הודעה ללומדי הרי"ף היומי
לתועלת לומדי הרי"ף היומי מכאן
והלאה השיעור הקולי (אודיו) יתחלק לשניים:
השיעור הראשון יכלול קריאת הרי"ף ופירושו עם פירוש תלמידי רבנו יונה (להלן
תר"י) ופסק השו"ע בקיצור נמרץ. השיעור יהיה באורך של עד 40 דקות.
השיעור השני יכלול דעות הפוסקים הנוספים כגון הרמב"ם, הרא"ש,
הב"י, השו"ע, המשנה ברורה וכף החיים. אורך השיעור יהיה בממוצע עד 30
דקות. ניתן לעקוב בדפי מקורות הפוסקים בזמן שמיעת
השיעור אודיו בפוסקים.
אורך השיעורים יצוין מידי יום
בתחילת דפי המקורות. השיעור השני הוא המשך השיעור הראשון, ולכן הוא נמצא באותו
קובץ אודיו.
גמ' ברכות דף לב.
אורך השיעור הקולי ברי"ף
ותר"י הוא:36:15 (שניות:דקות).
אורך השיעור בפוסקים הוא:38:40 (שניות:דקות).
1)אל ישאל אדם צרכיו בג' ראשונות. 2
2)ישתחוה לפניו, כעבד הנפטר מרבו 2
3)צריך לכוין בפסוק פותח את ידך. 3
4)אומרים ברוך שאמר, קודם פסוקי
דזמרה, וישתבח 3
5)צריך ליזהר מלהפסיק בדבור מברוך
שאמר עד סוף י"ח, 4
6)אם בא לבהכ"נ ומצא צבור בסוף
פסוקי דזמרה 5
7)צריך להסדיר תפלתו קודם שיתפלל. 9
8)המתפלל צריך שיכוין בלבו פירוש
המלות שמוציא בשפתיו 10
9)לא יתפלל בלבו לבד, אלא מחתך הדברים
בשפתיו 10
10)שתה יין כדי רביעית, אל יתפלל. 11
11)נשתכר יכול לברך ברכת המזון 13
13)אסור לישב בתוך ד' אמות של מתפלל. 14
14)לא יפסיק בתפלתו. ואפילו מלך ישראל
שואל בשלומו 16
דברים פרק ג פסוק
כד
אֲדֹנָי יְקֹוִק אַתָּה הַחִלּוֹתָ
לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה אֲשֶׁר מִי אֵל בַּשָּׁמַיִם
וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ:
דברים פרק ג פסוק
כה
אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת
הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן:
שולחן ערוך אורח
חיים סימן קיב סעיף א
(א) אל ישאל אדם צרכיו בג'
ראשונות, ולא בג' אחרונות; ודוקא צרכי יחיד, אבל צרכי צבור (ב) שרי.
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן קיב סעיף א
(א) אל ישאל וכו' – דג' ראשונות
למה הן דומין לעבד שמסדר שבח לפני רבו והאמצעיות לעבד שמבקש פרס מרבו אחרונות לעבד
שקבל פרס מרבו שמשבחו והולך לו ולפי שהראשונות הן מסדר השבח וע"כ אין ראוי לשאול
בהן צרכיו וה"ה אחרונים:
(ב) שרי – שזה הוא ג"כ
מעין השבח וכבוד לרב שרבים צריכים לו:
שולחן ערוך אורח
חיים סימן קכג סעיף א
כורע ופוסע (ב) א ג' פסיעות
לאחריו, בכריעה אחת, (ג) ב ואחר שפסע ג' פסיעות בעודו כורע, קודם שיזקוף, כשיאמר עושה
שלום במרומיו, הופך פניו (ד) ג לצד שמאלו; וכשיאמר הוא יעשה (ה) ד שלום [ג] עלינו,
הופך פניו לצד ימינו; ואח"כ ישתחוה לפניו, כעבד הנפטר מרבו. הגה: ונהגו לומר אח"כ י"ר [ג*] שיבנה בית המקדש כו', כי התפלה
במקום העבודה ולכן מבקשים על המקדש שנוכל לעשות עבודה ממש (ד"ע).
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן קכג סעיף א
(א) כורע ופוסע וכו' – כעבד
הנפטר מרבו ושיעור הכריעה כבר כתבתי לעיל בסימן קי"ג בבה"ל שהוא כדי שיתפקקו
כל חוליותיו שבשדרה אח"כ מצאתי בסימן זה שכ"כ א"ר בשם צידה לדרך:
(ב) ג' פסיעות – עיין בבית יוסף
כמה טעמים ועוד כתבו טעם משום דאחז"ל דבזכות ג' פסיעות שרץ נבוכדנצר לכבוד הש"י
זכה להחריב ב"ה ולכן אנו פוסעים ג' פסיעות ומתפללין שיבנה ב"ה:
(ג) ואחר שפסע – ולא כאותן שאומרין
עושה שלום בעוד שפוסעין דאין נכון לעשות כן וכן הדין בעושה שלום דקדיש (א"ר):
(ד) לצד שמאלו – שהמתפלל רואה
עצמו כאלו שכינה מול פניו ושמאל האדם הוא צד ימינו של הקב"ה:
(ה) שלום עלינו – דלא כהאומרים
עלינו ועל כל ישראל אלא ועל כ"י יאמר כשמשתחוה לפניו:
שולחן ערוך אורח
חיים סימן נא סעיף ז
(טו) צריך לכוין בפסוק פותח
את ידך (תהילים קמה, טז) ואם לא כוון, ו צריך לחזור ולאומרו (טז) פעם אחרת. הגה:
ז ואומרים פסוק ואנחנו נברך יה (תהילים קטו, יח) אחר תהלה לדוד (תהילים קמה, א – כא)
(טור וכל בו) וכופלין פסוק כל הנשמה תהלל יה (תהילים קנ, ו) לפי שהוא סוף פסוקי דזמרה
(טור) וכן פסוק ה' ימלוך (יז) לעולם ועד (שמות טו, יח) (אבודרהם). כשמגיע לואתה ה'
אלהינו מודים אנחנו לך (דברי הימים א, כט, יג) או לפסוק וכל קומה לפניך תשתחוה ח אין
לשחות ולהשתחות שם כדלקמן סי' קי"ג (הר"י ס"פ אין עומדין ור' ירוחם
נתיב א'). ונהגו לעמוד (יח) כשאומרים: ברוך שאמר, (יט) ט [ז] ויברך דויד וישתבח.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן
נא סעיף ז
(טו) צריך לכוין – שעיקר מה
שקבעו לומר תהלה לדויד בכל יום הוא בשביל אותו פסוק שמזכיר בו שבחו של הקב"ה שהוא
משגיח על בריותיו ומפרנסן:
(טז) פעם אחרת – עיין בח"א
שהביא בשם הלבוש שצריך לומר מפסוק פותח עד סוף המזמור כסדר. ואם לא נזכר עד שכבר אמר
מזמורים אחרים ואין לו שהות לחזור מ"מ יאמר אחר התפלה מפסוק פותח עד סוף המזמור:
(יז) לעולם ועד – ובשם האר"י
כתבו שיש לומר ג"כ תרגום פסוק זה דהיינו שנים יאמר מקרא ואחד תרגום ושיש לומר
פסוק כי בא סוס פרעה שגם פרשה זו מעיקר שירה [ובשם הגר"א כתבו שלא לומר כי בא
וגו'] מי כמוכה תנינא הכף דגושה אבל מי כמוכה קמא וכן כל עצמותי תאמרנה ד' מי כמוך
הכף רפויה. עם זו גאלת הגימל דגושה. ידמו כאבן הכף דגושה. יש להפסיק בין במים ובין
אדירים שהאדירים קאי על מצרים. ויאמר שירת הים בשמחה וידמה בדעתו כאלו באותו היום עבר
בים והאומר בשמחה מוחלין לו עונותיו:
(יח) כשאומרים ב"ש – משמע
בב"י דבשבת נכון ג"כ לעמוד כשאומרים הפסוק ד' מלך ד' מלך וגו' וכ"כ
המ"א בשם בע"ה וכתב עוד בשם האר"י דכשהצבור היו אומרים ד' מלך וגו'
היה עומד עמהן אף שהוא לא הגיע לשם:
(יט) ויברך דויד – עד שיאמר
אתה הוא ד' האלהים. האר"י ז"ל כשאמר ואתה מושל בכל נתן צדקה מעומד:
שולחן ערוך אורח
חיים סימן נא
סעיף א
א אומרים: (א) ברוך שאמר,
קודם פסוקי דזמרה, וישתבח, לאחריהם.
משנה ברורה סימן
נא
(א) ברוך שאמר – שבח זה תקנוהו
אנשי כנה"ג ע"י פתקא דנפל מן שמיא ומצאוהו כתוב בו ויש בו פ"ז תיבות
וסימנו ראשו כתם פז ר"ל ראש התפלה הוא ברכה של פ"ז תיבות ע"כ אין לגרוע
ולא להוסיף על פ"ז תיבות. ונכון לאומרו מעומד ואפילו ביחידי. ואוחז ב' ציצית שלפניו
בשעת אמירת ב"ש ולאחר גמר ב"ש ינשקם. בפה עמו בסגול. בתשבחות בחירק:
שולחן ערוך אורח
חיים סימן נא
סעיף ד
* ג צריך (ו) ליזהר (ז) מלהפסיק
(ח) [ג] בדבור משיתחיל: ברוך שאמר עד (ט) סוף י"ח, (* ואפי' (י) לצורך מצוה
אין לדבר בין ברוך שאמר (יא) לישתבח) (ב"י בשם כל בו) (וע"ל סי' נ"ג
נ"ד).
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן נא סעיף ד
(ו) ליזהר – דברוך שאמר הוי
ברכה שלפני פסוקי דזמרה וישתבח הוי ברכה שלאחריה ובין ישתבח ליוצר הלא אסור להפסיק
כדלקמן בסימן נ"ד ומיוצר והלאה הוי ברכות ק"ש. כתב בתשובת מקור ברוך סימן
א' שראוי לבטל המנהג שקצת נוהגין להפסיק כדי להביא החתן לבהכ"נ בין ב"ש ליוצר
ואין כח מנהג זה יפה לילך אחריו עי"ש:
(ז) מלהפסיק – בכל מקום שאסור
להפסיק אפילו בלה"ק אסור לדבר. וכשצריך להפסיק מפני איזה אונס או בכי האי גוונא
דסעיף ה' צריך לומר קודם שידבר אלו הפסוקים ברוך ד' לעולם אמן ואמן וכו' עד ויברך דויד
וכשחוזר להתחיל ממקום שפסק יאמר ג"כ אלו הפסוקים דהוי כמו ברכה לפניהם ולאחריהם:
(ח) בדבור – ואפילו ברוך הוא
וב"ש אסור לומר כיון שלא הוזכרה בגמרא אבל אמן מותר לענות על כל ברכה ששומע אפי'
באמצע פסוק של פסוקי דזמרה אם הוא במקום דסליק ענינא וכן כל ברכת הודאה מותר לברך כמו
אשר יצר לאחר עשיית צרכיו וכיוצא בזה וכן לענות מודים דרבנן וכן לענות ק"ש עם
הצבור שצריך שיקרא עמהם פסוק ראשון קורא ומכ"ש דמותר להפסיק לקדיש ולקדושה ולברכו:
(ט) סוף י"ח – וכשיש נפילת
אפים לא ידבר עד אחר נפילת אפים [א"ר וח"א בשם שיטה מקובצת]:
(י) לצורך מצוה – פשוט דאם מתיירא
שיעבור זמן ק"ש קודם שיגיע לקרותה בסדר התפלה ושכח לאמרה קודם ברוך שאמר מותר
לו להפסיק ולקרותה וכן אם שכח לברך ברכת התורה קודם התפלה מותר לו לברך באמצע פסוקי
דזמרה ולומר אח"כ פסוקים הנוהגין די"א דאסור לומר אפילו פסוקי דזמרה קודם
בה"ת. אין לקרות לס"ת לכתחלה מי שעומד באמצע פסוקי דזמרה רק לכהן אם אין
שם כהן אחר וכן ללוי אם אין שם אלא הוא ורשאי לקרות בלחש עם הקורא אך לא יפסיק לומר
לחזן לעשות מי שברך ואם החזן התחיל מעצמו ושכח שמו ושואלו מותר להשיבו מפני הכבוד.
ואם הוא עומד סמוך לפרק שיכול לגמור עד הפרק בלי שהות קודם שיעלה יעשה כן אבל אם צריך
לזה שהות לא ישהא מפני טורח הצבור [ש"א]. אסור לומר פסוק מי ימלל גבורות ד' וגו'
אחר ב"ש קודם הודו ואחר כלות המזמורים יש נוהגין לאומרו. יש נוהגין לומר קדיש
קודם ב"ש ויש נוהגין לאומרו קודם הודו:
(יא) לישתבח – אבל בין ישתבח
ליוצר לדבר מצוה יבואר ס"ס נ"ד דיש מתירין:
שולחן ערוך אורח
חיים סימן נא
סעיף ה
ד בין המזמורים האלו, שואל
(יב) מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם; (יג) ובאמצע המזמור, שואל מפני היראה ומשיב מפני
הכבוד.
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן נא סעיף ה
(יב) מפני הכבוד – בשלום אדם
נכבד שראוי להקדים לו שלום. בפסוק ד' מלך ד' מלך ד' ימלוך לעולם ועד לא יפסיק באמצע
כמו בין ד' אלהיכם לאמת [א"ר]. כתב בדרך החיים כשצריך להפסיק והוא עומד סמוך לפרק
יש לו ליזהר ולמהר לסיים עד הפרק כי טוב יותר להפסיק בין הפרקים מבאמצע הפרק ועיין
לקמן בסימן ס"ו במ"א סק"א שכהיום שאין אנו רגילין לשאול בשלום בבהכ"נ
בעת התפלה חלילה לשאול או להשיב לא בין הפרקים דק"ש ולא בפסוקי דזמרה:
(יג) ובאמצע המזמור – ר"ל
באמצע הפרק ואלו הן באמצע הפרקים מהודו עד אמן והלל לה'. מן תנו עוז וכו' עד ברוך אלהים.
מן אל נקמות עד על גאים. מן נפשנו חכתה לד' עד יחלנו לך. מן יהי שם עד על השמים כבודו.
ובין הללויה להללויה. ומן ברוך ד' לעולם עד אמן ואמן. ומן ויברך דויד עד לשם תפארתך.
ומן אתה הוא ד' לבדך עד במים עזים ומן ויושע עד ד' ימלוך לעולם ועד [דה"ח]:
בית יוסף אורח חיים
סימן נב
א ואם בא לבית הכנסת ומצא צבור בסוף פסוקי דזמרה על זה שאלו לרב נטרונאי
וכו'. כן כתב סמ"ק (סי' יא) בשם רב נטרונאי וסמ"ג (עשין יט קא:) והגהות מיימוניות
(תפלה פ"ז אות נ) בשם רב משה גאון וכתוב בהגהת סמ"ק (שם אות סד) צ"ע
גבי הא דאמרינן יהא חלקי מגומרי הלל משמע שרוצה לומר דצריך לומר גם הללויה הללו את
ה' מן השמים וגם בהגהות מיימונית (דפוס קושטא פ"ז ד"ה ושבחו) כתוב בשם ס"ה
שאומר אשרי ומדלג ואומר הללו את ה' מן השמים והללו אל בקדשו וחותם בישתבח ע"כ
ונראה שטעמם משום דבפרק כל כתבי (שבת קיח:) אהא דאמר רבי יוסי יהי חלקי מגומרי הלל
בכל יום ואוקימנא בפסוקי דזמרה ופירש רש"י פסוקי דזמרה שני מזמורים של הלולים
הללו את ה' מן השמים הללו אל בקדשו אבל ה"ר יונה (כג. ד"ה ותיקנו) והרא"ש
(פ"ה סי' ו) כתבו בפרק אין עומדין בשם רב עמרם שאם אין שהות לומר אלא תהלה לדוד
לבד סגי לומר קודם לו ברוך שאמר ואחריו ישתבח שאע"פ שתקנו לומר מתהלה לדוד עד
כל הנשמה כיון שעיקר התקנה נראה שלא היתה אלא מפני זה המזמור די לו בזה המזמור כדי
שיאמר ק"ש ויתפלל עם הצבור:
ומ"ש רבינו וכתבו בשם ה"ר
יונה שאמר בשם רבותיו שאם נכנס בשעה ששליח ציבור מתחיל יוצר וכו'. הם דברי הרא"ש
בפרק הנזכר וכן כתבו שם תלמידי ה"ר יונה. ומה שכתב רב נטרונאי ולא יאמר אותם אחר
תפלה כל עיקר דהיינו דוקא בברכה לפניהם ולאחריהם אבל בלא ברכות יכול לאמרם ולואי דלימרינהו
כוליה יומא וכן כתב הרשב"א בתשובה (ח"ג סי' רפה) לסברת הגאונים אם יתפלל
עם הצבור מעתה אינו יכול לחזור ולומר פסוקי דזמרה עם הברכות משמע בהדיא שלא הקפידו
הגאונים שלא יאמר הזמירות אחר התפלה אלא דוקא עם הברכות ובעל האגור (סי' צה) רצה לומר
דרב נטרונאי אינו חולק על ה"ר יונה דדוקא כשאמר מתחלה ברוך שאמר ותהלה וישתבח
אז אין לומר הזמירות אחר התפלה אבל כשאין לו שהות לומר דבר אפשר דמודה שיאמרם אחר התפלה.
ולישנא דרב נטרונאי דקאמר ולא יאמר אותם אחר התפלה כל עיקר דייק דלא כוותיה אלא ודאי
טעמיה דרב נטרונאי משום דפסוקי דזמרה הוו סידור שבחי הקב"ה ואין לסדרם אלא קודם
תפלה כדדרש רבי שמלאי בפרק קמא דע"ז (ז:) אבל אחר תפלה לא והיינו דוקא בברכה אבל
שלא בברכה לית לן בה כדפרישית וכתוב בתשובות הרשב"א (ח"א סי' קפט וסי' תשנג
ובמיוחסות סי קצח) אנו נוהגים כדברי הגאונים שקבלתם תורה היא וכן כתב האגור בשמו וכן
ראוי לנהוג דכיון דספק במידי דברכות הוא יש לחוש דילמא קיימא לן כדברי הגאונים ונמצא
מברך ברכה לבטלה: וכתב מהרי"א דלדברי כולם הברכות שאנו מברכין בבקר יכול לאמרם
אחר תפלתו: והרשב"א (חי' ברכות יא: ד"ה השכים) נסתפק אם יכול לברך ברכת התורה
אחר אהבה רבה מאחר שאמרו שנפטר באהבה רבה מברכת התורה והנה לדעת רבותינו הצרפתים שכתבו
שזו פוטרת כל היום מה שאין כן באהבה רבה יש לברך אותה עכ"ל וכבר כתבתי זה בסימן
מ"ז (נב. ד"ה והיכא):
שולחן ערוך אורח
חיים סימן נב
סעיף א
(א) אם בא לבהכ"נ ומצא
צבור (ב) בסוף פסוקי [א] דזמרה (ג) אומר: ברוך שאמר עד מהולל בתשבחות, ואח"כ:
תהלה לדוד עד מעתה ועד עולם הללויה (תהילים קמה, א – כא; קטו, יח), ואח"כ: הללו
את י"י מן השמים עד לבני ישראל עם קרובו הללויה (תהילים קמח, א – יד) ואח"כ:
הללו אל בקדשו עד כל הנשמה תהלל יה (תהילים קנ, א – ז). הגה: ואם יש לו שהות (ד)
יותר א יאמר: הודו לה' קראו (דברי הימים א, טז, א – טו; תהילים צט, ה; ט) (ה) עד והוא
רחום וידלג עד והוא רחום (תהילים עח, לח) שקודם אשרי כי בנתיים אינו רק פסוקים מלוקטים
(הגהות מיימוני פ"ז מה' תפלה). ואח"כ: ישתבח, ואח"כ: יוצר וק"ש
וברכותיה, ויתפלל עם הצבור. ואם אין שהות כ"כ, ידלג גם מזמור הללו את י"י
מן השמים (תהילים קמח, א – יד). הגה: אם עוד אין שהות, לא יאמר רק: ברוך שאמר,
ותהלה לדוד וישתבח (הרא"ש והר"י פרק אין עומדין). ואם כבר התחילו הצבור
יוצר, ואין שהות לומר פסוקי דזמרה אפי' בדילוג, (ו) יקרא ק"ש וברכותיה עם הציבור
(ז) ויתפלל עמהם, ואחר כך יקרא כל פסוקי דזמרה בלא ברכה שלפניהם ולא של (ח) אחריהם.
הגה: * (ט) ומכל מקום יאמר * (י) כל [ו] הברכות שמחויב לברך בבקר (כל בו וב"י
בשם מהרי"א כמו שנתבאר סימן מ"ו ומ"ז).
משנה ברורה סימן נב
(א) אם בא – אבל לכתחלה ראוי
לבוא לבהכ"נ בהשכמה כדי שלא יצטרך לדלג כי כתבו הספרים שהמגיד הזהיר לבית יוסף
לבוא לבהכ"נ בהשכמה כדי שיוכל להתפלל כסדר ולא בדילוג כי העושה כן מהפך הצינורות
והרבה אנשי מעשה נוהגים להתפלל כסדר מטעם זה אפילו אם אחרו לבוא לבהכ"נ אבל בתשובת
חכם צבי סימן ל"ו כתב שמה שכתב בספר הזהר שיש להתפלל על הסדר היינו כשאינו מתפלל
עם הצבור אבל אם איחר לבוא לבהכ"נ ובא כשהצבור מתפללין כו"ע מודו דידלג כדי
להתפלל בצבור וכ"פ הפר"ח בסימן נו"ן ואפילו מי שאינו רגיל להתפלל עם
הצבור בתמידות שאינו משכים כ"כ מ"מ אם אירע לו איזה פעם שבא לבהכ"נ
ומצא להצבור בסוף פסוקי דזמרה יעשה כמו שכתב בשו"ע דעכ"פ יש לו לזכות בפעם
זה להתפלל עם הצבור ועיין בשע"ת דדוקא אם יוכל לומר עכ"פ ב"ש ואשרי
וישתבח ועיין מה שכתבנו לקמן בשם המשכנות יעקב:
(ב) בסוף פסד"ז – ר"ל
אחר שיניח התפילין על ראשו יהיו עומדים הצבור בסוף פסוקי דזמרה ועיין בח"א שכתב
דאם נתאחר לבוא יראה עכ"פ לומר קודם שיתחיל להתפלל ברכת ענט"י ואלהי נשמה
וברכת התורה [דאל"ה דעת הפר"ח באלהי נשמה שלא יאמר אחר התפלה כי יצא בברכת
מחיה המתים ועיין בסוף הסימן מה שכתבנו בזה ובבה"ת יש דיעות בזה בסימן מ"ז
ס"ח אם לא למד מיד אחר התפלה עי"ש ונטילת ידים לא ניתקן רק קודם התפלה]:
(ג) אומר וכו' – כדי שיהיה יוכל
להתפלל עם הצבור כי התפלה עם הצבור רצויה ומקובלת לפני הקב"ה:
(ד) יותר – ר"ל יותר מכדי
שיעור האמירה מתהלה לדוד וכל הללויות עד כל הנשמה תהלל יה דהם קודמים מדינא לאמירת
הודו שהם הם עיקר פסוקי דזמרה [מ"א והגר"א] וכתב המ"א עוד דאמירת ויברך
דויד עד לשם תפארתך ג"כ קודם להודו לד' קראו אבל לא קודם הללויה:
(ה) עד והוא רחום – כתב הח"א
בשבת ידלג המזמורים שמוסיפין בשבת מן למנצח עד יהי כבוד ויאמר כמו בחול כי הם תדירים
ואם יש שהות יותר יאמר למנצח ולדוד בשנותו ותפלה למשה והם קודמים לשאר מזמורים [כדאיתא
בזוהר] עוד כתב דבשבת מחוייב לומר נשמת והיא נקראת [בפסחים קי"ח] ברכת השיר ומוטב
שידלג מזמורים ואם אין לו שהות כלל יאמר ברוך שאמר ותהלה לדוד ונשמת וישתבח עי"ש:
(ו) יקרא ק"ש – ובתשובת
משכנות יעקב האריך בזה והוכיח דברכת ב"ש וישתבח תקנה קדומה היא מימי התנאים וע"כ
מוטב להתפלל ביחידי משידלג לגמרי ברכת ב"ש וישתבח. אך אם לא יצטרך לדלג לגמרי
שיוכל לאמר ב"ש ואשרי וישתבח בעת שהחזן מאריך המלות מיוצר והלאה לכו"ע יעשה
כן דעיקר קפידא הוא שיתפלל תפילת י"ח עם הצבור בלחש אך פשוט דכ"ז הוא בתנאי
דעי"ז לא יחסר מצות קריאת שמע כדין המבואר לקמן בסימן ס"א דלא דחינן מלקיים
המצוה כתקונה בשביל תפלה בצבור:
(ז) ויתפלל עמהם – אבל אם לא
יגיע לתפלת צבור ש"ע אפילו אם יתחיל ביוצר אור לא יתחיל כלל לכו"ע רק יתפלל
כסדר בלא הצבור ולא יתפלל הש"ע לבד עם הצבור דסמיכת גאולה לתפלה בשחרית עדיף מתפלה
בצבור [ב"י וד"מ בסי' רל"ו]:
(ח) אחריהם – דהיינו ב"ש
וישתבח כי לא נתקנו לרוב הפוסקים כ"א קודם התפלה:
(ט) ומ"מ יאמר – ר"ל
שמחוייב לאמרם אחר התפלה אם לא אמרן קודם התפלה. ועיין לעיל בסימן מ"ז ס"ח
לענין ברכת התורה ובמ"ב שם בסקי"ז מה שכתבנו בשם א"ר ועיין בפרי חדש
שכתב דגם ברכת אלהי נשמה לא יאמר אחר התפלה שכבר יצא בברכת מחיה מתים ועיין בפמ"ג
שכתב דמדברי הרמ"א לא משמע כן וכן בספר מאמר מרדכי חולק עליו וכן בשע"ת בסי'
ו' כתב דמסתבר דלא יצא וכן משמע מביאור הגר"א בסימן זה ועיין בבה"ל. ומ"מ
יותר טוב לכתחלה לצאת אליבא דכו"ע דהיינו שאם התחיל כבר להתפלל ושכח מקודם ברכת
א"נ =אלוקי נשמה= יכוין בפירוש בברכת ונאמן אתה שאינו רוצה לפטור בזה ברכת א"נ
=אלוקי נשמה= ואז לכו"ע יברכנה אחר התפלה דנהי דברכות א"צ כונה לצאת מ"מ
היכא דמכוין בפירוש שלא לצאת שפיר דמי עי"ש עוד [פמ"ג] ועיין בבה"ל
שכתבנו דאם שכח ברכת התורה והתחיל ברכת ק"ש יכוין בפירוש בברכת אהבה רבה לפטור
ברכת התורה ויראה ללמוד תיכף לאחר התפלה ויצא בזה אליבא דכו"ע:
(י) כל הברכות – ועיין בספר
מאמר מרדכי ובספר נהר שלום דזמן כל הברכות הוא כל היום בדיעבד וכן כתב בספר מעשה רב
להגר"א ז"ל והוסיף שם עוד יותר דאפילו בלילה עד שעת השינה הוא חיובן אם שכח
לאומרן קודם ונ"ל דאם חוטפתו שינה לכו"ע לא יכול תו לברך ברכת המעביר שינה
[דוגמת בהמ"ז בסימן קפ"ד ס"ה עי"ש] ומ"מ לכתחלה צריך ליזהר
שלא לאחר הברכות יותר מד' שעות על היום אך בדיעבד עכ"פ יכול לברך אותם עד חצות
כי כן מוכח מהרבה אחרונים שלא הפסיד הברכות אחר ד' שעות והמקיל לסמוך בדיעבד על הגדולים
הנ"ל ולברך אותם אחר חצות אין למחות בידו ועיין בבה"ל:
ביאור הלכה סימן נב
* ומ"מ יאמר וכו' – עיין
במ"ב מה שכתבנו שהמ"מ חולק על הפר"ח הגם דבשע"ת לעיל בסימן ו'
בשם הש"ץ כתב דהמ"מ רק מפקפק עליו המעיין בו יראה דלא כן הוא ויצא להש"ץ
זה ממה שכתב שם המ"מ בסוף שמכל מקום פעם אחת אירע לו שלא היה יכול לברך הברכות
קודם התפלה ונזהר עכ"פ לברך א"נ ובה"ת כדי לצאת מחשש הפר"ח ג"כ
אבל באמת אינו חוזר בזה כלל מדבריו הראשונים דבודאי יותר טוב לעשות ככה לכתחלה אבל
לא שיהיה עיכובא דיעבד. והש"ת לעיל שלא חלק ג"כ לגמרי למעשה על הפר"ת
נראה דסמך על הש"ץ שכתב שהמ"מ החולק ג"כ לא מלאו לבו לחלוק למעשה. ואני
אומר בענין זה ג"כ דמי שירצה לסמוך בדיעבד על הפר"ח אין למחות בידו מאחר
דהח"א והדה"ח העתיקו דבריו אבל מי שירצה לברך ולסמוך על כל הני רבוותא שכתבנו
ג"כ לא הפסיד. והרוצה לצאת יד"ש נ"ל שיניח מעט לישן ביום ואז כשיתעורר
משנתו יברך אלקי נשמה דהא הב"י בסימן רל"א כתב דהאגור בשם ר' יהודה משפירא
כתב דהניעור משנתו של שינת היום צריך לברך אלקי נשמה וכ"כ בשיבולי לקט בשם רבינו
שמחה והר"ר אביגדור כהן וכ"כ בספר התניא רק שהב"י סיים שם ע"ז
ולא נהגו כן א"כ בכאן יש לעשות כן לכו"ע. וכ"כ בספר תורת אביגדור:
ודע עוד דהפמ"ג נתן עצה
זו המוזכרת במ"ב לענין ברכת התורה אם שכח והתחיל בברכת ק"ש ולא אמר עדיין
בה"ת יכוין בפירוש באהבה רבה שלא לצאת בזה ידי המצוה של בה"ת ואז לא נפטר
בה"ת לכו"ע. ולענ"ד צע"ג בזה לפי מה שכתב המאמר מרדכי דלכן אמרו
בגמרא שכבר נפטר באהבה רבה לפי שאה"ר גופא היא בה"ת ובאמת שכדבריו מוכח בירושלמי
פ"א דברכות שקורא שם לאהבה רבה בה"ת כי ק"ש נמי תורה היא א"כ איך
יוכל לחלוק הכונה לשניהם דהיינו לענין ק"ש יכוין שהברכה זו תהי' לשם ברכה עליה
[כי הגם דאין הברכות מעכבות מ"מ לכתחלה בשבילה ניתקן] ולענין שאר דברי תורה יכוין
שהברכה זו קוראה ע"מ שלא לצאת בה ברכת התורה ועיין לעיל מה שכתבתי בסימן מ"ז
בביאור הלכה בשם תר"י לענין זה שלכאורה ממנו ראיה לפמ"ג וצ"ע למעשה.
ולענ"ד נראה דיותר טוב אם שכח ברכת התורה והתחיל ברכת ק"ש שיכוין בפירוש
בברכת אה"ר לפטור בזה בה"ת ויראה ללמוד תיכף אחר התפלה דיתחשב ליה אה"ר
במקום בה"ת לכו"ע וכמו שכתוב בסימן מ"ז עיי"ש במ"ב ס"ק
ט"ז ובעצה זו יצא ג"כ נקי לגמרי מחשש ברכה שאינה צריכה:
* כל הברכות – עיין במ"ב
במה שכתבנו בשם הפוסקים לענין זמן הברכות. והנה בדה"ח הלכות אונן דין ה' משמע
מיניה דלהמ"א בסימן ע' סק"א ברכת השחר לכל אדם אינו רק עד ד' שעות על היום
דומיא דזמן ברכת ק"ש לבד בה"ת [אם לא נפטרה ע"י אהבה רבה] והשלשה ברכות
שלא עשני גוי ועבד ואשה דאלו זמנן כל היום וזה אינו דהמ"א לא קאמר רק במי שהיה
אונן בעיקר זמן חיובו בבוקר שהיה אז פטור לכך פטור אחר ד' שעות אבל במי שבתחלת זמן
חיובא היה חייב בוודאי חייב אפילו אחר ד' שעות כן משמע מלשונו בהדיא וכן משמע בלבושי
שרד ובספר חכמת אדם ובספר שולחן שלמה וכן כתב בהדיא בספר מחצית השקל ויוכל להיות שבכל
אדם דעת המ"א כהגר"א ונהר שלום ומאמ"ר שזמנו בדיעבד כל היום אבל עד
חצות עכ"פ מוכח בהדיא מלשונו דלא הפסיד הברכות ויוכל להיות שגם הדה"ח לא
קאי שם רק במי שבתחלת חיובא היה פטור ואף דגם בזה פליגי הנה"ש והמאמר מרדכי על
המ"א מ"מ בשע"ת ובדגמ"ר החזיקו דבריו להלכה אבל א"כ קיצר
הדה"ח מאוד בלשונו היוצא מכל זה דעד חצות בודאי אין לחוש להפסידו הברכות עבור
זה ואפילו לאחר חצות יש לסמוך בדיעבד להקל כי לא מצאתי לאחד מן הפוסקים שיתן זמן לברכות
לפי מה דנהיגין היום כהפוסקים דעל מנהג העולם הוא מברך. אחר כותבי כל אלה מצאתי לתשובת
הרשב"א [והובאה בסימן ד' בב"י ד"ה ומשמע מדברי הרא"ש וכו'] ומשמע
שם לכאורה מלשונו דעיקר ברכות השחר ניתקנו בבוקר ובשביל זה תקנו ג"כ לנטילת ידים
בבוקר דוקא עיי"ש ע"כ נראה דלכתחלה בודאי יש להחמיר לברך אותם בבקר בזמן
תפילה ובדיעבד יש לסמוך על הגדולים הנ"ל עכ"פ עד חצות כי תפלה גופה חיובה
בעצם עד חצות כדלקמן בסימן פ"ט ס"א ע"ש ומי שמברך אותם אח"כ בדיעבד
אין למחות בידו וכנ"ל:
שולחן ערוך אורח
חיים סימן ק
סעיף א
תפלות של מועדות (א) ושל ר"ח,
צריך להסדיר תפלתו קודם שיתפלל, כדי שתהא שגורה בפיו. (הגה: וי"א דוקא (ב) כשמתפללים על פה, אבל כשמתפללין (ג) מתוך
[ב] הסידור, מותר, דהא רואה מה שמתפלל וכן נוהגין), (ב"י בשם הר"ר מנוח).
משנה ברורה סימן
ק
(א) ושל ר"ח – כן הגירסא
בכמה ספרים ובביאור הגר"א ור"ל תפלת מוסף והטעם מפני שאין מתפלל אותן תדיר
אלא לפרקים אין רגיל בהן כ"כ ובפמ"ג בשם הב"ח ופר"ח כתב דה"ה
יעלה ויבא דשחרית או בימי וכו' דחנוכה ופורים ג"כ צריך להסדיר מתחלה או שיתפלל
מתוך הסידור ובשיורי כנה"ג תמה על מנהג האנשים שמקילין בכל זה להתפלל בע"פ
ואינם מסדרים מתחלה שאינו יודע על מה סמכו ועיין בשע"ת ולכתחלה בודאי נכון ליזהר
להתפלל בחנוכה ופורים ומועדים ור"ח עכ"פ תפלה ראשונה מתוך הסידור ודי:
(ב) כשמתפללים ע"פ – כתב
מחצית השקל שלא כדין נוהגין העולם שאומרים ברכת קידוש לבנה בע"פ ואינם מסדרים
אותה מתחלה ועיין בשע"ת:
(ג) מתוך הסידור – ותפילות ופיוטים
שחמור פירושם צריך להסדיר תחלה ולא מהני ספר בזה [ט"ז]:
תהלים פרק קמ
(יד) אַךְ צַדִּיקִים יוֹדוּ
לִשְׁמֶךָ יֵשְׁבוּ יְשָׁרִים אֶת פָּנֶיךָ:
פרשנים לתהלים פרק
קמ
(יד) אך צדיקים – הצדיקים לבד הם יודו לשמך והישרים ישבו לפניך להללך ולא
כן הרשעים האלה כי ילכו לאבדון ולא יזכירו בשם ה':
שולחן ערוך אורח
חיים סימן צח סעיף א
המתפלל צריך שיכוין בלבו (א)
פירוש המלות שמוציא בשפתיו; ויחשוב כאלו שכינה כנגדו; ויסיר כל המחשבות הטורדות אותו
עד שתשאר מחשבתו וכוונתו זכה בתפלתו; ויחשוב כאלו היה מדבר לפני מלך בשר ודם היה מסדר
דבריו ומכוין בהם יפה לבל יכשל, ק"ו =קל וחומר= לפני ממ"ה הקב"ה שהוא
חוקר כל המחשבות. וכך היו עושים חסידים ואנשי מעשה, שהיו מתבודדים ומכוונין בתפלתם
עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמות ולהתגברות כח השכלי, עד שהיו מגיעים קרוב למעלת הנבואה.
ואם תבא לו מחשבה אחרת בתוך התפלה, (ב) ישתוק עד שתתבטל המחשבה. וצריך שיחשוב בדברים
המכניעים הלב ומכוונים אותו לאביו שבשמים, ולא יחשוב בדברים שיש בהם קלות ראש. הגה: ויחשוב קודם התפלה מרוממות האל יתעלה ובשפלות האדם, ויסיר כל תענוגי
האדם מלבו (הר"י ריש פרק אין עומדין). ואסור לאדם לנשק (ג) א בניו הקטנים בבהכ"נ,
כדי לקבוע בלבו שאין אהבה כאהבת המקום (בנימין זאב סי' קס"ג ואגודה פ' כיצד מברכין).
שולחן ערוך אורח
חיים סימן קא סעיף ב
ב לא יתפלל * בלבו לבד, אלא
מחתך הדברים בשפתיו (ה) ג ומשמיע [ג] לאזניו בלחש, (ו) ולא ישמיע (ז) קולו; * ואם אינו
יכול לכוין (ח) בלחש, מותר (ט) להגביה קולו; וה"מ בינו לבין עצמו, אבל (י) בצבור,
אסור, * דאתי למטרד צבורא. הגה: ואם משמיע קולו בביתו כשמתפלל, כדי שילמדו ממנו
בני ביתו, מותר (טור).
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן קא סעיף ב
(ה) ומשמיע – ויש שכתבו דצריך
לחוש לדברי הזוהר שאף לכתחילה לא ישמיע לאזניו אבל המ"א כתב שאין ראיה מהזוהר
וכ"כ בביאור הגר"א דאף דעת הזוהר הוא כהשו"ע וכ"כ שארי אחרונים
שטוב יותר לכתחילה שישמיע לאזניו. ובדיעבד לכו"ע אם אמר בלחש כ"כ שאפילו
לאזניו לא השמיע יצא כיון שמ"מ הוציא בשפתיו:
(ו) ולא ישמיע – דכתיב בתפילת
חנה רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע וכל המשמיע קולו בתפלתו ה"ז מקטני אמנה כאלו
אין מאמין שהקב"ה שומע תפלת לחש וכל המגביה קולו בתפילתו ה"ז מנביאי השקר
שהיה דרכן לצעוק בקול לע"ז שלהן ועיין בברכי יוסף ובח"א דלכתחילה צריך להתפלל
בלחש כ"כ שאף חבירו העומד בסמוך לו לא יהיה יוכל לשמוע ומ"מ אם א"א
לו לכוין בענין זה יש לו לעשות בענין שיכול לכוין אך שיזהר שלא יטריד לאחרים וכדלקמיה:
(ז) קולו – ואפילו בפסוקי דזמרה
טוב שלא להרים קול כי הקב"ה שומע בלחש לא כאותם המגביהים קולם יותר מדאי ומיהו
בשבת שנוהגים שאחד אומר פסוקי דזמרה בקול רם שפיר דמי [פמ"ג]:
(ח) בלחש – הט"ז כתב דאף
אם יכול לכוין בלחש אבל לא כ"כ כמו בקול מיקרי אינו יכול לכוין ויכול להתפלל ביחיד
בקול ועיין בבה"ל שכתבנו דאין להקל בזה:
(ט) להגביה קולו – ואיירי דאפילו
אם ישמיע קולו במקצת ג"כ לא יוכל לכוין דאל"ה אסור:
(י) בצבור אסור – אפילו להשמיע
קולו במקצת וכ"ש להגביה קולו:
טור אורח חיים סימן
צט
שכור אל יתפלל עד שיעבור יינו
ואם התפלל תפלתו תועבה וצריך לחזור ולהתפלל ואפילו אם עבר זמן התפלה דחשיב כשוגג שתוי
אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תפלה היכי דמי שכור והיכי דמי שתוי שכור כל שאינו יכול לדבר
לפני המלך שתוי כל שיכול לדבר לפני המלך ומ"מ לכתחלה לא יתפלל אפי' אם שתה כדי
רביעית עד שיסיר יינו ודרך מיל ושינה כל שהוא מפיגין היין וה"מ כששתה רביעית אבל
שתה יותר כ"ש ששינה שוכרתו ודרך טורדתו ופירש בה"ג ה"מ במהלך ברגליו
אבל רכוב ודאי דרך מפיגה היין יין ושכ"ר א"ל תשת (ויקרא י) ראשי תיבות ואם
שתה כדי רביעית אסור להתפלל תש"ת תפלת שכור תועבה:
שולחן ערוך אורח
חיים סימן צט סעיף א
(א) שתה יין (ב) א כדי [א]
רביעית, (ג) אל יתפלל (ד) עד שיסיר יינו; ואם שתה יותר, אם הוא יכול לדבר לפני המלך,
אם התפלל תפלתו תפלה, ואם אינו יכול לדבר לפני המלך, אם התפלל ב תפלתו (ה) תועבה וצריך
לחזור ולהתפלל כשיסיר יינו מעליו; ואפילו אם עבר זמן התפלה, משלים אותה בתפלה שאחריה,
(ו) ג כדין שוגג. הגה: (ז) ודין ק"ש (ח) כדין תפלה, (ט) אבל שאר ברכות (י)
יכול לברך אע"פ (יא) שהוא שכור, (מרדכי ריש פרק הדר הגה' מיימוני פ"ד מהלכות
תפלה).
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן צט סעיף א
(א) שתה יין – ונראה דה"ה
שאר משקין המשכרים וכפי מה שכתב הט"ז לקמן בסימן קכ"ח ס"ק ל"ה
לענין נשיאת כפים ואפילו לדעת המ"א שם דמיקל בנשיאת כפים מסתברא דתפילה חמירא
ואסור כמו ביין כ"כ בספר מגן גיבורים עי"ש ולפי דעת הט"ז לקמן הנ"ל
לא בעינן בשאר משקין שיעור רביעית עי"ש ולי נראה דמ"מ בעינן שיהא בו כדי
לשכר ברביעית יין:
(ב) כדי רביעית – דוקא אם שתאו
בבת אחת אבל בשני פעמים או שמזגו במעט מים מותר ואם שתה יותר מרביעית בכל גווני אסור
עד שיסיר יינו מעליו וכדלקמן בסימן קכ"ח סל"ח. וכ"ז כשיכול לדבר לפני
המלך דאל"ה אין שייך לענינינו דאיירי בתפלה שום חילוק בזה. כתב המ"א בשם
הסמ"ק יין שבתוך הסעודה אינו משכר ועיין עוד שם וכתב הפמ"ג דכ"ז הכל
לפי מה שמבין בדעתו:
(ג) אל יתפלל – ואפילו אם עי"ז
יעבור זמן תפלה פר"ח. ועיין בסוף הסימן בשם הים של שלמה דעכשיו שבלא"ה אין
מכונין כ"כ בתפלה אין לחוש כ"כ להחמיר אם ע"י המתנתו יעבור זמן תפלה:
(ד) עד שיסיר יינו – ואף
אם רגיל לשתות הרבה ואינו שיכור כלל ברביעית אפ"ה לא יתפלל לכתחלה אם שתה רביעית
יין [ברכי יוסף]:
(ה) תועבה – והוי כאלו עובד
עכו"ם ואם אינו מתפלל בשעת שכרות ניצל מכל צרה. ש"ס:
(ו) כדין שוגג – ואפילו התחיל
לשתות אחר שהגיע זמנה שהיה סבור שיהיה לו שהות להתפלל לאחר שיפוג מן היין המועט שהתחיל
לשתות בדיעה מיושבת ואח"כ נמשך לב להמשתה ושכח על התפלה ונשתכר כ"כ עד שלא
נשאר לו שהות להפיג את יינו טרם עבור זמן התפלה ג"כ שוגג מיקרי ומיהו ודאי אם
הוא סמוך למנחה ויעבור הזמן ודאי אם ישתכר שלא יוכל להפיג את יינו בזמן קצר כזה מזיד
הוי לכו"ע ואין לו תשלומין:
(ז) ודין ק"ש – וברכות
ק"ש ג"כ דינם כק"ש. א"ר:
(ח) כדין תפלה – היינו דאף
שתוי אסור לכתחלה בק"ש והלבוש כתב דיש מקילין בק"ש אף אם הוא שכור דשאני
תפלה שהוא בקשת צרכיו וכ"כ בלקוטי הרמב"ן בסופו אכן בביאור הגר"א הרחיב
לבאר דברי הירושלמי שיש בענין זה ולפי דבריו מסקנת הירושלמי לאסור שכור בק"ש ע"כ
יש ליזהר לכתחילה שלא לבוא לידי כך ובדיעבד אם נשתכר אין לפטור את עצמו מק"ש משום
זה וכעין שכתב המ"א לקמן בסימן קפ"ה לענין בהמ"ז ואם יפוג יינו עד שלא
עבר זמן ק"ש יחזור ויקרא הפרשיות:
(ט) אבל שאר ברכות – כלל בזה
אף בהמ"ז שהיא דאורייתא ועיין לקמן בסי' קפ"ה ובמה שכתבתי שם:
(י) יכול לברך – אבל אין
מצרפין אותו למנין עשרה ולענין ג' לזימון אפשר דשרי:
(יא) שהוא שכור – עיין בביאור
הגר"א ולפי דבריו יש להחמיר לכתחילה בשיכור שאינו יכול לדבר לפני המלך אף בשאר
ברכות וכ"כ הפמ"ג יו"ד סימן א' ס"ק ל"ה במשבצות זהב וכ"ז
כשלא הגיע לשכרותו של לוט דאל"ה כשוטה יחשב לגמרי לכו"ע ופטור אז מכל המצות
ע"כ אפילו בדיעבד אם קרא אז ובירך לא מיפטר בכך שהרי פטור היה באותה שעה וחייב
אח"כ לחזור ולקרות ולברך. פר"ח ופמ"ג:
שולחן ערוך אורח
חיים סימן קפה
סעיף ד
אפילו נשתכר כל כך עד ג שאינו
יכול לדבר כראוי, (ד) יכול לברך ברכת המזון.
משנה ברורה סימן
קפה ס"ק ד
(ד) יכול לברך בהמ"ז –
דכתיב ואכלת ושבעת וברכת ואפילו מדומדם [ירושלמי] פי' שאינו יכול לדבר כראוי ומושבעת
קדייק ליה שמצוי כמה פעמים שאחר שביעה האדם עומד שיכור ואפ"ה חייבתו התורה לברך
ועיין לקמיה מה שנכתוב בזה:
שולחן ערוך אורח
חיים סימן קפה
סעיף ה
* (ה) ואם בירך והיתה צואה
כנגדו, * או שהיה שכור (ו) (פי' לגמרי), נסתפקו התוספות והרא"ש (ז) אם צריך לחזור
ולברך; (ח) ומשום מי רגלים פשיטא שאינו חוזר לברך.
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן קפה סעיף ה
(ה) אם בירך והיתה וכו' – ר"ל
דבתפלה קי"ל לעיל בסימן ע"ו במי שהתפלל ומצא צואה כנגדו או בצדו תוך ד' אמותיו
במקום שהיה ראוי להסתפק ופשע ולא בדק שצריך לחזור ולהתפלל משום שנאמר זבח רשעים תועבה
וכן ה"ה לענין ק"ש ונסתפקו התוספות והרא"ש אם גם בבהמ"ז אמרי'
הכי או דלמא שאני בהמ"ז דקילא מהתם דהרי בשתוי אף שיכול לדבר לפני המלך קי"ל
דאל יתפלל ולענין בהמ"ז ודאי מותר בשתוי:
(ו) פי' לגמרי – היינו שנשתכר
כ"כ עד שאינו יכול לדבר לפני המלך ונסתפקו אם צריך לחזור ולברך כשיפוג יינו ועדיין
לא נתעכל המזון [ומ"מ מיירי שלא הגיע לשכרותו של לוט דאל"ה כשוטה יחשב ופטור
מכל המצות וחייב לכ"ע לחזור ולברך] ובסעיף הקוד' שמתיר לברך מיירי שיכול לדבר
לפני המלך והקשו כמה אחרוני' דכיון שאינו יכול לדבר כראוי מסתמא אינו יכול לדבר לפני
המלך ואפ"ה מתיר הירושלמי. ולדינא מסקי האחרונים דאם אירע שנשתכר כ"כ אעפ"כ
יברך ולכתחלה יזהר לברך קודם שיבוא לידי כך ועיין לעיל בסימן צ"ט סקי"א במ"ב:
רמב"ם הלכות
דעות פרק ו הלכה ז
הרואה חבירו שחטא או שהלך בדרך
לא טובה מצוה להחזירו למוטב ולהודיעו שהוא חוטא על עצמו במעשיו הרעים שנאמר הוכח תוכיח
את עמיתך, המוכיח את חבירו בין בדברים שבינו לבינו, בין בדברים שבינו לבין המקום, צריך
להוכיחו בינו לבין עצמו, וידבר לו בנחת ובלשון רכה ויודיעו שאינו אומר לו אלא לטובתו
להביאו לחיי העולם הבא, אם קיבל ממנו מוטב ואם לאו יוכיחנו פעם שניה ושלישית, וכן תמיד
חייב אדם להוכיחו עד שיכהו החוטא ויאמר לו איני שומע, וכל שאפשר בידו למחות ואינו מוחה
הוא נתפש בעון אלו כיון שאפשר לו למחות בהם.
טור אורח חיים סימן
קב
אני האשה הנצבת עמכה בזה מכאן
שאסור לישב בתוך ד"א של תפלה ובין מלפניו בין מלאחריו בין מן הצדדין צריך להרחיק
ד"א שנאמר הנצבת עמכה שהיה עומד כמותה בז"ה בגימטריא תריסר דהיינו י"ב
אמות לשלשה הרוחות וכתבו הגאונים דוקא כשיושב בטל אבל אם עוסק בתפל' כגון בק"ש
וברכותיה וכיוצא בו שפיר דמי ומשמע מדבריהם שאם עוסק בתורה אסור שלא הזכירו אלא ק"ש
וברכותיה והכי מסתבר אף ע"ג דחמירא תורה מתפלה שהרי מי שתורתו אומנתו אינו מפסיק
ממנה לתפלה בהא תפלה עדיפא שהטעם שאסור לישב בתוך ד' אמות של תפלה מפני שנראה כאילו
חבירו מקבל עליו מלכות שמים הוא אינו מקבל וכשהוא עוסק בק"ש ובברכותיה אזל ליה
האי טעמא אבל אם הוא עוסק בתורה אכתי איתא האי טעמא ועוד נלמד מן הנדון שהרי עלי מסתמא
לא היה עומד בטל מת"ת כדאמרינן אסור לת"ח לעמוד במקום הטינופת לפי שא"א
לו בלא ת"ת ואפילו הכי היה צריך לעמוד ואם היושב ישב כבר ועמד זה והתפלל בצדו
היה אומר א"א ז"ל שאינו צריך לקום שהרי זה בא בגבולו אע"פ שיש להשיב
דהא ילפינן מעלי והוא היה יושב תחלה דכתיב ועלי הכהן יושב על מזוזות היכל ה' ואפ"ה
הוצרך לקום מ"מ אין משיבין את הארי אחרי מותו וגם כי לשון הגמרא משמע כדבריו דקאמר
אסור לישב דמשמע אסור לישב אצל המתפלל אבל אם ישב כבר מותר מדלא קאמר אסור להיות יושב
ואסור לעבור כנגד המתפללים בתוך ד"א דוקא לפניהם אבל בצדיהם מותר לעבור ולעמוד:
בית יוסף אורח חיים
סימן קב
א אני האשה הנצבת עמכה בזה מכאן שאסור לישב בתוך ארבע אמות של תפילה. בריש
פרק אין עומדין (ברכות לא:):
ומ"ש בין מלפניו בין מן
הצדדין צריך להרחיק ד' אמות. כן כתבו שם התוספות (ד"ה מכאן) והרא"ש (סי'
ח) והמרדכי (סי' קה):
ומ"ש הנצבת עמכה שהיה עומד
כמותה. כך פירש רש"י כלומר לפי שהיה בתוך ד' אמותיה היה אסור לישב ולפיכך היה
נצב על עמדו כמותה אבל התוספות (ד"ה עמכה) כתבו עמך משמע בתוך ד' אמות ומשום דכתיב
עמכה מלא בה"א דייק כלומר שלא היה יושב בתוך ד' אמות שלה כי אם בחמישית ע"כ
ולפי זה הנצבת לאו ללמד על עלי אתא שהרי עלי יושב היה שמפני כך הוצרך להרחיק ד' אמות
שאם היה עומד לא היה צריך שלא אסרו אלא לישב אבל לעמוד ודאי שרי:
וכתבו הגאונים דוקא כשיושב בטל
וכו'. כן כתבו שם התוספות (לא: ד"ה מכאן) והרא"ש (סי' ח) והרשב"א (שם
ד"ה אני) והמרדכי (סי' קה) ז"ל:
ומ"ש רבינו ומשמע מדבריהם
שאם עוסק בתורה אסור שלא הזכירו אלא ק"ש וברכותיה. נראה שאינו רוצה לומר דדוקא
ק"ש וברכותיה אבל אם עוסק בשאר עניני תפילה לא דא"כ וכיוצא בו שכתבו הגאונים
לאתויי מאי אלא ודאי כל שעוסק בדברי שיר ושבח וברכות הנאמרים לפני התפילה או לאחריה
כעוסק בק"ש וברכותיה דמי וכן כתוב בהגהות מיימוניות פ"ה (תפלה אות ל) בשם
הגאונים דאם הוא עוסק בתפילה או בק"ש או בשאר דברי שיר ושבח מותר ואין צריך להרחיק
כלום וכן פסקו כל רבותינו ע"כ וכן כתוב בתרומת הדשן סימן ג: ואפשר שאפילו אם עוסק
בפרק איזהו מקומן שנהגו לקרות שחרית חשוב כעוסק בתפילה שכיון שנהגו לאומרו קודם תפילה
מעניני תפילה הוא חשוב וכן נראה מדברי ה"ר יונה (כג. ד"ה אני) שכתב וזה לשונו
ואמרו הגאונים דכי אמרינן שאסור לישב בתוך ד' אמות של תפילה דוקא כשאינו קורא ק"ש
או פסוקים אחרים אבל אם קורא שום דבר אין בכך כלום ע"כ ורבינו ירוחם (נתיב ג ח"ז
כ:) כתב נראה כי אם היושב קורא קרבנות או פסוקי דזמרה שאסור ויש מי שכתב שאפילו אין
היושב קורא אלא פסוקי דזמרה מותר עכ"ל וזה לשון אהל מועד (תפלה דרך ג נתיב ז)
אסור לישב בתוך ד' אמות של תפילה ופירשו הגאונים שאם היה עוסק בתפילה או קורא את שמע
מותר ודוקא מן הצד אבל כנגדו אפילו כמלא עיניו אסור ואפילו עוסק בק"ש:
ומה שטען רבינו דאם עוסק בתורה
אסור לישב אצל המתפלל מפני שהטעם שאסור לישב מפני שנראה כאילו חבירו מקבל עליו וכו'
אבל כשהוא עוסק בתורה אכתי איתא האי טעמא. יש לדחות דלא אמרו אלא ביושב ודומם אבל כשיושב
וקורא בתורה הרי הוא כמקבל עליו עול מלכות שמים דכיון דמי שתורתו אומנותו אינו מפסיק
מתלמוד תורה לתפילה כל שעוסק בתורה כמתפלל דמי ועדיף מיניה:
ומה שטען מעלי דמסתמא לא היה
עומד בטל מתלמוד תורה כדאמרינן אסור לתלמיד חכם לעמוד במקום הטינופת וכו'. יש לומר
שאין זו ראיה דהא לא אמרו שאסור לתלמיד חכם לעמוד בלא תלמוד תורה אלא היינו לומר דמסתמא
חזקה לתלמיד חכם שאינו יכול להעמיד עצמו מדברי תורה ולכך אסור לו לעמוד במקום הטינופת
מפני שלא יוכל להעמיד עצמו מדברי תורה ונמצא עוסק בתורה במקום הטינופת אבל כל שעומד
במקום טהרה עוסק בתורה כשירצה ויעמיד עצמו כשירצה ואפילו אם תמצא לומר דכי אמרינן שאי
אפשר לו בלא תלמוד תורה היינו לומר שאסור לו לעמוד בלא תלמוד תורה איכא למימר דלאו
למימרא שצריך שיוציא בשפתיו אלא בהרהור בעלמא סגי ליה והרהור אסור במקום הטינופת וכך
אמרו בהדיא בפרק מי שמתו תלמיד חכם אסור לעמוד במקום הטינופת לפי שאי אפשר לו בלא הרהור
תורה ועלי היה מהרהר בדברי תורה ולא היה מוציא בשפתיו ומפני כך אסור לו לישב בתוך ד'
אמות של מתפלל אבל אם היה עוסק בתורה ומוציא הדברים בשפתיו היה מותר לו לישב: ומ"מ
מאחר שהגאונים לא הזכירו אלא ק"ש וברכותיה וכיוצא בו הוה משמע דדוקא דברים שהם
מתיקוני התפלות אבל שאר דברי תורה לא אלא שמצאתי לסמ"ג (עשין יט קב ע"ג)
שכתב וזה לשונו כתב מורי רבינו יהודה בשם תשובת הגאונים דוקא כשהיושב בטל אבל אם עוסק
בתפילה או עוסק בתורה שפיר דמי עכ"ל וגם סמ"ק כתב בסימן י"א (הגהות
אות קכ) שאם עוסק בתורה שפיר דמי ומתוך כך נראה דלא הזכירו הגאונים ק"ש וברכותיה
וכיוצא בהם אלא משום דאורחא דמילתא הכי הוא שבעוד שזה מתפלל חבירו עוסק במילי דתפילה
אבל אין הכי נמי שאם הוא עוסק בדברי תורה אע"פ שאינם ענין לתפילה וק"ש שפיר
דמי:
שולחן ערוך אורח
חיים סימן קב סעיף א
(א) אסור לישב (ב) א בתוך
ד' אמות (ג) של מתפלל; בין מלפניו בין מן הצדדין (ד) (בין מלאחריו), (תוס' ומרדכי
ואשרי פ' אין עומדין) צריך להרחיק ד' אמות; ואם עוסק בדברים שהם מתקוני התפלות,
ואפילו (ה) בפרק איזהו מקומן, אינו צריך להרחיק; (ו) ויש מתיר (ז) ב בעוסק בתורה, אע"פ
שאינו מתקוני התפלות; ויש מי שאומר דה"מ מן הצד, (ח) אבל כנגדו אפילו כמלא עיניו
אסור, (ט) ג אפילו עוסק בק"ש.
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן קב סעיף א
(א) אסור לישב – וגם סמיכה אסור
אך סמיכה במקצת שאם ינטל יוכל לעמוד יש להקל במקום הדחק:
(ב) בתוך ד"א – ואפילו
כשהוא יושב באלכסון די בד"א ולא בעינן הד"א עם האלכסון מ"א ועיין בפמ"ג.
כתב הח"א אם המתפלל עומד בצד אחד מדבר שהוא קבוע גבוה י' ורחב ד' מותר לישב בצד
השני דהא מפסיק רשות אבל לעבור מצד השני אפשר אם אינו גבוה כ"כ שלא יוכל להסתכל
בצד השני אסור וכן פסק בהלק"ט וכן מצדד הפמ"ג בסימן צ' סק"ה שיש להחמיר
לעבור באלמעמרע נגד המתפלל אף שהוא רשות בפני עצמו ולישב מתיר ברשות אחרת אפילו בתוך
ד"א [בסימן זה סק"ב במשב"ז]:
(ג) של מתפלל – ואפילו אם המתפלל
עומד בתחנונים שלאחר התפלה כ"ז שלא פסע וה"ה לענין שלא לעבור נגד המתפלל:
(ד) ובין מלאחריו – וכן הסכימו
האחרונים:
(ה) בפ' איזהו מקומן – וה"ה
אם עוסק בפרקים במנחה בשבת ג"כ מותר לישב בצד המתפלל:
(ו) ויש מתיר וכו' – דס"ל
דלא אסרו חכמים לישב בצד המתפלל אלא כשיושב ודומם דנראה כאלו אינו רוצה לקבל עליו עומ"ש
אבל כשהוא יושב ועוסק בתורה הרי הוא כמקבל עליו עומ"ש. ועיין באחרונים דטוב להחמיר
לעמוד כדעה הראשונה אם לא במקום הדחק ובלאחריו נ"ל שאין להחמיר בזה:
(ז) בעוסק בתורה – דוקא אם
מוציא ד"ת בשפתיו אבל מהרהר בלבו אינו מועיל ואפילו בעניני תיקוני התפילות דאתו
למיחשדיה שאינו מקבל עליו עומ"ש:
(ח) אבל כנגדו וכו' – מפני שנראה
כמשתחוה לו ולפ"ז דוקא לישב אסור אבל לעמוד מותר ואפילו בתוך ד"א ואולי אף
לעמוד ס"ל דאסור דעי"ז מתבטל כונתו:
(ט) אפילו עוסק וכו' – פי'
היושב נגד המתפלל עוסק בק"ש. ועיין בפר"ח שפסק כדעה קמייתא דאין חילוק בין
מלפניו ובין מן הצדדין ושארי אחרונים כתבו שטוב להחמיר כהיש מי שאומר. ונ"ל שבעמידה
חוץ לד"א בודאי אין להחמיר ואולי אף בתוך ד"א וכנ"ל בסק"ח:
שולחן ערוך אורח
חיים סימן קד סעיף א
(א) [א*] לא יפסיק (ב) בתפלתו.
ואפילו מלך ישראל שואל בשלומו, לא ישיבנו; אבל א מלך (ג) עובדי כוכבים, אם אפשר לו
לקצר דהיינו שיאמר תחלת הברכה וסופה קודם שיגיע אליו, יקצר; (ד) או אם אפשר לו שיטה
מן הדרך, יטה ולא יפסיק בדיבור, (ה) ואם אי אפשר לו, יפסיק.
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן קד סעיף א
(א) לא יפסיק – ואפילו רמיזה
בעלמא אסור אם לא לתינוק הבוכה מותר לו לרמז לו בידיו כדי שישתוק ולא יטרידו מתפלתו
ואם אינו מועיל ירחיק את עצמו ממנו ולא ידבר עמו. וכן אדם נכבד שעומד בתפלה והש"ץ
ממתין עליו באמירת קדיש או קדושה והוא אינו מרוצה בכך שימתינו עליו וזה מטרידתו בתפלה
מותר לו לרמז לש"ץ שיתפלל כדרכו [ש"ת]:
(ב) בתפלתו – ואפילו במקום הפסד
ממון אין לו להפסיק. כתב הח"א [כלל כ"ה ס"ט] העומד בתפלה ונסתפק באיזה
דין איך יתפלל כגון ששכח איזה דבר בתפלה מותר לילך ממקומו למקום מיוחד ולעיין שם בספר
ואם מותר לשאול הדין צ"ע ונ"ל דמותר:
(ג) עובד גלולים – וה"ה
אנס דעלמא ומתיירא שמא יהרגנו:
(ד) או אם אפשר – וטוב יותר
לקצר בדאפשר משיטה מן הדרך [ב"ח וא"ר] אבל הפמ"ג כתב יש להתיישב בזה
דמשמע דהליכה לצורך התפלה לא הוי הפסק:
(ה) ואם א"א לו יפסיק
– ר"ל שמותר אפילו לשאול לו בשלומו כשמשער שבלתי זה אפשר שיהיה בסכנה וכ"ש
שמותר להשיב לו [א"ר]:
