דלא כט"ז)] ובלא עומד על גבו פסול בכל הני אפילו בדיעבד ועיין בתשובת משכנות יעקב [סי' כ"א] שהוכיח מדברי התוספות דעומד ע"ג אינו נקרא באומר לו פ"א קודם העשייה רק צריך להזהירו בכל שעה שלא יסיח דעתו כלל אבל כל שאינו עומד על גבו ומזהירו תמיד לכו"ע אין לו כוונה כלל ומכל זה נמצינו למידין שאותן הנוהגין ליתן לנערות קטנות לטוות ציצית וסומכין ע"ז שאומרים להם לטוות לשמה לא הועילו כלום והציצית פסולות מן התורה לד"ה עי"ש וכן משמע מדברי ח"א ע"ש. ודע עוד דבטוויה לשמה כיון שהיא ד"ת מוכח לדברי הפמ"ג שם בסימן ת"ס דאין ליתן לטוות אפילו לנער בן י"ג וכן לנערה בת י"ב כ"ז שלא ידעינן שהביאו שתי שערות אך בדיעבד נ"ל שאפשר דאין להחמיר דסמכינן אחזקה דרבא [עיין בסימן ל"ט בש"ת שהקיל בשם הנוב"י ועי"ש בבה"ל] ובשגדול עומד עליהם ומלמדם לעשות לשמה נראה דיש להקל בזה לכתחלה:

* וישראל עומד על גבו וכו' - עיין בב"י שלמד זה מדין עיבוד שהכשיר הרא"ש בישראל עוע"ג ועיין בדגמ"ר ובחידושי רע"א ושארי אחרונים שתמהו על הב"י דהלא טעם הרא"ש שחילק בין גט למילה ועיבוד משום דבגט דבעינן שיכתוב כל תורף הגט לשמה וזה לא יעשה אבל בעיבוד לא בעינן אלא בתחלת העיבוד כשישים העורות לתוך הסיד שיאמר אז אני עושה כך לשם ס"ת וזה יעשה העכו"ם לשם ישראל כשיאמר לו עשה כך וכן במילה כיון דברגע הוא עושה ודאי יעשה אדעתא דישראל מה שיאמר לו וכן דעת בעל העיטור דסגי בעכו"ם שיעבדנו לשמן עכ"ל הרא"ש בהלכות ס"ת א"כ לפ"ז לא שייך הקולא גבי טויית ציצית דכל טווייה וטוייה מילתא באנפי נפשיה היא. וביותר יפלא בעיני על הב"י דהלא הרא"ש הביא ראיה לדבריו מדברי בעל העיטור שסובר כוותיה והעיטור גופיה פוסק לענין טוייה דלא מהני ע"י עכו"ם אף אם ישראל עומד ע"ג ולמד זה מגט עי"ש בדבריו בהלכות ציצית שכתב כן בפירוש הרי דלא כב"י שמשוה טוייה לעיבוד אמנם מדברי הגר"א בביאורו שהראה מקור להשו"ע שכתב דלהרא"ש כשר וז"ל בהעתקתו וכתב הרא"ש בהלכות ס"ת והטעם דל"ד לגט דשם בעינן כל התורף לשמה משא"כ במילה וס"ת וציצית וכיוצא שאין צריך אלא בתחלה כיון דרגע הוא עושה אדעתא דישראל עכ"ל ובאמת לא נזכר כלל בהרא"ש לענין ציצית משמע מיניה שהוא סובר דמה שכתב לענין מילה כיון דרגע הוא לאו דוקא אלא דבדבר שאין נמשך זמן הרבה כעין גט הוא עושה אדעתא דישראל ע"כ טויית ציצית לטלית נמי שאין נמשכת אלא רגעים אחדים מהני עוע"ג [ומה שכתב הגר"א שא"צ אלא בתחלה ר"ל כיון דאין נמשכת הטוייה אלא מעט מהני לזה המחשבה שחישב בתחלת הטוויה דלא אסח דעתיה עדיין מהמחשבה ההיא משא"כ בגט] וא"כ לפ"ז אם נמשכת הטוייה זמן הרבה נראה דלכו"ע לא מהני בעומד ע"ג וא"ל דיאמר לא"י עוד הפעם שיעשה לשמה ועוד הפעם א"כ אפילו בגט נתכשר באופן זה והמשנה סתמא קאמר וע"כ דלא ציית ליה באופן זה א"כ ה"נ בטוייה. היוצא מזה דהשו"ע לא הקיל להרא"ש בעומד ע"ג כ"א באינה נמשכת הטוייה זמן הרבה וכעין שכתב לעיל מיניה טווי לי ציצית לטלית אף דשם האי לישנא לאו דוקא דה"ה אם טותה עבורו כל היום אך ע"כ הרי חזינן דהשו"ע לא מיירי בטוייה הנמשכת כל היום כעין בזמנינו בהפאבריקי"ן ולפ"ז יש ליישב קצת הקושיא הגדולה הנ"ל מבעל העיטור דאפשר דהוא מיירי בנמשך זמן הרבה:

* וצריכין שזירה - עיין במ"ב במש"כ שיכפלם לשנים הכי מוכח מסתימת לשון הר"ן ספ"ק דביצה וכן מוכח מלשון הגמרא עירובין צ"ו ע"ב ודילמא אדעתא דשיפתא דגלימא עייפינהו שפירושו כפלינהו כידוע. ועיין בט"ז בסק"ב שפירש על הא דספרי ת"ל פתיל תכלת טווי ושזור כעין פתילה [והוא מהגה"מ] ולכאורה יקשה ע"ז מיומא דף ע"ב ע"א בגמרא ת"ל פתיל פתילים הרי כאן ד' ועי"ש בפירש"י ותוספות שהוא ע"י קציצה ואם היה ע"י כפילה ושזירה לשנים א"כ היה שמונה חוטין אם לא דנימא דסובר דשזירה היטיב אפילו בלי הכפלת החוט ג"כ בכלל שזירה הוא וזהו דבר חדש אמנם לפי מה דמשמע בהראב"ד שם דהיה להם הגירסא בספרי דילפינן תכלת ממשכן דהיה שם שזירה ניחא הכל דסתם פתילה לאו שזור הוא ועכ"פ לכל הפוסקים די שיהיה שזור לשנים ועיין בארה"ח שהביא די"א דלמצוה מן המובחר טוב שיהיה כל חוט כפול לשמונה. ואולם באמת תמה אני על המהדרין לקנות דוקא כפול לשמונה שהוא עכ"פ רק למצוה מן המובחר לכו"ע הלא יותר ראוי להם לכתחילה להדר על הציצית לידע אם הם טוויים ושזורים לשמה כדין ע"י ישראל כי יש מקומות שסומכין לטוות ציצית ע"י גוי בציווי ישראל וכי האי גונא קולות ועיין בסימן זה במשנה ברורה ס"ק ט' וי'. נסתפקתי אם היו שזורים לשנים שלא לשמה ואח"כ שזרם לשמנה לשמה או להיפך מי אזלינן בתר שזירה בתרא או קמא וצ"ע:

* לשמן - עיין במ"ב והוא מדברי הגר"א א"כ משמע דהוא ד"ת וכן מצדד הפמ"ג דהוא ד"ת והב"ח והנ"צ והא"ר מקילין בדיעבד אף בלי שזירה אך אין לסמוך ע"ז כי רבו החולקין ע"ז כי הנה מהר"ן והנ"י והשו"ע ס"ג מוכח בהדיא דהשזירה מעכב וכן כתב הע"ת בהדיא בס"ג וכן מוכח מהח"א והדה"ח והש"ש וארה"ח [ומה שכתב הא"ר לדחות ראיית הע"ת המעיין בנ"י ובדברי הב"י יראה להדיא דהדין עם הע"ת עי"ש גם כבר השיג עליו הפמ"ג בכמה ראיות נכוחות אך מה שהוכיח הפמ"ג מהלבוש שסובר ג"כ כהנ"צ המעיין בב"י ובלבוש יראה להפכו כי הדעה המוסכמת כתב סתמא והדחויה בשם י"א כידוע] ואם היו שזורין אך שלא היו לשמן יש לעיין בדבר דאף דמדברי הע"ת והמ"א והגר"א משמע דהוא לעיכובא וכן הח"א והשולחן שלמה העתיקו את דברי המ"א להלכה מ"מ אפשר דיש לסמוך בזה בשעת הדחק על המקילין הנ"ל לענין לשמה וכן הדה"ח והארה"ח העתיקו את דברי הא"ר הנ"ל לענין לשמה וכן בש"ת בשם מור וקציעה והפמ"ג ג"כ מסתפק לענין לשמה עי"ש. ודע עוד דנ"ל פשוט דאף לדעת המחמירין בשזירה לענין לשמה היינו דוקא בפירוש דלא לשמן אבל בסתמא אם מי שטווה בעצמו שזרן י"ל בזה דכל העושה ע"ד ראשונה הוא עושה אף דהוא שתי פעולות וראיה לזה מדברי התוספות בזבחים דף ב' ע"ב ד"ה הא לשם וכו' דפירשו דאיירי הגמרא לענין שתי עבודות שחיטה וקבלה ואפ"ה מסיק שם הגמרא דאף אם נימא דסתם זבחים לאו לשמן הן עומדין אפ"ה כשר הקרבן אם חישב בשחיטה לשם פסח ובקבלה סתמא משום דכל העושה ע"ד ראשונה הוא עושה וה"נ בענינינו אף דסתם חוטין לאו לשם ציצית עשויין היכא דטוון מתחלה בפירוש לשמן תו הוי סתם שזירה ג"כ לשמן דהכא והתם חד ענינא הוא דהתם נפקא לן בגמרא דארבע עבודות צריכין להיות לשמן מקרא דועשית פסח שיהא כל עשיותיו לשם פסח והכא נמי נפקא לן מקרא דגדילים תעשה לך לשם חובך בין הטוייה בין השזירה דהכל הוא בכלל עשייה כמו שכתב הגר"א [ואף לפי מה שדחו התוספות שם פי' זה מפני דאיבעי' לן שם בפסחים אי בעבודה אחת תנן וכו' עכ"פ לא דחו משום דלא שייך בזה כל העושה וכו' רק מטעמא אחרינא] ואף דהמ"א כתב אם לא היו שזורים לשמן פסול ולא כתב אם היו שזורים שלא לשמן משמע דאף בסתם פסול אפשר דלאו בדוקא נקיט א"נ היכא דהשוזר לא היה בעצמו הטווה דלא שייך בזה כל העושה ע"ד ראשונה הוא עושה כמש"כ בספר משנת אברהם בסימן י"ט סכ"ג לענין כתיבת סת"ם:

9. אין עושין הציציות מהצמר הנאחז בקוצים כשהצאן רובצים ביניהם משום ביזוי מצוה

בית יוסף אורח חיים סימן יא

ה ואם עשאה מן הקוצין וכו'. שם (מב:) ובריש סוכה (ט.) אמר רב יהודה אמר רב עשאה מן הקוצין ומן הנימין ומן הגרדין פסולה ופירש רש"י בריש סוכה מן הגרדין. פרניי"ש שתולין בסוף הטלית מותר האריגה וגדל שם הציצית מינה ובה: מן הקוצין. חוטין שניתקו בשתי וקושרין אותן ותלוים ראשיהם בבגד לאחר שנארג וקרי להו קוצים על שם שבולטין כקוצים: מן הנימין. כגון טלית שתפרוה או שעשו בה אמרא במחט וראשי חוטי התפירה תלוים בה ומהם יגדלו הציצית פסולה הואיל ותלויים ועומדים כל אלה בבגד ולא נתלו בה לשם ציצית לאו עשייה לשמה היא. והרא"ש כתב בהלכות ציצית (סי' יד) קוצין היינו חוטים התלויים ביריעה ובולטין כמין קוצין ודרך לקוצצן: נימין. חוטין שמוציאין מן הבגד לתפור: גרדין. חוטים היוצאים בשפת הבגד פסולה משום דבעי תליה לשמה עד כאן. משמע דלא מיפסלי אלא כשעשה מהם ציציות בעודם מחוברים מפני שלא נתלו לשם ציצית כלומר ואיכא משום תעשה ולא מן העשוי אבל אם קצצן או תלשן משם ואח"כ עשה מהם ציציות כשר אם היו טוויין ושזורין לשם ציצית. והרמב"ם מפרש בענין אחר שכתב בפרק א' (הי"א) ואין עושין אותם לא מן הצמר הנאחז בקוצים כשהצאן רובצין ביניהם ולא מן הנימין הנתלשין מן הבהמה ולא משיורי שתי שהאורג משייר בסוף הבגד אלא מן הגיזה של צמר או מן הפשתן. ונראה שהטעם משום בזוי מצוה:

שולחן ערוך אורח חיים סימן יא סעיף ה

(כה) אין עושין הציציות מהצמר הנאחז בקוצים כשהצאן רובצים ביניהם, ולא מהנימין הנתלשים מהבהמה, ולא משיורי שתי (כו) שהאורג משייר בסוף הבגד, והטעם <ד> משום ט ביזוי מצוה.

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן יא סעיף ה

(כה) אין עושין - ואפילו בדיעבד פסול [ט"ז ופמ"ג]:

(כו) שהאורג משייר - אין להקשות דבלא"ה יש פסול דלא נטוו החוטין לשם ציצית יש לומר דמיירי אפילו היכי דמתחילה טוו החוטין לשם ציצית ואח"כ ארג מהם בגד ואפ"ה פסול משום ביזוי מצוה [ט"ז] ובספר המאור כתב הטעם משום דבעינן הכנף מין כנף ואין מינים הללו ראוים לעשות מהם בגד שהם פסולת הצמר ואין בגד נעשה מכמותן עכ"ל וא"כ כל מיני צמר שהם גרועין שאין בגד נעשה מהם פסולים לציצית [מ"א]:

10. יזהר לחתוך ראשי החוטין לעשותם ח', קודם שיכרוך

בית יוסף אורח חיים סימן יא

יג ויהא זהיר לחתוך ראשי החוטין לעשותם שמנה קודם שיכרוך שאם כרכן ואח"כ חתך ראשי החוטין פסולה. בפרק קמא דסוכה (יא.) אמרינן דרב מכשר בתלאן ולא פסק ראשי חוטין שלהם ושמואל ולוי פוסלים ואקשינן עליה דרב מדתניא תלאן ואח"כ פסק ראשי חוטין שלהם פסולים וסליק בקשיא ופירש רש"י תלאן הציציות בכנפות הטלית חוט אחד כפול ארבע ותוחבו בכנף וכופלו והרי הם שמנה כפלים ופוסק ראשי החוטין שלהם ונעשים שמנה חוטים ואם שכח ולא פסק עד שעשה כל הגדילים וקשריהם ונמצאו עשויים בפיסול דאין בה אלא חוט אחד ואח"כ פסק ראשי חוטין שלהם פסולה משום תעשה ולא מן העשוי שהרי בפיסול עשאם:

אבל אם תחבם בכנף ואחר כך חתכם כשרה רק שיחתכם קודם כריכה. כתב רבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל על זה אע"פ שכתב הרב זה הדבר בלא מחלוקת באדם וחוה (רבנו ירוחם ני"ט ח"ג קסט:) פוסל ובספר המצות (סמ"ג עשין כו קח:) ג"כ אמר טוב הוא שלא יתחבם בבגד עד שיחתכם וכן ראוי לעשות וראוי להחמיר בזה שהעולם טועים מאד בזה שנמשכו אחר סברת הרב עכ"ל ואיני רואה במנהג העולם טעות כלל דלכולי עלמא מישרי שרי לחתכם אחר שתחבם בכנף כדמשמע בהדיא מפירוש רש"י דלא אסר אלא היכא דשכח ולא פסקן עד שעשה כל הגדילים וקשריהם וכן נראה מדברי הרי"ף (יב:) והרא"ש (סי' יב) שכתבו תלאן וקשרן ואח"כ פסק חוטים שלהם פסולים דמשמע הא תלאם ופסק ראשי חוטין ואח"כ קשרן כשרה וכן נראה דברי הרמב"ם בפרק א' (ציצית הי"ד) וכן כתב הר"ן (סוכה ו: דיבור ראשון) בהדיא להכשיר וכתב דהכי מוכח בגמרא ונראה דהיינו מדמקשה בגמרא וסבר שמואל לא אמרינן פסיקתן זו היא עשייתן והא תני שמואל הטיל לשני קרנות בבת אחת ואח"כ פסק ראשי חוטים כשר מאי לאו שקושר ואח"כ פוסק לא שפוסק ואח"כ קושר מאי למימרא מהו דתימא בעינן כנף בשעת פתיל וליכא קמ"ל ופירש רש"י הטיל לשני קרנות בבת אחת. שעשה ארבע כפלים ארוכים כשיעור שתי ציציות ותוחב ראשו אחד בכנף זה וראשו אחד בכנף זה (וכפל) [וכפף] הראשין עד שהגיעו זה לזה לאמצע ארכה: מאי לאו שקושר. עשה הגדיל בזו ובזו ואח"כ פסק אמצעה ונעשו שתים ואע"פ שנעשו בפיסול דכולה קודם שנפסקה חוט אחד הוא: בעינן כנף בשעת פתיל. [בשעה שפותלו] שתולה בו הפתילים בעינן כנף אחד ולא שנים הרי בהדיא דהטיל הציצית ואח"כ פסק ראשי חוטים שלהם כשרים ובסמ"ג (שם) כתוב וקודם שיתחיל לקשור ולכרוך יחתוך ראשי חוטין שלהם שאם לא יחתוך עד לאחר קשירה וכריכה נמצא שנעשה בפיסול עד כאן הרי שלא פסל אלא כשפוסק ראשי החוטים אחר קשירה וכריכה אבל אחר שתחבם בכנף כל זמן שלא קשר ולא כרך שפיר דמי לפסוק ראשי החוטים ומה שכתב וטוב שיחתכם קודם שיתחבם כלל לאו לעיכובא אלא עצה טובה קמ"ל כדי שלא ישכח מלחתכם עד אחר קשירה: וכן יש לפרש מה שכתוב בספר אדם וחוה (שם) וזה לשונו פשוט בפרק קמא דסוכה שצריך לחתוך ראשי החוטים בענין שיהא כל אחד לבדו קודם שיתחבם בכנף ואם חתכן אחר שתלאן בכנף פסול [עכ"ל] דמשום עצה טובה קאמר שצריך לחתכם קודם שיתחבם בכנף ומיהו אינו נפסל אלא אם כן קשרן ואח"כ חתכן והכי דייק ממה שכתב ואם חתכן אחר שתלאן בכנף ולא כתב ואם חתכן אחר שתחבן בכנף כדקתני רישא שצריך לחתוך ראשי החוטים קודם שיתחבם בכנף דתלאן משמע שקשרם ג"כ אבל תחבן ולא קשרם לא מיפסל אם פסקן אז: ומה שכתוב בכלבו (סי' כב) ובספר ארחות חיים (הל' ציצית סי' י) וצריך למדוד החוטים תחלה ואח"כ פוסקן ביחד קודם שיתנם בכנף שאם לא פסקן קודם שיתנם בכנף פסולה והר"י (מקורביל בסמ"ק סי' לא) כתב אם לא פסקן קודם שתחבן רק שלא קשרם כשרים ואם קשרם קודם פסיקה פסולים [ע"כ] יש לומר שמה שכתבו בשם הר"י הוא פירוש מה שכתב בתחלה שאם לא פסקן קודם שיתנם בכנף פסולה לומר דהיינו דוקא כשקשרן קודם פסיקה דלקשירה קרי נתינה בכנף ואין לפרש דהר"י לאיפלוגי על סברא קמייתא אתא דא"כ לסברא קמייתא כל שנתנן בכנף אע"פ שעדיין לא קשרן אם פסקן פסולה וכבר כתבתי דבגמרא משמע בהדיא דכל שפסקן קודם קשירה אע"פ שכבר היו נתונין בכנף בשעת פסיקה כשרה וכן מבואר בספר ארחות חיים (שם סי' יד) שאחר שכתב הא דלעיל כתב וזה לשונו יש מי שכתב שאם ישאר מן החוט הארוך שעשה בו הכריכות אחר שעשה הקשרים שאסור לפסוק אותו משום תעשה ולא מן העשוי ובתשובת הגאונים כתוב דאין לחוש בו כלל כי מה שאמרו הני מילי בארבעה חוטים דאי לא פסיק להו חד אינון ואין כאן ציצית אבל בזה שאין מצוה לפסקו כי פסיק ליה מאי תעשה ולא מן העשוי איכא עכ"ל הרי דאפילו לדברי סברא ראשונה לא אסר לפסקו אלא אחר שעשה הכריכות אבל קודם שעשה הכריכות לית דין ולית דיין דלית ביה משום תעשה ולא מן העשוי: ונראה לי דכיון דקיימא לן דאפילו לא כרך בה אלא חוליא אחת כשרה אם כרך בה חוליא אחת ואח"כ פסקן פסולה ומיהו דוקא בשקשר קשר אחד אבל אם לא קשר כלל לא משום דלא הוי מן העשוי דהא קיימא לן קשר העליון דאורייתא הילכך כל שפסקן אחר שקשר ולא כרך או אחר שכרך ולא קשר כשרה אבל אם כרך חוליא וקשר אחריה אם פסק אח"כ פסולה ואע"פ שעדיין לא גמר הכריכות והקשרים משום דבהכי מתכשר חשיב שפיר מן העשוי ואע"פ שפירש רש"י תלאן לציציות וכו' ואם שכח ולא פסקן עד שעשה כל הגדילים וקשריהם נראה שלא פירש כן אלא לומר שאע"פ כן מכשיר רב אבל לשמואל כיון שעשה שיעור הכשר ציצית דהיינו חוליא אחת וקשר אחד כי פסיק להו בתר הכי הוי מן העשוי: והרמב"ם כתב בפרק א' (הי"ד) וזה לשונו תלה החוטים בין שתי כנפים מזו לזו וקשר כנף זו כהלכתה וכנף זו כהלכתה ואחר כך חתכן באמצע ונתפרדו זה מזה פסול שהרי בעת שקשרם היו פסולים לפי ששתי הכנפים מעורות זו בזו בחוטים שביניהם ובשעה שפסקן נעשו שתי ציציות נמצא עושה מן העשוי עד כאן משמע לכאורה שהוא מפרש דדוקא בתלה חוטין בין שתי כנפים הוא דפסלינן בתלאן ואחר כך פסק ראשי חוטין שלהם אבל בחוטים שאינם תלוים אלא בכנף אחד אע"פ שכרך וקשר ואח"כ פסק ראשי החוטים כשרה דאם לא כן לישמעינן דאפילו בתלאן בכנף אחד פסולה אבל קשה דכיון דטעמא משום תעשה ולא מן העשוי בתלאן בכנף אחד נמי יש לפסול לכן נראה לי דגם בתלאם בכנף אחד פסול ומה שכתב תלה החוטים בין שתי כנפים לפי שהוא מפרש שמה שאמרו בגמרא תלאן ולא פסק ראשי חוטים שלהם בתלה החוט בין שתי כנפים ואפילו הכי מכשיר רב משום דקא סבר פסיקתן זו היא עשייתן והכי משמע מדאמרינן בגמרא וסבר שמואל לא אמרינן פסיקתן זו היא עשייתן והא תני שמואל הטיל לשתי קרנות בבת אחת וכו' והרמב"ם דרכו לכתוב הדין כמו שהוא שנוי בגמרא ולכך כתב דין תלה החוטים בין שתי כנפים כמו שהוא שנוי בגמרא לפי פירושו ומיניה נשמע להיכא דלא תלה אלא בכנף אחד לבד כיון דהוי גם כן מן העשוי:

שולחן ערוך אורח חיים סימן יא סעיף יג

(סב) יזהר לחתוך ראשי החוטין לעשותם ח', קודם שיכרוך, שאם כרך אפילו (סג) חוליא אחד (פי' החלק מהציצית שבין קשר לקשר) (סד) וקשר, אפילו יט קשר אחד, ואח"כ חתכן, פסול משום תעשה (דברים כב, יא), ולא מן העשוי, שהרי בפיסול עשאם.

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן יא סעיף יג

(סב) יזהר - ר"ל שאם עבר ולא חתכן קודם התחיבה עכ"פ יזהר עתה קודם הכריכה ועיין ט"ז:

(סג) חוליא אחד - אפילו של ג' כריכות:

(סד) וקשר וכו' - ר"ל אם עשה חוליא וגם קשר אחר החוליא אפילו רק קשר אחד יצא ידי חובתו מדאורייתא אפילו לא עשה כלל הקשר שסמוך לכנף וא"כ הוי תעשה ולא מן העשוי אבל אם לא עשה הקשר שאחר החוליא אף שעשה הקשר ראשון שקודם החוליא לא נגמר עדיין עשיית הציצית דבלא הקשר החוליא אינו מתקיים כלל ואין כאן גדיל וע"כ יכול לחתוך החוטין [מח*] ויש מחמירין ולכתחלה נכון לחוש לדבריהם. ודע דמש"כ קשר אחד ר"ל מהה' קשרים שרגילין לעשות אבל הוא היה ב"פ זה על גב זה כדלקמן דבלא"ה לא מיקרי קשר שאינו מתקיים:

11. יקח ד' חוטים מצד זה וד' מצד זה, ויקשור שני פעמים זה על גב זה, ואח"כ יכרוך חוט הארוך סביב השבעה קצת כריכות

בית יוסף אורח חיים סימן יא

יד (א) ויקח ארבעה חוטים מצד אחד וארבעה חוטים מצד אחד ויקשור שתי פעמים זה על זה. בפרק התכלת (לח:) אמר רבא שמע מינה מדאמרי בני רבי חייא גרדומי תכלת כשרים צריך לקשר על כל חוליא וחוליא דאי סלקא דעתך לא צריך כיון דאישתרי ליה עילאי אישתרי ליה כוליה ופירש רש"י מדאמרי בני רבי חייא גרדומי תכלת כשרים אמאי כיון דנפסק מקצת הגדיל מישתרי ההוא קשר שבסוף הגדיל וכיון דמישתרי הקשר מישתרי הגדיל ואין שם גדיל כלל אלא שמע מינה יש קשר בכל חוליא הלכך כי משתרי ההוא קשר מתקיים הגדיל בשאר קשרים: עילאי. היינו ההוא קשר תחתון דמלמטה למעלה קא חשיב: ודחי תלמודא דלמא דאיקטר ופירש רש"י כלומר ממאי דצריך לקשר בכל חוליא וחוליא דילמא הא דאמרי בני רבי חייא הכי קאמר אם קשר על כל חוליא וחוליא הוו גרדומין כשרים אבל ברוב ציציות לא קא מכשרי גרדומין דרוב ציצית אין נקשרים על כל חוליא וחוליא. ומשמע מדברי המרדכי (סי' תתקמ) דהלכה כרבא שכתב דאע"ג דתלמודא דחי ליה מכל מקום רבא לא הדר ביה. ואיתא תו בגמרא (לט.) אמר רבא שמע מינה קשר העליון דאורייתא דאי סלקא דעתך דרבנן מאי איצטריך למישרא סדין בציצית פשיטא התוכף תכיפה אחת אינו חיבור אלא שמע מינה דאורייתא ופירש רש"י קשר עליון היינו נמי ההוא קשר למטה הלכה למשה מסיני כלומר קשר אחד בציצית מיהא דאורייתא ולהכי נקט עליון משום דמאן דלא עביד אלא חד קשר בסופו עביד ליה שמקיים את הגדיל: והרמב"ם (פ"א ה"ז) כתב וזה לשונו לוקח חוט אחד מן הלבן וכורך כריכה אחת על שאר החוטין מצד הבגד ומניחו ולוקח חוט התכלת וכורך בו שתי כריכות בצד כריכה של לבן וקושר ואלו השלש כריכות הם הנקראים חוליא ומרחיק מעט וכו' ועושה חוליא שלש וכן עד חוליא אחרונה ומדלא הזכיר קושר אלא בחוליא ראשונה נראה לכאורה שאינו פוסק כי ההיא דאמר רבא צריך לקשר על כל חוליא וחוליא משום דדחינן ואמרינן דלמא דאיקטר ופוסק כי ההיא דאמר רבא קשר העליון דאורייתא ומפרש דעליון היינו עליון ממש כלומר אצל חוליא ראשונה שסמוכה לכנף ולפי זה צריך לומר שבסוף החוליות היה תוחב חוט של כרך בתוך הכריכה כדי שיתקיים הגדיל ויותר נראה לומר שהוא פוסק כי ההיא דאמר רבא צריך לקשר על כל חוליא וחוליא ומה שלא הזכיר קשר בכל חוליא מפני שסמך על מה שכתב וכורך בו שתי כריכות וכו' וקושר ואלו השלש כריכות הם הנקראים חוליא דמשמע דשלש כריכות עם הקשר נקרא חוליא: וכתבו התוספות שם (לט. ד"ה לא יפחות) גבי הפוחת לא יפחות משבע שבכל קשר קושר שני קשרים כי האחד לא יתקיים ולא חשיב קשר וכן כתבו הרא"ש (סי' טו) והמרדכי (שם) וסמ"ג (עשין כו קח ע"ג) וכן נהגו: וכתוב במרדכי (שם) ועל הקשרים עצמם נוהג רבינו תם ור"י לעשות מחוט של כרך הקשרים והיה תוחב ראש החוט באמצעית של השבעה חוטים ומהדקן יחד ואומר רבי אלחנן דכהאי גונא לא מיקרי קשר של קיימא אם לא כשמקשר שני החוטים יחד בשני קשרים כדאמרינן בפרק אלו קשרים ומיהו יש לומר דכהאי גוונא שאין כאן אלא ראש אחד מתקיים יותר אבל בשני ראשים זה הראש מושך אילך וזה אילך ועביד לאינתוקי ומיהו נראה לי דלא הוי קשר הואיל וקושר בו שאר חוטים ולעצמו היה מהני שהוא רק חוט של כרך אבל שאר החוטים אינם מתקיימין וכתוב שם עוד מיני קשרים אחרים ובסוף כתב ויש נוהגים לקשור בארבע שמכאן וארבע שמכאן בענין שקושרים הראשון בטלית וכן עושין כל הקשרים וכן נכון לעשות בעיני רבינו ע"כ. וזה לשון הרא"ש וחולקין שמנה חוטים ארבע לכאן וארבע לכאן ועושין הקשר וכך הם דברי רבינו ומשמע שכל הקשרים בענין זה קושרים אותם וכמו שהעלה במרדכי שנכון בעיני רבינו:

ואחר כך יכרוך חוט הארוך סביב השבעה ובזמן שהיה תכלת [היה] צריך לדקדק בכריכה לעשות שבע חוליות כאשר הם מפורשים בגמרא. ריש פרק התכלת שם (לט.) אמר רב הונא בר יהודה אמר רב ששת אמר רב ירמיה בר אבא אמר רב תכלת שכרך רובה כשרה ואפילו לא כרך בה אלא חוליא אחת כשרה וכמה שיעור חוליא תניא רבי אומר כדי שיכרוך וישנה וישלש תנא הפוחת לא יפחות משבע והמוסיף לא יוסיף על שלש עשרה הפוחת לא יפחות משבע כנגד שבעה רקיעים והמוסיף לא יוסיף על שלש עשרה כנגד שבעה רקיעים וששה אוירים שביניהם תנא כשהוא מתחיל מתחיל בלבן הכנף מין כנף וכשהוא מסיים מסיים בלבן מעלין בקודש ולא מורידין ופירש רש"י מין כנף. תחלה ואח"כ פתיל תכלת: משום מעלין בקודש. וכיון דאקדמיה קרא למין כנף שמע מינה חשוב הוא הלכך אי מסיים בתכלת הוי ליה מוריד סוף הציצית מתחלתה:

ועתה שאין לנו תכלת אין לעשותה מכלאים וכו'. אראש הסימן קאי שכתב בזמן שהיה תכלת מצותו שיקח שני חוטים כפולים של צמר צבועים תכלת ושני חוטים כפולים של צמר לבן או פשתן ומשמע דבין בבגד צמר בין בבגד פשתים פטרי והכי איתא בפרק התכלת שם (ע"ב) אמר שמואל משמיה דלוי חוטי צמר פוטרין בשל פשתן ופירש רש"י אותם שני חוטים של לבן אם של צמר הם פוטרין בסדין של פשתן עם התכלת ואע"ג דליכא השתא מין כנף דהוי של צמר. ובתר הכי איבעיא להו של פשתן מהו שיפטרו בשל צמר צמר בשל פשתים הוא דפטר דכיון דתכלת פטר לבן נמי פטר אבל פשתים בצמר לא או דילמא כיון דכתיב לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו גדילים תעשה לך לא שנא צמר בפשתים ולא שנא פשתים בצמר תא שמע דאמר רחבה אמר רב יהודה חוטי צמר פוטרים בשל פשתן ושל פשתן פוטרים בשל צמר. ובתר הכי (מ.) אמרינן דסדין בציצית פטור ויהיב טעמא גזירה משום קלא אילן ופירש רש"י צבע שדומה לתכלת ואי שרית תכלת בסדין אתי למירמי צמר צבוע בקלא אילן והוי כלאים שלא במקום מצוה ופריך בגמרא ולא יהא אלא לבן ופירש רש"י וקא פריך מאי איכפת לן אי רמי קלא אילן לא יהא האי קלא אילן אלא לבן בעלמא כלומר צמר לבן הא אמרן לעיל אין לו תכלת מטיל לבן. ומשני כיון דאפשר במינו לא כדריש לקיש דאמר ריש לקיש כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה את לא תעשה: וכתבו התוספות (שם ד"ה כיון) כיון דאפשר במינו לא ולעיל דאסיקנא דחוטי פשתן פוטרין בשל צמר היינו בהדי תכלת דמגו דתכלת פטר בשל פשתן לבן נמי פטר ואע"ג דאפשר במינו והאי דפשיטא ליה טפי דחוטי צמר פוטרין בשל פשתן היינו משום דבלאו הכי איכא כלאים אי נמי מדאורייתא דרחמנא שרייה ורבנן הוא דגזור דכיון דאפשר לקיים שניהם אבל מדאורייתא שרי דכלאים ממש הותר אצל ציצית ולא משום דחיה והא דמסקינן לעיל דפטר היינו מדאורייתא אי נמי מסקנא לא קיימא הכי עד כאן לשונם ובפרק אלו נערות (כתובות מ. ד"ה כגון) כתבו בשם רבינו תם דכל ארבעה חוטין לבן ודאי אסור דאפשר במינו אבל ההיא דחוטי פשתן פוטרים בשל צמר הכי קאמר שני חוטי צמר פוטרים בשל פשתן דמגו דתכלת פטר שכבר נעשה כלאים על ידי תכלת שבו לבן של צמר נמי פטר ומגו דשני חוטי לבן של צמר פוטרין בשל פשתן שני חוטי לבן של פשתן נמי פוטרים בשל צמר אע"ג דלא נעשה התם כלאים על ידי תכלת שבו וכן כתבו בריש יבמות (ד: ד"ה דאפילו). וכן נראה שהוא דעת רבינו שכתב בתחלת הסימן בזמן שהיה תכלת מצותו שיקח שני חוטין כפולים של צמר צבועים תכלת ושני חוטין כפולים של צמר לבן או של פשתן ומדכתב הכי סתמא משמע דלכל הבגדים מהני ואע"פ שהלבן הוא כלאים כיון דאית ביה תכלת שרי: וכתבו עוד התוספות בפרק אלו נערות (שם) וזה לשונם וצריך עיון אם שני חוטי לבן של פשתן ושני חוטי לבן של צמר מותר לתת בטלית של צמר או בטלית של פשתן דשמא לא הותרו שני חוטי לבן אלא דוקא במקום תכלת אבל שלא במקום תכלת לא או דילמא לא שנא דהא שני חוטי לבן של פשתן פוטרים בשל צמר אף על גב דהתם תכלת לא מעלה ולא מוריד דעל ידי אותו תכלת לא נעשה אכתי כלאים. ובריש יבמות (שם) כתבו בפשיטות דדוקא במקום תכלת פטר אבל שלא במקום תכלת אסור כיון דאפשר במינו. ורבינו אע"פ שכתב ועתה שאין לנו תכלת אין לנו לעשותם מכלאים צריך לומר דלאו דוקא דהוא הדין בזמן דאיכא תכלת אם אינו מטיל תכלת אסור לעשותם מכלאים שהרי אפשר לקיים את שניהם אלא כדי לומר מלתא פסיקתא נקט עתה שאין לנו תכלת דבזמן הזה לא משכחת שום גוונא שיוכל לעשות מכלאים: וכתב רבינו ירוחם (ני"ט ח"ג קסט:) חוטי פשתן פוטרים בבגד של צמר וכן בהיפוך דכלאים בציצית מותר ודוקא כשאינו מוצא ממינו אבל אם מוצא ממינו לא יטיל בו כלאים כדאמר ריש לקיש כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה וכו'. ואינו נראה לי אלא אע"פ שאין מצוי לו ממינו מאחר שאפשר לקיים את שניהם אילו היה מצוי לו לא דחינן את לא תעשה: והרמב"ם כתב בפרק ג' (ה"ה - ו) כסות של צמר עושין לבן שלה חוטי צמר וכסות של פשתן עושין לבן שלה חוטי פשתן ממינה ושאר בגדים עושה לבן של כל מין ומין ממינו ואם רצה לעשות לבן של שאר מינים מצמר או מפשתים עושה מפני שהצמר והפשתים פוטרים בין במינם בין שלא במינם ושאר כל המינים במינם פוטרים שלא במינם אין פוטרים ומהו לעשות חוטי צמר בכסות של פשתן או חוטי פשתן בכסות של צמר אע"פ שהוא לבן לבדו בלא תכלת בדין הוא שיהא מותר שהשעטנז מותר לענין ציצית שהרי התכלת צמר הוא ומטילים אותו לפשתן ומפני מה אין עושים כן מפני שאפשר לעשות הלבן שלה ממינה וכל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם יכול אתה לקיים את שניהם מוטב וכו': ולכאורה נראה מדבריו שסובר שאע"פ שמטיל תכלת אינו מטיל לבן של צמר לפשתים ולא של פשתים לצמר כיון דאפשר במינו ואם כן לא קיימא לן כשמואל דאמר חוטי צמר פוטרים בשל פשתן ולא כפשיטותא דבעיא דפשטינן לה מדאמר רחבה חוטי צמר פוטרים בשל פשתן ושל פשתן פוטרים בשל צמר אלא כדריש לקיש דאמר כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב וכו' וסובר דבזמן דאיכא תכלת נמי מיירי ריש לקיש ומדאורייתא קאמר שאע"פ שהתירה כלאים בציצית לא התירה אלא היכא דאי אפשר בענין אחר דהיינו להטיל תכלת בפשתים דאי אפשר לקיים בו מצות תכלת אלא על ידי שידחה לאו דכלאים אבל לבן שבו כיון דאפשר להטיל בו ממינו לא דחינן לא תעשה דכלאים ואע"פ שכבר יש כלאים בטלית זו שהרי הטיל בה תכלת אין אומרים כבר נדחה כלאים בטלית זו ויהיה מותר להטיל גם הלבן מכלאים דכל מאי דאפשר למעוטי באיסורא ממעטינן אבל קשה דאם כן היאך כתב ואם רצה לעשות לבן של שאר מינים מצמר או מפשתים עושה דכיון דבזמן דאיכא תכלת מיירי אם עושה לבן של שאר מינים מפשתים כשמטיל בו תכלת נמצא שהוא כלאים במקום שהיה אפשר לקיים את שניהם שהרי היה אפשר לו לעשות חוטי לבן של צמר או ממינו דהשתא כשיטיל בו חוטי תכלת לית ביה איסור כלאים ועוד שמאחר שהוא סובר שטלית של שאר מינים פטורה מציצית מן התורה היאך מתיר לעשות לבן שלהם של פשתן שהרי כשיטיל בה תכלת נמצא כלאים שלא במקום מצוה: לכך נראה לי דבמטיל לבן לבדו מיירי ובהכי הוא דקאמר דכסות של צמר עושה לבן שלה של צמר וכסות של פשתן עושה לבן שלה של פשתן ושל שאר מינים עושה ממינו או מצמר או מפשתן ואחר כך כתב דלהטיל חוטי צמר בכסות של פשתן או חוטי פשתן בכסות של צמר במקום דליכא תכלת אסור דהוי כלאים שלא במקום מצוה כיון שיכול לקיים את שניהם כשיטיל בו ממינו אבל טלית של פשתן שהטיל בה תכלת מותר לעשות לבן שלה של צמר כיון דבלאו חוטי לבן נמי אין אנו מקיימין את שניהם שהרי יש בה תכלת שהוא צמר ואין להקשות שלא יטיל בה תכלת כיון שאפשר לקיים בה מצות ציצית בלבן של פשתן שמאחר שהתורה אמרה להטיל תכלת בציצית ולא מקיים מצות תכלת בטלית זו אלא על ידי כלאים הוי כאי אפשר לקיים את שתיהם דאתי עשה ודחי את לא תעשה. ואם תאמר ואמאי שרינן תכלת בטלית של פשתן שהרי אפשר לקיים את שניהם כשלא ילבש אלא טלית של צמר כבר תירצו התוספות בפרק אלו נערות (שם) שאין זה חשיב אפשר ולי נראה דקושיא מעיקרא ליתא דכיון דדרשינן סמוכים למישרי כלאים בציצית אי אמרת דאין מטילין חוטי תכלת בטלית של פשתן א"כ כלאים דשרא רחמנא בציצית היכי משכחת לה ומיהו חוטי לבן של פשתן בשל צמר אע"פ שמטיל בו תכלת נראה דכיון שלא הוצרך לדחות לאו דכלאים מפני התכלת גם מפני הלבן לא ידחה שהרי אפשר לקיים שניהם ושלא כדעת ר"ת שכתבתי לעיל דאי הוה סבירא ליה להרמב"ם הכי לא הוה שתיק מיניה:

וגם אין צריך לדקדק בחוליות. כבר כתבתי בסמוך הא דתניא בריש פרק התכלת (לט.) הפוחת לא יפחות משבע חוליות כנגד שבעה רקיעים והמוסיף לא יוסיף על שלש עשרה כנגד שבעה רקיעים וששה אוירים ביניהם ופירש רש"י ששה אוירים בין שבעה רקיעים ועל שם שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע מדמי סידורה לסדור הרקיעים כדי לזכרו לטובה שאף צבעה כמו כן נזקק לציצית וכן כתבו התוספות (שם ד"ה לא) והרא"ש (ציצית סי' טו). וכתבו עוד דהאידנא שאין לנו תכלת אין לדקדק במנין החוליות ומהאי טעמא אין צריך לקשר על כל חוליא וחוליא כי הקשר הוא להכיר מנין החוליות: וכתב הרמב"ם בפרק א' (ה"ט) העושה לבן בלא תכלת לוקח אחד משמנה חוטין וכורך אותו על שאר החוטין עד שלישן ומניח שני שלישיתן ענף וכריכה זו אם רצה לכרוך אותה חוליות חוליות כעין שכורך בתכלת הרשות בידו וזהו מנהגנו ואם רצה לכרוך בלא מנין חוליות עושה כללו של דבר יתכוין להיות הכרוך שליש והענף שני שלישים ויש מי שאינו מדקדק בדבר זה בלבן ואם כרך הלבן על רוב החוטין או שלא כרך אלא חוליא אחת כשרה עכ"ל. ומה שכתב רבינו דברי הרמב"ם ומנהג הרא"ש ודברי בעל העיטור (שער ראשון ח"ב) לאו משום דאיכא בינייהו פלוגתא לענין דינא שהרי הרמב"ם כתב שאם רצה לכרוך בלא מנין חוליות עושה ובעל העיטור ג"כ כתב שעכשיו אין לדקדק בכריכה ולא בא אלא ללמדנו שהרמב"ם היה נוהג לדקדק והרא"ש לא היה מדקדק. ואע"פ שדברי בעל העיטור עד או לא כרך בה אלא חוליא אחת כשרה בכלל דברי הרמב"ם הם מה שכתב אלא עיקר מצותו וכו' הוא מדברי בעל העיטור ומשום דבעי למיכתב דברים אלו כתב תחלת דבריו: ומ"ש הרמב"ם ואם כרך הלבן על רוב החוטין או שלא כרך אלא חוליא אחת כשרה כן כתב גם בתכלת (ה"ח) והכי איתא בהדיא בגמרא ריש פרק התכלת (שם). ומשמע דגדיל וענף בעי לעיכובא שאם כרכה כולה עד שלא נשאר בה ענף וכן אם הניחה כולה ענף ולא כרך בה אפילו חוליא אחת פסולה דגדיל וענף בעינן דאם לא כן מאי איריא כרך רובה אפילו כרך כולה נמי וכן מאי איריא אם לא כרך בה אלא חוליא אחת אפילו לא כרך שום חוליא נמי ורב ורבה בר בר חנה איפליגו בלא שייר בה ענף דגרסינן בריש פרק התכלת (שם) דרב ורבה בר בר חנה הוו יתבי חלף ההוא גברא דמיכסי גלימא וגדילא מיגדל פירש רש"י כל הציציות היה גדיל ולא שייר בה ענף כלל אמר רב יאי גלימא ולא יאי תכלתא רבה בר בר חנה אמר יאי גלימא ויאי תכלתא במאי קמפלגי רבה בר בר חנה סבר כתיב גדיל וכתיב פתיל או גדיל או פתיל ורב סבר לעולם פתיל בעינן וההוא גדילים למנינא אתא גדיל שנים גדילים ארבעה עשה גדיל ופותלהו מתוכו וכתוב בנמוקי יוסף (יג. ד"ה גלימא) בשם רש"י ופותלהו מתוכו כלומר שיהא הענף אחר הגדיל ולא שיעשה הגדיל בסוף החוטים: והתוספות כתבו שם (ד"ה או) דבספרי (שלח פיסקא קטו) דריש ועשו להם ציצית שומע אני יעשה כולה גדילים תלמוד לומר ציצית הא כיצד כדי שתהא גדיל יוצא מן (הענף) [הכנף] וציצית מן הגדיל והא ברייתא קשיא לרבה בר בר חנה ע"כ. וכתב המרדכי בשם רבינו שמשון גבי כיון דאשתרי ליה עילאי אישתרי ליה כולה (סוף סי' תתקמ) דכדברי רב עיקר. ועל מאי דאמרינן ורב לעולם פתיל בעינן כתב פירש ר"י דהכי פירושו לעולם פתיל נמי בעינן וכו' והעלה דבעינן פתיל וגדיל ובחד לא מתכשר והכי עבדינן השתא והכי תנא בספרי פרשת שלח לך (שם) עכ"ל. וכתוב בנמוקי יוסף (יב: ד"ה מן) אהא דאמרינן דאפילו לא כרך בה אלא חוליא אחת כשרה דהיינו דוקא כשעשה קשר אחר החוליא כדינו דחוליא בלא קשר אינו מתקיים ואין כאן גדיל עכ"ל:

ומ"ש אלא עיקר מצותה שיכרוך עד שיהיה בכריכה עם הקשר כקשר גודל וכו' ועוד יש מנהגות אחרות בעשייתו וכו'. התוספות כתבו בריש פרק התכלת (לט. ד"ה לא) כתב רש"י (במדבר טו לט) שמה שאנו עושין חמשה קשרים משום דשקולה ציצית כנגד כל המצות כלומר דציצית עולה ת"ר ושמנה חוטים וחמשה קשרים הרי תרי"ג וכן היה נוהג רבינו תם לעשות אותן חמשה קשרים שנים בסמוך לטלית ושלשה סמוך לפתיל משום מעלין בקודש ולא מורידין כלומר שהיה קושר אצל הכנף קשר אחד וכורך מעט וחוזר וקושר קשר שני וכורך כריכות הרבה ובסופם קושר שלשה קשרים ובין קשר לקשר כריכה מועטת ומיהו לא מצינו שום סמך בתלמוד מחמשה קשרים וי"ל דהא דאמרינן צריך לקשר על כל חוליא וחוליא היינו אחת של לבן ואחת של תכלת שהם שתים והשתא כשאינו פוחת משבע עושה חמשה קשרים סמוך לטלית קשר אחד ואחר שתי חוליות אחת של תכלת ואחת של לבן קשר אחד [ואח"כ שתי חוליות וכו'] עד שמסיים שש חוליות הרי ארבעה קשרים ואח"כ עושה חוליא שביעית של לבן ואח"כ קשר אחד הרי חמשה קשרים: והרב מהר"י ן' חביב ז"ל כתב בשם העיטור (שער ראשון ח"ב) שטעם מנהגינו בחמשה קשרים הוא מפני שבזמן התכלת היו עושים שבע חוליות שלש כריכות בכל חוליא והחוליא הראשונה היתה בלבן וכן האחרונה ועל כל חוליא היו קושרים וא"כ יעלו כל קשירות אצל חוליות הלבן חמשה כי בשבע חוליות יש שמנה קשרים אחד בתחלה ואחד בסוף וששה באמצע וכיון דחוליות הלבן היו ארבע א"כ היו קשריהם חמשה וכל זה כפי מה שהיו נוהגים לקשור אחר כל חוליא מהשבע אבל מן התורה אינו אלא קשר העליון דהיינו קשר אחרון של צד הענף ובין כל חוליא אינו צריך קשר כי הכריכה השלישית היו מכניסין תוך הגדיל כמנהגינו היום בכל חוליות והיא עצמה היתה קושרת התכלת או הלבן אבל למנהג מרווח היו עושין קשר ממש בין כל חוליא וחוליא ועל פי אותו מנהג אנו עושין היום חמשה קשרים עכ"ל: והרא"ש (סי' טו) כתב וזה לשונו והאידנא נהוג לעשות ארבעה אוירים שבין חמשה קשרים שוים כל אחד רוחב אצבע גודל עם הקשר והוא נוי הציצית ומתקיים הגדיל יפה וחולקין שמנה חוטים ארבעה לכאן וארבעה לכאן ועושין הקשר עכ"ל ונראה לי דמשום דלמנהג רבינו תם שהאויר שבין הקשרים אינו שוה אינו נוי הציצית וגם הגדיל שבין קשר שני לשלישי אינו עשוי להתקיים כל כך לפי שהוא מרובה קאמר הרא"ש דמנהג זה עדיף ממנהג רבינו תם מפני שבמנהג זה הוי נוי הציצית ועשוי להתקיים. ומנהג זה כתוב ג"כ בסמ"ג (עשין כו קח ע"ג) וגם רבינו ירוחם (ני"ט ח"ג קסט:) כתבו וסיים ביה ובאויר שבין קשר לקשר עושים כריכות קטנות כעין חוליות כל אחד לפי מנהגו ואני קבלתי לעשות י"ג כנגד י"ג מדות של רחמים עכ"ל. ואני ראיתי שנוהגים לכרוך באויר ראשון שבע כריכות ובשני תשע ובשלישי אחת עשרה וברביעי שלש עשרה שעולים כל הכריכות ארבעים כמנין ה' אחד שעולה ל"ט ועם השם עולה ארבעים ונראה לי שטעמם לפי שהם סוברים דהא דתניא לא יפחות משבע ולא יוסיף על שלש עשרה אכריכות שבין קשר לקשר קאי כפירוש אחרון שכתבו התוספות (שם) וכתבו נמוקי יוסף (יג. דיבור ראשון) ומשום הכי מתחילין בשבע דהפוחת לא יפחות משבע ועולים והולכים משום דמעלין בקודש וגומרים בשלש עשרה שהיא תכלית העליה שאין מוסיפים עליהם: כתב רבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל ור"ם כתב בתשובה דקשרים לא מעכבי אלא לכתחלה אבל בדיעבד שאין לו פנאי כגון בערב שבת עם חשכה וכיוצא בה לא מעכבין ואם היה לו פנאי אינו רשאי לפחות ואם פיחת עובר על דעת חכמים עכ"ל:

ומ"ש רבינו וקושר שתי פעמים. כבר כתבתי בסמוך (יז. ד"ה וכתבו התוס') שכן כתבו התוספות והרא"ש והמרדכי וסמ"ג שבכל קשר קושר שני קשרים כי האחד לא יתקיים ולא חשיב קשר וכתבתי שם (ד"ה וכתוב במרדכי) אופן הקשרים ומעשיהם:

יד (ב) כתוב בנמוקי יוסף (יב: דיבור ראשון) שנהגו לעשות בסוף כל חוט וחוט קשר כדי שיעמוד בשזירתו וכן כתב הרוקח (סי' שסא) וזה לשונו וקושרים כל חוט למטה שלא יחלק ויראה כשנים ורבינו ירוחם (ני"ט ח"ג קסט ע"ד) כתב וצריך להפריד חוטי הענף זה מזה ונראה לי כי לפי זה נהגו לעשות בכל חוט מהם בראשו קשר אחד כדי להפרידם זה מזה עכ"ל:

שולחן ערוך אורח חיים סימן יא סעיף יד

[יג*] יקח ד' חוטים מצד זה וד' מצד זה, ויקשור שני פעמים זה על גב זה, ואח"כ יכרוך חוט הארוך סביב השבעה קצת כריכות, וקושר שני פעמים זה על גב זה, וחוזר וכורך; וכן יעשה עד שישלים לחמש קשרים כפולים וארבעה אוירים ביניהם מלאים כריכות. כ אין שיעור (סה) לכריכות, (סו) רק שיהיו כל הכרוך והקשרים (סז) רוחב (סח) כא ארבעה גודלים, והענף שמונה גודלים. הגה: ואם האריך הציצית, יראה ששלישיתו יהיה גדיל (סט) <טו> וב' חלקים ענף (רמב"ם פ"א). ונוהגים לכרוך באויר ראשון ז' כריכות, (ע) כב [כד] <טז> ובשני ט', ובשלישי י"א וברביעי י"ג, שעולים כולם מ' כמנין ה' אחד שעולים ל"ט ועם השם הם מ'. ונהגו לעשות (עא) בסוף כל חוט כג קשר, כדי שיעמוד בשזירתו.

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן יא סעיף יד

(סה) לכריכות - ר"ל למנין הכריכות וגם מנין החוליות והקשרים אין מעכב מדינא רק הוא למצוה מן המובחר כי הה' קשרים רמז שעי"ז יזכור הה' חומשי תורה וכפילת הקשרים החמשה שעולה י' רמז לעשרה ספירותיו של הקב"ה כדאיתא לקמן בסימן כ"ד וטעם החוליות עיין בב"י:

(סו) רק שיהיו וכו' - ומה דאיתא בסי"ג שאם כרך אפי' חוליא אחד אבאר את שורש הדבר כי קבלו חז"ל דבעינן בציצית גדיל והיינו שיהיה מוכרך כמש"כ גדילים תעשה לך וגם יהיה בו חוטין נפרדים כדכתיב ציצית כמו בציצת ראשי אך מן התורה אין שיעור לאורך הגדיל אלא אפי' אם לא כרך רק ג' כריכות ועשה ע"ג קשר למעלה דגם זה הוא הלכה למשה מסיני מתקיים בזה שם גדיל ובזה כבר נגמר המצוה מדאורייתא וזהו טעם דברי השו"ע שם וע"ז יש לסמוך בע"ש עם חשיכה כשאין לו פנאי לעשות כתיקונו ומותר לצאת בו בשבת ולברך (ויותר טוב שיעשה אז גם הקשר הראשון שקודם החוליא כמו שאנו נוהגין כדי לצאת גם דעת מקצת הפוסקים שסוברים דע"ז הקשר כיוונו חז"ל דהוא דאורייתא) וכל זה מדאורייתא אבל מדרבנן צריך לעשות שליש גדיל וב' שלישים פתיל וכיון שאורך החוטין הוא י"ב גודלין כנ"ל בסעיף ד' יעשה ד' גודלין גדיל שהם הכריכות וישאיר ח' גודלין חוטין נפרדים שכך הוא נוי הציצית וע"כ אם עשה חוליא אחת בע"ש עם חשיכה צריך להשלים תיכף אחר השבת דאל"ה הוא עובר על דברי חכמים ויש שנכשלין בזה:

(סז) רוחב וכו' - היינו לכתחילה אבל בדיעבד אפילו אם כרך רובו כשר דעכ"פ יש כאן ג"כ פתיל אבל אם כרך כולה פסול:

(סח) ארבעה גודלים - עם הקשרים וברע"מ כתב שיהיה בין קשר לקשר כמלא אגודל. כתב הרא"ש שיהיו כל החוליות בשוה שזהו נוי ציצית וא"כ באויר הראשון יעשה הכריכות רחוקים זה מזה ואח"כ בכל אויר יותר מקורב [מ"א]:

(סט) וב' חלקים ענף - עיין ביאור מהרש"ל על הסמ"ג ולכו"ע אינו מעכב בדיעבד וכנ"ל:

(ע) ובשני ט' - ובכוונות כתוב בשני ח' וכן הסכימו האחרונים דז' וח' הוא שם של י"ה ואח"כ י"א ובצירוף הוא שם של הוי"ה ואח"כ י"ג גימטריא אחד וזהו ה' אחד. ובציצית של ר' שלמה מלכו היה באויר ראשון יו"ד כריכות ואח"כ ה' וכו' כשם הוי"ה [מ"א] ועיין בלבוש ובא"ר עוד בענין הכריכות:

(עא) בסוף כל חוט - עיין לעיל בס"ק י"ח מש"ש. טוב לעשות החוטין בינונים לא עבים ולא דקים משום זה אלי ואנוהו [א"ר]:

12. ציצית שעשאן א"י פסול, דכתיב: דבר אל בני ישראל (במדבר טו, לח) לאפוקי א"י, והאשה כשרה לעשותן

טור אורח חיים סימן יד

עשאה כותי פסולה ואשה כשרה לעשותה השואל טלית מחבירו פטור מלהטיל בה ציצית כל שלשים יום לאחר שלשים חייב שאלה עם ציציותיה חייב לברך עליה מיד י"א שאין מברך עליה עד לאחר ל' יום ולא נהירא לא"א הרא"ש ז"ל: וליטול טלית חבירו בלא דעתו לברך עליה י"א שהוא מותר דניחא ליה לאיניש למיעבד מצוה בממוניה ובלבד שיקפול אותה אם מצאה מקופלת טלית של שותפין חייבת בציצית:

בית יוסף אורח חיים סימן יד

א (א) עשאה גוי פסולה ואשה כשרה לעשותה. בפרק התכלת (מב.) אמר רב יהודה אמר רב מנין לציצית בגוי שהיא פסולה שנאמר (במדבר טו לח) דבר אל בני ישראל ועשו להם ציצית בני ישראל יעשו ציצית ולא הגוים וכתבו התוספות (ד"ה מנין) והרא"ש (סי' יג) שם ובפרק השולח (גיטין מה: תוד"ה כל, רא"ש סי' מו) משמע דוקא גוי דכתיב בני ישראל אבל אשה כשרה לעשות ציצית ולא אמרינן כל שאינו בלבישה אינו בעשיה וכמו שהיה אומר רבינו תם דגבי תפילין דוקא הוא דדרשינן הכי משום דכתיב (דברים יא יח - כ) וקשרתם וכתבתם ודרשינן (גיטין שם) כל שישנו בקשירה ישנו בעשיה. וכתב הרא"ש בגיטין בפרק השולח (שם) דהכי משמע מדמכשרינן (סוכה ח:) סוכת גנב"ך ובפרק הספינה (ב"ב עד:) אמרינן דנפקא בת קלא ואמרה מאי עבידתייהו בהדי קרטליתא דדביתהו דרבי חנינא בן דוסא היא דעתידה למשדי תכלתא לצדיקי לעלמא דאתי [ע"כ] וכן פסק סמ"ג (עשין כו קט:): והמרדכי (סי' תתקמט) כתב יש מפרשים דנשים פסולות לעשות ציצית מידי דהוה אתפילין דדרשינן כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה ואומר ר"י דליתא מדממעטינן דוקא גוי אלמא דנשים כשרות לעשות ציצית דבני ישראל מיקרו [ואף הוו מיחייבי בציצית] אי לאו דהוי ליה מצות עשה שהזמן גרמא אלא דוקא גבי תפילין דגלי קרא [פסולות] וכן מנהג שהנשים עושות ציציות ומיהו מצאתי שמהר"ם היה מקפיד [שלא] להניח לנשים לעשות לפי שמי שפטור מן הדבר אינו פוטר אחרים ונראה לי דהיינו לכתחלה דאם לא כן תקשה מסוכת גנב"ך דכשרה וגרסינן בפרק הספינה ארגז גנוז לאשתו של רבי חנינא בן דוסא דשדיא תכלתא לצדיקים לעתיד לבא: ובהגהות מיימוניות פרק א' (אות ט) כתוב ציצית שעשה גוי פסול מכאן פסק רבינו יהודה ור"י שהנשים יכולות לעשות ציצית מדאינו ממעט אלא גוי וכן הורה רבינו יהודה לאשתו אבל בשם מהר"ם מצאתי דאין להן לעשות ציצית משום דכתיב בני ישראל ועשו להם ציצית אבל שאר תיקוני הטלית וטויית ציצית יכולות לעשות וכן בתוספות (גיטין שם) פסק רבינו תם דכל מצוה שאין האשה חייבת בה כגון לולב וציצית אינה יכולה לעשות לנו מדאמרינן בהשולח כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה וכן היה מעשה שרבינו תם פסל טליתות שהטילה להם ציציות והא דאמרינן בפרק אין מעמידין (ע"ז לט.) מעשה באשה אחת שנשאת לחבר והיתה קומעת לו תפילין על ידו לא שהיתה קושרת אלא שהיתה מסייעה לו לקושרן אי נמי לא אסר לאשה אלא תיקון הדבר כגון כתיבה ותיקון הציצית ואגודת הלולב אבל קשירה לאו תיקון המצוה היא ומציא עבדא עד כאן וכן נראה לי דטויית ציצית שרי לה בפרק הספינה הרמ"ך ובספר התרומה פסק דנשים יכולות לעשות ציצית עכ"ל. ולענין הלכה נהוג עלמא כדברי המכשירים דרובא נינהו וגם כי טעם נכון יש להם:

א (ב) כתוב בסמ"ק (סי' לא) עשיית ציצית כשרה בכל ולפיכך אין לברך לעשות ציצית ונראה שטעמו מדאמרינן בגמרא (מנחות מב:) אמר ליה רב מרדכי לרב אשי אתון הכי מתניתו אנן הכי מתנינן לה אמר רב יהודה אמר רב מנין לציצית בגוי שכשרה שנאמר דבר אל בני ישראל ועשו להם ציצית ועשו להם אחרים וסובר דנקטינן כהאי לישנא כיון דשמעיה רב אשי ושתק אלמא קיבלה מיניה ולמד שאין לברך לעשות ציצית מדאמרינן תו בגמרא (שם ע"א) דרב חסדא רמי ומי אמר רב ציצית אין צריך ברכה בשעת עשיה והאמר רב ציצית בגוי פסולה ומפרש בגמרא דקסבר רב חסדא דכל מצוה שפסולה בגוי בישראל צריך לברך וכל שכשרה בגוי בישראל אין צריך לברך ומאחר שהוא פוסק דציצית בגוי כשר אם כן אין לברך לעשות אבל קשה שלא היה לו ללמוד זה מכאן דהא אסיקנא דתפילין הויא תיובתא דרב חסדא אלא כל מצוה שעשייתה גמר מצוה כגון מילה אע"ג דכשרה בגוי בישראל צריך לברך וכל שאין עשייתה גמר מצוה בישראל אין צריך לברך. ואל יקשה בעיניך לומר דספר מצות קטן סובר דציצית בגוי כשרה היפך דעת כל הפוסקים שרבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל כתב בסוף סימן עשרים שבעל העיטור (הל' ציצית שער שלישי ח"ב) סובר כן ומיהו ודאי לענין הלכה לא קיימא לן הכי אלא דציצית בגוי פשיטא דפסולה ובישראל שלא לשמה להרמב"ם כשר ולרש"י והרא"ש פסול. ואפשר דהכי קאמר סמ"ק כיון שעשיית ציצית כשירה גם בנשים שהן פטורות ממצוה זו אין לברך לעשות דהיאך יברך על עשייתה כיון שאפילו מי שאינו מחוייב בה כשר לעשותה אבל אין הכי נמי דבגוים פסולה וכדברי כל הפוסקים ומכל מקום תפילין הויא תיובתיה שאם נעשו על ידי נשים פסולים ואינו מברך על עשייתם:

שולחן ערוך אורח חיים סימן יד סעיף א

ציצית (א) א [א] שעשאן א"י פסול, דכתיב: דבר אל בני ישראל (במדבר טו, לח) לאפוקי א"י, <א> והאשה ב כשרה לעשותן. הגה: ג ויש מחמירים * (ב) [ב] להצריך אנשים (ג) שיעשו אותן, * (ד) וטוב לעשות כן (ה) לכתחלה. (מרדכי ה"ק והגהות מיימון מהלכות ציצית ותוס' דף מ"ב).

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן יד סעיף א

(א) שעשאן - פי' [א] שהטילן בבגד פסול אפילו בישראל עומד על גבו ומלמדהו לעשות לשמה דאלו אם טוואן א"י או שזרן באופן זה כשר להרא"ש כמש"כ לעיל בסימן י"א ס"ב ודוקא אם [ב] תחבו בכנף או עשה החוליא או הקשר ראשון [ג] אבל אם החוליא והקשר ראשון עשה ישראל והא"י גמר שאר החוליות והקשרים דאינן רק למצוה בעלמא כשר:

(ב) להצריך אנשים - ואפילו [ד] עומד על גבן לא מהני משום דהא דכתיב בני ישראל ועשו משמע גם למעט בנות ישראל:

(ג) שיעשו אותן - דוקא התליה בהבגד אבל [ה] הטוייה והשזירה מותר ע"י נשים:

(ד) וטוב לעשות וכו' - וכן ראוי ונכון שלא לעשות לכתחלה הטלת הציצית בבגד של גדול ע"י קטן פחות מי"ג שנים אבל [ו] אם הוא בן י"ג שנים ויום אחד אף שלא הביא ב"ש אפילו לכתחלה אין להחמיר והארה"ח מיקל אפילו לכתחלה ע"י קטן וכ"ז [ז] דוקא בגדול עומד על גבו המלמדהו לעשות לשמה אבל בלא"ה אפילו אם כבר הטילם הקטן בבגד צריך להתירם ולחזור וליתנם:

(ה) לכתחלה - אבל בדיעבד מותר. ואפילו בלא עומד על גבה [ח] נאמנת לומר שהטילה לשם ציצית:

ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן יד סעיף א

* להצריך אנשים - עיין במ"ב והוא הטעם של מהר"ם שהובא בהגה"מ ולא העתקתי הטעם משום דהא דר"ת וכדאיתא במ"א משום דכל שאינו בלבישה אינו בעשייה ונ"מ גם ליתר המצות לולב וסוכה משום דמשמע בד"מ שלא חשש רק להמהר"ם וכן בע"ת מצאתי כן א"כ אין להחמיר גם בקטן וכן מצאתי בארה"ח ומ"מ כיון שהפמ"ג ודה"ח העתיקו להלכה ליזהר לכתחלה ע"י קטן ראוי ונכון לעשות כן. ופשוט דהקטן לעצמו מותר להטיל ציצית לכו"ע אם רק הגיע לחינוך שהוא מחוייב מדרבנן במצות ציצית ומיקרי בר לבישה להוציא את עצמו בציציותיו ויותר נ"ל דאפילו אם כבר נעשה גדול בן י"ג שנה אין צריך להתיר ציציותיו דהרי כדיעבד דמיא ובדיעבד אין לחוש להא דר"ת וכ"ז אם יודע בעצמו שהטילם אז לשמה:

* וטוב לעשות וכו' - עיין במ"ב הנה מוכרח אנכי לבאר דברי דע דאף לפי מה שהקיל הרמ"א לענין דיעבד באשה ובודאי מותר בכל גווני כאיש אבל בקטן צריך עכ"פ דוקא גדול עומד על גבו ובח"א כתב קטן היודע לעשות לשמה יש להכשיר בדיעבד כאשה ע"כ מיירי ג"כ דוקא בגדול עוע"ג דאפילו הט"ז דסובר לקמן בסימן ת"ס דקטן היודע לעשות לשמה תו איננו בכלל קטן היינו דמהני עוע"ג כדמוכח להמעיין שם ותמיה לי על ארה"ח הנ"ל דמיקל לכתחלה ע"י קטן הלא אפילו אם לא נחוש כלל להא דר"ת הלא מחמת לשמה יש להחמיר לכתחלה אם אפשר דהלא נפסק בס"ב דהתלייה צריך להיות בכוונה לשמה לחוש לדעת רש"י והרא"ש ועוד שארי ראשונים דס"ל דצריך לשמה בזה מדאורייתא ולקמן בסימן ת"ס נפסק דלישת המצה של מצוה הצריך לשמה אין לשין לכתחלה ע"י חש"ו אפילו בעוע"ג כדאיתא באחרונים ובהגר"א שם:

13. צריך להפריד חוטי הציצית זה מזה

בית יוסף אורח חיים סימן ח

ז ונקראת ציצית על שם החוטין הנפרדים ממנה וכו' ועל כן צריך להפרידם זה מזה. בפרק התכלת (מנחות מב.) תנו רבנן ציצית אין ציצית אלא ענף וכן הוא אומר (יחזקאל ח ג) ויקחני בציצית ראשי אמר אביי וצריך לפרודא כי צוציתא דארמאי. ופירש רש"י כבלורית של גוים דבוקות מלמטה ופרודות מלמעלה. וכתוב בעיטור (שער ב ח"ב עד.) בעודן תכלת קאמר להפריד תכלת לצד אחד ויפה לדקדק ולעשות זכר לתכלת עכ"ל:

שולחן ערוך אורח חיים סימן ח סעיף ז

* י צריך [ח] להפריד חוטי הציצית (יח) זה מזה.

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן ח סעיף ז

(יח) זה מזה - כל חוט בפני עצמו שלא יהיו מסובכין אחד בחבירו. ואם נשתהא לבוא לבהכ"נ ועי"ז יתבטל מלהתפלל בציבור כתב המ"א דאין צריך לדקדק בזה ועיין בביאור הלכה. כתב האר"י ציצת ר"ת: צדיק יפריד ציציותיו תמיד:

ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן ח סעיף ז

* צריך להפריד וכו' - עיין במ"ב במה שכתבנו דאם נשתהא וכו' וטעם המ"א הוא דהיום אין זה רק זכר לזמן התכלת שהיה צריך אז מדינא להפריד התכלת מן הלבן ועיין ביאור הגר"א שמשיג ע"ז ודעתו דגם היום צריך מן הדין להפריד כל חוט זה מזה ואח"כ מצאתי בע"ת שכתב ג"כ כהגר"א וא"כ לדבריהם אפשר דאם חוטי הציצית מסובכין אחד בחבירו אין לברך עליהן או אפשר דלא גרע מגרדומי ציצית וצ"ע עכ"פ לכתחילה בודאי החיוב להפרידן אם הם מסובכין קודם שיברך עליהן:

14. י"א שצריך לדקדק שיתלה הציציות לאורך הטלית, דבעינן שתהא נוטפת על הקרן

בית יוסף אורח חיים סימן יא

טו כתוב בכלבו (סי' כב) ובארחות חיים (הל' ציצית סי' יז) וצריך לתלות הציצית באורך הטלית ולא ברחבו וכן כתב הרוקח (שם) ובהגהות מיימון (ציצית פ"א אות ב) כתוב וזה לשונו כתב רא"ם (יראים השלם סי' תא) וצריך לתת הציצית לאורך הטלית ולא לרחבו דבעינן (מנחות מב.) שתהא נוטפת על הכנף פירוש תלוי על הקרן ואי הוי ברחבו לא הוי נוטף שהרי כלפי הקרקע הוא תלוי. וכן הנהיג מהר"ם לדקדק בו בטלית שיהא הציצית נוטף על הכנף בשעה שמעוטף בו האדם ויש כנף שהוא תולה הציצית בארכו ויש ברחבו הכל לפי מה שמתעטפים בו ושוב חזר בו ואמר דהכל נקרא נוטף על הכנף ולא אמעיט אלא שלא יהא הציצית תלוי באלכסון על קרן זוית ורש"י פירש הא שתהא נוטפת על הקרן שתהא תולה ומכה על הקרן פירוש שיגביה למעלה מן השפה כדי שתהא תלויה ונוגעת התליה בקרן עכ"ל: כתוב במרדכי (סי' תתקמב) שמהר"ם כתב בתשובה שאין לעשות טלאי תחת הכנף דומיא דחליצה (יבמות קב.) דבעינן מעל ולא מעל דמעל והוא ז"ל הקשה עליו והעלה שאין נראה לו כלל וגם לא נהגו איסור אפילו שלא במינו. והאגור (סי' כה) כתב שאולי תלמיד טועה כתב כן בשם מהר"ם ולא אמרו מעולם וכתב עוד האגור (סי' לג) שכתב הרשב"א בתשובה (ח"ז סי' ש) שאין לשום צנד"ל תחת הכנף והציצית דאין ליתן דבר המפסיק עד כאן ולא נהגו כן עד כאן לשון האגור: ורבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל כתב על מה שכתב רבינו ומכל מקום טוב לעשות אמרא בשפת הבגד הנה זאת האימרא אינה בנקב שהטיל בו הציצית שהרי לשם יש מי שפסל ואמר שאין להטיל לשם שום דבר שהרי בעינן הציצית מין כנף כמו שכתוב בארחות חיים ולשם כתוב ג"כ יש מי שאומר שאין לחוש לזה שאע"פ כן קרינן הכנף מין כנף והעיטור (שער שני ח"א) ג"כ יש לו זאת הסברא והביא ראיה לה מדאמרינן בגמרא שטלית מרובעת שנוכל להטיל ציצית על כנפיה כמו שהם כפולות הנה נראה שאע"פ שיתחברו בכאן שתי כנפות שנוכל לעשות זה ומזה דן לנדון שלפנינו שנוכל להטיל באותו הנקב איזה בגד שנרצה לחזק הטלית או לנוי עכ"ל וזה לשון ארחות חיים יש מי שכתב שאסור לתת שום בגד בנקבי הטלית שמכניסין בהן הציציות דכתיב הכנף מין כנף על כן מקיפין הנקב בפתיל או במשי ויש מי שכותב שאין לחוש בזה כלל כי אין עושים זה אלא לחזק הבגד כדי שלא יקרע וכן כתב הרב בעל התרומה וזה לשונו העור שאדם נותן בכנף לחזק מין כנף מיקרי שאינו שם אלא לחזק עכ"ל וכל העולם נוהגין לתת טלאי סביב הכנף בין שהוא מינו בין שאינו מינו ובארץ מצרים נוהגין לטלות חתיכת עור סביב הכנף ואפילו למאן דאמר דהיא של בגד וכנפיה של עור זיל בתר כנף ופטורה הכא חייבת דשאני התם שכל הכנף מעור וחברו לבגד וכן כתב המרדכי (שם) בשם תוספות שנ"ץ: כתב רבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל וזה לשונו בעל העיטור (ש"א ח"ג) סובר דמאי דאמרינן (מנחות מב.) על הקרן פסולה הוא משום דאמרינן בספרי (שלח פיסקא קטו) שהיא בעלת שמנה ואנן בעינן שיהיה בעלת ארבע ופירוש הדבר לדעתו הוא דמאי דאמרינן על הקרן פסולה הוא כעין ציציות שלנו שיש בטלית שמנה ציציות שהרי לכל צד שתהפוך הטלית אנו יכולים להשתמש באלו הציציות והרי הוא כאלו היו בכאן שמנה ציציות ולפיכך אמרינן בספרי שטעמו של דבר הוא משום ארבע ולא שמנה ומטעם זה פסל כל הציציות שאנו עושים בזה הדרך וכן נברר בשם רבותיו אלא דרך הציצית שנעשה שני נקבים בטלית ונטיל הציציות בתוכם ונוציא אותם לצד אחד ואז לא יהיו בכאן אלא ארבע ציציות ולא שמנה וכדי ליישב המנהג שלנו אמר שנפרש הא דאמרינן על הקרן פסולה משום ארבע ולא שמנה דהיינו כשנותן הציצית על הכנף באלכסון שהציצית נראה שהוא עשוי לכנף זה ולכנף זה והוי ליה כשתי כנפות וכתב רבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל והמדקדק לעשות שני ציציות למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה יקיים מצוה כתקנה אלא שיש בכאן חורבה שכשהוא לובש כפי שהוא מחוייב בציצית ואינו עושה ואי לאו דמסתפינא הוה אמינא שיכול להטיל אלו הציציות כולם למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ויכול להתנות שאם אלו כתקנם האחרים אין בהם ממש ובהא ליכא בל תוסיף וצריך עיון עכ"ל ומעולם לא ראינו מי שחשש לדבר זה כלל וכבר אמרו בירושלמי (יבמות פ"ז ה"ז) כל מקום שהלכה רופפת בידך צא וראה מה הצבור נוהג ובכמה מקומות בתלמוד אמרו (ברכות מה.) פוק חזי מאי עמא דבר והבא להחמיר על עצמו בכיוצא בזה מיחזי כיוהרא ואינו מן המחמירין אלא מן המתמיהין:

שולחן ערוך אורח חיים סימן יא סעיף טו

י"א שצריך לדקדק שיתלה הציציות * (עב) כד <יז> לאורך הטלית, (עג) דבעינן שתהא נוטפת על הקרן (פי' תלוי על הקרן), ואם היה ברחבו לא היה נוטף, [כו] שהרי כלפי קרקע היה תלוי. י"א * כה שאין לתת (עד) שום בגד בנקבי הטלית שמכניסים בה הציציות, (עה) ויש מתירין, כו וכן נהגו.

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן יא סעיף טו

(עב) לאורך הטלית - עיין לעיל בס"ק נ"ב מה הוא אורך ועיין בביאור הלכה:

(עג) דבעינן וכו' - היינו בין בשעת התליה או אח"כ אם נשמטו לצד מטה [מט] יחזירם וכ"ז לכתחילה אבל [נ] בדיעבד אין קפידא בזה אך עכ"פ יזהר מאוד שלא יהיו הציצית תלויים באלכסון על קרן זויות מפני שהוא מנהג הקראי"ם שעושין כן ואם תלויים מצוה להחזירם למקומן:

(עד) שום בגד - דבעינן שיהיו הציצית מונח על הכנף [נא] ולא על דבר שהוא מונח על הכנף:

(עה) ויש מתירין - כי אין עושין כן [נב] אלא לחזק הבגד שלא יקרע ובטל הוא לגבי בגד ואפילו של עור מותר וכן הסכימו הפוסקים:

ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן יא סעיף טו

* לאורך הטלית - עיין במ"א שמפרש דאורך הטלית נקרא מה שמתעטף בו האדם ורוחב היינו קומתו מראשו לרגליו והקשו האחרונים ע"ז הלא בציצית העליונים אם יעשה אותם לאורך הטלית לא יהיו נוטפות על הקרן שיהיו תלויים כלפי קרקע ותירצו ע"ז ומ"מ למעשה הסכימו שיותר טוב שב' העליונים יעשו ברוחב הטלית ולא בארכו אך כ"ז לכתחלה אבל בדיעבד אין קפידא כמו שפירשתי במשנה ברורה עי"ש:

* שאין לתת וכו' - עיין בא"ח שמפרש הטעם משום דבעינן מין כנף וכן העתיק הגר"א הטעם נראה שאין רוצה לאמר הטעם משום על דמעל כמו שכתב המרדכי בשם מהר"מ כדי שלא נקשה דהטלאי גופא כיון שתפור הוא גופיה הוי כנף ע"כ אומר הלא בעינן שהציצית יהיו ממין הכנף והמרדכי גופיה עיקר דינו איירי ג"כ דוקא אם הטלאי הוא שלא במינו כדמוכח שם עיי"ש א"כ לפ"ז אם זה הוא ממין הכנף או שהציצית הוא מצמר ופשתים דפוטרין בכל גווני מותר [אך מה דנקט בלישניה שום בגד דחוק לפ"ז] וחידוש הוא על האחרונים שלא העירו בזה. ודע עוד דמה שכתוב בשו"ע בנקבי הטלית אין הכונה דוקא בתוך הנקב אלא טלאי המונחת תחת הכנף סביב ג"כ בכלל זה כן מוכח בב"י וביאור הגר"א: