רי"ף ברכות דף יז.
גמ' ברכות דף כה:
1)הרוחץ ערום במים צלולים ורוצה
לשתות, 1
3)אם האדם מחבק גופו בזרועותיו
דיינינן ליה כהפסקה 4
4)שהנשים יכולות לברך ולהתפלל כשהן
לבושות החלוק 5
6)שער של אשה שדרכה לכסותו, אסור
לקרות כנגדו 8
10)היה לפניו מעט צואה, יכול לבטלה
ברוק שירוק בה ויקרא כנגדה 12
11)היתה צואה בגומא עומד בסנדלו על
הגומא וקורא 12
12)אסור לקרות כנגד ערוה, אפילו של עו"ג 13
שולחן ערוך אורח חיים סימן עד
סעיף ב
הרוחץ ערום במים צלולים ורוצה לשתות, (ז)
ב יכסה בבגד ממטה ללבו, כדי שלא יהא לבו רואה את הערוה (ח) כשיברך. ודוקא בבגד, (ט)
אבל ג בידים לא הוי [ד] כיסוי. הגה: וה"ה אם מכסה ראשו בידיו (י) לא מיקרי כסוי
הראש. וע"ל סי' צ"א (תרומת הדשן בשם א"ז). * ואם היו המים (יא) ד עכורים,
שאין איבריו נראין בהם, מותר לקרות והוא בתוכן, והוא שלא יהא (יב) ריחן רע. (ואם אין
לבו בתוך המים (יג) רק ה למעלה מן המים, אף בצלולים [ז] שרי) (ד"ע).
פרשנים לשולחן ערוך אורח חיים
סימן עד סעיף ב
מגן אברהם על שולחן ערוך אורח חיים סימן
עד סעיף ב
ב יכסה בבגד ממטה ללבו – אבל ראשו כיון שהוא
למעלה מן המיס שרי כמ"ש בהג"ה:
ג בידים לא – ואע"ג דאמרינן בשבת דף
ק"כ אם שם כתב על בשרו ורוצה לעמוד ערום מכסהו בידו, שאני התם דהיד מין אחד ושם
מין אחר משא"כ יד וגוף כולהו חד מינא הוא ומין במינו אינו חוצץ (ת"ה) ועוד
דבגמ' נמי גזרינן דילמא מישתלי ושקיל לידיה:
ד עכורין – ואם הם צלולין עוכרן ברגליו
(תר"י) ודוקא במעין שייך זה אבל לא בכלי שאין בו עפר וטיט:
ה למעלה מן המים – כיון שעיניו חוץ למים
ואינו מסתכל בערוה (ב"י רשב"א עס"ס ע"ה):
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן
עד סעיף ב
(ז) יכסה בבגד וכו' – פי' דהמים אע"פ
שהם צלולים מ"מ מהני כיסויין לענין שלא יהא אסור מחמת גילוי ערוה ובתנאי שיוציא
ראשו חוץ למים ולא יסתכל בערוה כיון דהמים צלולים ונראית בהם ערותו אלא שעדיין יש איסור
משום לבו רואה את הערוה כיון שהלב עם הערוה במים ע"כ צריך לכסות בבגד ממטה ללבו
כדי שיהיה הפסק בין לבו לערוה וה"ה אם חוצץ בבגד על לבו ג"כ מהני וכנ"ל
בס"א:
(ח) כשיברך – וה"ה שיכסה ראשו שלא יברך
בגילוי הראש:
(ט) אבל בידים וכו' – בין אם מכסה על לבו
או בין לבו לערוה אם לא שמחבק בזרועותיו כדלקמן והטעם דאין גוף מכסה גוף ודוקא בידים
דידיה אבל אם אחרים מכסים לבו בידיהם שרי:
(י) לא מקרי וכו' – ר"ל לענין שיהא
מותר לברך או להוציא מפיו שאר דברי קדושה ועיין לעיל בסימן ב' ולקמן סי' צ"א במ"ב:
(יא) עכורים – ואם הם צלולין עוכרן ברגליו
ודוקא בקרקע שייך זה אבל לא בכלי שאין בו עפר וטיט כ"כ המ"א אבל באור זרוע
סימן קכ"ח כתב דאפילו ברוחץ א"ע בגיגית שייך זה:
(יב) ריחן רע – עיין לקמן סימן פ"ו
ובמשנה ברורה שם:
(יג) רק למעלה וכו' – דהמים מקרי הפסק בין
לבו לערוה. ויזהר ג"כ שעיניו יהיו חוץ למים ולא יסתכל בערוה וכנ"ל דלא עדיף
מערוה בעששית המבואר בסימן ע"ה ס"ה דאסור:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן
עד סעיף ב
* ואם היו המים עכורים שאין אבריו וכו'
– ועדיף זה יותר משאם היה לבוש חלוק בלי מכנסים אף דשם ג"כ אין אבריו נראין בהם
מלמעלה משום דהם דבוקים לגופו ודמו כארעא סמיכתא כדאיתא בגמ' ומקרי עי"ז שאין
לבו רואה לערוה ועיין בסימן צ"א מ"א סק"ב:
רמב"ם הלכות קריאת שמע
פרק ג הלכה יז
וכשם שהוא אסור כנגד ערות אחרים כך הוא אסור
לקרות כנגד ערותו ולא יקרא כשהוא ערום עד שיכסה ערותו, היתה חגורה של בגד או עור או
שק על מתניו אע"פ ששאר גופו ערום מותר לו לקרות קריאת שמע והוא שלא יהיה עקבו
נוגע בערותו, היה ישן בטליתו והיה ערום חוצץ בטליתו מתחת לבו וקורא, אבל לא יחוץ צוארו
ויקרא מפני שלבו רואה את הערוה ונמצא כמי שקורא בלא חגורה.
בית יוסף אורח חיים סימן עד
ה ושאר איבריו שרואים אותה אפילו עקבו וכו'.
בסוף פרק מי שמתו (כה:) איפליגו אמוראי בעקבו נוגע או רואה את הערוה ואסיקנא והלכתא
נוגע אסור רואה מותר וכתבו התוספות (ד"ה והלכתא) וטעמא דגזרינן נוגע עקבו שמא
יגע בידו וכתבו ה"ר יונה (טז: ד"ה והלכתא) והרא"ש (סי' נ) והוא הדין
לכל האיברים הנוגעים בערוה והא דנקט עקבו מפני שהעקב עומד כנגד הערוה וכ"כ בארחות
חיים (הל' ק"ש אות לז) בשם הראב"ד והוא הדין לשאר האברים אפילו יריכותיו
שהערוה שוכבת עליהם צריך להפסיקן בבגד או להרחיבן שלא יגעו בערוה כשאינו לובש מכנסים
עכ"ל ומשמע לי דלא מיקרי ערוה לענין זה אלא הגיד עצמו דאי נגע בידיו אתי לידי
הרהור ומפני הידים גזרו בשאר אברים אע"ג דלא אתי בנגיעתן לידי הרהור אבל בנגיעה
דכיס לית לן בה דאפילו אי הוה נגע ביה בידיו לא אתי לידי הרהור: וכתב רבינו ירוחם
(נ"ג ח"ד כה ע"ג) דהוא הדין להתפלל בעינן שלא יהיו איבריו נוגעים בערוה:
ומ"ש אם נוגע בערות חבירו אסור. יש
ללמוד כן במכל שכן מדין שנים שהיו ישנים בטלית אחד (כד.) לא יחזיר זה פניו לכאן ויקרא
וזה פניו לכאן ויקרא אלא אם כן היתה טלית מפסקת ביניהם:
שולחן ערוך אורח חיים סימן עד
סעיף ה
שאר אבריו (יח) רואים את הערוה, מותר. אבל
אם (יט) איזה מאבריו נוגע בין בערותו ט בין בערות חבירו, אסור לקרות ק"ש או להתפלל.
ויריכותיו שהערוה שוכבת עליהן, צריך להפסיקן בבגד או להרחיקן בענין שלא יגע (כ) הגיד
בהם.
פרשנים לשולחן ערוך אורח חיים
סימן עד סעיף ה
מגן אברהם על שולחן ערוך אורח חיים סימן
עד סעיף ה
ט בין בערות חבירו – כתב הרב"י זה נלמד
במכ"ש מדין שנים ישנים בטלית אחד דאפי' בשר שניהם נוגעים זה בזה אסור כמ"ש
רסי' ע"ג עכ"ל. וקשה דא"כ למה הוצרך לכתוב דין זה לכן נ"ל דהתם
דוקא כששניהם נוגעים זה בזה ממתניהם למטה אבל אם שאר איבריו נוגעים במתניהם שרי להכי
איצטריך למיכתב כשאבריו נוגעים בערות חבירו אסור דלא כב"י, כ' הג"א בבניו
הקטנים אפי' נוגעים ערותן זה בזה שרי לקרות ודבר תימה הוא להתיר כלוי האי וקצת יש לדקדק
לאסור ממ"ש תר"י גבי עכו"ם ערום עכ"ל ב"י וכתוב בד"מ
והמדקדק בדברי תר"י ירא' שיש ראיה יותר להתיר מלאסור עכ"ל ול"נ לאסור
מידי דהוה ארוא' ערות קטן עסיק ע"ה ס"ד:
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח
חיים סימן עד סעיף ה
(יח) רואים את וכו' – ר"ל ולא בעינן
שיהא מכסה להערוה בפני עצמו באיזה דבר כדי שלא יראוה האיברים:
(יט) איזה מאיבריו – דגזרינן נגיעת שאר איבריו
משום נגיעת ידיו ונגיעת ידיו שלא יבוא לידי הרהור:
(כ) הגיד בהם – אבל בנגיעה דכיס אין להקפיד
דאין לחוש בו משום הרהור והמדקדקין מדקדקין גם בזה כי יש חולקין. ובדיעבד יצא אפילו
אם נגע הגיד בהירכים [פמ"ג לדעת הפר"ח המובא לעיל בסימן ע"ג במ"ב
סק"ד]:
בית יוסף אורח חיים סימן עד
ג וכתב ה"ר יונה (שם) בשם רבני צרפת
שאם האדם מחבק גופו בזרועותיו דיינינן ליה כהפסקה מבגד ומותר ואפילו לפי מה שכתבתי
בסמוך בשם אור זרוע ותרומת הדשן שאם מכסה לבו בידיו כדי שלא יהא רואה את הערוה לא חשיב
כיסוי אפשר דמודו בהא דשאני כיסוי ביד דכיון דלב ויד חד גופא אינון אין הגוף יכול לכסות
את עצמו אבל לענין הפסק אפשר דמפסיק אע"ג דחד גופא אינון:
שולחן ערוך אורח חיים סימן עד
סעיף ג
אם האדם מחבק גופו בזרועותיו, ו דיינינן
ליה (יד) [ח] כהפסקה.
מגן אברהם על שולחן ערוך אורח חיים סימן
עד סעיף ג
ו דיינין ליה כהפסק' – דנהי דכיסוי לא מקרי
הפסקה מיהו הוי [ב"י]:
שערי תשובה על שולחן ערוך אורח חיים סימן
עד סעיף ג
[ח] כהפסק – עבה"ט ועפר"ח מ"ש
שיש לחוש דלמא משתלי כדאמרינן גבי שם כתוב על בשרו ובבר"י כתב ליישב ראייתו וכתב
חילוק נכון דהתם כיון דבעי למעבד עובדא בנפשיה לפשוט ולטבול ועיל ושב איידי דטריד בעבידתי'
חיישינן דמשתלי משא"כ בזה רוצה לקרות ק"ש ומחמת זה חובק ידיו לכסות או להפסיק
ואינו עושה מעשה אחר כ"א הק"ש או הברכה שבשבילה הוא עושה כן אין חשש שישכח
בין בברכה דהוי זמן מועט ובין בק"ש ע"ש:
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן
עד סעיף ג
(יד) כהפסקה – פי' אם עומד במים צלולים ולבו
ג"כ תוך המים וצריך להפסיק בין לבו לערותו די בזה להפסיק אע"ג דכיסוי בעלמא
בידיו מבואר בס"ב דלא מהני זה עדיף טפי והטעם כיון שאין דרכן של בני אדם לחבק
עצמן כך והוא עושה כן מקרי הפסקה אף דהוא חד גוף וכן הסכימו האחרונים דלא כמהר"ם
טיוולו ופר"ח שמחמירין בזה. וכשהוא הולך בחלוק בלא מכנסים והוא מדביק בידיו על
חלוקו על הלב או מתחת לבו כדי להפסיק בין לבו לערוה גם לדידיהו שרי:
ב"י
ד כתב בארחות חיים נראה שהנשים יכולות לברך
ולהתפלל כשהן לבושות החלוק אף ע"פ שאינן מפסיקות למטה מן החזה לפי שערותן למטה
מאד ואין לבן רואה את הערוה ולא בעינן טוחות בקרקע אלא כשהן ערומות כדי שתתכסה ערותן
עכ"ל:
וכן אם לבו רואה את ערות חבירו אסור:
שולחן ערוך אורח חיים סימן עד
סעיף ד
יש מי שאומר שהנשים (טו) יכולות לברך ולהתפלל
כשהן לבושות החלוק, ז אע"פ שאינן מפסיקות למטה (טז) מהלב. הגה: ואם הן ערומות,
צריך שתהא ערוה שלהן (יז) טוחות בקרקע או שיושבות על שאר דבר, ח דאז אין לבן רואה ערוה
שלהן. מה שאין כך באיש (ב"י בשם א"ח ועיין לקמן סי' ר"ו סעיף ג').
מגן אברהם על שולחן ערוך אורח חיים סימן
עד סעיף ד
ז אע"פ שאינם מפסיקות – דהא אין לבן
רואה ערותן והב"ח חולק ע"ז וע"ס ר"ו:
ח דאז אין לבן וכו' – ט"ס הוא וכצ"ל
דאז אין נראית ערוה שלהן וכמ"ש סימן ר"ו וכן מ"כ דלא כל"ח שנדחק
בזה פי' דאשה לעולם אין לבה רואה את הערוה אך צריך שיה' טוחות בקרקע כדי שלא תהא ערותה
נראית כלל, וא"ל תסתכל במקום אחר כמ"ש ססי' ע"ה דוקא בערות חבירו אבל
כשערותו מגולה אפי' אינו רואה אותה אסור וכמ"ש ס"א דאפי' מוציא ראשו חוץ
לחלון אסור ול"ד למ"ש בס"ב בהג"ה דהתם עכ"פ ערותו מכוסה במים
אלא שהם צלולים לכן אם אינו רואה אותה שרי וכ"כ תר"י בהדיא עמ"ש ססי'
ע"ה:
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן
עד סעיף ד
(טו) יכולות לברך וכו' – הטעם דערותן למטה
מאוד ואין הלב שלה יכול לראותה ומ"מ אם הן עומדות ערומות יש בהן איסור אחר דהיינו
איסור גילוי ערוה לא מצד הלב אלא מצד שנאמר ולא יראה בך ערות דבר ואסורה לברך אלא צריכה
שתהא יושבת וכמו שכתב רמ"א ע"ז שע"י ישיבתה פניה שלמטה מכוסים ואין
ערותה נראית ומה שכתב הרמ"א דאז אין לבו רואה ערוה שלהן הוא לאו דוקא לבן דלבן
בלא"ה אינו רואה ערותן אלא על שלא תהא בגילוי ערוה לגמרי קאמר וט"ס הוא וצ"ל
ואז אינו נראה ערוה שלהן [אחרונים]:
(טז) מהלב – והב"ח חולק וס"ל דגם
באשה בעינן הפסקה בין לב לערוה אפילו כשיש לה מלבוש אבל שאר האחרונים הסכימו לפסק השו"ע.
ועיין בי"ד סי' ר' דמסקי הט"ז והש"ך שם דלפי מה שפסק השו"ע פה
דאין שייך באשה לבה רואה את הערוה מותרת לברך ברכת הטבילה כשהיא עומדת בתוך המים אף
שהיא עדיין ערומה דמשום גילוי ערוה אין בזה דהמים נחשבין כמו כיסוי. ויותר טוב שיהיה
לבה למעלה מן המים דזה שרי אף באיש וכמו שכתב רמ"א בהג"ה בס"ב או שתחבק
זרועותיה להפסיק בין לבה לערוה וכן פסק החכמ"א וה"ה אם עוכרת ברגליה שלא
יהא איבריה נראין בהם זה לכו"ע מהני. ואם יש עוד נשים ערומות עומדות בבית הטבילה
פשוט דצריכה בעת הברכה להחזיר פניה וגופה מהן ואף אם נימא דמקום המקוה הוא רשות בפני
עצמו לא מהני כדמוכח לקמן בסימן ע"ט ס"ב עי"ש:
(יז) טוחות – ר"ל דבוקות ומכוסות בהקרקע
ומשא"כ באיש דלא שייך זה כי הביצים והגיד בולטין. ועיין במ"א לקמן סי' ר"ו
דדעתו דאף אם העגבות נראין אין להקפיד דעגבות אין בהן משום ערוה וכן משמע קצת מביאור
הגר"א ובא"ר פסק דעגבות יש בהן משום ערוה:
בית יוסף אורח חיים סימן עה
א – ג טפח מגולה באשה וכו'. בסוף פרק מי
שמתו (כד.) אמר רבי יצחק טפח באשה ערוה למאי אילימא לאיסתכולי בה והאמר רב ששת כל המסתכל
באצבע קטנה של אשה כאילו מסתכל במקום התורף אלא באשתו ולק"ש אמר רב חסדא שוק באשה
ערוה אמר שמואל קול באשה ערוה אמר רב ששת שער באשה ערוה. ופירש רש"י שוק. באשת
איש: ערוה. להסתכל וכן באשתו לק"ש. והוה תמיהא לי מאי קמ"ל רב חסדא כל מקום
שדרך לכסותו הוה ערוה ומאי איריא שוק עד שמצאתי להרשב"א (שם ד"ה והא) שכתב
הא דרבי יצחק טפח באשה ערוה ואוקימנא באשתו ולק"ש פירש הראב"ד דאפשר דוקא
ממקום צנוע שבה ועלה קא אתי רב חסדא למימר דשוק באשה מקום צנוע וערוה הוא ואפילו לגבי
בעלה ואע"פ שאינו מקום צנוע באיש אבל פניה ידיה ורגליה וקול דיבורה שאינו זמר
ושערה מחוץ לצמתה שאינו מתכסה אין חוששין להן מפני שהוא רגיל בהם ולא טריד עכ"ל
ורבינו נראה שהלך בשיטה זו וזהו שכתב טפח מגולה באשה במקום שדרכה לכסותו דמשמע דבמקום
שאין דרכה לכסותו כגון פניה או ידיה לית לן בה ואחר כך כתב וכן אם שוקה מגולה אסור
כלומר שאע"פ שאינו מקום צנוע באיש הוי ערוה באשה והרא"ש (סי' לז) כתב ג"כ
דהא דטפח באשה ערוה דוקא בדבר שרגיל להיות מכוסה באשה וכתב עוד ודוקא באחריתי אבל בעצמה
הא אמרינן לעיל (כד.) האשה יושבת ערומה וקוצה חלתה וכן כתב הרשב"א (שם ד"ה
אמר) שוק באשה ערוה ודוקא לאחרים ולאנשים משום הרהור אבל לעצמה לא דהא קתני האשה יושבת
וקוצה לה חלתה: וכתב הרא"ש עוד אמאי דאמרינן קול באשה ערוה פירוש לשמוע ולא לענין
ק"ש ולכן השמיט רבינו קול באשה אבל המרדכי (סי' פ) כתב בשם רבינו האי דכל הני
לענין ק"ש וכן כתוב באהל מועד (הל' ק"ש דרך ה נתיב ה) דקול זמר אפילו באשתו
ערוה וכן כתבו הגהות מיימון (ק"ש פ"ג אות ס) בשם ר"ת אלא שכתב המרדכי
בשם רא"ם (יראים סי' שצב) הילכך אסור לומר דבר שבקדושה בשמיעת קול שיר של אשה
ובעוונותינו בין הגויים אנו יושבים ועת לעשות ליי' הפרו תורתך הילכך אין אנו נזהרים
מללמוד בשמיעת שיר נשים ארמאות עכ"ל וה"ר יונה (יז. ד"ה ערוה) כתב ג"כ
דקול באשה ערוה לק"ש הוא והני מילי בשעה שמנגנת אבל בשעה שמדברת כדרכה מותר ואפילו
בשעה שמנגנת אם הוא יכול לכוין לבו לתפילתו בענין שאינו שומע אותו ואינו משים לב אליו
מותר ואין לו להפסיק קריאתו וכן כשמגולה טפח אינו אסור אלא כשמסתכל בה אבל בראייה בעלמא
מותר עכ"ל:
ומ"ש רבינו אבל בתולות שדרכן לילך פרועות
הראש מותר. כן כתבו הרא"ש והמרדכי והגהות מיימון (שם) וכתבו עוד הגהות דהוא הדין
לכל קול הרגיל בה לא חיישינן: כתב הרשב"א (כה. ד"ה והא דאמר) והרי"ף
שלא הזכיר מכל זה כלום כתב הראב"ד דאפשר דמשום דאמרינן לעיל עגבות אין בהם משום
ערוה סבר הרב דכל שכן טפח ושוק ושער וקול וכתב הוא ז"ל דלא מן השם הוא זה אלא
הכא משום דמטריד וברואה ועגבות הא פרישנא דוקא דנפשיה ובאשתו בשאינו רואה ואע"פ
שנוגע דכל שאינו רואה משום נגיעה לבד לא מטריד הואיל וגס בה עכ"ל וזה לשון הרמב"ם
בפ"ג מהלכות ק"ש (הט"ז) כל גוף האשה ערוה לפיכך לא יסתכל בגוף האשה
כשהוא קורא ואפילו אשתו ואם היה מגולה טפח מגופה לא יקרא כנגדה עכ"ל והשמיט קול
ושער משום דמשמע ליה דלשמוע ולהסתכל קאמר ולא לענין ק"ש וכמו שכתב הרא"ש
בקול ודקדק לומר אם היה מגולה טפח מגופה לרמוז למה שנתבאר בסמוך דידיה ופניה וכל מקום
שאין דרך לכסותו שרי דהא לא שייך לומר מגולה אלא במקום שדרכו להתכסות. ולענין הלכה
נראה דנקטינן כדברי הרמב"ם ומיהו טוב ליזהר לכתחלה ממראית שער ומשמיעת קול זמר
אשה בשעת ק"ש:
שולחן ערוך אורח חיים סימן עה
סעיף א
* טפח מגולה באשה, * (א) במקום שדרכה (ב)
לכסותו, אפי' היא (ג) אשתו, (ד) אסור לקרות ק"ש כנגדה. הגה: א וי"א דוקא
באשתו, (ה) אבל (ו) באשה אחרת אפילו (ז) פחות מטפח הוי ערוה הגהות מיימוני פ"ג.
ונראה (ח) מדברי הרא"ש דטפח באשה ערוה, אפי' לאשה אחרת, רק שבעצמה יכולה לקרות
אע"פ שהיא ערומה, כדלעיל סי' ע"ד.
מגן אברהם על שולחן ערוך אורח חיים סימן
עה סעיף א
א וי"א דוקא באשתו כו – עי' בל"ח
ודבריו צ"ע:
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן
עה סעיף א
(א) במקום שדרכה – מפני שזה מביא לאדם לידי
הרהור כשמסתכל בו בכלל ערוה היא ואסור לקרות או להזכיר שום דבר שבקדושה נגד זה כמו
נגד ערוה ממש ולפי מה שביארנו לקמן סעיף ו' בשם האחרונים דנגד ערוה ממש אסור אפילו
בעוצם עיניו עד שיחזיר פניו ה"ה בזה ויש מתירין בזה אם הוא נזהר מלראות כלל. וכשא"א
בענין אחר נראה דיש לסמוך ע"ז:
(ב) לכסותו – אבל פניה וידיה כפי המנהג שדרך
להיות מגולה באותו מקום בפרסות רגל עד השוק [והוא עד המקום שנקרא קניא בל"א] במקום
שדרכן לילך יחף מותר לקרות כנגדו שכיון שרגיל בהן אינו בא לידי הרהור ובמקום שדרכן
לכסות שיעורן טפח כמו שאר גוף האשה אבל זרועותיה ושוקה אפילו רגילין לילך מגולה כדרך
הפרוצות אסור:
(ג) אשתו – ולכן צריך ליזהר בשעה שמינקת
ומגולה דדיה שלא לדבר אז שום דברי קדושה:
(ד) אסור לקרות – עיין בפמ"ג שהביא
דיעות לענין דיעבד בזה אם צריך לחזור ולקרות כמו לענין ערוה גמורה ובדה"ח משמע
דאפילו בדיעבד צריך לחזור ולקרות ומ"מ נ"ל דכשלא נתכוין להסתכל אין להחמיר
בדיעבד לחזור ולקרות אף באשה אחרת:
(ה) אבל וכו' – עיין בנשמת אדם שכתב דלכו"ע
זה לא הוי אלא מדרבנן ומהני בזה עצימת עינים וכן בשער אשה המבואר בס"ב:
(ו) באשה אחרת – בין פנויה בין א"א
=אשת איש=:
(ז) פחות מטפח – ואם השוק מגולה י"א
דאפילו באשתו ופחות מטפח אסור לקרות נגדה שהוא מקום הרהור יותר משאר איברים. וכ"ז
לא איירי אלא לענין איסור ק"ש דהאיסור הוא להרבה פוסקים לקרות נגד המגולה אפילו
בלא מכוין לאיסתכולי אבל לענין איסור הסתכלות לכו"ע המסתכל באשה אפילו באצבע קטנה
כיון שמסתכל בה להנות עובר בלאו דלא תתורו אחרי עיניכם ואמרו שאפילו יש בידו תורה ומע"ט
לא ינקה מדינה של גיהנם וראיה בעלמא לפי תומו בלא נהנה שרי אם לא מצד המוסר ובספר מנחת
שמואל הוכיח דאדם חשוב יש לו ליזהר בכל גווני. וכתב הפמ"ג דבמקומות שדרך להיות
מכוסה [כגון זרועותיה וכה"ג שאר מקומות הגוף] אף ראיה בעלמא אסור וכתבו הפוסקים
דבתולות דידן בכלל נידות הם משיגיעו לזמן ווסת ובכלל עריות הם:
(ח) מדברי הרא"ש וכו' – אבל הרשב"א
חולק ע"ז וטעמו דס"ל דכי היכי דבעצמה יכולה לקרות כשהיא ערומה אלמא דאין
בגילוי כל גופה משום ולא יראה בך ערות דבר אלא לאנשים ומשום הרהור כן אף אשה אחרת מותרת
לקרות ולהתפלל נגדה כשהיא ערומה והאחרונים מסכימים עם הרשב"א ודעתם דגם הרא"ש
מודה לזה. ודע עוד דלכו"ע אין מותר לקרות נגדה כשהיא ערומה רק כשהיא יושבת כדי
שלא יהא פניה שלמטה נראית אבל כשהיא עומדת דינה כמו נגד ערות איש ואפילו ברשות אחרת
אסור:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן
עה סעיף א
* טפח מגולה וכו' – עיין בספר שולחן שלמה
שכתב דשיעור זה שייך אפי' בקטנה מבת ג' ואילך שהיא ראויה לביאה ואם היא בתו הוא מי"א
שנה ואילך וכדלעיל בסימן ע"ג עי"ש:
* במקום שדרכה וכו' – עיין במ"ב שכתבנו
דאסור אפילו בעצימת עינים כ"כ בספר ח"א וכן משמע מביאור הגר"א בסעיף
זה בהג"ה דמדמה ענין זה להא דבסעיף ו' עי"ש ומש"כ דיש מתירין הוא מהב"ח
ופמ"ג במ"ז אות ב' עי"ש והח"א הוכיח בנשמת אדם שלו דגם להרמב"ם
יש להקל בעצימת עינים [ולפלא שלא הביא מש"כ הרבינו יונה בזה בפירוש ביותר מזה
ורק דוקא במסתכל אסור עיין שם] אולם מכל מקום לדינא לא ברירא הך מילתא להיתרא דדברי
רבינו יונה כמו שהשיגו הב"ח כבר השיגו ג"כ בספר האשכול שכתב שם דאין דעת
רבותינו כן והסמ"ג כתב וז"ל טפח באשה ערוה כשהיא מגולה ולא יקרא עד שיחזיר
פניו ממנה ואפילו היא אשתו משמע מלשון זה דאפילו אינו מביט בה בעת הקריאה ג"כ
אסור ומ"מ בא"א בענין אחר המיקל וסומך על דברי הב"ח ופמ"ג להתיר
בעצימת עינים אין מוחין בידו:
שולחן ערוך אורח חיים סימן עה
סעיף ב
ב שער (ט) של אשה (י) שדרכה לכסותו, אסור
לקרות כנגדו. הגה: אפי' אשתו, אבל (יא) ג בתולות (יב) שדרכן לילך פרועות [ו] הראש,
מותר. הגה: וה"ה השערות של נשים, * (יג) ד שרגילין (יד) לצאת * מחוץ לצמתן (ב"י
בשם הרשב"א) ה וכ"ש (טו) שער נכרית, אפי' דרכה לכסות. הגהות אלפסי החדשים.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח
חיים סימן עה סעיף ב
(ט) של אשה – ושער של איש אפילו של ערוה
היוצא דרך נקב שבבגדו מותר לקרות כנגדו אבל אם הכיס נראה הוי ערוה:
(י) שדרכה לכסותו – ואפילו אם אין דרכה לכסותו
רק בשוק ולא בבית ובחצר מ"מ בכלל ערוה היא לכו"ע אפילו בבית ואסור שם לקרות
נגדה אם נתגלה קצת מהן. ודע עוד דאפילו אם דרך אשה זו וחברותיה באותו מקום לילך בגילוי
הראש בשוק כדרך הפרוצות אסור וכמו לענין גילוי שוקה דאסור בכל גווני וכנ"ל בסק"ב
כיון שצריכות לכסות השערות מצד הדין [ויש בזה איסור תורה מדכתיב ופרע את ראש האשה מכלל
שהיא מכוסה] וגם כל בנות ישראל המחזיקות בדת משה נזהרות מזה מימות אבותינו מעולם ועד
עתה בכלל ערוה היא ואסור לקרות כנגדן ולא בא למעט רק בתולות שמותרות לילך בראש פרוע
או כגון שער היוצא מחוץ לצמתן שזה תלוי במנהג המקומות שאם מנהג בנות ישראל בזה המקום
ליזהר שלא לצאת אפילו מעט מן המעט חוץ לקישוריה ממילא בכלל ערוה היא ואסור לקרות כנגדן
וא"ל מותר דכיון שרגילין בהן ליכא הרהורא וכדלקמיה:
(יא) בתולות – ובתולות ארוסות אסורות לילך
בגילוי הראש וה"ה בתולות שנבעלו צריכין לכסות הראש ומ"מ אם זינתה ואינה רוצה
לצאת בצעיף על ראשה כדרך הנשים אין יכולין לכופה:
(יב) שדרכן וכו' – עיין במ"א שכתב דלא
ילכו בגילוי הראש רק אם שערותיהן קלועות ולא סתורות אבל המחצית השקל והמגן גבורים מקילין
בזה. כתב הח"א נכריות שאינן מוזהרות לכסות שערן צ"ע אם דינן בזה כבתולות:
(יג) שרגילין וכו' – ר"ל ומותר לקרות
בזה אפילו נגד אשה אחרת דכיון דרגילין בהן ליכא הרהורא אבל לכוין להסתכל באשה אחרת
אפילו בשערות שמחוץ לצמתן אסור [א"ר]:
(יד) לצאת וכו' – ר"ל שמלבד כובע שעל
ראשה יש לה צמת והוא בגד המצמצם השער שלא יצאו לחוץ ואותו מעט שא"א לצמצם ויוצא
מהצמת ע"ז מקיל הרשב"א [חתם סופר סימן ל"ו עי"ש] ובזוהר פרשה נשא
החמיר מאוד שלא יתראה שום שער מאשה דגרמא מסכנותא לביתא וגרמא לבנהא דלא יתחשבון בדרא
וסטרא אחרא לשרות בביתא וכ"ש אם הולכות בשוקא כך ע"כ בעאי איתתא דאפילו קורות
ביתה לא יחמון שערה חדא מרישאה ואי עבדית כן מה כתיב בניך כשתילי זיתים מה זית וכו'
בנהא יסתלקון בחשובין על שאר בני עלמא ולא עוד אלא דבעלה מתברך בכל ברכאן דלעילא וברכאן
דלתתא בעותרא בבנין ובני בנין עכ"ל בקיצור וכתב המ"א דראוי לנהוג כהזוהר
וביומא איתא במעשה דקמחית בזכות הצניעות היתירה שהיתה בה שלא ראו קורות ביתה אמרי חלוקה
יצאו ממנה כהנים גדולים:
(טו) שער נכרית – קרי נכרית להשער שנחתך
ואינו דבוק לבשרה וס"ל דע"ז לא אחז"ל שער באשה ערוה וגם מותר לגלותה
ואין בה משום פריעת הראש ויש חולקין ואומרים דאף בפיאה נכרית שייך שער באשה ערוה ואיסור
פריעת ראש וכתב הפמ"ג דבמדינות שיוצאין הנשים בפיאה נכרית מגולה יש להם לסמוך
על השו"ע ומשמע מיניה שם דאפילו שער של עצמה שנחתך ואח"כ חברה לראשה ג"כ
יש להקל ובספר מגן גבורים החמיר בזה עי"ש. וכתב עוד שם דאם אין מנהג המקום שילכו
הנשים בפאה נכרית בודאי הדין עם המחמירין בזה משום מראית העין עי"ש:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן
עה סעיף ב
* שרגילין לצאת וכו' – עיין במ"ב בשם
א"ר דאפילו נגד אשה אחרת מותר וכן משמע מסתימת כל הפוסקים ודלא כח"ס שהחמיר
בזה בסימן ל"ו:
* מחוץ לצמתן – ואותן נשים הבאות מארצות
שאין דרכן לגלותן מחוץ לצמתן למקום שדרכן לגלותן מותרין לגלותן אם אין דעתן לחזור
[מ"א בשם הר"מ אלשקר] ולענין לקרות ק"ש כנגדו כתב בספר שולחן שלמה דנראה
שמותר אפילו דעתן לחזור [טעמו דליכא הרהורא] ואם באו ממקום שדרכן לגלות למקום שאין
דרכן לגלות לא יגלו אפילו אם דעתן לחזור [טעמו משום הרהור דאנשים] ואסור לקרות ק"ש
כנגדן אפילו אם דעתן לחזור. ואם איש אחד בא ממקום שדרכן לגלות למקום שאין דרכן לגלות
אסור לקרות ק"ש כנגדן בכל גווני ואם בא ממקום שאין דרכו לגלות למקום שדרכו לגלות
מותר אם אין דעתו לחזור ועיין במשנה ברורה ס"ק י"ד מה שכתבנו שם. ולענין
עיקר איסור גילוי שער דאשה כתב המ"א בשם התוס' דכתובות דדוקא בשוק אסור אבל בחצר
שאין אנשים מצויים שם מותרים לילך בגילוי הראש [ומה שנרשם במ"א בשם א"ע קט"ו
אינו מוכח שם כלל להמעיין] אבל בזוהר פרשה נשא החמיר מאוד שלא יראה שום שער מאשה וכן
ראוי לנהוג עכ"ל המג"א ודע דענין זה לא שייך כלל להדין דשער באשה ערוה האמור
בסעיף זה ואפילו בביתה ובחדרה אסור לכו"ע לקרות כנגדה הואיל דדרכן לכסות בשוק
אית ביה משום הרהורא והוי ערוה כן פשוט להמעיין וכ"כ היד אפרים אולם אפילו עיקר
הדין לענין גילוי שער שהביא בשם התוספות לא ברירא דהנה הסמ"ג כתב בשם הירושלמי
לאיסור וכן דעת הטור שם והב"ח כתב שם שכן דעת הרמב"ם ומפרש גם הש"ס
שלנו כן שבגלוי ממש אפילו בחדרה אסור ובעל הבית שמואל בסימן קט"ו כתב דלפי מנהגינו
הוי דת יהודית בגלוי ממש אפילו בחצרה וחדרה ואפילו אי תימא שלא תצא עבור זה בלי כתובה
עכ"פ איסורא איכא וכ"כ בתשובת ח"ס סימן ל"ו דכיון דכבר קבלו עלייהו
אבות אבותינו בכל מקום ששמענו שנפוצים ישראל לאסור בזה א"כ ה"ל דין גמור
שקיבלו עלייהו כהך דיעה האוסרת וכמש"כ המ"א סימן תקנ"א סק"ז ועי"ש
שהאריך הרבה בזה וכתב לבסוף דבארצותינו שנתפשט המנהג ע"פ הזוהר איסור גמור הוא
ויש לחוש לרביצת האלה האמור בזוהר [ומובא במ"ב] ומי שחפץ בברכה ירחיק ממנו עכ"ל.
וכ"ז לענין חצרה וחדרה אבל לילך בשוק וחצר של רבים לכו"ע אף אם תלך במטפחת
לבד לכסות שערה מיקרי עוברת על דת יהודית עד שתלך ברדיד מלמעלה ככל הנשים כן מבואר
שם בסי' קט"ו. ודע עוד דהנשים שהורגלו לילך בשערות ראשן מה מאוד צריכה האשה העומדת
על הטבילה להשגיח היטיב שלא יצאו משערותיה לחוץ ואפילו משהו משער אחד דאל"ה תשאר
נדה גמורה וחייב עליה כרת ואם היא טובלת בליל ש"ק שא"א לה לטלטל את הנר ולהשגיח
היטיב בזה תכרוך על ראשה בדבר דק (שקורין טול) שהוא מלא חללים כדי שיכנס המים בהם ולא
יהיה חציצה ואף שהוא דבר פשוט מאד לכל מי שיודע דת ודין [עיין ביו"ד סי' קצ"ח
סעיף מ'] מ"מ מפני חומר הענין שהוא נוגע לאיסור כרת לא מנעתי א"ע מלהודיע
זה פה:
שולחן ערוך אורח חיים סימן עה
סעיף ג
(טז) יש ליזהר משמיעת קול (יז) ו זמר אשה
בשעת קריאת שמע. הגה: ואפי' באשתו, אבל קול (יח) הרגיל בו אינו ערוה (ב"י בשם
אהל מועד והגהות מיימוני).
פרשנים לשולחן ערוך אורח חיים
סימן עה סעיף ג
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן
עה סעיף ג
(טז) יש ליזהר וכו' – ובדיעבד אם קרא חוזר
וקורא בלא הברכות עיין בביאור הגר"א ופמ"ג:
(יז) זמר אשה – אפילו פנויה אבל שלא בשעת
ק"ש שרי אך שלא יכוין להנות מזה כדי שלא יבוא לידי הרהור וזמר אשת איש וכן כל
העריות לעולם אסור לשמוע וכן פנויה שהיא נדה מכלל עריות היא ובתולות דידן כולם בחזקת
נדות הן משיגיע להן זמן וסת. וקול זמר פנויה נכרית היא ג"כ בכלל ערוה ואסור לשמוע
בין כהן ובין ישראל. ומ"מ אם הוא בדרך בין העכו"ם או בעיר והוא אנוס שא"א
לו למחות כיון דלא מצינו דמקרי ערוה מדאוריית' מותר לקרות ולברך דאל"כ כיון שאנו
שרויין בין העכו"ם נתבטל מתורה ותפלה וע"ז נאמר עת לעשות לד' הפרו תורתך
אך יתאמץ לבו לכוין להקדושה שהוא עוסק ולא יתן לבו לקול הזמר:
(יח) הרגיל בו – ר"ל כיון שרגיל בו
לא יבוא לידי הרהור ואפילו מא"א ואפ"ה אסור לכוין להנות מדיבורה שהרי אפילו
בבגדיה אסור להסתכל להנות:
שולחן ערוך אורח חיים סימן עו
סעיף א
צואה (א) בעששית, מותר (ב) לקרות (ג) כנגדה
אע"פ שרואה אותה דרך דפנותיה, משום דבכסוי תלה רחמנא, דכתיב: וכסית את צאתך (דברים
כג, יד) והא מתכסיא.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן
עו סעיף א
(א) בעששית – הוא של זכוכית או דבר אחר המנהיר:
(ב) לקרות – דע דבכל ההלכות אלו עד סי' פ"ח
וכן לענין איסור ערוה הנ"ל כ"מ שנזכר הדין לענין ק"ש בין לענין היתר
בין לענין איסור הוא לאו דוקא ק"ש דה"ה תורה ותפלה וכל עניני הקדושה ובין
שאומרם בלשון קודש ובין בלשון חול:
(ג) כנגדה – ואם מגיע לו ריח רע אסור ואפילו
למ"ד בסימן ע"ט ס"ב דהפסקה מועלת לר"ר דוקא מחיצה שהוא רשות בפני
עצמו אבל כפיית כלי לא ומ"מ א"צ בזה ד"א ממקום שכלה הריח אלא כ"ז
שאין מגיע אליו סגי כ"כ הפמ"ג בסימן זה אבל בסימן ע"ט במ"ז נשאר
בצ"ע ועיין בסימן ע"ט בבה"ל:
שולחן ערוך אורח חיים סימן עה
סעיף ה
ערוה (כה) בעששית, ורואה אותה דרך דפנותיה,
(כו) אסור לקרות כנגדה, דכתיב: ולא יראה בך ערות דבר (דברים כג, טו) והא מתחזיא.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן
עה סעיף ה
(כה) בעששית – היא של זכוכית או בגד דק המנהיר
עד שנראית הערוה או טפח מבשר האשה במקום שדרכה להיות מכוסה שגם זה הוא נקרא ערוה וכנ"ל
בס"א. ועצימת עינים שרי בכל זה לכו"ע כיון שהערוה עכ"פ מכוסה [ח"א
וכ"כ הפמ"ג לענין עששית]:
(כו) אסור לקרות – ואפילו היא בבית אחר ורואה
אותה דרך עששית שבהחלון לפי שבראיה תלה הכתוב ואפילו בדיעבד צריך לחזור ולקרות:
שולחן ערוך אורח חיים סימן עו
סעיף ו
היה לפניו (כ) מעט צואה, יכול לבטלה ברוק
שירוק בה ויקרא כנגדה, והוא שיהא (כא) ט הרוק [ח] עבה. ואין הבטול מועיל אלא לפי שעה,
אבל אם לא יקרא מיד והרוק נימוח ונבלע בה, לא בטלה.
מגן אברהם על שולחן ערוך אורח חיים סימן
עו סעיף ו
ט הרוק עבה – אבל אם נותן מים ע"ג לא
מהני וכמ"ש סי' פ"ז ס"א אא"כ הם עכורים שאין הצוא' נראית מתוכה
(כ"ה הגהות הרי"ף פ"א) ול"ד לצואה בעששית דהתם כסוי מעלי' הוא:
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן
עו סעיף ו
(כ) מעט צואה – אפילו כל שהוא כי אין שיעור
לאיסור צואה. כתב בחידושי רע"א בשם הנזירות שמשון דא"צ להרחיק ממה שהאדם
מקיא אף שהוא מאוס:
(כא) הרוק עבה – אז חשיב כיסוי ודוקא כשאין
מגיע לו ריח רע. ואם נותן מים ע"ג הצואה לא מהני אא"כ המים עכורים שאין הצואה
נראית מתוכם ולא דמי לצואה בעששית דהתם כסוי מעליא הוא משא"כ בזה ולכן יש ליזהר
לקרות נגד עביט מלא מים אשר השליכו בתוכו בגדי קטנים שיש בהם צואה:
רמב"ם הלכות קריאת שמע
פרק ג הלכה יא
היתה צואה בגומא עומד בסנדלו על הגומא וקורא,
והוא שלא יהיה סנדלו נוגע בה, היתה כנגדו צואה מעוטה ביותר כמו טיפה רוקק עליה רוק
עבה עד שתתכסה וקורא, היתה נטישת צואה על בשרו או ידיו מטונפות מבית הכסא ולא היה להן
ריח רע כלל מפני קוטנן או יבשותן מותר לקרות לפי שאין להן ריח רע, אבל אם היתה במקומה
אף ע"פ שאינה נראית כשהוא עומד הואיל ונראית כשהוא יושב אסור לקרות עד שיקנח יפה
יפה מפני שהצואה לחה היא ויש לה ריח רע, וכמה גאונים הורו שאסור לו לקרות אם היו ידיו
מטונפות וכך ראוי לעשות. +/השגת הראב"ד/ היתה צואה בגומא כו' עד נוגע בה. כתב
הראב"ד ז"ל /א"א/ דומה שהוא מפרש דוקא בסנדלו שבגומא נוגעת ואינו מחוור
כי יש הפרש בין דבוקה לנוגעת ומשמע שבגומא אפילו נוגעת מותר אבל אם דרס על גוף הצואה
ועלתה בסנדלו היתה הבעיא ועלתה בתיקו ולחומרא עכ"ל. /השגת הראב"ד/ היתה כנגדו
כו' עד רוק עבה עד שתתכסה וקורא. כתב הראב"ד ז"ל /א"א/ בירושלמי דוקא
לאלתר שהרוק עומד בעביו אבל לאחר שעה שהרוק נימוק הצואה מתגלית עכ"ל.+
שולחן ערוך אורח חיים סימן עו
סעיף ב
צואה בגומא, מניח (ד) סנדלו עליה וקורא,
דחשיבא כמכוסה א וכיון שאין ריח רע מגיע לו, מותר, והוא (ה) שלא יהא סנדלו (ו) נוגע
בה.
פרשנים לשולחן ערוך אורח חיים
סימן עו סעיף ב
מגן אברהם על שולחן ערוך אורח חיים סימן
עו סעיף ב
א וכיון שאין ריח רע – ואפילו למ"ד
בסי' ע"ט ס"ב דהפסקה מועלת לריח רע דוקא מחיצה אבל כפיית כלי לא וכ"ה
בל"ח:
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן
עו סעיף ב
(ד) סנדלו – לאו דוקא סנדל ה"ה באיזה
דבר שמכסה מהני ונקט סנדל דלא תימא דבטיל לגבי גופו והוי כמו שמכסה אותה ברגלו יחיפה
דבודאי אין גופו חשוב כיסוי קמ"ל:
(ה) שלא יהא וכו' – ר"ל אפילו אם אין
הצואה מתפשט על צדדי הסנדל מבחוץ ואינו נראה ואע"ג דבעששית אפילו נוגע ודבוקה
בה שרי מפני שאינו נראה מבחוץ סנדלו גרע טפי מפני שעתה הוא מלבוש שלו ע"כ אם חלצו
וכיסה בו שרי:
(ו) נוגע – עיין בע"ת ופמ"ג שמצדדים
לומר דאם אחר שקרא ק"ש וברכותיה מצא צואה דבוקה בסנדלו מתחתיתו חוזר וקורא ק"ש
בלא ברכותיה עי"ש הטעם ואם נתפשט הצואה גם בצדדי הסנדל מבחוץ עיין לקמן סעיף ח'
ס"ק ל' מה שנכתוב שם:
שולחן ערוך אורח חיים סימן עה
סעיף ד
אסור לקרות (יט) כנגד ערוה, אפילו (כ) של
עו"ג. וכן כנגד (כא) ז ערות קטן, אסור. (כב) ח ויש מתירין נגד ערות קטן, כל
זמן שאינו ראוי (כג) לביאה (ר' ירוחם והרא"ש פרק מי שמתו ומהר"א מפראג),
(כד) וכן עיקר (עיין בי"ד סימן רס"ה).
מגן אברהם על שולחן ערוך אורח חיים סימן
עה סעיף ד
ז ערות קטן – ובמגילה דף כ"ד ריש ע"ב
כתב רש"י דהקטן בעצמו יכול לקרות אפי' הוא ערום דלא הוזהר על כך ולי צ"ע
דליתסר מדרבנן מידי דהוה אכל עבירות שבתורה ועסי' שמ"ג ולהפוסקים דערות קטן לא
מקרי ערוה א"ש טפי' וצ"ע:
ח ויש מתירין וכו' – שאינו ראוי לביאה כ"ז
שאינו בן ט' שנים, ונ"ל דמ"מ לא יאחוז המוהל בערוה בשעת ברכה עמ"ש ססי'
ע"ד:
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן
עה סעיף ד
(יט) כנגד ערוה – דכתיב כי ד' אלהיך מתהלך
בקרב מחניך והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר וגו' מכאן למדו חכמים שבכל מקום שד'
אלקינו מתהלך עמנו דהיינו כשאנו עוסקים בק"ש ותפלה או בד"ת צריך ליזהר שלא
יראה ד' בנו ערות דבר דהיינו שלא יהיה דבר ערוה כנגד פניו של אדם הקורא או המתפלל כמלא
עיניו כדמוכח בסימן ע"ט ס"ב וכן שלא יהיה אז ערום שעי"ז מתראה ערוה
שלו כלול ג"כ במקרא הזה:
(כ) של עכו"ם – אע"פ שנאמר בהם
בשר חמורים בשרם אימא כבהמה בעלמא דמי קמ"ל:
(כא) ערות קטן – עיין בב"י דלא חשש
לדעת המחמירין רק לכתחלה אבל בדיעבד אם קרא אין חוזר וקורא:
(כב) ויש מתירין – וקטן בעצמו יוכל לקרות
כשהוא ערום עד בן ט' שנים ונגד ערות איש הוא מותר רק עד שיגיע לחינוך ועיין במ"א
ועיין סימן שמ"ג:
(כג) לביאה – היינו בקטן עד בן ט' שנים ובקטנה
עד בת ג' שנים:
(כד) וכן עיקר – כתב המ"א ומ"מ
לא יאחוז המוהל הערוה בידו בשעת הברכה והא"ר ומחצית השקל מקילין והפמ"ג כתב
דעכשיו שאין בקיאין כ"כ יש לחוש לסכנה ויש לתפוס בידו וגם הגר"א ביו"ד
סימן רס"ה פסק דאסור לעשות כהמג"א:
