רי"ף ברכות דף מ.
גמ' ברכות דף נא:
אורך השיעור הקולי ברי"ף ותר"י הוא 33:45 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים
הוא 33:40 דקות .
1)מברכים על האור; ואין מברכים במוצאי
יוה"כ על האור שהוציאו עתה מן האבנים.. 1
2)מי שאכל במקום אחד, צריך לברך קודם
שיעקור ממקומו 6
3)וי"א שכל שבעת המינים טעונים
ברכה לאחריהם במקומם 8
4)עד אימתי יכול לברך, עד שיתעכל
המזון שבמעיו 8
5)אין יוצא ידי חובתו בשמיעת הברכה,
אפי' יענה אמן, אא"כ ששמעו מתחלתה ועד סופה. 10
6)והא דאין עונין אמן אחר תינוק, דוקא
בשעה שלומד הברכות לפני רבו 14
בית יוסף אורח חיים
סימן תרכד
ד אבל מברכין על האור שדבר חידוש הוא וכו'. בפרק מקום שנהגו (פסחים נד.):
ומ"ש וחמור יום הכפורים
משבת שאין מברכין על האור היוצא מן העצים ומן האבנים. גם זה שם ופירש רש"י אור
היוצא מן העצים דנברא עכשיו אין מברכין עליו במוצאי יום הכפורים אלא במוצאי שבת שאף
הוא תחלת בריית אור: וז"ל הכל בו (סי' ע לו ע"ג) וכשמברכין על האור אין מברכין
אלא על אור ששבת ממלאכה כגון עששית שהיתה דולקת והולכת כל היום אבל לא על האור היוצא
מן העצים ומן האבנים לפי שטעם ברכת האור ביום הכפורים לפי שפסקה הנאתו בו ביום ועכשיו
הותר לו ועל כן צריך אור ששבת והיוצא מן העצים ומן האבנים לא שייך שבת אבל מוצאי שבת
של כל השנה אין מקפידין לאור ששבת שטעם ברכת האור במוצאי שבת לפי שתחלת ברייתו במוצאי
שבת כמו שמצינו בהגדה בירושלמי (ברכות פ"ח ה"ה) במוצאי שבת זימן הקדוש ברוך
הוא לאדם הראשון שני רעפים והקישן זה בזה ויצא מהן האור ובירך בורא מאורי האש ולפיכך
מברכין במוצאי שבת על כל אור שבעולם ואפילו על היוצא מן העצים ומן האבנים לפי שזהו
כעין ברייתו אבל ביום הכפורים שאין לו טעם זה אין מברכין אלא על אור ששבת ויש אומרים
דאפילו במוצאי יום הכפורים מברכין על האור היוצא מן העצים ומן האבנים מעמוד ראשון ואילך
עכ"ל:
ה ומ"ש ומיהו אפילו הודלק ביום הכפורים אם הודלק בהיתר כגון לחולה
יכולין לברך עליו. שם מותבינן אהא דאמר רבי יוחנן מברכין על האור בין במוצאי שבת בין
במוצאי יום הכפורים מדתניא אין מברכין על האור אלא במוצאי שבת הואיל ותחלת ברייתו הוא
ומשני לא קשיא כאן באור ששבת כאן באור היוצא מן העצים ומן האבנים ופירש רש"י באור
ששבת שהיה בשבת שדלק היום ומכל מקום ממלאכת עבירה שבת שדלק בהיתר כגון של חיה ושל חולה
או נר הדולק מערב יום הכפורים מברכין אף במוצאי יום הכפורים דההיא ברכה משום דדבר חידוש
הוא לו שלא נהנה מן האור היום: וז"ל הרב המגיד בפרק כ"ט מהלכות שבת (הכ"ז)
בשם הרמב"ן (חי' ברכות סוף פרק ח) ישראל שהדליק מגוי אין מברכין עליו ביום הכפורים
אף על פי שבמוצאי שבת מברכין עליו דאין מברכין ביום הכפורים אלא על אור ששבת ממש או
על אור שהודלק ממנו וכן נהגו במקומותינו להדליק [במוצאי יוה"כ] מעששיות של בית
הכנסת ונראה שזו היא כוונת רבינו [שהזכיר אור] ששבת ביום הכפורים בדוקא ואמר שאין מברכין
אלא עליו עכ"ל: כתב המרדכי (סי' תשכז) אם חל בשבת אומר פסוקים ויתן לך ושמעתי
אומר אותו פיוט המבדיל בין קודש לחול חטאותינו ימחול ותקן לאמרו בבית הכנסת בקול רם
במוצאי יום הכפורים:
ואוכלין ושותין בשמחה דכתיב
לך אכול בשמחה לחמך וכו'. נראה דזהו המדרש שכתבתי בסמוך (לעיל ד"ה ומ"ש שתקיעה)
שבמוצאי יום הכפורים בת קול יוצאת ואומרת לך אכול בשמחה לחמך:
וחסידים ואנשי מעשה באשכנז רגילים
לעשות שני ימים יום הכפורים. כתבו הגהות מיימון בתחלת הלכות שביתת עשור (ד"ה תרי
יומי) וז"ל גרסינן שילהי פרק קמא דראש השנה (כא.) רבא היה רגיל דהוה יתיב בתעניתא
תרי יומא זימנא חדא אשתכח כוותיה מכאן היה נוהג ר"י הלוי ותלמידיו ושאר גדולים
לעשות שני ימים יום הכפורים וכשחל יום הכפורים יום חמישי ועתה יום שני שלהם הוא בערב
שבת אסור להם להכין צרכי שבת בערב שבת שהוא יום הכפורים שלהם אך יאכלו בשבת עם האחרים
שלא הרבו בשבילן כן הורה הר"מ: וז"ל תשובת הר"מ (מרוטנבורג ד"פ
סי' עו) כשחל יום שני שלהם בערב שבת אסור להקנות קמחם לאחרים כדי שאותם אחרים יעשו
להם כדשרינן (ביצה יז.) ביום טוב שחל להיות בערב שבת למי שלא עירב עירובי תבשילין שאם
התירו בכך מיום טוב לשבת דמדאורייתא צרכי שבת נעשין ביום טוב אלא מדרבנן הוא דאסרו
מהני טעמי דבריש פרק ב' דביצה (טו:) לא נתיר מיום הכפורים לשבת דמדאורייתא אסור ובכרת
הילכך לא שרי על ידי הערמה מיהו הוא מותר לאכול מה שבישלו אחרים לצורך עצמם אבל היכא
דמתכוין המבשל להרבות בשבילו אסור (עי' שבת קכב.) מיהו היכא דלא נתכוין להרבות בשבילו
אמנם במכירו צריך עיון אם מותר לאכול מבישולו או לא וחיישינן שמא ירגילנו ביום הכפורים
אחר בערב שבת מיהו נראה דלא אסרינן במכירו אלא בגוי דלא קפיד על לפני עור אבל בישראל
המבשל ליכא למיחש שמא ירבה בשבילו ויאכילנו דאלפני עור (ויקרא יט יד) לא עבר עכ"ל:
וכתבו עוד ההגהות (שם) מה שלא נהגו כל ישראל לעשות שני ימים יום הכפורים כשאר יום טוב
זהו מפני (הסבה) [הסכנה] כדאמרינן בירושלמי במסכת חלה פרק קמא (סוף ה"א) תמן חשין
דצומא רבא תרין יומין אמר רב חסדא אתם מכניסין עצמכם בספק סכנה אבוה דשמואל הוה חש
על גרמיה וצם תרי יומין ואיפסיק ליה חד מעי ומית אכן נראה דאין להן ראיה כלל לא מדרבא
ולא מהירושלמי כי בימים ההם היו בני ארץ ישראל מקדשין על פי הראייה והיו בני בבל מסופקין
מתי קידשו בית דין את החדש ומחמת אותו ספק היו עושין שני ימים בכל יום טוב אבל אנן
דבקיאינן בקיבועא דירחא ואין אנו עושין שני ימים טובים אפילו בשאר יום טוב של גליות
מספק אלא מנהג אבותינו בידינו וביום הכפורים שלא היה מנהג אבותינו מעולם לעשות שני
ימים ומעתה דבקיאין בקיבועא דירחא אין להם על מה לסמוך מיהו יש לומר דטעמייהו משום
דסברי דיום טוב שני של ראש השנה הוא עיקר וממנו מנינן ליום הכפורים ולסוכות וטעמו כדפירש
בפרק כ"ט מהלכות שבת (בהגה"מ הכ"ג אות ז) בענין זמן בליל שני של ראש
השנה עכ"ל וסמ"ק (סי' רכא עמ' רכו) כתב יש מתענין שני ימים אבל חומרא יתירא
היא אחר שאין מקדשין בשום מקום על פי הראיה אין לחוש ע"כ:
ואדוני אבי ז"ל היה מוחה
בידם. נראה שטעמו משום לא תתגודדו (דברים יד א) לא תעשו אגודות אגודות ואף על גב דבפרק
קמא דיבמות (יד.) אמרינן דהיינו בית דין אחד שלא יהיה פלג מורין כבית שמאי ופלג כבית
הלל אבל שני בתי דינין בעיר אחת לית לן בה הכא כבית דין אחד דמי אי נמי היה מוחה בידם
משום דמיחזי כיוהרא ואתו לידי מחלוקת וכדעת הרא"ש מצאתי בשם ספר אגודה (יומא סוף
פרק יוה"כ) וז"ל העושין שני ימים יום הכפורים לא יתפללו יום שני כי אם עם
שאר הקהל ואפילו הם עשרה ומצאתי בתשובה אשכנזית (שו"ת מהרי"ל סי' קפד) שני
ימים יום הכפורים אין משנין כלל התפלות ואפילו היו עשרה אך פיוטים וסליחות יאמרו כרצונם:
ויש אומרים מי שעשה פעם אחת
שני ימים שוב אינו יכול לחזור בו לעולם וכו'. כך כתב סמ"ק (הגהות סמ"ק לר"פ
סימן רכא אות ד) בשם הר"ם (תשב"ץ קטן סי' קלז):
ואדוני אבי ז"ל היה מתיר
לישאל עליו. טעמו משום דמדינא א"צ להתענות אלא יום אחד לבד וכמו שכתבתי בשם סמ"ק
והגהות ואם כן הוי כמו נדר ונשאל עליו וכמו שכתב המרדכי בפרק מקום שנהגו (פסחים סי'
תרב) בשם ר"מ מי שרגיל להתענות תעניות שבין ראש השנה ליום הכפורים ושלפני ראש
השנה צריך שלשה שיתירו לו וכגון שבשעה שהתחיל לנהוג היתה דעתו לנהוג כן לעולם ואפילו
בפעם אחת אם נהג צריך היתר עד כאן:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תרכד סעיף ד
(ו) מברכים על האור; ב ואין מברכים
(ז) במוצאי יוה"כ על האור שהוציאו (ח) עתה מן האבנים; * ויש אומרים שמברכים עליו
(ט) ג מעמוד ראשון ואילך.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תרכד סעיף ד
(ו) מברכים על האור – לפי שפסקה הנאתו
בו ביום שכל היום לא היו יכולין להשתמש בו ועכשיו הותר לו:
(ז) במוצאי יוה"כ על האור שהוציאו
וכו' – וה"ה כשהוציאו מן עצי גפרית [שקורין שוועבעליך] וכל כה"ג ומה שנשתנה
יוה"כ משבת הוא משום דטעם שמברכין על האור במו"ש שאינו אלא לזכר שנברא האור
במוצ"ש שאדם הראשון הקיש האבנים במוצ"ש זה בזה והוציא מהן אש לכך מותר לברך
על אש כזה ממה שהוציאוהו עתה אבל במוצאי יוה"כ מה שמברכין על האור הוא להורות
שיום זה היה קדוש משאר ימים טובים ונאסר להבעיר בו אש ועתה הותר והוי האש דבר חידוש
ומברכין עליו וזה לא שייך אלא באור ששבת ר"ל שהיה בעולם ביוה"כ בשעת שביתה
ופסקה הנאתה ממנה בו ביום ועכשיו הותר לו משא"כ באור זה שלא היה מעולם ביוה"כ
אכן אם חל יוה"כ בשבת מותר מדינא לברך במוצאי שבת על אור זה אכן מנהג העולם להחמיר
ועכ"פ בנר שהדליקו מן האור ההוא בוודאי יש להקל:
(ח) עתה מן האבנים – לאפוקי אם הוציאו
אתמול מן האבנים בודאי מותר כיון ששבת ביוה"כ:
(ט) מעמוד ראשון ואילך – היינו שהדליקו
נר א' מאותו שלהבת וטעמם שגם זה נקרא אור ששבת ואינו אור הנברא מחדש:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תרכד סעיף ד
* וי"א שמברכין עליו מעמוד ראשון
ואילך – הנה אף שראיתי לאיזה אחרונים שכתבו שבמקום הדחק יש לסמוך על דעה זו ולברך במוצאי
יוה"כ על נר שהדליקו מן האור של אבנים דרק בעמוד ראשון אסור לא העתקתי זה דהמ"א
כתב דדין של ס"ה סותר זה דשם מוכח להדיא דנר השני שהודלק מאור שלא שבת אין לברך
עליו והעתיקו הגר"ז ג"כ להחמיר וכ"כ הגר"א דדין דס"ה סותר
להי"א הזה ודין דס"ה הוא נובע מהרמב"ן והעתיקוהו כמה ראשונים יש מהן
שכתבו בשמו ויש מהן שכתבו כן בדעת עצמן להלכה הלא המה המגיד משנה והריטב"א ותר"י
[שהובא במ"א] והרא"ה בחידושיו על הרי"ף דברכות ומהר"ם חלאוו"ה
בחידושיו לפסחים ודעת הי"א נראה שהוא רק דעת יחידאי לכן לא העתקתי דברי המקילין
בזה. ומה שהקיל הרמ"א בהג"ה לקמיה לברך על נר של בהכ"נ ונר שהדליק ממנו
ביחד (אף דנר של בהכ"נ לבד חוששין שהוא עשוי לכבוד מ"מ מתירין בהתדבקו יחד
עם נר אחר שהדליקו ממנו) ולא הוי כמברך על אור מן עצים ואבנים ולכאורה ראיה מזה דדעת
רמ"א להקל כדעת הי"א הזה אבל באמת ז"א דשם הרבה ראשונים ס"ל דיש
לברך במוצאי יו"כ על נר של בהכ"נ דהוא אינו נעשה לכבוד ולכך עכ"פ יש
להקל על נר אחר בהצטרף עמו משא"כ להצטרף נר עם אור היוצא מן אבנים אפשר דגם רמ"א
מודה דאסור:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תרכד
סעיף ה
ישראל שהדליק מעובד כוכבים אין מברכים
עליו במוצאי יה"כ, אף על פי ד שבמוצאי שבת מברכין עליו, (י) שאין מברכים במוצאי
יה"כ אלא על האור ששבת מבע"י ממש, או על האור שהודלק ממנו; וכן נהגו להדליק
מעששיות של בית הכנסת, ומיהו אפילו אם הודלק ביום הכיפורים, אם הודלק בהיתר כגון לחולה,
יכולים לברך עליו. הגה: י"א להבדיל (יא) על ה נר של בית הכנסת (המגיד פכ"ט
ואבודרהם וא"ז); * ויש אומרים (יב) ו שאין להבדיל עליו אלא מדליקין נר אחד ממנו;
(יג) והנכון להבדיל על שניהן ביחד, דהיינו להדליק נר אחד מנר בית הכנסת, ולא יבדיל
(יד) על נר עצמו ז של בית הכנסת לחוד (מהרי"ל); ושאר דיני נר, ע"ל סי' רצ"ח.
ואוכלים ושמחים במוצאי יום הכיפורים, (טו) דהוי קצת יום טוב (טור מהרי"ו וא"ז).
ויש מחמירים (טז) לעשות שני ימים י"כ, (יז) ויש לזה התרה; ואין לנהוג בחומרא זו,
משום דיש לחוש שיבא לידי סכנה (אור זרוע). מי שמתענה תענית חלום למחרת י"כ, אין
צריך להתענות כל ימיו (מנהגים). אין אומרים תחנות ולא (יח) צו"ץ מיום כפור עד
סוכות, והמדקדקים (יט) מתחילים מיד במוצאי י"כ בעשיית הסוכה, כדי לצאת ממצוה אל
מצוה (מהרי"ל ומנהגים והג"מ פ"ב דברכות מהרי"ו).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תרכד סעיף ה
(י) שאין מברכין במוצאי יוה"כ
וכו' – ומה דאנו מקילין בזה במו"ש הוא מפני שהוא מברך על תוספות שלהבת של היתר
שניתוסף בנרו של ישראל (ולא על מקור האור ששאב מנרו של עכו"ם) ותוספות שלהבת זו
לא היה מעולם ביוה"כ כ"א נולד עכשיו ודומה לאור היוצא מן העצים ואבנים דאסור
במוצאי יוה"כ לברך עליו ועיין במ"א דלפ"ז גם באור היוצא מן עצים ואבנים
אין לברך אפילו על נר אחר שהודלק ממנו דלא כהי"א דס"ד:
(יא) על נר של בהכ"נ – ר"ל
שהודלק מבע"י ידלק בהיתר והו"ל שבת ממש:
(יב) שאין להבדיל עליו – דלא נעשה
רק לכבוד היום ולא להאיר ומבואר בסימן רצ"ח שאין מברכין ע"ז ודיעה ראשונה
ס"ל דנעשו להאיר ועדיף להבדיל על זה מלהבדיל על נר אחר שדלק ממנו דלא מקרי כ"כ
אור ששבת כיון שלא היה ביוה"כ:
(יג) והנכון להבדיל על שניהן ביחד
– ר"ל שבזה בודאי יוצא וה"ה אם היה לו נר אחד בביתו שהיה דלוק מבע"י
ידליק ממנה עוד אחד ויברך על שניהן ביחד כי על אותו נר שבביתו לחוד ג"כ אינו כדאי
לברך דאפשר שהיא נעשה ג"כ רק לכבוד היום [ח"א] ומן דרך החיים משמע דיותר
טוב שיניח בביתו לכתחלה נר דלוק מעיו"כ שיהיה דלוק עד מוצאי יוה"כ כדי לברך
עליו ויוצא בזה לכל הדעות כיון שהוא מניחה לכתחלה בשביל זה:
(יד) על נר של בהכ"נ לחוד – ואם
א"א להבדיל על שניהם מוטב להבדיל על נר אחר שדלקו ממנו לחוד מנר בהכ"נ לחוד
ומ"מ אם עבר ובירך על נרות של בהכ"נ בלבד א"צ לחזור ולברך על נר אחר
שהנרות שלנו עשוין גם להאיר שהרי מתפללין לאורן. אין מתענין מיו"כ עד סוכות יום
שמת בו אביו ואמו שהם ימי שמחה שהיו מחנכין בהם המזבח בימי שלמה. ביום שאחר יוה"כ
משכימין לבהכ"נ כדי שלא יהא נראה ח"ו שאנו היינו נכנעין לו רק בעת שאנו צריכין
לבקש על דיננו:
(טו) דהוי קצת יו"ט – כדאיתא
במדרש דבת קול יוצאה במוצאי יוה"כ ואומרת לך אכול בשמחה וגו':
(טז) לעשות שני ימים יו"כ – משום
ספיקא דיומא ומ"מ לא יתפללו רק תפלה של חול ויניחו תפילין אך פיוטים וסליחות יוכלו
לומר כרצונם וגם זה לא יאמרו בתוך התפלה רק אחר י"ח. גם לא יקראו בתורה אפילו
ויחל. כשחל יוה"כ יום ה' אסורים אחרים להכין להם צרכי שבת בשבילן בע"ש שהוא
יו"כ שלהן אך יאכלו עם אחרים שלא הרבו בשבילן י"א דמי שעשה כן פ"א שני
ימים אינו יכול לחזור וצריך לעשות כן כל ימיו דהוי כמו קיבל על עצמו בנדר:
(יז) ויש לזה התרה – היינו אם נתחרט
ע"ז ואינו רוצה לעשות כן רשאי להתיר לעצמו בפני ג' ע"י פתח וחרטה ואם התנה
בפירוש שאין עושה כן רק שנה זו ואין מקבל ע"ע שיעשה כן בכל שנה א"צ התרה
ומש"כ שאין לנהוג בחומרא זו כי באמת מדינא אין לחוש דאנן בקיאין בקביעא דירחא
ואין עושין רק משום מנהג שנהגו אבותינו וביוה"כ לא נהגו אבותינו א"כ למה
ננהוג אנחנו:
(יח) ולא צו"צ וכו' – ולא פרקים
ולא שיר המעלות אבל למנצח ואא"א אומרים ויש מקומות שבערב סוכות א"א למנצח
אבל אא"א אומרים:
(יט) מתחילים – וביום המחרת יעשה כולה
כמו שכתב בסימן תרכ"ה:
רמב"ם הלכות ברכות
פרק ד הלכה א
כל המברך ברכת המזון או ברכה אחת מעין
שלש צריך לברך אותה במקום שאכל, אכל כשהוא מהלך יושב במקום שפסק ויברך, אכל כשהוא עומד
יושב במקומו ויברך, שכח לברך ברכת המזון ונזכר קודם שיתעכל המזון שבמעיו מברך במקום
שנזכר, ואם היה מזיד חוזר למקומו ומברך, ואם בירך במקום שנזכר יצא ידי חובתו, וכן אם
בירך כשהוא עומד או כשהוא מהלך יצא ידי חובתו, ולכתחלה לא יברך ברכת המזון ולא ברכה
שמעין שלש אלא כשהוא יושב ובמקום שאכל.
בית יוסף אורח חיים סימן
קפד
א – ג מי שאכל ויצא ממקומו ולא בירך וכו'. בפרק אלו דברים (נא:) תנן מי
שאכל ושכח ולא בירך בית שמאי אומרים יחזור למקומו ויברך ובית הלל אומרים יברך במקום
שנזכר ובגמרא (נג:) מחלוקת בשכח אבל במזיד יחזור למקומו ויברך וכתב הרא"ש (סי'
ה) דבסדר רב עמרם פסק הלכה כבית שמאי וכן כתב ה"ר יונה (מ. ד"ה ולענין) בשם
הגאונים אבל הרמב"ם בפ"ד (ה"א) פוסק כבית הלל וכן נראה לה"ר יונה.
וכתב הרמב"ם (שם) דאע"ג דבמזיד צריך לחזור ולברך במקומו אם בירך במקום שנזכר
יצא ידי חובתו:
ומ"ש רבינו בירך במקום השני אם
היה שוגג יצא היה מזיד לא יצא. נראה דאזיל לטעמיה שפסק כבית שמאי דשוכח יחזור למקומו
ויברך ואם איתא דמזיד לא מיחייב לחזור למקומו אלא לכתחלה מאי איכא בין שוגג למזיד הילכך
על כרחך לומר שאם בירך במקום השני שוגג יצא מזיד לא יצא אבל להרמב"ם שפסק כבית
הלל דשוגג יברך במקום שנזכר מסתיין לאסוקי דרגא במזיד למיקנסיה שיחזור למקומו לכתחלה
אבל אינו בדין לאסוקי תרי דרגי לומר דאפילו בדיעבד לא יצא: וכתב הרא"ש (שם) דהא
דיחזור למקומו ויברך דוקא ברכת המזון אבל בשבעת המינים אין טעונים ברכה לאחריהם במקומם
אלא יברך במקום שנזכר. וצריך לומר דברכת המזון דנקט לאו דוקא אלא מידי דשייך במינא
דמזון קאמר דהיינו כל מיני דגן דכיון שהוא זן את האדם ברכה שהוא מברך עליו ברכת המזון
קרי ליה ואע"פ שאינו מברך עליו אלא ברכה אחת מעין שלש שהרי כתב בפרק ערבי פסחים
(סי' ו) דדברים הטעונים ברכה לאחריהם במקומם היינו פת ומיני דגן. ולפי זה מה שכתב אבל
בשבעת המינים אין טעונים ברכה לאחריהם במקומם לאו כל שבעה מינים קאמר אלא מיני שבעה
חוץ מחטה ושעורה. אבל ראיתי להרשב"א שכתב בסוף פרק אלו דברים (נג: ד"ה מחלוקת)
שכל שאינו טעון אלא ברכה אחת לבסוף אין טעון ברכה לאחריו במקומו וכבר נתבאר בסימן קע"ח
(קנח.) שיש אומרים דכל שבעת המינים טעונים ברכה לאחריהם במקומם ולפי דעתם על שבעת המינים
צריך לחזור למקומו לברך:
כתב ה"ר פרץ דוקא שאין לו עוד
פת וכו'. כן כתב בהגהת סמ"ק (סי' קט אות כח) והביאוהו הגהות מיימון בפ"ד
(בראשו בדפוס קושטא) וכבר נתבאר בסימן קע"ח (קנח: ד"ה ובסימן): כתב הר"ן
בפרק ערבי פסחים (כ: ד"ה מיתיבי) דהא דתנן מי שאכל ושכח ולא בירך יחזור למקומו
ויברך הני מילי בשוכח אבל לכתחלה קודם שיעקור ממקומו צריך לברך:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קפד סעיף א
מי שאכל במקום אחד, צריך לברך (א)
א קודם שיעקור (ב) ממקומו. (הגה: ועיין לעיל סי' קע"ח), ואם יצא ממקומו ולא בירך,
אם היה ב במזיד, (ג) יחזור למקומו ויברך; ואם בירך במקום שנזכר, (ד) יצא. הגה: ודוקא
(ה) לדעת הרמב"ם, אבל לדעת הרא"ש דס"ל דאף בשוגג יחזור למקומו לכתחלה,
במזיד אף בדיעבד לא יצא (טור), ואם היה בשוגג, להרמב"ם (ו) יברך במקום שנזכר,
ולהר"ר יונה והרא"ש גם הוא (ז) יחזור למקומו ויברך.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קפד סעיף א
(א) קודם שיעקור – ומפינה לפינה אפילו
הבית גדול מותר ואפילו כשאין רואה מקומו הראשון כגון אחורי הפארא"וון וכיו"ב
ואם היה לו מניעה שלא יוכל לברך בהחדר שאכל מותר לברך בחדר שסמוך לו אם יכול לראות
מקומו שאכל ואם דעתו היה בשעת ברכת המוציא לברך בחדר אחר בבית זה אפשר דיש להקל בשעת
הדחק [כגון שמקום שאכל אינו נקי לברך שם] אפילו אינו רואה מקומו הראשון:
(ב) ממקומו – וכל ד' אמות ממקום אכילתו
חשיב מקום אחד ויוכל להעתיק ממקומו ע"י מניעה קטנה:
(ג) יחזור למקומו – אפילו כבר הלך
בדרך למרחוק כמה מילין אם לא שהוא רחוק כ"כ שעד שיחזור למקומו יתעכל המזון ויפסיד
ברכתו לגמרי יברך כאן:
(ד) יצא – היינו אפילו היה מזיד בעקירתו
וגם הזיד עתה בברכה דהיינו שידע הדין שצריך לחזור למקומו ונתעצל בזה אפ"ה יצא
בדיעבד:
(ה) לדעת הרמב"ם – ר"ל דס"ל
בסמוך דבשוגג אף לכתחלה יוכל לברך במקום שנזכר די לנו אם נחמיר במזיד בלכתחלה שצריך
לחזור למקומו אבל לדעת הרא"ש דאף בשוגג צריך לכתחלה לחזור למקומו מסתברא דבמזיד
מחמרינן טפי דאף בדיעבד לא יצא. ולענין הלכה הסכימו האחרונים דא"צ לחזור ולברך
אפילו היה מזיד בהליכה ובברכה כנ"ל בסק"ד:
(ו) יברך במקום שנזכר – ומ"מ
גם לדעה זו אם חזר הרי זה משובח אלא דאינו מחויב בדבר:
(ז) יחזור למקומו ויברך – וכתבו האחרונים
דכן נכון לנהוג למעשה אם לא שהוא שעת הדחק דאז יוכל לסמוך אסברא ראשונה:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קפד
סעיף ב
בד"א, כשאין לו פת עוד, אבל ג
אם יש לו פת עוד, (ח) יאכל במקום השני (ט) ד מעט ויברך, (י) ה רק שלא יהא רעב מאכילה
ראשונה.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קפד סעיף ב
(ח) יאכל במקום השני – ואפילו במזיד
מהני האי תקנה שיאכל כאן פת דבר מועט וא"צ לברך תחלה ברכת המוציא ולא ברכת המזון
על מה שכבר אכל ואחר אכילת פת שבכאן יברך בהמ"ז ויעלה להאכילה שאכל במקום אחר:
(ט) מעט – היינו אפילו פחות מכזית
דמ"מ מצטרף זה לאכילה שאכל במקום הראשון. ודוקא אם במקום השני אכל ג"כ פת
אבל פרפרת וכיסנין מצדד בפמ"ג דאפילו כזית לא מהני:
(י) רק שלא יהא רעב – דאם הוא רעב
לא מהני מה שיאכל עתה דכבר הפסיד הבהמ"ז של אכילה ראשונה כמ"ש בס"ה
ועתה הוא חיוב חדש וצריך לברך גם ברכת המוציא:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קפד
סעיף ג
וי"א שכל שבעת המינים טעונים
ברכה לאחריהם (יא) ו במקומם; וי"א דחמשת מיני דגן דוקא (יב) (וע"ל סי' קע"ח
סעיף ה').
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קפד סעיף ג
(יא) במקומם – ואם יצא ממקומו הוי
דינו כמ"ש סעיף א' ב':
(יב) וע"ל סי' קע"ח ס"ה
– ששם הביא הרב עוד שיטה ג' דדוקא פת ולענין דינא כתב שם הגר"א דהעיקר כדעה השניה
דה' מיני דגן חשיבי כפת לענין זה ועיין במה שכתבנו שם במ"ב:
רמב"ם הלכות
ברכות פרק א הלכה יא
כל השומע ברכה מן הברכות מתחלתה
ועד סופה ונתכוון לצאת בה ידי חובתו יצא ואע"פ שלא ענה אמן, וכל העונה אמן אחר
המברך הרי זה כמברך והוא שיהיה המברך חייב באותה ברכה, היה המברך חייב מדברי סופרים
והעונה חייב מן התורה לא יצא ידי חובתו עד שיענה או עד שישמע ממי שהוא חייב בה מן התורה
כמוהו.
בית יוסף אורח חיים סימן
קפד
ה ועד אימתי יכול לברך עד שיתעכל המזון שבמעיו. משנה בפרק אלו דברים (נא:):
וכמה שיעורו אמר רבי יוחנן כל זמן
שאינו רעב וכו'. גם זה שם (נג:) וכתב ה"ר יונה (מ. ד"ה כל) דמשעה שיתחיל
להיות רעב אע"פ שלא נתעכל עדיין לגמרי כנתעכל לגמרי דיינינן ליה:
ומ"ש רבינו וכן נמי לענין אכילת
פירות ושתיית יין וכו'. כן כתב הרא"ש שם (סי' ה) ואהא דקאמר שאינו תאב לאותן פירות
איכא למידק אם נתעכלו כבר פירות שאכל והוא רעב כי אינו תאב לאותן פירות מאי הוי ועל
מה שכתב הרמב"ם בפ"ב (הי"ד) אם נזכר קודם שיתעכל המזון שבמיעיו חוזר
ומברך כתבו הגהות (פ"ב אות ט) ואומר ר"י הוא הדין גבי שתיית יין ואכילת פירות
נוהג דין זה. ואפשר דלהרא"ש נמי כל ששהה כדי שיתעכל פשיטא דאינו חוזר ומברך אלא
כשאינו יודע לשער אם נתעכלו קאמר שאם הוא תאב לאותם פירות חזקה שנתעכלו ומכל מקום יש
להסתפק אי בעינן שיהא תאב לאותם פירות דוקא או אפילו תאב לפירות אחרים:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קפד סעיף ה
(טז) עד אימתי יכול לברך, ט עד שיתעכל
המזון שבמעיו; וכמה שיעורו, (יז) כל זמן שאינו רעב (יח) מחמת אותה אכילה, ומשעה שהתחיל
להיות רעב, אע"פ שלא נתעכל עדיין לגמרי, כנתעכל לגמרי דיינינן ליה; וכן נמי לענין
אכילת פירות ושתיית יין, אם אינו רעב ולא צמא ותאב (יט) י לאותם פירות, יברך, * (כ)
אם אינו יודע לשער אם נתעכלו.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קפד סעיף ה
(טז) עד אימת וכו' – אמי ששכח ולא
בירך דלעיל קאי:
(יז) כל זמן שאינו רעב – דלאח"כ
כבר בטל אותה האכילה והפסיד בהמ"ז. ואם רוצה לאכול עתה מחדש דעת המ"א שיחזור
ויברך המוציא אפילו לא הסיח דעתו עדיין דכיון שנתעכל המזון הפסיד גם ברכה הראשונה אבל
הרבה אחרונים פליגי עליה וסברי דברכה הראשונה לא הפסיד כל שלא הסיח דעתו בינתים:
(יח) מחמת אותה אכילה – נראה שבא לאפוקי
אם הוא משער שבאותה האכילה לבדה היה כבר שיעור להתעכל והיה חוזר להיות רעב ובעוד איזה
משך אכל עוד משארי מיני מזונות ומחמת אלו הדברים אינו רעב ואח"כ נזכר שלא בירך
בהמ"ז אחר אכילה הראשונה לא יכול לברך עוד בהמ"ז שכבר בטל אותה האכילה. בד"א
שאחר שגמר אכילתו הראשונה הסיח דעתו מלאכול עוד אבל אם היה הכל במשך סעודה אחת כגון
מה שרגילין בסעודות גדולות שיושבין כמה וכמה שעות ולפעמים יש שיעור עיכול מאכילת פת
שאכלו בתחלה אעפ"כ יוכלו לברך לבסוף ברכת המזון כיון דבתוך משך הזה אוכלין פרפראות
וכיסנין ושותין הכל סעודה אחת היא וכלא נתעכל מזון הראשון דמי:
(יט) לאותם פירות – לאו דוקא אלא שאינו
תאב לשום פירות הוא סימן שלא נתעכל עדיין במעיו:
(כ) אם אינו יודע וכו' – וכ"ז
כשאכל כל צרכו מהלחם או מהפירות אבל אם אכל מעט וחפץ לאכול עוד אלא שלא היה לו יותר
מזה בזה קשה מאד לשער השיעור דכל זמן שאינו רעב כיון שתיכף היה לו ג"כ תאוה אלא
שלא היה לו כתבו הרבה אחרונים דמשערינן בזה עד כדי הילוך ד' מילין [שהוא ע"ב מינוט]
ועד כדי שיעור זה מחויב לברך שבודאי לא נתעכל אפילו אכילה מועטת בשיעור מועט כזה ויש
מן האחרונים שמצדדים דאם אכל אכילה מועטת ושהה קודם שבירך בהמ"ז ואינו יודע לשער
אם נתעכל המזון אף שהוא בתוך שיעור ד' מילין יאכל עכ"פ עוד כזית פת ואח"כ
יברך בהמ"ז ועל אותו פת שאוכל א"צ לברך המוציא מחדש אם לא הסיח דעתו מלאכול
עוד. ומ"מ אם אין לו פת יש לסמוך אסברא ראשונה ולברך בהמ"ז עד שיעור ד' מילין
וכנ"ל ועיין בביאור הלכה:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קפד סעיף ה
* אם אינו יודע – עיין במ"ב לענין
אכילה מועטת מש"כ דיש לסמוך אסברא ראשונה והטעם משום דיש הרבה פוסקים המחזיקים
בשיעור זה עיין בא"ר ובמגן גבורים ובספר תפארת ישראל ועיין בד"מ שגם הוא
העתיק שיעורא דד' מילין ולענ"ד היה נראה עוד יותר דאפילו לפוסקים ראשונים שהשמיטו
שיעורא דד' מילין והעתיקו שיעורא דר' יוחנן דכל זמן שהוא רעב ומשום דמשמע להו דר' יוחנן
פליג אשיעורא דד' מילין אעפ"כ מודו בשיעורא דד' מילין דעד שיעור זה בודאי לא נתעכל
המזון ושיעורא דכל זמן שהוא רעב הוא שיעור יותר מאוחר מד' מילין וכן מסתבר לומר שהרי
לענין אכילה מרובה נתן ר' יוחנן שיעור יותר גדול משיעורא דר"ל דאינו רק עד שהוא
צמא וא"כ טפי ניחא לומר דגם באכילה מועטת שיעורא דר"י גדול משיעורא דר"ל
ושפיר איכא למימר דאע"ג דלא אכל אלא אכילה מועטת מ"מ עד שיתחיל להתעכל במעיו
מה שאכל ויחזור להיות רעב כבתחלה השיעור יותר גדול מד' מילין דאינו כ"א שעה וחומש
וא"כ לפ"ז באשר קשה לנו לשער שיעורא דר' יוחנן באכילה מועטת יש לסמוך בריוח
עכ"פ על שיעורא דר"ל שהוא פחות מזה ולברך ואף שבמג"א משמע דשיעורא דר"ל
נפיש לענ"ד נראה כמו שכתבתי ועכ"פ יוכל לסמוך ע"ז אחרי שהרבה פוסקים
אחרונים העתיקו שיעורא דד' מילין להלכה:
רמב"ם הלכות
ברכות פרק א הלכה יא
כל השומע ברכה מן הברכות מתחלתה
ועד סופה ונתכוון לצאת בה ידי חובתו יצא ואע"פ שלא ענה אמן, וכל העונה אמן אחר
המברך הרי זה כמברך והוא שיהיה המברך חייב באותה ברכה, היה המברך חייב מדברי סופרים
והעונה חייב מן התורה לא יצא ידי חובתו עד שיענה או עד שישמע ממי שהוא חייב בה מן התורה
כמוהו.
שולחן ערוך אורח
חיים סימן ריג סעיף ג
אין יוצא ידי חובתו (יח) בשמיעת
הברכה, אפי' יענה אמן, אא"כ ששמעו (יט) מתחלתה ועד סופה ונתכוין לצאת בה ידי חובתו
והמברך נתכוין ג"כ להוציאו ידי חובתו.
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן ריג סעיף ג
(יח) בשמיעת וכו' – מדסתם משמע
דאכל ברכות קאי ואפי' ברכות שהם דרבנן בעינן דוקא שיכוין לצאת ידי המצוה וכ"מ
ברי"ט ס"ה ועיין לעיל סימן ס' במ"ב סק"י ובה"ל שם ובסימן
רע"א בס"ו בבה"ל ד"ה וכגון:
(יט) מתחלת ועד סופה – והיינו
גם תיבת ברוך שבתחלתה דלא עדיף ממברך בעצמו כשמדלג איזה תיבה מעיקר הברכה דלא יצא ידי
חובתו דהוי משנה ממטבע שטבעו חכמים:
כל השומע אחד מישראל מברך ברכה
מכל הברכות כולן אע"פ שלא שמע הברכה כולה מתחלתה ועד סופה ואע"פ שאינו חייב
באותה ברכה חייב לענות אמן
רמב"ם הלכות
ברכות פרק א הלכה יג
כל השומע אחד מישראל מברך ברכה
מכל הברכות כולן אע"פ שלא שמע הברכה כולה מתחלתה ועד סופה ואע"פ שאינו חייב
באותה ברכה חייב לענות אמן, ואם היה המברך (עכו"ם או) אפיקורוס או כותי או תינוק
המתלמד או שהיה גדול ושינה ממטבע הברכה אין עונין אחריהן אמן.
רמב"ם הלכות
ברכות פרק א הלכה טו
כל המברך ברכה שאינה צריכה הרי
זה נושא שם שמים לשוא והרי הוא כנשבע לשוא ואסור לענות אחריו אמן, התינוקות מלמדין
אותן הברכות כתיקונן ואף על פי שהן מברכין לבטלה בשעת לימוד הרי זה מותר ואין עונין
אחריהן אמן, והעונה אחריהן אמן לא יצא ידי חובתו.
בית יוסף אורח חיים
סימן רטו
ב עונין אמן אחר ישראל המברך וכו'. משנה בסוף פרק אלו דברים (נא:):
ומה שכתב ומוקמינן לה בשלא אכל
וכו'. שם בגמרא (נג:):
ומה שכתב ואין עונין אמן אחר
כותי המברך. גם זה שם במשנה:
ומה שכתב וגוי עונין אחריו וכו'
והכי איתא בירושלמי (ברכות פ"ח ה"ח). הרא"ש כתבו שם (סי' ה) וכתב שהטעם
לפי שאין דרך הגוים לכוין לעבודה זרה כשמזכיר את השם. ומוכיח רבינו שאף על פי שלא שמע
כל הברכה מפי הגוי עונה אמן דהא על מתניתין דאין עונין אמן אחר כותי קאמר בירושלמי
דעונין אמן אחר גוי וכיון דהא דאין עונין אמן אחר כותי בשלא שמע כל הברכה היא כדאוקימנא
בגמרא אם כן בההוא גוונא גופיה קאמר דעונין אמן אחר הגוי ואם תאמר כיון דאסיקנא בפרק
קמא דחולין (ו.) שעשאום לכותים כגוים גמורים לכל דבריהם לא היה לו לרבינו לחלק בין
כותי לגוי יש לומר דכיון דבענין זה הגוי חשוב מכותי דזמן ראשון כשעשאום כגוים גמורים
לא לדבר זה אמרו דהויא מעליותא לדידהו אי הוו משוו להו כגוים אלא דוקא לשאר מילי דהויא
גריעותא להו כי משוי להו כגוים: ותלמידי ה"ר יונה (מ. ד"ה כל זמן) כתבו יש
אומרים דדוקא אחר הכותי עונין אמן כששמע כל הברכה אבל אחר הגוי אין עונין אמן כלל דודאי
אינו מתכוין אלא לעבודה זרה ועכשיו כיון שכבר גזרו על הכותים ועשאום גוים גמורים אפילו
ישמע כל הברכה מפיו אינו עונה אחריו אמן ונראה למורי הרב שאפילו אחר הגוי עונין אמן
כיון ששומע כל הברכה מפיו שמאחר שאנו שומעין שמברך על הדבר לשם אף על פי שהוא אינו
יודע מהו השם שהוא חושב שהעבודה זרה הוא הבורא אפילו הכי כיון שכוונתו לשם ואנו שומעין
כל הברכה מפיו עונין אמן אחריו והכותי בזמן הזה כמו הגוי דינו ועונין אמן אחריו כששומע
כל הברכה מפיו:
אבל הרמב"ם כתב בפרק א'
(הי"ג) ואם היה המברך גוי או מין או כותי אין עונין אמן אחריהם. ואף על גב שבכותי
משמע במתניתין דהא דאין עונין אחריו אמן דוקא בשלא שמע כל הברכה אבל אם שמע כל הברכה
עונין אחריו אמן והוא לא חילק בין שמע כל הברכה ללא שמע יש לומר דהא דמפליג בגמרא בין
שמע כל הברכה ללא שמע היינו דוקא קודם שגזרו עליהם אבל אחר שגזרו אפילו שמע כל הברכה
אין עונין אמן אחריו ומיהו בגוי יש לתמוה למה כתב דאין עונין אחריו אמן היפך ממה שאמרו
בירושלמי ומיהו בדברי הרמב"ם שכתב רבינו בסמוך לא נזכר גוי:
ויראה דעונין דקאמר לאו חיובא
קאמר אלא קא משמע לן דאין עונין אמן אחר הכותי. פירוש דהא דתנן עונין אמן אחר ישראל
המברך לאו למימרא שהשומע ברכה מפי ישראל חייב לענות אחריו אמן שאין חיוב בדבר. והוקשה
לרבינו אם כן אמאי איצטריך למיתני עונין אמן אחר ישראל המברך ותירץ דלאו לגופיה איצטריך
אלא לאשמועינן דאין עונין אמן אחר הכותי והכי קאמר אף על פי שרשאין לענות אמן אחר ישראל
המברך אבל אחר הכותי המברך אין עונין אבל הרמב"ם כתב בפרק א' (הי"ג) השומע
אחד מישראל מברך וכו' חייב לענות אחריו אמן וכן נראה ממה שכתב רבינו בסימן קצ"ח
(קעד.) בשם בה"ג (פ"ז יא ע"ג) וכן הלכה:
שולחן ערוך אורח חיים סימן רטו סעיף ב
השומע אחד מישראל מברך אחת מכל
הברכות, אע"פ * (ו) שלא שמע כולה * מתחלתה ועד סופה, (ז) אף ע"פ שאינו חייב
באותה ברכה, * (ח) חייב לענות (ט) אחריו [ב] אמן; (י) אבל אם היה * המברך אפיקורוס
ג או כותי או תינוק, או היה גדול (יא) ושינה ממטבע הברכות, אין עונין אחריו אמן. הגה:
ועונין אמן אחר עכו"ם, * אם (יב) שמע ד כל הברכה מפיו (הר"י פרק אלו דברים).
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן רטו סעיף ב
(ו) שלא שמע כולה – אלא שמע
רק שמזכיר השם וסוף הברכה חייב לענות אמן אחריו ויש שפוסקים דאפילו לא שמע רק חתימת
הברכה צריך לענות אמן [א"ר] ועיין בח"א שהכריח דאפילו דעה הראשונה מודה היכא
שיודע על איזה ברכה הוא עונה דצריך לענות וכדלעיל בסימן קכ"ד ס"ח בהג"ה
ע"ש:
(ז) אע"פ שאינו חייב –
ר"ל וכ"ש היכא שהוא עצמו חייב באותה ברכה ורוצה לצאת בברכת המברך בודאי חייב
לענות אמן להורות שגם הוא מחזק ומקיים דברי המברך אכן אז בעינן דוקא שישמע כל הברכה
מתחלה ועד סוף כדלעיל בסימן רי"ג ס"ג:
(ח) חייב לענות – דכתיב כי שם
ה' אקרא הבו וגו' ואחז"ל [יומא ל"ז] אמר להן משה לישראל כשאני מברך ומזכיר
שם השי"ת אתם הבו גודל לאלהינו בעניית אמן:
(ט) אחריו אמן – איתא במדרש
כששומע שאחד מתפלל דבר או מברך לישראל אפילו בלא הזכרת השם חייב לענות אמן. ולכן נתפשט
המנהג שעונין אמן אחר הרחמן בבהמ"ז [אחרונים]:
(י) אבל אם היה וכו' – מדכייל
אפיקורוס וכותי בהדי תינוק וגדול ששינה משמע דחדא דינא אית להו וכי היכי דבתינוק וגדול
ששינה אפילו שמע כל הברכה מפיהם לא יענה אמן דהברכה היא לבטלה כן ה"ה באלו ואע"ג
דבגמרא אמרינן שאף בכותי עונין אם שמע כל הברכה מפיו היינו קודם שמצאו להן דמות יונה
בהר גרזים שהיו עובדין לה אבל אח"כ לא דכונתן להר גרזים ואפיקורוס נמי אין כונתו
לשמים אלא לע"ג והגר"א בביאורו פסק דבאלו השנים אם שמע כל הברכה מפיו עונה
אחריו אמן:
(יא) ושינה וכו' – ודוקא כששינה
באופן דלא יצא בהברכה מחמת זה והרי הוא כמברך ברכה לבטלה דאסור לענות אמן אחריו:
(יב) שמע כל הברכה – שאין דרך
העו"ג לכוין לע"ג כשמזכיר השם [ונראה דה"ה במי ששמע מאחד שהמיר דתו
לע"ג] ומ"מ דעת הט"ז דאין עליו חיוב לענות בעכו"ם רק רשות:
ביאור הלכה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן רטו סעיף ב
* שלא שמע כולה – עיין במ"ב
במה שכתבנו דבעינן שישמע הזכרת השם הוא דעת הרא"ש ותר"י ודעה השניה היא דעת
רש"י ואור זרוע [ועוד פוסקים כמו שציינתי בשעה"צ] ולכאורה הלא זה ע"כ
איירי בסתם אמן על ברכה שאין מחויב עתה בעצמו כדאיתא בגמרא וא"כ אפילו לא שמע
סוף הברכה ג"כ צריך לענות אמן אם יודע איזה ברכה היא ואפשר דכונת רש"י הוא
ג"כ דע"י ששומע סוף הברכה יודע הוא באיזה ברכה עומד המברך אבל על הרא"ש
ותר"י שכתבו דצריך לשמוע ג"כ הזכרת השם מפי המברך בודאי קשה דהא מדבריהם
בעצמם לעיל בפרק שלשה שאכלו בענינא דאמן יתומה מוכח דלכו"ע יכול לענות אמן בברכה
שאין מחויב בה אפילו לא שמע הברכה כלל אם יודע על מה הוא עונה [וזהו בין לתירוץ קמא
או לתירוץ בתרא שם ע"ש בתר"י והרא"ש] ולולא דמסתפינא הו"א דגם
להרא"ש ותר"י הכי הוא דבעינן רק שידע על מה הוא עונה ואפילו לא שמע קול המברך
בעצמו רק ע"י אחרים או ששמע רק סוף הברכה והא דנקטו הזכרת השם משום דרצה לסיים
אבל גבי כותי אפילו שמע הזכרת השם לא מהני דשמא כונתו לשם הפסל שהעמידו להם בהר גרזים
ע"ש בתר"י וכן י"ל כה"ג בדברי הרא"ש ע"ש עוד י"ל
דלענין שיהא מותר לענות אמן דהיינו שלא יהיה אמן יתומה די אם יודע על מה הוא עונה ובזה
אתיא ההיא דאלכסנדריא של מצרים שהניפו בסודרין אבל לענין שיהיה חייב לענות אמן אינו
חייב עד שישמע הזכרת השם מפי המברך דהא חיובא דאמן נובע מדכתיב כי שם ה' אקרא ואחז"ל
שאמר להם משה לישראל כשאני אזכיר שם ה' אתם הבו גודל לאלהינו באמן וע"כ בעינן
דוקא שישמע העונה הזכרת השם ואז יש עליו חיובא וצ"ע בדעת הרא"ש ותר"י.
ודע דמסתימת לשון הרמב"ם שהועתק בשו"ע משמע דאפי' לא שמע הזכרת השם רק סוף
הברכה לבדה ג"כ יענה אמן וכ"כ הא"ר ועיין מה שנכתוב לקמיה:
* מתחלתה ועד סופה – משום דבגמרא
מסיים דלענין כותי בעינן עד שישמע כולה [היינו קודם שגזרו עליהן] להכי נקט המחבר ג"כ
בלשון זה דלענין ישראל לא בעינן זה אבל באמת אפילו לא שמע גם סוף הברכה אם יודע איזה
ברכה שבירך המברך יכול לענות אמן לכו"ע וכדלעיל בסימן קכ"ד ס"ח בהג"ה
ע"ש כיון דהכא איירי בשאין השומע רוצה לצאת באותה ברכה [דברוצה לצאת כבר פסק לעיל
בסימן רי"ג ס"ג דבעינן דוקא עד שישמע כולה ע"ש]:
* חייב לענות אחריו אמן – עיין
בט"ז דמוכח מיניה שהוא סובר דגם הטור מודה בעצם החיוב אלא שסובר דלענין חיובא
בעינן דוקא שישמע ממנו כל הברכה ועיין במאמר מרדכי שגם הוא מצדד כן ולא כש"פ שנדחקו
בדברי הטור:
* המברך אפיקורוס – עיין לעיל
בסימן מ' בבה"ל ד"ה שכתבן אפיקורוס. ופשוט דפו"י שאינם מאמינים בדברי
חז"ל הם ככותים קודם שגזרו עליהם דצריך לענות אחריהם אמן כששמעו כל הברכה מפיהם
וזהו דוקא לענין עניית אמן לבד. ולענין צירוף לשארי דבר שבקדושה לא עדיף מכת הקראים
ועיין לעיל בסי' נ"ה סקמ"ז במ"ב:
* אם שמע כל הברכה – הנה דעת
כמה אחרונים שלדעת הרמב"ם אין עונין אחריו בכל גווני ומ"מ נראה דלמעשה יש
לנהוג להקל אחרי דיש פוסקים שסוברין דאפילו לא שמע כל הברכה ג"כ צריך לענות כדמוכח
מהירושלמי וכן פסק הגר"א לדינא וע"כ די לנו אם נחמיר שצריך שישמע כולו:
בית יוסף אורח חיים
סימן רטו
ג – ד תניא אחר הכל עונין אמן חוץ מאחר תינוקות של בית רבן והני מילי בעידנא
דגמרי וכו'. בסוף פרק אלו דברים (נג:):
ומה שפירש בשם הראב"ד.
כן פירש שם הרשב"א (ד"ה בעידן): כתב הרמב"ם בפרק א' (הט"ו) כל
המברך ברכה שאינה צריכה הרי זה נושא שם שמים לשוא והרי הוא כנשבע לשוא ואסור לענות
אחריו אמן התינוקות מלמדין אותן הברכות כתקנן ואף על פי שהן מברכין לבטלה בשעת לימוד
מותר ואין עונין אחריהם אמן והעונה אחריהם אמן לא יצא ידי חובתו: השומע ברכה מחבירו
ולא ענה אחריו אמן אם יצא ידי חובתו נתבאר בסימן רי"ג (קצא.): דיני עניית אמן
כתב רבינו בסימן קכ"ד (קו:):
שולחן ערוך אורח
חיים סימן רטו סעיף ג
והא דאין עונין אמן אחר תינוק,
דוקא [ד] בשעה (יג) שלומד הברכות לפני רבו, ה שמותר ללמד לתנוקות הברכות כתקנן ואע"פ
שהם מברכין (יד) לבטלה בשעת הלימוד; אבל בשעה שהם מברכין (טו) לפטור את עצמן, כיון
(טז) דבני חינוך הם עונים אחריהם אמן; וכן בשעה (יז) שאומרים ההפטרה בבית הכנסת.
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן רטו סעיף ג
(יג) שלומד וכו' – ר"ל
דאין שייך לומר אמן לאמת ולקיים את דברי המברך אחרי דאין שם ברכה עלה:
(יד) לבטלה – ר"ל שלומד
הרב עמהם הברכות שלא בזמנן אפ"ה מותר להזכיר שם השם ואפילו הרב יכול להזכיר השם
כדי ללמד להתינוק הברכות שהרי ע"כ אנו צריכים ללמוד עמהם כדי לחנכם בלימוד התורה
ובקיום המצות (וכמו דכתיב ולמדתם אותם את בניכם וגו') ודוקא עם התינוק מותר להזכיר
את השם אבל גדול בשעה שלומד הברכות בגמרא אומר בלא הזכרת השם ורק כשלומד הפסוקים הנזכרים
בתלמוד רשאי לאומרן כמו שהם כתובים עם הזכרת השם:
(טו) לפטור וכו' – כגון שמברך
הברכות בזמנן דרך חינוך:
(טז) דבני חינוך הם – משמע דעל
ברכה שמברך על אכילה וכה"ג קודם שהגיע לחינוך אין לענות אמן עליו [פמ"ג בחידושיו
על ברכות]:
(יז) שאומרים ההפטרה – ר"ל
שאז קורין בתורה ובנביאים ומברכין לפניהם ולאחריהם וצריך לענות אמן עליהם:
