גמ' ברכות דף יד:, טו.
6)שהתפילין יהיו עליו בשעת התפילה. 6
7)לקנח את ידיו בכל דבר המנקה. 8
8)הבדלים בין נטילה של שחרית לשל
אכילה 9
ישעיהו פרק ב פסוק כב
חִדְלוּ לָכֶם מִן הָאָדָם אֲשֶׁר
נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ כִּי בַמֶּה נֶחְשָׁב הוּא: פ
רמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפים
פרק ו הלכה ד
אסור לו לאדם שיטעום כלום או שיעשה
מלאכה מאחר שיעלה עמוד השחר עד שיתפלל תפלת שחרית, וכן לא ישכים לפתח חבירו לשאול
בשלומו קודם שיתפלל תפלת שחרית, ולא יצא בדרך קודם שיתפלל, אבל טועם ועושה מלאכה
קודם שיתפלל מוסף וקודם מנחה, אבל אינו סועד סמוך למנחה.
בית יוסף אורח חיים סימן פט
ורבינו ירוחם (נ"ג ח"ג כד ע"ג)
כתב פירוש שלום כמו כריעה אבל שלום בפה מותר כמו צפרא דמרי טב וכיוצא בו ואפילו
כריעה אינה אסורה אלא במשכים לפתחו אבל אם פגע בו בשום מקום או בבית הכנסת מותר
וכן כתב גאון בתשובה ע"כ: ואמאי דאמרינן תו בגמרא שאסור לעשות חפציו קודם
שיתפלל כתב הרשב"א (יד. ד"ה אמר) כלומר ואפילו במוצא חבירו בשוק כדי שלא
יפנה לבו לשום דבר עד שיתפלל וכתב הראב"ד דהיינו שנהגו לומר צפרא דמרי טב כדי
שיתן לב שהוא אסור להתעכב בדברים אחרים כלל עד שיתפלל ומפני שהוא משנה בלשון יזכור
ע"כ וכן כתב בארחות חיים (תפלה סי' יד) וכתב עוד בארחות חיים (שם) ובאותן
המקומות שנהגו לתת שלום איש לחבירו אחר שאומרים האל הקדוש נראה שמכאן יצא להם
המנהג דעד כאן נאסרו אם לא בשינוי דברים ומכאן ואילך הותרו וכתב עוד ובתשובות דקמאי
לא חשו חכמים אלא בענין כריעה אבל בלא כריעה לא חשו ונותן שלום בכל לשון שירצה בין
בדרך בין בבית הכנסת ואין בכך כלום והכריעה איסור גמור אפילו בלא נתינת שלום קודם
שיתפלל אבל אם התחיל לברך הברכות כיון שקיבל עליו עול מלכות שמים בברכות אין לחוש
כל כך עכ"ל:
שולחן ערוך אורח חיים סימן פט סעיף ב
כיון שהגיע (ח) ו זמן תפלה, אסור לאדם
(ט) להקדים (י) לפתח חבירו ליתן לו [י] שלום, משום (יא) דשמו של הקב"ה שלום,
אבל מותר לומר לו צפרא דמרי טב; * ואפילו זה אינו מותר אלא (יב) כשהוצרך ללכת ז
לראות איזה עסק, אבל אם אינו הולך אלא להקביל פניו קודם תפלה, אפי' זה הלשון אסור.
וכן אסור לכרוע לו כשמשכים לפתחו, (יג) וי"א דכריעה אסורה אפי' בלא משכים
לפתחו. ואם התחיל לברך הברכות (אח"כ), (יד) ח אין לחוש כל כך. ואם אינו משכים
לפתחו, אלא שפגע בו בדרך, מותר ליתן לו שלום. ט וי"א שאפילו (טו) במוצא חבירו
בשוק לא יאמר לו אלא צפרא דמרי טב, (טז) כדי שיתן לב שהוא אסור להתעכב בדברים
אחרים כלל, עד שיתפלל.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן פט סעיף ב
(ח) זמן תפלה – היינו מעמוד השחר
ועיין בבה"ל בס"א:
(ט) להקדים וכו' – וה"ה אם הולך
בבהכנ"ס ממקום הקבוע לו למקום חבירו ליתן לו שלום:
(י) לפתח חבירו – וה"ה אם היה
אביו או רבו. ואם יש לחוש לאיבת גברא אלמא אם יכול ליתן ידו בלא אמירת שלום שפיר
דמי [פמ"ג] וכשפגעו בדרך יש להקל בגברא אלמא גם באמירת שלום דבלא"ה
מדינא מותר וכדלקמן כנ"ל:
(יא) דשמו וכו' – ואין ראוי להזכיר
שמו על האדם ולכבדו קודם שמכבד להקב"ה. ובלשון לע"ז יש לעיין. ומסתברא
דאם אומר הרחום ירחמך או החנון יחננך וכדומה שרי דמברכו בשמו של הקב"ה
[פמ"ג עיי"ש עוד]:
(יב) כשהוצרך – ר"ל שהוצרך ללכת
דרך חצירו של חבירו בראיית איזה עסק ואגב זה הולך לפתחו לומר לו צפרא דמרי טב אבל
ליתן לו שלום אף בכה"ג אסור וע' בבה"ל. ודע דמה שכתב הש"ע לראות
איזה עסק דוקא לראות אבל להתעסק ממש אסור קודם התפלה וכדלקמן בס"ג:
(יג) וי"א וכו' – וכן יש להורות
[ב"ח וע"ת]:
(יד) אין לחוש – פי' דאז מותר לכרוע
כשאין משכים לפתחו אבל במשכים לפתחו בין לכרוע או נתינת שלום אפילו התחיל בברכות
אסור:
(טו) במוצא וכו' – ולא יתן שלום
אע"פ דרגיל ליתן לו שלום:
(טז) כדי שיתן – ר"ל דאף דמדינא
מותר מ"מ נהגו קדמונינו להחמיר בזה מזה הטעם ואם התחיל הברכות אין לחוש
כ"כ ומותר ליתן שלום. וכ"ז לפתוח לומר לחבירו שלום אבל כשחבירו שואל
בשלומו מותר להשיב בכל ענין וכ"ש דמי שכבר התפלל מותר להשכים לפתחו של חבירו
שלא התפלל ליתן לו שלום אע"פ שיצטרך להשיבו:
בית יוסף אורח חיים סימן פט
ג ומ"ש רבינו ואסור לו להתעסק
בצרכיו. (שם) אסור לאדם לעשות חפציו קודם שיתפלל. וכתוב בתרומת הדשן (סי' יח) שראה
רבים מן המדקדקים שהיו נמנעים ללכת לצרכיהם בשחרית עד שהיו נכנסים תחלה לבית הכנסת
ואומרים שירות ותושבחות ואחר כך הולכים לעשות חפציהם והוא כתב דמפשטא דגמרא משמע
דלאו שפיר קא עבדי דאתפילת שמונה עשרה שנקבעו עיקר לעבודת הקב"ה קפיד תלמודא
להקדים אותה לעשיית חפציו:
ומ"ש רבינו או לילך לדרך. כתב
עליו רבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל שהוא שלא בדקדוק שהרי להלן כותב המחבר
המחלוקת שיש בזה ויש מי שסובר טוב הוא שיתפלל [בזמנה משיתפלל] בבית אבל בכאן תפס
לו סברת הרא"ש (פ"ד סי' כ) שאומר שתפילת הבית עדיף עכ"ל ואינו נראה
בעיני דלא דמו דההיא דלקמן כשהשיירא הולכת ואי אפשר לו להתעכב עד שיגיע זמן תפילה
ויתפלל והכא בשהרשות בידו להתעכב אלא שהוא רוצה למהר דרכו ולילך קודם שיתפלל וקאמר
שאסור לו לילך קודם שיתפלל לפי שסובר שהוא בכלל עושה חפציו קודם שיתפלל והא
דאמרינן בפרק היה קורא (שם) כל המתפלל ואח"כ יוצא לדרך הקב"ה עושה לו
חפציו לאו למימרא שאם לא התפלל קודם שאין הקב"ה עושה לו חפציו אבל איסורא
ליכא אלא איסורא נמי איכא כיון שעושה חפציו קודם שיתפלל:
שולחן ערוך אורח חיים סימן פט סעיף ג
אסור לו (יז) להתעסק (יח) בצרכיו, י
או (יט) לילך לדרך, (כ) עד שיתפלל תפלת י"ח. (ויש מקילין, לאחר שאמרו מקצת
ברכות, קודם שאמרו ברוך שאמר, וטוב להחמיר בזה), (תרומת הדשן סי' י"ח) * (כא)
ולא לאכול ולא לשתות, יא אבל (כב) מים [יא] מותר לשתות קודם תפלה, בין בחול ובין
(כג) בשבת וי"ט. * וכן אוכלים ומשקין יב לרפואה, (כד) מותר.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן פט סעיף ג
(יז) להתעסק וכו' – וקודם אור הבוקר
שרי לעשות מלאכה [של"ה וח"ש] וכתב הא"ר דמ"מ אין לעשות שום
ענין עד שיברך סדר הברכות. ופשוט דכוונתו בחצי שעה שסמוך לאור הבוקר:
(יח) בצרכיו – ומי שיש לו עבדים עברים
או משרתים שצריך שישמשוהו יזהירם מבערב שבקומם ממטתם ירחצו ידיהם ויברכו הברכות
ויקראו פרשה אחת של שמע ואח"כ יכול לעשות צרכיו וכ"ז הוא ממדת חסידות
אבל מדינא אין קפידא:
(יט) לילך לדרך – ואפילו קודם מנחה
ומעריב אם הגיע זמנם דינם כמו קודם שחרית:
(כ) עד שיתפלל – ואפילו אם במקום
שיבוא יהיה יכול ג"כ להתפלל עם הצבור בזמנו אעפ"כ אסור דהליכה בדרך הוי
כעוסק בצרכיו אך כ"ז שלא בשעת הדחק אבל בשעת הדחק שאין השיירא ממתנת לו יכול
לילך מקודם לדרך ויתפלל בדרך וכדלקמן בס"ח ומשמע מהרבה פוסקים דאפילו כבר הנץ
החמה ג"כ מותר בזה:
רמב"ם הלכות קריאת שמע פרק ב
הלכה יז
ואלו הן בין הפרקים, בין ברכה ראשונה
לשנייה, בין שנייה לשמע, בין שמע לוהיה אם שמוע, בין והיה אם שמוע לויאמר, בין
הפרקים האלו שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם, אבל בין ויאמר לאמת ויציב הרי זה
כאמצע הפרק ולא יפסיק אלא לשאול מפני היראה ולהשיב מפני הכבוד.
טור אורח חיים סימן סו
בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק וכתב
הרמב"ם ז"ל לא יפסיק כדין בין פרק לפרק אלא כמו באמצע הפרק לשאול מפני
היראה ולהשיב מפני הכבוד ור"י פירש לא יפסיק כלל אפי' כמו באמצע הפרק אלא
יאמר אני ה' אלהיכם אמת שנא' וה' אלהים אמת ואז יפסיק כמו באמצע הפ' ואם אמר ה'
אלהיכם אמת כדי שלא להפסיק ושהה אחר כך הרבה א"צ לחזור ולומר אמת וגומר כל
הברכה וחותם בא"י גאל ישראל ואומר אמן אפילו יחיד אחר ברכותיו כיון שהוא סיום
של סדר ברכות ומתחיל להתפלל מיד
בית יוסף אורח חיים סימן סו
ה ואלו הן בין הפרקים בין ברכה ראשונה
לשנייה וכו'. משנה בפרק היה קורא (שם):
ומ"ש בין ויאמר לאמת ויציב לא
יפסיק. הם דברי רבי יהודה שם ואיפסיקא בגמרא (יד.) הלכתא כוותיה ומפרש בגמרא דטעמא
דרבי יהודה משום דכתיב (ירמיה י י) וה' אלהיכם אמת כלומר ולפיכך אין מפסיקין בין
ה' אלהיכם לאמת:
וכתב הרמב"ם לא יפסיק כדין בין
פרק לפרק וכו'. בפ"ב (הי"ז) והרב רבי יונה (ח. ד"ה מתני') כתב
שהנכון כמו שפירשו רבני צרפת שאינו מפסיק כלל והרא"ש (סי' ח) נסתפק בדבר
ובסוף כתב מיהו נראה מדמפרש טעמא משום וה' אלהיכם אמת דלא יפסיק כלל אלא אומר אמת
ויציב ואח"כ יפסיק כמו באמצע הפרק משמע מדבריו שהוא סובר דכיון דיציב
ג"כ הוא אמת אין להפסיק בינו לה' אלהיכם אלא במלת אמת אבל רבינו לא הזכיר
ויציב ונראה שסובר דלאו בדווקא נקט הרא"ש ויציב:
שולחן ערוך אורח חיים סימן סו סעיף ה
* ואלו הן (כז) בין הפרקים: בין ברכה
ראשונה לשניה; בין שניה לשמע; בין שמע לוהיה אם שמוע; בין והיה אם שמוע לויאמר;
אבל בין ויאמר ט לאמת ויציב (כח) לא יפסיק, (כט) שלא להפסיק בין ה' לאמת, אלא
יאמר: אני ה' (ל) אלהיכם אמת ואז יפסיק כדין באמצע הפרק.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן סו סעיף ה
(כז) בין הפרקים – ובין הפרקים דערבית
ג"כ דינן כמו בשחרית [מ"א בסי' רל"ו] ועיין בבה"ל:
(כח) לא יפסיק – הטעם משום דכתיב וד'
אלהים אמת לפיכך אין להפסיק בו והוא חמור אפילו מאמצע הפרק ועיין בביאור
הגר"א:
(כט) שלא להפסיק – אפילו בשהייה
בעלמא:
(ל) אלהיכם אמת – משמע שא"צ לומר
יותר ויש שסוברין דכיון דויציב הוא ג"כ לשון אמת אין להפסיק בין אמת לויציב
ובביאור הגר"א מסכים להשו"ע וטוב ליזהר לכתחלה:
ב"י שם
ו ואם אמר ה' אלהיכם אמת כדי שלא
להפסיק וכו'. (שם:) חוזר ואומר אמת או אינו חוזר רבי יוחנן אמר חוזר רבא אמר אינו
חוזר ופסקו הפוסקים כרבא ופירש ה"ר יונה (שם) דמיירי היכא שפסק מפני היראה או
מפני הכבוד אחר שאמר אמת או שסיים ק"ש קודם החזן וסמך ה' אלהיכם עם אמת
והמתין שיתחיל החזן ושיאמר עמו אינו צריך לחזור ולומר פעם אחרת אמת אלא מתחיל
מויציב ואילך או ממקום שפסק:
שולחן ערוך אורח חיים סימן סו סעיף ו
אם פסק מפני היראה או הכבוד אחר שאמר
אמת, או שסיים קודם החזן וסמך ה' אלהיכם עם אמת (לא) וממתין שיתחיל החזן ושיאמר
עמו, אינו צריך לחזור ולומר פעם אחרת אמת.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן סו סעיף ו
(לא) וממתין – פי' דאלו אם לא שהה
משתקינן ליה כשחוזר ואומר אמת כמו בשמע שמע ומודים מודים אבל בשהה אף דלא משתיקין
ליה מ"מ אינו צריך לחזור דלמה לו לכופלו פעם שניה. וכן בכל מקום שהוא פוסק
באיזה ברכה מברכות ק"ש כשחוזר אח"כ אינו צריך לחזור אלא לתיבה שפסק ממנה
ובתפלה עיין לקמן בסימן ק"ד ס"ה:
דברים פרק ו
(ד) שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְקֹוָק
אֱלֹהֵינוּ יְקֹוָק אֶחָד:
(ה) וְאָהַבְתָּ אֵת יְקֹוָק
אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ:
דברים פרק יא
(יג) וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ
אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת יְקֹוָק
אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם:
(יד) וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם
בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ:
במדבר פרק טו
(לז) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה
לֵּאמֹר:
(לח) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם
וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת:
(לט) וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת
וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת יְקֹוָק וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא
תָתֻרוּ
רמב"ם הלכות תפילין ומזוזה וספר
תורה פרק ד הלכה כו
אע"פ שמצותן ללבשן כל היום בשעת
תפלה יותר מן הכל, אמרו חכמים כל הקורא קריאת שמע בלא תפילין כאלו מעיד עדות שקר
בעצמו, וכל שאינו מניח תפילין עובר בשמונה עשה שהרי בארבע פרשיות צוה על תפילין של
ראש ועל תפילין של יד, וכל הרגיל בתפילין מאריך ימים שנאמר ה' עליהם יחיו.
שולחן ערוך אורח חיים סימן כה סעיף ד
צריך שיהיו תפילין עליו (יד) בשעת
ק"ש ותפלה.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן כה סעיף ד
(יד) בשעת ק"ש ותפלה – ר"ל
לכל הפחות בשעת ק"ש ותפלה וכדלקמן בסימן ל"ז ס"ב ואמרינן בגמרא כל
הקורא ק"ש בלי תפלין הרי הוא כאלו מעיד עדות שקר בעצמו ח"ו ופירשו
בתוספות לפי שאומר וקשרתם לאות וגו' ואין קושר ואף שבדיעבד יצא ידי ק"ש
מ"מ יש לו עבירה מצד אחר שמראה על עצמו שאין רוצה לקיים רצון הש"י וזהו
עדות שקר שמעיד על עצמו ויש עוד פי' אחר עיין בלבוש וכתב בספר חרדים דמזה נלמוד
כשאומר ואהבת את ד' וגו' יראה להכניס אהבת הש"י בלבו שלא יהיה כדובר שקר
ח"ו. ודע דלא אמרו כן אלא כשעושה כן במזיד שמתעצל להניח תפלין קודם ק"ש
אבל מי שאין לו תפלין או כשהוא בדרך ומחמת קור וצינה אינו יכול להניח תפלין וכל
כה"ג בודאי אין לו לאחר ק"ש בזמנה מחמת זה. לבוש בסימן נ"ח והעתקתי
שם את לשונו עי"ש:
בית יוסף אורח חיים סימן סו
וכתוב בשבלי הלקט (סי' טו) נראה שאם
שכח להניח תפילין וציצית שיכול להפסיק בין הפרקים ולהניחן שלא יהא כמעיד עדות שקר
בעצמו עכ"ל וכן כתב בארחות חיים (הל' ציצית אות כו) (ונראה לי שלא יברך עליהם
עד שיגמור תפלתו ואז ימשמש בהם ויברך עליהם וכמו שאכתוב בסמוך בענין הנחת תפילין
בין גאולה לתפלה): [בדק הבית] על כל זה צריך להעביר הקולמוס וכך צריך לומר וכן כתב
רבינו סוף סימן פ' וכתב שיברך עליהם והם דברי הרא"ש בתשובה [עד כאן]:
שולחן ערוך אורח חיים סימן סו סעיף ב
* (יד) אם שכח להניח ציצית ותפילין,
יכול להפסיק (טו) בין הפרקים להניחם, ויברך עליהם. הגה: ד וי"א שלא יברך
עליהם עד אחר התפלה, והכי נהוג לענין (טז) [ה] טלית (ב"י).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן סו סעיף ב
(יד) אם שכח – או שהיה אנוס שלא היה
לו ציצית ותפילין מתחלה:
(טו) בין הפרקים – ואם נזדמן לו באמצע
הפרק ישהה מלהניחם עד בין הפרקים כדי שיהיה יוכל לברך עליהם. וה"מ אם נזדמן
לו באמצע ברכת יוצר אור או אהבה רבה אבל אם נזדמן לו תפילין באמצע ק"ש יניח
תיכף כי כל תיבה ותיבה של ק"ש מצוה שיהיה עליו תפילין. וההנחה תהיה בברכה
[פמ"ג]:
(טז) טלית – דבציצית אינו חובת גברא
שאם אין לו טלית פטור מציצית ויוכל לקרות ק"ש בלי ציצית ע"כ מקרי הפסקה
ע"י הברכה אבל תפילין דהוא חובת הגוף וגם בלתי התפילין הוא כמעיד עדות שקר
בעצמו ח"ו שאומר וקשרתם ואיננו קושר ע"כ נקטינן כדעה הראשונה דלא חשיבה
הפסק. וכ"ז לענין הברכה אבל הלבישה לבדה מותר ולאחר התפלה ימשמש בציצית
ויברך. ומשמע בב"י דאפילו באמצע הפרק מותר הלבישה לבד מפרק א' של ק"ש.
וכתב הפמ"ג דהכי נקטינן כהכרעת הרמ"א. והיכא שהוא יושב בבהכ"נ
ומתבייש לישב בלי טלית לכו"ע יכול לברך עליו בין הפרקים:
בית יוסף אורח חיים סימן ד
כב (א), כג ואם אין לו מים יקנח ידיו
בצרור או בכל מידי דמנקי. בפרק היה קורא (ברכות טו.) ומפרש טעמא משום דמי כתיב
ארחץ במים ארחץ בנקיון כתיב בכל מידי דמנקי: ואם צריך לחזר אחר מים בשעת תפלה כתב
רבינו בסימן צ"ב (פד:) ושם פירש הא דאמרינן בכל מידי דמנקי אם הוא בידים
המלוכלכות בטיט או בידים של היסח הדעת:
ויברך על נקיות ידים. כן כתב
הרא"ש בסוף ברכות (פ"ט סי' כג) אהא דאמרינן (ברכות ס:) כי משי ידיה לימא
על נטילת ידים וז"ל לפי שידיו של אדם עסקניות הם וכו' תקנו ברכה קודם שיקרא
קריאת שמע ויתפלל וראוי היה לברך על נקיות ידים אלא על שם שתקנו בנטילת ידים
לאכילה לברך על נטילת ידים לפי שצריך ליטול מן הכלי והכלי שמו נטלא בלשון התלמוד
לכך תקנו נמי לברך על נטילת ידים ונראה שאם אין לו מים ומנקה את ידיו בצרור ועפר
שמברך על נקיות ידים שחייב אדם לנקות ידיו בשעת תפלה כדאמרינן לעיל דכתיב ארחץ
בנקיון כפי עכ"ל. וכתב עוד על ברכות דשחרית (שם סוף הסימן) מלשון שסדרום
בגמרא משמע שיכול לברך כל אלו הברכות קודם נטילת ידים וזהו סעד לדברי שלא תקנו
נטילת ידים אלא לקריאת שמע ולתפלה. וכן כתב הרשב"א בתשובה (ח"א סי' קנג)
ומיהו כתב בתשובה הנזכר שאם ישן על מטתו ערום ידים עסקניות ופסולות להזכרת השם עד
שינקה אותם בכל מידי דמנקי:
שולחן ערוך אורח חיים סימן ד סעיף כב
(נה) אם אין לו מים, (נו) יקנח ידיו
[כח] בצרור או (נז) כד בעפר או בכל מידי דמנקי, ויברך: כה על [כט] (נח) נקיות
ידים, ויועיל לתפלה, אבל לא להעביר רוח רעה שעליהן.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן ד סעיף כב
(נה) אם אין וכו' – ואם יש לו מים
צריך ליטול אפילו לתפלת מנחה וערבית אפילו אם אינו יודע להן שום לכלוך. והנטילה
יהיה בלא ברכה כי לא תקנו ברכה כ"א בשחרית וכדאיתא בסימן ז' ס"א. ואם
אין לו מים י"א דדינו כהכא דינקה בכל מידי דמנקי פן מודבק בהם איזה דבר מאוס
או זוהמא ועיין לקמן בסי' צ"ב וברל"ג במשנה ברורה:
(נו) יקנח ידיו – ואפילו היו מלוכלכים
בודאי כגון שעשה צרכיו וקינח ג"כ מהני ועיין לקמן בסי' צ"ב כמה צריך
לחזור אחר מים:
(נז) בעפר – או שישפשף בטלית יבש. ודע
דנקיון כיון שהוא עומד במקום מים צריך לנקות כל היד בין גבו ובין תוכו עד הפרק
ובדיעבד די עד סוף קשרי אצבעותיו אבל לא כמו שנוהגין איזה אנשים שמנקין רק ראשי
אצבעותיהן:
(נח) נקיות ידים – י"א דגם בזה
מברכין ענט"י ומ"מ כל האחרונים לא זזו מפסק השו"ע:
ב"י שם
ז ומשמע מדברי הרא"ש דלא בעינן
כלי לנטילת שחרית כי היכי דבעינן לנטילת ידים לסעודה וכן כתוב בהגהת מרדכי פרק אלו
דברים (ברכות סי' קצב) וכן כתב הר"ן בריש פרק כל הבשר (חולין לז: ד"ה
מפני). ומשמע דהוא הדין לשאר דברים המעכבים בנטילת ידים לסעודה שאינם צריכים לנטילת
ידים דשחרית דנטילה זו אינה אלא משום נקיות בעלמא אבל בתשובת הרשב"א
(ח"א סי' קצא) כתוב שנשאל למה תקנו ברכת על נטילת ידים בשחרית והשיב איברא כך
נהגו בכל מקום לברך בשחרית על נטילת ידים ומקפידין בכל תנאי נטילה כבשעת סעודה
ואני לא מצאתי בשום מקום דבר ברור שיצטרך אדם ליטול ידיו שחרית דאי משום שיבתא ובת
מלך די ברחיצה ואי משום תפלה וקריאת שמע די או ברחיצה או בנקיון עפר וצרורות
כדאמרינן מידי ארחץ במים כתיב ארחץ בנקיון כתיב בכל דבר דמנקי וגם בברכות (טו.) רב
חסדא לייט אמאן דמהדר אמיא בעידן צלותא אלא שיש לי קצת דמדומי ראיה לחיוב הנטילה
בכלי בשחר ממאי דאמרינן בפרק כל הבשר (חולין קו:) נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהם
כל היום כולו כלומר מתנה שתעלה אותה נטילה אפילו לסעודה ואילו לאכילה נטילה בעינן
ומדקאמר נוטל ידיו שחרית משמע דהכי קאמר באותה נטילה כשנוטל אדם ידיו שחרית יכול
להתנות שתעלה לכל היום ואפילו לאכילה ועוד אמרינן פרק היה קורא (ברכות טו.) הנוטל
ידיו ומניח תפילין וקורא קריאת שמע זו היא קבלת עול מלכות שמים שלמה מדקאמר נוטל
ידיו ולא קאמר רוחץ ידיו כמו שאמר (שבת כה:) בערב [שבת] רוחץ פניו ידיו ורגליו
משמע לכאורה שצריך בבקר ליטול ידיו בכלי ואם תשאל מאי שנא תפלת השחר מתפלת המנחה
וערבית יש לומר לפי שבשחר אנו נעשים כבריה חדשה דכתיב (איכה ג כג) חדשים לבקרים
רבה אמונתך צריכים אנו להודות לו יתברך על שבראנו לכבודו לשרתו ולברך בשמו ועל דבר
זה תקנו בשחר כל אותם הברכות שאנו מברכים בכל בוקר ובוקר ולפיכך אנו צריכים להתקדש
בקדושתו וליטול ידינו מן הכלי ככהן שמקדש ידיו מן הכיור קודם עבודתו עכ"ל וכן
דעת ה"ר דוד אבודרהם (דיני נט"י שחרית) שכתב וצריך שיהיו המים באים מכח
אדם:
שולחן ערוך אורח חיים סימן ד סעיף ז
* טוב להקפיד בנטילת ידים שחרית בכל
הדברים המעכבים בנטילת ידים לסעודה. הגה: מיהו (טז) אינו מעכב, (יז) ו לא כלי ולא
[ז] כח גברא * ושאר הדברים הפוסלים בנטילת הסעודה (מרדכי ריש פ' אלו דברים; תשובת
רשב"א סי' קצ"א).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן ד סעיף ז
(טז) אינו מעכב – ר"ל דיעבד
לענין הברכה ויוכל לברך ענט"י או אפילו לכתחלה היכא דאי אפשר בענין אחר אבל
היכא דאפשר טוב להקפיד:
(יז) לא כלי וכו' – ר"ל דמהני אף
להעביר רוח רעה ולכן אם אין לו כלי שלם מותר ליטול מכלי נקוב וכן מפלו"מף אף
שאין כאן כח גברא כמבואר לקמן בהלכות נט"י אבל אם שכשך ידיו במים לא מהני
לרוח רעה וכדלקמן:
