ריף ברכות דף ט.
גמ' ברכות טז.
3)שיש לרדת מן האילן בזמן התפילה. 5
רמב"ם הלכות קריאת שמע פרק ב
הלכה יג
ספק קרא קריאת שמע ספק לא קרא חוזר
וקורא ומברך לפניה ולאחריה, אבל אם ידע שקרא ונסתפק לו אם בירך לפניה ולאחריה או
לא בירך אינו חוזר ומברך, קרא וטעה יחזור למקום שטעה, נעלם ממנו בין פרשה לפרשה
ואינו יודע אי זו פרשה השלים ואי זו צריך להתחיל חוזר לפרשה ראשונה שהוא ואהבת את
ה' אלהיך וגו'.
רמב"ם הלכות קריאת שמע פרק ב
הלכה יד
טעה באמצע הפרק ואינו יודע להיכן פסק
חוזר לראש הפרק, היה קורא וכתבתם ואינו יודע אם הוא בוכתבתם של שמע או בוכתבתם
שבוהיה אם שמוע חוזר לוכתבתם של שמע, ואם נסתפק לו אחר שקרא למען ירבו ימיכם אינו
חוזר שעל הרגל לשונו הוא הולך.
שולחן ערוך אורח חיים סימן סד סעיף ב
קרא פרשה (ד) וטעה בה, אם יודע היכן
טעה כגון שקרא כולה אלא שדילג (ה) פסוק אחד באמצע, חוזר לראש אותו הפסוק (ו) וגומר
הפרשה. ואם אינו יודע היכן טעה, א חוזר (ז) לראש הפרשה.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן סד סעיף ב
(ד) וטעה בה – כתב הפר"ח דוקא
טעה אבל בהזיד ובמתכוין חוזר לראש כמו לענין תפלה לקמן בסימן קי"ד ס"ז
והמ"א לקמן בסימן ק"ד סק"ו מסתפק בזה עי"ש ובסימן ס"ה
יתבאר דבר זה במ"ב בעזה"י עי"ש בס"ק א' ובבה"ל:
(ה) פסוק אחד – ואם דילג תיבה אחת
י"א שבזה די שיחזור לאותו התיבה ויגמור אם הוא במקום שמתחיל ענין בפני עצמו
כגון שדילג מפסוק ושננתם תיבת ודברת אבל בספר אליהו רבא הכריע מכמה ראשונים דצריך
לחזור לעולם לראש אותו הפסוק:
(ו) וגומר הפרשה – דאם יאמר רק אותו
הפסוק הו"ל קריאה למפרע. ואפילו אם לא נזכר שדילג הפסוק מפרשה ראשונה רק עד
אחר שאמר גם פרשה שאחריה אפ"ה די במה שיאמר מן הדילוג עד סוף הפרשה ראשונה
דסדר הפרשיות אין מעכב:
(ז) לראש הפרשה – מחמת ספק אפילו היה
זה בפרשה שניה ואפילו למ"ד פרשה שניה דרבנן דכיון דעסוק בק"ש צריך לתקן
הכל ואם היה זה בפרשה ראשונה תלוי בזה אם זוכר שאמר שמע בכונה וגם בשכמל"ו
חוזר לואהבת ואם אינו זוכר שאמר שמע בכוונה בלא"ה חוזר לראש כי כיון שלא קראה
בכונה הוי כלא קרא כלל את הפסוק שמע וממילא צריך לקרות כל זו הפרשה שלא יהיה
הקריאה למפרע ויקראנה בלחש או ימתין מעט שלא יראה כקורא שמע שמע:
שולחן ערוך אורח חיים סימן סד סעיף ג
טעה בין פרשה לפרשה, שהוא יודע שסיים
פרשה (ח) ואינו יודע אם ראשונה אם שנייה, חוזר לפרשה ראשונה ויתחיל: והיה אם שמוע.
שולחן ערוך אורח חיים סימן סד סעיף ד
היה (ט) עומד ב [ד] בוכתבתם, ואינו יודע אם בוכתבתם שבפרשה ראשונה אם
בוכתבתם שבפרשה שנייה, חוזר לוכתבתם שבראשונה. וה"מ שלא התחיל למען
ירבו ימיכם, אבל (י) אם התחיל למען ירבו ימיכם (יא) אין צריך לחזור, ג
דסירכיה נקט ואתא.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן סד סעיף ד
(ט) עומד בוכתבתם – והא דלא קאמר
בוקשרתם משום דיש הפרש דוקשרתם הראשון הוא בקמץ שהוא לשון יחיד והשני הוא בסגול
שהוא לשון רבים. וט"ז כתב עוד טעם שאין דרך לטעות באמצעה דיוכל להרגיש לפי
הזמן שהתחיל לקרות אבל כשהוא עומד בסוף שיש כאן קצת זמן ארוך שפיר יוכל לפעמים
לטעות דשמא סיים הפרשה שניה:
(י) אם התחיל – ר"ל ונסתפק לו
אח"כ פן אמר הלמען ירבו אחר וכתבתם שבפרשה ראשונה אפ"ה אין צריך לחזור
דמסתמא אמר כפי ההרגל לומר למען ירבו אחר וכתבתם שבשניה ומכ"ש אם מצא עצמו
בתיבה אחרת באמצע הפרשה חזקה שאמר כל מה שלמעלה מזה ולא דילג פסוק או תיבה
[אחרונים]:
(יא) אין צריך לחזור – כ"ז
כשקורא ביחיד אבל אם הוא קורא עם הצבור ורואה שהש"ץ עומד בוכתבתם שבפרשה
ראשונה או סמוך לו יחזור לוכתבתם שבראשונה דמוכחא מלתא שטעה ולא נקט סירכיה ואזיל
וכן לאידך גיסא אם עומד בוכתבתם דפסק בשו"ע דחוזר לוכתבתם הראשון אם רואה
שהש"ץ והצבור עומדים בוכתבתם שבשניה או סמוך לו מלפניו או מלאחריו יאמר
ג"כ אח"כ הפסוק למען ירבו דהא מסתמא הוא קרא ג"כ השניה כמותם
ורגלים לדבר איכא. ודין אם שינה באיזה ברכה מכפי מה שטבעו לה חכמים שכתב המ"א
בשם הרמב"ם יבואר אי"ה בסימן ס"ח במ"ב עי"ש:
שולחן ערוך אורח חיים סימן סז
סעיף א
* ספק אם קרא (א) ק"ש, (ב) חוזר
וקורא (ג) א ומברך לפניה (ד) [א] ולאחריה. (ה) אבל אם יודע שקראה, אלא שמסופק אם
ברך לפניה ולאחריה, אינו חוזר ומברך.
מגן אברהם אורח חיים סימן סז
א ומברך לפניה – אע"ג דפסוק
ראשון לבד הוא דאורייתא והשאר הוא דרבנן וכ"ש הברכות וספק דרבנן אינו חוזר
י"ל כך היתה התקנה שכל זמן שקורין חייב לקרות כעיקר התקנה בברכותיה אם לא
מפני ביטול תורה די בפסוק ראשון (כ"מ והרשב"א בתשו' סי' ש"ך)
עבטי"ד סימן כ"ח, ומשמע בל"ח סימן מ"ד אם יודע שאמר פסוק
ראשון וספק אם קרא השאר אין צריך לחזור ולקרות מיהו בסי' ס"ד ס"ג משמע
שצריך לחזור ע"ש, ונ"ל דמעיקרא כך תיקנו שיחזור ואם מסופק לו אם אמר פ'
ציצית וגם אמת ויציב צריך לחזור לכ"ע דיציאת מצרים חייבים להזכיר מדאוריית'
(ב"ח וש"ג בשם פוסקים) ועיין בכ"ה שהאריך בזה ועיין בספר תומת
ישרים סי' י"ג וע' בברכות דף י"ד ע"ב ודף כ' ע"ב בתו'
בד"ה בעל קרי משמע דמוטב שיאמר ק"ש שנית משיאמר אמת ויציב דאית בה תרתי
קבלת מצות ויציאת מצרים אבל בדף כ"א בד"ה ספק וכו' משמע דאומר אמת ויציב
שנית משום דאי איתא שאמר אמת ויציב א"כ מסתמא גם קרא ק"ש. אבל אם אמר
ק"ש עדיין יש ספק אם אמר אמת ויציב ע"ש אבל לפי' הר"ש משמע שיאמר
פרשת ציצית וגם אמת ויציב שכולם חדא מילתא היא. ואיתא בגמ' דף י"ג ע"ב
שאם אמר הלכה שמוזכר בה יציאת מצרים יצא. ונ"ל דכ"ש אם אמר שירת הים
דיצא ופשוט בגמ' דגם בלילה צריך להזכיר יציאת מצרים:
משנה ברורה סימן סז
(א) ק"ש – ובשאר מצות דאורייתא
היכא שמחוייב לעשות אותה מספיקא פסק לעיל בסימן י"ז ס"ג לענין טומטום אף
דחייב בציצית וביו"ד רס"ה ס"ג לענין מילה באנדרוגינוס וכן כל כי
האי גווני דלא יברך על המצוה כי הברכות הם דרבנן וספיקא לקולא אך יש פוסקים
שמחלקין בין היכא שהספק הוא אם מחוייב כלל בהמצוה כגון ההיא שכתבנו ובין היכא
שמחוייב אלא שאינו יודע אם עשה המצוה דאז צריך לברך עליה ג"כ ולפ"ז לולב
או שופר ביום א' היכא דמספקא ליה אם כבר עשה המצוה וכה"ג צריך לעשותה בברכה
וכתב הפמ"ג דמכ"מ בשם הרשב"א וכן ממ"א בשם הריב"ש לקמן
סימן תקפ"ה אות ג' מוכח דלא ס"ל לחילוק זה. אלא תמיד בלי ברכה וגם
מהגר"א בסי' זה מוכח דלא ס"ל לחילוק זה. ואם הביאו לו שופר או לולב ביום
א' בין השמשות לכו"ע נוטל ובלי ברכה כי בזה הספק הוא אם חייב עתה כלל בהמצוה:
(ב) חוזר וקורא – הטעם דקי"ל
ק"ש דאורייתא כלומר דהא דכתיב ודברת בם בשבתך בביתך וגו' קאי אפרשה זו גופא
שחייב לדבר בו בשעת שכיבה ועמידה ולפיכך אם נסתפק אם קרא או לאו חייב לחזור ולקרות
ככל ספיקא דאורייתא:
(ד) ולאחריה – אע"ג דהרבה פוסקים סוברין
דפרשה ראשונה הוא מדאורייתא והשניה הוא מדרבנן ויש מן הפוסקים שסוברין דרק פסוק
ראשון הוא מדאורייתא וכ"ש הברכות דלכו"ע הוא מדרבנן וספק דרבנן אינו
חוזר יש לומר כך היתה התקנה שכל זמן שקורין חייב לקרות כעיקר התקנה ובברכותיה אם
לא במקום שהתירו בפירוש כגון ההיא דלקמן סימן ק"ו ס"ב בהג"ה
עי"ש. ולכאורה אם יודע שאמר פסוק ראשון או פרשה ראשונה [לכל אחד מן הדעות]
וספק לו אם קרא השאר א"צ לחזור ולקרות מיהו בסימן ס"ד סעיף ג' וד' משמע
שצריך לחזור וצ"ל דמעיקרא כן תקנו שיחזור. והיכא שהוא מסופק לו אם אמר פרשת ציצית
וגם אמת ויציב צריך לחזור לכו"ע דיציאת מצרים חייבין להזכיר מדאורייתא. אך יש
דיעות בזה דיש אומרים דיאמר פרשת ציצית וגם אמת ויציב דכולה חדא מילתא היא ויש
אומרים דיאמר רק פרשת ציצית ויקיים בזה המצוה דאורייתא של זכירת יציאת מצרים ואמת
ויציב א"צ לומר וכן הסכים השאגת ארי' וכתב עוד דאם נעשה לו ספק זה בערב שאינו
יודע אם אמר פרשת ציצית וברכת אמת ואמונה חוזר ואומר אמת ואמונה וא"צ לחזור
ולקרות פרשת ציצית מספק ואם ברי לו שקרא כל השלשה פרשיות ואינו מסופק לו אלא באמת
ויציב שחרית או אמת ואמונה ערבית תרוייהו חד דינא שא"צ לחזור ולומר מספק
דכיון שאמר פרשת ציצית לכו"ע הברכות הוא מדרבנן שכבר נזכר יציאת מצרים בפרשת
ציצית:
רמב"ם הלכות קריאת שמע פרק ב
הלכה ד
מי שהיה עוסק במלאכה מפסיק עד שיקרא
פרשה ראשונה כולה, וכן האימנין /האומנין/ בטלין ממלאכתן בפרשה ראשונה כדי שלא תהא
קריאתן עראי והשאר קורא הוא כדרכו ועוסק במלאכתו, אפילו היה עומד בראש האילן או
בראש הכותל קורא במקומו ומברך לפניה ולאחריה.
שולחן ערוך אורח חיים סימן סג סעיף ח
האומנין, וכן בעל הבית שהיו עושים
מלאכה בראש האילן או בראש שורות הבנין, קורין קריאת שמע במקומם, ואינם צריכים
לירד.
בית יוסף אורח חיים סימן סג
ו – ז הקורא את שמע לא ירמוז בעיניו
וכו'. בסוף פרק קמא דיומא (יט:) ואוקימנא דהיינו בפרק ראשון דוקא ובפרק היה קורא
(טז.) רמי ליה רב מרי ברה דבת שמואל לרבא תנן האומנין קורין בראש האילן ובראש הנדבך
אלמא לא בעי כוונה ורמינהו הקורא את שמע צריך שיכוין את לבו ומשני הכי אמר רב ששת
והוא שבטלים ממלאכתן וקורין והתניא בית הלל אומרים עוסקין במלאכתן לא קשיא כאן
בפרק ראשון כאן בפרק שני וכתב הרי"ף (ט.) האי פירוקא לדברי רבי יוחנן הוא
דסבירא ליה דבעי כוונה בכוליה פרק ראשון אבל לרבא לאו משום דבעי כוונה בכוליה פרק
ראשון הוא דאמרינן דבטילין ממלאכתן אלא משום דלא לישוו לה עראי הוא כי הא דגרסינן
בפרק קמא דיומא הקורא את שמע לא ירמוז בעיניו וכו' ואוקימנא בפרק ראשון ופרשי לה
רבנן משום דקא משוי לה עראי הכא נמי אי לא בטיל ליה ממלאכה קא משוי לה עראי וכן
כתב הרא"ש ז"ל (סי' יג) וכתב הרשב"א (יג: ד"ה א"ר נתן)
בשם הרי"ץ ן' גיאת דטעמא משום דכיון דעוסק במלאכתו אם אי אתה מצריכו כל כך
נמצאת מצוה קלה עליו הילכך בטל ממלאכתו עד סוף פרק ראשון ואח"כ יחזור למלאכתו
ורמיזה וקריצה כעסק מלאכה דמי וכן כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ב ה"ד)
ודלא כדמשמע מדברי התוספות (טז. ד"ה הא) דלרבא דקיימא לן כוותיה אינן צריכין
ליבטל ממלאכתן אלא בפסוק ראשון:
שולחן ערוך אורח חיים סימן סג סעיף ז
היה עוסק במלאכה ורצה לקרות ק"ש,
יתבטל ממלאכתו (יט) עד שיקרא פרשה ראשונה, כדי שלא יהא כקורא עראי.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן סג סעיף ז
(יט) עד שיקרא וכו' – משמע דמכאן
והלאה מותר אפילו בברכות ק"ש וכן מבואר בהדיא בסי' ס"ו בב"י
בד"ה ומ"ש רק אם ארעו וכו' עי"ש ועיין לקמן בסימן קצ"א
בט"ז סק"א וצע"ג:
רמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפים
פרק ה הלכה ח
האומנין שהיו עושין מלאכה בראש האילן
או בראש הנדבך או בראש הכותל והגיע זמן תפלה יורדין למטה ומתפללין וחוזרין
למלאכתן, ואם היו בראש הזית או בראש התאנה מתפללין במקומן מפני שטרחן מרובה, ומה
הן מתפללין אם היו עושין בסעודתן בלבד מתפללין שלש תפלות של תשעה עשר ברכות, היו
עושין בשכרן מתפללין הביננו ובין כך ובין כך אין יורדין לפני התיבה ואין נושאין את
כפיהן.
רמב"ם הלכות ברכות פרק ב הלכה ב
הפועלים שהיו עושין מלאכה אצל בעל
הבית ואכלו פתן אין מברכין לפניה, ומברכין לאחר סעודתן שתי ברכות בלבד כדי שלא
יבטלו מלאכת בעל הבית, ברכה ראשונה כתיקונה שנייה פותח בברכת הארץ וכולל בה בונה
ירושלים וחותם בברכת הארץ, ואם היו עושין בסעודתן בלבד או שהיה בעל הבית מיסב עמהן
מברכין ד' ברכות כתיקונן כשאר כל אדם.
שולחן ערוך אורח חיים סימן קצא סעיף א
פועלים העושים מלאכה אצל בעל הבית, א
מקצרין בבהמ"ז, כדי שלא לבטל מלאכת בעל הבית; כיצד, ברכה ראשונה כתקנה,
ושנייה פותח בברכת הארץ (א) וכולל בה בונה ירושלים וחותם בברכת הארץ, ואין אומרים
ברכת הטוב והמטיב (ב) כלל. בד"א, (ג) כשנוטלים שכר על מלאכתן מלבד הסעודה,
אבל אם אין נוטלים שכר אלא הסעודה שאוכלים לבד, מברכין כל ד' ברכות כתקנן; וכן אם
בעה"ב (ד) מיסב עמהם, אע"פ שנוטלים שכר מלבד הסעודה, מברכין כל ד'
ברכות.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן קצא סעיף א
(א) וכולל בה בונה ירושלים – דאף
דדרשינן בגמרא מקרא שיברך לה' בבהמ"ז על המזון ועל הארץ ועל ירושלים אין
ר"ל שמן התורה צריך לחתום על כל אחד ואחד בברכה בפ"ע אלא מדאורייתא די
כשיברך על שלשתן בברכה אחת אך דרבנן תקנו לחתום בברכה על כל אחד ובפועלים משום
בטול מלאכה תקנו שרק הזן יברך בפ"ע אבל ברכת הארץ ובנין ירושלים כיון שדומות
זו לזו יכללם בברכה אחת [מ"א בביאור דברי רש"י וכ"כ עוד הרבה
אחרונים לדינא]:
(ב) כלל – שזו אינה כ"א מדרבנן
בעלמא ועקרוה אצל פועלים בין שמברכין בעצמן בין ששומעין מפי אחר המזמן ומברך
בהמ"ז כתיקונה הרי הן עומדין למלאכתן כשחותם ברכת ירושלים ולענין ברכת הזימון
אם מחויבין פועלים בכך או לא יש דעות בין האחרונים ולפי מה שכתב בס"ב לא
נ"מ מידי לדידן דבודאי חייבין אך כשאוכל פועל עם אנשים אחרים והוא גמר סעודתו
מקודם נראה דלא ימתין עליהם אם אינם רוצים לענות אותו דבכגון זה בודאי בעה"ב
מקפיד ועיין לקמן בסימן ר' במ"א סק"ב:
(ג) כשנוטלין שכר – וע"כ צריכין
למהר המלאכה [רש"י]:
(ד) מיסב עמהם וכו' – דמסתמא מוחל
להם:
שולחן ערוך אורח חיים סימן קצא סעיף ב
והאידנא לעולם מברכים כל ארבע ברכות,
שאין דרך בני אדם עכשיו להקפיד בכך, ומסתמא אדעתא דהכי שוכרים פועלים שיברכו כל
ארבע ברכות כתקנם.
שולחן ערוך אורח חיים סימן קצא סעיף ג
* (ה) ב אסור לעשות מלאכה * בעודו
מברך. (וכן
הוא (ו) לעיל סוף סימן קפ"ג).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן קצא סעיף ג
(ה) אסור לעשות מלאכה וכו' – מפני
שנראה כמברך בדרך עראי ומקרה ואפילו תשמיש קל אסור לעשות ואצ"ל שלא יעסוק
בדבר שצריך לשום לבו אליו וכתב הט"ז שיש ליזהר שלא לעיין אפילו בד"ת
בשעה שמברך בהמ"ז כי זה מורה על היות הבהמ"ז אצלו רק על צד המקרה
וההזדמן ולאו דוקא בבהמ"ז ה"ה כשעוסק בתפלה או באיזו ברכה אחרת וזה
נכלל במאמר תורתנו ואם תלכו עמי קרי דהיינו שלא יהיו המצות אצלנו על צד המקרה
וההזדמנות בעלמא:
(ו) לעיל סוף סימן קפג – אלא דשם
מיירי שמקודם התחיל במלאכה וכאן מיירי שמקודם התחיל לברך והיא היא:
