רי"ף ברכות דף יז:
גמ' ברכות דף כו.
1)מים סרוחים, או מי משרה צריך להרחיק
מהם 1
2)נתן רביעית מים לתוך מי רגלים של
פעם אחת מותר לקרות 3
3)גרף של רעי ועביט של מי רגלים, צריך
להרחיק מהם כמו מצואה 4
4)גרף ועביט של חרס או של עץ שכפאו על
פיו 6
5)אם היה בבית מטה גבוה יו"ד. 6
6)בית שיש בו תפילין, אסור לשמש בו
מטתו עד שיניחם בכלי תוך כלי 11
7)בית שיש בו ספר תורה אסור לשמש מטתו
בו עד שיוציאנו 12
8)ומלפניו, צריך להרחיק מלא עיניו 15
9)אסור לקרות כנגד בית הכסא ישן 17
10)מרחץ החדש מותר לקרות בתוכו 19
12)בני אדם שיש להם ספסל נקוב ונפנין
עליו, מותר לקרות ק"ש כנגדו 21
13)מרחץ חדש שלא רחצו בו, מותר לקרות
בו 22
14)בבית המרחץ, בית החיצון יכולין
להניח שם תפילין לכתחלה 24
15)וכן הכנויים, כגון רחום,מותר לאמרם
בבית הכסא 24
שולחן ערוך אורח חיים סימן פו
סעיף א
(א) [א] מים סרוחים, (ב) או מי משרה ששורין
בהן פשתן או קנבוס, צריך להרחיק מהם (ג) כמו מן הצואה.
פרשנים לשולחן ערוך אורח חיים
סימן פו
ברכי יוסף אורח חיים סימן פו
א. צריך להרחיק מהם וכו'. כ"כ כתב הטור,
וכתב מרן בב"י דמפרש הטור מאי דתנן ספ"ג דברכות (כב ב) וכמה ירחיק מהם וכו',
וכמה ירחיק ממים הרעים ומשרה ומי רגלים. אבל הרמב"םא מפרש דקאי אמי
רגלים, וכן נראה מדבריו בפירוש משנהב. עכ"ד. וגם הרב ב"ח כתב
כן בדעת הרמב"ם, וסיים וכן פירש רש"י במשנה וכמה ירחיק מהן, ממי רגלים. ובפירש"י
שלפנינו לא חזינא כהאי סימנא. אך ראיתי לרבינו עובדיא שפירש כן. ע"ש.
ובירושלמי מוכח שפירוש המשנה כמו שכתב הטור.
והכי איתמר התם (פ"ג ה"ה) ר' ירמיה בשם ר' זירא נבילה שנסרחה צריך להרחיק
ממנה ד' אמת, אמר ר' אבינא ומתני' אמרה כן וכמה ירחיק מהם ומן הצואה ד' אמות, א"ר
אמי א"ר שמלאי תפתר במשרה של כובסין, א"ל ר' מונא אם בכובסין הא תנינן ולא
במים הרעים ולא במי המשרה. ומוכח דהירושלמי מפרש כדברי הטור דפירוש וכמה ירחיק מהם
היינו מכל הני מים הרעים ומשרה שצריך להרחיק מהם כמו מהצואה.
ואפשר דרבי' עובדיא והרמב"ם סברי דהגם
דבירושלמי מפרשה הכי, אנן לא מפרשינן הכי, משום דעין רואה דבירושלמי לא מוקמי למתניתין
דקתני עד שיטיל לתוכן, במי רגלים. וסבר הירושלמי דמתני' כפשטה, ובמים הרעים ומשרה קאי,
וכמו שפירש מהר"ר אליהו בתוספותיו בירושלמי. וכיון דסבר הירושלמי דתנא דידן לא
איירי במי רגלים, אמטו להכי מפרש הא דתנן וכמה ירחיק מהם אמים רעים ומשרה, דאיירו בהו.
אבל לפום גמרין (כה: ע"ש) דמשנתינו איירי במי רגלים, הא דתנן וכמה ירחיק מהן אמי
רגלים קאי. ודעת הטור דאף דהבבלי והירושלמי חלוקים בפירוש "יתן לתוכן מים"
מ"מ כל כמה דמצינן לאשוויינהו משוינן, וזו דרך ישרה לומר דגם לבבלי וכמה ירחיק
מהם אמים הרעים ומשרה נמי קאי.
ועיני ראו להרב מעדני מלך פ"ג דברכות
סוף סי' מ"ו שפירש בלשון הירושלמי הנז' במאי דקאמר מתני' אמרה כן ובמ"ש תפתר
במשרה של כובסין וכו', פירשים דחוקים ורחוקים. ולי מה יקרו דברי מהר"ר אליהו בפירושו
והוא בעיני פירוש אמיתי כאשר יראה המעיין.
ועוד זאת אדרש על הרב מעדי מלך שבפרק כיצד
מברכין סי' ל"ה כתב וז"ל, א"ר זירא א"ר ירמיה בפרק דלקמן סי' י"ב
ירושלמי ר' זירא בשם ר' ירמיה, משמע דלא הוה בזמניה דר' ירמיה מדאמר בשמו, עכ"ל.
משמע שסובר הרב דר' ירמיה קדים לר' זירא ולכן ר' זירא אמר בשמו. ומה יענה להירושלמי
הלז דהביאו הרא"ש שם פ"ג דקתני ר' ירמיה בשם ר' זירא, ואי קדים ליה איך יאמר
בשמיה, ואי סבר שהוא ט"ס הו"ל להגיהו שם פ"ג דברכות, ולא העיר עליו
כלל.
ובר מן דין בקונטרס הכללים אשר ליג
תמהתי עליו דמוכח בש"ס בכמה מקומות בברכות דף ל' ע"ב ודף מ"ח ע"א
ובשבת דף יו"ד ופסחים דף מ"ח, מציעא דף פ"ה ע"ב וסנהדרין דף ק'
וסוף תמורה וכריתות דף טו"ב ע"ב ונדה דף כ"ג ע"א ודף מ"ב
ע"א, ותוספות גיטין דף י"א ע"ב וחולין דף י"ג, דר' ירמיה ור' זירא
היו בזמן אחד. וכזאת וכזאת תמהתי שם בקונטרס הנז' על מהר"ש אלגאזי מריה דתלמודא,
אשר קבע הכלל הלז בשם הרב הנז' בכלליו בסוף לחם סתרים ובגופי הלכות סי' תק"ד,
והוא הקשה עליו מחולין דף י"ז, ולא זכר מכל הנז'. ואחר זמן רב נדפס מחדש ספר יד
מלאכי והשיג על זה (כלל תקפט) מכמה דוכתי, ובכללן ראיתי שהזכיר מדוכתי דאייתינן, מאשר
ולא כל אשר. ובירשלמי ריש פרק כיצד מברכין ר' ירמיה בריך קומי ר' זירא המוציא לחם מן
הארץ וקלסיה. ובב"ר הביאו התוס' בחולין סוף דף ה' ושאר דוכתי, ר' ירמיה שדר לר'
זירא כלכלה דפירי וכו', [והביאו מהר"ש אלגזי, והוא בירושלמי פ"ק דדמאי נמיד].
שיורי ברכה קו"א
א. צריך להרחיק מהם וכו'. מרן בב"י
כתב דהרמב"ם בפי' המשנה מפרש הא דתנן וכמה ירחיק, על מי רגלים. והבאתיו בפנים.
וראיתי להרב כנה"ג בתשובותיו הנדפסות סי' כ"ו שכתב דאין הכרח מדברי הרמב"ם
בפירוש המשנה. ע"ש באורך. ואחד הרואה כל דברי הרמב"ם בפירושו עיניו יחזו
שצדק מרן ז"ל, וברור. וכתב שם הרב כנה"ג דאף דהרמב"ם ורבינו עובדיה
חלקו בזה לא רצה לעשות נגד הטור במילתא דאיסורא, וכ"ש שהרב בספר הקצר והלבוש תפסו
כוותיה, עכ"ד. וק"ק דלא זכר דגם רבינו ירוחם נתיב ג' ח"ד כתב כדברי
הטור.
ב. גנה דממשיכין לה מים רעים וסרוחים והיא
סמוכה לבה"כ, אף אם קדמה בעל הגינה צריך להרחיק דהוי מילתא דאיסורא. הרב כנה"ג
בתשובה הנז'.
שערי תשובה אורח חיים סימן פו
[א] מים סרוחים כו' – עיין בב"י מ"ש
מדברי הרמב"ם בפי' המשנה והכנה"ג בתשובותיו סי' כ"ו כתב שאין הכרח עיין
שם ובשיורי ברכה וכתב בתשובה הנ"ל גינה שממשיכין לה מים סרוחים ורעים והיא סמוכה
לבה"כ אף אם קדמה בעל הגינה צריך להרחיק דהוי מילת' דאיסור' ע"ש:
משנה ברורה סימן פו
(א) מים סרוחים – ע"כ אותן מקואות שמימיהן
סרוחין בימות הקיץ לא מיבעי דאסור לברך בתוכן אפילו הרחקה כצואה בעינן [פמ"ג]
ודוקא אם מסריח עד שדרך בני אדם להצטער מאותו הר"ר. גינה שממשיכין לה מים סרוחים
ורעים והיא סמוכה לבהכ"נ אף אם קדמה בעל הגינה צריך להרחיק דהוי מילתא דאיסורא
[ש"ת]:
(ב) או מי משרה – שמסריח וכ"ש משרה
של כובסין שמכבסין בהם בגדי קטנים שיש בהם צואה [שנו"א]:
(ג) כמו וכו' – ר"ל לפניו כמלא עיניו
ולאחריו ד"א ממקום שכלה הריח וכתב הפמ"ג דאיסורו הוא מה"ת כמו צואה.
כתב הא"ר והובא בפמ"ג במרתפות היין שיש ריח רע מעופש וקץ ביה אסור לקרות
ק"ש. וה"ה כל כה"ג. וברמב"ם פ"ד מהלכות תפלה הלכה ט' משמע
דמותר ורק גדולי החכמים היו נזהרין מזה בעת התפלה עיי"ש ולפלא שלא העירו בזה:
רמב"ם הלכות קריאת שמע
פרק ג הלכה י
היה בינו ובין הצואה מחיצה של זכוכית אף
על פי שהוא רואה אותה מאחרי הזכוכית מותר לקרות בצדה, נתן רביעית מים לתוך מי רגלים
של פעם אחת מותר לקרות עמהן בתוך ד' אמות.
שולחן ערוך אורח חיים סימן עז
סעיף א
* אסור לקרות (א) כנגד מי רגלים, (ב) עד
שיטיל לתוכן (ג) רביעית מים ואז מותר. ולא שנא (ד) על גבי קרקע, לא שנא בכלי, ובלבד
שלא יהא עביט (ה) המיוחד להם. (ודין עביט ע"ל סימן פ"ז). לא שנא היו (ו)
הם בכלי תחלה ונותן עליהן מים, לא שנא היו המים בכלי תחלה.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן
עז סעיף א
(א) כנגד וכו' – וצריך לזה כל דיני הרחקה
כמו לקמן בסימן ע"ט ס"א לענין צואה:
(ב) עד שיטיל וכו' – לפי שמן התורה אין אסור
לקרות רק כנגד עמוד של קלוח בלבד ואחר שנפל על הארץ אין איסורו רק מדברי סופרים וכנ"ל
בסוף סימן ע"ו לכן הקילו חז"ל שיכול לבטלם ע"י רביעית מים ואפילו היו
המי רגלים מרובין ולפ"ז אינו מועיל הרביעית מים אלא דוקא כשאין מסריחין אבל אם
ידוע שהם מסריחין דאז אסור מד"ת לקרות נגדם אין מועיל רביעית אלא צריך שירבה עליהן
מים לבטל הסרחון:
(ג) רביעית מים – י"א דבעינן דוקא בבת
אחת דאל"ה קמא קמא בטיל:
(ד) ע"ג קרקע – ויראה שילכו המים על
כל מקומות שהמי רגלים נשפכים שם שהם טופח ע"מ להטפיח ועיין בבה"ל:
(ה) המיוחד להם – שאז אפילו אין בו מי רגלים
כלל אסור לקרות נגדו ואינו מועיל בנתינת המים להכשיר הכלי עצמו כמו שיתבאר בסימן פ"ז:
(ו) הם בכלי תחלה – וכן אם היו מים כרביעית
תחלה ע"ג קרקע והשתין אח"כ על גבי המים מותר לקרות ק"ש ואפילו אם עתה
מחמת מי רגלים נתפשט יותר:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן
עז סעיף א
אסור לקרות וכו' ע"ג קרקע – נסתפקתי
אם המי רגלים בשני מקומות וביניהם יש מקום שהוא רק טופח כדי להטפיח והטיל הרביעית מים
רק במקום אחד אי מהני דאולי לא נחשב חיבור ע"י טופח כדי להטפיח כ"א כשיש
באותו מקום מים עכ"פ כקליפת השום כמו דפסקינן לענין חיבור מקואות ביו"ד סי'
ר"א סנ"ד בהג"ה ובש"ך שם ס"ק קי"ט עי"ש או אפשר
בענינינו שהוא מדרבנן שאני ומצאתי בספר שולחן שלמה שכתב בסימן ע"ז וזה לשונו ישפוך
רביעית מים ויראה שילכו המים על כל מי רגלים שהם טופח ע"מ להטפיח עכ"ל מדמצריך
שילכו המים עליהם משמע דס"ל דטופח ע"מ להטפיח לחוד לא חשיב חבור וצ"ע:
שולחן ערוך אורח חיים סימן פז
סעיף א
* (א) גרף של רעי ועביט (ב) של מי רגלים,
של חרס או של עץ, צריך להרחיק מהם (ג) כמו מצואה, א אפילו הטיל בהם מים; * אבל אם הן
של מתכת, או (ד) של [ב] זכוכית, או של חרס (ה) ב מצופה, מותר אם הם ג רחוצים (ו) יפה.
משנה ברורה סימן פז
(א) גרף וכו' – ואפילו אם עתה אין בהם כלום
ואפילו אם הם רחוצים יפה מבפנים ומבחוץ ונקיים לגמרי שאין בם אפילו ריח רע:
(ב) של מי רגלים – ואם הכלי מיוחד ג"כ
לתשמיש אחר כגון לשפוך לתוכו שופכין אם אין בו צואה ולא ריח רע מותר וכן אם בכל פעם
שמשתין נותן לתוכו רביעית מים מותר אם אין מגיע ממנו ריח רע ונ"ל דבזה אם מגיע
ריח רע מן הכלי דינו כעביט ממש וצריך להרחיק ד"א ממקום שכלה הריח וע' ביאור הלכה:
(ג) כמו מצואה – לפניו כמלא עיניו ולאחריו
ד"א ממקום שכלה הריח. ומשמע מדברי הרבה אחרונים דמסכימים לדברי הרבינו יונה דמן
התורה אסור גרף ועביט אע"ג דמ"ר עצמן אינו אלא מדרבנן העביט חמיר טפי דכיון
דמיוחד לזה ה"ל כבית הכסא ולכן לא מהני בהן ג"כ הטלת מים ואפי' מילאן עד
שוליהן. ואם קרא או התפלל במקום עביט שהיה בתוך ד' אמותיו חוזר אם מצאו במקום שהיה
ראוי לו להסתפק בו תחילה עליו. ולענין שאר ברכות עיין לקמן סימן קפ"ה ס"ה
ובמ"ב שם ותדין לכאן. ואם מצא הגרף והעביט בתוך שיעור כמלא עיניו אינו חוזר בדיעבד
כדלעיל בסימן פ"א ס"ב במ"ב עי"ש:
(ד) של זכוכית – הט"ז מפקפק בזה אבל
רוב האחרונים וכמעט כולם מסכימים להקל והטעם דבכל אלו ס"ל דאין בולעין ואפילו
אם בולעין אין בליעתן מרובה ע"כ אין דין בה"כ עליהם:
(ה) מצופה – י"א דהיינו מה שאנו קורין
גלייזירט וי"א דדוקא אם הוא מצופה באבר לא גלייזירט. גם י"א דבעינן שיהא
מצופה מבפנים ומבחוץ ויש מקילין דדי בשמצופה רק מבפנים והנה למעשה יש להחמיר דבעינן
שיהא מצופה גם מבחוץ אך כשכפאו על פיו יש לסמוך להקל על דעת המתירין כ"כ א"ר.
והכלים שאנו קורין פארצליין לענין שארי איסורים דינם ככלי חרס דלא מהני הגעלה ונראה
דיש להחמיר גם לענין זה וע' בה"ל:
(ו) יפה – מבפנים ומבחוץ וגם שלא יהיה ממנה
ריח רע ואם מגיע ממנה ר"ר דינה כריח רע שאין לו עיקר אחרי דהכלי אין עליה שם גרף
ועביט ונקיה היא וא"צ להרחיק רק עד מקום שיכלה הריח ואם הכלי אין רחוצה צריך להרחיק
ממנה ד"א אולי יש עליה ממשות של זוהמא:
ביאור הלכה סימן פז
* גרף וכו' – עיין במ"ב מה שכתב באות
ב' דאם מגיע ר"ר וכו' כי לכאורה קשה מאוד על המ"א דמתיר אם הוא נזהר תמיד
להטיל תיכף רביעית מים הלא לדעת ר"י עביט אסור מן התורה אף דמ"ר עצמן אינן
אלא מדרבנן וע"כ משום דהוא מסריח יותר דיינינן ליה כמו צואה וכמו שכתב הח"א
או משום דכיון דמיוחד לזה הוא כמו בה"כ וגם לפ"ז איסורו מן התורה וכדמשמע
בחידושי רע"א וא"כ מה מהני לזה מה שמטיל תמיד רביעית מים הלא מה דמהני רביעית
מים למ"ר אף שהוא מרובה הוא משום דמ"ר אינו אלא מדרבנן וכפירש"י [ברכות
כ"ה ע"ב] הא אם היה איסורו מן התורה לא היה מהני כלל וממילא מה מהני זה להעביט
דאיסורו מן התורה מטעם זוהמא הנבלע בתוכו וכי משום מעט מים ששופך בתוכו לא יכנסו בתוכו
זוהמת המ"ר והוא כעין קושית הי"א המובא בבה"ט ועדיף מינה ואולי י"ל
דכיון דחזינן דאין בו ר"ר ממילא מוכח דלא נבלע בתוכו זוהמא כ"כ ואין איסורו
רק משום דהוא יחדו למ"ר וחשבו כבה"כ ועל כן כיון ששופך תמיד מים בתוכו תיכף
אחר הטלת המ"ר לא הניחו להתייחד לבית הכסא ובזה מיושב ג"כ קושית הי"א
הנ"ל ולפ"ז אם מגיע ר"ר ממנה דינו כעביט ממש כנלענ"ד:
* אבל אם הם של מתכות או של חרס מצופה –
עיין במ"ב לענין כלי פרצליין והנה אף דלענין הגעלה כתב הפמ"ג בסימן תנ"א
דכלי חרס הם מ"מ לענין זה צ"ע דעל מה שכתב הט"ז דלפי מה שנתבאר סימן
תנ"א דכלי זכוכית ג"כ כמו כ"ח ה"ה בזה כתב הישועות יעקב אני תמה
דהרי בכ"ח גלייזירט דעת הפוסקים הנ"ל דאינו בכלל גרף של רעי וזו בודאי חשוב
כמו כ"ח לענין בליעת איסור [וכן כ"ח המצופין אבר כתב הח"י שם באות ס"ד
דדעת רוב הפוסקים דהרי הוא ככלי חרס ובזה לכו"ע מהני וכנ"ל] אלא ודאי דלענין
גרף של רעי כיון דיכול להדיחו והוא שוע אין בזה חשש גרף עכ"ל וא"כ ה"ה
בענינינו נמי אפשר דכיון דהם שועין ואינם בולעין כ"כ כמו כלי חרס אפשר דאין דינם
ככלי חרס ומ"מ נראה דלמעשה נכון להחמיר דאפילו בכלי זכוכית גופא הפר"ח מחמיר
ונהי דשם נקטינן כדעת האחרונים להקל מ"מ בזה יש להחמיר:
שולחן ערוך אורח חיים סימן פז
סעיף ב
גרף ועביט של חרס או של עץ ד שכפאו על פיו,
(ז) יש מתירין (ח) ויש אוסרין, והלכה כדברי האוסרים.
משנה ברורה סימן פז
(ז) יש מתירין – דהוי כמו כיסוי:
(ח) ויש אוסרין – דכיון שהזוהמא בלוע בתוכו
הכלי גופא הוא כמו צואה ואסור עד שיכסהו אבל של מתכות אפילו אינו רחוץ מבפנים מהני
כפיה דאין איסורו אלא מתוכו וכפיה חשוב כיסוי. ואם כיסה על הגרף והעביט ור"ר נודף
מהם בין שהוא של חרס ורחוץ או של מתכת ואינו רחוץ כתב הדה"ח דצריך להרחיק ד"א
ממקום שכלה הריח דזה מיקרי ר"ר שיש לו עיקר ועיין במ"ש בבה"ל בסי' ע"ט
בהקדמה אות ז' ואם הוא של מתכת ורחוץ די שירחיק עד מקום שיכלה הר"ר דזהו ר"ר
שאין לו עיקר. כתב של"ה שירגיל האדם שיהא לו עביט של מתכות או זכוכית ויהיה רחוץ
ונקי ויטיל לתוכו רביעית מים כשמשתין בו ואז מותר לו לברך אשר יצר וללמוד תורה אצלו
ונ"ל אם הוא נקי ואינו יוצא שום ר"ר ממנו אזי די שירחצוהו מע"ש לע"ש
עכ"ל והובא בא"ר:
תלמוד בבלי מסכת עירובין דף
כב עמוד א
כלל אמר רבי שמעון בן אלעזר: כל אויר שתשמישו
לדירה, כגון דיר וסהר מוקצה וחצר, אפילו בית חמשת כורים ובית עשרת כורים – מותר. וכל
דירה שתשמישה לאויר, כגון בורגנין שבשדות, בית סאתים – מותר, יתר מבית סאתים – אסו
רש"י מסכת עירובין דף כב
עמוד א
כל אויר – אף על פי שאינו מקורה, אם תשמישו
לדירת אדם לכניסה וליציאה תמיד.
וכל דירה – שהיא מכוסה בגג, והיא עשויה לשמירת
אויר שחוצה לה.
טור אורח חיים סימן פז
ואם הגרף והעביט בבית בהא פליגי ביה תנאי רשב"א
אמר אפי' בית של מאה אמה חשיב כולו כד"א ולא יקרא עד שיוציאנו או יניחנו תחת המטה
דאז חשיב כאילו הוא ברשות אחרת ורשב"ג לא מחשב כל הבית כד"א וסבר דאם הן
אחר המטה קורא מיד דמטה חוצצת וחשיב כאילו הוא ברשות אחרת לפני המטה מרחיק ממנו ד"א
ורבנן סברי אין חלוק בין לפני המטה ולאחריה אלא בכל ענין מרחיק ממנו ד"א ולית
הלכתא כרשב"א דחשיב כל הבית כד"א דרבא פסק דלא כוותיה ולענין מטה אם תחוץ
פסק גאון כרשב"ג שחוצצת מהא דבעי רב יוסף מרב הונא מטה פחותה מג' כלבוד דמי גדה"ו
זח"ט מאי א"ל לא ידענא עשרה לא מיבעיא לי דכרשותא אחריתא דמיא אמר רבינא
הלכתא פחות מג' כלבוד דמי י' רשות אחריתי היא גדה"ו זח"ט בעי מיניה רב יוסף
מרב הונא ולא פשיט ליה ולחומרא והגאון מפרש להך בעיא אליבא דרשב"ג דפחות מג' אינה
חוצצת ודאי ובי' חוצצת מג' עד י' מיבעיא ליה וכיון דמיבעיא ליה אליביה פסק כוותיה דעד
י' אינה חוצצת ומיהו לפירש"י אין ראיה משם לפסוק כרשב"ג שהוא פי' הבעיא אליבא
דרשב"א ואתחת המטה קאי דפחות מג' כלבוד דמי וחשיב כמכוסה למעלה מי' כאילו הוא
ברשות אחרת ולא חשיב כמכוסה תחתיה מג' עד י' מיבעיא ליה ולפי זה תחת המטה עד ג' שרי
דחשיב כמכוסה וכן כתב הראב"ד דאפילו רשב"א דמחמיר מודה בהא:
שולחן ערוך אורח חיים סימן פז
סעיף ג
* מותר לקרות ק"ש בבית שיש בו צואה
ומי רגלים או גרף ועביט, כיון (ט) שהרחיק מהם כשיעור שנתבאר בסימן ע"ט, * וכן
אם כפה עליהם (י) כלי אע"פ שהם עמו בבית, הרי אלו כקבורים ומותר לקרות כנגדו.
פרשנים לשולחן ערוך אורח חיים
סימן פז
מגן אברהם אורח חיים סימן פז
א אפילו הטיל בהם מים – כיון דמיוחדין לכך
ה"ל כב"ה ואסורים אפילו אין בהם ריח רע (הרא"ש ורמב"ם) ונ"ל
דאם הכלי מיוחד גם כן לתשמיש אחר כגון לשפוך לתוכו שופכין אם אין בו צואה ולא ריח מותר
וה"ה אם מיוחד להשתין ובכל פעם שמשתין נותן לתוכו רביעית מים שרי:
ב מצופה – נ"ל דהיינו מה שאנו קורין
גליזר"ט:
ג רחוצים יפה – ובלבד שלא יהא בהם ריח:
ד שכפאו על פיו – אבל של מתכת אפילו אינו
רחוץ מהני כפיה דאין איסורו אלא מתוכו: כתב הב"ח מטה גבוה י' ומחיצות מגיעות לארץ
והגרף אחורי מטה מיקרו מחיצה ושרי לקרות עכ"ל, ונרא' לי דוק' כשהמט' חוצצת מכותל
לכותל אבל בלא"ה לא חשיבה מחיצה דלא עדיף מחצר קטנה וגדולה בסי' ע"ט ס"ג
וכ"מ בתר"י דעיקר קושיתו על האיבעי' ע"ש דלא פריך אמאי פליגי רבנן עליה
דרשב"ג אלא ע"כ שטעמייהו משום דאינה חוצצת מכותל לכותל לא חשיב' הפסקה וידוע
דקי"ל כרבנן, הניחם תחת המטה ומחיצו' המטה מגיעי' עד פחות מג' סמוך לארץ שרי
(ל"ח ב"ח ב"י) ועסי' ע"ו ס"ב ועמ"ש סי' תק"ב סס"א
אי אמרינן לבוד בכלי אבל הכא כ"ע מודו דכסתום דמי ומה"ט נ"ל דה"ה
אם כסה עליו כלי ויש קצת אויר בין הכלי לקרקע כגון שבולט קצת מצד א' אמרי' לבוד אבל
אם הכלי פתוח למעלה אפי' פחות מג' אסור דבעינן שיהא מכוסה:
ברכי יוסף אורח חיים סימן פז
א. דין א. גרף של רעי וכו'. לשון הפוסקים
הואיל והמיוחדים לכך. ומזה הוליד הרב מג"א דאם מיוחדין לשופכין נמי, ולית בהו
מידי ולא ריח, מותר. ונראה דיש להחמיר.
ב. או של זכוכית. כתב הרב ט"ז דלמ"ש
מור"ם סימן תנ"א (סעיף כו) דלא מהני {אף} הגעלה (אף) לכלי זכוכית, הוא הדין
שיש להחמיר כאן, דחד טעמא הוא, שיש אומרים דזכוכית גרע מחרס, עכ"ל. וכתב עליו
הרב יד אהרן וז"ל, ולי נראה דאפי' מי שסובר התם דבעי הגעלה הכא מודה שאין להחמיר,
דהא התם לא מצרכי הגעלה אלא אם כן נשתמשו בו בחם אבל בצונן וכו'. והא ראיה דבפסח בכלי
מתכות וכו', ואפ"ה כתבו התוס' והמרדכיא דכלי מתכות מותר לקרות וכו'.
ועוד ראיה דאחד מן הסוברים התם דכלי זכוכית מהני ליה הגעלה הוא המרדכי (פסחים סי' תקעד)
משם ראבי"ה, ונתן טעם לדבריו כמ"ש מרן, ובודאי דהכי ס"לב
מדנתן טעם לדברי ראבי"ה, ואפ"ה כתב כאן המרדכי דכלי זכוכית {מותר} לקרות,
עכ"ל. ודבריו קשים דמאי ראיה מייתי מנשתמשו בצונן דהתם, והרי כלי חרס דאם תשמישן
בצונן שרו התם, והכא לא. ומה שהביא ראיה מכלי מתכות אינה ראיה, דהרב ט"ז קאי למ"ד
דכלי זכוכית לא מהני בהו הגעלה, ושקולים הם לכלי חרס, ומה יוכח הוכח מכלי מתכות, הא
כלי זכוכית למ"ד גריעי מכלי מתכות, דלהך מ"ד דלא מהני הגעלה לזכוכית, והרי
הוא ככלי חרס וגרעי ממתכות. ומ"ש הרב ט"ז בסוף גרע "מחרס", צ"ל
ממתכת.
ומ"ש דהמרדכי ס"ל כראבי"ה
דנ"ט וכו', הרואה יראה דבמרדכי פרק כל שעה (סי' תקעד) אין הכרח, שהוא הביא סברת
רבינו יחיאל וסברת ראבי"ה כצורתם בטעמם ונימוקם, וסברא דידיה לא נודע לנו. ותו
שכתב דראבי"ה סבר דמהני הגעלה לזכוכית, וראבי"ה סבר דלא בעי הגעלה כאשר יראה
הרואה. ומאחר דסבר המרדכי לדעתו דלא בעי הגעלה התם בזכוכית, משום הכי הכא שרי, ומה
ראיה למ"ד דלא מהני הגעלה לזכוכית דלישרי הכא.
והרב פרי חדש אף דהתם בסי' תנ"א הכריע
דכלי זכוכית לא בעו הגעלה ושטיפה סגי להו, הכא פסק דכלי זכוכית שוו בשיעוריהן לכלי
חרס, ואי עבי'ט לא מהני, ודייק לה מדברי הרמב"ם (הל' קריאת שמע פ"ג הי"ב),
ע"ש. ואין ראיה מדסתם הרמב"ם, דגרף ועביט נקט שהם של חרס כי ארחייהו, ואימור
דפשיטא ליה דזכוכית שרו. והכי נקטינן כדפסק מרן. וגם מור"ם נראה דהכי סבר, אף
דבסי' תנ"א כתב דמנהגן דזכוכית לא הני ליה הגעלה. ואף לדעת הרב הט"ז שתלה
זה בזה אפשר דלא אמרה אלא לדעת מאן דסבר הכי התם, רבינו יחיאל וסיעתיה, אבל למה שהכריע
מור"ם בד"מ הביאו מג"א והרב ט"ז שם, דגם שנהגו אינהו בדידהו שלא
להשתמש בזכוכית כלל מכל מקום בדיעבד שרי, אפשר דיש להקל הכא. הן אמת דאם הרב ט"ז
דעתו כן, דלא כתבה אלא לדעת רבינו יחיאל וכו' ולא להכרעתם שם, הו"ל לפרש. ומ"מ
אנן הכי נקטינן כדעת מרן הכא והתם.
שערי תשובה אורח חיים סימן פז
[ב] זכוכית – עבה"ט, והפר"ח גם
כן מחמיר דעביט של זכוכית כשל כלי חרס וראיה מהרמב"ם ובברכי יוסף כתב שאין ראיה
ודעתו כן כפסק הש"ע ע"ש:
משנה ברורה סימן פז
(א) גרף וכו' – ואפילו אם עתה אין בהם כלום
ואפילו אם הם רחוצים יפה מבפנים ומבחוץ ונקיים לגמרי שאין בם אפילו ריח רע:
(ב) של מי רגלים – ואם הכלי מיוחד ג"כ
לתשמיש אחר כגון לשפוך לתוכו שופכין אם אין בו צואה ולא ריח רע מותר וכן אם בכל פעם
שמשתין נותן לתוכו רביעית מים מותר אם אין מגיע ממנו ריח רע ונ"ל דבזה אם מגיע
ריח רע מן הכלי דינו כעביט ממש וצריך להרחיק ד"א ממקום שכלה הריח וע' ביאור הלכה:
(ג) כמו מצואה – לפניו כמלא עיניו ולאחריו
ד"א ממקום שכלה הריח. ומשמע מדברי הרבה אחרונים דמסכימים לדברי הרבינו יונה דמן
התורה אסור גרף ועביט אע"ג דמ"ר עצמן אינו אלא מדרבנן העביט חמיר טפי דכיון
דמיוחד לזה ה"ל כבית הכסא ולכן לא מהני בהן ג"כ הטלת מים ואפי' מילאן עד
שוליהן. ואם קרא או התפלל במקום עביט שהיה בתוך ד' אמותיו חוזר אם מצאו במקום שהיה
ראוי לו להסתפק בו תחילה עליו. ולענין שאר ברכות עיין לקמן סימן קפ"ה ס"ה
ובמ"ב שם ותדין לכאן. ואם מצא הגרף והעביט בתוך שיעור כמלא עיניו אינו חוזר בדיעבד
כדלעיל בסימן פ"א ס"ב במ"ב עי"ש:
(ד) של זכוכית – הט"ז מפקפק בזה אבל
רוב האחרונים וכמעט כולם מסכימים להקל והטעם דבכל אלו ס"ל דאין בולעין ואפילו
אם בולעין אין בליעתן מרובה ע"כ אין דין בה"כ עליהם:
(ה) מצופה – י"א דהיינו מה שאנו קורין
גלייזירט וי"א דדוקא אם הוא מצופה באבר לא גלייזירט. גם י"א דבעינן שיהא
מצופה מבפנים ומבחוץ ויש מקילין דדי בשמצופה רק מבפנים והנה למעשה יש להחמיר דבעינן
שיהא מצופה גם מבחוץ אך כשכפאו על פיו יש לסמוך להקל על דעת המתירין כ"כ א"ר.
והכלים שאנו קורין פארצליין לענין שארי איסורים דינם ככלי חרס דלא מהני הגעלה ונראה
דיש להחמיר גם לענין זה וע' בה"ל:
(ו) יפה – מבפנים ומבחוץ וגם שלא יהיה ממנה
ריח רע ואם מגיע ממנה ר"ר דינה כריח רע שאין לו עיקר אחרי דהכלי אין עליה שם גרף
ועביט ונקיה היא וא"צ להרחיק רק עד מקום שיכלה הריח ואם הכלי אין רחוצה צריך להרחיק
ממנה ד"א אולי יש עליה ממשות של זוהמא:
(ז) יש מתירין – דהוי כמו כיסוי:
(ח) ויש אוסרין – דכיון שהזוהמא בלוע בתוכו
הכלי גופא הוא כמו צואה ואסור עד שיכסהו אבל של מתכות אפילו אינו רחוץ מבפנים מהני
כפיה דאין איסורו אלא מתוכו וכפיה חשוב כיסוי. ואם כיסה על הגרף והעביט ור"ר נודף
מהם בין שהוא של חרס ורחוץ או של מתכת ואינו רחוץ כתב הדה"ח דצריך להרחיק ד"א
ממקום שכלה הריח דזה מיקרי ר"ר שיש לו עיקר ועיין במ"ש בבה"ל בסי' ע"ט
בהקדמה אות ז' ואם הוא של מתכת ורחוץ די שירחיק עד מקום שיכלה הר"ר דזהו ר"ר
שאין לו עיקר. כתב של"ה שירגיל האדם שיהא לו עביט של מתכות או זכוכית ויהיה רחוץ
ונקי ויטיל לתוכו רביעית מים כשמשתין בו ואז מותר לו לברך אשר יצר וללמוד תורה אצלו
ונ"ל אם הוא נקי ואינו יוצא שום ר"ר ממנו אזי די שירחצוהו מע"ש לע"ש
עכ"ל והובא בא"ר:
(ט) שהרחיק – ואם היה בבית מטה גבוה יו"ד
והמחיצות מגיעות לארץ מכל הצדדים או עכ"פ שרגליה קצרות ואינן גבוהות ג"ט
דהוי כלבוד וצואה או גרף ועביט עומד אחורי מטה מקרי המטה מחיצה ושרי לקרות לפני המטה
וא"צ להרחיק ובלבד שלא יראה את הגרף וגם שלא יגיע לו ריח רע וכתב המ"א דדוקא
כשהמטה חוצצת מכותל לכותל אבל בלא"ה לא חשיבה מחיצה והרבה מפקפקין בדין זה גם
בספר נשמת אדם תמה עליו ע"כ מסיק בח"א דבמי רגלים שהיו על הארץ או בכלי שאינו
גרף דאינן אלא מדרבנן יש להקל לקרות ולברך נגד המחיצה אפילו אינה חוצצת אבל לא כנגד
האויר ועיין בבה"ל שהעתקנו כל לשונו בזה. דפים הקבועים בכותל [שקורין פאליצא או
באנק] אע"פ שגבוהים י"ט ואפשר אפילו רוחב ד' טפחים לא הוי רשות לעצמו כיון
שאין לו מחיצות המגיעות לארץ. וכן שולחנות שלנו שעומדים על רגלים שאין ברחבן ד' טפחים
אע"פ שהן גבוהין י"ט לא הוי מחיצה להפסיק [ח"א]. עוד כתב שם גרף או
אפילו מי רגלים העומד בין תנור לכותל נ"ל דאסור לעמוד בצד בתנור ולקרות אע"פ
שהתנור מפסיק דכיון דהוא מתשמישי הבית בטל לגבי הבית וכן כל כיוצא בזה אבל שאר כלי
הבית שאינו מיוחד לבית נ"ל דמפסיקים וע"פ האופנים המבוארים לעיל גבי מטה.
אם הניח להגרף והעביט תחת המטה ומחיצות המטה מגיעין עד פחות מג' סמוך לארץ אפילו אם
המטה בעצמה אינה גבוה יו"ד שרי לקרות לפני המטה ועל גבה לבוד והוי כמכוסה וכ"ז
כשאין מגיע ר"ר אבל כשמגיע לא מהני כיסוי ולא הפסק מחיצה. ומטות שלנו שרגליהן
גבוהות ג"ט צריך הרחקה מהגרף כדין:
(י) כלי – אפילו יש קצת אויר בין הכלי לקרקע
כגון שבולט קצת מצד א' כל שהוא פחות מג"ט אמרינן לבוד והוי כמכוסה אבל אם הכלי
פתוח למעלה אפילו פחות מג' אסור:
ביאור הלכה סימן פז
* גרף וכו' – עיין במ"ב מה שכתב באות
ב' דאם מגיע ר"ר וכו' כי לכאורה קשה מאוד על המ"א דמתיר אם הוא נזהר תמיד
להטיל תיכף רביעית מים הלא לדעת ר"י עביט אסור מן התורה אף דמ"ר עצמן אינן
אלא מדרבנן וע"כ משום דהוא מסריח יותר דיינינן ליה כמו צואה וכמו שכתב הח"א
או משום דכיון דמיוחד לזה הוא כמו בה"כ וגם לפ"ז איסורו מן התורה וכדמשמע
בחידושי רע"א וא"כ מה מהני לזה מה שמטיל תמיד רביעית מים הלא מה דמהני רביעית
מים למ"ר אף שהוא מרובה הוא משום דמ"ר אינו אלא מדרבנן וכפירש"י [ברכות
כ"ה ע"ב] הא אם היה איסורו מן התורה לא היה מהני כלל וממילא מה מהני זה להעביט
דאיסורו מן התורה מטעם זוהמא הנבלע בתוכו וכי משום מעט מים ששופך בתוכו לא יכנסו בתוכו
זוהמת המ"ר והוא כעין קושית הי"א המובא בבה"ט ועדיף מינה ואולי י"ל
דכיון דחזינן דאין בו ר"ר ממילא מוכח דלא נבלע בתוכו זוהמא כ"כ ואין איסורו
רק משום דהוא יחדו למ"ר וחשבו כבה"כ ועל כן כיון ששופך תמיד מים בתוכו תיכף
אחר הטלת המ"ר לא הניחו להתייחד לבית הכסא ובזה מיושב ג"כ קושית הי"א
הנ"ל ולפ"ז אם מגיע ר"ר ממנה דינו כעביט ממש כנלענ"ד:
* אבל אם הם של מתכות או של חרס מצופה –
עיין במ"ב לענין כלי פרצליין והנה אף דלענין הגעלה כתב הפמ"ג בסימן תנ"א
דכלי חרס הם מ"מ לענין זה צ"ע דעל מה שכתב הט"ז דלפי מה שנתבאר סימן
תנ"א דכלי זכוכית ג"כ כמו כ"ח ה"ה בזה כתב הישועות יעקב אני תמה
דהרי בכ"ח גלייזירט דעת הפוסקים הנ"ל דאינו בכלל גרף של רעי וזו בודאי חשוב
כמו כ"ח לענין בליעת איסור [וכן כ"ח המצופין אבר כתב הח"י שם באות ס"ד
דדעת רוב הפוסקים דהרי הוא ככלי חרס ובזה לכו"ע מהני וכנ"ל] אלא ודאי דלענין
גרף של רעי כיון דיכול להדיחו והוא שוע אין בזה חשש גרף עכ"ל וא"כ ה"ה
בענינינו נמי אפשר דכיון דהם שועין ואינם בולעין כ"כ כמו כלי חרס אפשר דאין דינם
ככלי חרס ומ"מ נראה דלמעשה נכון להחמיר דאפילו בכלי זכוכית גופא הפר"ח מחמיר
ונהי דשם נקטינן כדעת האחרונים להקל מ"מ בזה יש להחמיר:
* מותר לקרות וכו' כיון שהרחיק וכו' – עיין
במ"ב באם המטה גבוה עשרה וכו' שרי לקרות לפני המטה. ופשוט דה"ה כששוכב על
המטה וראיה מלעיל סימן ע"ט ס"ב עי"ש במ"ב אך יש לו ליזהר בזה שלא
יוציא אבר אחד חוץ למטה למקום הגרף עיין לעיל סימן ע"ו סעיף ד'. כתב בספר ח"א
תיבה [ופארוואן] וכיוצא בו עומד בבית גבוה עשרה טפחים ורוחב במשך ד' טפחים המפסיק בין
האדם לצואה יש להחמיר כדעת המ"א דאעפ"כ אסור אא"כ מפסיק מכותל לכותל
אבל אם היה מי רגלים על הארץ או בכלי שאינו גרף בענין שאין בו אלא איסור דרבנן נ"ל
דמותר לעמוד נגד המחיצה ולקרות ולברך אבל לא כנגד האויר דמחיצה הרחב ד"ט חשיב
מחיצה להתיר כנגדו ואם המחיצה הוא יותר מן האויר דהוי עומד מרובה על הפרוץ נ"ל
דאפילו בצואה יש להתיר בשעת הדחק נגד המחיצה ובלבד שלא יראה הצואה. וכן חריץ המפסיק
עמוק י"ט במשך ד"ט ורחבו משפתו לשפתו ג"כ רוחב ד"ט הרי זה כשתי
רשויות עי"ש. עוד כתב ודוקא שהמחיצה הוא גבוה י"ט ברוחב ד"ט מן הקרקע
עד סוף גובה י"ט או אע"פ שפחות מג"ט סמוך לקרקע אין בו רוחב ד' כגון
שעומד על רגלים דקים דאמרינן לבוד אבל שולחן שלנו וכיוצא בו שעומד על רגלים ואין ברחב
ד"ט אע"פ שהן גבוהין י"ט לא הוי מחיצה להפסיק:
* וכן אם כפה וכו' – כתב הלבוש אם העמיד
להגרף והעביט בתוך כלי שמחיצותיה גבוהין יותר מן הגרף והעביט עד שאינן נראין הוי כמכוסין
ומותר אם אין ריח רע אבל הנ"ץ והל"ח חולקין וסוברין דלא מהני אם לא כשמחיצותיה
גבוהין יותר עשרה טפחים כ"כ א"ר. כתב הפמ"ג גג רחב שבולט על הבית [שקורין
פיר ליבין] לא נחשב זה לרשות בפ"ע לגבי ר"ה ע"כ אם יש צואה חוצה לו
אסור לומר תחתיו ד"ת ואפילו באין רואהו ועיין בסימן ע"ו ס"ח דאפילו
אם הוא רק מקום הראוי להסתפק צריך ליזהר בזה:
שולחן ערוך אורח חיים סימן מ
סעיף ב
* ב בית שיש בו (ד) [ג] תפילין, * אסור לשמש
בו (ה) מטתו (ו) עד שיוציאם או שיניחם (ז) בכלי תוך כלי. והוא (ח) שאין השני מיוחד
להם, שאם הוא מיוחד אפי' מאה חשובים כא'. הגה: ואם שניהם אינן מיוחדים להם, או שהפנימי
אינו מיוחד להם והחיצון מיוחד להם, מותר (וע"ל סי' ר"מ סעיף ו') (ב"י).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח
חיים סימן מ סעיף ב
(ד) תפילין – וה"ה חומשים או סדורי
תפילות או שאר ספרים בין בכתיבה או בדפוס הכל יש בהם קדושה ובעינן כלי תוך כלי ואפילו
אם הן כתב משיט"א [היינו שאינה כתיבת סת"ם והוא רק כתב אשורי] וכריכת הספר
אינה נחשבת לכיסוי דהיא מגוף הספר ובעינן עוד שני כיסויין. ועיין ביו"ד בסי' רע"א
בט"ז שם סק"ח שכתב כל המיקל בקדושת ספרים הנדפסין עתיד ליתן את הדין דדפוס
הוי כמו כתיבה. אך בתשובת חו"י סי' קפ"ז נוטה להקל בזה בשעת הדחק כשאין לו
במה לכסות:
(ה) מטתו – או לעשות צרכיו:
(ו) עד שיוציאם – בחדר אחר או שמפסיק בפניהם
במחיצה גבוה יו"ד טפחים. ועיין לקמן בסי' ר"מ במ"א סקט"ו:
(ז) בכלי תוך כלי – ל"ד כלים דה"ה
שני כיסויין ואם פירש טלית או שאר כיסוי על הכיס של תפילין אע"פ שהכיסוי אין מכסה
רק למעלה ומן הצדדין ולא למטה אפ"ה שרי. ועיין בבה"ל. ואותן המניחין כיס
התפילין והטלית לתוך כיס אחד גדול הרי גם הכיס הגדול נקרא כליין המיוחד להן וצריך עוד
כסוי על גבן אם לא שמכסה בטלית על התפילין בתוך הכיס דאז שרי דהטלית אינו כליין וה"ה
אם כיס התפילין מחובר למעלה על הכיס הגדול הרי צד הב' של כיס הגדול אין נקרא כליין
ומועיל להן אם הפכן. ועיין בביאור הלכה מה שכתבתי בשם הא"ר. כתב המ"א דה"ה
במזוזה הקבועה לפנים בחדר צריך כלי בתוך כלי דהיינו שיכסה אותה בב' כסויין ואחד מהם
יהיה עכ"פ אינו מיוחד לה וכדלקמן ואם על המזוזה יש כסוי זכוכית אף שהמזוזה נראית
מתוכה אפ"ה נחשבת כסוי אחד ודי בפריסת סודר על המזוזה דהא עתה לא מיתחזיא וכ"כ
הדה"ח. אבל לכו"ע לא מהני אם יכסנה עוד בזכוכית מלמעלה אע"ג שמכוסה
בשני כסויין דהא המזוזה נראית מתוכן. כתב בחכמת אדם נ"ל דבין במזוזה או שאר ספרים
אם עשה מתחלה ב' כלים שיחשב אחד לכלי בתוך כלי כגון שכרך המזוזה בנייר ואח"כ הניחה
בתיק שלה מותר כיון שבתחלה כיון לכך. ויתר כל הדינים בזה נבאר לקמן בסימן ר"מ
בעזה"י:
(ח) שאין השני – לאו דוקא וה"ה אם הפנימי
אינו מיוחד והחיצון מיוחד או ששניהם אינם מיוחדים וכמו שכתוב בהג"ה ואינו אסור
כלי בתוך כלי רק אם שניהם מיוחדים אבל אם אחד אינו מיוחד מצטרף עם המיוחד ושרי וההג"ה
לא בא רק לפרש דברי המחבר דלא נטעה בלישניה וכלי אחד אפילו אינו מיוחד לא מהני ואסור:
רמב"ם הלכות תפילין ומזוזה
וספר תורה פרק י הלכה ז
בית שיש בו ספר תורה אסור לשמש מטתו בו עד
שיוציאנו או עד שיניחנו בכלי ויתן הכלי בכלי אחר שאינו מזומן לו, אבל אם היה מזומן
לו אפילו עשרה כלים זה בתוך זה ככלי אחד הם, או עד שיעשה לו מחיצה גבוהה עשרה טפחים
אם לא היה לו בית אחר, אבל אם יש לו בית אחר אסור לשמש עד שיוציאנו.
בית יוסף יורה דעה סימן רפב
ח בית שבו ס"ת לא ישמש מטתו עד שיוציאנו
וכו' וכתב הרמב"ם דשרי אם מניחו כלי בתוך כלי וכו'. בס"פ מי שמתו (ברכות
כה:) תניא בית שיש בו ס"ת או תפילין אסור לשמש בו את המטה עד שיוציאם או שיניחם
כלי בתוך כלי אמר אביי ל"ש אלא בכלי שאינו כליין אבל בכלי שהוא כליין אפילו עשרה
מאני כחד מנא דמו אמר רבא גלימא אקמטרא ככלי בתוך כלי דמי אמר ריב"ל ס"ת
צריך לעשות לו מחיצה י' מר זוטרא איקלע לבי רב אשי חזייה לדוכתיה דמר בר רב אשי דמנח
ביה ס"ת ועביד ליה מחיצה י' א"ל כמאן כריב"ל אימור דאמר ריב"ל
דלית ליה ביתא אחרינא מר הא אית ליה ביתא אחרינא א"ל לאו אדעתאי פירוש (רש"י)
לא נתתי אל לבי. ומשמע ליה להרמב"ם דכל דלית ליה ביתא אחרינא שרי להניחו כלי בתוך
כלי וכדמשמע פשטא דברייתא דקתני בית שיש בו ס"ת וכו' או שיניחם כלי בתוך כלי.
ונראה לי לפי שיטה זו דאם אין לו בית אחר אם אפשר לו לעשות מחיצה גבוהה י' טפחים עדיף
מהנחת כלי בתוך כלי וזהו שחידש ריב"ל ואמר ס"ת צריך לעשות לו מחיצה גבוהה
י' טפחים כלומר אע"ג דבתפילין אע"פ שיכול להוציאם או לעשות להם מחיצה גבוהה
י' טפחים מותר ע"י הנחת כלי בתוך כלי בס"ת אינו כן דאם אפשר לו לעשות מחיצה
גבוהה י' טפחים אינו מותר ע"י הנחת כלי בתוך כלי והכי דייק לישנא דריב"ל
דאמר ס"ת צריך לעשות לו מחיצה גבוהה י' טפחים דמשמע שבא לחלק דין ס"ת מדין
תפילין אע"פ שאין דבר זה מפורש יפה בדברי הרמב"ם על כרחך צריך לפרשם כן.
ופרטי דין כלי כתוך כלי נתבאר בטור אורח חיים סימן מ"א:
ומ"ש רבינו ואם פירש טליתו על הארגז
וכו'. מימרא דרבא כתבתיה בסמוך:
ומ"ש וא"א ז"ל כתב דלא שרי
בס"ת בכלי בתוך כלי וכו'. שם (סי' נה) וטעמו מדאמר ריב"ל ס"ת צריך לעשות
לו מחיצה גבוהה י' טפחים משמע דאתא למימר דס"ת לא סגי ליה בהנחת כלי בתוך כלי
אלא צריך לעשות לו מחיצה גבוהה י' טפחים אי לית ליה ביתא אחרינא והא דקתני בברייתא
או עד שיניחם כלי בתוך כלי לא קאי אספר תורה אלא אתפילין וכן כתב הרשב"א בחידושיו
(שם כו. ד"ה אפילו) וכן כתבו הגהות מיימון (שם אות ז) בשם סמ"ג (עשין כב,
קו.) וספר התרומה (סוף הל' תפילין, ס' ע"ב). ולענין הלכה כיון דרבים נינהו ופשטא
דמימרא דריב"ל משמע כוותייהו למידי [בדק הבית] צריך להעביר הקולמוס על תיבת דבתר
ולכתוב במקומה דכבוד [עד כאן]: (דבתר) ס"ת הוא הכי נקטינן: [בדק הבית] ועיין בתשובת
הרשב"א (ח"ג סי' ש) הכתובה בסימן שמ"א (רצג.) [עד כאן]:
ומ"ש ומיהו בכל ספרי הקדש אפילו בחומשים
שרי כלי בתוך כלי. כך כתב שם הרא"ש ז"ל ודוקא ספר תורה אבל שאר ספרי הקודש
וחומשין כיון שאינם עשויין בגלילה סגי להו בכלי על כלי. והרשב"א כתב בחידושיו
שהתוספות כתבו (שם ד"ה ס"ת) שיש להחמיר בחומשין כמו בס"ת והגהות מיימון
כתבו (שם) שאף על פי שנסתפקו התוספות אם צריך להחמיר בחומשין מסתברא שאין צריך להחמיר
עכ"ל. ולענין הלכה כיון דהרא"ש נמי שרי הכי נקטינן וכן נוהגין: דין הרואה
ס"ת שנשרף כתבו רבינו בסימן ש"מ (רצב:):
שולחן ערוך יורה דעה סימן רפב סעיף ח
בית (ט) שיש בו ס"ת י (י) לא ישמש בו
מטתו עד שיוציאנו. ואם אין לו מקום להוציאו, יעשה לפניו (יא) מחיצה גבוה עשרה טפחים.
אבל ע"י הנחת כלי בתוך כלי שאינו מיוחד אינו מותר אלא בתפילין (יב) ושאר כתבי
הקדש וחומשים, אבל לא בס"ת, והרמב"ם מתיר אף בס"ת. ואם פירש טליתו על
הארגז שמונח בו, חשוב ככלי בתוך כלי.
פתחי תשובה על שולחן ערוך יורה
דעה סימן רפב סעיף ח
(ט) שיש בו ס"ת – עיין בת' אא"ז
פנים מאירות ח"א סימן ע"ד שכתב דחדר הפתוח לבית שיש בו ס"ת או ספרים
אסור לשמש מטתו גם בחדר ההוא ואם עושה ווילון לפני הפתח שרי ע"ש וצ"ע בזה:
(י) לא ישמש – כתב בתשובת חות יאיר סימן
קפ"ד דהכא לא מהני אם הספרים למעלה מעשרה טפחים כדמהני בסעיף א' וגם ווילון סביב
הספרים או סביב המטה לא מקרי מחיצה ע"ש:
(יא) מחיצה – עיין בתשובת שער אפרים סימן
קי"ט דאם המחיצה עשויה בסריגי חלונות שקורין גיגאטי"ר אינה מועלת ואסור ע"ש
וכ"כ המג"א בסימן ר"מ ס"ק ט"ו:
(יב) ושאר כתבי קדש – בתשובת חו"י שם
נשאל אם יש איזה צד היתר לת"ח דדחיקא ליה שעתא לשמש מטתו בחדר שיש בו הספרים וצידד
להקל בספרים הנדפסים ע"י עובדי כוכבים ואם הספרים בכתב אשכנזי פשיטא יש ג"כ
צד היתר (ואפשר דה"ה בכתב שקורין רש"י עמש"ל סי' רפ"ג סק"ג
בשם דברי יוסף שוב נזכרתי שכ"כ הוא ז"ל בהדיא בסימן ק"ו /ק"ט/
והבאתי דבריו לעיל סימן רע"א ס"ק כ') והעלה דאם הוא שעת הדחק גדול דא"א
לעשות בהם כדין הש"ס יש לסמוך על הנ"ל להקל בזמן עונה וליל טבילה וליל יציאה
וביאה בדרך ע"ש. ובספר באר היטב בא"ח סימן ר"מ לא העתיק יפה:
שולחן ערוך אורח חיים סימן רמ
סעיף ו
אסור לשמש מטתו בפני כל אדם אם הוא * נעור,
(כב) ואפילו ע"י הפסק מחיצה עשרה, ובפני תינוק שאין יודע לדבר, מותר; * בית שיש
בו ספר תורה או חומשים (כג) העשוים בגלילה, אסור לשמש בו * (כד) עד שיהיה בפניו (כה)
טו מחיצה. (ולענין לעשותה בשבת ע"ל ריש סי' שט"ו), ואם יש לו (כו) טז בית
אחר, * אסור עד שיוציאנו; ואם יש בו (כז) תפילין (כח) יז או ספרים, (כט) יח אפי' של
גמרא, אסור * (ל) עד שיתנם (לא) בכלי בתוך כלי; והוא שלא יהא השני מיוחד להם (וע"ל
סי' מ' סעיף ב'), אבל אם הוא מיוחד להם, אפילו מאה כחד חשיבי, ואם פירש (לב) טלית ע"ג
יט ארגז, (לג) חשוב ככלי בתוך כלי.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח
חיים סימן רמ סעיף ו
(כב) ואפילו ע"י הפסק וכו' – הטעם דמרגיש
הוא בעת שהלה משמש מטתו ואין כאן צניעות. ואם הוא בענין שאין מרגישים כלל מותר ע"י
הפסק מחיצה [אחרונים]:
(כג) העשויים בגלילה – ר"ל שהן כתובין
בקלף כמו ספר תורה אלא שיש בהן רק חומש התורה וה"ה שאר כתבי קודש כשהן עשויין
בגלילה:
(כד) עד שיהיה וכו' – ר"ל אפילו היא
מונחת בארגז וע"ג הארגז יש עוד כיסוי דלגבי תפלין ושאר ספרים מהני וכדלקמיה בס"ת
אסור עד שיהיה מחיצה מפסקת וכשיש מחיצה אפילו אינה מונחת בארגז כלל ג"כ שרי:
(כה) מחיצה – ומה שפרוש וילון סביב המטה
אינה בכלל מחיצה [ואפילו הוילון הוא גבוה הרבה שאין הספר נראה עי"ז והס"ת
מונחת בארגז ובכמה כיסויין על הארגז ג"כ אסור] שהוילון נע ונד ע"י רוח. כתב
המ"א אם יש נקבים וחלונות במחיצה כעין סריגה אסור עד שיהיו הספרים מכוסים מן העין
שאין נראין ובספר נהר שלום מפקפק על דבריו וכן בספר תוספת ירושלים ובמקום הדחק יש לסמוך
ע"ז אכן לכתחלה טוב לכסות שלא יהיו הספרים נראין ובפרט ס"ת בודאי יש להחמיר:
(כו) בית אחר – פי' חדר אחר:
(כז) תפלין – וה"ה מזוזה ועיין לעיל
בסימן מ' במ"ב שם ביארנו כל פרטי הדינים:
(כח) או ספרים – ר"ל כ"ד ספרי
קודש ומיירי שאינם עשויין בגלילה דאי עשויין בגלילה דינם כס"ת וכנ"ל:
(כט) אפילו של גמרא – ר"ל אע"ג
דגמ' לא ניתן לכתוב בדורות הראשונים משום דדברים שבע"פ אסור לאומרם בכתב אפ"ה
כיון דלבסוף התירו האמוראים לכתוב משום עת לעשות לה' הו"ל כשאר ספרי קודש וממילא
היום ה"ה כל הספרים הן בכתיבה או בדפוס יש בהן קדושה [פמ"ג]:
(ל) עד שיתנם וכו' – ר"ל אע"ג
דלא בעינן בהו הפסק מחיצה כמו בס"ת מ"מ כלי בתוך כלי בעינן. וכתבו האחרונים
דוילון התלוי לפני המטה אף דאין שם מחיצה עליה כיון דאינה קשורה לצד מטה והיא נע ונד
ע"י רוח ואין זה נחשב הפסק לענין ס"ת וכנ"ל בסקכ"ה מ"מ שם
כיסוי יש עליה אם אין הספרים נראין עי"ז וע"כ אם יכסה על הספרים אפילו רק
בכיסוי אחד מותר דתו הוי שני כיסויין וככלי בתוך כלי דמיא:
(לא) בכלי תוך כלי – וה"ה שני כיסויין.
ומה שנוהגין איזה אנשים שתולין נגד הספרים וילון לכסותם וסוברים שבזה לבד די לאו שפיר
עבדי דזה הוי רק כיסוי אחד ובעינן עוד כיסוי אחר שיכסה אותן לבד זה:
(לב) טלית ע"ג ארגז – ר"ל אע"ג
דהטלית אינו פרוש רק מלמעלה ולא מלמטה אפ"ה נחשב כאלו היה מונח בכלי תוך כלי:
(לג) חשוב וכו' – ואם הארגז גדול שמחזיק
ארבעים סאה והוא אמה על אמה ברום שלש אמות חולקת רשות לעצמה וא"צ לפרוס עוד כסוי
על הארגז ויש מחמירין בזה אכן אם מחובר לכותל במסמרין לכו"ע יש להקל:
שולחן ערוך אורח חיים סימן עט
סעיף א
היתה (א) צואת אדם מאחריו, צריך להרחיק
* (ב) ד' אמות ממקום שכלה הריח. אפילו אם יש לו חולי שאינו מריח, צריך להרחיק ד' אמות
ממקום שיכלה הריח למי שמריח. * ומלפניו, צריך להרחיק * (ג) מלא עיניו, (ד) א אפילו
בלילה, * או שהוא סומא (תשובת הרשב"א סי' קס"ח וב"י בשם הר"י)
שאינו רואה אותה, צריך להרחיק עד מקום שאינו יכול לראות ביום. ואם הוא ב מצדו, (ה)
דינו כמלאחריו. הגה: ש"ץ המתפלל וצואה בבהכ"נ, או בבית שמתפלל שם, אפילו
הוא לאחריו בכל הבית, צריך לשתוק * (ו) עד שיוציאנה, מאחר שמוציא רבים (ז) ידי חובתן
(ח) ואי אפשר שלא יהא מן הקהל * ג בתוך (ט) ד' אמות ד של הצואה (הגהות מרדכי החדשים
פרק תפלת השחר). ועיין לקמן סוף סי' צ' (ועיין לקמן סי' פ"ז בדין צואה בבית).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח
חיים סימן עט סעיף א
(א) צואת אדם – אפילו אין מגיע ממנה ריח
רע ועיין לקמן סימן פ"ב:
(ב) ד' אמות וכו' – דכתיב והיה מחניך קדוש
וקבלו חז"ל שמחנה של אדם הוא ד"א ואם יגיע ריח רע מהצואה בתוך ד' אמותיו
הרי אין כל מקום חנייתו בקדושה:
(ג) מלא עיניו – עיין בפמ"ג שכתב דלהרשב"א
דוקא דיבור אסור בתוך כמלא עיניו אבל להרהר בד"ת מותר אם הוא חוץ לד"א ממקום
שכלה הריח ולהרא"ש יש לעיין בזה דאפשר דאסור מה"ת או מדרבנן עי"ש:
(ד) אפילו בלילה – ע"כ אסור לאמר אפילו
בלילה ק"ש או שאר כל דבר שבקדושה לפני הבתים כי דרך להיות שם צואה וכ"ש בחצר:
(ה) דינו כמלאחריו – ומ"מ לכתחלה יזהר
לילך כדי שיהיה הצואה מלאחריה ואז סגי בד"א ואם א"א רק בטירחא יתירא סגי
גם לצדדין בד' אמות כמו מלאחריו וה"מ צדדין ממש אבל צדדין שלפניו [כגון רין שטאקין
סרוחים הנמשכים לאורך הרחוב וכה"ג] כתב המ"א דדינו כלפניו וא"ר כתב
דדינו כמן הצדדין וסגי בד"א וכתב הח"א דמה שרואה בלא הטיית ראשו לצדדין לכו"ע
דינו כלפניו עוד כתב דצריך ליזהר מאוד בשעת קידוש לבנה ברחובות שרין שטאקין סרוחין
נמשכין לאורך הרחוב מצדדין שאפילו הם ברחוק ד"א הרי נמשכין גם מלפניו ואסור כמלא
עיניו וכ"ש שצריך להרחיק ד"א ממקום שכלה הריח ומוטב שלא לקדש כלל. והנזהר
מלהזכיר דברי קדושה במקום שאינו נקי עליו הכתוב אומר ובדבר הזה תאריכו ימים:
(ו) עד שיוציאנה – ואם עי"ז שהה הש"ץ
כדי לגמור כולה ולא היה בתוך ד' אמותיו לא יחזור לראש:
(ז) ידי חובתן – ר"ל דהוי כאלו מתפלל
כל אחד עתה לעצמו ואף דאנן נוהגין שכל יחיד ויחיד מתפלל לעצמו מ"מ הלא צריך כל
יחיד ויחיד לענות אמן על ברכת הש"ץ ואסור להיות צואה לפניו. ואם הש"ץ עוסק
עתה בפסוקי דזמרה דאינו מוציא ידי חובה ואין שם עניית אמן מותר לו לאמר כדרכו אם הוא
חוץ לד' אמותיו ממקום שכלה הריח ואם הוא בתוך ד' אמותיו צריך לשתוק ואפילו אם שהה כדי
לגמור כולה אינו חוזר רק למקום שפסק וכן בברכת ק"ש אבל בק"ש ובתפלה בלחש
השוהה כדי לגמור כולה [מראש התפלה עד סופה] והיה הצואה בתוך ד' אמותיו חוזר לראש ומשערין
לפי הקורא:
(ח) ואי אפשר – ואם אירע ששום אדם אינו יושב
בתוך ד"א של הצואה מותר להתפלל ואע"פ שהצואה מפסקת ביניהם ובין הש"ץ
יכולין להחזיר פניהם כדי שלא יהא לפניהם דאסור כמלא עיניו מיהו בסימן נ"ה ס"ך
כתב י"א דלא יענה אמן כשיש צואה מפסקת ביניהם ועי"ש מה שכתבנו בזה:
(ט) ד' אמות וכו' – ר"ל ממקום שכלה
הריח. ואם תינוק השתין מים בבהכ"נ ג"כ ישתוק הש"ץ וימתין עד שיטילו
בהן מים או יכסוהו או ירחיקו כל הקהל מהן ד"א [ט"ז ופמ"ג ודה"ח]
ועיין מה שכתבנו בבה"ל דאם המי רגלים היו חוץ לד"א של הש"ץ אפשר דיש
לסמוך על סברת המקילים שאין צריך להודיעו. ומ"מ יראו הקהל להתרחק או לכסות או
להטיל מים דאל"ה לא יוכלו לענות אמן:
בית יוסף אורח חיים סימן פג
א (ב) משמע לי דהא דאסרינן לקרות ק"ש
כנגד בית הכסא דוקא בבית הכסא שאין לו מחיצות כמו בתי כסאות שבזמן חכמי התלמוד אבל
אם יש לו מחיצות כמו בתי כסאות דידן אע"פ שיש בו צואה קורא כנגדו בסמוך ואינו
חושש דכיון דמחיצה מפסקת הוי רשות בפני עצמו וראיה מדאקשינן עליה דרבא דמרחיק מצואה
שלפניו מלא עיניו מדאמר רב חסדא עומד אדם כנגד בית הכסא ומתפלל ואי בבית הכסא שיש לו
מחיצות מאי קושיא שאני התם שיש לו מחיצות אלא ודאי סתם בית הכסא דידהו הוא בלא מחיצות
וא"כ כי אמר רב חסדא עומד אדם כנגד בית הכסא הוי ליה צואה לפניו וקאמר דקורא כנגדה
ופליגא דרבא דאמר מרחיק מלוא עיניו ואפשר דאפילו במחיצות שאינן גבוהות עשרה כל שאין
קרקע הבית [הכסא] נראה לו שרי לקרות כנגדה דדמי לכפה כלי על הצואה או מי רגלים דשרי
לקרות בסמוך להם ואע"ג דאיכא למימר שאני בית הכסא דחמיר שאף על פי שאין בו צואה
אסור לקרות כנגדו מכל מקום כיון שיש בו מחיצות המעכבות מלראות קרקע הבית הכסא הדעת
נוטה להתיר לקרות כנגדו:
שולחן ערוך אורח חיים סימן פג
סעיף א
(א) אסור לקרות כנגד בית הכסא ישן, אפילו
(ב) פינו ממנו הצואה. * ויראה לי דהיינו (ג) כשאין לו מחיצות, * אבל אם א יש לו (ד)
מחיצות, אע"פ שיש בו צואה, קורא כנגדו בסמוך ואינו חושש * אם (ה) אין מגיע לו
ריח רע.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח
חיים סימן פג סעיף א
(א) אסור לקרות – ר"ל לפניו כמלא עיניו
ולאחריו ד"א ואם יש שם ריח רע צריך ד"א ממקום שכלה הריח:
(ב) פינו ממנו – ואיסורו מן התורה כיון שזה
המקום מכבר דרכו להיות בו צואה אין זה מחניך קדוש ע"כ אם נסתפק לו אם הוא בה"כ
ישן או חדש אזלינן לחומרא כדין כל ספק צואה לעיל בסימן ע"ו ס"ז:
(ג) כשאין לו מחיצות – כמו אחורי הגדר או
אחורי הבתים. ופשוט דאפילו אם לא הזמינו מתחלה לאותו המקום לבה"כ כיון שהדרך לפנות
שם נקרא בה"כ ישן וראיה מלעיל סימן מ"ב שכתבו שם הפוסקים דאם דרכו תמיד לצור
תפילין בהסודר אסור להשתמש בו תשמיש אחר כאלו אזמניה עי"ש:
(ד) מחיצות – נראה דאיירי במגיעות לארץ או
עכ"פ עד פחות מג' טפחים סמוך לארץ דאמרינן לבוד דאל"ה אסור לדעת רב האי גאון
המובא בב"י סימן פ"ז עי"ש:
(ה) אין מגיע – ואם מגיע ר"ר אסור עד
שירחיק ד"א ממקום שכלה הריח ובזה די אפילו לפניו לדעת המחבר. ודע דדעת המחבר להתיר
אפילו במחיצות שאין גבוהות יו"ד כדאיתא בב"י ובזה חולקים עליו כל האחרונים
ובגבוהות יו"ד יש מן האחרונים שסוברין כוותיה והרבה מן האחרונים שחולקין גם בזה
וטעמם דס"ל דכיון דהמחיצות מיוחדות לקבל צואה כמו צואה דיינינן להו וכגרף של רעי
לקמן בסימן פ"ז דאסור אפילו אין בו ריח רע וכן מדברי הגר"א בביאורו משמע
ג"כ שדעתו להחמיר בזה וכן בפמ"ג ובדה"ח ושאר הרבה אחרוני זמנינו כולם
מחמירין בזה וס"ל דצריך להרחיק מהמחיצות ד"א ולפניו כמלא עיניו אפילו פינו
ממנו הצואה ואין בו ריח רע ולכן צריך ליזהר שלא לקרות ולהתפלל ולדבר בד"ת בחצר
כנגד בית הכסא כמלא עיניו אע"פ שהוא סגור ואי אפשר לראות הצואה שבו ולכן נכון
ליזהר כשעושה סוכה בחצר שיעשה בענין שלא יהיה מכוון מחיצות בה"כ נגד פתח הסוכה
כשהיא פתוח דאז יהיה צריך ליזהר בזה בעת שהוא מדבר ד"ת ושאר דברי קדושה וכן אם
יש נגד חלון ביתו בית הכסא והחלון פתוח והוא עומד בביתו ופניו כלפי בית הכסא נכון ליזהר
מלדבר אז דברי תורה ומ"מ לעת הדחק יש לסמוך להקל אם אין מגיע לו ריח רע דאיכא
ס"ס [היינו הב"י והב"ח בסימן זה דמתירין במחיצות גבוהות עשרה והרא"ש
בסימן ע"ט ס"ב דמתיר אפילו בצואה כשהוא ברשות אחרת אף דרואה אותה] ובעוצם
עיניו לכו"ע מהני בכה"ג. עוד כתבו האחרונים דמה דאנו מחמירין במחיצות בה"כ
לדונם מבחוץ כצואה דוקא במחיצות שאינם נעשים אלא בשביל בית הכסא כגון שעשה בחצר חדר
מיוחד לזה אבל אם בנה במחיצה של בית שהסמיכה לאותה מחיצה אע"פ שאותה מחיצה הוא
מחיצה של בה"כ ממש אין על אותה מחיצה דין בה"כ לענין זה ומותר לקרות אפילו
בסמוך כיון שאין המחיצה מיוחדת לבה"כ לבד:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח
חיים סימן פג סעיף א
* ויראה לי דהיינו כשאין לו מחיצות – כמו
שהיה בזמן חכמי הגמרא שהיה בה"כ שלהם אחורי הגדר ע"פ השדה ולפ"ז נראה
שבעיירות הקטנות שאין לכל אחד בה"כ קבוע אחורי הבתים במקום שרגילין לפנות דין
בה"כ יש לו כמו אחורי הגדר. ומה שנוהגין איזה אנשים שבהגיע זמן סוכות מפנין המקום
שיהיה נקי ועושין שם סוכה הרי יש לו דין בה"כ ישן ומה יועיל הפינוי אפשר משום
הבנין שבונה שם אף דהוא רק על איזה ימים ואח"כ יוחזר להיות בה"כ כמקדם נעקר
שם בה"כ ממנו ומשמע בפנים מאירות ח"א סימן פ"ז דעקירת השם מהני לזה
[אך מה שכתב שם דבה"כ ישן שאין בו צואה הוא מדרבנן אישתמיטתיה דברי תר"י
והב"י ושארי פוסקים שבסימן זה דכולם כותבים דהוא מדאורייתא ואידך דברי תר"י
שבעמוד זה גופא שכותב דהוא מדרבנן פירשו המפרשים דקאי רק על בה"כ חדש כדי שלא
יסתרו דבריו אהדדי וכן משמע ברא"ש] אך אפילו אם נימא דזה מקרי עקירת השם צריך
מדינא עכ"פ מתחלה לבדוק בזה הכתלים של הבית ולנקותם דאל"ה יהיה אסור לו לברך
ולקדש שם דאולי הם מטונפות מכל השנה כי הלא הוא מקום הראוי לו להסתפק וכדלעיל בסימן
ע"ו ס"ז וח' ובעיני ראיתי בסוכות שנמצא מכשולות מענינים כאלו וכיוצא בהם
הרבה (שלוקחין איזה דלת או דף לסוכה והיא היתה מונחת מתחלה במקום מאוס) ושומר נפשו
ירחק מלעשות סוכה במקומות אלו אלא ירחיקנה מאחורי הבתים במקום שהוא נקי ואם יצטרך לעשות
עי"ז עירוב יטלטל ע"י עירוב:
* אבל כשיש לו מחיצות – נסתפק הפמ"ג
אם בעינן דוקא ארבעה מחיצות או אפילו ג' מחיצות וכו' עי"ש עוד:
* אם אין מגיע לו ריח רע – סתם המחבר בזה
כדעה הראשונה לעיל בסימן ע"ט סוף ס"ב [הגר"א] וכן פסקו שם האחרונים
להלכה והל"ח והמ"א כתבו דמחיצת בה"כ לכו"ע אין מועלת להפסיק לר"ר
ולכן סתמתי ג"כ במ"ב להחמיר דבעינן ד"א ממקום שכלה הריח דבלא"ה
סוברין שם הרבה אחרונים כן עי"ש ובסימן ע"ט בהקדמה אות ז':
רמב"ם הלכות קריאת שמע
פרק ג הלכה ג
בית הכסא החדש שהוכן ועדיין לא נשתמש בו
מותר לקרות קריאת שמע לנגדו אבל לא בתוכו, מרחץ החדש מותר לקרות בתוכו, היו שני בתים
זימן אחד מהם לבית הכסא ואמר על השני וזה, הרי השני ספק אם הזמינו לכך אם לא, לפיכך
אין קורין בו לכתחלה ואם קרא יצא, אמר גם זה הרי שניהם מזומנין ואין קוראין בהן, חצר
המרחץ והוא המקום שבני אדם עומדין בו לבושין מותר לקרות בו קריאת שמע. +/השגת הראב"ד/
בית הכסא חדש שהוכן ועדיין לא נשתמש בו מותר לקרות ק"ש כנגדו אבל לא בתוכו. כתב
הראב"ד ז"ל א"א הרב כתב והזמנה בבית הכסא לצלויי בגויה בעיא ולא אפשיטא
ולא כתב לחומרא כדכתב לענין צואה דבוקה בסנדלו ואיכא למימר בהא דלקולא דהא קיימ"ל
דהזמנה לאו מילתא היא ומשום גזירה או משום בזיון הוא דאיבעיא לן הילכך ספיקא לקולא
עכ"ל.+
רא"ש מסכת ברכות פרק ג
סימן נו
והזמנה לבית הכסא למיקם בגויה ולצלויי בעיא
ולא איפשיטא. ולא כ' כאן דעבדינן לחומרא כדכתב בבעיא דלעיל דדבוקה לו בסנדלו משום דהתם
ה"ל ספיקא דמילתא דאורייתא אבל הכא ה"ל תיקו דמילתא דרבנן. דלא אסרה תורה
אלא בבית הכסא ישן עצמו אבל בבית הכסא חדש שאין בו צואה אינו אסור אלא מדרבנן ומבעיא
ליה בהזמנה בעלמא אי חיישינן לבזיון או לא ולא איפשיטא ועבדינן לקולא מיהו נראה מדקאמר
רב חסדא לעיל מתפלל אדם כנגד בית הכסא דלית ביה צואה ומוקי לה בחדתי משמע דבתוכו אסור:
בית יוסף אורח חיים סימן פג
א (א), ב כשם שאסור לקרות כנגד צואה כך אסור
לקרות כנגד בית הכסא וכו'. בסוף פרק מי שמתו (כו.) אהא דתנן כמה ירחיק מהם ומן הצואה
ארבע אמות אמר רבא לא שנו אלא לאחריו אבל לפניו מרחיק כמלא עיניו איני והאמר רפרם בר
פפא אמר רב חסדא עומד אדם כנגד בית הכסא ומתפלל הכא במאי עסקינן בבית הכסא שאין בו
צואה כלומר שפינו אותה איני והאמר רבי יוסי בר חנינא בית הכסא שאמרו אף ע"פ שאין
בו צואה אלא הכא במאי עסקינן בחדתא והא מיבעיא ליה לרבינא הזמינו לבית הכסא מהו יש
זמון או אין זמון כי קא מיבעיא ליה לרבינא למיקם עליה לצלויי בגויה אבל כנגדו לא והרי"ף
לא הזכיר בעיא זו דרבינא ומשמע דסבירא ליה דנקטינן לקולא ומפני כך לא הזכירה דמהי תיתי
לן לומר דיש זמון וכתבו ה"ר יונה (יז: ד"ה ודוקא וד"ה הזמנה) והרא"ש
(סי' נז) דטעמיה משום דהוי ספיקא במילתא דרבנן דלא אסרה תורה אלא בבית הכסא ישן עצמו
אבל בבית הכסא חדש שאין בו צואה אינו אסור אלא מדרבנן ומיבעיא לן בהזמנה בעלמא אי חיישינן
לבזיון או לא ולא איפשיטא ולקולא והסכים ה"ר יונה (שם) לדעת הרי"ף דבחדש
אפילו בתוכו מותר אבל הרא"ש כתב מיהו נראה מדקאמר רב חסדא לעיל מתפלל אדם כנגד
בית הכסא דלית ביה צואה ומוקי לה בחדתא משמע דבתוכו אסור ומפני זה כתב רבינו דהרא"ש
סבר דנקטינן לחומרא: אבל רבינו ירוחם (נ"ג ח"ד כו.) כתב בשם הרא"ש דלקולא
נקטינן לפי שראה שנתן הרא"ש טעם לדברי הרי"ף עלה על דעתו דהכי סבירא ליה
ולא חשש למה שכתב אח"כ מיהו נראה מדקאמר רב חסדא לעיל מתפלל אדם וכו' ודברי רבינו
ירוחם תמוהים שהרי כתב קודם לכן דבית הכסא חדש בתוכו אסור וכן כתב הרא"ש ע"כ
והיאך כתב אח"כ בשם הרא"ש דלקולא נקטינן ודעת הרמב"ם להחמיר שכתב בפ"ג
מהלכות ק"ש (ה"ג) בית הכסא החדש שהוכן ועדיין לא נשתמש בו מותר לקרות ק"ש
כנגדו אבל לא בתוכו. ומאחר שהרמב"ם והרא"ש ז"ל מסכימים לדעת אחת הכי
נקטינן: כתב ה"ר יונה (שם) דוקא ישן אבל חדש לא כלומר אף על גב שאין בו עכשיו
צואה כיון שהיה אסור מתחלה אסור הוא מן התורה משום והיה מחניך קדוש וכל דבר שאסור מן
התורה הכי נמי אסור כנגד ארבע אמות שלו עכ"ל:
שולחן ערוך אורח חיים סימן פג
סעיף ב
* הזמינו לבה"כ =לבית הכסא= (ו) ועדיין
לא נשתמש בו, * מותר (ז) לקרות (ח) כנגדו אבל (ט) ב לא בתוכו.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן
פג סעיף ב
(ו) ועדיין לא וכו' – אבל אם נשתמש בו אפילו
רק פ"א תו יש עליו שם בה"כ ישן לכל דיניו כיון דהיה שם הזמנה ומעשה ואם לא
היה שם הזמנה ורק במקרה נפנה שם ואח"כ פינו ממנו הצואה וגם אין בו ריח רע נ"ל
דאין עליו שם בה"כ כלל ומותר אפילו בתוכו וכן מצאתי בספר יבשר טוב ועיין בבה"ל:
(ז) לקרות – ואפילו בתוך ד' אמותיו ויש מחמירין
בזה:
(ח) כנגדו – דקי"ל הזמנה לאו מילתא
היא [כדלעיל בסימן מ"ב ס"ג עי"ש] ומ"מ בתוכו אסור מדרבנן דה"ל
בזיון גדול לק"ש או לתפלה ואפילו בדיעבד אם קרא והתפלל בתוכו לא יצא [לבוש]:
(ט) לא בתוכו – דהיינו אם אותו המקום הוא
בלא מחיצות אין אסור רק אותו המקום שהזמין ואם מקום המושב שהזמין הוא מוקף במחיצות
אסור ע"י ההזמנה כל שטח ההיקף שבתוך המחיצות ועיין בסמוך ס"ק ז' אבל מבחוץ
מותר בסמוך לו. כתב הבה"ט דלהרהר בד"ת מותר בתוך בה"כ החדש כשעדיין
לא נשתמש בו וכ"כ הא"ר ופשוט דהבונים שבונים בה"כ אסורים לברך שם שום
ברכה מבפנים במקום המחיצות ואפילו בעוד שלא בנו המחיצות דכיון שהורשם להם המקום הרי
נתייחד זה המקום לבה"כ ואסור:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן
פג סעיף ב
* הזמינו לבה"כ וכו' – ואין חילוק בזה
בין הזמנה ע"י דיבור להזמנה ע"י מעשה [כ"כ הת"י בנדרים] ולכאורה
בעינן שיהא הזמנה לעולם אבל הזמנה לפי שעה לא מיקרי הזמנה בזה וראיה מלעיל סימן מ"ב
ס"ג אבל יש לדחות דהא בלא"ה הלא שם קי"ל דהזמנה אפילו לעולם ובלי מעשה
לאו מילתא היא כלל וכאן הלא עכ"פ אסור מדרבנן וע"כ משום דבזיון הוא לקרוא
ק"ש ולהתפלל במקום שנזכר עליו שם מאוס כזה וכמו שכתבו הפוסקים א"כ אפשר דה"ה
אפילו בהזמינו לפי שעה נמי הכי הוא וצ"ע. ומ"מ נ"מ מכל זה לענין מה
שכתבנו במ"ב דאם היה בו הזמנה ומעשה הוא בה"כ גמור לכל דיניו וממילא דאיסורו
מן התורה דבודאי אם לא הזמינו רק לפי שעה לא הוי איסורו מן התורה כנ"ל. ומש"כ
עוד דאם במקרה נפנה שם וכו' דבאמת מעשה בלי הזמנה גרוע מהזמנה בלי מעשה דבזה לכו"ע
בעלמא לאו מילתא היא וכדאיתא בברכות כ"ג ע"ב עי"ש וא"כ מנין לנו
להחמיר בזה בענינינו ועוד דא"כ טמיתינהו לכולהו שבילי דנהרדעא כ"כ בספר יבשר
טוב ודבריו נכונים ואף שמצאתי בשו"ע של הגר"ז שכתב דאם נשתמש בו רק פ"א
תו הוי בה"כ ישן ואיסורו מן התורה ע"כ כונתו בבה"כ שנבנה לשם זה או
אפילו אם אין לו מחיצות כלל והזמין זה המקום מתחלה לשם בה"כ אבל בלא"ה לא.
ועיקר דינו דהגר"ז שכתב דאסור מן התורה נראה דדייק מלשון הרמב"ם והשו"ע
שכתב שעדיין לא נשתמש בו משמע אבל אם נשתמש בו תו הו"ל בה"כ ישן לכל דיניו.
וא"ל ע"ז מקרא דכתיב ויד תהיה לך וגו' והיינו מקום מיוחד הרי דהיה שם הזמנה
ואפ"ה התירה התורה לאחר שיכסה הצואה לדבר שם ד"ת וכמו שכ' תר"י בפרק
מי שמתו בסופו ומה עדיף כיסוי מאם פינה הצואה לגמרי דאסור די"ל דשם לא היה חל
שם הזמנה כיון דהיה יודע בעת הזמנה שיהיה צריך תיכף לכסות א"נ כיון דהו"ל
לכל אחד ואחד יתד על אזונו לחפור תיכף ולכסות דומה זה למה דמבואר בסימן פ"ז סק"א
במ"א עי"ש וגם לא עדיף זה ממקום שהוזמן לקבורה והניח בו את המת בפירוש ע"ד
לפנותו דאיתא בטוי"ד סימן רס"ד דשרי והובא לעיל במ"א סימן מ"ב
עי"ש:
* מותר לקרות וכו' – ע' במ"ב סק"ז
שכתב דאפי' בתוך ד"א כן מוכח מהמ"א וכ"כ הגר"ז ומנחת שמואל ושארי
אחרונים:
שולחן ערוך אורח חיים סימן פג
סעיף ד
בית הכסא שהוא בחפירה ופיו ברחוק ד' אמות
מן הגומא, והוא עשוי במדרון בענין שהרעי מתגלגל ונופל מיד למרחוק וכן המי רגלים יורדין
מיד לגומא, (יא) ד כסתום דמי ומותר לקרות בו אם אין בו ריח רע וגם אין משתינין בו חוץ
לגומא. הגה: (יב) אבל אם משתינין בהם לפעמים, אסור להרהר בהם בדברי תורה, כ"ש
לקרות ק"ש (הגהות מיימוני).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח
חיים סימן פג סעיף ד
(יא) כסתום דמי – פי' דה"ל כאלו אין
המקום הזה בה"כ כלל ובין שיש לו מחיצות מלמעלה על הגומא או לא:
(יב) אבל אם משתינים – ר"ל ואפילו בשעה
שאין שם מי רגלים ואין בהם ריח רע לפי שיש שם בה"כ על מקום זה שמחוץ לגומא שמשתינים
שם. וכתב הט"ז דמ"מ למחיצות בה"כ הזה אין להם דין מחיצות בה"כ
להרחיק מהן מכנגדן וכנ"ל בסק"ה דהא במי רגלים אין איסור מן התורה אלא כנגד
הקילוח לבד ואחר שנפל על הארץ איסורו רק מדרבנן ואין מחיצות אלו נקראים בשביל זה מחיצות
בה"כ. ונראה דאותן המקומות שנוהגין לעשות מקום מיוחד להשתנה לכל וידוע שאותן המקומות
מסריחין מאוד גם על מחיצותיהן יש שם בה"כ לכל דיניו דומיא דעביט של מי רגלים שמבואר
[בסימן פ"ז] בהרבה פוסקים דאיסורו מן התורה ואע"ג דמי רגלים עצמן אינן אלא
מדרבנן מ"מ כיון שהוא מיוחד לזה הוא מסריח ביותר וחמיר טפי וה"נ דכוותיה
ועיין בסימן ע"ט בפמ"ג דדעתו דמי רגלים המסריח איסורו מן התורה:
שולחן ערוך אורח חיים סימן פג
סעיף ה
* ה בני אדם שיש להם ספסל נקוב ונפנין עליו,
מותר לקרות (יג) ק"ש כנגדו, כיון שאין הצואה על הנקב וגם * אין הגרף תחת הנקב,
ועוד שהנקב תמיד מכוסה בדף (* וכל מי שקורא במקום שאין קורין, (יד) חוזר וקורא) (מיימוני
פרק ג').
משנה ברורה סימן פג
(יג) ק"ש כנגדו – ס"ל דאין לו
דין בה"כ ישן דקי"ל דאסור לפניו במלא עיניו אפילו פינו ממנו הצואה אלא רק
דין בית שהזמינו לבה"כ המבואר בס"ב כיון שאין עליו צואה מעולם והגרף אין
עומד תחתיו כ"א בעת הצורך אבל הרבה אחרונים חולקין עליו וס"ל דיש לו דין
בה"כ ישן כיון שנפנין עליו וע"כ צריך ליזהר כשרוצה לקרות ק"ש ולהתפלל
או לדבר איזה דברי קדושה שיוציא הכסא מהבית או שיעמידהו מלאחריו ד"א או שיכסה
כל הכסא בבגד או בד"א ואפי' הוא נקי ואין בו ריח רע ואין הגרף עומד תחתיו ומכוסה
למעלה הנקב בדף. וכן יש ליזהר באותן בתים שיש בתוכם כסאות קטנים נקובים לצורך הילדים
שבבית שיהיו מכוסים בבגד בשעת ק"ש וד"ת אע"פ שאין בהם צואה או שיוציאם
מהחדר שמדבר שם דברי קדושה ובפרט כי הקטן רגיל ללכלך הכסא בעת שהוא נפנה ולכו"ע
יש עליו שם בה"כ אף בעת שהוא נקי. כתב בדה"ח לענין ספסל נקוב דאם הספסל מיוחד
לישיבה כמו כסא שמיחדין לישיבה ומכוסה בכר וכשצריך להדבר מסיר הכר שעליו ונפנין על
הכלי הנצבת שם שיש להתיר לקרות ולהתפלל בעת שהוא מכוסה בכר אף אם אין מכוסה בד"א
כלל דאין עליו שם בה"כ עי"ש טעמו. ועיין בבה"ל מה שכתבנו עוד בזה:
(יד) חוזר וקורא – עיין בבה"ל:
שולחן ערוך אורח חיים סימן פד
סעיף א
מרחץ חדש (א) שלא רחצו בו, (ב) מותר לקרות
בו; * א [א] ובישן, בבית החיצון שכל העומדין שם לבושים, מותר; ובאמצעי, שקצת העומדין
שם לבושים (ג) וקצת ערומים, יש שם שאילת שלום (ד) אבל לא ק"ש ותפלה. הגה: ומותר
(ה) להרהר שם בד"ת (ר"ן פ"ק דשבת ופרק כל הצלמים); * ובפנימי, שכולם
עומדים שם ערומים, (ו) אפילו ב שאלת שלום [ב] אסור. (ואסור (ז) לענות אמן בבית המרחץ)
(ר"ן פרק כירה).
משנה ברורה סימן פד
(א) שלא רחצו – פי' אפילו פעם אחד דאי רחצו
תו ה"ל כמרחץ ישן לכל דיניו מאחר דהיה בו הזמנה ומעשה:
(ב) מותר לקרות – ואע"ג דבבה"כ
קי"ל לעיל בסימן פ"ג ס"ב דאסור ע"י הזמנה בעלמא שאני בה"כ
דמאיס טפי:
(ג) וקצת ערומים – י"א דאפילו אם עכשיו
כולם לבושים או שאין שם אדם כלל מ"מ כיון דהבית מיוחד להיות בו ערומים ולבושים
קצת דין מרחץ עליו ויש מקילים בזה ולדבריהם בחדר שדר שם הבלן וב"א עומדים שם ג"כ
ערומים שרי לומר ד"ת וקידוש ותפלה באין שם אדם. וכ"ז לענין בית אמצעי אבל
בית הפנימי שכולם עומדים שם ערומים ורוחצין שם הוא מאוס טפי ולכו"ע דינו כבית
הכסא ואסור אפילו אין שם אדם ואפילו היתה דרכו של אותו המרחץ לרחוץ בו רק בימות החמה
ובימי החורף הוא סגור מ"מ גם אז כל דיני מרחץ עליו דלא נעקר עדיין שמו ממנו אך
אם עשו שינוי מעשה בגופו כגון שעקרו שם תנורו וכיוצא בו ועשוהו בית דירה מותר לו להניח
בפתחו מזוזה ולברך עליה ולקרות ולהתפלל שם וכן הדין לענין בה"כ:
(ד) אבל לא וכו' – וכן כל הברכות וד"ת
אסור שם. ומשמע מדברי הט"ז דבדיעבד אם בירך שם אינו חוזר ומברך וכן בק"ש
אין חוזר וקורא אף אם היה נמצא שם אז אדם ערום בבית האמצעי אך באופן שלא עמד נגדו בעת
הקריאה או כגון שהחזיר פניו וגופו ממנו דאל"ה חוזר וקורא מטעם שקרא נגד ערוה
[פמ"ג] ולענין בית הטבילה מסיק הט"ז דכל דינו כבית אמצעי של מרחץ ואין לברך
שם שום ברכה רק ברכת הטבילה שהיא הכרחית שם כדיעבד היא חשובה וכל זה אם המברך איננו
ערום וגם שלא יעמוד נגד ערומים בעת הברכה דאז אסור מטעם ערוה אם לא שהחזיר פניו וגופו
מהן וה"ה בכל זה באשה המברכת בבית הטבילה ובפמ"ג כתב דיותר טוב שתברך במים
[ועיין לעיל בסימן ע"ד ס"ק ט"ז שכ' דטוב שתעכרן ברגליה שלא יהא איבריה
נראין בהמים] והטעם דשם במקום המים יותר מסתבר דאינו נחשב כבית אמצעי של מרחץ ופשוט
דגם שם צריכה בעת הברכה להחזיר פניה וגופה מנשים הערומות העומדות שם בבית הטבילה כדמוכח
לעיל בסימן ע"ט ס"ב עי"ש. והנה לפי דעת הט"ז אף כשאין שם אדם ערום
אין לברך שם ברכה אחרת לדעת המחמירין לעיל בבית אמצעי אבל מהמ"א לעיל בסימן מ"ה
משמע להקל בזה דאין בה זוהמא וכן כתב בברכי יוסף. והנה במקוה ששופכין בה מים חמין יש
לומר דיש בה הבלא ומכל מקום אפשר לומר דאין בה זוהמא והבלא כל כך כמו במרחץ. והני מקואות
העומדים במרחץ גופייהו במרחץ ודאי אסור לברך שם ברכת הטבילה ואפילו במים צ"ע די"ל
הבלא דמרחץ נפיש ובמים נמי אסור [פמ"ג ועיין מה שכתב עוד בזה בסימן מ"ה בא"א]:
(ה) להרהר שם – ואפילו נגד אנשים ערומים
דהרהור נגד ערוה אין איסור:
(ו) אפילו ש"ש אסור – כי שלום הוא שמו
של הקב"ה שנאמר ויקרא לו ד' שלום וה"ה שאסור ליתן שלום לחבירו במבואות המטונפות
דכל דינו כבית הפנימי ואדם ששמו שלום יש אוסרין בבית המרחץ לקרותו בשמו אלא בלשון לע"ז
ויש מתירין כיון שאינו מתכוין על ענין השלום אלא להזכרת שמו של אותו אדם ובדברי סופרים
הלך אחר המיקל וכן נוהגין וירא שמים יש לו להחמיר יען כי הרבה מאחרונים אוסרין ויבלע
המ"ם ויאמר רק שלו בלא מ"ם או שלון בנו"ן וגם באגרת הרשות נכון שלא
לכתוב שלום עם וא"ו רק שלם שמצוי לזרוק באשפות:
(ז) לענות אמן – על אחד שאמר בחוץ או באיזה
בית שום ברכה ונראה דהיינו דוקא בבית הפנימי דהוא כבה"כ אבל בבית אמצעי שרי לענות
גם אם שאל לו אדם דבר הלכה בבית הפנימי אסור לומר לו אין משיבין במרחץ וה"ה כשנתן
לו אדם אחד שלום במרחץ אסור לומר אין משיבין במרחץ אבל רשאי לומר בכל זה מרחץ הוא דזה
לא הוי אפילו הרהור אבל בבית אמצעי מותר לומר לו אין משיבין במרחץ ויש מחמירין גם בבית
אמצעי בזה רק אם יש בו משום דרכי שלום מותר לומר בלשון זה. אין לשתות בבית המרחץ כי
הלא אסור לברך שם ובלי ברכה אין לשתות ומי שרוצה לשתות מסיק בפמ"ג שיברך בבית
החצון או בחדר הבלן בשעה שאין שם בני אדם ערומים [או שיכנס בבית הטבילה במים עד למעלה
מערותו] וגם יכסה ראשו ויברך וישתה שם מעט ע"מ לשתות במרחץ והוא שיהיה שם החדרים
בבית אחד תוך בית המרחץ הא לברך חוץ למרחץ כלל אסור ופשיטא דלברך ולא לשתות כלל רק
במרחץ בודאי אסור להפסיק בין ברכה לשתיה ועיין לעיל בסוף סי' ס"ב במ"ב וביאור
הלכה. מזוזה במרחץ בבית הפנימי ובאמצעי פטור וה"ה מרחץ שיש לפניה חצר ובחצר עומדים
שם מקצתן ערומים פטור ג"כ ודירת הבלן חייבת במזוזה דהוא חדר גמור אך מפני שמצוי
שם בני אדם ערומים צריך לכסות המזוזה. מלץ הויז שעושין ממנו לפעמים מרחץ פ"א או
ב' בשנה או לייטער הויז חייב במזוזה ויש אומרים דיש לכסות המזוזה. וכן מותר להתפלל
בתוכו. בית שעומדין בו אמבטאות לרחיצה משמע מהאחרונים דדינו כבית הפנימי דנפיש שם הבלא
וזוהמא:
שולחן ערוך אורח חיים סימן מה
סעיף ב
ב בבית המרחץ, (ד) בית החיצון שכל העומדים
בו הם לבושים, יכולין להניח שם תפילין לכתחלה. ובבית האמצעי, שמקצת בני אדם עומדים
שם לבושים (ה) ומקצתן ערומים, אינו יכול להניחם לכתחלה, ואם היו בראשו אינו צריך לחלצן.
(ו) ובבית הפנימי שכל העומדים שם ערומים, אפילו היו בראשו, צריך לחלצן.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח
חיים סימן מה סעיף ב
(ד) בית החיצון – שדרכם היה לאחר שלבשו החלוק
בבית האמצעי לילך לבית החיצון ולגמור הלבישה:
(ה) ומקצתן ערומים – י"א דאם עתה אין
שם אדם ערום מותר להניח בו תפילין ולברך ויש אוסרין כיון דהמקום מיוחד לזה דין מרחץ
עליו במקצתו. ובית הטבילה משמע בט"ז סי' פ"ד דדין בית אמצעי יש לו לכל דבר
ורק ברכת הטבילה מותר לברך בה עי"ש טעמו. ומהמ"א בסימן זה משמע דבאין בה
אדם ערום מותר להניח בה תפילין ולברך דדוקא במרחץ החמירו אע"פ שאין שם אדם משום
שזוהמתו רבה מהבל החמין שמשתמשין בה משא"כ במקוה [ואם שופכין בה ג"כ חמין
יש לעיין] אבל אם יש שם אדם ערום אסור לכנס בה בתפילין וכתבי הקודש דאסור לעמוד לפני
השם ערום ועיין לקמן בסימן פ"ד במ"ב בענין זה:
(ו) ובבית הפנימי – בזה לכו"ע אפילו
אין שם אדם ערום דנפישא זוהמיה וכבית הכסא דמיא:
שולחן ערוך אורח חיים סימן פה
סעיף ב
(ד) א אפי' להרהר (ה) בד"ת, (ו) [א]
אסור (ז) בבית הכסא (ח) ובבית המרחץ ובמקום הטנופת, והוא המקום שיש בו צואה ומי רגלים.
הגה: ואפי' הלכות המרחץ אסור ללמוד במרחץ (ר"ן פ' כירה וב"י בשם א"ח).
דברים של חול, מותר לאמרם שם (ט) ב בלשון הקדש. וכן הכנויים, כגון רחום, (י) נאמן וכיוצא
בהם, (יא) מותר לאמרם שם; אבל השמות (יב) ג שאינם נמחקין, אסור להזכירם שם. * ואם נזדמן
לו שם (יג) ד להפריש מדבר האסור, מפריש, ואפילו בלשון הקודש (יד) ה ובענייני קודש.
הגה: (טו) ובמקום שמותר להרהר בד"ת, מותר (טז) לפסוק דין ובלבד שלא יאמר טעמו
של דבר (ר"ן פ"ק דשבת ובפרק כל הצלמים).
משנה ברורה סימן פה
(ד) אפילו להרהר – ואפילו בזמן שאין שם אדם:
(ה) בד"ת – וכן אסור לעיין בבה"כ
במשקלי השמות והפעלים של לשון הקודש שאין דרך להגיע לידיעה רק ע"פ הכתובים ויבוא
להרהר במקרא ופשוט דמותר אדם להתבונן בבה"כ בגודל שפלותו ושבסופו יחזור כולו להיות
עפר רימה ותולעה ואין נאה לו הגאוה:
(ו) אסור – ויחשוב שם חשבונות ביתו והוצאותיו
כדי שלא יבא לידי הרהור ובשבת יחשוב בבנינים וציורים נאים:
(ז) בבה"כ – ואפילו בתוך הד"א
של הבה"כ ממקום שכלה הריח ג"כ אסור להרהר ועיין לעיל בסימן ע"ט במ"ב
סק"ג. כתב בספר תוספות ירושלים בשם הירושלמי דבבורסקי אסור להתפלל וכן להזכיר
כל דבר שבקדושה והוא שהותחל העיבוד שיש ריח רע אבל אם עדיין לא התחיל מותר ופשוט דבזמן
שאסור הוא אפילו להאומן עצמו שמורגל בהריח רע ואינו מרגיש כל שבני אדם מצטערים מזה
הר"ר וכדלעיל בסימן ע"ט ס"א:
(ח) ובבית המרחץ – כי נפיש זוהמא בתוכו ומאוס
והו"ל הצואה ובה"כ וטעם איסור ההרהור בכל אלו המקומות משום דבעינן והיה מחניך
קדוש וליכא [שבת קנ"א] כתב ב"י מי שתלמודו שגור בפיו והרהר בבה"כ ובבית
המרחץ לאונסו מותר יש אומרים דכיון דאנוס הוא בהרהורו יכול אפילו לבטא בשפתיו וכן משמע
מזבחים ק"ב ע"ב אבל בספר ברכי יוסף מסיק דהדבור אסור בכל גווני והראיה מהגמרא
יש לדחות כמש"כ שם הרב ברכת הזבח וצאן קדשים עי"ש ומה שכתב דאם הרהר לאונסו
מותר היינו ר"ל דאם הרהר לא עבד איסורא מאחר שהיה לאונסו ברם לכתחילה חובת גברא
לדחות ההרהור וכ"ש דהדבור אסור וכ"כ בספר ישועות יעקב דהדבור אסור:
(ט) בלשון הקודש – ומדת חסידות הוא להחמיר:
(י) נאמן – הראב"ד אוסר ברחום וכתב
הב"ח ויש להחמיר וכ"פ הפר"ח מיהו בלע"ז לכו"ע שרי הואיל וזה
אינו מיוחד דוקא להקב"ה משא"כ שאר ד"ת וכ"ש השמות שאינם נמחקין
אסור לאמור שם אפילו בלשון לע"ז כגון גא"ט בלשון אשכנז או בוגא בלשון פולין
ורוסיא וכה"ג שאף ששם זה אין בו קדושה באותיות כתיבתו ומותר למוחקו מ"מ יש
בו משום בזיון בהזכרתו במקום טינופת כמו בהזכרת השלום שמותר ג"כ למוחקו ואעפ"כ
כיון שהקב"ה נקרא בו אע"פ שאינו מיוחד לו אסור להזכירו כשמתכוין על ענין
השלום וכמש"כ סי' פ"ד וכ"ש בזה שלכמה דברים דינם כשמות שבלשה"ק
כגון לענין שבועה ולענין הזכרת ש"ש לבטלה ולענין קללת חבירו בשם:
(יא) מותר לאמרם – דגם בני אדם מכונים בהם
לפעמים כמו שנאמר חנון ורחום וצדיק ודוקא באומר כך אבל באומר הרחום ירחם עליך י"ל
דאסור כמו שאלת שלום [פמ"ג]:
(יב) שאינם נמחקים – ל"ד דהא איכא שלום
דאסור להזכיר שם וכנ"ל בסי' פ"ד:
(יג) להפריש מדבר איסור – וה"ה אם נכנס
בלבו הרהור עבירה מותר להרהר שם בד"ת מפני שזהו כמו להפרישו מאיסור שהתורה מצלת
מהרהורים רעים:
(יד) ובעניני קודש – דהיינו לומר לו אפילו
בלשון הוראה שאסור לעשות כן וא"צ לדקדק ולומר אל תעשה כך בלי לשון הוראה ויש מחמירין
וסוברין דאסור לומר בלשון הנראה דזה הוא תורה כגון אם רואה בע"פ שמגלחין אחר חצות
יאמר אין מגלחין דלשון זה אינו לשון הוראה אע"ג דממילא נשמע דאסור אבל לא יאמר
אסור לגלח ונ"ל דאם אין דבריו נשמעין בקיצור יוכל להעריך לפניהם גודל האיסור בכל
חלקיו כדי להפרישן. כתב המ"א בשם הר"ן אפילו בלא אפרושי מאיסורא שרי לומר
לחבירו עשה לי כך וכך אפילו אם ממילא הוי הוראה שבזה מורה לו שהוא מותר לעשות כן כיון
שאינו אומרם בלשון הוראה:
(טו) ובמקום שמותר – כגון בבית אמצעי של
מרחץ וכנ"ל או כגון שהוא בעצמו אינו נקי לגמרי כגון שנגע בידיו במקומות המכוסים
דאם ידיו או שאר מקומות מגופו מטונפות ממש אפילו ההרהור אסור [פמ"ג]:
(טז) לפסוק דין – דהוי כמו הרהור שמחשב הטעם
בלבו ועיין לעיל סימן מ"ז ס"ד במ"ב ובה"ל:
ביאור הלכה סימן עט
אעתיק בכאן הקדמה לסימן זה ועיקרה הוא מלשון
הפמ"ג בסימן זה ובשאר מקומות ולפעמים בשינוי לשון קצת כדי שיבואר היטב. אך באיזה
מקומות ביררתי הדבר שיהיה מוסכמת לדינא גם לפי שארי פוסקים אחרונים – וזה לשונו בטרם
שנבוא לבאר פה בסימן זה ובשאר מקומות העירים מענינים אלו אקדים כאן הקדמה הכוללת הנצרך
מאד לידע אותה והוא. דע דהדין צואה נחלק לעשרה דינים: (א) צואה מלאחריו ומצדדים: (ב)
לפניו: (ג) במקום גבוה יו"ד או נמוך יו"ד: (ד) צואה בחדר אחר ופתח פתוח:
(ה) צואה בעששית: (ו) צואה במים: (ז) ריח רע שיש לו עיקר: (ח) צואה במקומה: (ט) דין
מי רגלים ועביט וגרף של רעי: (י) אשפה וצואת בהמה.
א. צואה מאחריו או מן הצדדים תוך ד"א
אסור מן התורה לקרות ק"ש ולהתפלל ולדבר ד"ת [או לברך שום ברכה הרמב"ן
בליקוטיו] משום שנאמר והיה מחניך קדוש וכל תוך ד"א חניה של אדם הוא ואם קרא במקום
שראוי להסתפק ואח"כ מצא חוזר וקורא כמו שנתבאר בסוף סימן ע"ו עי"ש.
ב. צואה מלפניו מרחיק מלא עיניו ופליגי בזה
הרא"ש והרשב"א הרשב"א סובר דלאו דולא יראה לך ערות דבר קאי נמי אצואה
ולפ"ז יש חומרא דאפי' בחדר אחד כל שרואה אותה אסור מן התורה כמו בערוה וקולא אליבא
דהרשב"א דחוץ לד"א אף שהוא בתוך כמלוא עיניו הרהור מותר כמו בערוה. והרא"ש
ס"ל דלאו דולא יראה קאי רק אערוה ולא אצואה ובצואה ליכא רק איסור משום מחניך קדוש
א"כ קולא להרא"ש דבחדר אחר אע"פ שרואה אותה מותר מטעם דגלי קרא דברשות
אחרת לאו מחניך הוא ומה דאסור בחדר אחר לפניו כמלא עיניו הוא או מטעם איסור דרבנן או
גם מה"ת דכל שרואה אותה לפניו כמלא עיניו בכלל חניה הוא ואסור ולפ"ז איכא
חומרא להרא"ש דכמלא עיניו אסור אף בהרהור מדרבנן או מדאורייתא כמלוא עיניו מקום
חנייה הוא ולפי מה שכתוב בפר"ח הובא במ"ז שם לא יהיה בזה חומרא להרא"ש.
והנה המשבצות זהב כתב שם עוד נ"מ בין הרא"ש להרשב"א וחזר ממנה בסימן
פ"א אות ד' בא"א ולכך לא העתקתי.
ג. צואה במקום גבוה יו"ד או נמוך יו"ד
דהוי רשות אחרת להרא"ש אפילו רואה שרי דלאו דלא יראה לא קאי עלה ולהרשב"א
אסור כנ"ל ולכו"ע מהני בזה עצימת עינים כיון שהוא ברשות אחר כ"כ המ"ז
וסתם פה כהמ"א סק"ח ושם חזר מזה ומשמע דדעתו להחמיר. ובמקום הדחק יש להקל
[דה"ח] ואם צריך שיהיה רוחב ד' יתבאר בפנים אי"ה.
ד. צואה בחדר אחר ופתח פתוח או צואה לפני
הפתח אע"פ שרואה אותה להרא"ש שרי ואף בדליכא דלת דלאו דלא יראה לא קאי בכה"ג
ולא גרע ממה שכתבנו באות ג' ולהרשב"א אסור ואפשר דביש דלת גם להרשב"א מותר
מטעם דפתח פתוח כנעול דמי ע"ש. אך מדברי השו"ע לא משמע הכי כמו שכתב המ"ז
בעצמו וכן כל האחרונים סתמו בזה ולא חילקו.
ה. צואה בעששית מותר דבכסוי תליא רחמנא.
ומשמע מפרש"י והרמב"ם דאפי' אם אין הצואה מכוסה כלל רק מחיצת זכוכית מפסקת
ביניהם זו היא הכסוי ולאו דוקא שיכסה הצואה מכל צדדיו ואפי' להב"ח הביאו הט"ז
סק"ג דמקום גבוה בעינן י"ט על רוחב ד' טפחים על ד' טפחים במחיצה לא בעינן
זה וכל שיש הפסק בינו לצואה שרי וזהו הכסוי [ודבריו פשוטים מאד וצ"ע על הא"ר
בסימן פ"ז שכתב שם לענין מטה גבוה עשרה שמפסקת בינו לצואה דבעינן שיהא מחיצותיה
מגיעות לארץ מכל הצדדים דלפי דברי הפמ"ג הנ"ל פשוט הוא דלא בעינן רק בצד
המפסיק בינו לצואה וצ"ע] והנה שיעור רוחב המחיצה לא זכר הפמ"ג מאומה ועיין
סי' פ"ז במ"א סק"ד דאם המחיצה בבית בעינן שתהא חוצצת מכותל לכותל ע"ש
ואם בשדה לא זכר שיעורה ועיין בנ"א כלל ג' שהאריך בזה ודעתו דכל שהיא רוחב ד"ט
חשיבא מחיצה להתיר כנגדה אבל לא כנגד האויר ע"ש. עוד כתב הפמ"ג אם צואה בחוץ
ורואה תוך החלון זכוכית שרי לכו"ע שהרי מחיצת זכוכית מפסקת ביניהם ואפילו הרשב"א
בסעיף ב' דאוסר ברשות אחרת כשרואה אותה מ"מ כשיש מחיצת זכוכית שרי.
ו. השישי. צואה במים לאו כסוי הוי אע"ג
דלגבי ערוה הוי כסוי כבסימן ע"ד סק"ח במ"א בצואה לא כבסימן ע"ו
מ"א סק"ט דכתיב וכסית והאי לאו כסוי מיקרי משא"כ לגבי גלוי ערוה.
ז. השביעי. ריח רע שיש לו עיקר הוי כצואה
מן התורה ע"כ צריך להתרחק מלאחריו ד"א ממקום שכלה הריח ואם קרא חוזר וקורא
אך לענין זה קיל מצואה דאם הוא בחדר אחר אף דלא מהני הפסק לר"ר מ"מ הרחקה
ד"א ממקום שכלה הריח א"צ רק כל שאין מגיע לו הר"ר מותר ואף אם הוא בחדר
שהוא שם הגיע הר"ר מ"מ כיון שלו לא הגיע מותר ואם מגיע לו הר"ר אסור
בזה רק מדרבנן דהוא חשוב רק כר"ר שאין לו עיקר דאיסורו רק מדרבנן וכדלקמן [פסק
כא"ר ופרישה ולא כלבוש וכן העתיק הדה"ח להלכה אמנם מדברי הגר"א בביאורו
על ס"ב ד"ה להרא"ש וכו' משמע דסובר כלבוש דאף בהפסק רשות בעינן ד"א
ממקום שכלה הריח וכן העתיק הח"א כלל ג' דין כ"ב אח"כ מצאתי בפמ"ג
גופא בא"א אות י"א וט"ו וט"ז שמצדד לומר דמכוסה והפסקת רשות אעפ"כ
בעינן ד"א ממקום שכלה הריח ולבסוף נשאר בצ"ע. וגם לענין מכוסה סותר הפמ"ג
א"ע ומשמע שחזר בו דבסימן ע"ו אות א' בא"א משמע דסותם כהרשב"א
ובסוף סימן זה במ"ז חזר בו ונשאר בצ"ע וכן בביאור הגר"א הנ"ל משמע
דזה חשיב ר"ר שיש לו עיקר [אך לא אבין מש"כ וכמש"כ הרשב"א הלא
הרשב"א כתב דמכוסה מיקרי ר"ר שאין לו עיקר] וכן בח"א דין הנ"ל
ובדה"ח דין כ"ט משמע ג"כ שפוסק כהרוקח דמכוסה מיקרי ר"ר שיש לו
עיקר וכן בספר האשכול ג"כ דעתו כן].
ח. השמיני. צואה עוברת ואין עומד במקומו
ג"כ הוא ד"ת כן משמע בגמ' ופסק השו"ע בע"ו ס"ג דלפניו כמלא
עיניו ולאחריו ד"א. ומהרמב"ם משמע והב"ח פסק כן דאף מלפניו די בד"א.
ט. התשיעי. מי רגלים מן התורה אסור רק נגד
העמוד הא שותת וכ"ש מארעא מדרבנן מ"מ צריך להרחיק ממי רגלים כמלא עיניו לפניו
ולאחריו ד"א וכ"ז כשאין מסריחין הא כשמסריחין מד"ת אסור.
י. העשירי. אשפה שריחה רע ונבילה שמסרחת
וכל דבר כיוצא בזה דינו כצואה ומן התורה אסור [אף דבפמ"ג לא נזכר רק סתם אשפה
ונבילה וכל דבר המסריח מ"מ ידוע להמעיין היטב בהלכה זו דסתם אשפה אינו בכלל זה
רק כשידוע שר"ר דרל"ה איסורה רק משום דסתמא יש בה צואה ומ"ר אבל כשידוע
שאין בה א"צ להרחיק וכן בכל דבר המסריח אינה רק כשהוא כיוצא באלו שר"ר שלהן
חזק ואין דרכן ליפסק מהרה וכפי הסכמת המ"א בס"ק י"ג הלא"ה אין
צריך להרחיק רק עד שיכלה הריח כנלענ"ד] וה"ה עביט של מי רגלים וגרף של רעי
נמי מן התורה אסור. ולענין צואת בהמה וחיה יבואר בסוף הסימן. וריח רע שאין לו עיקר
אסור רק מדרבנן. כן מבואר בלקוטי הרמב"ן וביאורו ודיניו עיין בסוף הסימן. ומכוסה
וריחו נודף עיין לעיל באות ז':
