נשים ועבדים וקטנים פטורים מן הסוכה, טומטום ואנדרוגינוס חייבים מספק, וכן מי שחציו עבד וחציו בן חורין חייב, קטן שאינו צריך לאמו שהוא כבן חמש כבן שש חייב בסוכה מדברי סופרים כדי לחנכו במצות.

שולחן ערוך אורח חיים סימן תרמ סעיף ב

קטן שאינו צריך לאמו, שהוא (ד) <ב> ב כבן [ב] חמש, כבן שש, ג חייב בסוכה מדברי סופרים, כדי (ה) לחנכו במצות.

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תרמ סעיף ב

(ד) כבן חמש כבן שש - כל חד [ג] כפום חורפיה [ט"ז ומ"א] [ד] ודעת כמה אחרונים דמבן חמש ולמעלה אם אביו הוא בעיר שאינו צריך אז כ"כ לאמו מחוייב אביו לחנכו בסוכה [ה] אפילו אם איננו חריף:

(ה) לחנכו במצות - ואם אין לו אב [ו] י"א דאמו וב"ד חייבים לחנכו [ז] ולכו"ע אסור להאכיל לקטן בידים חוץ לסוכה אפילו לאדם אחר דהיינו ליתן לתוך פיו [ח] או לצוות לו לאכול:

2. קטן היודע לנענע לולב כדינו, אביו חייב לקנות לו לולב כדי לחנכו במצוות

רמב"ם הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ז הלכה יט

כל שחייב בשופר ובסוכה חייב בנטילת הלולב, וכל הפטור משופר וסוכה פטור מלולב, קטן ר היודע לנענע חייב בלולב מדברי סופרים כדי לחנכו במצות.

שולחן ערוך אורח חיים סימן תרנז

סעיף א

* (א) קטן היודע (ב) לנענע לולב א כדינו, * (ג) אביו <א> חייב (ד) [א] לקנות לו לולב * כדי לחנכו במצוות.

משנה ברורה סימן תרנז

(א) קטן היודע וכו' - הא [א] אם אינו יודע אף שהוא כבר שית אינו חייב לחנכו דחינוך אינו שוה בכל המצות [פמ"ג במשב"ז ובא"א צידד להיפוך ובבכורי יעקב הסכים להקל]:

(ב) לנענע לולב כדינו - היינו [ב] מוליך ומביא מעלה ומוריד:

(ג) אביו חייב וכו' - ומצות חינוך הוא [ג] אפילו בשאר הימים שהם מדרבנן:

(ד) לקנות לו לולב וכו' - המהרש"ל כתב שא"צ לקנות לו לולב בפ"ע כי לאחר שיצא בו אביו יתננו לבנו לנענע בו ולברך עליו וכ"כ התוספות בערכין (דף ב') דיוצא בשל אביו וכ"מ בעיטור [ד] וי"א דאם ידו משגת טוב יותר שיקנה לו לולב כדי שיעשה הנענועים כדינו בשעת הלל עם הצבור שזה טוב יותר ממה שיברך אח"כ:

ביאור הלכה סימן תרנז

* קטן היודע וכו' - ותינוקות שאין יודעין לברך ינענעו את הלולב ודים [א"ר בשם מהרי"ל]:

* אביו חייב לקנות לו - עיין בט"ז שיעשה כן מי שביכולתו כדי שגם בנו יוכל לברך בשעה שהצבור אומרים הלל וכו' הנה הוא פירש כן למדה טובה בעלמא אבל פשטיות הגמרא שאמר קטן היודע לנענע חייב בלולב היינו שלא בשעת הלל ואפילו אינו יודע לקרות ההלל כלל כדאיתא ברא"ש פ"ג אות כ"ו עי"ש:

* כדי לחנכו במצות - ופשוט דצריך שיהיו ד' מינין כשרין כמו בגדול:

3. קטן היודע להתעטף, אביו צריך ליקח לו ציצית לחנכו

רמב"ם הלכות ציצית פרק ג הלכה ט

ומותר להכנס בציצית לבית הכסא ולבית המרחץ, נפסקו לו חוטי לבן או תכלת זורקו באשפה מפני שהיא מצוה שאין בגופה קדושה, ואסור למכור טלית מצוייצת לכותי עד שיתיר ציציותיה, לא מפני שיש בגופה קדושה אלא שמא יתעטף בה ויתלוה עמו ישראל וידמה שהוא ישראל ויהרגנו, ט נשים ועבדים וקטנים י פטורין מן הציצית מן התורה, ומדברי סופרים שכל קטן שיודע כ להתעטף חייב בציצית כדי לחנכו במצות, ונשים ועבדי' שרצו להתעטף בציצית מתעטפים בלא ברכה, ל וכן שאר מצות עשה שהנשים פטורות מהן אם רצו לעשות אותן בלא מ ברכה אין ממחין בידן, טומטום ואנדרוגינוס חייבין בכולן מספק לפיכך אין מברכין אלא עושין בלא ברכה. +/השגת הראב"ד/ נשים ועבדים שרצו להתעטף בציצית מתעטפין בלא ברכה. כתב הראב"ד ז"ל /א"א/ דוקא בציצית שאין בה כלאים ויש שחילק ואומר אף בברכה ואומר שגם הברכה רשות ומביא סעד לדבריו מפ"ק דקידושין מדרב יוסף דאמר מריש הוה אמינא מאן דאמר לי הלכה כר' יהודה דאמר סומא פטור מן המצות עבידנא יומא טבא לרבנן דלא מיפקדנא ועבידנא ואם איתא דמאן דלא מיחייב לא חזי לברוכי א"כ איסורא קא עביד דאיהו בברכה קא עביד להו דאי בלא ברכה מאי יומא טבא איכא עכ"ל.+

שולחן ערוך אורח חיים סימן יז סעיף ג

קטן היודע להתעטף, אביו צריך (ט) ליקח לו ג [ד] ציצית (י) לחנכו. הגה: ודוקא כשיודע לעטוף שני ציציות לפניו ושנים לאחריו (הגהות מיימוני פ"ג), ויודע לאחוז הציצית בידו בשעת ק"ש (מרדכי סוף פרק לולב הגזול).

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן יז סעיף ג

(ט) ליקח לו ציצית - פי' ליקח לו [ז] בגד של ד' כנפות ולהטיל בו ציצית כדי לחנכו במצות. ושיעור טליתו כתב בפמ"ג בסי' ט"ז ובדרך החיים שהוא כדי להתעטף בו ראשו ורובו שלו ומשערינן בקטן עצמו שמתעטף בו לפי גדלו ולפי קטנו ואם יש בו זה השיעור אז צריך אביו להטיל בו ציצית ולברך עמו ואם אין בו זה השיעור אין מברכין עליו:

(י) לחנכו - כ"ז [ח] דוקא כשלא הגיע עדיין לי"ג אבל מי"ג ואילך חייב בציצית כגדול ומ"ש בדרשות מהרי"ל בהלכות נשואין שנוהגין שגם נערים גדולים אין מתעטפים בציצית עד שנושאין להם נשים וסמכו להן אקרא דכתיב גדילים תעשה לך וסמיך ליה כי יקח איש אשה הוא דבר תמוה דעד שלא ישא אשה יהיה יושב ובטל ממצות ציצית:

4. קטן היודע לשמור תפילין בטהרה שלא יישן ושלא יפיח בהם חייב אביו לקנות לו תפילין לחנכו

רמב"ם הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק ד הלכה יג

כל הפטור מקריאת שמע פטור מתפילין, קטן שיודע לשמור תפיליו אביו לוקח לו תפילין כדי לחנכו במצות, חולי מעים וכל מי שלא יכול לשמור את נקביו אלא בצער פטור מן התפילין, וכל הטמאים כולן חייבין בתפילין כטהורים, מצטער ומי שאין דעתו מיושבת ונכונה עליו פטור מן התפילין שהמניח תפילין אסור לו להסיח דעתו מהן, כהנים בשעת העבודה והלוים בשעה שאומרים השיר של הדוכן וישראל בשעה שעומדים במקדש פטורין מן התפלה ומן התפילין.

שולחן ערוך אורח חיים סימן לז סעיף ג

* קטן (ח) היודע לשמור תפילין בטהרה שלא יישן ושלא יפיח בהם. הגה: ושלא ליכנס בהן לבית הכסא (רש"י פרק לולב הגזול), ג חייב אביו * לקנות לו תפילין (ט) לחנכו. הגה: * ד וי"א * דהאי קטן (י) דוקא שהוא (יא) בן י"ג [ד] שנים ויום אחד. (בעל העיטור) * (יב) וכן נהגו, ואין לשנות (דברי עצמו).

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן לז סעיף ג

(ח) היודע - דקודם לכן אין רשאי להניח תפילין ולאו חינוך הוא:

(ט) לחנכו - במצות הנחתן וכן ללמדו הדינים הנצרכים לזה:

(י) דוקא - וקודם לכן אין מניחו ללבוש תפילין אפילו אם ירצה דבודאי אין יודע לשמור תפילין:

(יא) בן י"ג שנים - היינו אפילו אם לא הביא ב' שערות [פמ"ג]:

(יב) וכן נהגו - ועכשיו נהגו להניח ב' או ג' חדשים קודם הזמן [מ"א] ועיין בבה"ל. חרש המדבר ואינו שומע או שומע ואינו מדבר חייב להניח תפילין אבל אין שומע ואין מדבר אין מוחין בידו מלהניחם אם רוצה [בה"ט]:

ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן לז סעיף ג

* קטן וכו' - נראה פשוט דלדעת המחבר אם מאיזה טעם לא קנה אביו עבורו תפילין כגון שלא היה יכול לשמרם בטהרה וכה"ג ונעשה בנו בן י"ג שנים ויום אחד שוב אין על אביו מצות חינוך דאיש הוא וחייב מעצמו בכל המצות ואם איש עני הוא כל ישראל חייבים בזה וכמו שכתב הפ"מ בסק"ד:

* לקנות לו - ויש לעיין אם יש לו ב' בנים אם חייב לקנות תפילין עבור כ"א או שיוצא במה שיחנך מתחלה לבנו האחד ואחר תפלתו יתנם לבנו השני וכן ביש לו בן אחד והוא משיג לשאול עבורו תפילין או שיתן לו את תפליו לק"ש ותפלה בכל עת החינוך דהיינו עד שיעשה לאיש אם יוצא בזה דאפשר מה דנקט הברייתא [סוכה ד' מ"ג] אביו קונה לו תפילין היינו דוקא בזמנם שהיו מניחין תפילין כל היום ואין מצוי שישאיל א' לחבירו תפיליו משא"כ בזמנינו תדע דלא נקט כן בלולב שוב מצאתי בב"ח שמשמע קצת כדברינו ויש לדחות ע"ש וצ"ע:

* וי"א וכו' - כתב הפמ"ג וז"ל ואיני יודע אם הוא י"ג שנים איזה חיוב יש על אביו דאיש בפ"ע הוא ואם הוא עני כל ישראל מצווין להחיותו וי"ל יג"ש ולא הביא ב' שערות ולפ"ז י"ל דה"ה עד רוב שנותיו אם לא הביא ב' שערות חייב לחנכו עכ"ד ואף דאז חייב מדינא מחמת חזקה דרבא וכמו שהביא בש"ת אעפ"כ י"ל דלא פקע מאביו מצות חינוך כ"ז שאין ידוע שהביא ב"ש אבל כ"ז דוחק גדול ועיין לקמן בסימן רכ"ה ס"ב דכשנעשה הבן י"ג אביו מברך ברוך שפטרני והיינו ממצות חינוך לפי מש"כ המ"א שם ולא אישתמיט אחד מהם לומר דדוקא כשידוע שהביא ב' שערות אלא בודאי דלענין חינוך שהוא דרבנן נוכל לסמוך על חזקה דרבא. והאמת יורה דרכו שלא ראה הפמ"ג את ספר העיטור ח"ב שבימיו עדיין לא נדפס כי לפי מה שכתב שם מוכח שלדידיה לא נזכר בגמרא האי דינא כלל לענין תקנתא דרבנן ומשמע מיניה דלא היה ע"ז תקנתא כלל רק לענין דאורייתא שאין בן י"ג מחוייב בתפילין כ"א כשיודע לשמור תפיליו והביא ע"ז המכילתא ראיה ממקרא ושמרתם את החוקה הזאת עי"ש והוא אפילו אם הביא ב"ש דומיא דחיוב מזוזה הנזכר שם עי"ש. ולענין קושית הפמ"ג מה שייך אביו לזה עיין בספר ברכי יוסף ויתיישב לך. וכ"ז לפי שיטת העיטור אבל אנן קי"ל כדעת כל הפוסקים וכמש"כ הב"י דלא נזכר בגמרא האי דינא כלל לענין גדול רק לענין קטן נהגו העולם להחמיר כהעיטור שלא להניח תפילין:

* דהאי קטן דוקא - פי' ואז תליא באם יודע לשמור תפיליו שזו היא שיטת בה"ע כמו שמפורש שם ומה דאין נוהגין כהיום לדקדק בזה אפשר דהרמ"א לא פסק לנהוג כוותי' רק לענין שלא יניח קודם בר מצוה ולא לזה וכן מוכח קצת בד"מ עי"ש א"נ דכ"ז דוקא בזמנם שהיו מניחין תפילין כל היום וקשה ליזהר בשמירתן אבל כהיום שאין מניחין רק בזמן ק"ש ותפילה תלינן מסתמא בשנעשה י"ג שידע לשמור תפיליו דומיא דהמבואר בס"ב אם לא כשנדע שאין יודע לשמור תפיליו:

* וכן נהגו - עיין במ"ב ועיין בפמ"ג שמצדד לפסוק כמש"כ הב"ח דעכ"פ קטן בן י"ב שנה הלומד תלמוד ומבין יכול להניח תפילין דעליו בודאי נוכל לסמוך אם יודע לשמור את עצמו מהדברים הנזכרים בסמוך:

5. אם יודע לשמור את ידיו אוכלים אגב ידו טהרות

תלמוד בבלי מסכת סוכה דף מב עמוד א

תנו רבנן: קטן היודע לנענע - חייב בלולב, להתעטף - חייב בציצית, לשמור תפילין - אביו לוקח לו תפילין. יודע לדבר - אביו לומדו תורה וקריאת שמע. תורה מאי היא? - אמר רב המנונא: +דברים לג+ תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב. קריאת שמע מאי היא? פסוק ראשון. היודע לשמור גופו - אוכלין על גופו טהרות, לשמור את ידיו - אוכלין על ידיו טהרות.

רש"י מסכת סוכה דף מב עמוד א

חייב בלולב - לחנכו מדבריהם.

לשמור תפילין - שלא יכנוס בהן לבית הכסא.

היודע לשמור גופו - מטומאת מגע ומשא ואהל.

אוכלין על גופו טהרות - אם נגע גופו בטהרות אין חוששין להם, אבל לא על ידיו, אם נגע בידיו בטהרות חוששין להם, שיש יודע לשמור גופו ואין יודע לשמור ידיו מתורת סתם ידים, שגזרו עליהם להיות שניות, אלא אם כן יודע לשומרם, אבל היודע לשמור את ידיו, משנטלם אינו נוגע בשום דבר ספק, או בספק המטמא את הידים ואם לא נזהר ובא ליגע בטהרות - נוטל ידיו.

אוכלין על ידיו טהרות - שנגעו ידיו בהם.

והיודע לישאל - שאם שואלין אותו: נגעת בטומאה זו, יודע להשיב: הן או לאו, או איני יודע.

רמב"ם הלכות שאר אבות הטומאה פרק טז הלכה י

וארבעה ספיקות אמרו חכמים בתינוק, תינוק שאינו יכול להלך שהניחתו אמו ובאה ומצאתו כמו שהוא במקומו טהור ואין אומרין שמא טומאה באה ונשקתו וגפפתו, התחיל התינוק לצאת ולהכניס בגדיו טהורין ואין מדרס כשאר בגדי עם הארץ, ואע"פ שהן טהורין אין עושין על גביהן טהרות, הגדיל עד שיהיה בו דעת לישאל ספיקו טמא ברה"י, הגדיל עד שיהיה בו דעת לשמור את גופו אוכלין על גופו טהרות, יודע לשמור את ידיו אוכלין על גבן טהרות, כיצד בודקין אותו מטבילין אותו ונותנין לו חולין לשם תרומה אם יודע לשמור את גופו אוכלין אגב גופו טהרות ואם יודע לשמור את ידיו אוכלים אגב ידו טהרות.

6. הזהיר במצות ציצית, זוכה ורואה פני שכינה

בית יוסף אורח חיים סימן כד

ו רבי שמעון בן יוחאי אומר כל הזהיר במצות ציצית זוכה ורואה פני שכינה וכו'. גם זה שם ופירש רש"י כתיב הכא וראיתם אותו וכתיב התם ואותו תעבוד:

ריש לקיש אמר כל הזהיר במצות ציצית זוכה שמשמשין לו שני אלפים ושמנה מאות עבדים שנאמר אשר יחזיקו עשרה אנשים וגומר. בפרק במה מדליקין (שבת לב:) ופירש רש"י בכנף איש יהודי בשכר הכנף יחזיקו בכנף עשרה אנשים מכל לשון הרי שבע מאות לשבעים לשון וארבע כנפות יש לו הרי אלפים ושמנה מאות. וכתוב בנמוקי יוסף (הל' ציצית יד:) וזה מפני שיכירו בזמן ההוא כמה גדולה מצוה זו וכי היא שהגינה עלינו בגולה ומביאה אותנו לחיי העולם הבא:

בכל עת יהיו בגדיך לבנים (קהלת ט ח) זו מצות ציצית וכו'. בסוף פרק שואל (שבת קנג.) ופירש רש"י זה ציצית. שמלובן הבגד: אלו תפילין. שהם שם הטוב משמן הטוב דכתיב (דברים כח י) וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ותניא (ברכות ו.) רבי אליעזר הגדול אומר אלו תפילין שבראש:

רבי אליעזר [בן יעקב] אומר כל מי שיש לו תפילין בראשו ובזרועו וכו' וציצית בבגדו מובטח לו שלא יחטא וכו'. בפרק התכלת (מג:). ופירש רש"י והחוט המשולש. תפילין וציצית ומזוזה: כלומר דתפילין דראש ודזרוע לא חשיבי אלא כחד. ופירש רש"י עוד סביב ליראיו. [העושים מצות]: ויחלצם. מחטא: ונראה שכתב כן משום דקשיא ליה מאי מייתי רבי אליעזר [בן יעקב] מהאי קרא דחונה מלאך ה' סביב ליראיו דלא מיירי במקיימי מצות אלא ביראי שמים וגם ויחלצם משמע שמצילם מפגעי העולם הזה לכך פירש דהני יראים הם החרדים אל דבר ה' לקיים מצותיו והאי דקאמר ויחלצם היינו לומר שמצילם מן החטא: טלית קטן אם טוב ללבשו על המלבושים או מתחת למדיו נתבאר בסימן ח' (ט. ד"ה ודרך העטיפה):

שולחן ערוך אורח חיים סימן כד סעיף ו

ג גדול עונש המבטל מצות ציצית, ועליו נאמר לאחוז בכנפות הארץ וגו' (איוב לח, יג) (ט) [ד] הזהיר במצות ציצית, זוכה ורואה פני שכינה.

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן כד סעיף ו

(ט) הזהיר במצות ציצית - מצוה [ה] לעשות טלית נאה וציצית נאה וה"ה כל המצות צריך לעשותן בהידור בכל מה דאפשר שנאמר זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות אבל [ו] אסור לרקום פסוקים של תורה בטלית ומ"מ אם כבר נרקם מותר לברך עליו ואף על מפות אין מורין היתר לכתחלה לרקום ד"ת עליו:

7. היוצא בציצית שאינה מצוייצת כהלכתה לרשות הרבים בשבת חייב חטאת

רמב"ם הלכות שבת פרק יט הלכה כ

מותר להתעטף בטלית שיש בשפתותיה מלל אע"פ שהן חוטין ארוכין ואע"פ שאינן נוי הטלית מפני שהן בטלים לגבי הטלית ואינו מקפיד עליהן בין היו בין לא היו, לפיכך היוצא בטלית שאינה מצוייצת כהלכתה חייב מפני שאותן החוטין ז חשובין הן אצלו ודעתו עליהן עד שישלים חסרונן ויעשו ציצית, * אבל טלית המצוייצת כהלכתה מותר לצאת בה בין ביום בין בלילה, שאין הציצית הגמורה משאוי אלא הרי היא מנויי הבגד ומטכסיסיו כמו האימרא וכיוצא בה, ואילו היו חוטי הציצית שהיא מצוייצת כהלכתה משאוי היה חייב היוצא בה אפילו ביום השבת שאין מצות עשה שאין בה כרת דוחה שבת.

שולחן ערוך אורח חיים סימן שא סעיף לח

[יח*] היוצא בשבת בטלית שאינה מצוייצת (קמב) כהלכתה, (קמג) חייב מפני שאותם החוטים חשובים הם אצלו * (קמד) ודעתו עליהם עד שישלים ויעשהו ציצית. ואם היא מצוייצת כהלכתה, (קמה) אע"פ שאין בה תכלת, מותר לצאת בשבת (וע"ל סי' י"ג).

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן שא סעיף לח

(קמב) כהלכתה - עיין לעיל בסימן י"ג ס"א במ"ב שם מבואר כל פרטי הדין הזה:

(קמג) חייב - לא בשביל הטלית דאע"ג דאינו מקיים עשה דציצית מ"מ אינו חייב בשביל זה מחמת שבת [קעז] דהא מלבושיה הוא אלא בשביל הוצאת החוטין:

(קמד) ודעתו עליהם - ר"ל הלכך [קעח] לא בטלי אגב הטלית כמו דבטלי הרצועות לגבי כילה לקמן בסל"ט:

(קמה) אע"פ שאין בה תכלת - דקי"ל תכלת אין מעכב את הלבן:

שולחן ערוך אורח חיים סימן יג סעיף א

ארבע ציציות מעכבין (א) זה את זה, שכל זמן שאין בה כל הארבע אינה מצוייצת כהלכתה והיוצא בה (ב) לרשות הרבים בשבת (ג) [א] <א> חייב חטאת (ועיין לקמן סימן ש"ח סעיף ל"ח).

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן יג סעיף א

(א) זה את זה - שכולם הם מצוה אחת ואם נחסר לו אפילו ציצית אחת הוי כלא הטיל בה כלל [א] וביטל לגמרי העשה דציצית:

(ב) לר"ה - ולכרמלית אסור מדרבנן וה"ה [ב] לכל שאר פסולים כגון שהיה הבגד [ג] סתום רובו או שהיו הציצית עשויין שלא במקומן למעלה מג' אצבעות או למטה מקשר אגודל וכל כה"ג או שהיה ארבע כנפות [ד] קטן משעור הכתוב בסימן ט"ז ע"ש בכל אלו אסור לצאת בהן אפי' לכרמלית מדרבנן ובגד שפתוח חציו בצימצום עיין לעיל בסימן י' במ"ב ס"ק כ"ז:

(ג) חייב חטאת - דהוי משוי מחמת הציצית הנותרים ואינם בטלים לגבי בגד דחוטי ציצית חשיבי הם ולא בטילי. ואפילו אם אותם הציצית ג"כ פסולים הם מ"מ [ה] כל שנמצא בהם איזו חוטין כשרים דעתו עליהם וחשיבי ולא בטילי אם לא שנפסקו כל חוטי הארבע ציצית [ו] ולא נשאר בהם כדי עניבה דאז בטלים הם להבגד ע"כ [ז] אם נודע לו דבר זה בשבת כשהוא הולך בר"ה אין צריך לפשוט טליתו:

8. אם נודע לו בשבת, כשהוא בכרמלית, שהטלית שעליו פסול, לא יסירנו מעליו עד שיגיע לביתו, דגדול כבוד הבריות

בית יוסף אורח חיים סימן יג

ג גרסינן בסוף פרק הקומץ רבה (מנחות לז:) רבינא הוה קא אזיל בתריה דמר בר רב אשי בשבתא דריגלא איפסק קרנא דחוטיה ולא אמר ליה ולא מידי כד מטא לביתיה אמר ליה מהתם איפסיק אמר ליה אי אמרת לי מהתם שדיתיה והא אמר מר גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה תרגמא רב בר שבא בלאו דלא תסור (דברים יז יא) ואיכא דאמרי מהתם אמר ליה אמר ליה מאי דעתיך למשדייה גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה והא תרגמא רב בר שבא בלאו דלא תסור הכא נמי כרמלית דרבנן היא (וכתבו) [וכתבוה] הרב המגיד בפרק י"ט מהלכות שבת (ה"כ) ונמוקי יוסף בסוף הלכות ציצית (שם) בשם הריטב"א ונראה שאפילו אם נודע לו כשהוא עומד בכרמלית שבשעה שיצא בו פסול היה לא קנסינן ליה מפני שלא בדקו דאפילו אם תמצא לומר שהיה לו לבדקו ולא בדקו לא קנסינן ליה במקום דאיכא כבוד הבריות וכל שכן דלא אשכחן שחייבוהו חכמים לבדוק. ואפשר לומר דהא דאמרינן בגמרא דלא צריך למשדייה היינו דוקא בטליתות דידהו שהיו נושאים אותם במקום גלימא ואם היו פושטים אותם בשוק איכא משום כבוד הבריות אבל טלית דידן שאין לובשים אותו משום מלבוש אפילו אם יפשטנו אין בו משום כבוד הבריות והילכך אפילו בכרמלית דרבנן פושטו אם נפסל ואפשר דאפילו בטלית זה איכא זלזול אם יצטרך לפשטו בשוק אי נמי כיון דמשום דבטליתות דידהו היה זלזול בפשיטתן ולא גזור רבנן בכרמלית לגבי טלית בשום טלית לא גזרו דלא פלוג רבנן בין טלית לטלית. וזה נראה שהוא דעת הרב המגיד ונמוקי יוסף שכתבו דין זה סתם ולא חילקו בין טלית לטלית: כתוב במרדכי (סי' תתקמד) אומר ה"ר שלמה מדרויי"ש שאם נפסק לאיש חוט של טלית בשבת שאסור ללבשו עד שיתקן אותו שאם לובשו עובר בעשה והשיב ר"י דליתיה כדמוכח בשמעתין דאע"ג דאיפסיק לא הוה שדי בכרמלית דרבנן לכך נראה לר"י דמצות עשה דציצית אינו אלא להטיל בו ציצית כשילבשנו ולא אמר הכתוב בלשון לא תלבש בגד שיש לו ארבע כנפים בלא ציצית דאז ודאי היה הדין עמו אלא מצות עשה גרידא להטיל בו ציצית ומכל מקום אין הטלית אסור ללבוש וגם אין עובר כיון שאין עתה יכול להטיל בו שהוא שבת ובחול ודאי עובר כל שעה שלובשו בעשה דהטל בו ציצית עכ"ל. ובתשובות אשכנזיות (תשו' מהר"ם דפוס סי' רפז) מצאתי כלשון הזה שאלת בני אם נפסק אחד מהציציות אם מותר להתעטף ולברך בשבת המברך בו מוציא שם שמים לבטלה דקיימא לן דארבע ציציות מעכבות זו את זו דלית הלכתא כרבי ישמעאל ומיהו אם הלך אדם לבית הכנסת ומצא טליתו שנפסקו החוטים ואינה מצוייצת כהלכתה ומתבייש לשנות מנהגו לישב בפני הקהל בלא טלית אפשר דמותר להתעטף בלא ברכה כדאשכחן בהקומץ רבה בכרמלית דרבנן גדול כבוד הבריות עכ"ל ואינו נראה לי דלא דמי יושב בפני הקהל בלא טלית לפושט טליתו בשוק:

שולחן ערוך אורח חיים סימן יג סעיף ג

אם נודע לו (ח) בשבת, (ט) <ד> כשהוא בכרמלית, שהטלית שעליו (י) פסול, לא יסירנו מעליו עד שיגיע לביתו, ו דגדול כבוד הבריות. הגה: ז ואפילו טלית קטן (יא) שתחת בגדיו אין צריך לפשוט. וה"ה אם נפסק אחד (יב) מן [ח] הציציות ומתבייש לישב בלא טלית, (יג) דיוכל ללובשו בלא ברכה, (יד) מכח ח כבוד הבריות (ב"י בשם התשובה). * (טו) [ט] <ה> ודוקא בשבת, (טז) דאסור לעשות ציציות, * אבל בחול כהאי גוונא, אסור. (מרדכי פ"ק דף צ"א ע"ב).

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן יג סעיף ג

(ח) בשבת - ואם ידע מאתמול ושכח להטיל בו ציצית נראה ג"כ דלא קנסינן ליה וראיה מלקמן בסימן שנ"ה ס"ג בהג"ה היכא דשכחו ולא עירבו עי"ש [מחידושי רע"א]:

(ט) כשהוא בכרמלית - הוא מקום ששם אין איסור טלטול רק מדרבנן ולכך א"צ להסיר דכבוד הבריות דוחה איסור דרבנן ואע"ג [י] דציצית מ"ע דאורייתא ודאורייתא לא דחינן מפני כבוד הבריות מ"מ שרי דלא אמרה תורה לא תלבש בגד בלא ציצית רק מ"ע להטיל בו ציצית וכיון שאין יכול להטיל בו ציצית בשבת אין עובר מ"ע ואין עליו רק איסור דרבנן ולכך הותר מפני כבוד הבריות ואין צריך לפשוט הטלית אבל בר"ה שהוא מן התורה צריך לפשטו בין בט"ג ובין [יא] בטלית קטן ואפילו אם ישאר עומד ערום עי"ז שאין כבוד הבריות דוחה איסור דאורייתא כזה בכל גווני ולקמן בהלכות שבת אי"ה יתבאר [יב] דיש מחלוקת אם בזה"ז יש לנו דין ר"ה או לא. ונראה דאם הגדיל הוא שלם והפסול הוא רק בענף נוכל לצרף לזה דעת הר"י לעיל דמכשיר ואין צריך לפושטו תיכף רק ימהר לילך לביתו:

(י) פסול - ר"ל [יג] בין שנפסק לו גם קרן הטלית ונעשית בת שלש ובין שנפסק לו אחת מציציותיו לבד ואפילו [יד] היה כבר פסול בשעה שיצא מביתו כיון דבשעה שלבשו [טו] לא נודע לו לא קנסינן ליה דגדול כבוד הבריות [טז] ואפילו בט"ג שלנו שאין אנו נוהגין ללבוש אותו כל היום אלא בעת התפלה לשם מצוה וליכא ביזוי בהסרתו ג"כ אין צריך להסירו דלא פלוג רבנן בין טלית לטלית. והגרע"א בחידושיו מפקפק בזה:

(יא) שתחת בגדיו - דלא מנכרא מלתא אח"כ אם הוא הולך בלי טלית קטן מ"מ הפשיטה הוא גנאי ביותר:

(יב) מן הציציות - פי' בין שבא לבהכ"נ ורוצה ללבוש טליתו וקודם לבישתו מצא הציצית פסולים ומתבייש לישב ברבים בלי טלית דמותר ללובשו בלי ברכה ובין אם רואה באמצע לבישתו שנפסקו לו הציצית ג"כ אין צריך להסירו [ברכ"י וארה"ח ושארי אחרונים] ועיין באחרונים שהסכימו דהכל תלוי ברצון האיש הלובש אם הוא מתבייש יוכל ללבוש בלי ברכה אבל אם אין מתבייש אין כאן ההיתר דכבוד הבריות:

(יג) דיוכל ללובשו - ודוקא אם נודע לו היום [יז] אבל אם ידע מע"ש שהציצית פסולין אסור ללובשו בשבת דהו"ל לתקוני מאתמול אך אם שכח יש להקל [חידושי רע"א]:

(יד) מכח כבוד הבריות - ודוקא אם אין יכול להשיג בבהכ"נ טלית שאולה:

(טו) ודוקא בשבת - פי' לפי שבשבת ליתא רק איסור דרבנן כנ"ל אבל בחול שהוא עובר על איסור תורה בכל שעה דקום ועשה בו ציצית [יח] ואיסור תורה אפילו רק איסור דשב ואל תעשה כזה שהוא מונע א"ע ממצוה אין נדחה מפני כבוד הבריות אם לא בגנאי גדול ולכן אסור ללבוש הטלית גדול כשרואה שאין בו ציצית דלישב בלי טלית ס"ל לרמ"א דהוא רק בכלל גנאי קטן וכן אם נודע לו בר"ה כשהוא הולך בטלית גדול שנפסק לו אחת מציציותיו צריך ג"כ לפשטו תיכף [יט] דבזמנינו פשיטת הט"ג בשוק הוא ג"כ רק גנאי קטן. אמנם אם בבהכ"נ נודע לו אחר שהוא כבר לבוש בהטלית שאחת מציציותיו פסולים [כ] הרבה מן האחרונים מקילין דאין צריך לפושטו תיכף דס"ל דכיון שהוא ברבים בבהכ"נ הפשיטה הוא גנאי ביותר רק ימהר לילך לביתו או לבית שלפני בהכ"נ ויפשיטנו שם והח"א מחמיר בזה וס"ל דהפשיטת ט"ג הוא רק גנאי קטן דבלא"ה דרך בני אדם לפשוט תמיד הטלית ברבים בבהכ"נ. אח"כ מצאתי להפמ"ג בפתיחה להלכות ציצית שסובר ג"כ כהחיי אדם ע"כ מהנכון לעשות את העצה שכתב בספר ארה"ח שיפקירנו דאז פטור מלעשות בו ציצית וכשיגיע לביתו יחזור לזכות בו:

(טז) אסור - עיין במ"א שמסיק דמה שמחמיר הרמ"א בחול לא קאי על מה שכתב בתחלה ואפילו בטלית קטן דבט"ק אם נודע לו שהציצית פסולין דיש לו גנאי גדול לפושטו מתחת בגדיו בין בבהכ"נ ובין ברבים אין צריך לפושטו דבגנאי גדול דוחה כבוד הבריות אפי' איסור דאורייתא בשב ואל תעשה אך צריך למהר לילך לביתו או לבית שלפני בהכ"נ ויפשיטנו שם [כא] אף שהוא עוסק בבהכ"נ בדבר מצוה מפני שהוא איסור תורה אבל בשבת א"צ למהר לצאת מבהכ"נ כל עוד שהוא עוסק במצוה [כב] והרואה בחבירו שנפסקו לו הציצית לא יאמר לו עד שיבא לביתו דהיינו שיקראנו לבוא לביתו ושם יאמר לו שיפשיטנו. עוד כתב המ"א דאם אין ציצית בעיר דינו בחול כמו בשבת וה"ה [כג] טלית דמחוייב רק מדרבנן כגון שאולה לאחר שלשים יום דינו בחול כמו בשבת:

ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן יג סעיף ג

* ודוקא בשבת וכו' - עיין במ"ב מש"כ בשם הח"א והפמ"ג לענין אם נפסק אחת מציציותיו בביהכ"נ בחול דצריך לפושטו תיכף ועי' בפמ"ג בפתיחתו שנסתפק שם אם נפסק לו רק שני חוטין ושני חוטין נשארו שלמים אם צריך לפשטו תיכף דשמא מפני כבוד הבריות סמכינן אהשיטה שסובר דלא בעינן רק החוטין שבשביל הלבן ע"ש. ונראה אם הם פסולים רק מטעם ספק כגון שלא חסר לו מכל השמונה חוטין רק שנים וכה"ג וכנ"ל סימן י"ב בודאי יש להקל דא"צ לפושטו בביהכ"נ אפילו בחול:

* אבל בחול אסור - כ' בסידור דה"ח בשם הפמ"ג דבחול אם נפסק הענף מן הטלית בביהכ"נ ונשאר הגדיל א"צ למהר לילך לביתו כי יש לסמוך על ר"י שמכשיר בנשאר כדי עניבה אף מן הגדיל ותיכף כשיבא לביתו יפשוט מעליו ויטיל בו ציצית. ובאמת יפלא הדבר זה דהלא הוא ספיקא דאורייתא דשמא הלכה כרש"י ועיינתי בפמ"ג שם שביאר דבריו דדוקא היכא דאין נמצאים לו ציצית כלל דשם הוא רק איסור דרבנן דהוי כמו בשבת וכמ"ש המ"א משא"כ בגווני דמיירי הדה"ח שיש לו ציצית בביתו בודאי צריך עכ"פ למהר לילך לביתו דהלא הוא ספיקא דאורייתא:

9. מאימתי מברך על הציצית בשחר, משיכיר בין תכלת שבה ללבן שבה

טור אורח חיים סימן יח

ומאימתי מברך עליה בשחר משיכיר בין תכלת שבה ללבן שבה וא"א ז"ל פי' שאינו ממעט אלא כסות המיוחד ללילה שאותו פטור אפי' אם לובשו ביום וכסות המיוחד ליום או ליום וללילה חייב אפי' לובשו בלילה ויש לברך עליו.

בית יוסף אורח חיים סימן יח

ג מ"ש הרמב"ם ומאימתי יברך על הציצית בשחר וכו' לא מצאתי כן בהדיא אלא שאפשר שלמד כן ממה שנתנו שיעור זה לזמן קריאת שמע בפרק קמא דברכות (ט:). וה"ר יונה שם (ד: ד"ה אמר) גבי הא דאמר אביי לתפילין כאחרים כתב וזה לשונו וציצית שמצותו ביום אפשר שזמן התחלתו הוא ג"כ משיראה את חבירו ויכירנו או אפשר שזמנו משיכיר בין תכלת שבה ללבן שבה. והמרדכי כתב בפרק ב' דמגילה (סי' תתא) דציצית כיון דלא כתיב ביה יום בהדיא אלא וראיתם אותו בראיה תליא מילתא ומעמוד השחר שרי לכתחלה וכן עמא דבר עכ"ל: כתוב בכתבי מהר"ר ישראל (תרוה"ד) סי' קכ"א שאחר תפלת ערבית אע"פ שעדיין הוא יום אינו מברך עליו: כתוב בתשב"ץ (קטן סי' קלב) בליל יום הכפורים מתעטף בטליתו מבעוד יום ומברך משום דלילה לאו זמן ציצית הוא אבל כשהוא מתפלל סליחות קודם שיעלה עמוד השחר מתעטף בטליתו ואינו מברך וכשהיום מאיר ממשמש בטליתו ומניח על ראשו ומברך עכ"ל: כתב מהר"י אבוהב ז"ל והנה זאת הציצית שלנו שאנו עושים לשם מצוה ולא לשם מלבוש כמו שכתב ה"ר יעקב למטה (סי' כג) שמזה הטעם אנו חייבים לפשוט אותו בהכנסת בית הקברות א"כ בלילה אפילו לסברת הרא"ש יראה שאין בו חיוב כיון שלילה פטור מן הציצית וצ"ע עכ"ל ואינו נראה לי שאע"פ שאין אנו עושים אותו לשם מלבוש מכל מקום מלבוש הוא ומה שאנו עושים אותו לשם מצוה מהני לומר שהוא כסות המיוחד ליום וא"כ לדעת הרא"ש גם בלילה יש בו חיוב ציצית:

שולחן ערוך אורח חיים סימן יח סעיף ג

מאימתי מברך על הציצית בשחר, (ט) משיכיר בין תכלת שבה ללבן שבה. ואם לבשו ד מעלות השחר ואילך, י"א דמברך עליו, (י) וכן נוהגין (מרדכי פ"ב דמגילה). ואם לבשו קודם לכן, כגון בסליחות, לא יברך עליו, וכשיאיר היום (יא) ימשמש בו ויברך (תשב"ץ).

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן יח סעיף ג

(ט) משיכיר וכו' - והוא הזמן דמשיראה את חבירו הרגיל עמו קצת ברחוק ד' אמות ויכירנו המוזכר לקמן בסימן נ"ח לגבי ק"ש [ב"י בסי' נ"ח בשם הרא"ש דחד שיעורא הוא עי"ש ובביאור הגר"א בענינינו]:

(י) וכן נוהגין - עיין בביאור הגר"א שפסק כדעת השו"ע ובפמ"ג כתב אם השעה דחוקה המיקל להניח מע"ה ואילך אין גוערין בו ועכ"פ לכתחלה בודאי נכון מאד להמתין מלברך עד שיכיר בין תכלת ללבן וכן נראה דעת הא"ר. ובדיעבד נראה דאפי' אם בירך קודם עמוד השחר לא יחזור ויברך דשמא הלכה כהרא"ש דכסות יום בלילה חייב:

(יא) ימשמש בו - ר"ל בציציותיו:

10. קנה טלית ועשה בו ציצית, מברך שהחיינו, דלא גרע מכלים חדשים

טור אורח חיים סימן כב

העושה ציצית לעצמו מברך שהחיינו נתעטף בו מברך להתעטף בציצית:

בית יוסף אורח חיים סימן כב

א העושה ציצית לעצמו מברך שהחיינו. בתוספתא דברכות פרק אחרון (הט"ו) וכתבוהו התוספות בפרק התכלת (מב: ד"ה ואילו) ובנמוקי יוסף בהלכות ציצית (יא: ד"ה אמר רב). וכתב עליה ואם לא אמר בשעת עשיה אומר בשעת עטיפה ראשונה דהכי איתא בסוכה ולולב כדאיתא בדוכתייהו (סוכה מו.). וכן כתב הרמב"ם בפרק י"א מהלכות ברכות (ה"ט) כל מצוה שהיא מזמן לזמן כגון שופר וכו' וכן כל מצוה שהיא קנין לו כגון ציצית ותפילין וכו' וכן מצוה שאינה תדירה וכו' כגון מילת בנו וכו' מברך עליהם בשעת עשייתה שהחיינו ואם לא בירך על סוכה ולולב וכיוצא בהם שהחיינו בשעת עשיה מברך עליהם שהחיינו בשעה שיוצא ידי חובתו בהן וכן כל כיוצא בהן: ויש לתמוה על רבינו שכתב גבי ציצית שמברך שהחיינו ולא כתב כן גבי תפילין ורבינו הגדול מהר"י אבוהב כתב דסבירא ליה לרבינו דלא קיימא לן כההיא תוספתא אלא אינו מברך שהחיינו אלא על מצוה שהיא מזמן לזמן כדמשמע ממה שכתב בהלכות פסח סימן תל"ב גבי ביעור חמץ ומשום הכי לא כתב בתפילין שיברך שהחיינו ומה שכתב בציצית שיברך שהחיינו אינו מטעם המצוה אלא מטעם קנה כלים חדשים (ברכות נד.) וכן כתב בעל העיטור (שער שלישי ח"ב) וזה לשונו ציצית לא קביע ליה זמן ולא מברכין עליה שהחיינו ומסתברא לן בשעה שקנה טלית ועושה בו ציצית מחדש מברכין שהחיינו דלא גרע מכלים חדשים עכ"ל:

נתעטף בו מברך להתעטף בציצית. גם זה בתוספתא דברכות פרק אחרון (שם): וכתוב בארחות חיים (הל' ציצית סי' כה) אם שנים או שלשה מתעטפים בטלית כאחד כולם מברכין או אחד יברך והאחרים יענו אמן:

שולחן ערוך אורח חיים סימן כב

סעיף א

* (א) קנה טלית <א> ועשה בו ציצית, מברך שהחיינו, (ב) דלא גרע א מכלים חדשים. הגה: ואם לא בירך בשעת עשייה, מברך * (ג) [ב] בשעת עטוף ראשון (מיימוני נ"י).

משנה ברורה סימן כב

(א) קנה טלית וכו' - אין להקשות [א] דהא על כלים חדשים צריך לברך בשעת קנין ולמה כתב ועשה בו ציצית די"ל דוקא כשקונה בגד שהוא ראוי ללבוש כמות שהוא אז מברך מיד אבל אם קנה בגד לעשות ממנו מלבושים אז לא יברך אפילו לאחר שנגמר רק בשעת לבישה דוקא דבעינן שעה מיוחדת או קנין או לבישה והכא הלא אינו ראוי ללבשו תיכף [ב] דהלא צריך להטיל בו ציצית ע"כ אינו יכול לברך עליו בשעת קנין וכדי לצאת ג"כ דעת הסוברים דצריך לברך שהחיינו על עשיית המצוה בפעם ראשונה ע"כ יברך בשעת עשיית הציצית ולא ימתין עד הלבישה:

(ב) דלא גרע וכו' - אבל [ג] אין מברך שהחיינו על המצוה כיון דאינו בא מזמן לזמן לפ"ז אם עשה ציצית בבגד שהיה לו מכבר אף שלא היה בו ציצית מעולם אין צריך לברך שהחיינו וה"ה אם עשה תפילין לעצמו אינו מברך שהחיינו ועיין בבה"ל:

(ג) בשעת עיטוף - בתחלה ברכת להתעטף ואח"כ שהחיינו [פמ"ג ודה"ח]:

11. מותר ליכנס בבית הקברות והוא לבוש ציצית, והוא שלא יהא נגרר על הקברות

טור אורח חיים סימן כג

ההולך בבית הקברות צריך להגביה הציצית שלא יהא נגרר על בה"ק כדאיתא בברכות ר' חייא ור' יונתן הוו אזלי ביני קברי הוה שדיא תכלתא דרבי יונתן עלויה קברי א"ל דלייה דלא לימרו למחר באין אצלנו ועכשיו מחרפין אותנו פירוש שנראה כמחרף שאינן יכולין לקיים המצות שמע מינה שמותר לילך לבה"ק בלבוש שיש בו ציצית רק שיזהר להגביהן וכתב הרב רבינו יונה דוקא בימיהם שהיה בכל בגדיהם ד' כנפות שאי אפשר שיסיר כל בגדיו כשילך לבית הקברות אבל אנו שאין אנו מכוונין בהם למלבוש אלא למצוה אסור משום לועג לרש:

בית יוסף אורח חיים סימן כג

א (א) ההולך בבית הקברות צריך להגביה הציצית וכו' כדאיתא בברכות פרק מי שמתו (יח.) רבי חייא ורבי יונתן הוו אזלי ביני קברי וכו'. וכתבו תלמידי ה"ר יונה (יא. ד"ה לא יהלך) דמדחזינן שלא חששו אלא שלא ישליכם על הקברים שמעינן שמותר ללבשו אלא שיש לו ליזהר להגביה הציציות ולא דמי להא דתנו רבנן (שם) לא יהלך אדם בבית הקברות ותפילין בראשו דשאני ציצית שהוא תלוי במלבוש ואינו יכול להסיר המלבוש שלובש בשעה שהולך בבית הקברות מיהו אפשר לומר דדוקא בציצית שמטיל במלבוש שלובש לצורך עצמו כמו שהיה מנהגם באותו זמן כגון זה אמרינן דמותר וסגי ליה בדלייה אבל בטליתות שאינם מכוונים בהם למלבוש אלא לקיים מצות ציצית בלבד יש לו ליזהר שלא יהלך בהם בבית הקברות משום לועג לרש מפי מורי עכ"ל וכן כתב שם הרא"ש (סי' ה) בשמו:

א (ב) ואיכא לעיוני בטלית קטן שאדם לובש מתחת למדיו אם מותר ליכנס בו לבית הקברות דאפשר דעד כאן לא קאמר ה"ר יונה אלא בלובשו על בגדיו דמיתחזי אבל כשלובשו תחת בגדיו כיון דלא מיתחזי ליכא משום לועג לרש אלא דאם כן בטליתות העשויים למצוה נמי הוי מצי ה"ר יונה לאיפלוגי בין לובשן תחת בגדיו ללובשן על בגדיו ומיהו איכא למימר דלא חש לכתוב כך בהדיא משום דממילא משמע דכיון דטעמא דאיסורא משום לועג לרש כל היכא דלא מתחזי ליכא משום לועג לרש ויש קצת ראיה לזה מדקתני לא יהלך אדם בבית הקברות ותפילין בראשו ולא קתני ותפילין בזרועו אלמא דתפילין בזרועו כיון דמיכסו לית בהו משום לועג לרש ולפי זה אם לובש הטלית על בגדיו נראה שמכניס הציצית תחת כסותו ונכנס בבית הקברות דכיון דלא מיתחזי תו ליכא משום לועג לרש: אחר שכתבתי זה מצאתי בתשובת הרשב"א (לברכות יח. בחידושי הרשב"א הוצאת אורייתא) וז"ל עוד אמרת בההיא דאמרינן בפרק מי שמתו לא יהלך אדם בבית הקברות ותפילין בראשו דנראה לך דוקא מגולין אבל מכוסין לית לן בה וראייתך מההיא דרבי חייא ורבי יונתן הוו אזלי בבית הקברות והוו תכלתא דרבי יונתן שדיין עלוי קברי אמר ליה רבי חייא דלייה שלא יאמרו וכו' ופירש רש"י דלייה הגביהו דאלמא כל שאינו מגרר טליתו על הקברים מותר. תשובה. אפשר מה שאמרת אלא שתצטרך לומר דלייה וכסייה קאמר שאילו נראית התכלת הרי היא כתפילין שבראשו עכ"ל. ואע"פ שהגהות מיימוניות כתבו בסוף הלכות ציצית אבל אדם שרגיל בטלית קטן יסירנו מעליו קודם שילך לבית הקברות ולא מהני מה שמגביה אותו כמו בתפילין דאסרינן תפילין בראשו אפילו מכסן כדאי הוא החילוק שכתבתי לסמוך עליו:

שולחן ערוך אורח חיים סימן כג סעיף א

מותר ליכנס בבית הקברות והוא לבוש ציצית, והוא שלא יהא נגרר על הקברות, אבל אם הוא נגרר על הקברות, אסור משום (א) לועג לרש (משלי יז, ה) בד"א, בימיהם, שהיו מטילים ציצית במלבוש שלובשים (ב) לצורך עצמם, אבל אנו שאין מכוונים בהם אלא לשם מצוה, אסור אפילו אינם נגררים. והני מילי כשהציציות מגולים, אבל אם (ג) הם מכוסים, [א] מותר.

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן כג סעיף א

(א) לועג לרש - שנראה כמחרף [א] שאינם יכולים לקיים את המצות:

(ב) לצורך עצמם - שהיה אז מנהג בגדיהם עשויים בני ד' כנפות:

(ג) הם מכוסים - כגון שמחביא את הציצית של הט"ג תחת כנפי כסותו ומה"ט גם בט"ק שלובשו תחת למדיו אין בו משום לועג לרש כיון שהוא מכוסה אם לא שהולך בלי לבוש העליון גם בהם אסור עד שיתחבם בהכנפות [ומפמ"ג משמע דיש להחמיר בט"ג אף מכוסה כיון שהוא מיוחד לתפלה אכן בב"י לא משמע כן וגם בדה"ח סתם וכתב דמכוסה מותר]:

12. הנכנס תוך ד' אמות של מת או של קבר, דינו כנכנס לבית הקברות

ג ודע דבגמרא (שם) אמרינן דהא דתניא לא יהלך אדם בבית הקברות ותפילין בראשו וכו' דוקא תוך ארבע אמות הוא דאסיר אבל חוץ לארבע אמות שרי ומשמע בגמרא דבית הקברות לאו דוקא דאפילו חוץ לבית הקברות תוך ארבע אמות של מת אסור וכן כתב רבינו בסימן מ"ה. ובזמן הזה שמסירין הציצית מטלית המת בבית נראה דאיכא למיחש בכתפים אם לובשים טלית שיש בה ציצית משום לועג לרש שהרי כתב הרא"ש בהלכות ציצית (סי' ט) שיש מפרשים ההיא שעתא כשמוליכין אותו לקבר רמינן ליה משום דאיכא לועג לרש שהמכתפים אותו יש להם ציציות והוא אין לו:

שולחן ערוך אורח חיים סימן כג סעיף ג

הנכנס תוך ד' אמות של מת או (ה) של קבר, (ו) דינו כנכנס לבית הקברות. (ז) במקום ב שנוהגים להסיר ציצית מטלית המת בבית, אם הכתפים לובשים ציצית איכא למיחש בהו משום (ח) לועג לרש (משלי יז, ה).

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן כג סעיף ג

(ה) של קבר - ואפילו [ג] בקבר של קטן יש להחמיר משום לועג לרש דשמא נשמת אדם גדול הוא אבל בקבר אשה דבחייה ג"כ פטורה ליכא משום לועג לרש:

(ו) דינו כנכנס לבה"ק - עיין לקמן בסימן מ"ה במ"ב:

(ז) במקום שנוהגים וכו' - והאחרונים [ד] הסכימו דאפילו במקום שאין נוהגים להסיר ג"כ איכא משום לועג לרש הואיל שהמתים פטורים מן המצות:

(ח) לועג לרש - היינו אם הציצית מגולין כדלעיל:

13. מצוה לאחוז הציצית ביד שמאלית כנגד לבו בשעת קריאת שמע

שולחן ערוך אורח חיים סימן כד סעיף ב

מצוה א לאחוז הציצית (ד) ביד שמאלית כנגד לבו בשעת קריאת שמע, רמז לדבר והיו הדברים האלה וגו' (ה) על לבבך (דברים ו, ו).

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן כד סעיף ב

(ד) ביד שמאלית - כתוב בכתבי האר"י ז"ל שיאחזם בין קמיצה לזרת וכשיגיע לפרשת ציצית יקחם גם ביד ימין ויביט בהם ויהיו בידו עד שמגיע לנאמנים ונחמדים לעד ואז ינשק הציצית ויסירם מידו:

(ה) על לבבך - והלב הוא בשמאל. ומצוה זו מציל האדם מן החטא דכתיב ולא תתורו וגו' למען תזכרו וגו' והייתם קדושים ואף דכל שאר המצות אין בהם זאת הסגולה להצילו מיצה"ר ציצית עדיף וכדאיתא בעובדא דמנחות (מ"ד ע"א) מעשה באדם אחד וכו':

14. טוב להסתכל בציצית בשעת עטיפה, כשמברך

שולחן ערוך אורח חיים סימן כד סעיף ג

טוב להסתכל בציצית בשעת עטיפה, (ו) כשמברך.

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן כד סעיף ג

(ו) כשמברך - שנאמר וראיתם אותו וזכרתם [א] ראיה מביאה לידי זכירה וזכירה מביאה לידי מעשה:

15. יש נוהגין להסתכל בציצית כשמגיעים לוראיתם אותו וליתן אותם על העינים

שולחן ערוך אורח חיים סימן כד סעיף ד

יש נוהגין להסתכל בציצית כשמגיעים לוראיתם אותו (במדבר טו, לט) וליתן אותם (ז) [ב] על העינים, ומנהג יפה הוא וחבובי מצוה. הגה: גם נוהגים קצת, לנשק הציצית בשעה שרואה בם, והכל הוא חיבוב מצוה (ב"י).

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן כד סעיף ד

(ז) על העינים - נמצא [ב] בשם הקדמונים שכל המעביר ציצית על עיניו כשקורא פרשת ציצית יהא מובטח שלא יבא לידי סמוי עינים. הסומא [ג] יש לו לאחוז הציצית בידו בשעת ק"ש אעפ"י שנאמר וראיתם אותו כיון שישנו בראיה אצל אחרים אבל להעביר הציצית על עיניו לא דמחזי כחוכא ואיטלולא:

16. כשמסתכל בציצית מסתכל בשני ציציות שלפניו שיש בהם עשרה קשרים רמז להויות, וגם יש בהם ט"ז חוטים ועשרה קשרים, עולה כ"ו כשם הוי"ה.

שולחן ערוך אורח חיים סימן כד סעיף ה

כשמסתכל בציצית מסתכל בשני ציציות שלפניו שיש בהם עשרה קשרים רמז (ח) ב להויות, וגם יש בהם ט"ז חוטים ועשרה קשרים, עולה כ"ו כשם הוי"ה.

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן כד סעיף ה

(ח) להויות - פי' [ד] לספירות שהם קשורים ואחודים זה בזה: