רי"ף ברכות דף מב:
גמ' ברכות דף נג:-נד.
אורך השיעור הקולי ברי"ף ותר"י הוא 28:22 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 28:50 דקות
.
1)מים הראשונים צריך שיגביה ידיו
למעלה 1
2)הנוטל ידיו שופך עליהם ) קצת
מהרביעית להסיר מהם 7
4)שפך מים על ידו אחת ושפשפה בחברתה,
לא עלתה לו נטילה 12
5)מי שיש לו מכה בידו ורטיה עליה, די לו שיטול שאר היד שלא במקום הרטיה. 14
6)ואחרונים צריך שישפיל ידיו למטה כדי
שיצא כל כח המלח מעל ידיו 15
רמב"ם הלכות ברכות פרק ו הלכה כ. 16
8)המטביל ידיו, יכול לאכול בלא נגוב. 17
9)יצא אחד מן המסובין להשתין מים נוטל
ידו אחת ונכנס 17
10)מי שעומד בסעודה ונזכר שנג במקומות
המכוסים באדם, , צריך לחזור וליטול ידיו 18
רמב"ם הלכות ברכות
פרק ו הלכה יט
אסור להאכיל מי שלא נטל ידיו ואף על
פי שהוא נותן לתוך פיו, ואסור לזלזל בנטילת ידים, וצוויים הרבה צוו חכמים והזהירו על
הדבר, אפילו אין לו מים אלא כדי שתייה נוטל ידיו במקצתן ואחר כך אוכל ושותה מקצתן.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קנח סעיף ט
צריך ליזהר בנט"י, שכל המזלזל
בנטילת ידים חייב נידוי, ובא לידי עניות, ונעקר מן העולם.
רמב"ם הלכות ברכות
פרק ו הלכה טז
מים הראשונים צריך שיגביה ידיו למעלה
עד שלא יצאו מים חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו את הידים, ואחרונים צריך שישפיל ידיו למטה
כדי שיצא כל כח המלח מעל ידיו, מים ראשונים ניטלים בין על גבי כלי בין על גבי קרקע,
ואחרונים אינן ניטלין אלא על גבי כלי, מים ראשונים ניטלין בין בחמי האור בין בצונן,
ואחרונים אינן ניטלין בחמין, והוא שיהיו חמים שהיד סולדת בהן מפני שאין מעבירין את
הזוהמא שאינו יכול לשפשף בהן, אבל היו פושרין נוטלין מהן באחרונה. +/השגת הראב"ד/
מים הראשונים צריך שיגביה ידיו כו' עד כדי שיצא כל כח המלח מעל ידיו. כתב הראב"ד
ז"ל /א"א/ והוא יותר טוב שלא תעבור הזוהמא על מקום שלא הגיע תחלה עכ"ל.+
בית יוסף אורח חיים סימן
קסב
א גרסינן בפרק קמא דסוטה אמר רבי חייא בר אשי אמר רב מים הראשונים צריך
שיגביה ידיו וכו' תניא נמי הכי הנוטל צריך שיגביה ידיו למעלה שלא יבואו המים שחוץ לפרק
ויטמאו את הידים. ע"כ בפרק קמא דסוטה (ד:):
ומ"ש רבינו דטעמא משום דתנן בפ"ב
דמסכת ידים (מ"ג) הידים מטמאים ומטהרים עד הפרק כיצד נטל הראשונים עד לפרק וכו'
עד לכך צריך להגביה אצבעותיו למעלה. הכל לשון הרא"ש בפרק כל הבשר (סי' יח) וגירסתו
במשנה זו כגירסת הרא"ש והרמב"ם. וביאור הענין לפי גירסא זו שאין הידים מטמאות
משקין אלא עד הפרק אבל משקין שנגעו חוץ לפרק טהורין וכן אין מים שניים מטהרין את הראשונים
אלא בעודן בתוך הפרק אבל נפלו עליהם חוץ לפרק אין מטהרין אותם וחוץ לפרק דרישא וסיפא
הוא שהיו בתחלתן תוך הפרק ויצאו אח"כ חוץ לפרק לפיכך ברישא טהורים שמים השניים
הטהורים הם לבדם יצאו חוץ לפרק ושם לא קבלו שום טומאה אבל בסיפא שמים הראשונים הטמאים
יצאו חוץ לפרק והשניים שיצאו אחריהם לא טהרו שם כמו שביארנו לפיכך כשחזרו ליד טימאוה
כך כתוב בסמ"ג (עשין כד הל' נט"י קיב ע"ד) וכן פירשו הרמב"ם ורבינו
שמשון וכן כתב הרא"ש שם ובפרק כל הבשר ובתשובות (כלל מח סי' יא) וכן כתב ג"כ
הרמב"ם בפי"א מהלכות מקואות (ה"ד) וכך הם דברי רבינו: אבל רש"י
כתב משנה זו בפרק קמא דסוטה (ד: ד"ה שמא יצאו) והוא גורס נטל את הראשונים ואת
השניים עד הפרק וחזרו ליד טהורים נטל את הראשונים חוץ לפרק ואת השניים עד הפרק וחזרו
ליד טמאה. וכך היא גירסת ספר התרומה (סי' עח) ומשמע דטעמא משום דראשונים חוץ לפרק ושניים
עד הפרק הוא דטמאה הא אם נטל גם השניים חוץ לפרק טהורה דטיהרו שניים את הראשונים שהם
חוץ לפרק. ורבינו שמשון כתב בפ"ב דמסכת ידים פירש הקונטרס בפרק קמא דסוטה דהכי
תנן נטל את הראשונים ואת השניים חוץ לפרק וחזרו ליד טהורה נטל הראשונים חוץ לפרק ושניים
עד הפרק וחזרו ליד טמאה אגב חורפיה לא עיין בה דאלו ואלו אם חזרו לפרק טמאה לבד כשנטל
ראשונים עד הפרק והשניים חוץ לפרק וחזרו ליד טהורה עכ"ל: והערוך כתב בערך מי שצריך
להגביה ידיו שמא יצאו המים לזרועו שלא נטל אותו במים שהוא חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו את
הידים. נראה מדבריו שהטומאה באה למים שעל הזרוע מחמת הזרוע ואין כן דעת המפרשים וכמו
שכתבתי: ויש לשאול לדעת המפרשים שהחששא אינה אלא מפני המים שנטמאו ביד ויצאו חוצה לה
שיחזרו ליד ויטמאו אותה למה אמרו צריך שיגביה ידיו טפי הוה עדיף שישפיל ידיו מתחלה
ועד סוף דהשתא אי אפשר להמצא חוץ ליד מים שנטמאו בה. ותירץ רבינו הגדול מהר"י
אבוהב ז"ל דהא דאמרינן שלא יצאו המים חוץ [לפרק] ויחזרו ויטמאו את הידים זה הפרק
אינו הפרק העליון במקום חיבור היד והזרוע אבל הוא בפרק התחתון כלומר מקום חיבור האצבעות
לכף ומזה הפרק עד הפרק האחר הוא מקום טומאה כלומר ממקום חיבור האצבעות לכף למקום חיבור
הכף לזרוע אע"פ שאינו צריך נטילה לחולין מכל מקום מים הנוגעים שם נטמאו וא"כ
אם היה משפיל ידיו לצד מטה בשעת נטילה יצאו המים מכף היד ויטמאו את האצבעות ולכך אי
אפשר להשפיל ידיו לצד מטה בשעת נטילה. כך הבנתי מתוך דבריו אע"פ שלשונו אינו מבורר
יפה. וכתב שתירוץ זה אינו אלא לדעת הסוברים דלחולין אינו צריך ליטול אלא עד מקום חיבור
האצבעות אבל לדעת רי"ף שצריך ליטול עד מקום חיבור היד לזרוע אכתי קשה וצ"ע
ע"כ. ולע"ד נראה דאפשר לומר דאין הכי נמי שאם בא להשפיל ידיו לצד מטה שפיר
דמי ומה שאמרו צריך שיגביה ידיו למעלה לאו למימרא שאם רצה להשפילם מתחלת הנטילה אינו
רשאי אלא היינו לומר שאם בא שלא להשפיל ידיו צריך שיגביהם למעלה ולא ישפילם אחר שהגביהם
עד שינגבם משום דחיישינן שמא יצאו מים חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו את הידים אלא שקשה בעיני
דלא אישתמיט שום מפרש או פוסק שיכתוב כן וגם כי לשון צריך שיגביה ידיו לא משמע הכי
ולכן נ"ל דאע"ג דכשישפיל ידיו היה ג"כ תיקון לענין זה כמו בהגבהתם רצו
חכמים לתקן שיגביהם ולא ישפילם משום אסמכתא דקרא (ישעיה סג ט) דוינטלם וינשאם: כתב
האגור (הל' נט"י סי' רו) בשם רבינו אביגדור כהן מצאתי נראה לי שאם אדם רוחץ כל
ידיו כשרוצה לאכול אין צריך לזקוף את הידים למעלה במים ראשונים עד כאן. נראה שדעתו
כדעת הרשב"א שאכתוב בסמוך: כתב המרדכי בפרק אלו דברים (ברכות סי' רב) בשם התוספתא
(ידים פ"ב ה"א) שהמטביל ידיו אינו צריך להגביהם וכ"כ סמ"ג (עשין
כז הל' נט"י קיג.) בשם התוספתא ג"כ ונראה הטעם לפי שאין שם מים שנטמאו ביד
ומטעם זה נ"ל דהוא הדין למי ששפך רביעית בפעם אחת על ידיו דכיון דאין שם מים טמאים
כלל כמו שיתבאר לא חיישינן אם אינו מגביהם ומצאתי לסמ"ק (סי' קפא עמ' קלג) שכתב
ואם נוטל כל יד ויד מרביעית אינו צריך להגביה ידיו עד כאן. ונראה דבנוטל כל יד בפני
עצמה מיירי ומשום הכי הצריך רביעית לכל יד דכל ששפך פחות מרביעית בבת אחת נטמאו המים
ואם שפך רביעית בבת אחת לא שנא על ידו אחת לא שנא על שתי ידיו לא נטמאו המים. ומיהו
לדעת הערוך שפירש שהטעם שצריך שיגביה ידיו מפני שמים היוצאים מיטמאים בזרוע אפילו במטביל
ידיו צריך שיגביה דהא איכא למיחש שמא יצאו המים חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו את הידים: כתב
האגור בשם אור זרוע (ח"א סי' עג) מים ראשונים צריך שיגביה ידיו למעלה אבל אנו
שנוטלין שלש פעמים אין לחוש עד כאן ואיני רואה טעם בזה: ואהא דאמרינן צריך שיגביה ידיו
פירש רש"י ראשי אצבעותיו שיהו המים משפעים לצד זרועותיו ומשמע שטעמו מפני שסובר
שאינו צריך ליטול לחולין אלא עד מקום חיבור האצבעות לכף ליכא לפרושי שיגביה כל היד
אלא האצבעות לבד שהם המקום שצריך נטילה: ודע שהרי"ף הביא הא דהנוטל צריך שיגביה
ידיו למעלה כדי שלא יצאו מים חוץ לפרק וכו' בסוף פרק אלו דברים (מב:) ופירשו תלמידי
ה"ר יונה (ד"ה שלא יצאו) שיעור הנטילה עד הפרק שהוא בין חיבור היד והזרוע
כדכתבינן לעיל ועכשיו בא להשמיענו שבשעת הנטילה צריך שיזהר שלא יגביה ידיו למעלה עד
שינגבם מפני שאם יגביהם יקבלו המים ששופך באחרונה לטהר המים שעל הידים טומאה מהזרוע
ויחזרו ויטמאו הידים ולא עלתה לו נטילה עד כאן ויש לתמוה דהא בהדיא קתני שיגביה ידיו
כדי שלא יצאו מים וכו' והיאך פירש שלא יגביה ידיו כדי שלא יצאו מים וכו': ומהר"י
ן' חביב ז"ל כתב על זה שתלמידי ה"ר יונה היתה כוונתם רצויה לעשות סייג להמון
העם שיזהרו בנטילת ידים מתחלה ועד סוף באופן שלא יבואו לטעות מתחלת הנטילה כי ההגבהה
שצוה רב לעשות היא בסוף הנטילה אחר שהשלים שפיכת המים על ידיו וההגבהה שצוו תלמידי
הר"י היא מתחלת הנטילה ועד הניגוב הנה רב דיבר בהווה כי סתם נוטלי ידים הם שופכים
מים בשפע ומגביהים ידיהם באופן שהמים מתפזרין בכל היד תוך הפרק וחוץ לפרק ועל יסוד
זה בא רב החכם הרופא לשבורי לב ולהעלות רפואה למכה רצוני שהמים כבר יצאו חוץ לפרק הורה
וצוה שחייב להגביה ידיו מיד בסוף הנטילה עד שינגב כדי שלא יחזרו המים לתוך הפרק אשר
כבר יצא חוץ לפרק ובאו אח"כ תלמידי ה"ר יונה ואמרו הלא דרך רב טוב לרפאות
החולי אולם הדרך הטוב והישר להורות את בני ישראל המון העם איך לא ישימו מחלה ובזה לא
יצטרכו לרפואת תעלה והוא שיהו נזהרים בתחלת הנטילה שלא יגביהו ידיהם כלל באופן שלא
יצאו טיפי מים חוץ לפרק עד שישלים הניגוב כי מי שאין לו חולי אינו צריך לרפואה וזה
הדרך ישכון אור לשמור משמרת בדור האחרונים המתגלגל ויורד בידיעת שמירת המצות ובעבור
זה יחשבו רבים כי די להם אם יקיימו וינטלם וינשאם רצוני לומר שמיד אחר סוף הנטילה יגביהו
ידיהם ולא ישיתו אל לבם כי הם צריכים לעמוד על משמרתם ולהעמיד ידיהם בהגבהה עד שינגבו
ואם לא עשו כן אלא אחר ההגבהה השפילו ידיהם קודם הניגוב לא עשו ולא כלום שהרי המים
שיצאו חוץ לפרק יחזרו לתוך הפרק ויטמאום ובמה יתוקן החשש הזה כשיהיו נזהרים מתחלת הנטילה
ועד הניגוב שלא יגביהו ידיהם כלל וזה מבואר בלשונם שאמרו ויחזרו ויטמאו את הידים ולא
עלתה לו נטילה עכ"ל: ואני שמעתי ולא אבין איך אפשר להעלות על הדעת דבר זה שתלמידי
ה"ר יונה באו לפרש דברי רב ואמרו תיקון לדבר היפך מתיקון רב ועוד שהרי כתבו ועכשיו
בא להשמיענו שבשעת הנטילה צריך ליזהר שלא יגביה ידיו למעלה וכו' הרי מבואר בדבריהם
בהדיא שלפרש דברי רב באו ולא לומר תיקון היפך תיקון רב. ולכן נלע"ד שהוקשה לה"ר
יונה היכי יהיב טעמא לצריך שיגביה ידיו כדי שלא יצאו מים חוץ לפרק וכו' דהא מהאי טעמא
הוה עדיף טפי למימר שישפיל ידיו מתחלת הנטילה דאז ודאי לא יצאו המים חוץ לפרק ובשלמא
לדברי האומרים שנטילת ידים אינה אלא עד חיבור האצבעות לכף היד איכא למימר דהכי קאמר
אם בא להגביה ידיו רשאי ובלבד שלא ישפילם אח"כ כדי שלא יצאו מים חוץ לפרק וכו'
כלומר כדי שלא יחזרו מים שיצאו חוץ לפרק ויטמאו את הידים דהשתא מאחר שכיון שהגביהם
שוב אינו משפילם וההגבהה אינה אלא שמגביה ראשי אצבעותיו שיהיו המים משפעים לצד זרועותיו
ולא על זרועותיו ממש שאין המים יכולים לצאת כל כך אם כן כשבא לנגב ידיו מנגב גם כל
פיסת היד עד מקום חיבור היד לזרוע ותו ליכא למיחש למידי אבל לדעת הרי"ף שצריך
ליטול כל היד עד מקום חיבורה לזרוע אם כן כי אמרינן צריך שיגביה ידיו ממש דהיינו כל
היד עד הזרוע וכשמגביה ידיו כן הרי המים ניגרים על הזרוע וכשבא לנגב היד אינו יכול
לנגב הזרוע לפי שמכוסה בבגדים ואח"כ חוזר ונוטף על הידים ומטמא אותן ואם כן הוה
ליה למימר צריך שישפיל ידיו במים ראשונים כשם שאמרו במים אחרונים לכך פירש דהא דאמרינן
דצריך שיגביה ידיו לאו הגבהה גמורה קאמרינן אלא הגבהה קצת הוא בכדי שלא יוכלו המים
לצאת מהיד לזרוע דאם לא כן איכא למיחש שמא יצאו המים חוץ לפרק חיבור היד והזרוע ויחזרו
ויטמאו את הידים ומשמע דבמאי דקתני כדי שלא יצאו מים חוץ לפרק הוא מפרש כן כלומר הא
דצריך שיגביה ידיו לאו הגבהה גמורה קאמינא אלא הגבהה קצת בכדי שלא יצאו המים חוץ לפרק:
והרמב"ם אע"פ שהוא סובר שאין צריך מים שניים אלא לאכילת תרומה בלבד וכמו
שהוכחתי בסימן ק"ס (קלח: סוד"ה ודע) כתב בפ"ו מהלכות ברכות (הט"ז)
מים הראשונים צריך להגביה ידיו למעלה עד שלא יצאו מים חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו את הידים
ונראה דהיינו לומר שאם לאכילת חולין רצה לחלק רביעית מים חציה למים ראשונים וחציה למים
שניים ונטל ראשונים ושניים חוץ לפרק וחזרו ליד טימאוה: והרשב"א כתב בתשובה (ח"ג
סי' רס) שהוא לא כתב (בתורת הבית) בשער הקדושה שהנוטל צריך שיגביה ידיו מפני שהוא פסק
דלחולין עד לפרק העליון שהוא סוף כף המחובר לזרוע וכל שנוטל עד שם וחוזר ונותן שניים
עד אותו פרק עצמו למה נחוש שהרי למקום שנתן הראשונים יתן השניים וליוצאים למעלה מן
הפרק ההוא על קנה הזרוע אין לחוש שאותם אין להם שום טומאה שלא גזרו אלא על הידים וההיא
דפרק קמא דסוטה בשלא נטל אלא עד פיצול האצבעות ולפיכך צריך להגביה שמא מים הראשונים
יצאו חוץ לפרק ואע"פ שנתן השניים עד הפיצול יחזרו אותם ראשונים שיצאו חוץ לפרק
ויטמאו את הידים. ואם תאמר אם כן נלמד משם שאין צריך ליטול עד סוף הכף ויקשה למה שפסקתי
אני לא היא דההיא דסוטה דרב היא ורב לקולא כדאיתא בפרק כל הבשר (קו:) אמר רב עד כאן
לחולין וכו' עכ"ל. נראה מדבריו שהוא מפרש שהחששא של רב אינה אלא שיטמאו המים בכף
היד ויחזרו לאצבעות שהוא מקום הנטילה וכדעת בעל הערוך שהוא סובר שחששת רב אינה אלא
שיטמאו המים בנגיעתם במקום שאינו מכלל היד לענין נטילה וסובר עוד הרשב"א דעד הזרוע
איכא למימר דנטמאו המים מחמת נגיעתם שם אבל מפרק הזרוע ולמעלה לא וטעמא משום דאין טומאה
זו אלא בידים לבד משום דעסקניות הן ועד פרק הזרוע איכא האי חששא אבל לא משם ולמעלה.
אי נמי משום דעד פרק הזרוע איקרי יד לענין קידוש ידים ורגלים:
ומ"ש רבינו דין נטילה שאדם שופך
מן הכלי שני פעמים על ידו הראשונים טמאים והשניים מטהרים את הראשונים. כן כתבו התוספות
(ד"ה דלא) והרא"ש (סי' יח) בפרק כל הבשר (קז.) וכן כתבו סמ"ג (עשין
כז הל' נט"י קיב ע"ד) והתרומה (סי' עח) והמרדכי (סי' רב) פרק אלו דברים וכתבו
כן לפי שהם סוברים דמים שניים דתנן במסכת ידים (פ"ב מ"ג) אפילו לחולין נמי
מיתנו וכתבו נראה מתוך המשנה דהיינו דוקא כשלא שפך רביעית בבת אחת [אבל כששפך רביעית
בבת אחת] ידיו טהורות וכתבו רבינו בסימן זה:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קסב סעיף א
(א) הנוטל (ב) צריך (ג) להגביה ידיו
(דהיינו (ד) א ראשי אצבעותיו) למעלה, (ה) שלא יצאו מים חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו הידים.
הגה: * (ו) וה"ה אם משפילן מתחילת הנטילה (ז) עד סופה דשפיר דמי, (ח) רק שיזהר
שלא יגביה תחילה ראשי אצבעותיו ואח"כ ישפילם, דאז יצאו המים חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו
(ט) הידים (ב"י בשם מהר"י בן חביב); והיינו כשאינו נוטל כל היד עד מקום חבור
היד עם הזרוע, (י) אבל אם נוטל עד שם, א"צ להגביה ידיו, (יא) (ויש חולקים בזה).
וכן אם שפך (יב) על שתי ידיו רביעית (יג) בפעם אחת, כיון (יד) דאין שם מים טמאים כלל,
א"צ להגביה ידיו; (טו) וכן המטביל ידיו, א"צ להגביה ידיו. (* י"א דאם
שופך על ידיו ב ג"פ א"צ ליזהר בכל זה, (טז) וכן נהגו להקל) (אגור בשם א"ז
והגהות אשרי).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קסב סעיף א
(א) הנוטל וכו' – אקדים הקדמה קצרה
כפי המבואר בטור וב"י וביתר הפוסקים כדי שיתבארו אלו הסעיפים. והוא. הנה נתבאר
בסימן קנ"ח דטעם נט"י הוא משום דידים עסקניות הם ולכן גזרו עליהן טומאה אם
לא שיטהרם ברביעית מים וצריך ליטול שני פעמים על ידיו דבשפיכה ראשונה מטהר ידיו אבל
המים עצמם טמאים הם שנטמאו מידיו ושפיכה שניה מטהרת אותם ונגמר טהרת הידים [אכן אם
נשפך הרביעית בבת אחת על שתי ידיו או ששפך רביעית שלמה על כל יד ויד דעת רוב הפוסקים
דאין צריך למים שניים וכן סתם המחבר לקמיה בסעיף ד'] ואמרו בגמרא דהנוטל צריך שיגביה
ידיו שלא יצאו מים חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו הידים ופירשו המפרשים דהיינו דחיישינן שמא
יצאו מעט ממים הראשונים הטמאים חוץ לפרק דהוא למעלה ממקום הנטילה שהתקינו חכמים ושם
אף שבאו עליהם מים שניים אינן מטהרים אותם [דמים שניים אינן מטהרין אלא במקום הנטילה
אבל לא בחוץ למקומה דטומאת ידים וטהרתם הוא עד הפרק דוקא] ולכן אם אין מגביה ידיו יחזרו
המים הטמאים ההם לתוך הפרק ויטמאו הידים כך פירשו רוב המפרשים ולפירושם אף אם נטל כל
היד עד מקום חיבורה עם קנה הזרוע ג"כ צריך להגביה מחשש זה שיצאו חוץ לשם ויחזרו
אח"כ ויש חולקין וס"ל דכשנוטל כל פיסת היד עד הקנה כמנהגנו לא חיישינן שמא
יצאו המים חוץ למקום הזה ויחזרו ועיקר החשש הוא רק בשלא נטל כי אם עד קשרי אצבעותיו
[דכן הוא השיעור להרבה פוסקים לעיל בסימן קס"א] דאז חיישינן שמא בעת הנטילה נשפך
מעט מן הכלי לחוץ קשרי אצבעותיו דקשה לצמצם שם וממילא נטמאו שם המים ומים שניים לא
הגיעו שם לטהרם וכשלא יגביהם ירדו המים הטמאים למטה על אצבעותיו ויטמאו אותם והמחבר
סמך עצמו על זה להקל כדלקמיה באותו הסעיף ועיין מה שכתבנו שם במ"ב ועתה אחל לבאר
זה הסימן בעז"ה:
(ב) צריך וכו' – ובדיעבד אם לא הגביה
משמע דאין מחויב ליטול שנית אם לא שנראה שיצאו מים חוץ לפרק וחזרו:
(ג) להגביה ידיו וכו' – תיכף אחר מים
שניים עד הניגוב דשמא יצאו מים ראשונים [קודם שניתן עליהם מים שניים] חוץ לפרק והם
טמאים מכבר שקבלו טומאה ע"י הידים ואחר מים שניים ירדו למטה ויטמאו את הידים.
וטוב ליזהר אפי' בעת הנתינה גופא להיות ידיו בהגבהה ולדעת הרשב"א המובא בב"י
צריך מדינא ליזהר בזה. והנה א"א לקיים מצות הגבהת ידיו אלא בששופך אחר על ידיו
דכששופך בעצמו בע"כ ישפיל ידיו כשבא ליטול הכלי על ידו השני וכמש"כ לקמיה
בס"ד עי"ש ואם אין לו אחר יטול מרביעית על כל יד דבנטל מרביעית בבת אחת א"צ
להגביה ידיו וכדלקמיה ובשעת הדחק שאין לו מים כ"כ יעשה העצה המבוארת בהג"ה
דהיינו שישפיל ידיו לגמרי מתחלת הנטילה עד סופה:
(ד) ראשי אצבעותיו – היינו לדעת הפוסקים
לעיל בסימן ק"ס דסגי בנטילה עד קשרי האצבעות אבל לדעת הפוסקים לעיל שם דצריך נטילה
כל היד ממילא צריך להגביה ג"כ כל פיסת היד ויש שפירשו גם כונת ראשי אצבעותיו כן
הוא שמגביה כולה אלא דמפרש אופן ההגבהה דהיינו שיהיו ראשי אצבעותיו למעלה והכף והזרוע
למטה:
(ה) שלא יצאו וכו' – ר"ל דשמא
יצאו המים הראשונים הטמאים חוץ לפרק וכשלא יגביהם יחזרו המים למטה ויטמאו הידים וכנ"ל:
(ו) וה"ה אם משפילן וכו' – דכיון
דהשפילן מתחלת הנטילה של מים ראשונים הלא מעיקרא לא יצאו המים כלל לחוץ לפרק:
(ז) עד סופה – היינו עד אחר נתינת
מים שניים אבל אח"כ שפיר דמי אף להגביה קודם הניגוב [פמ"ג]:
(ח) רק שיזהר וכו' – ר"ל דמה
דאיתא בגמרא דצריך להגביה ידיו היינו אם היה מחזיקם בהגבהה בעת נתינת מים הראשונים
[וה"ה אם היה מחזיקם בשוה] דחיישינן שיצאו חוץ לפרק וע"כ מוכרח להחזיקם דוקא
בגובה עד שעת הניגוב כדי שלא יחזרו וירדו על האצבעות אבל אם היה מחזיקם מתחלה בהשפלה
הרי לא יצאו כלל לחוץ:
(ט) הידים – וכמה אחרונים מפקפקין
על עצה זו דהשפלה מטעם דכשהם מושפלין למטה אפשר שלא יגיעו המים כלל על ראשי האצבעות
וע"כ טוב להגביהם אפילו בעת נתינת מים ראשונים. וכן הביא המ"א שכן הוא ג"כ
ע"פ קבלה הגבהה דוקא וכן בגמרא סמכו ע"ז מקרא וינטלם וינשאם משמע דכן ראוי
לנהוג והנה כהיום נהגו העולם שאין מדקדקין בזה והטעם מפני שנוטלין רביעית על כל יד
ויד וגם שנוטלין עד סוף פיסת היד. ומ"מ נכון להשגיח שיבואו המים בראשי אצבעותיו
ובכל הצדדין ולא כהמון עם ששופכין רק על צדי ידיהם ואינם משגיחין שיבואו המים גם על
ראשי האצבעות וכל היד סביב [אחרונים]:
(י) אבל אם נוטל וכו' – הטעם כתבנו
לעיל באות א' עי"ש:
(יא) ויש חולקים בזה – וס"ל דלעולם
צריך להגביה ידיו ועיין בא"ר שכתב דהעיקר כהיש חולקים הזה דהוא דעת רוב המפרשים
ומ"מ בשעת הדחק כשא"א לו להגביה יש לסמוך על דעה הראשונה שסתם המחבר כוותה
לקולא ובפרט שאנו נוטלין ברביעית מים וכנ"ל:
(יב) על שתי ידיו רביעית – וכ"ש
אם שפך רביעית על כל יד [ט"ז]:
(יג) בפעם אחת – ואיך יצוייר זה עיין
לקמיה בס"ד:
(יד) דאין שם מים טמאים – דמה דאמרינן
מים הראשונים טמאים ומשו"ה צריך להגביה ידיו היינו דוקא בפחות מרביעית בב"א
וכדלקמיה:
(טו) וכן המטביל ידיו – ג"כ מטעם
הנ"ל דאין כאן מים טמאים:
(טז) וכן נהגו להקל – ויותר נכון לנהוג
אם יש לו מים שיטיל רביעית על כל יד ויד או יותר שיבואו המים עליהם בשופי וכנ"ל
בסימן קנ"ח וממילא לא יצטרך לדקדק בהגבהתם מדינא וכנ"ל וכן מוכח מח"א
[דעל עצה זו דג' פעמים מפקפקים כמה אחרונים]:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קסב סעיף א
* וה"ה אם משפילן וכו' דשפיר
דמי – עיין במ"ב ואפילו הרוצה לסמוך על עצה זו דהשפלה אין כדאי לסמוך רק בשנוטל
כל היד עד הקנה [דאז לדעת הרשב"א בלא"ה אין צריך להגביה ידיו וכדלקמיה בפנים
דזהו דעת הרשב"א כידוע] אבל בלא"ה טוב לחוש לדעת הרשב"א דלדידיה לא
מהני השפלה [כ"מ מאחרונים]:
* י"א דאם שופך על ידיו ג' פעמים
וכו' – הטעם דס"ל כדעת הדעה שניה שהבאתי במשנה ברורה אות א' דעיקר טעם ההגבהה
הוא משום שמא לא הגיעו השניים עד מקום הראשונים לטהרם ויחזרו אח"כ המים טמאים
על אצבעותיו ובשופך ג' פעמים לא חיישינן כולי האי דאם לא הגיעו השניים הגיעו השלישים
[מ"א בתירוץ השני] וכתב הא"ר דלפ"ז יש להחמיר להגביה אף בנוטל ג' פעמים
כיון דאנן לא קי"ל כדעה זו וכנ"ל ומ"מ נראה דהמיקל לא הפסיד דיש לו
על מי לסמוך:
בית יוסף אורח חיים סימן
קסב
ב ובספר המצות (שם) כתב מה שמזכיר מים ראשונים ושניים היינו דוקא במים
שבאין לטהר וכו'. כן כתבו ג"כ התוספות בפרק כל הבשר (קז. ד"ה דלא) ודבר פשוט
הוא שאם ידיו נקיות די לו בשתי פעמים כדקתני מתניתין:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קסב
סעיף ב
* ג הנוטל ידיו שופך עליהם * (יז)
קצת מהרביעית להסיר מהם (יח) הלכלוך וכל דבר שחוצץ, ואח"כ שופך עליהם פעם שנית
וגם אלו המים (יט) הם טמאים, ואח"כ שופך עליהם פעם (כ) שלישית לטהר המים שעל גבי
הידים; ואם אין בידים לכלוך ודבר החוצץ, שופך על שתי ידיו (כא) רביעית בבת אחת, וא"צ
מים שניים. הגה: וה"ה אם היו לו (כב) ד מים רבים, רוחץ תחילה מעט כדי להסיר הלכלוך,
ואח"כ שופך רביעית כאחד וא"צ מים שלישים. הנוטל ידיו (כג) צריך לשפשפם (כד)
זה בזה (מיימוני פ' י"א מהלכות מקואות וכל בו וסמ"ג הרא"ש פ' כל הבשר).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קסב סעיף ב
(יז) קצת מהרביעית – דשיעור נט"י
הוא לא פחות מרביעית מים לשתי ידיו דשופך אותה על שתי ידיו כאחת או בפני עצמו מקצת
על אחת ומקצת על השניה וכמבואר לעיל בסימן ק"ס סעיף י"ג ואם היו ידיו מלוכלכות
קצת ואין לו רק רביעית מצומצם יש לו ליטול קצת ממנה מקודם להסיר הלכלוך החוצץ ומ"מ
לא חשבינן עי"ז לנפחת משיעור רביעית קודם נטילה דגם זה לצורך טהרת ידים הוא בא
(לבוש) ועיין בביאור הלכה:
(יח) הלכלוך – כמו טיט וכיו"ב
דבר החוצץ בנטילה דלכלוך שאינו חוצץ אין צריך להסירו כלל קודם הנטילה:
(יט) הם טמאים וכו' – דכן איתא במס'
ידים דהנוטל ידיו צריך לשפוך שתי פעמים על ידיו [היינו אף כשהם נקיים בלא לכלוך] דמים
הראשונים מטהרים הידים אבל הם עצמם טמאים הם שנטמאו בנגיעתם בידיו והשניים מטהרים אותן
ונגמר טהרת הידים ומיהו כתב הב"י בשם כמה פוסקים דהוא דוקא אם לא שפך הרביעית
בבת אחת על שתי ידיו אלא שפך ממנה על ידיו אחת מקצת ע"ז ומקצת ע"ז או שנחסר
מהרביעית להעברת הלכלוך וכנ"ל אז צריך לשפוך שני פעמים אבל כששפך הרביעית בבת
אחת על שתי ידיו וכש"כ על כל אחת רביעית אין צריך למים שניים לטהרם דאין כאן מים
טמאים וכדלקמיה:
(כ) שלישית לטהר וכו' – והם נקראים
שניים בעצם הנטילה דפעם ראשון שחשב כאן אינם עצם הנטילה אלא להעברת הלכלוך וכנ"ל.
ודע דהא דמתיר המחבר לכל הג' פעמים מרביעית אחת הוא דוקא אם באו המים סביב כל היד בשיעור
הנטילה עכ"פ בשתי הפעמים:
(כא) רביעית בבת אחת – הטעם דרביעית
בבת אחת עשוהו כמקוה דמטהרת וגם המים טהורים הם ולכך א"צ למים שניים וכשהיה על
ידו לכלוך ודבר חוצץ דאז צריך לשפוך קצת מהרביעית להסיר הלכלוך ולא נשאר הרביעית שלמה
בע"כ צריך לשניים דוקא. ודע די"א דמן הדין צריך לעולם מים שניים ואם אין
לו רק רביעית ישפוך ממנה בשתי פעמים ואפילו אם נוטל רביעית בב"א או על כל יד ויד
רביעית בפ"ע צריך אח"כ ג"כ מים שניים וכתב הח"א דיש לנהוג כן ליטול
רביעית על כל יד וגם שניים. וכ"ז הוא רק לכתחלה אם יש לו מים מזומנים אבל לטרוח
אח"ז נראה דא"צ דרוב הפוסקים הקילו בזה וכסתימת המחבר דברביעית בב"א
א"צ לשניים וכן נראה דעת האחרונים:
(כב) מים רבים – היינו אפילו רק מעט
יותר מרביעית בכדי שיהיה לו להסיר הלכלוך וישאר הרביעית שלמה [מ"א]:
(כג) צריך לשפשפם וכו' – היינו אפילו
נטל רביעית על כל יד ויד וכן במטביל ידיו:
(כד) זו בזו – נראה שהוא כדי להעביר
הלכלוך היטב והוא רק לכתחלה ולא לעיכובא ועיין בב"ח:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קסב סעיף ב
* הנוטל ידיו שופך וכו' – מדסתמו הפוסקים
משמע דאין צריך ניגוב בינתים ולא מיבעיא לדעת השו"ע והלבוש דזהו מכלל הנטילה גופא
בודאי אין מחוייב לנגב בינתים ואפילו למה שכתבנו לקמיה דזהו רק הכנה לנטילה ג"כ
נראה דלא נטמאו המים ע"י זו הנטילה דיצטרך בשביל זה לנגבם דהוא דומה למה שכתוב
בסימן ק"ס סוף סעיף י"א דהנוגע במים קודם נטילה לא נפסלו המים וכעין זה כתב
הל"ח והובא במ"א לקמן בסק"י:
* קצת מהרביעית – הנה דין זה מקורו
הוא מדברי התוספות חולין ק"ו שכתבו דאף דבמשנה דידים לא נזכר דצריך לנטילה אלא
ב' פעמים צריך לשפוך עוד פ"א מקודם להעביר הלכלוך והעתיק זה גם הסמ"ג והרא"ש
והטור ועצם העברת החציצה הוא משנה וברייתא מפורשת בידים אלא דאתו לאשמועינן דלא נימא
דכשר אם יעביר החציצה במים ששופך לשם נטילה גופא אלא צריך פעם שלישי להעביר החציצה
מקודם דוקא כך נראה פשטיות כונתם. והנה הב"י ושו"ע פירש לדעתם דפעם זה ששופך
להעביר החציצה הוא מאותה הרביעית עצמה והוא קשה לכאורה מאד דא"כ נפחת משיעור הרביעית
קודם נטילה דאפילו לפי דעת הי"מ לעיל בסימן ק"ס סי"ג דס"ל דאין
צריך לשפוך כל הרביעית לידים של אחד כמבואר שם מ"מ בכלי לכו"ע צריך שיהיה
רביעית שלמה דוקא לראשון שבא ליטול ומצאתי שכבר הרגיש בזה הלבוש ותירץ דהכל לצורך טהרת
ידים הוא אבל מ"מ אינו מיושב בזה עדיין דלכאורה נראה בפשיטות דהעברת החציצה אינו
אלא הכנה לנטילה ומדברי התוספות עצמן אין מוכרח כפי' הב"י דכונתם ליטול פעם זה
מהרביעית עצמה דלא כתבו אלא עצם הדין דצריך פ"א מקודם ולהעביר החציצה ולאשמועינן
דלא יעבירם בעת הנטילה גופא וכנ"ל אבל י"ל בפשיטות דהיינו במים אחרים ולא
במי רביעית של הנטילה וגם מסתבר דכן הוא כונתם דכיון דהם עצמם כתבו דמשנה דידים מיירי
בידים נקיות וא"כ שיעור הרביעית הוא בידים נקיות ומנ"ל לפחות מהשיעור כשהם
מלוכלכות. ולדינא אף אם נפרש כפי' הב"י בדעתם הוא מלתא חדתא שלא נזכר זה בשארי
ראשונים ומהראב"ד משמע להדיא דאין לפחות משיעור רביעית מים בשתי פעמים בשום אופן
שכתב דזהו השיעור ששיערו חז"ל דבזה יטול יפה היד והלא זה השיעור הוא אף בידים
נקיות וא"כ אם יפחות מעט בשביל הסרת החציצה לא יעלה לו נטילה ודברי הראב"ד
הובא בכלבו וע"כ מהנכון לכתחלה להחמיר בזה וכשצריך לנקות ידיו ואין לו רק רביעית
מים יוכל לנקותם במים פסולים או בשאר מידי דמנקי:
בית יוסף אורח חיים סימן
קסב
ג תנן מוסיפין על השניים ואין מוסיפין על הראשונים. בריש מסכת ידים (מ"א)
ופירש שם הרא"ש הנוטל ידיו צריך ליטול עד הפרק וראשונים ושניים דתנן בכולה מכילתין
היינו כששופך על ידיו פעמיים כדי ליטול יפה וכך הוא דין נטילה אם אדם שופך על שתי ידיו
רביעית כאחד נטהרו ידיו אבל כששופך פעמיים נטמאו הראשונים והשניים מטהרים את הראשונים
וקא אמרה מתניתין דאם נטל הראשונים ולא הגיעו לפרק אין מוסיף עליהם שכל מה שמוסיף עליהם
הוא מוסיף טומאה כיון שלא נטל בפעם אחת עד הפרק אלא צריך לנגב תחלה ואח"כ נוטל
אבל השניים שבאים לטהר הראשונים יכול להוסיף עליהם ואפשר לומר דהא דאסרה מתניתין להוסיף
על הראשונים היינו שאינו שופך אלא במקום שלא הגיעו המים הראשונים אבל אם כשהוסיף נטל
עד הפרק בשטיפה אחת שרי והוי טעמא משום דאין דרך נטילה בכך כדאיתא בפ"ב דגיטין
(טו:) אמרי דבי רבי ינאי אין ידים טהורות לחצאין עכ"ל וכך הם דברי רבינו שמשון
שם וכך הם דברי רבינו: וכבר כתבתי שדעת הרמב"ם שלא הוזכרו מים שניים אלא לענין
תרומה בלבד ואם כן משנה זו לא לענין חולין נשנית כלל ולפיכך לא כתב בפ"ו מהלכות
ברכות שאין מוסיפין על המים ובפרק י"א מהלכות מקואות (ה"ז) כתב נטל מקצת
ידו וחזר והוסיף ונטל הנשאר מידו הרי (זה) ידו טמאה כשהיתה ואם עדיין יש על מקצת שנטל
בתחלה טופח על מנת להטפיח הרי זו טהורה במה דברים אמורים במים ראשונים אבל בשניים נוטל
מקצת ידיו וחוזר ומוסיף על מקצתן עד כאן. דבריו מוכיחים שהוא גם כן מפרש כדברי הרא"ש
ורבינו שמשון דהא דאסרה מתניתין להוסיף על הראשונים היינו אם אינו שופך אלא במקום שלא
הגיעו המים הראשונים אבל אם כשהוסיף נטל עד הפרק בשטיפה אחת שרי: ומ"ש שאם עדיין
יש על מקצת שנטל בתחלה טופח על מנת להטפיח הרי זו טהורה הוא מדגרסינן בריש פ"ב
דגיטין (טו:) בעי אילפא ידים טהורות לחצאין או אין טהורות לחצאין היכי דמי אילימא דקא
משי פלגא פלגא דידיה והא אמרי דבי רבי ינאי ידים אין טהורות לחצאין לא צריכא דאיכא
משקה טופח וכי איכא משקה טופח מאי הוי והתנן הניצוק והקטפרס ומשקה טופח אינו חיבור
לא לטומאה ולא לטהרה לא צריכא דאיכא טופח להטפיח הא נמי תנינא טופח להטפיח חיבור דילמא
לענין מקואות כלומר אבל לענין נטילה תיבעי וסובר הרב דכיון דבעיין לא אפשיטא הוי ליה
ספק בטהרת ידים דטהור. וכן כתב הכל בו (סי' כג) בשם הראב"ד וזה לשונו ראשונים
אין נוטלין לחצאין כגון דמשי פלגא פלגא דידיה וליכא משקה טופח: ויש לתמוה על רבינו
שמשון והרא"ש למה לא כתבו כן דהא דאין מוסיפין על הראשונים דוקא כשניגב חצי ידו
עד שלא נשאר בה טופח על מנת להטפיח אבל אם עדיין היא טופח על מנת להטפיח מוסיפין עליהם
ואפשר שהם סוברים דלא אמרו ספק בטהרת ידים טהור אלא כגון ספק נעשה בהם מלאכה או לא
נעשה וכיוצא בזה אבל בעיא דלא איפשיטא לא. אלא דאכתי קשה מאי שנא מכל ספיקי דרבנן דהוו
לקולא אפילו היכא דהוו בעיי דלא איפשיטו וצ"ע: והרשב"א כתב בתורת הבית (קצר
ב"ו ש"ב) מים ראשונים צריך להיות שופך מקצתן על הידים ומפסיק מפני שהמים
הראשונים של מים ראשונים טמאים שנטמאו מחמת הידים ואח"כ שופך פעם שנייה מותר הרביעית
על הידים כדי לטהר המים הראשונים שעל הידים וי"א שאם רצה לצוק כל הרביעית בפעם
אחת על הידים (ועל) [ועד] מקום הפרק שהוא צריך ליטול עושה ואינו נמנע ולא אמרו (ומפסיק)
[להפסיק] אלא בשלא נטל תחלה אלא חצי הפרק ולפיכך אם בא עכשיו ליטול החצי הנשאר מפסיק
בניגוב כלומר שאם יצאו המים שעל החצי שיטול עכשיו יטמאו את המים שעל החצי הראשון ואם
כדברי זה אינו כהלכה שהנוטל ידיו לחצאין כל יד ויד לחצאין טמאות כמו שהיו עכ"ל:
ומ"ש רבינו וי"מ שניים
[פירוש] מים אחרונים וראשונים מים ראשונים. כלומר דבנטילה שלפני הסעודה אפילו שפיכה
שנייה מים ראשונים מיקריא ואין מוסיפין עליהם ולא אמרו מוסיפין עליהם אלא במים אחרונים
דהנהו מיקרו שניים: ואפשר שזה שכתב רבינו וי"מ שניים מים אחרונים וכו' היינו מדכתב
רבינו שמשון על משנה זו דאיתא בירושלמי (ברכות פ"ח ה"ב) התם תני המים שלפני
המזון רשות ושלאחר המזון חובה אלא שבראשונים נוטל ומפסיק ובשניים נוטל ואינו מפסיק
מהו נוטל ומפסיק רבי יעקב בר אחא אמר נוטל ושונה משמע דמפסיק היינו דמנגב תחלה ואח"כ
נוטל כמו שפירשתי אבל באחרונים אינו מפסיק כלומר דאין צריך לקנח. לאחרונים קרי שניים
כדקאמר התם (חולין קו.) על השניים יצאה אשה מביתה עכ"ל כלומר דבמים ראשונים אם
לא הגיעו לפרק אין מוסיפין דכיון דלא טיהרו את הידים כל מה שמוסיף עליהם הרי זה מוסיף
טומאה וצריך לנגב ידיו ואח"כ נוטל אבל במים אחרונים אינו צריך לנגב ידיו אלא מוסיף
והולך ואינו חושש. ובאמת שנכון לומר שלזה נתכוין רבינו בדבריו אלה אע"פ שאינו
מפורש כל הצורך בלשונו ואם כן הוא משמע ליה לרבינו שהירושלמי מפרש מתניתין דמוסיפין
על השניים במים שלאחר המזון דוקא אבל מים שלפני המזון אפילו מים שניים אין מוסיפין
דכל שלפני המזון בכלל אין מוסיפין על הראשונים הוא. ולי נראה דאפשר שגם הירושלמי יפרש
(דאין מוסיפין) [דמוסיפין] על השניים במים שלפני הסעודה וכמו שפירשו רבינו שמשון והרא"ש
ואע"פ שהירושלמי קרי למים אחרונים שניים לישנא דמתניתין לחוד ולישנא דאמוראי לחוד
ורבינו שמשון לא הביא הירושלמי לומר שהוא מפרש המשנה בענין אחר אלא להוכיח דכשלא הגיעו
הראשונים עד הפרק צריך לנגב ידיו דהא קאמר נוטל ומפסיק וזהו שכתב משמע דמפסיק ומנגב
תחלה ואח"כ נוטל כמו שפירשתי:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קסב
סעיף ג
נטל (כה) מקצת ידו וחזר והוסיף ונטל
(כו) הנשאר מידו, הרי ידו טמאה (כז) כמו שהיתה, (כח) דאין נטילה לחצאין; ואם עדיין
יש על מקצת היד שנטל בתחילה (כט) ה טופח על מנת להטפיח, (ל) הרי זו טהורה. בד"א,
במים ראשונים; (לא) אבל ו בשניים, נוטל מקצת ידו וחוזר ומוסיף על מקצתן.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קסב סעיף ג
(כה) מקצת ידו וכו' – שבפעם אחת לא
הגיעו המים עד הפרק שהוא שיעור הנטילה [כמבואר בסימן קס"א סעיף ד' עי"ש ולכל
חד וחד כדאית ליה שם] ובא להשלים הנשאר מידו אח"כ כשכבר ניגב קצת משפיכה הראשונה
ולא נשאר עליה מים טופח ע"מ להטפיח:
(כו) הנשאר מידו – אבל אם בהוספה הטיל
מים על כל היד שפיר דמי:
(כז) כמו שהיתה – וצריך ליטול מחדש
על כל היד כדין נטילה ואין צריך לנגב מתחלה:
(כח) דאין נטילה לחצאין – ר"ל
דאין דרך נטילה בכך:
(כט) טופח ע"מ להטפיח – היינו
שנשאר עליה מים כ"כ שהנוגע בה ירטב ידו עד שיוכל להטפיח למקום אחר ע"כ אמרינן
דלא כלתה עוד נטילה הראשונה ומצטרפין יחד דהוי כנטילה אחת:
(ל) הרי זו טהורה – יש מאחרונים שכתבו
דדוקא בדיעבד אין צריך לחזור וליטול אבל לכתחלה צריך ליטול בבת אחת כל היד ולאו דוקא
בשפיכה אחת אלא אפילו בשתי שפיכות כל שלא שהה בינתים כלל כשפיכה אחת דמי וע"כ
אם נוטל ממי האנדפא"ס ע"י הצנור שקורין קרא"ן או הענדי"ל שפיו
צר וצריך לפתחו ולסגרו בכל שפיכה ושפיכה כדי שיבואו המים מכח גברא וכדלעיל בסימן קנ"ט
ס"ט מ"מ ע"י זמן קצר כזה לא מקרי הפסק. ומ"מ אם יש לו כלי אחר
טוב שלא יטול מכלי כזה. ועיין מה שכתב המחה"ש בסימן קנ"ט סק"ד:
(לא) אבל בשניים וכו' – ר"ל אף
שנגב מקצת היד לגמרי יוכל להוסיף על מקצת השני דאלו המים אינם באים לעצם הנטילה של
הידים רק לטהר את המים הראשונים:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קסב
סעיף ד
(לב) שפך מים על ידו אחת ושפשפה בחברתה,
(לג) לא עלתה לו נטילה אפי' שפך באחרונה על שתי ידיו, לפי שהמים ששפך על ידו אחת (לד)
נטמאו, (לה) וכששפשפה ז נטמאת (לו) חברתה, ואין מים שניים מטהרים אלא המים שנטמאו מחמת
היד עצמה, ולא הבאים מחמת היד האחרת, (לז) הלכך השופך מהכלי על ידו אחת ושפשף בחברתה,
צריך לנגב ידיו ולחזור וליטלם כראוי. (לח) לפיכך הנוטל ידיו צריך ח שישפוך לו אחר
(לט) עליהם, (מ) ואם אין לו אחר יאחוז הכלי בראשי אצבעותיו וישפוך (מא) על שתי ידיו
כאחד, (מב) או ישפוך ט על כל אחת רביעית, (מג) ואח"כ ישפשפם, (מד) שהשופך רביעית
כאחד א"צ מים שניים לטהרם, שעשו רביעית בבת אחת כמו טבילה, שא"צ שטיפה ב'
פעמים. (מה) אם נגע בהם אחר שלא נטל ידיו, בעודם לחות מן המים, צריך לנגבם ולחזור וליטול,
שהרי זה טימאם (מו) ע"י המים שעליהם. לכך צריך ליזהר כששופך מים שלישית, (מז)
שהם שניים לבד מהראשונים, (מח) שלא יגע יד בחברתה עד שישפוך גם זה י על השנייה, או
שישפוך מתחילה על שתיהן כאחד, ואם נטל כל יד מרביעית (מט) יא א"צ לכל זה.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קסב סעיף ד
(לב) שפך מים וכו' – מיירי כששפך רק
מים ראשונים מקצת מהרביעית על יד אחת ושפשפה בשניה שאינה נטולה משום שחישב שיעלה נטילה
גם להשניה בשפשוף זה וה"ה אם השפשוף היה להסיר הזעה והלכלוך ממנה או סתם נגיעה
בעלמא:
(לג) לא עלתה וכו' – ליד שניה וגם
יד זו נטמאת בנגיעתה בחברתה וכדלקמיה:
(לד) נטמאו – דמים הראשונים חשובים
טמאים דנטמאו בעת הנטילה בנגיעתם בידו כנ"ל בס"ב:
(לה) וכששפשפה נטמאת וכו' – וגרע ע"י
טומאה זו שקבלה עתה יותר מאם לא היו ידיו נטולות כלל דמים הטמאים שבאו על ידו אף אם
ישפוך עליהם כמה קבים לא יטהרו עד שינגבם מקודם כדמפרש [הרא"ש]:
(לו) חברתה – וממילא גם היא עצמה נטמאת
וצריך לנגבה ג"כ כיון שקבלו מימיה טומאה ע"י נגיעתם ביד השניה הטמאה ומים
השניים אינן מטהרין אלא טומאת היד עצמה אבל לא מהטומאה שבאה עליהן ממקום אחר וממילא
ה"ה כששפך מים ראשונים לשתי ידיו כל אחת בפ"ע ושפשפם זה בזה נטמאו זה מזה
ולא מהני מים שניים לטהרם כדלקמיה בס"ו:
(לז) הלכך השופך וכו' – ר"ל הואיל
דנטמאת חברתה וממילא גם היא נטמאת וכנ"ל ע"כ צריך לנגב את שתי ידיו מתחלה
ולחזור וליטלם כדין ובלא ניגוב לא מהני אף אם ישפוך עליהם כמה פעמים וכנ"ל:
(לח) לפיכך הנוטל וכו' – ר"ל
הואיל שבארנו שצריך ליזהר שלא ליגע יד אחת בחברתה קודם גמר הנטילה ומצוי להכשל בזה
וע"כ טוב יותר שיעשה אחד מהג' דברים דהיינו או שישפוך אחר רביעית בב"א על
ידיו או שיעשה דבר זה ע"י עצמו כדלקמיה או שישפוך על כל אחת רביעית בב"א
דאז נטהרו עי"ז ידיו לגמרי ושוב אין נגיעתן זו בזו מקלקלין ואדרבה מצוה לכתחלה
לשפשפם זו בזו אח"כ:
(לט) עליהם – היינו על שתי ידיו כאחד
דאז חשובין שניהם כיד אחת ואינם נטמאים ע"י מה שנוגעין זה בזה בעת הנטילה וכדלקמיה
בס"ה:
(מ) ואם אין לו אחר וכו' – דכשיש אחר
טוב יותר ממה שיטול בעצמו ע"י אחיזה בראשי אצבעותיו דקשה ליזהר בזה שיבואו המים
על ידיו ועל ראשי אצבעותיו גופא באופן זה:
(מא) על שתי ידיו כאחד – ר"ל
ועי"ז די ברביעית אחת ושוב א"צ מים שניים לטהרם:
(מב) או ישפוך על כל אחת רביעית –
ר"ל שיאחוז הכלי כדרכו וישפוך על כל יד ויד בפ"ע רביעית בב"א דאם ישפוך
רביעית רק על יד אחת תקבל טומאה ע"י נגיעתה בחברתה:
(מג) ואח"כ ישפשפם – על כל הנ"ל
קאי ור"ל דבאופנים אלו תו אין חשש קלקול ע"י השפשוף:
(מד) שהשופך וכו' – ר"ל ועי"ז
נגמרה כל טהרת הידים ושוב אין חשש כלל ע"י נגיעתם אלו באלו:
(מה) אם נגע בהם – ואף שכבר נטל ידיו
גם במים שניים או ברביעית בב"א שכבר נטהרו ידיו לגמרי כיון שנגע בהם אחר שלא נטל
ידיו צריך לנגב ולחזור וליטול כראוי:
(מו) ע"י המים – ר"ל שהמים
נטמאו מנגיעתו ומטמאין הידים:
(מז) שהם שניים – שהראשונים באים רק
להסיר הלכלוך כנ"ל בס"ב:
(מח) שלא יגע יד בחברתה – שחברתה כשאין
עליה רק מים ראשונים הלא טמאים הם ומטמאין את ידו הראשונה ובדיעבד אם נגע י"א
שא"צ לנגבה רק נותן אח"כ מים עליה פעם אחת דכיון שכבר היו טהורים לגמרי אע"פ
שנטמאו מיד האחרת מהני מים השניים לטהרם וי"א דגם בזה צריך לנגבה כמו בנגע בהם
אחר:
(מט) א"צ לכל זה – ר"ל כמו
שכתב מקודם דא"צ מים שניים ומותר תיכף לשפשפם זה בזה אבל מ"מ יש ליזהר שלא
ליגע בהם אחר שלא נטל ידיו וכנ"ל בסקמ"ה וכתב הח"א דמ"מ אם כבר
בירך ענט"י ונזכר יחזור ויטול ידיו ולא יברך. כתבו האחרונים אם נטל הכלי בידו
הלחה [היינו ביד הימין ששפך עליה מתחלה פעם אחת בידו השמאלית] נטמא אזן הכלי מהמים
שיש על ידו דמים הראשונים טמאים הם ואם חזר ואחזו בידו השמאלית ליטול פעם שניה על הימין
נטמא ידו עי"ז וצריך לנגבה והעצה לזה שיטיל רביעית בב"א על כל יד ויד או
שישפוך מים ראשונים ושניים על כל יד ויד בפ"ע:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קסב
סעיף ה
מתוך מה שכתבנו יתבאר לך דהא דיד נטמאה
בשפשוף חבירתה, דוקא בנוטל ידו אחת ואח"כ שפשפה בחברתה, אבל אם רצה ליטול בתחלה
(נ) יב שתי ידיו כאחת, נוטל, דשתיהן נחשבות כיד אחת (נא) ואינן מטמאות זו את זו, ואפילו
ד' או ה' שהניחו ידיהם זה בצד זה, או זה על גב זה, כיד אחת חשיבו, ואינם מטמאות זו
את זו.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קסב סעיף ה
(נ) שתי ידיו כאחת – אבל בנטל רק אחת
ושפך ממנה על השניה אף שלא נגע בה ונתכוין מתחלה ליטול גם השניה אפ"ה טמאה וכנ"ל
בסימן קנ"ט ס"ז [מ"א]:
(נא) ואינן מטמאות זו את זו – ולעיל
בסימן ק"ס סי"ג מבואר דבשעת הדחק א"צ בזה רביעית לכ"א אלא נוטל
מרביעית לשנים מחצי לוג לג' ולד' רק אם הספיק לבוא על ידיהם כל שיעור הנטילה כראוי:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קסב
סעיף ו
נטל שתי ידיו זו לעצמה וזו לעצמה ונמלך
(פי' נתיעץ) כשנוטל המים השניים והגיע ידיו זו לזו ושפך על שתיהן כאחת, ידיו טמאות,
מפני שכשצירף ידיו זו לזו לקבל המים השניים (נב) נטמאו ידיו בנגיעתם זו לזו, דמים שעל
גבי יד זו מטמאים מים שעל גבי חבירתה וגם את היד, וכשנטל את השניים לא טיהרו את הראשונים,
כיון שנטמאת מחמת חברתה, אלא אדרבה גם השניים נטמאו בהן, וצריך לנגב ידיו (נג) וליטול
שתיהן כאחת. הגה: (נד) וכ"ש ליזהר שלא יגע בידו ששפך עליה פעם אחד, לידו השנית
ששפך עליה שתי פעמים (מרדכי פרק אלו דברים).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קסב סעיף ו
(נב) נטמאו ידיו – דמים הראשונים כשהם
פחותים מרביעית טמאים הם ומטמאין זה את זה וכנ"ל בס"ד:
(נג) וליטול שתיהן כאחת – היינו אף
ברביעית אחת סגי בזה וכנ"ל בסעיף ד' וה':
(נד) וכ"ש ליזהר וכו' – ומשמע
מלשון זה דאף בזה הוי הדין דאם נגע צריך לנגב ולחזור וליטול וכ"כ הלבוש ועיין
לעיל בסקמ"ח שיש דעות בפוסקים בזה:
בית יוסף אורח חיים סימן
קסב
י ומי שיש לו מכה בידו ורטיה עליה כתב א"א ז"ל שדי לו במה שיטול
שאר היד וכו'. בפרק כל הבשר (שם) וזה לשונו ואע"ג דאמרינן בפרק ב' דגיטין (טו:)
דאין ידים טהורות לחצאין הני מילי דמשי פלגא והדר משי אידך פלגא דכהאי גוונא לא מיקרי
נטילה והכא דלא מצי למימשא אידך פלגא לא מיקרי נטילה לחצאין אלא כמי שנקטע לו אצבע
שנוטל שאר היד ואע"פ שלא התירו מפה לאוכלי טהרות כ"ש לחולין גרידי דלא זהיר
ואתי למנגע שאני הכא דליכא למיחש שמא יגע באוכלין בבשרו שתחת הרטיה שאין מסירו מחמת
כאב המכה אמנם צריך ליזהר שלא יגיעו המים לרטיה שלא יחזרו המים שעל הרטיה ויטמאו את
היד כי ההיא דצרור או קיסם דאייתינן לעיל או ישפוך רביעית כאחת על היד דאז לא נטמאו
המים עכ"ל:
מים ראשונים ניטלין בין בכלי בין על
גבי קרקע. ברייתא בפרק כל הבשר (קה.) כלומר ולא דמו למים אחרונים שאינם ניטלין על גבי
קרקע:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קסב
סעיף י
מי שיש לו מכה בידו (סז) יח ורטיה
(פי' אינגו"נטו בלע"ז) עליה, (סח) די לו שיטול (סט) שאר היד שלא במקום הרטיה;
וצריך ליזהר (ע) שלא יגע ברטיה, שלא יחזרו המים שעל הרטיה ויטמאו היד; (עא) או ישפוך
רביעית על היד כאחד, שאז לא נטמאו המים. (עב) נוטלים מים ראשונים בין על גבי כלי בין
על גבי קרקע (טור)
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קסב סעיף י
(סז) ורטיה – עיין סימן קס"א
סק"ד במ"ב:
(סח) די לו וכו' – מיירי שאינו יכול
להסירה מחמת כאב המכה וכמו שכתבנו שם לעיל במ"ב סק"ה עי"ש ולכך די לו
ואין זו נטילה לחצאין כיון שאינו יכול ליטול חציה השני דומה למי שנקטע אצבעו שנוטל
שאר היד:
(סט) שאר היד – ואם אינו יכול ליטול
ידיו כלל מחמת חולי יכרוך ידיו במפה:
(ע) שלא יגע ברטיה – צ"ל שלא
יגעו המים ברטיה [פמ"ג] והיינו דכל שנשפך מים ראשונים קצת על הרטיה אין מים שניים
יכולים לטהרם וחוזרים אח"כ המים שעל הרטיה על היד ומטמאים אותם וכמו בס"ח
לעיל לענין צרור וקיסם וזהו שסיים המחבר שלא יחזרו וכו':
(עא) או ישפוך רביעית וכו' שאז לא
נטמאו – ר"ל ואפילו אם יחזרו המים אח"כ אין חשש בדבר וכתבו האחרונים דעצה
זו יפה יותר מאופן הראשון דא"א להזהר ולשפוך ממש סמוך למקום הרטיה ועל הרטיה לא
יגיעו המים. עוד כתבו דטוב לכרוך על הרטיה אחר הנטילה כשבא לאכול בסמרטוט לבן ונקי
לכסות זוהמת הרטיה. כתבו האחרונים אם נפלה הרטיה בתוך הסעודה צריך ליטול שנית כדין
מפה [באופן המבואר לקמן סימן קס"ג דמותר בזה] שאם הסיר המפה אסור לאכול כן בזה:
(עב) נוטלים מים ראשונים וכו' – דהיינו
מים שלפני המזון ולאפוקי מים אחרונים וכדלקמן סימן קפ"א ס"ב:
רמב"ם הלכות ברכות
פרק ו הלכה טז
מים הראשונים צריך שיגביה ידיו למעלה
עד שלא יצאו מים חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו את הידים, ואחרונים צריך שישפיל ידיו למטה
כדי שיצא כל כח המלח מעל ידיו, מים ראשונים ניטלים בין על גבי כלי בין על גבי קרקע,
ואחרונים אינן ניטלין אלא על גבי כלי, מים ראשונים ניטלין בין בחמי האור בין בצונן,
ואחרונים אינן ניטלין בחמין, והוא שיהיו חמים שהיד סולדת בהן מפני שאין מעבירין את
הזוהמא שאינו יכול לשפשף בהן, אבל היו פושרין נוטלין מהן באחרונה. +/השגת הראב"ד/
מים הראשונים צריך שיגביה ידיו כו' עד כדי שיצא כל כח המלח מעל ידיו. כתב הראב"ד
ז"ל /א"א/ והוא יותר טוב שלא תעבור הזוהמא על מקום שלא הגיע תחלה עכ"ל.+
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קפא סעיף ה
צריך שישפיל ראשי אצבעותיו למטה, כדי
(יא) שתרד הזוהמא.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קפא סעיף ה
(יא) שתרד הזוהמא – מן הלכלוך שבידיו
ע"י הנטילה:
צריך אדם לנגב את ידיו ואחר כך יאכל
וכל האוכל בלא ניגוב ידים כאוכל לחם טמא, וכל הנוטל ידיו באחרונה מנגב ואח"כ מברך
ותכף לנטילת ידים ברכת המזון לא יפסיק ביניהם בדבר אחר אפילו לשתות מים אחר שנוטל ידיו
באחרונה אסור עד שיברך ברכת המזון.
בית יוסף אורח חיים סימן
קנח
יב וינגבם היטב קודם שיבצע דאמר רבי אבהו כל האוכל בלא ניגוב ידים כאילו
אוכל לחם טמא שנאמר (יחזקאל ד יג) ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא. בפרק קמא דסוטה
(ד:) ופירש רש"י ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא אלמא דבר מיאוס קרי טומאה ע"כ
ורבינו מפרש דלחמם טמא בגימטריא בלא ניגוב ידים וכן כתוב בספר שולחן של ארבע (בתחלתו):
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קנח סעיף יב
יז וינגבם היטב קודם שיבצע, שהאוכל
בלי נגוב ידים * כאילו אוכל (מה) לחם טמא.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קנח סעיף יב
(מה) לחם טמא – כתב הב"י דהיינו
משום דמים הראשונים ששופך על ידיו טמאים הם שנטמאו מחמת ידיו כדלקמן בסימן קס"ב
ואף דשופך מים שניים לטהר המים כדאיתא שם מ"מ לכתחלה צריך להעביר את הראשונים
לגמרי ע"י ניגוב ורש"ל כתב דעיקר הניגוב הוא משום נקיות דכשידיו לחים ממי
הניגוב יש בו משום מיאוס וכ"מ ברש"י סוטה דף ד'. כתב המ"א בשם התשב"ץ
לא ינגב ידיו בחלוקו שקשה לשכחה ועיין בפמ"ג שמסתפק אם דוקא חלוקו או כל בגדיו
במשמע:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קנח סעיף יב
* כאלו אוכל לחם טמא – עיין מ"ב
מש"כ בשם רש"ל ודע דבפיר"ח בסוטה שם פירש כפשוטו דהוא משום טומאה ממש
אבל לא כמ"ש הב"י דהמים טמאים הם אלא משום דמכשירן לטומאה וז"ל שהמים
מכשירים האוכלים והפירות לטומאה ואם לא ינגב ידיו בטוב תצא הלחלוחית שבידיו להפת ויוכשר
לקבל טומאה [ובדבריו מתורץ מה שהקשו דכיון דשפך מים שניים הלא אין כאן מים טמאים] ומשמע
דלדעתו ה"ה בשופך רביעית בבת אחת דמ"ש ורק בטובל משום דלא תקנו בו כל דיני
נטילה:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קנח
סעיף יג
המטביל ידיו, יכול לאכול (מו) יח בלא
נגוב, וה"ה לנוטל ידיו בבת אחת ושופך עליהם רביעית מים בב"א, או שנטל ידו
אחת ושפך עליה רביעית וכן שפך על חברתה.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קנח סעיף יג
(מו) בלא ניגוב וכו' – כן איתא בתוספתא
וכתב הב"י דהטעם הוא משום דבמטביל אין כאן מים טמאים כלל ולכן אין צריך ניגוב
ולמד מזה דה"ה בשופך רביעית בבת אחת על שתי ידיו או על כל יד ויד בפני עצמו דקי"ל
נמי דהמים טהורים הם [כדלקמן בסי' קס"ב] אין צריך ניגוב. ורש"ל חולק על זה
דס"ל דעיקר הניגוב שתקנו הוא משום מיאוס וכנ"ל וא"כ מה לי רביעית בבת
אחת או לא ורק במטביל אין צריכין ניגוב דטבילת הידים הוא כעין טהרה דאורייתא של טבילת
הגוף ושם בודאי אין צריך ניגוב ולכן גם בטבילת ידים לא תקנו בו ניגוב וכדבריו כתב גם
הב"ח בסימן קס"ה וכן הסכימו שאר אחרונים. ואף במטביל דא"צ ניגוב מן
הדין כתב המ"א דמי שדעתו קצה עליו יש בו משום מיאוס וצריך ניגוב:
רמב"ם הלכות ברכות
פרק ז הלכה ח
יצא אחד מן המסובין להשתין מים נוטל
ידו אחת ונכנס, דיבר עם חבירו והפליג נוטל שתי ידיו ונכנס, אם היו מסובין לשתייה נכנס
ויושב במקומו ונוטל ידיו ואח"כ מחזיר פניו לאורחין, ולמה נוטל במקומו שמא יאמרו
לא נטל ידיו מפני שאין שם אכילה.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קע סעיף א
(א) א אין משיחין [א] בסעודה, (ב)
שמא יקדים קנה לושט; ואפ' מי שנתעטש (פי' שטארנודאר"י בלע"ז) בסעודה, אסור
לומר לו: אסותא; היו מסובין בסעודה ויצא אחד להטיל מים, (ג) נוטל ב ידו אחת (ד) [ב]
ששפשף בה; ואינו נוטל אלא בפני כולם, שלא יחשדוהו שלא נטל; הגה: ואם לא שפשף (ה) ג
אינו נוטל כלל, * אם לא נגע במקום טנופת, אבל אם עשה צרכיו, (ו) ודאי צריך נטילה (הגהות
אשירי פ"ב דברכות). (ז) וה"מ לשתות, אבל לאכול נוטל אפילו בחוץ, דמידע ידעי
דאנינא (פי' שמתטרפת ומתבלבלת דעתו) דעתיה ולא אכל בלא נטילה. (ח) ואם דבר עם חבירו
ד והפליג, (ט) ה נוטל שתי [ג] ידיו (י) כיון שהסיח דעתו. הגה: והא דבעינן נטילה לשתייה
היינו בתוך הסעודה, דחיישינן ו שמא יאכל, (יא) אבל בלאו הכי אין צריך נטילה לשתייה
(הר"י ס"פ אלו דברים ורש"י פרק אמר להם הממונה).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קע סעיף א
(א) אין משיחין בסעודה – אפילו בד"ת
ודוקא בשעת אכילה גופא ומשום סכנה וכדלקמיה אבל בין תבשיל לתבשיל מותר ומצוה על כל
אדם ללמוד תורה על שלחנו שכל שלחן שלא אמרו עליו ד"ת כאלו אכלו מזבחי מתים וכתב
בשל"ה דילמוד משנה או הלכה או אגדה או ספרי מוסר ואינו יוצא במה שמברך בהמ"ז
ועכ"פ יאמר איזה מזמור וטוב לומר אחר ברכת המוציא מזמור ה' רועי לא אחסר דהוא
ד"ת ותפלה על מזונותיו:
(ב) שמא יקדים וכו' – שכשיוצא הקול
נפתח אותו כובע שע"פ הקנה ונכנס בו המאכל ומסתכן [רש"י]:
(ג) נוטל ידו אחת – וצריך לברך ענט"י
אם רוצה לאכול [מ"א] ועיין מה שכתבנו לעיל בסוף סימן קס"ד במ"ב בזה:
(ד) ששפשף בה – ואם שפשף בשתי ידיו
צריך ליטול שניהם ואיתא בגמרא דמצוה לשפשף הניצוצות של מי רגלים אם נתזו על רגליו שלא
יראה ככרות שפכה וכנ"ל בסימן ג':
(ה) אינו נוטל כלל – בין לאכילה בין
לשתיה:
(ו) ודאי צריך נטילה – ולענין ברכת
ענט"י יש מהאחרונים שכתבו שלא לברך גם בזה ולעיל בסימן קס"ד הכרענו כדעת
הח"א דבזה צריך לברך עי"ש:
(ז) וה"מ לשתות – פי' שחוזר לביתו
רק לשתות דאף לזה צריך נטילה שמא יבוא לאכול וכדלקמיה בהג"ה:
(ח) ואם דיבר וכו' – איצא לחוץ קאי:
(ט) נוטל שתי ידיו – דכיון דהפליג
שעה אחת או שתים הסיח דעתו מסעודתו ולא נזהר לשמור ידיו והן עסקניות [רש"י]. וכתב
הברכי יוסף בשם ספר צרור החיים דכשנוטל פת בידו בשעה שמדבר א"צ נטילה שדעתו עליו
ולא יסיח דעתו:
(י) כיון שהסיח דעתו – ובין אאכילה
ובין אשתיה קאי כיון שהפליג. ומ"מ המוציא א"צ לברך שנית אף אם בודאי נגע
במקום הטנופת [מ"א]:
(יא) אבל בלא"ה א"צ וכו'
– וכמו שפסק המחבר לעיל בסימן קנ"ח ס"ו:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קסד
סעיף ב
מי שעומד בסעודה (ח) ז ונזכר שנגע
* בשוק וירך (ט) ומקומות המכוסים באדם, (י) או שחיכך בראשו וכל כיוצא בזה, ((יא) ובמקומות
המטונפים * שיש בהם מלמולי זיעה) (תשובת הרמב"ן סי' קנ"ה /קצ"ה/),
(יב) צריך * לחזור וליטול ידיו, (יג) ח ויברך: על נטילת ידים.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קסד סעיף ב
(ח) ונזכר שנגע – וה"ה אם הסיח
דעתו משמירתו צריך ליטול כמ"ש סימן ק"ע ס"א [מ"א] ועי"ש במ"ב
מה שכתבנו בזה ואם נגע בעוד הפרוסה בפיו אסור לבלוע עד שיטול ידיו [מ"א]:
(ט) ומקומות המכוסים – ר"ל בשארי
מקומות המכוסים שבגופו יש בהם זיעה ולאפוקי במקומות המגולים כגון פניו ומקום המגולה
שבזרועותיו אין קפידא וכמבואר בסימן ד' סכ"א וע"ש במ"ב דינים השייכים
לענינינו:
(י) או שחיכך בראשו – אבל אם לא חיכך
אלא שנגע בשערותיו א"צ נטילה ואפילו אם קינח בהם וכנ"ל בסימן קס"ב סקנ"ח
במ"ב:
(יא) ובמקומות המטונפים – צ"ל
במקומות בלא וי"ו ומה שכתב שיש בהם הוא טעם לכל הנ"ל:
(יב) צריך לחזור וליטול – וכ"ש
אם נגע במקום הטינופת ממש או עשה צרכיו או אפילו הטיל מי רגלים ושפשף בידיו כדלקמן
בסימן ק"ע:
(יג) ויברך ענט"י – ורש"ל
חולק וס"ל דא"צ לברך מחמת נגיעתו באמצע סעודה בזיעה ואפילו בעשה צרכיו באמצע
סעודתו ג"כ ס"ל דא"צ לברך אא"כ הלך והפליג באמצע סעודתו. והנה
יש הרבה דעות באחרונים אם יש לנהוג למעשה כמותו ועיין בבה"ל שהכרענו דבעשה צרכיו
או שנגע במקום מטונף ממש או שהלך והפליג צריך נט"י בברכה אבל אם נגע במקום המכוסה
סתם או שהשתין אף ששפשף צריך נט"י כדין אבל לא יברך ע"ש:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קסד סעיף ב
* בשוק וירך וכו' – ואם נגע בטומאה
באמצע אכילה מצדד הפמ"ג דאין צריך לחזור וליטול ידיו דבלא"ה בזה"ז כולנו
טמאי מתים וכעין זה משמע בספר בית מאיר ע"ש:
* שיש בהם מלמולי זיעה – נראה שנכון
ליזהר מליגע אפילו באיזה בגד שידוע שיש שם הרבה זיעה כגון בצד התחתון של הכובע המונח
על הראש שיש שם הרבה זיעה מן השער:
* לחזור וליטול ידיו וכו' – עיין במ"ב
מה שכתבנו בשם הרש"ל והנה בט"ז הביא כמה ראיות להסכים לדינו ועיין בספר בית
מאיר שהרבה להפליא על כל ראיותיו והסכים לפסק השו"ע וכן בספר בגדי ישע ובספר מאמר
מרדכי ובספר מטה יהודה כולם תמהו על ראיותיו ודחו לדברי רש"ל והסכימו לפסק השו"ע
אכן מצאתי בפמ"ג בפתיחתו להלכות נט"י שרוצה לומר שעיקר דין זה אם נגע באמצע
סעודתו במקום מטונף אם צריך נט"י תלוי במחלוקת דלרש"י צריך ברכת ענט"י
משום סרך תרומה כי זהו עיקר הטעם [דידים עסקניות הן ונוגעות במקום הטינופת] ולפירוש
רבותיו של רש"י וכן לדעת הרמב"ם א"צ ברכה כה"ג דחששא הוי שמא נגע
בטומאה בראשון ומשו"ה ידים שניות וכו' ומשום סרך תרומה התקינו בחולין ג"כ
וא"כ בידע ונזהר מטומאה רק נגע במקום מטונף באמצע סעודה אין מברך ענט"י ע"ש
וגם הר"ח בפירושו לשבת דף י"ד כתב ג"כ משום טומאה. אכן לפ"ז קשה
דעת השו"ע שסתם כן לדינא כהרמב"ן [וכן הרמ"א בס"א כתב נמי שיזהר
מלטנפם ומוכח נמי דזה פוסל הנטילה] אחרי דלרבותיו של רש"י וכן הרמב"ם והר"ח
ישתנה זה הדין אמנם כאשר נתבונן נראה דאין תלוי זה בזה וראיה לדבר שהר"ח שכתב
בפירושו לשבת בהדיא דהוא משום טומאה בפסחים קט"ו שם דמצריך ליטול ולברך שנית כתב
דהוא משום שמא נגע בטינוף וצריך לומר לדעתו דבאמת נטילה לחולין משום שניהם הוא חדא
משום סרך תרומה והוא מפני נגיעת טומאה וגם משום נקיות וקדושה תקנו והא דהפליג באמצע
סעודה דחייב ליטול שנית יפרש הר"ח נמי משום שמא נגע בטינוף [דטומאה אין מצוי כ"כ
וגם בזה"ז אין לחוש לזה כמש"כ בבית מאיר והגמרא מיירי אף בזה"ז] וזהו
סברת הרמב"ן והרשב"א ג"כ דס"ל לברך שנית בזה וכל מקום שיש בו זיעה
ס"ל דבכלל טינוף הוא ומדמו זה להטיל מים ושפשף דאיתא בהדיא דצריך ליטול שנית והיינו
בברכה כמו כל נטילות שבש"ס ולפ"ז דברי השו"ע נכונים והנוהג כן יש לו
על מי לסמוך דהר"ח ס"ל בהדיא הכי וכן הרמב"ן והרשב"א בעלי דעה
זו וכ"מ מרש"י וגם מהטור שכתב בס"א בלבד שיזהר מלטנפם וגם הרמ"א
והאחרונים סתמו שם כן. נחזור לעניננו דמי שרוצה לנהוג כפסק השו"ע לברך בודאי אין
למחות בידו [אף דבעל דה"ח והפמ"ג כתבו דיש לחוש לדברי רש"ל מ"מ
כבר הבאנו לעיל כמה אחרונים דהסכימו כולן לפסק השו"ע וגם בספר נהר שלום וחמד משה
בסימן ק"ע דחוהו לראיותיו של הט"ז ותמהו עליו ע"ש] אכן לכתחלה למעשה
נראה שיש לנהוג כהכרעת הח"א דבעשה צרכיו או שנגע בטינוף ממש או שהלך והפליג צריך
לברך שנית ואם נגע בשוק וירך ומקומות המכוסים או שחיכך ראשו או שהשתין יחזור ויטול
ידיו ולא יברך ענט"י דבר"ח הנ"ל לא נזכר בהדיא זיעה וי"ל דוקא
טינוף ממש כמו צואה ומקום הטינופת ורק דהרמב"ן והרשב"א כתבו דזיעה חשיב טינוף
לענין זה. והנה בהטיל מים ושפשף ג"כ דעת הח"א לחזור ולברך ענט"י ענט"י
וכ"מ דעת המ"א בסימן ק"ע דצריך לברך אף דבסימן זה לענין זיעה הביא דעת
רש"ל דלא יברך [ואף דרש"ל אינו מחלק וס"ל דלא יברך באמצע הסעודה בשום
גוונא] והנה הפמ"ג והדה"ח כתבו שלא לברך וכבר כתבנו דהנוהג לברך יש לו על
מי לסמוך וכ"ש בהטיל מים ושפשף ומ"מ יותר נכון לכתחלה שלא לברך אף בהטיל
מים ושפשף דהברכות אין מעכבות וכ"כ בספר חמד משה בסימן ק"ע שלא לברך דיש
דעות בין הראשונים בהטיל מים ושפשף במי רגלים ע"ש אבל בעשה צרכיו נראה דצריך לברך
וכמש"כ הח"א [ובלא"ה לכמה פוסקים אף בנטילה שלא לצורך אכילה ס"ל
דצריך לברך ענט"י כמבואר בב"י בסימן ז' ונוכל לצרף שיטתם לענין זה עכ"פ].
כתב הח"א הנוגע באמצע סעודתו בס"ת או בתפלין או ברצועות [ר"ל כשהם עם
התפילין כדאיתא במשנה דידים וברמב"ם] או במגילה מן המגילות הנכתבים על הקלף כדין
צריך ליטול ידיו שהרי כל אלו מטמאין את הידים אך כיון שלא מצאתי דין זה בפוסקים יטול
ידיו ולא יברך עכ"ל ולענ"ד אין דבריו מוכרחין כלל דבשבת י"ד איתא דגזרו
שתי גזירות דמתחלה גזרו נטילה לתרומה רק על הידים הבאים מחמת ספר משום דאסור לאוחזן
ערום לכך גזרו וקנסו שאם יגע אח"כ בתרומה שיפסול אותם ואח"כ גזרו על כל סתם
ידים משום דידים עסקניות הן וכתבו התוספות דמ"מ גזירה קמייתא קיימי ונ"מ
אם נטל ידיו ושמרן ואח"כ נגע בספר צריך נטילה וכ"כ הרמב"ן [והמרדכי
לא ס"ל כן אלא דגזירה קמייתא בטלה] ומ"מ נראה דהיינו רק לענין תרומה דכן
מיירי שם כל הסוגיא ובחולין ק"ו איתא דגזרו נט"י לחולין נמי משום סרך תרומה
והיינו בעיקר גזירת סתם ידים משום דידים עסקניות הן וכאשר יגעו בידים מזוהמות בתרומה
יטמאוה ויטנפוה לכך תקנו דבר זה גם לחולין אבל לא מצינו שיגזרו גם על חולין לנוגע בספר
אחר הנטילה דכל עיקרו בתרומה הוא רק מחמת קנס שנגע בספר. ובתרומה נמי משמע מהתוספות
והרמב"ן דלא היו גוזרין נטילה אחר שנטל ידיו אלא דכיון דגזרו מתחלה בנוגע בספר
בסתם ידים שיפסול התרומה שוב לא בטלה הגזירה כשנגע אף אחר שנטל ידיו אבל לחולין מסתברא
דלא גזרו אלא גזירת סתם ידים ולכן לא אישתמיט בשום פוסק לכתוב זאת. אח"כ מצאתי
באשכול בהלכות ס"ת סימן י"ב תשובה אחת לרב האי גאון דמוכח מינה להדיא כמו
שכתבנו וכן מצאתי שהעיר בזה הנחל אשכול שם בסקי"ז שמדברי תשובה זו מוכח דלא כח"א.
ומ"מ אפשר דלכתחלה נכון ליזהר בזה שלא ליגע באמצע סעודה:
