גמ' ברכות דף יח.
1)אסור לכנוס בבית הקברות או בתוך
ארבע אמות של מת, ותפילין בראשו 1
4)לא יאחז אדם ספר תורה בזרועו ויכנס
בו בבית הקברות 3
5)אין אומרין בפני המת אלא דברים של
מת 4
6)שאין לרכב על עצמות ועל ס"ת. 5
שולחן ערוך אורח חיים סימן מה סעיף א
* אסור לכנוס (א) א בבית הקברות או
(ב) בתוך ארבע אמות של מת, ותפילין בראשו, משום לועג לרש (משלי יז, ה). ואם הם מכוסים,
(ג) מותר.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן מה סעיף א
(א) בבה"ק – ואפילו תוך ד"א
של מקום התחלת הקברים ג"כ אסור אי ליכא מחיצה מפסקת ביניהם והא דלא עירב ביחד
ויאמר אסור לילך תוך ד"א של קבר או של מת דעת המ"א דבא לרמז דממקום
בה"ק ולפנים אסור אפי' רחוק ד"א מן הקבר ויש מקילין בזה ועיין
בבה"ל דבאמצע בה"ק שיש קברים סביב נראה דיש להחמיר אפילו רחוק ד"א
מן הקבר משא"כ בסוף בה"ק דאין שם קברים רק דהוקצה הקרקע לקברים אין
להחמיר מדינא ברחוק ד"א מן הקבר ואעפ"כ נכון שלא יכנוס כלל בתפילין
שבראשו כל שהוא לפנים ממחיצת בה"ק שמא יתקרב בתוך ד"א של איזה קבר בלי
דעת:
(ב) בתוך ד"א וכו' – וכתב
העט"ז דכל אותו חדר שהמת מונח בו חשוב כד"א של מת ומגן גיבורים חולק
עליו וכתב דאינו תופס רק ד"א עי"ש ואפילו קבר של קטן שעדיין לא הגיע
לכלל מצות אפ"ה אין לכנוס שם בתפילין בראשו משום לועג לרש:
(ג) מותר – וצריך שגם הרצועות תהיינה
מכוסות לפיכך אע"פ שמותר לכנוס בתש"י לבדה הואיל והוא מכוסה צריך ליזהר
ברצועה שעל אצבעו שתהיה ג"כ מכוסה [ט"ז]:
שולחן ערוך אורח חיים סימן כג סעיף א
מותר ליכנס בבית הקברות והוא לבוש
ציצית, והוא שלא יהא נגרר על הקברות, אבל אם הוא נגרר על הקברות, אסור משום (א)
לועג לרש (משלי יז, ה) בד"א, בימיהם, שהיו מטילים ציצית במלבוש שלובשים (ב)
לצורך עצמם, אבל אנו שאין מכוונים בהם אלא לשם מצוה, אסור אפילו אינם נגררים. והני
מילי כשהציציות מגולים, אבל אם (ג) הם מכוסים, [א] מותר.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן כג סעיף א
(א) לועג לרש – שנראה כמחרף שאינם
יכולים לקיים את המצות:
(ב) לצורך עצמם – שהיה אז מנהג בגדיהם
עשויים בני ד' כנפות:
(ג) הם מכוסים – כגון שמחביא את
הציצית של הט"ג תחת כנפי כסותו ומה"ט גם בט"ק שלובשו תחת למדיו אין
בו משום לועג לרש כיון שהוא מכוסה אם לא שהולך בלי לבוש העליון גם בהם אסור עד
שיתחבם בהכנפות [ומפמ"ג משמע דיש להחמיר בט"ג אף מכוסה כיון שהוא מיוחד
לתפלה אכן בב"י לא משמע כן וגם בדה"ח סתם וכתב דמכוסה מותר]:
רמב"ם הלכות קריאת שמע פרק ג
הלכה ב
אין קורין לא בבית המרחץ ולא בבית
הכסא אע"פ שאין בו צואה ולא בבית הקברות ולא בצד המת עצמו ואם הרחיק ארבע
אמות מן הקבר או מן המת מותר לקרות, וכל מי שקרא במקום שאין קורין בו חוזר וקורא.
+/השגת הראב"ד/ וכל מי שקרא במקום שאין קורין בו חוזר וקורא. כתב הראב"ד
ז"ל א"א אם אמר על מי שקרא בצד המת שיחזור ויקרא לא אמר כלום
עכ"ל.+
בית יוסף אורח חיים סימן עא
ז וכל אדם אסור לקרות בבית הקברות או
בתוך ארבע אמות של מת. בפרק משוח מלחמה (סוטה מג:) כי אתא רב דימי אמר ר' יוחנן מת
תופס ארבע אמות לקריאת שמע ובריש פרק מי שמתו (יח.) קאמר דהוא הדין לבית הקברות
ומשמע מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהל' קריאת שמע (ה"ב) שאם קרא
בצד המת או בבית הקברות יחזור ויקרא וחלק עליו הראב"ד ואנו אין לנו אלא דברי
הרמב"ם ז"ל:
שולחן ערוך אורח חיים סימן עא סעיף ז
אסור לקרות (טו) ק"ש ד תוך ארבע
אמות של מת, (טז) או בבית הקברות, ואם קרא, (יז) ה לא יצא.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן עא סעיף ז
(טו) ק"ש – וה"ה לומר קדיש
ושאר דברי קדושה והטעם משום לועג לרש:
(יז) לא יצא – קנסוהו חכמים הואיל ועבר על
דבריהם אפילו היה שוגג והראב"ד חולק וס"ל דא"צ לחזור ולקרות כיון
דהמקום ההוא היה ראוי לקרות בו ורק משום לועג לרש יצא בדיעבד ולדינא לענין
ק"ש הסכימו האחרונים לחוש לדברי הרמב"ם לחזור ולקרות אבל אם בירך או
התפלל אינו חוזר. ולענין ברכות ק"ש מסתפק הפמ"ג עי"ש טעמו:
רמב"ם הלכות תפילין ומזוזה וספר
תורה פרק י הלכה ו
לא יאחז אדם ספר תורה בזרועו ויכנס בו
לבית המרחץ או לבית הכסא או לבית הקברות אף על פי שהוא כרוך במטפחות ונתון בתוך
התיק שלו, ולא יקרא בו עד שירחיק ארבע אמות מן המת (או מבית המרחץ) או מבית הכסא,
ולא יאחז את ספר תורה כשהוא ערום, ואסור לישב על מטה שספר תורה עליה. +/השגת
הראב"ד/ ולא יאחוז כו' עד עליה. כתב הראב"ד ז"ל /א"א/ ואם היה
מקום גבוה טפח וס"ת מונח עליו מותר והכי איתא בירושלמי עכ"ל.+
שולחן ערוך יורה דעה סימן רפב סעיף ד
לא יאחוז אדם ס"ת ויכנס בו לבית
הכסא או לבית המרחץ ו או לבית הקברות, אע"פ שכרוך במטפחת ונתון בתיק שלו, (ד)
ולא יקרא בו עד שירחיק ד' אמות מהמת או מבית הקברות או מבית הכסא. ז (ה) ולא יאחוז
ספר תורה בלא מטפחות.
פתחי תשובה על שולחן ערוך יורה דעה
סימן רפב סעיף ד
(ד) ולא יקרא בו – עט"ז שכתב
דבבה"ק עצמו גם האחיזה לחוד אסור וקריאה לחוד אסור אפילו תוך ד"א
ע"ש ועיין לקמן בסימן שס"ז ס"ג לא משמע כן ועיין בתשובת נו"ב
תניינא חא"ח סימן ט' /ק"ט/ הבאתיו שם:
(ה) ולא יאחוז ס"ת – עיין בספר
מרכבת המשנה פ"ט מהלכות שאר אבות הטומאה דין ה' מ"ש בזה:
שולחן ערוך יורה דעה סימן שסז סעיף ג
ב לא יהלך בבית הקברות או בתוך ד'
אמות (א) של מת או של קבר וספר תורה בזרועו (ב) ויקרא בו ג או יתפלל, והוא הדין על
פה אסור לקרות, אלא אם כן לכבוד המת, כמו שנתבאר. (וע"ל סימן שד"מ סעיף
ט"ז).
פתחי תשובה על שולחן ערוך יורה דעה
סימן שסז סעיף ג
(א) של מת – עי' בתשו' מהריט"ץ
בחידושיו לפרק איזהו נשך דף י"ב שכתב דהא דאסור לקרות ולהניח תפילין תוך
ד"א של מת היינו מי שהיה חייב במצות אלו בעת שהיה בחיים ואחר מיתתו נעשה חפשי
מן מצות אלו הוי לועג לרש אבל אשה וקטן שפטורים בחייהם אין זה לועג לרש ע"ש
ועי' בצל"ח ברכות דף ג' ע"ב ובדף י"ח דפשיטא ליה דגם במת קטן ואשה
הוי לועג לרש ע"ש ועי' בס' ישועות יעקב מהגאון דלבוב נר"ו בא"ח סי'
ע"א סק"ו מ"ש בזה:
(ב) ויקרא בו – עי' בתשו' נו"ב
תניינא חלק א"ח סי' ק"ט שנשאל אם הולכים בעת צרה להתפלל על קברי צדיקים
אם נכון ליקח עמהם ס"ת לבית הקברות והשיב דמדברי התלמוד והפוסקים אין מפורש
אם באחיזה לחוד יש גם כן איסור אלא שלשונו של הרמב"ם בהלכות ס"ת משמע
לאיסור ועכ"פ חלילה לעשות כן דמבואר בזוהר פ' אחרי שאם ח"ו הספר ההוא
חסר אות אחת גורמים רעה גדולה ח"ו וא"כ הרי אין לנו ס"ת שיהא בדוק
בחסרות ויתרות עיין שם:
שולחן ערוך יורה דעה סימן שמד
סעיף א
מצוה גדולה להספיד על המת כראוי.
ומצותו שירים קולו לומר עליו דברים המשברים את הלב, א כדי להרבות בכיה ולהזכיר
שבחו. ואסור להפליג בשבחו יותר מדאי, אלא מזכירין מדות טובות שבו, ומוסיפין בהם
קצת, רק שלא יפליג. ואם לא היו בו מדות טובות כלל, לא יזכיר עליו. וחכם וחסיד,
מזכירים להם חכמתם וחסידותם. וכל המזכיר על מי שלא היה בו כלל, או שמוסיף להפליג
יותר מדאי על מה שהיה בו, גורם רעה לעצמו ולמת.
סעיף יז
מותר לומר פסוקים ודרשה לכבוד המת,
בתוך ארבע אמותיו או בבית הקברות (מהרא"י בביאור מא"ח לדעת רמ"ה).
רמב"ם הלכות אבל פרק יג הלכה ט
אין אומרין שמועה והגדה בבית האבל אלא
יושבין דוין, וכן אין אומרין בפני המת אלא דברים של מת, אבל לעסוק בדברי תורה
בפניו או בבית הקברות אסור.
בית יוסף יורה דעה סימן שמד אות טז
ד"ה אין אומרין
אבל הכא דהוי טעמא משום דכיון שהמת
מוטל לפניהם אם היו מדברים בדברים שלא מדבריו של מת מיחזי כמתייאשים מלהטפל בו
והילכך אפילו חוץ לארבע אמות אסור כל שהוא בפניו דכל שאומרים בפני המת יודע והני
מילי בדברי תורה אבל במילי דעלמא לא מיחזי כל כך כמתייאשים ושרי חוץ לארבע אמות אי
נמי אפילו תוך ארבע אמות שרי: ורבינו ירוחם (נכ"ח ח"א רל.) כתב אין
אומרים לפני המטה וכו' והני מילי בדברי תורה אסור אבל מילי דעלמא מותר בענין המת
וכן פסק רבינו האי כלישנא קמא דבמילי דעלמא מותר פירוש וזה מיירי חוץ לארבע אמות
שאם היה תוך ארבע אמות אפילו דבריו של מת אסור [אפילו בדברי תורה] עד כאן לשונו:
כתב המרדכי בסוף מועד קטן (סי' תתקיח) דללישנא קמא אסור בכל אותו חדר שהמת מונח בו
עד כאן. ואם טעמו משום דכל החדר חשוב כארבע אמות לא ידענא למה תלה הדבר בלישנא
קמא:
שולחן ערוך יורה דעה סימן שמד
סעיף טז
יא אין אומרים בפני המת אלא דברים של
מת, (ג) כגון צרכי קבורתו והספד; אבל שאר כל דבר, יב אסור. והני מילי בדברי תורה,
אבל במילי דעלמא לית לן בה.
ש"ך יורה דעה סימן שמד
יא אין אומרים כו' – משמע דעת המחבר
דד"ת אפילו חוץ לד' אמות אסור ומילי דעלמא אפי' תוך ד' אמות שרי והב"ח
פסק דד"ת אסור אפי' חוץ לד' אמות ומילי דעלמא אינו אסור אלא תוך ד"א
ודבריו של מת מותר אפי' בד"ת אפי' תוך ד"א וכן נהגו לדרוש באגדות
ופסוקים אפי' תוך ד"א בפני המת ויוצאין מענין לענין עד שמגיעין לספר שבחיו של
מת מעסק תורתו וחסידותו ויותר מדות טובות שהיו בו ע"כ וכתב המרדכי דכל אותו
חדר שהמת מונח בו חשוב כד' אמות וכן פסק הב"ח וע"ל סי' שס"ו:
יב אסור – משום לועג לרש חרף עושהו:
רמב"ם הלכות אבל פרק יד הלכה יד
המוליך עצמות ממקום למקום לא יתנם
בדיסקיא ויניחם על גבי חמורו וירכב עליהם, מפני שנוהג בהן מנהג בזיון, ואם היה
מתיירא מפני הגנבים ומפני הליסטים מותר.
תו"ס ברכות דף יח עמוד א
אלא אסיפא משום לסטים מותר לרכוב
עליהם – וה"ה לאחוריו מותר אפילו בלא לסטים.
רא"ש מסכת ברכות פרק ג סימן ז
ז ת"ר המוליך עצמות ממקום למקום
הרי זה לא יתנם בדסקי' וישים על החמור וירכב עליהם מפני שנוהג בהם מנהג בזיון. ואם
היה מתירא מפני הגנבים או מפני הלסטים מותר כדרך שאמרו בעצמות כך אמרו בס"ת.
וירכב עליהם אבל אם מפשילן לאחוריו על החמור שפיר דמי. וכן בספר תורה ואפילו אם
נפשך לאסור בספר תורה בנביאים ובכתובים שפיר דמי. ומיהו נראה דאף לספר תורה שפיר
דמי מדתני בסיפא כך אמרו בס"ת דלא מיסתבר למימר דמשום שריותא דגנבים ולסטים
דוקא נקטיה דהא מילתא דפשיטא היא שינהג בו מנהג בזיון ולא ימסרנו ביד גנבים ולסטים.
אלא משום דיוקא דרישא נמי נקטיה דשרי להפשילו לאחוריו. ובהדיא אמרי' בירושלמי
דסקיא שהיא מלאה ספרים או שהיו עצמות המת בתוכה הרי זה מפשילו לאחוריו ורוכב. ורב
אלפס ז"ל כתב וכדרך שאמרו בעצמות כך אמרו בס"ת שאם היה מתירא מפני
הגנבים או מפני הלסטים מותר להניח על גבי החמור שהוא רוכב עליו משמע דקאי דוקא
אסיפא:
שולחן ערוך יורה דעה סימן תג סעיף י
המוליך עצמות ממקום למקום, הרי זה לא
יתנם בשק או בדסקיא ויניחם על החמור וירכב עליהם, ד מפני שנוהג בהם מנהג בזיון;
אבל אם מפשילו לאחוריו על החמור, שפיר דמי. ואם היה מתירא מפני הגנבים והלסטים,
מותר. הגה: והחי יתן אל לבו דברים של מיתה; דיספד, יספדוניה; דיקבר, יקברוניה;
דיטעון, יטעיניה; דידל, ידלוניה; וגדול השלום שניתן לצדיק, שבשעה שהצדיק נפטר ג'
כתות של מלאכים נותנים לו שלום. (הכל בטור והרא"ש וכל בו) ואומרים: יבא שלום
(כל הכתוב לחיים קדוש יאמר לו). בלע המות לנצח ומחה ה' אלהים דמעה מעל כל פנים.
(ישעיה כה, ח').
שולחן ערוך יורה דעה סימן רפב סעיף ג
היה הולך ממקום למקום וס"ת עמו,
לא יניחנו בשק ויניחנו על גבי חמור וירכב עליו, אלא מניחו בחיקו כנגד לבו והוא
רוכב על החמור. ה ואם היה מפחד מפני הגנבים, מותר.
ש"ך יורה דעה סימן רפב ס"ק
ה
ה ואם היה מפחד כו' – והב"ח
האריך בזה ומסיק ולענין הלכה נקטינן הכא והכא לחומרא דשלא במקום סכנה לא שרי אלא
בחיקו כנגד לבו ואפי' בשאר ספרים ובמקום סכנה נמי לא שרי אלא להפשילו לאחוריו אבל
לא לרכוב עליו וכדכ' הר"ר יונה לפרש דברי רב אלפס דהכי משמע הלשון כדפי'
עכ"ל ובודאי היכא דאפשר להחמיר בכבוד תורה עדיף אבל היכא דלא אפשר מותר אפילו
לרכוב עליהם:
משלי פרק יט פסוק יז
מַלְוֵה יְקֹוָק חוֹנֵן דָּל
וּגְמֻלוֹ יְשַׁלֶּם לוֹ:
רש"י משלי פרק יט פסוק יז
(יז) מלוה ה' חונן דל וגמולו ישלם לו
– כשיחלה ויטה למות צדקתו מליצה עליו לפני מדת הדין לומר העני היתה נפשו מפרכסת
לצאת ברעב וזה פרנסה והחזיר' לגופה אף אני אחזיר לו נפשו:
שולחן ערוך יורה דעה סימן שסא סעיף ג
הרואה את המת ואינו מלוהו, עובר משום
לועג לרש (משלי יז, ה) ובר נידוי הוא, (ב) ולפחות ילוונו ד' אמות.
פתחי תשובה יורה דעה סימן שסא
ס"ק ב
(ב) ולפחות ילוונו ד"א – עי'
בתשו' יד אליהו סי' כ"ד שכתב דזה מיירי ביש לו כל צרכו אבל באין לו כל צרכו
פשיטא דצריך ללוותו עד קברו וע"ש עוד:
