גמ' ברכות דף כה:
1)אם שכח תפילין בראשו ועשה בהם
צרכיו, מניח ידו עליהן 1
2)היתה צואה על בשרו ומכוסה בבגדיו 2
4)היתה צואת אדם מאחריו, צריך להרחיק ד' אמות ממקום שכלה הריח. 7
5)כל מקום שאין קורין בו ק"ש,
אין מתפללים בו 11
6)צואת כלב וחזיר, אם נתן בהם עורות. 11
7)אסור לקרות כנגד אשפה שריחה רע. 12
8)אם היה שם מקום גבוה מהן עשרה טפחים
או נמוך מהם עשרה טפחים יושב בצד. 12
9)כל מקום שאין קורין בו ק"ש,
אין מתפללים בו 14
10)צואת כלב וחזיר, אם נתן בהם עורות. 14
12)צואה עוברת אסור לקרות כנגדה. 16
13)היה קורא קריאת שמע בבית ונסתפק לו
אם יש שם צואה 18
14)היתה צואה יבשה כחרש אסור לקרות
כנגדה 19
שולחן ערוך אורח חיים סימן מג
סעיף ח
אם שכח תפילין בראשו ועשה בהם צרכיו, מניח
ידו עליהן (כו) טו עד שיגמור עמוד הראשון ויוצא, וחולצן וחוזר ונכנס.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח
חיים סימן מג סעיף ח
(כו) עד שיגמור – דעמוד החוזר מביא האדם
לידי הדרוקן וסילון החוזר מביא האדם לידי ירקון:
רמב"ם הלכות קריאת שמע
פרק ג הלכה יא
היתה צואה בגומא עומד בסנדלו על הגומא וקורא,
והוא שלא יהיה סנדלו נוגע בה, היתה כנגדו צואה מעוטה ביותר כמו טיפה רוקק עליה רוק
עבה עד שתתכסה וקורא, היתה נטישת צואה על בשרו או ידיו מטונפות מבית הכסא ולא היה להן
ריח רע כלל מפני קוטנן או יבשותן מותר לקרות לפי שאין להן ריח רע, אבל אם היתה במקומה
אף ע"פ שאינה נראית כשהוא עומד הואיל ונראית כשהוא יושב אסור לקרות עד שיקנח יפה
יפה מפני שהצואה לחה היא ויש לה ריח רע, וכמה גאונים הורו שאסור לו לקרות אם היו ידיו
מטונפות וכך ראוי לעשות. +/השגת הראב"ד/ היתה צואה בגומא כו' עד נוגע בה. כתב
הראב"ד ז"ל /א"א/ דומה שהוא מפרש דוקא בסנדלו שבגומא נוגעת ואינו מחוור
כי יש הפרש בין דבוקה לנוגעת ומשמע שבגומא אפילו נוגעת מותר אבל אם דרס על גוף הצואה
ועלתה בסנדלו היתה הבעיא ועלתה בתיקו ולחומרא עכ"ל. /השגת הראב"ד/ היתה כנגדו
כו' עד רוק עבה עד שתתכסה וקורא. כתב הראב"ד ז"ל /א"א/ בירושלמי דוקא
לאלתר שהרוק עומד בעביו אבל לאחר שעה שהרוק נימוק הצואה מתגלית עכ"ל.+
רא"ש מסכת ברכות פרק ג
סימן מד
מה אתמר צואה על בשרו או שהיו ידיו בבית
הכסא פירוש שהיתה צואה על בשרו ומכוסה בבגדיו או שהכניס ידיו דרך חור לבית הכסא ואינו
מריח ריח רע רב הונא אמר מותר לקרות ק"ש ר"ח =רב חסדא= אמר אסור לקרות ק"ש
אמר רבא מאי טעמא דרב הונא דכתיב כל הנשמה תהלל יה כיון שאינו מריח מותר. מ"ט
דרב חסדא דכתיב כל עצמותי תאמרנה צריך שיהא כל גופו נקי אע"פ שאינו מריח. ופסק
ר"ח ז"ל כרב חסדא דאסור אע"ג דר"ח תלמידו דרב הונא אזלי' לחומרא
וכן פסק בא"ז. ורב אלפס ז"ל כתב דקי"ל כרב הונא חדא דהוא רבו דרב חסדא
ועוד דמקשי' מיניה בפרק אמר להם הממונה (דף ל' א) דאמר רב פפא צואה במקומה אסור לקרות
ק"ש פירוש צואה בפי טבעת. היכי דמי אי דנראה פשיטא ואי דלא נראה לא נתנה תורה
למלאכי השרת. לא צריכא יושב נראית עומד אינה נראית. מ"ש מצואה על בשרו דאתמר צואה
על בשרו או שהיו ידיו מטונפות מבית הכסא רב הונא אמר מותר לקרות ק"ש. במקומה נפיש
זוהמא שלא במקומה לא נפיש זוהמא. מדקא מקשי מיניה שמעינן הלכתא היא וכן מסתבר וי"א
דהא דשרי רב הונא בצואה על בשרו לא איירי אלא בצואה שעומדת על בשרו במקום המתכסה מאליו
בלא המלבושים כגון בין אצילי ידיו וכיוצא בו אבל במקום הנראה אין כיסוי המלבוש מועיל
ואסור. ודייקי ליה מדפריך התם אי דנראה פשיטא מהיכא פשיטא ליה הא רב הונא שרי כיון
דמכוסה בבגדיו ואי משום שהיא במקומה אכתי לא אסיק אדעתיה דבמקומה אסור טפי. ורב אלפס
ורבינו משה ז"ל גורסין או ידיו מטונפות מבית הכסא מותר. ולא נהירא גירסא זו דהיכי
שרי ליה רב הונא כיון שהצואה נראה. ואם מיירי ביבשה אפילו הכי אסור דאמרינן צואה כחרס
אסורה:
בית יוסף אורח חיים סימן עו
ד – ה היתה צואה על בשרו ומכוסה בבגדו וכו'.
שם איתמר צואה על בשרו או שהיו ידיו בבית הכסא רב הונא אמר מותר לקרות ק"ש ורב
חסדא אמר אסור לקרות ק"ש ופירש רש"י ידיו בבית הכסא. מחיצה יש בינו לבית
הכסא ופשט ידיו לפנים מן המחיצה ומפרש בגמרא דטעמא דרב הונא משום דכתיב (תהלים קנ ו)
כל הנשמה תהלל יה וטעמא דרב חסדא משום דכתיב (שם לה י) כל עצמותי תאמרנה יי' מי כמוך
ופירש רש"י כל הנשמה הפה והחוטם בכלל ההילול ולא שאר איברים: וכתב הרא"ש
(סי' מה) צואה על בשרו או שהיו ידיו בבית הכסא פירוש שהיתה צואה על בשרו ומכוסה בבגדו
או שהכניס ידיו דרך חור לבית הכסא ואינו מריח ריח רע ופסק ר"ח (תוס' כד: ד"ה
פסק) כרב חסדא דאסור אע"ג דרב חסדא תלמידיה דרב הונא אזלינן לחומרא וכן פסק באור
זרוע (ח"א סי' קלא) והרי"ף (טז.) כתב דקיי"ל כרב הונא חדא דהוא רביה
דרב חסדא ועוד דמקשינן מיניה בפרק אמר להם הממונה (ל.) דאמר רב פפא צואה במקומה אסור
לקרות ק"ש פירוש צואה בפי טבעת היכי דמי אי דנראית פשיטא ואי דלא נראית לא ניתנה
תורה למלאכי השרת לא צריכא יושב נראית עומד אינה נראית מ"ש מצואה על בשרו במקומה
נפיש זוהמא שלא במקומה לא נפיש זוהמא מדקא מקשה מינה שמע מינה דהלכתא הוא וכתבו ה"ר
יונה (טז: דיבור ראשון) והרא"ש (סי' מה) וכן מסתברא ויש אומרים דהא דשרי רב הונא
צואה על בשרו לא איירי אלא בצואה שעמדה על בשרו במקום המתכסה מאליו בלא מלבושים כגון
בין אצילי ידיו וכיוצא בו אבל במקום הנראה אין כיסוי המלבוש מועיל ודייקי מדפריך התם
אי דנראית פשיטא מהיכא פשיטא ליה הא רב הונא שרי כיון דמכוסה בבגדיו ואי משום שהיא
במקומה אכתי לא אסיק אדעתיה דבמקומה אסירא טפי: והרי"ף והרמב"ם (פ"ג
הי"א) גורסים ידיו מטונפות מבית הכסא ולא נהירא גירסא זו דהיכי שרי ליה רב הונא
כיון שהצואה נראית ואי מיירי ביבשה אפילו הכי אסור דאמרינן צואה כחרס אסורה והוסיף
ה"ר יונה (שם ע"א ד"ה והריא"ף) וכתב זה לשונו והרמב"ם רצה
ליזהר מזו הקושיא וכתב היתה טיפת צואה על בשרו או ידיו מטונפות מבית הכסא כלומר שאין
בו ממשות אלא לכלוך בעלמא שנתפשט בבשרו או ידיו מטונפות ומתוך קטנותו ויבשותו נדון
אותו כאילו אין שם צואה כלל ואפילו הכי אינו מתקבל דאם איתא דאיירי בענין זה למה היה
אוסר רב חסדא מטעם כל עצמותי תאמרנה דכיון שהוא כל כך מועט ויבש שאנו דנין אותו כאילו
אין שם צואה כלל נמצא שכל עצמותיו נקיים ורב הונא נמי [לא] הוצרך להתיר מטעם כל הנשמה
תהלל יה שאפילו בלא זה מותר כיון שאין בו ממשות עכ"ל: והרשב"א (ברכות שם
ד"ה צואה) כתב וזה לשונו הקשה הראב"ד מכל מקום הא בעינן מחניך קדוש וליכא
ותירץ כיון דיבשה והלך ריחה דלא נפיש זוהמא בטלה על גב גופו דומיא דמלמולי זיעה שנעשו
על גופו של אדם ומסתברא דאפילו כשאינה יבשה ואי משום מחניך קדוש כל שהוא מכוסה ליכא
משום מחניך קדוש וכדאמרינן לקמן צואה בגומא מניח סנדלו עליה וקורא ק"ש ובדבוקה
בסנדלו דלא איפשיטא להו היינו משום דזימנין דמיגליא כשהוא מהלך והדין נותן שלא הקפידה
תורה במחנה קדוש אלא כשאינו מכוסה הא במכוסה מישרי שרי דכתיב (דברים כג יד) ושבת וכסית
את צאתך ולקמן נמי אמרינן צואה בעששית מותר לקרות ק"ש כנגדה ערוה בעששית אסור
לקרות ק"ש כנגדה מאי טעמא צואה בכיסוי תליא מילתא והא מיכסיא כן נראה לי עכ"ל
והרמב"ם כתב לפסוק כרב הונא ואחר כך כתב וכמה גאונים הורו שאסור לו לקרות אם היו
ידיו מטונפות וכך ראוי לעשות עכ"ל:
שולחן ערוך אורח חיים סימן עו
סעיף ד
* היתה צואה על בשרו * ג ומכוסה (י) בבגדיו,
או שהכניס ידיו בבית הכסא ד דרך (יא) חור ואינו מריח ריח רע, ה יש (יב) מתירים לקרות,
ו ויש אוסרין. וי"א שלא התיר המתיר בצואה על בשרו, אלא במקום שהיא נכסה מאליה
בלא מלבוש (יג) כגון אצילי ידיו, ונכון לעשות (יד) כדברי המחמיר. הגה: ושכבת זרע על
בשרו (טו) ז דינו כצואה (מהרי"ל הלכות י"כ).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח
חיים סימן עו סעיף ד
(י) בבגדיו – ומי שידיו מטונפות מקינוח ביהכ"ס
אם אין בהם ממשות צואה אלא לכלוך בעלמא והלך ריחה והיא על ידו דומיא דמלמולי זיעה שרי
לקרות כנגדה אפי' בלי כיסוי ודוקא אחר משום דלאו כצואה דמיא אבל הוא גופא כל שידיו
מלוכלכות מלמולי זיעה וחיכוך הראש אסור לקרות ק"ש ותפלה עד שיטול ידיו או עכ"פ
אם אין לו מים ינקה ידיו וכדלעיל בסימן ד' [פמ"ג] ועיין בבה"ל:
(יא) חור – ר"ל מחיצה יש בינו לבין
בה"כ ופשט ידו לפנים מן המחיצה דאלת"ה הלא י"א בסימן פ"ג דאסור
לקרות כנגד מחיצת בה"כ דכצואה דמיא:
(יב) מתירין – דכתיב כל הנשמה תהלל יה דהיינו
הפה והחוטם בכלל ההילול אבל לא שאר איברים דאפילו אינם נקיים שרי והיש אוסרין טעמם
דכתיב כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך בעינן שיהיו כולם נקיים ופשוט דלפ"ז ה"ה
אם אחד מאיבריו הוא בתוך ד' אמות של הצואה ג"כ אסור מטעם זה ואם הצואה היא על
בגדיו ומכוסה מלמעלה ג"כ לכו"ע שרי ומ"מ יזהר כל אדם שיהיו תמיד בגדיו
נקיים ובפרט בעת התפלה:
(יג) כגון אצילי ידיו – ר"ל אז מהני
כיסוי בגד [פמ"ג]:
(יד) כדברי המחמיר – ובעת הדחק יש לסמוך
אדברי המתירין שדוקא הפה והחוטם הוא בכלל ההילול אבל לא שאר איברים [ח"א]:
(טו) דינו כצואה – ר"ל ע"כ יש
להחמיר בה כשהיא על בשרו אף שהיא מכוסה כמו בצואה וכנ"ל אבל כשהיא על בגדיו ומכוסה
שרי לכו"ע וכנ"ל בצואה וי"א דאינו כצואה מיהו בס"ח סימן תק"ט
מוכח דאפילו על בגדיו ומכוסה יש לרחצו או לפשטו שלא יהיה דבוק בו הטומאה ומכ"ש
כשנכשל ח"ו ע"י קרי שלא יהיה לו למזכרת איסור:
שולחן ערוך אורח חיים סימן עו
סעיף ה
ח צואה (טז) בפי [ז] טבעת, אפילו היא מכוסה,
(יז) אסור לקרות (יח) לדברי הכל, אפילו אינה נראית כשהוא עומד ונראית (יט) כשהוא יושב.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח
חיים סימן עו סעיף ה
(טז) בפי טבעת – מי שיש לו חולי הטחורים
וזב ממנו דם תמיד ואגב הדם יוצא ממנו ליחה סרוחה מעופשת ויש לו ריח רע אסור בכל דבר
שבקדושה כל זמן שליחה סרוחה שותת ממנו ואם אין שם ריח רע אם הדם או הליחה יוצא דרך
דחיה בסירוגין הוי מן המעים ויש לו תקנה ברחיצת מקום הזוהמא ואם שותת ויורד תדיר מעצמה
אז הוי מפי הטבעת וא"צ תקנה:
(יז) אסור לקרות – ובדיעבד אם קרא ק"ש
חוזר וקורא אך לענין תפלה צ"ע אם יחזור ויתפלל כ"כ הח"א אבל הרבה אחרונים
כתבו שצריך לחזור ולהתפלל:
(יח) לדברי הכל – ר"ל אפילו לדברי המתיר
בס"ד בצואה על בשרו ומכוסה שאני הכא דבמקומה נפיש זוהמא טפי ע"כ יש לו לאדם
להתעורר ולראות תמיד שיהא נקי פי הטבעת שלו ולרחצו במים או ברוק כדי שלא ישאר שמה אפילו
משהו מצואה [של"ה וח"א]:
(יט) כשהוא יושב – אבל אם אינה נראית אפילו
כשהוא יושב מותר שלא ניתנה תורה למלאכי השרת:
ביאור הלכה סימן עט
אעתיק בכאן הקדמה לסימן זה ועיקרה הוא מלשון
הפמ"ג בסימן זה ובשאר מקומות ולפעמים בשינוי לשון קצת כדי שיבואר היטב. אך באיזה
מקומות ביררתי הדבר שיהיה מוסכמת לדינא גם לפי שארי פוסקים אחרונים – וזה לשונו בטרם
שנבוא לבאר פה בסימן זה ובשאר מקומות העירים מענינים אלו אקדים כאן הקדמה הכוללת הנצרך
מאד לידע אותה והוא. דע דהדין צואה נחלק לעשרה דינים: (א) צואה מלאחריו ומצדדים: (ב)
לפניו: (ג) במקום גבוה יו"ד או נמוך יו"ד: (ד) צואה בחדר אחר ופתח פתוח:
(ה) צואה בעששית: (ו) צואה במים: (ז) ריח רע שיש לו עיקר: (ח) צואה במקומה: (ט) דין
מי רגלים ועביט וגרף של רעי: (י) אשפה וצואת בהמה.
א. צואה מאחריו או מן הצדדים תוך ד"א
אסור מן התורה לקרות ק"ש ולהתפלל ולדבר ד"ת [או לברך שום ברכה הרמב"ן
בליקוטיו] משום שנאמר והיה מחניך קדוש וכל תוך ד"א חניה של אדם הוא ואם קרא במקום
שראוי להסתפק ואח"כ מצא חוזר וקורא כמו שנתבאר בסוף סימן ע"ו עי"ש.
ב. צואה מלפניו מרחיק מלא עיניו ופליגי בזה
הרא"ש והרשב"א הרשב"א סובר דלאו דולא יראה לך ערות דבר קאי נמי אצואה
ולפ"ז יש חומרא דאפי' בחדר אחד כל שרואה אותה אסור מן התורה כמו בערוה וקולא אליבא
דהרשב"א דחוץ לד"א אף שהוא בתוך כמלוא עיניו הרהור מותר כמו בערוה. והרא"ש
ס"ל דלאו דולא יראה קאי רק אערוה ולא אצואה ובצואה ליכא רק איסור משום מחניך קדוש
א"כ קולא להרא"ש דבחדר אחר אע"פ שרואה אותה מותר מטעם דגלי קרא דברשות
אחרת לאו מחניך הוא ומה דאסור בחדר אחר לפניו כמלא עיניו הוא או מטעם איסור דרבנן או
גם מה"ת דכל שרואה אותה לפניו כמלא עיניו בכלל חניה הוא ואסור ולפ"ז איכא
חומרא להרא"ש דכמלא עיניו אסור אף בהרהור מדרבנן או מדאורייתא כמלוא עיניו מקום
חנייה הוא ולפי מה שכתוב בפר"ח הובא במ"ז שם לא יהיה בזה חומרא להרא"ש.
והנה המשבצות זהב כתב שם עוד נ"מ בין הרא"ש להרשב"א וחזר ממנה בסימן
פ"א אות ד' בא"א ולכך לא העתקתי.
ג. צואה במקום גבוה יו"ד או נמוך יו"ד
דהוי רשות אחרת להרא"ש אפילו רואה שרי דלאו דלא יראה לא קאי עלה ולהרשב"א
אסור כנ"ל ולכו"ע מהני בזה עצימת עינים כיון שהוא ברשות אחר כ"כ המ"ז
וסתם פה כהמ"א סק"ח ושם חזר מזה ומשמע דדעתו להחמיר. ובמקום הדחק יש להקל
[דה"ח] ואם צריך שיהיה רוחב ד' יתבאר בפנים אי"ה.
ד. צואה בחדר אחר ופתח פתוח או צואה לפני
הפתח אע"פ שרואה אותה להרא"ש שרי ואף בדליכא דלת דלאו דלא יראה לא קאי בכה"ג
ולא גרע ממה שכתבנו באות ג' ולהרשב"א אסור ואפשר דביש דלת גם להרשב"א מותר
מטעם דפתח פתוח כנעול דמי ע"ש. אך מדברי השו"ע לא משמע הכי כמו שכתב המ"ז
בעצמו וכן כל האחרונים סתמו בזה ולא חילקו.
ה. צואה בעששית מותר דבכסוי תליא רחמנא.
ומשמע מפרש"י והרמב"ם דאפי' אם אין הצואה מכוסה כלל רק מחיצת זכוכית מפסקת
ביניהם זו היא הכסוי ולאו דוקא שיכסה הצואה מכל צדדיו ואפי' להב"ח הביאו הט"ז
סק"ג דמקום גבוה בעינן י"ט על רוחב ד' טפחים על ד' טפחים במחיצה לא בעינן
זה וכל שיש הפסק בינו לצואה שרי וזהו הכסוי [ודבריו פשוטים מאד וצ"ע על הא"ר
בסימן פ"ז שכתב שם לענין מטה גבוה עשרה שמפסקת בינו לצואה דבעינן שיהא מחיצותיה
מגיעות לארץ מכל הצדדים דלפי דברי הפמ"ג הנ"ל פשוט הוא דלא בעינן רק בצד
המפסיק בינו לצואה וצ"ע] והנה שיעור רוחב המחיצה לא זכר הפמ"ג מאומה ועיין
סי' פ"ז במ"א סק"ד דאם המחיצה בבית בעינן שתהא חוצצת מכותל לכותל ע"ש
ואם בשדה לא זכר שיעורה ועיין בנ"א כלל ג' שהאריך בזה ודעתו דכל שהיא רוחב ד"ט
חשיבא מחיצה להתיר כנגדה אבל לא כנגד האויר ע"ש. עוד כתב הפמ"ג אם צואה בחוץ
ורואה תוך החלון זכוכית שרי לכו"ע שהרי מחיצת זכוכית מפסקת ביניהם ואפילו הרשב"א
בסעיף ב' דאוסר ברשות אחרת כשרואה אותה מ"מ כשיש מחיצת זכוכית שרי.
ו. השישי. צואה במים לאו כסוי הוי אע"ג
דלגבי ערוה הוי כסוי כבסימן ע"ד סק"ח במ"א בצואה לא כבסימן ע"ו
מ"א סק"ט דכתיב וכסית והאי לאו כסוי מיקרי משא"כ לגבי גלוי ערוה.
ז. השביעי. ריח רע שיש לו עיקר הוי כצואה
מן התורה ע"כ צריך להתרחק מלאחריו ד"א ממקום שכלה הריח ואם קרא חוזר וקורא
אך לענין זה קיל מצואה דאם הוא בחדר אחר אף דלא מהני הפסק לר"ר מ"מ הרחקה
ד"א ממקום שכלה הריח א"צ רק כל שאין מגיע לו הר"ר מותר ואף אם הוא בחדר
שהוא שם הגיע הר"ר מ"מ כיון שלו לא הגיע מותר ואם מגיע לו הר"ר אסור
בזה רק מדרבנן דהוא חשוב רק כר"ר שאין לו עיקר דאיסורו רק מדרבנן וכדלקמן [פסק
כא"ר ופרישה ולא כלבוש וכן העתיק הדה"ח להלכה אמנם מדברי הגר"א בביאורו
על ס"ב ד"ה להרא"ש וכו' משמע דסובר כלבוש דאף בהפסק רשות בעינן ד"א
ממקום שכלה הריח וכן העתיק הח"א כלל ג' דין כ"ב אח"כ מצאתי בפמ"ג
גופא בא"א אות י"א וט"ו וט"ז שמצדד לומר דמכוסה והפסקת רשות אעפ"כ
בעינן ד"א ממקום שכלה הריח ולבסוף נשאר בצ"ע. וגם לענין מכוסה סותר הפמ"ג
א"ע ומשמע שחזר בו דבסימן ע"ו אות א' בא"א משמע דסותם כהרשב"א
ובסוף סימן זה במ"ז חזר בו ונשאר בצ"ע וכן בביאור הגר"א הנ"ל משמע
דזה חשיב ר"ר שיש לו עיקר [אך לא אבין מש"כ וכמש"כ הרשב"א הלא
הרשב"א כתב דמכוסה מיקרי ר"ר שאין לו עיקר] וכן בח"א דין הנ"ל
ובדה"ח דין כ"ט משמע ג"כ שפוסק כהרוקח דמכוסה מיקרי ר"ר שיש לו
עיקר וכן בספר האשכול ג"כ דעתו כן].
ח. השמיני. צואה עוברת ואין עומד במקומו
ג"כ הוא ד"ת כן משמע בגמ' ופסק השו"ע בע"ו ס"ג דלפניו כמלא
עיניו ולאחריו ד"א. ומהרמב"ם משמע והב"ח פסק כן דאף מלפניו די בד"א.
ט. התשיעי. מי רגלים מן התואה אסור רק נגד
העמוד הא שותת וכ"ש מארעא מדרבנן מ"מ צריך להרחיק ממי רגלים כמלא עיניו לפניו
ולאחריו ד"א וכ"ז כשאין מסריחין הא כשמסריחין מד"ת אסור.
י. העשירי. אשפה שריחה רע ונבילה שמסרחת
וכל דבר כיוצא בזה דינו כצואה ומן התורה אסור [אף דבפמ"ג לא נזכר רק סתם אשפה
ונבילה וכל דבר המסריח מ"מ ידוע להמעיין היטב בהלכה זו דסתם אשפה אינו בכלל זה
רק כשידוע שר"ר דרל"ה איסורה רק משום דסתמא יש בה צואה ומ"ר אבל כשידוע
שאין בה א"צ להרחיק וכן בכל דבר המסריח אינה רק כשהוא כיוצא באלו שר"ר שלהן
חזק ואין דרכן ליפסק מהרה וכפי הסכמת המ"א בס"ק י"ג הלא"ה אין
צריך להרחיק רק עד שיכלה הריח כנלענ"ד] וה"ה עביט של מי רגלים וגרף של רעי
נמי מן התורה אסור. ולענין צואת בהמה וחיה יבואר בסוף הסימן. וריח רע שאין לו עיקר
אסור רק מדרבנן. כן מבואר בלקוטי הרמב"ן וביאורו ודיניו עיין בסוף הסימן. ומכוסה
וריחו נודף עיין לעיל באות ז':
רמב"ם הלכות קריאת שמע
פרק ג הלכה יב
ריח רע שיש לו עיקר מרחיק ד' אמות וקורא
אם פסק הריח ואם לא פסק הריח מרחיק עד מקום שפסק הריח, ושאין לו עיקר כגון מי שיצא
ממנו רוח מלמטה מרחיק עד מקום שתכלה הריח וקורא, גרף של רעי ועביט של מימי רגלים אסור
לקרות קריאת שמע כנגדן ואע"פ שאין בהן כלום ואין להם ריח רע מפני שהם כבית הכסא.
+/השגת הראב"ד/ ריח רע שיש לו עיקר וכו', עד מרחיק עד מקום שפסק הריח וקורא. כתב
הראב"ד ז"ל /א"א/ אינו כן אלא מרחיק ארבע אמות ממקום שפסק הריח וקורא
דהא תניא כוותיה דרב חסדא דס"ל הכי והא דאמר רבא לית הלכתא כי הא מתניתא לאו אהא
אמרה אלא אצואת כלבים וחזירים דבעיא נתינת עורות והכי כתב רב האי גאון ז"ל בעיקר
עכ"ל.+
בית יוסף אורח חיים סימן עט
א ריח רע שיש לו עיקר וכו'. בפרק מי שמתו
(כה.) איתמר ריח רע שיש לו עיקר רב הונא אמר מרחיק ד' אמות וקורא ק"ש ורב חסדא
אמר מרחיק ד' אמות ממקום שפסק הריח ותניא כוותיה דרב חסדא וכתב הרא"ש (סי' מו)
דאף על גב דאסיקנא דלית הלכתא כההיא מתניתא היינו בצואת כלבים וחזירים דפליגא אידך
ברייתא עלה אבל בהא דריח רע שיש לו עיקר דלא פליגא עלה נקטינן כוותה והלכה כרב חסדא
וכן דעת ה"ר יונה (טז: ד"ה לא) וכן פסק הרשב"א (שם ד"ה ריח) אבל
הרמב"ם כתב בפ"ג מהלכות ק"ש (הי"ב) ריח רע שיש לו עיקר מרחיק ד'
אמות וקורא אם פסק הריח ואם לא פסק הריח מרחיק עד מקום שפסק הריח והראב"ד השיגו
דהא תניא כוותיה דרב חסדא וכדברי ה"ר יונה והרא"ש והרשב"א וכן כתב רב
האי גאון. והרמב"ם נראה שסובר דכיון דאידחי קצת מההיא ברייתא דאתיא כוותיה דרב
חסדא הויא לה כמשבשתא ותו לא מהני סיועא דידה אפילו במאי דלא אידחי בהדיא והדריה לכללין
דאין הלכה כתלמיד במקום הרב הילכך הלכה כרב הונא דרביה דרב חסדא הוא ובעל מגדל עוז
כתב שהרמב"ם היה גורס בדרב חסדא עד מקום שיכלה הריח והרי"ף כתב הא דתניא
כוותיה דרב חסדא ואח"כ כתב אמר רבא לית הלכתא כי הא מתניתא אלא כי הא דתניא לא
יקרא אדם ק"ש לא כנגד צואת כלבים ולא כנגד צואת חזירים כל זמן שיש בתוכן עורות
ומשמע ודאי שהוא ז"ל פוסק כרב חסדא דאם לא כן למה לו לכתוב תניא כוותיה דרב חסדא
לכתוב מתניתא בתרייתא דאייתי רבא בלחוד אלא ודאי משום דסבירא ליה דהלכה כרב חסדא כתב
הא דתניא כוותיה ולענין הלכה כיון דהרי"ף והרא"ש וה"ר יונה והרשב"א
ז"ל מסכימים דהלכה כרב חסדא הכי נקטינן וכך הם דברי רבינו:
ומ"ש כגון צואת אדם מסרחת. נראה דהיינו
לאפוקי צואת קטן שאף על פי שהיא של אדם כיון שאינה מסרחת אינו צריך להרחיק ממנה כמו
שיתבאר בסימן פ"א:
ומ"ש לחלק בין אם היא מלאחריו לכשהיא
מלפניו. שם אהא דתנן כמה ירחיק מהם ומן הצואה ד' אמות אמר רבא לא שנו אלא לאחריו אבל
לפניו מרחיק מלא עיניו וכתב הרמב"ם (פ"ג ה"ח) דמצדיו דינו כמלאחריו
וכן כתב סמ"ג (עשין יח ק.):
ומ"ש אפילו אם הוא תותרן שאינו מריח
צריך להרחיק וכו'. כן כתב שם הרא"ש (סי' מו) והוא נלמד ממה שיתבאר בסמוך דכשהיא
מלפניו אפילו בלילה שאינו רואה אותה צריך להרחיק עד מקום שאילו היה ביום לא היה יכול
לראותה דאיתא בירושלמי (פ"ג ה"ה) וכתבוהו שם ה"ר יונה (טז: ד"ה
ואם) והרא"ש והמרדכי (סי' עו) והרשב"א (שם ד"ה היתה) ולמדו מכאן ה"ר
יונה והרשב"א (תשו' ח"א סי' קסח) דהוא הדין לסומא שאע"פ שאינו רואה
אם הוא במקום שאילו לא היה סומא היה רואה אותה אסור: וריח רע שיש לו עיקר פירש הרשב"א
(שם ד"ה ריח) דהיינו צואה מגולה ופשוט הוא:
שולחן ערוך אורח חיים סימן עט
סעיף א
היתה (א) צואת אדם מאחריו, צריך להרחיק
* (ב) ד' אמות ממקום שכלה הריח. אפילו אם יש לו חולי שאינו מריח, צריך להרחיק ד' אמות
ממקום שיכלה הריח למי שמריח. * ומלפניו, צריך להרחיק * (ג) מלא עיניו, (ד) א אפילו
בלילה, * או שהוא סומא (תשובת הרשב"א סי' קס"ח וב"י בשם הר"י)
שאינו רואה אותה, צריך להרחיק עד מקום שאינו יכול לראות ביום. ואם הוא ב מצדו, (ה)
דינו כמלאחריו. הגה: ש"ץ המתפלל וצואה בבהכ"נ, או בבית שמתפלל שם, אפילו
הוא לאחריו בכל הבית, צריך לשתוק * (ו) עד שיוציאנה, מאחר שמוציא רבים (ז) ידי חובתן
(ח) ואי אפשר שלא יהא מן הקהל * ג בתוך (ט) ד' אמות ד של הצואה (הגהות מרדכי החדשים
פרק תפלת השחר). ועיין לקמן סוף סי' צ' (ועיין לקמן סי' פ"ז בדין צואה בבית).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח
חיים סימן עט סעיף א
(א) צואת אדם – אפילו אין מגיע ממנה ריח
רע ועיין לקמן סימן פ"ב:
(ב) ד' אמות וכו' – דכתיב והיה מחניך קדוש
וקבלו חז"ל שמחנה של אדם הוא ד"א ואם יגיע ריח רע מהצואה בתוך ד' אמותיו
הרי אין כל מקום חנייתו בקדושה:
(ג) מלא עיניו – עיין בפמ"ג שכתב דלהרשב"א
דוקא דיבור אסור בתוך כמלא עיניו אבל להרהר בד"ת מותר אם הוא חוץ לד"א ממקום
שכלה הריח ולהרא"ש יש לעיין בזה דאפשר דאסור מה"ת או מדרבנן עי"ש:
(ד) אפילו בלילה – ע"כ אסור לאמר אפילו
בלילה ק"ש או שאר כל דבר שבקדושה לפני הבתים כי דרך להיות שם צואה וכ"ש בחצר:
(ה) דינו כמלאחריו – ומ"מ לכתחלה יזהר
לילך כדי שיהיה הצואה מלאחריה ואז סגי בד"א ואם א"א רק בטירחא יתירא סגי
גם לצדדין בד' אמות כמו מלאחריו וה"מ צדדין ממש אבל צדדין שלפניו [כגון רין שטאקין
סרוחים הנמשכים לאורך הרחוב וכה"ג] כתב המ"א דדינו כלפניו וא"ר כתב
דדינו כמן הצדדין וסגי בד"א וכתב הח"א דמה שרואה בלא הטיית ראשו לצדדין לכו"ע
דינו כלפניו עוד כתב דצריך ליזהר מאוד בשעת קידוש לבנה ברחובות שרין שטאקין סרוחין
נמשכין לאורך הרחוב מצדדין שאפילו הם ברחוק ד"א הרי נמשכין גם מלפניו ואסור כמלא
עיניו וכ"ש שצריך להרחיק ד"א ממקום שכלה הריח ומוטב שלא לקדש כלל. והנזהר
מלהזכיר דברי קדושה במקום שאינו נקי עליו הכתוב אומר ובדבר הזה תאריכו ימים:
(ו) עד שיוציאנה – ואם עי"ז שהה הש"ץ
כדי לגמור כולה ולא היה בתוך ד' אמותיו לא יחזור לראש:
(ז) ידי חובתן – ר"ל דהוי כאלו מתפלל
כל אחד עתה לעצמו ואף דאנן נוהגין שכל יחיד ויחיד מתפלל לעצמו מ"מ הלא צריך כל
יחיד ויחיד לענות אמן על ברכת הש"ץ ואסור להיות צואה לפניו. ואם הש"ץ עוסק
עתה בפסוקי דזמרה דאינו מוציא ידי חובה ואין שם עניית אמן מותר לו לאמר כדרכו אם הוא
חוץ לד' אמותיו ממקום שכלה הריח ואם הוא בתוך ד' אמותיו צריך לשתוק ואפילו אם שהה כדי
לגמור כולה אינו חוזר רק למקום שפסק וכן בברכת ק"ש אבל בק"ש ובתפלה בלחש
השוהה כדי לגמור כולה [מראש התפלה עד סופה] והיה הצואה בתוך ד' אמותיו חוזר לראש ומשערין
לפי הקורא:
(ח) ואי אפשר – ואם אירע ששום אדם אינו יושב
בתוך ד"א של הצואה מותר להתפלל ואע"פ שהצואה מפסקת ביניהם ובין הש"ץ
יכולין להחזיר פניהם כדי שלא יהא לפניהם דאסור כמלא עיניו מיהו בסימן נ"ה ס"ך
כתב י"א דלא יענה אמן כשיש צואה מפסקת ביניהם ועי"ש מה שכתבנו בזה:
(ט) ד' אמות וכו' – ר"ל ממקום שכלה
הריח. ואם תינוק השתין מים בבהכ"נ ג"כ ישתוק הש"ץ וימתין עד שיטילו
בהן מים או יכסוהו או ירחיקו כל הקהל מהן ד"א [ט"ז ופמ"ג ודה"ח]
ועיין מה שכתבנו בבה"ל דאם המי רגלים היו חוץ לד"א של הש"ץ אפשר דיש
לסמוך על סברת המקילים שאין צריך להודיעו. ומ"מ יראו הקהל להתרחק או לכסות או
להטיל מים דאל"ה לא יוכלו לענות אמן:
בית יוסף אורח חיים סימן עט
ב היתה במקום גבוה י' טפחים וכו'. ברייתא
שם אם היה מקום גבוה י' טפחים או נמוך י' טפחים יושב בצדו וקורא ק"ש:
ומ"ש או שהיתה בבית אחד והוא בבית אחר
וכו'. כן כתב הרא"ש שם וזה לשונו אבל כשהוא גבוה י' או נמוך י' כשהוא רואה
אותה מותר דכיון שהוא במקום מיוחד לעצמו קרינן ביה והיה מחניך קדוש ולפי זה נראה דאם
צואה לפני הפתח מותר לקרות בבית אפילו רואה אותה אפילו בתוך ד' אמות אם אין הריח מגיע
אליו רשות אחרת היא דפתח כנעול דמי והוי ליה כצואה בעששית ע"כ וכן נראה לי לדקדק
מדין חצר קטנה שנפרצה לגדולה כמו שאכתוב בסמוך (ד"ה חצר קטנה) בסייעתא דשמיא ואע"פ
שהרשב"א (ד"ה היה ובתשו' ח"א סי' תעד) כתב דהא דתניא היה מקום גבוה
י' או נמוך י' יושב בצדה וקורא כשאינו רואה את הצואה הוא דאילו ברואה אותה לעולם אסור
נראה לי כדברי הרא"ש ז"ל עיקר ומיהו לכתחלה טוב ליזהר כדברי הרשב"א:
ומ"ש רבינו אבל אם יש לה ריח לא מהניא
הפסקה ולא שינוי רשות. אהא דאם היה מקום גבוה י' וכו' כתב הרמב"ם בפ"ג (ה"ט)
והוא שלא יגיע לו ריח רע וה"ר יונה (טז: ד"ה ואם) כתב רבני צרפת אומרים דכי
היכי דהפסקה מועלת לצואה עצמה הכי נמי מועילה לריח אבל רבינו משה אומר דכיון שהריח
מגיע אליו אין ההפסקה מועילה כלל ולפי דבריו צריך ליזהר כשמתפלל בביתו ומריח ריח ממקום
אחר שיפסיק וישהה עד שיעבור הריח ע"כ וגם הרא"ש (סי' מו) כתב יש מפרשים כי
היכי דהפסקה מועלת לצואה הכי נמי מועלת לריח רע ורבינו משה כתב כיון שהריח מגיע אליו
אין הפסקה מועלת כלל ורבינו סתם דבריו כדעת הרמב"ם וכן הלכה:
שולחן ערוך אורח חיים סימן עט
סעיף ב
(י) היתה (יא) ה במקום גבוה עשרה טפחים או
נמוך עשרה, או שהיתה בבית אחד והוא (יב) ו בבית אחר, אפי' הפתח פתוח ויושב (יג) ז בצדה
ורואה אותה, אם אין לה ריח יכול לקרות, דכיון שהיא ברשות אחרת קרינן ביה שפיר: והיה
מחניך קדוש (דברים כג, טו) להרא"ש, * אבל להרשב"א * (יד) דוקא ח כשאינו
(טו) רואה * אותה. (טז) ואם יש לה ריח, * (יז) לא מהני הפסקה * (יח) ולא שינוי רשות.
ט ויש אומרים דכי היכי דהפסקה מועלת לצואה עצמה, ה"נ מועלת לריח רע (יט) שלה.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח
חיים סימן עט סעיף ב
(י) היתה וכו' – וה"ה להיפך אם הוא
היה עומד על המקום הגבוה והצואה מונח למטה בארץ ועיין לקמן סימן פ"ז במ"ב
בדין אם היה שוכב על מטה גבוה עשרה ותחתיה או לפניה עומד גרף של רעי ועוד ענינים השייכים
לסעיף זה:
(יא) במקום גבוה וכו' – וגם שהוא רוחב ד'
על ד' טפחים דהוי מקום חשוב ובדיעבד אם לא היה רוחב ד' על ד' ג"כ אינו צריך לחזור
ולהתפלל רק בתורת נדבה כי יש פלוגתת האחרונים בזה [דה"ח]:
(יב) בבית אחר – פי' בחדר אחר:
(יג) בצדה – פי' אצל מקום הפתח ואין חילוק
בין יש שם דלת או לא ואם הכניס ראשו למקום שיש שם הצואה לכו"ע אסור ואפי' בעוצם
עיניו [מ"א סי' ע"ד ודה"ח] וכן להיפך אם הצואה והאדם בבית והוציא ראשו
חוץ לבית או חוץ לחלון ג"כ אסור לקרות דשדינן ראשו בתר רובו [שם]:
(יד) דוקא כשאינו וכו' – טעמו דס"ל
דקרא דולא יראה קאי ג"כ אאיסור צואה האמור בתחלת המקרא ואם הוא רואה אותה דרך
חלון של זכוכית לכו"ע שרי וכדלעיל בריש סימן ע"ו עי"ש. ואם מעצים עיניו
או בלילה י"א דשרי בזה לכו"ע כיון שהוא ברשות אחר ויש אוסרין ובשעת הדחק
שאינו יכול להחזיר פניו יש לסמוך ע"ד המקילין אולם בשאינו יכול לראות הצואה מחמת
גובהו או עומקו לכו"ע שרי בזה:
(טו) רואה אותה – ולכן אסור לדבר דברי קדושה
והוא מסתכל דרך חלון פתוח אם רואה האשפתות (ורין שטאקין) שברחובות או שחזיר עומד לפני
חלונו אע"פ שאין מגיע לו ר"ר וצריך לזהר בזה בשעת קידוש לבנ' דרך חלון פתוח
(או על גאנקעס) אלא צריך שעכ"פ יעצים עיניו ואז אם אין ריח רע מגיע לו מותר ובמקום
שמסופק בזה אם הוא אשפה מותר דהוי ס"ס שמא הלכה כהרא"ש ומ"מ לכתחילה
נכון יותר שיעצים עיניו מהיות טוב וגו' [ח"א] ועיין בבה"ל:
(טז) ואם יש וכו' – וכדעה זו פסקו האחרונים:
(יז) לא מהני – ר"ל ובעינן ד"א
ממקום שכלה הריח ויש מקילין דבזה די עד מקום שיכלה הריח לבד ועיין בבה"ל:
(יח) ולא שינוי רשות – ע"כ מי שמתפלל
בבית והריח ר"ר ממקום אחר יפסיק וישהא עד שיעבור הריח. ומי שיש לו חולי שאינו
מריח אפשר שיש להקל בזה במקום הדחק:
(יט) שלה – אם העבירו צואה בבית ונשאר עדיין
ריח רע בבית יש להחמיר מיהו נ"ל דמי שאינו מריח מותר לקרות בזה [מ"א]:
שולחן ערוך אורח חיים סימן צ
סעיף כו
כל מקום שאין קורין בו ק"ש, אין מתפללים
בו. וכשם שמרחיקים מצואה ומי רגלים וריח רע ומן המת ומראיית הערוה לק"ש, כך (פב)
מרחיקים לתפלה.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח
חיים סימן צ סעיף כו
(פב) מרחיקים לתפלה – וה"ה לת"ת
וכל דברי קדושה:
שולחן ערוך אורח חיים סימן עט
סעיף ד
צואת כלב וחזיר, * אם נתן בהם עורות, מרחיקים
מהם כמו מצואת אדם. ואם לאו, דינם כדין צואת שאר בהמה חיה ועוף שאין צריך להרחיק מהם
אם אין בהם ריח רע, * (כב) ואם יש בהם (כג) ריח רע * דינם (כד) כצואת אדם.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח
חיים סימן עט סעיף ד
(כב) ואם יש בהם וכו' – ר"ל אם ידעינן
שיש בהם ר"ר אבל מסתמא א"צ לבדוק בזה דמסתמא אין בהם ר"ר:
(כג) ריח רע – היינו כל שדרך בני אדם להצטער
מאותו הריח. כתב הח"א דבר שטבעו ריח רע כגון עטרן וכדומה מותר ולא נקרא צואה
אלא מה שנסרח מחמת עיפוש וכ"כ בספר מנחת שמואל:
(כד) כצואת אדם – ר"ל ובעינן הרחקה
ד"א ממקום שכלה הריח מלאחריו ומלפניו כמלא עיניו ואפשר אפילו אם פסק הריח אח"כ
מ"מ כבר חלה עלייהו שם צואה ואסור כמו בצואת אדם. והמ"א חולק על כל זה ופסק
דסתם צואת בהמה חיה ועוף לבד מאלו הידועים שריחן רע מאוד וכדלקמן אפילו אם יש בהם ר"ר
בעת היציאה אין הר"ר חזק כ"כ ודרכו לפסוק ע"כ אין דינם כצואה וא"צ
להרחיק אלא עד מקום שיכלה הריח וכן פסק בספר מגן גבורים ובדה"ח סובר דהוא ספיקא
דדינא ע"כ בק"ש אם קרא בתוך ד"א חוזר וקורא ובתפלה יחזור ויתפלל ויתנה
אם יצא שתהא לנדבה עי"ש ול"נ דאין להחמיר כלל לענין תפלה דהרבה אחרונים סוברים
כהמ"א:
שולחן ערוך אורח חיים סימן עט
סעיף ח
אסור לקרות כנגד * אשפה (כט) שריחה רע.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח
חיים סימן עט סעיף ח
(כט) שריחה רע – ודינה לכל דבר כצואת אדם
וע"כ צריך להרחיק מלפניה כמלא עיניו ואפילו אם ידוע לו שאין בה צואה ומי רגלים
והוא מן התורה. זה הכלל כל ר"ר הבא מדבר המסריח כיוצא באלו שנתפרשו שיש לו
עיקר מרחיקין ממנה כדין צואת אדם דבכלל והיה מחניך קדוש הם כלומר שאם מגיע אליו הר"ר
אין מחנהו קדוש ואסור לקרות [לבוש]:
רמב"ם הלכות קריאת שמע
פרק ג הלכה ט
במה דברים אמורים כשהיה עמהן בבית במקום
שוה אבל אם היה שם מקום גבוה מהן עשרה טפחים או נמוך מהם עשרה טפחים יושב בצד המקום
וקורא שהרי נפסק ביניהם, והוא שלא יגיע לו ריח רע, וכן אם כפה כלי על הצואה או על מימי
רגלים אף על פי שהן עמו בבית הרי אלו כקבורין ומותר לקרות כנגדן.
טור אורח חיים סימן עט
היתה במקום גבוה עשרה טפחים או עמוק עשרה
או שהיתה בבית אחד והוא בבית אחר אפילו הפתח פתוח ויושב בצדה ורואה אותה אם אין לה
ריח יכול לקרות דכיון שהיא ברשות אחרת קרינן ביה שפיר והיה מחניך קדוש אבל אם יש לה
ריח לא מהניא הפסקה ולא שינוי רשות
בית יוסף אורח חיים סימן עט
ב היתה במקום גבוה י' טפחים וכו'. ברייתא
שם אם היה מקום גבוה י' טפחים או נמוך י' טפחים יושב בצדו וקורא ק"ש:
ומ"ש או שהיתה בבית אחד והוא בבית אחר
וכו'. כן כתב הרא"ש שם וזה לשונו אבל כשהוא גבוה י' או נמוך י' כשהוא רואה
אותה מותר דכיון שהוא במקום מיוחד לעצמו קרינן ביה והיה מחניך קדוש ולפי זה נראה דאם
צואה לפני הפתח מותר לקרות בבית אפילו רואה אותה אפילו בתוך ד' אמות אם אין הריח מגיע
אליו רשות אחרת היא דפתח כנעול דמי והוי ליה כצואה בעששית ע"כ וכן נראה לי לדקדק
מדין חצר קטנה שנפרצה לגדולה כמו שאכתוב בסמוך (ד"ה חצר קטנה) בסייעתא דשמיא ואע"פ
שהרשב"א (ד"ה היה ובתשו' ח"א סי' תעד) כתב דהא דתניא היה מקום גבוה
י' או נמוך י' יושב בצדה וקורא כשאינו רואה את הצואה הוא דאילו ברואה אותה לעולם אסור
נראה לי כדברי הרא"ש ז"ל עיקר ומיהו לכתחלה טוב ליזהר כדברי הרשב"א:
ומ"ש רבינו אבל אם יש לה ריח לא מהניא
הפסקה ולא שינוי רשות. אהא דאם היה מקום גבוה י' וכו' כתב הרמב"ם בפ"ג (ה"ט)
והוא שלא יגיע לו ריח רע וה"ר יונה (טז: ד"ה ואם) כתב רבני צרפת אומרים דכי
היכי דהפסקה מועלת לצואה עצמה הכי נמי מועילה לריח אבל רבינו משה אומר דכיון שהריח
מגיע אליו אין ההפסקה מועילה כלל ולפי דבריו צריך ליזהר כשמתפלל בביתו ומריח ריח ממקום
אחר שיפסיק וישהה עד שיעבור הריח ע"כ וגם הרא"ש (סי' מו) כתב יש מפרשים כי
היכי דהפסקה מועלת לצואה הכי נמי מועלת לריח רע ורבינו משה כתב כיון שהריח מגיע אליו
אין הפסקה מועלת כלל ורבינו סתם דבריו כדעת הרמב"ם וכן הלכה:
שולחן ערוך אורח חיים סימן עט
סעיף ב
(י) היתה (יא) ה במקום גבוה עשרה טפחים או
נמוך עשרה, או שהיתה בבית אחד והוא (יב) ו בבית אחר, אפי' הפתח פתוח ויושב (יג) ז בצדה
ורואה אותה, אם אין לה ריח יכול לקרות, דכיון שהיא ברשות אחרת קרינן ביה שפיר: והיה
מחניך קדוש (דברים כג, טו) להרא"ש, * אבל להרשב"א * (יד) דוקא ח כשאינו
(טו) רואה * אותה. (טז) ואם יש לה ריח, * (יז) לא מהני הפסקה * (יח) ולא שינוי רשות.
ט ויש אומרים דכי היכי דהפסקה מועלת לצואה עצמה, ה"נ מועלת לריח רע (יט) שלה.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח
חיים סימן עט סעיף ב
(י) היתה וכו' – וה"ה להיפך אם הוא
היה עומד על המקום הגבוה והצואה מונח למטה בארץ ועיין לקמן סימן פ"ז במ"ב
בדין אם היה שוכב על מטה גבוה עשרה ותחתיה או לפניה עומד גרף של רעי ועוד ענינים השייכים
לסעיף זה:
(יא) במקום גבוה וכו' – וגם שהוא רוחב ד'
על ד' טפחים דהוי מקום חשוב ובדיעבד אם לא היה רוחב ד' על ד' ג"כ אינו צריך לחזור
ולהתפלל רק בתורת נדבה כי יש פלוגתת האחרונים בזה [דה"ח]:
(יב) בבית אחר – פי' בחדר אחר:
(יג) בצדה – פי' אצל מקום הפתח ואין חילוק
בין יש שם דלת או לא ואם הכניס ראשו למקום שיש שם הצואה לכו"ע אסור ואפי' בעוצם
עיניו [מ"א סי' ע"ד ודה"ח] וכן להיפך אם הצואה והאדם בבית והוציא ראשו
חוץ לבית או חוץ לחלון ג"כ אסור לקרות דשדינן ראשו בתר רובו [שם]:
(יד) דוקא כשאינו וכו' – טעמו דס"ל
דקרא דולא יראה קאי ג"כ אאיסור צואה האמור בתחלת המקרא ואם הוא רואה אותה דרך
חלון של זכוכית לכו"ע שרי וכדלעיל בריש סימן ע"ו עי"ש. ואם מעצים עיניו
או בלילה י"א דשרי בזה לכו"ע כיון שהוא ברשות אחר ויש אוסרין ובשעת הדחק
שאינו יכול להחזיר פניו יש לסמוך ע"ד המקילין אולם בשאינו יכול לראות הצואה מחמת
גובהו או עומקו לכו"ע שרי בזה:
(טו) רואה אותה – ולכן אסור לדבר דברי קדושה
והוא מסתכל דרך חלון פתוח אם רואה האשפתות (ורין שטאקין) שברחובות או שחזיר עומד לפני
חלונו אע"פ שאין מגיע לו ר"ר וצריך לזהר בזה בשעת קידוש לבנ' דרך חלון פתוח
(או על גאנקעס) אלא צריך שעכ"פ יעצים עיניו ואז אם אין ריח רע מגיע לו מותר ובמקום
שמסופק בזה אם הוא אשפה מותר דהוי ס"ס שמא הלכה כהרא"ש ומ"מ לכתחילה
נכון יותר שיעצים עיניו מהיות טוב וגו' [ח"א] ועיין בבה"ל:
(טז) ואם יש וכו' – וכדעה זו פסקו האחרונים:
(יז) לא מהני – ר"ל ובעינן ד"א
ממקום שכלה הריח ויש מקילין דבזה די עד מקום שיכלה הריח לבד ועיין בבה"ל:
(יח) ולא שינוי רשות – ע"כ מי שמתפלל
בבית והריח ר"ר ממקום אחר יפסיק וישהא עד שיעבור הריח. ומי שיש לו חולי שאינו
מריח אפשר שיש להקל בזה במקום הדחק:
(יט) שלה – אם העבירו צואה בבית ונשאר עדיין
ריח רע בבית יש להחמיר מיהו נ"ל דמי שאינו מריח מותר לקרות בזה [מ"א]:
שולחן ערוך אורח חיים סימן צ
סעיף כו
כל מקום שאין קורין בו ק"ש, אין מתפללים
בו. וכשם שמרחיקים מצואה ומי רגלים וריח רע ומן המת ומראיית הערוה לק"ש, כך (פב)
מרחיקים לתפלה.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח
חיים סימן צ סעיף כו
(פב) מרחיקים לתפלה – וה"ה לת"ת
וכל דברי קדושה:
שולחן ערוך אורח חיים סימן עט
סעיף ד
צואת כלב וחזיר, * אם נתן בהם עורות, מרחיקים
מהם כמו מצואת אדם. ואם לאו, דינם כדין צואת שאר בהמה חיה ועוף שאין צריך להרחיק מהם
אם אין בהם ריח רע, * (כב) ואם יש בהם (כג) ריח רע * דינם (כד) כצואת אדם.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח
חיים סימן עט סעיף ד
(כב) ואם יש בהם וכו' – ר"ל אם ידעינן
שיש בהם ר"ר אבל מסתמא א"צ לבדוק בזה דמסתמא אין בהם ר"ר:
(כג) ריח רע – היינו כל שדרך בני אדם להצטער
מאותו הריח. כתב הח"א דבר שטבעו ריח רע כגון עטרן וכדומה מותר ולא נקרא צואה
אלא מה שנסרח מחמת עיפוש וכ"כ בספר מנחת שמואל:
(כד) כצואת אדם – ר"ל ובעינן הרחקה
ד"א ממקום שכלה הריח מלאחריו ומלפניו כמלא עיניו ואפשר אפילו אם פסק הריח אח"כ
מ"מ כבר חלה עלייהו שם צואה ואסור כמו בצואת אדם. והמ"א חולק על כל זה ופסק
דסתם צואת בהמה חיה ועוף לבד מאלו הידועים שריחן רע מאוד וכדלקמן אפילו אם יש בהם ר"ר
בעת היציאה אין הר"ר חזק כ"כ ודרכו לפסוק ע"כ אין דינם כצואה וא"צ
להרחיק אלא עד מקום שיכלה הריח וכן פסק בספר מגן גבורים ובדה"ח סובר דהוא ספיקא
דדינא ע"כ בק"ש אם קרא בתוך ד"א חוזר וקורא ובתפלה יחזור ויתפלל ויתנה
אם יצא שתהא לנדבה עי"ש ול"נ דאין להחמיר כלל לענין תפלה דהרבה אחרונים סוברים
כהמ"א:
שולחן ערוך אורח חיים סימן עט
סעיף ט
יצא ממנו ריח מלמטה, אסור בדברי תורה עד
שיכלה הריח; ואם יצא מחבירו, (ל) מותר בדברי תורה משום דאי אפשר, שהתלמידים קצתם גורסים
וקצתם ישנים ומפיחים בתוך השינה. אבל (לא) טו לקרות קריאת שמע, (לב) אסור עד שיכלה
הריח.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח
חיים סימן עט סעיף ט
(ל) מותר בד"ת – משום דר"ר שאין
לו עיקר הוא אסור רק מדרבנן לכך לא גזרו בזה מפני ביטול תורה ועמ"א:
(לא) לקרות ק"ש – או לברך שום ברכה:
(לב) אסור עד וכו' – דאפשר לצאת לחוץ ולקרות
וכתב הא"ר דאם הוא רוצה יכול להרחיק למקום שלא נשמע שם הריח ודי וא"צ ד"א:
שולחן ערוך אורח חיים סימן עט
סעיף ה
* (כה) יב צואת חמור הרכה, לאחר שבא מהדרך,
וצואת חתול ונמיה ונבלה מסרחת, דינם כצואת אדם. וההולך בדרך, אע"פ שרואה צואת
בהמה כנגדו, יג אם אין הריח בא לו אינו חושש למיעוט לתלותה בשל חמור. ובסמוך לעיר,
יש אומרים שיש לחוש, לפי שרוב הבהמות המצויות שם הם חמורים. הגה: במקום דשכיחי חמורים.
סעיף ו
* בירושלמי אוסר לקרות כנגד מי רגלי חמור
הבא מן הדרך, וכנגד צואת תרנגולים (כו) יד אדומה.
סעיף ז
צואת תרנגולים (כז) ההולכים בבית, דינה כצואת
בהמה חיה ועוף. * אבל (כח) הלול שלהם יש בו סרחון ודינו כצואת אדם.
משנה ברורה סימן עט
(כה) צואת חמור וכו' – והני מסתמא ריחן רע
ולכן אפילו אם יזדמן פ"א שאין מריחין אסור דה"ל כצואת אדם כ"כ המ"א
ועיין בבה"ל:
(כו) אדומה – מלשונו משמע שר"ל שלפי
שהיא אדומה היא מסרחת מאוד והאחרונים כתבו שהתרנגולים אדומים הוא מה שקורין ענגלי"ש
האן [אינדיק] כי צואתן מסרחת מאוד ומהנכון שלא להחזיק אותם בבית שלומדים ומברכים שם
ובפרט בבית ת"ח כי אי אפשר לו בלא הרהור תורה [מספר מנחת שמואל בהלכה ברורה]:
(כז) ההולכים בבית – ואפילו אם עיקר חיותן
מה' מיני דגן ג"כ יש להקל כ"ז שלא ידעינן שצואתם מסרחת. והעופות היושבים
על ביצתם ידוע שאז צואתם מסרחת מאוד ע"כ פשוט דדינם אז כצואת אדם וכנ"ל:
(כח) הלול שלהם – הוא בנין קטן העשוי לאווזין
ותרנגולין ומפני שרבה בו צואה יש בו סירחון והוא מאוס ע"כ דינו כצואת אדם וכתב
הח"א דה"ה דיר של בהמה ג"כ אסור מטעם זה ועיין בביאור הלכה מה שכתבנו
בזה:
דברים פרק כג
(י) כִּי תֵצֵא מַחֲנֶה עַל אֹיְבֶיךָ וְנִשְׁמַרְתָּ
מִכֹּל דָּבָר רָע:
(יא) כִּי יִהְיֶה בְךָ אִישׁ אֲשֶׁר לֹא
יִהְיֶה טָהוֹר מִקְּרֵה לָיְלָה וְיָצָא אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה לֹא יָבֹא אֶל תּוֹךְ
הַמַּחֲנֶה:
(יב) וְהָיָה לִפְנוֹת עֶרֶב יִרְחַץ בַּמָּיִם
וּכְבֹא הַשֶּׁמֶשׁ יָבֹא אֶל תּוֹךְ הַמַּחֲנֶה:
(יג) וְיָד תִּהְיֶה לְךָ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה
וְיָצָאתָ שָׁמָּה חוּץ:
(יד) וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ עַל אֲזֵנֶךָ
וְהָיָה בְּשִׁבְתְּךָ חוּץ וְחָפַרְתָּה בָהּ וְשַׁבְתָּ וְכִסִּיתָ אֶת צֵאָתֶךָ:
(טו) כִּי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ
בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ
וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ: ס
דברים פרק כג פסוק יד
וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ עַל אֲזֵנֶךָ וְהָיָה
בְּשִׁבְתְּךָ חוּץ וְחָפַרְתָּה בָהּ וְשַׁבְתָּ וְכִסִּיתָ אֶת צֵאָתֶךָ:
רש"י דברים פרק כג פסוק
יד
(יד) על אזנך – לבד משאר כלי תשמישך:
אזנך – כמו כלי זיינך:
(יג) וְיָד תִּהְיֶה לְךָ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה
וְיָצָאתָ שָׁמָּה חוּץ:
רש"י דברים פרק כג
(י) כי תצא וגו' ונשמרת – שהשטן מקטרג בשעת
הסכנה:
(יא) מקרה לילה – דבר הכתוב בהווה:
ויצא אל מחוץ למחנה – זו מצות עשה:
לא יבא אל תוך המחנה – זו מצות לא תעשה.
ואסור ליכנס למחנה לויה, וכל שכן למחנה שכינה:
(יב) והיה לפנות ערב – סמוך להערב שמשו יטבול,
שאינו טהור בלא הערב שמש:
(יג) ויד תהיה לך – כתרגומו [ואתר], כמו
(במדבר ב, יז) איש על ידו:
מחוץ למחנה – חוץ לענן:
(יד) על אזנך – לבד משאר כלי תשמישך:
אזנך – כמו כלי זיינך:
(טו) ולא יראה בך – הקב"ה ערות דבר:
רמב"ם הלכות קריאת שמע
פרק ג הלכה יג
צואה עוברת כגון שהיתה שטה על פני המים אסור
לקרות כנגדה, ופי חזיר כצואה עוברת דמי ואסור לקרות כנגדו עד שיעברו ממנו ארבע אמות.
טור אורח חיים סימן עו
העבירו צואה לפניו אסור לקרות כנגדה ופי חזיר כצואה
עוברת דמי ואפילו בא מן הנהר:
בית יוסף אורח חיים סימן עו
ג העבירו צואה לפניו וכו'. שם (כה.) פלוגתא
דאביי ורבא והלכתא כרבא דאסור:
ופי חזיר כצואה עוברת דמי. שם מימרא דרב
פפא ואקשינן פשיטא ופירש רש"י פשיטא דפי חזיר אינו בלא צואה ומהדרינן לא צריכא
אע"ג דסליק מנהרא וכתב ה"ר יונה (טז: ד"ה ופי) כלומר שאין הרחיצה מועילה
לו דכיון שדרכו ללכלך פיו כל היום מצואתו לא רוחץ ודיינינן ליה כגרף של רעי. ודע שהרמב"ם
(פ"ג הי"ג) כתב גבי צואה עוברת ופי חזיר אסור לקרות כנגדן עד שיעברו ממנו
ד' אמות. נראה מדבריו שאף על פי שהם עוברין לפניו כיון שהרחיקו ממנו ד' אמות שרי ולא
דמו לצואה העומדת במקום אחד שצריך להרחיק ממנה לפניו כמלא עיניו דהני כיון שעוברין
והולכין להם בהרחקת ד' אמות שרי וכן כתב רבינו הגדול מהר"ר יצחק אבוהב ז"ל
אלא שלא מצאתי גילוי לזה בגמרא לכך נראה לי דבלאחריו מיירי ומשום הכי סגי כשיעברו ממנו
ד' אמות אבל מלפניו צריך להרחיק מלא עיניו וכן נראה מדברי רבינו שכתב כאן אסור לקרות
כנגדה סתם וסמך על מה שכתב בסימן ע"ט שיעור ההרחקה שהוא צריך להרחיק:
שולחן ערוך אורח חיים סימן עו
סעיף ג
* העבירו צואה (ז) לפניו, אסור ב לקרות
(ח) כנגדה. ופי חזיר כצואה עוברת דמי, אפילו עולה מן הנהר אין הרחיצה מועלת לו, (ט)
דהוי כגרף של רעי.
פרשנים לשולחן ערוך אורח חיים
סימן עו סעיף ג
מגן אברהם על שולחן ערוך אורח חיים סימן
עו סעיף ג
ב לקרות כנגדה – וב"ח פסק דאפי' מלפניו
די בד"א כמ"ש ב"י בשם מהרי"א:
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן
עו סעיף ג
(ז) לפניו – וה"ה אם היתה שטה ע"פ
המים:
(ח) כנגדה – עיין בב"י דסובר דאין לחלק
בין צואה קבועה לעוברת ע"כ גם בזה בעינן הרחקה מלפניו כמלא עיניו ומלאחריו ד"א
ממקום שכלה הריח וכן העלה הט"ז והפר"מ אך אם העבירו צואה מלפניו ע"פ
רחבו אז די בד' אמות דהיינו קודם שמגיע לד' אמותיו או אחר שנתרחקה ממנו ד' אמות שרי
כיון שהוא אז מצדו ואמרינן בסימן ע"ט דמצדו הוי כמו לאחריו דסגי בד"א ממקום
שכלה הריח [דעד מקום שכלה הריח הוא כמו צואה ממש כיון דריח רע שיש לו עיקר הוא וכדלקמן
בסי' ע"ט] והב"ח והא"ר פסקו דכיון דצואה עוברת היא ואינה עומדת במקום
אחד סגי בהרחקת ד' אמות ממקום שכלה הריח אפילו מלפניו. ויש להחמיר לכתחילה ולענין דיעבד
אם כבר קרא והתפלל והיתה הצואה עוברת לפניו חוץ לד"א עיין בפמ"ג שכתב וזה
לשונו וכבר כתבנו כל היכא דאיכא פלוגתא חוזר וקורא ק"ש בלא ברכותי' ובתפלה אינו
חוזר ומתפלל עי"ש עוד:
(ט) דהוי כגרף – ואם החלון פתוח וחזיר עובר
אם מותר לקרות עיין בסימן ע"ט ס"ב בבאור הלכה ובמשנה ברורה מה שנכתוב שם:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן
עו סעיף ג
* העבירו וכו' לקרות כנגדה – עיין במ"ב
מש"כ אם העבירו ע"פ רחבו דדי בד"א הוא מדברי הט"ז ואף דלפי מה
דכתב המ"א בסימן ע"ט ס"ב דצדדין שלפניו הוא כלפניו היה נכון להחמיר
גם בזה וכן כתב הלבש"ר מ"מ לא רציתי לסתום כך משום דבצדדין שלפניו ג"כ
הא"ר מיקל ובפרט בענין זה שהרבה אחרונים פוסקין כהב"ח אפילו בלפניו ממש ע"כ
נראה דאין להחמיר בצדדין שלפניו בזה:
רמב"ם הלכות קריאת שמע
פרק ג הלכה טו
היה קורא קריאת שמע בבית ונסתפק לו אם יש
שם צואה או מימי רגלים או אין שם הרי זה מותר לקרות, היה קורא באשפה ונסתפק לו אם יש
שם צואה או אין שם לא יקרא עד שיבדוק שחזקת האשפה שהיא מקום הטנופת, אבל ספק מי רגלים
אפילו באשפה מותר לקרות.
שולחן ערוך אורח חיים סימן עו
סעיף ז
* י ספק אם צואה בבית, (כב) מותר לקרות,
(כג) דחזקת בית שאין בה צואה. ספק אם צואה באשפה, אסור, משום (כד) דחזקת אשפה שיש בה
צואה. * אבל (כה) ספק מי רגלים, (כו) אפילו באשפה, מותר משום דלא אסרה תורה לקרות כנגד
מי רגלים אלא (כז) יא כנגד עמוד של קלוח, ואחר שנפל לא מיתסר אלא מדרבנן, ובספיקן לא
גזרו.
פרשנים לשולחן ערוך אורח חיים
סימן עו סעיף ז
מגן אברהם על שולחן ערוך אורח חיים סימן
עו סעיף ז
י ספק – וה"ה אם היה ספק אם הוא צואת
אדם או צואת כלבים בבית שרי באשפה אסור (ש"ג ריא"ז) ולי נראה דאזלינן בתר
המצוי כמ"ש ביו"ד סי' נ"ז סעיף י"ג דתולין במצוי בין להקל בין
להחמיר הכי נמי אם מצוים תינוקות יותר מכלבים אפי' בבית אסור וה"ה איפכ' אם באשפה
מצוים כלבים יותר תלינן בכלבים:
יא כנגד עמוד – כ' הרא"ש דשותת לא חשוב
נגד העמוד ושרי מדאורייתא:
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן
עו סעיף ז
(כב) מותר לקרות – והיכא דמצא צואה ואינו
יודע אם הוא צואת כלבים ושאר בהמה וחיה או צואת אדם דעת המ"א דאזלינן בזה בתר
המצוי דאם מצויין תינוקות יותר מכלבים אפילו בבית אסור וה"ה איפכא באשפה אם מצויין
כלבים יותר תלינן דהוא מכלבים להקל ודוקא אם בדק האשפה ולא נמצא בו שאר צואה בלתי זה
דאל"ה הלא אמרינן דסתם אשפה חזקה שיש בו צואה דרגילין להפנות שם וכן פסקו האחרונים
כהמג"א:
(כג) דחזקת בית – ואם מצוי שם קטנים צריך
לבדוק:
(כד) דחזקת אשפה – לאו חזקה גמורה דא"כ
אפילו במי רגלים היה אסור אלא ר"ל שדרך להמצא שם צואה ע"כ אסור עד שיבדוק
אח"כ מצאתי שכ"כ בלבוש:
(כה) ספק מי רגלים – ואם הוא יודע שהיה כאן
מי רגלים ונסתפק אם הטיל לתוכו רביעית מים וכיוצא בו כתב הח"א דכיון דאיתחזק איסורא
אזלינן לחומרא אפילו במילתא דרבנן ומ"מ בשעת הדחק שיתבטל עי"ז מק"ש
ותפלה יוכל לסמוך על הפוסקים דאפילו בזה אזלינן לקולא במילתא דרבנן. ואם אירע לו כזה
בצואה דהיינו שהוא יודע שהיה כאן צואה בבית ונסתפק אם פינוהו נראה דאסור לקרות ולהתפלל
עד שיתברר לו דהלא הוא מילתא דאורייתא:
(כו) אפילו באשפה וכו' – ר"ל לאחר שבדקוה
שלא נמצא בה צואה וגם שאין מגיע ממנה ריח רע דאל"ה תיפוק ליה משום אשפה גופא כמש"כ
בסימן ע"ט ס"ח:
(כז) כנגד העמוד – כתב המ"א בשם הרא"ש
דשותת לא חשיב נגד העמוד ושרי מדאורייתא ובהגהות הגר"ח צאנזאר מפקפק בזה עי"ש:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן
עו סעיף ז
* ספק אם צואה בבית מותר לקרות – עיין במ"ב
סקכ"ב מש"כ ודוקא אם בדק האשפה ובזה ניחא מה שנשאר הפמ"ג בקושיא על
המ"א בא"א סק"י עי"ש:
* אבל ספק מי רגלים וכו' – ר"ל שמסופק
לו אם יש שם מי רגלים ונלפענ"ד דה"ה אם מצא בבית ששפוך על הארץ ואינו יודע
אם הוא מים או מי רגלים יש להקל אפילו במקום שמצוי שם קטנים דכך מצוי מים שנשפך כמו
מי רגלים. ומה שכתב הח"א דאזלינן בתר המצוי שאם קטנים בבית מסתמא הטינוף מהם אפילו
במי רגלים שם איירי שאנו יודעין שהוא מי רגלים והספק הוא אם הוא מי רגלי אדם או בהמה
לכך אזלינן בתר המצוי דאם קטנים מצויים יותר תלינן בהם משא"כ בענינינו. ועל דינו
דח"א גופא לכאורה יש לעיין דהלא במי רגלים קי"ל להקל אפילו באשפה שמצוי להמצא
שם מי רגלים אלמא דלא אזלינן בתר המצוי לענין מי רגלים ויש לחלק בין אם הספק הוא על
עצם הדבר או שהדבר בודאי נמצא ואנו צריכין לתלותו באיזה דבר תלינן במצוי אפילו במילתא
דרבנן וצ"ע:
רמב"ם הלכות קריאת שמע
פרק ג הלכה ז
היתה צואה יבשה כחרש אסור לקרות כנגדה, ואם
היתה יבשה יותר מחרש עד שאם זרקה תתפרך הרי היא כעפר ומותר לקרות כנגדה, מי רגלים שנבלעו
בקרקע אם היו מרטיבין היד אסור לקרות כנגדן ואם לאו מותר.
שולחן ערוך אורח חיים סימן פב
סעיף א
צואה יבשה כ"כ שאם יזרקנה (א) א תתפרך,
הרי היא כעפר ומותר לקרות כנגדה, והוא שלא יהיה בה ריח רע. הגה: * ב י"א דלא הוי
כעפר רק אם נפרכת על ידי גלילה בלא זריקה, * וכן עיקר (רש"י והרא"ש פרק מי
שמתו), (טור).
פרשנים לשולחן ערוך אורח חיים
סימן פב סעיף א
מגן אברהם על שולחן ערוך אורח חיים סימן
פב סעיף א
א תתפרך – אבל אם תשבר לשנים לא מהני [כ"מ
הר"מ]:
ב וי"א דלא וכו' – וסברא קמייתא ס"ל
דיותר בקל נפרכת ע"י גלילה מע"י זריקה וזה וזה דעתם לחומרא, ונ"ל דבזמן
הקור שהצואה נקרשת הרבה כאבן שרי לקרות כנגדה אע"פ שתחזור אח"כ לקדמות' בזמן
החום מ"מ בתר השתא אזלינן וכ"מ קצת בטהרות פ"ג ומ"מ צ"ע דמשמע
צואה כחרס אע"פ שאין בה ריח אסורה דעדיין שם צואה עליה עד שתזרק' ונפרכת אם כן
הכא נמי אף ע"פ שנקרשה עדיין שם צואה עליה כיון שיכולה לחזור לקדמותה מידי דהוה
אב"ה ישן אע"פ שאין בה צואה אסור כיון שהיה מתחלה אסור' מן התור' כמ"ש
הרב"י בשם תר"י עסי' פ"ג וצ"ע:
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן
פב סעיף א
(א) תתפרך – ודוקא לפירוכין דקין אבל לשנים
ושלשה לא מהני. ובימי הקור שהצואה נקרשת הרבה כאבן וגם אין מגיע אז ממנה שום סרחון
נסתפק המ"א אי שרי לקרו' כנגדה אי בתר השתא אזלינן או עדיין שם צוא' עלי' כיון
שיכולה לחזור לקדמותה בזמן החום והאחרוני' הסכימו כולם בזה לאיסור. ואף בדיעבד אם קרא
צריך לחזור ולקרות ק"ש ולהתפלל בתורת נדבה. ואם הצואה תחת מים קרושים אפשר דהוי
כיסוי אע"ג דמים לא מהני [עיין בסימן ע"ו] מ"מ גלד וכפור י"ל דהוי
בכלל וכסית וכעששית דמי ובתר השתא אזלינן. וצואה שנתכסה בשלג חשוב כיסוי כל כמה שלא
נמחה השלג. כתב בספר שולחן שלמה דה"ה נגד מי רגלים קרושים ג"כ יש להחמיר
שלא לקרות נגדן וצ"ע בזה:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן
פב סעיף א
* וי"א דלא הוי כעפר רק וכו' – בגמרא
פליגי תרי לישני בזה ודעה הראשונה ג"כ דעתה להחמיר בזה אך ס"ל דיותר נקל
הוא להתפרך ע"י גלילה מע"י זריקה:
* וכן עיקר – משמע מזה דס"ל דאם ראינו
שנפרכה ע"י גלילה די בזה וא"צ לחוש דלמא לא היתה נפרכת ע"י זריקה אבל
בא"ר כתב בשם האחרונים דצריך להחמיר ג"כ כדעת המחבר ועיין בפמ"ג מה
שכתב עוד בזה בשם הדרישה ועי' בחידושי הרשב"א [ברכות כ"ה] בשם הראב"ד
דמשמע מיניה דאי חזא דמפלאי אפלויי אז הגיע לשיעור שתהא נפרכת ע"י גלילה ויפה
זה מצואה כחרס דקי"ל דאסורה אכן לפי מה שהחמיר בא"ר לחוש לדעת המחבר אין
להקל בזה. שוב מצאתי בערוך ערך כל ובאור זרוע סימן כ"ט דסוברים דשיעור זה עדיין
לא הגיע אף לצואה כחרס ואסור וכן משמע מכל הפוסקים שלא הביאו כלל להא דהרשב"א
הנ"ל:
בית יוסף אורח חיים סימן פב
א – ב לענין צואה כמה תהא לחה ויהא אסור
לקרות כנגדה אסיקנא וכו'. בסוף פרק מי שמתו (כה.) אמר רבא הלכתא צואה כחרס אסורה ומי
רגלים כל זמן שמטפיחין:
ומ"ש פירוש טופח כדי להטפיח. כן כתב
הרא"ש שם (סי' מט) וזה לשונו מי רגלים כל זמן שמטפיחין היינו טופח להטפיח כתנא
קמא דרבי יוסי כך פירש גאון ז"ל עכ"ל ביאור הדברים דבגמרא אמרינן לימא כתנאי
נבלעו מותרים לא נבלעו אסורים רבי יוסי אומר כל זמן שמטפיחין מאי נבלעו ומאי לא נבלעו
אילימא נבלעו דאין מטפיחין וכו' רבי יוסי היינו תנא קמא אלא נבלעו דאין רישומן ניכר
לא נבלעו דרישומן ניכר ואתא רבי יוסי למימר כל זמן שמטפיחין הוא דאסור הא רישומן ניכר
שרי לא דכולי עלמא כל זמן שמטפיחין הוא דאסור הא רישומן ניכר שרי והכא בטופח על מנת
להטפיח איכא בינייהו ופירש רש"י ת"ק בעי על מנת להטפיח ורבי יוסי מחמיר ומשמע
לגאון שהביא הרא"ש דאית לן לאוקמי מסקנא דרבא כת"ק וטעמא משום דאי תימא דאתי
כרבי יוסי א"כ אמאי דחי לא דכולי עלמא כל זמן שמטפיחין הוא דאסור וכו' הא כי הוה
מוקמיה נבלעו דאין רישומן ניכר וכו' הוה אתי כרבי יוסי אלא ודאי היינו טעמא דדחי כי
היכי דליתי כתנא קמא: והרמב"ם כתב בפ"ג מהלכות ק"ש (ה"ז) מי רגלים
שנבלעו בקרקע אם היו מרטיבין היד אסור לקרות כנגדם משמע שפוסק דכל שטופחין אף על פי
שאין בהם כדי להטפיח אסור וכדמשמע פשטא דלישנא דרבא והא דאמרינן בטופח על מנת להטפיח
איכא בינייהו הכי פירושו דת"ק לא בעי על מנת להטפיח והכי קאמר נבלעו דאין מטפיחין
כלל אע"פ שרישומן ניכר מותר לא נבלעו אלא הם מטפיחין אסור רבי יוסי אומר כל זמן
שמטפיחין מותר עד שיהא בהם על מנת להטפיח והשתא אתי שפיר רבא כת"ק דרבי יוסי ואע"ג
דלישנא דרבא כלישנא דרבי יוסי כיון דרבי יוסי קאי את"ק אית לן לפרושי דעל מנת
להטפיח קאמר. ועוד יש לומר דהא דקאמר לימא כתנאי לא ארבא קאי אלא אאמוראי דאיפליגו
לעיל דמר אמר כל זמן שמטפיחין ומר אמר כל זמן שרישומן ניכר ודחי לא דכולי עלמא רישומן
ניכר שרי ומטפיחין אסור ובטופח על מנת להטפיח הוא דאיפליגו דת"ק לא בעי על מנת
להטפיח ורבי יוסי בעי ומ"ד כל זמן שמטפיחין כת"ק ואע"ג דהשתא נמי לא
אתי ככולי עלמא במאי דאמר דרישומן ניכר שרי מיהא אתי ככולי עלמא ומ"ד רישומן ניכר
אסור ע"כ מוקי לה כתנאי ואתי כת"ק ומכל מקום לרבא ליכא לאקשויי לימא כתנאי
דאיהו מסקנא דהלכתא קאמר דהויא כל זמן שמטפיחין ובין נימא דאתי כרבי יוסי בין נימא
דאתי כת"ק לא קשיא דאתא לאשמעינן דהלכתא כההוא תנא הילכך אין לנו לפרש מטפיחין
דאמר רבא אלא כפשוטו דהיינו מרטיבין היד ואפילו אין בו על מנת להטפיח ואי אתי כרבי
יוסי כפירושו של רש"י ואי נמי למאי דבעי תלמודא דאתי רבי יוסי למימר כל זמן שמטפיחין
הוא דאסור הא רישומן ניכר שרי אשמעינן דהלכתא כוותיה אע"ג דיחידאה הוא ואי אתי
כת"ק וכפי הפירוש שפירשתי אשמועינן דאע"פ דרבי יוסי נימוקו עמו לית הלכתא
כוותיה בהא. וסמ"ג (עשין יח ק:) כתב אם המי רגלים נבלעו בקרקע ואין רישומן ניכר
מותר לקרות כנגדן עכ"ל ויש לתמוה עליו איך פסק היפך מסקנא דרבא: ולענין הלכה נראה
לי דנקטינן כהרמב"ם ז"ל דכל זמן שטופחין אע"פ שאין בהם כדי להטפיח אסור
ואע"פ שבקצת נוסחאות כתוב בספרי הרמב"ם כמו שכתב סמ"ג הדבר ברור שנוסחא
מוטעית היא:
ומ"ש והיכי דמי צואה כחרס אסיקנא דאפילו
אם היא יבשה כל כך וכו'. שם היכי דמי צואה כחרס איתמר אמר רבה בר בר חנא אמר רבי יוחנן
כל זמן שזורקה ואינה נפרכת ואיכא דאמרי כל זמן שגוללה ואינה נפרכת ופירש רש"י
היבשה נפרכת היא יותר מן הלחה איכא דאמרי חומרא היא אע"פ שאם זורקה נפרכת הואיל
ואינה נפרכת בגלגול לחה היא. וכתב הרא"ש (סי' מט) דקיימא לן כלישנא בתרא דמחמיר
וכך הם דברי רבינו וה"ר יונה (טז: ד"ה היכי) פירש בהיפך שאע"פ שאם גוללה
נפרכת אפשר שזורקה ואינה נפרכת ולפי זה הוי לישנא בתרא לקולא וכתב שיש פוסקים כלישנא
בתרא לקולא והוא ז"ל כתב דכיון דאיסורא דאורייתא הוא הלכה כלישנא דמחמיר והילכך
כל זמן שזורקה ואינה נפרכת אסור וכן פסק הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ג מהלכות
ק"ש (ה"ז) אם היתה יבשה יותר מחרס עד שאם זורקה תתפרך הרי היא כעפר ומותר
לקרות כנגדה וכתב ה"ר מנוח (שם ד"ה תתפרך) דהא דשרי בתתפרך דוקא כשאין לה
ריח רע שאם לא כן אע"ג דעפרא בעלמא ריח רע שיש לו עיקר הוא ע"כ ולענין הלכה
נראה לי דנקטינן כהרמב"ם וה"ר יונה ז"ל:
שולחן ערוך אורח חיים סימן פב
סעיף ב
מי רגלים שנבלעו (ב) בקרקע, אם היו מרטיבין
היד אסור לקרות כנגדם. וי"א דאינו אסור רק
ג בטופח ע"מ (ג) להטפיח, (ד) ויש לסמוך ע"ז.
פרשנים לשולחן ערוך אורח חיים
סימן פב סעיף ב
מגן אברהם על שולחן ערוך אורח חיים סימן
פב סעיף ב
ג בטופח על מנת להטפיח – פי' כשמניחין דבר
אחר עליה אותו דבר הוא טופח ויכול להטפיח אחרים:
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן
פב סעיף ב
(ב) בקרקע – או בבגד:
(ג) להטפיח – פי' שאם מניח ידו עליהם מעלה
לחות בה שאם יניחנה על דבר אחר מקבל ממנה לחות ואם אינן לחים כ"כ מותר:
(ד) ויש לסמוך ע"ז – וכן הסכמת כל האחרונים
דדוקא טופח ע"מ להטפיח ואז בעי הרחקה מהן ד"א כמו מצואה. ומ"מ כיון
שאינם בעין רק שבלועין בקרקע או בבגד א"צ לשפוך עליהן רביעית לכו"ע אלא די
שיביא עליהן רק מעט מן המעט מים שאין בהן ג"כ רק טופח ע"מ להטפיח ושרי ועיין
לעיל בסימן ע"ז במ"ב:
