גמ' ברכות דף יג., יג:
רמב"ם הלכות קריאת שמע פרק ב
הלכה י
קורא אדם את שמע בכל לשון שיהיה
מבינה, והקורא בכל לשון צריך להזהר מדברי שבוש שבאותו הלשון ומדקדק באותו הלשון
כמו שמדקדק בלשון הקדש. +/השגת הראב"ד/ קורא אדם את שמע בכל לשון כו' עד
ומדקדק באותו הלשון כמו שהוא מדקדק אם קראה בלשון הקדש. כתב הראב"ד ז"ל
/א"א/ אין זה מקובל על הדעת לפי שכל הלשונות פירוש הן ומי ידקדק אחר פירושו.+
רא"ש מסכת ברכות פרק ב סימן ב
ולי נראה דאינו קשה דדוקא לשון זה
קאמר רב יהודה דלא ישאל אדם צרכיו. וכן הקשו בתוספות (שבת שם ד"ה שאין) אהא
דקאמר שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי והלא אפילו מחשבות לב האדם הם יודעים
ומכירין אלא לשון זה מגונה בעיניהן להזקק לו:
בית יוסף אורח חיים סימן סב
ב ונקראת בכל לשון. וכתב הכלבו (סי' ט
ד:) בשם הרי"ף (ז.) דהני מילי בציבור אבל ביחיד לא כדאמר ר' יוחנן (שבת יב:)
אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי ע"כ ואיני יודע מה שאלת צרכים יש בק"ש
הילכך אין נראה לחלק בין יחיד לציבור וכן נראה שהוא דעת כל הפוסקים שלא חילקו בין
יחיד לציבור:
שולחן ערוך אורח חיים סימן סב סעיף ב
* יכול לקרותה (ג) א בכל [א] לשון,
ויזהר מדברי שיבוש שבאותו לשון וידקדק בו כמו בלשון הקודש.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן סב סעיף ב
(ג) בכל לשון – ודוקא שמבין באותו
הלשון. וה"ה בתפלה ובה"מ ובקידוש וברכת המצות והפירות והלל [אחרונים
ועיין בבה"ל] וכ"ז מצד הדין אבל למצוה מן המובחר הוא דוקא בלשה"ק
כן כתב הב"ח בסימן קצ"ג ועיין בספרי האחרונים דבימינו אף מצד הדין יש
ליזהר שלא לקרותה בלשון אחר כ"א בלשון הקודש כי יש כמה וכמה תיבות שאין אנו
יודעים איך להעתיקם היטב כגון תיבת ושננתם יש בו כמה ביאורים אחד לשון לימוד ואחד
לשון חידוד כמו שאמרו חז"ל שיהו ד"ת מחודדין בפיך שאם ישאלך אדם דבר אל
תגמגם ותאמר לו. וכן כמה וכמה תיבות שבק"ש שאין אנו יודעין היטב ביאורו על
לשון אחר כגון תיבת את ותיבת לטוטפות וכדומה אבל כשאנו קוראין שמע בלשה"ק וכן
בתפלה וברכת המזון וקידוש ושארי ברכות אפילו אם אינו מבין הלשון יצא דזה אינו מצוי
שבן ישראל לא ידע ביאור הפסוק ראשון שבק"ש שהכונה בו לעיכובא וכמו שכתוב
בסימן ס"ג ס"ד:
טור אורח חיים סימן קא
ויכול להתפלל בכל לשון שירצה ופירש רב אלפס
דווקא בצבור אבל ביחיד לא יתפלל אלא בלשון הקדש ויש מפרשים דהא דאמרינן יחיד לא
יתפלל אלא בלשון הקדש דוקא כששואל צרכיו אבל כשמתפלל תפלה של ציבור אפי' יחיד יכול
לאומרה בכל לשון ואדוני אבי ז"ל כתב דאף יחיד כששואל צרכיו יכול לשאול בכל
לשון שירצה חוץ מלשון ארמי:
שולחן ערוך אורח חיים סימן קא סעיף ד
יכול להתפלל (יג) ה בכל לשון (יד)
שירצה, וה"מ בצבור, אבל ו ביחיד לא יתפלל (טו) אלא בלשון הקודש; וי"א
דה"מ כששואל צרכיו, כגון שהתפלל (טז) על חולה או על שום צער שיש לו בביתו,
אבל תפלה (יז) הקבועה לצבור, אפילו יחיד יכול לאומרה בכל לשון; וי"א (יח) ז
דאף יחיד כששואל צרכיו יכול לשאול בכל לשון שירצה, חוץ מלשון (יט) ארמי.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן קא סעיף ד
(יג) בכל לשון – ומצוה מן המובחר הוא
דוקא בלשון הקודש ועיין בסימן ס"ב ס"ב ובמשנה ברורה שם מה שכתבנו בשם
האחרונים בזה וגם עיין בתשובת ח"ס או"ח סי' פ"ד ופ"ו שהאריך
בכמה ראיות דמה שהתירו להתפלל בכל לשון היינו דוקא באקראי אבל לקבוע בקביעה תמידית
ולהעמיד ש"ץ ולהשכיח לה"ק לגמרי זה א"א בשום אופן עי"ש ועוד
מחמת כמה וכמה טעמים נכוחים האריכו כל גאוני הזמן בספר דברי הברית והסכימו שאיסור
גמור הוא לעשות כן ולאפוקי מכתות חדשות שנתפרצו מחוץ למדינה בזה והעתיקו את כל
נוסח התפלה ללשון העמים ועבירה גוררת עבירה שדלגו הברכה של קבוץ גליות וברכת
ולירושלים עירך וכשם שרוצים להשכיח זכרון ירושלים כן רוצים להשכיח לשה"ק
מישראל פן יגאלו בזכות שלא שינו את לשונם הקב"ה ישמרנו מדיעות אפיקורסות כאלו
ועיין בבה"ל:
(יד) שירצה – והוא שיבין אותו הלשון
על בוריו אבל בלשון הק' יוצא אפילו אינו מבין הלשון:
(טז) על חולה – ר"ל שלא בפניו
אבל בפניו של חולה מותר בכל לשון דהקב"ה מצוי שם [שבת י"ב ע"ב]:
(יז) הקבועה – דכיון שהתפילה קבועה
לצבור הקב"ה בעצמו פונה אליה אפילו שלא בזמן שהצבור מתפללין:
(יט) ארמי – ובצבור מותר אף לשון
ארמי. ובזה אתי שפיר מה דאומרים יקום פורקן ובריך שמיה בצבור וכדומה [פמ"ג].
ולפ"ז אם מתפלל בביתו אין יכול לאמר שום יקום פורקן. וכן מוכח באור זרוע
הגדול בהלכות שבת סי' נ':
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן קא סעיף ד
* יכול להתפלל בכל וכו' – עיין
במ"ב וכתב במ"א בשם הס"ח דמוטב להתפלל בלשון שמבין אם אינו מבין
בלשה"ק ומוכח בס"ח סימן תקפ"ח דהיינו דוקא אם הוא י"ש ורצונו
בזה הוא רק כדי שיתפלל בכונה אבל אם אינו בכי האי גוונא יתפלל בלה"ק והטעם כי
לה"ק יש לו סגולות רבות מכל לשונות והוא הלשון שהקב"ה מדבר בו עם נביאיו
כמו שכתב הרמב"ן בפ' תשא וחז"ל אמרו בלה"ק נברא העולם כדכתיב לזאת
יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת וגם כשתקנו כנה"ג את נוסח התפלה היו ק"ך
זקנים ומהם כמה נביאים והמה נימנו על כל ברכה בתיבותיה ובצירופי אותיותיה בכמה
סודות נעלמות ונשגבות וכשאנו אומרין דברים אלו כלשונם של כנה"ג אף שאין אנו
יודעין לכוין מ"מ עלתה לנו תפלתינו כהוגן כי התיבות בעצמן פועלין קדושתן
למעלה משא"כ כשמתפללין בלע"ז:
רמב"ם הלכות קריאת שמע
פרק ב הלכה א
הקורא את שמע ולא כיון לבו
בפסוק ראשון שהוא שמע ישראל לא יצא ידי חובתו והשאר אם לא כיון לבו יצא, אפי' היה
קורא בתורה כדרכו או מגיה את הפרשיות האלו בעונת קריאה יצא והוא שכיון לבו בפסוק
ראשון
רא"ש מסכת ברכות פרק ב
סימן ג
׳י"א שימליכהו במחשבה.
וי"א שירמוז בעיניו בשעה שממליכו בשמים ובארץ ובארבע רוחות העולם. ומביאין
סמך לדבריהם מעובדא דר' חייא דא"ל רבי חייא לרב בר פחתי בשעה שמעביר ידיו על
עיניו מקבל עליו מלכות שמים ומה שהיה נותן ידיו על עיניו שלא יראה שהוא רומז
בעיניו ואין ראיה משם לפי שהיה יושב בתוך הצבור היה מעביר ידיו על עיניו כדי שיוכל
לכוין.
בית יוסף אורח חיים סימן ס
ה והא דתנן אם כיון לבו יצא
לא שכיון לקרות וכו'. רבינו הביא משנה זו לעיל לענין ברכות אינן מעכבות ועכשיו בא
לפרש הא דקתני אם כיון לבו יצא מה כוונה היא זו דבגמרא (ברכות יג.) אמרינן שמע
מינה מצות צריכות כוונה ודחי אם כיון לבו לקרות והא קא קרי בקורא להגיה. ופירש
רש"י שמעת מינה מצות צריכות כוונה. שיהא מתכוין לשם מצוה ותיקשי לרבה דאמר
במסכת ר"ה (כח.) התוקע לשיר יצא: כיוון לקרות. אבל לצאת ידי מצוה לא בעינן
שיהא מתכוין אלא לקרות בתורה בעלמא: הא קא קרי. הא בקורא קא עסיק תנא ואתי דקתני
היה קורא בתורה: בקורא להגיה. את הספר אם יש בו טעות דאפילו לקריאה נמי לא מתכוין:
והתוס' (ד"ה בקורא להגיה) תמהו על פירוש זה וכתבו נראה בקורא להגיה שאינו
קורא התיבות כהלכתן ובניקודן אלא ככתבן קרי כדי להבין בחסרות ויתרות כמו לטטפת
ומזוזת ואם כיון לבו לאו דוקא אלא כלומר לקרות כדין כנקודתן וכהלכתן וה"ר
יונה (ז. ד"ה היה קורא) פירש דקורא להגיה היינו שהיה מגיה ודרך המגיה הוא
כשמביט בשני הספרים לתקן מהאחד לחבירו שפעמים מזכיר התיבות והפסוקים כמו שזה גם כן
דרך הסופר לבטא בשפתים וקאמר שאם היה קורא בענין זה מתחלה ונתכוין אח"כ
כשהגיע לפרשת ק"ש לקרות כל הפסוקים כדינן יצא ע"כ. ורבינו כתב כפירוש
התוספות. וזה לשון הרמב"ם בפ"ב (ק"ש ה"א) הקורא את שמע ולא
כיון לבו בפסוק ראשון שהוא שמע ישראל לא יצא ידי חובתו והשאר אם לא כיון לבו אפילו
היה קורא בתורה כדרכו או מגיה את הפרשיות האלו בעונת קריאה יצא והוא שכיון לבו
בפסוק ראשון עכ"ל וכבר בארתי טעמו בביאורי לספר אהבה (כס"מ שם):
ובה"ג (הל' ברכות ריש
פ"ב ופ"ז. וסוף הל' ראש השנה לט.) פסק דמצות צריכות כוונה. כלומר
שיתכוין לצאת בעשיית אותה מצוה וזה שכתב עוד וצריך שיכוין לצאת:
ומ"ש וכן כתב א"א
ז"ל. (בפ"ב) [בפ"ג] דר"ה (סי' יא) פסק דהלכה כמאן דאמר מצות
צריכות כוונה ובסימן תקפ"ט יתבאר בסייעתא דשמיא דברי הפוסקים כהרא"ש
ודברי החולקים עליו:
שולחן ערוך אורח חיים סימן ס
סעיף ה
הקורא את שמע ולא (יא) כוון
לבו בפסוק ראשון שהוא שמע ישראל, לא יצא ידי חובתו. והשאר, אם לא כוון לבו אפילו
היה קורא בתורה, (יב) או מגיה הפרשיות האלו בעונת קריאת שמע, ד יצא, והוא שכוון
לבו בפסוק ראשון.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן ס סעיף ה
(יא) כיון לבו – כונה זו
האמורה כאן איננו הכונה האמורה בס"ד דשם הוא הכונה לצאת ידי חובת מצוה זה
בעינן לכל הפרשיות [כמו שכתב הריטב"א בר"ה ושיטה מקובצת בברכות]
משא"כ כונה זו הוא להתבונן ולשום על לבו מה שהוא אומר ולכך הוא לעיכובא רק
בפסוק ראשון שיש בו עיקר קבלת עול מלכות שמים ואחדותו ית' וי"א שאפילו כונה
לצאת הוא לעיכובא רק בפסוק ראשון:
(יב) או מגיה – והוא שקורא
כהלכתה:
שולחן ערוך אורח חיים סימן ס
סעיף ד
* (ז) י"א שאין מצות
צריכות כוונה, * וי"א (ח) שצריכות כוונה * (ט) לצאת בעשיית אותה מצוה, * (י)
ג [ב] וכן הלכה.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן ס סעיף ד
(ז) יש אומרים – דע דלפי
המתבאר מן הפוסקים שני כונות יש למצוה א' כונת הלב למצוה עצמה וב' כונה לצאת בה
דהיינו שיכוין לקיים בזה כאשר צוה ד' כמו שכתב הב"ח בסי' ח' וכונת המצוה
שנזכר בזה הסעיף אין תלוי כלל בכונת הלב למצוה עצמה שיכוין בלבו למה שהוא מוציא
מפיו ואל יהרהר בלבו לד"א כגון בק"ש ותפילה ובהמ"ז וקידוש וכדומה
דזה לכו"ע לכתחילה מצוה שיכוין בלבו ובדיעבד אם לא כיון יצא לבד מפסוק ראשון
של ק"ש וברכת אבות של תפילה כמו שמבואר לקמן רק שמחולקים בענין אם חייב לכוין
קודם שמתחיל המצוה לצאת בעשיית אותה המצוה. ולמצוה מן המובחר כו"ע מודים
דצריך כונה כדאיתא בנדרים ראב"צ אומר עשה דברים לשם פועלם ונאמר ותהי יראתם
אותי מצות אנשים מלומדה וכמו שכתב הגר"א על הא דאיתא בסימן ח' עי"ש:
(ח) שצריכות כונה – ואם לא
כיון לצאת ידי חובתו בעשיית המצוה לא יצא מן התורה וצריך לחזור ולעשותה. ואפילו אם
ספק לו אם כיון אם הוא מצוה דאורייתא ספיקא לחומרא כ"כ הפמ"ג בסימן
תקפ"ט עי"ש. ונ"ל דלא יברך אז על המצוה דבלא"ה יש כמה דיעות
בענין הברכה אפילו אם ודאי לא כיון בראשונה:
(ט) לצאת – לפיכך התוקע
להתלמד או המברך בהמ"ז עם קטנים לחנכם במצות והוא היה ג"כ חייב
בבהמ"ז ושכח אז להתכוין לצאת בה ג"כ עבור עצמו וכן כה"ג בכל המצות
שעשאם לשום איזה ענין לא יצא ידי חובתו ועיין בט"ז בסימן תפ"ט שמוכח
מדבריו דהמברך עם קטנים הנ"ל לא יצא אפילו למ"ד מצות אין צריכות כוונה
דהוי כמכוין בפירוש שלא לצאת ואם כונתו בעשיית המצוה לשום איזה ענין וגם לצאת בה
ידי המצוה יצא:
(י) וכן הלכה – כתב המ"א
בשם הרדב"ז דזה דוקא במצוה דאורייתא אבל במצוה דרבנן א"צ כונה.
ולפ"ז כל הברכות שהם ג"כ דרבנן לבד מבהמ"ז אם לא כיון בהם לצאת יצא
בדיעבד אך מכמה מקומות בשו"ע משמע שהוא חולק ע"ז וכן מבאור הגר"א
בסימן תפ"ט משמע ג"כ שאין לחלק בין מצוה דאורייתא למצוה דרבנן. ודע דכתב
המ"א לקמן בסימן תפ"ט סק"ח דאף דהשו"ע פסק להלכה דמצות צריכות
כונה וא"כ היכא שלא כיון בפעם ראשונה צריך לחזור ולעשות המצוה אעפ"כ לא
יברך עוד עליה שלענין ברכה צריך לחוש לדעת הי"א שאין צריך כונה ועי'
בבה"ל. ודע עוד דכתב הח"א בכלל ס"ח דמה דמצרכינן ליה לחזור ולעשות
המצוה היינו במקום שיש לתלות שעשייה הראשונה לא היתה לשם מצוה כגון בתקיעה שהיתה
להתלמד או בק"ש שהיתה דרך לימודו וכדומה אבל אם קורא ק"ש כדרך שאנו
קורין בסדר תפילה וכן שאכל מצה או תקע ונטל לולב אע"פ שלא כיון לצאת יצא שהרי
משום זה עושה כדי לצאת אע"פ שאינו מכוין עכ"ל ור"ל היכא שמוכח לפי
הענין שעשייתו הוא כדי לצאת אע"פ שלא כיון בפירוש יצא אבל בסתמא בודאי לא יצא
כדאיתא בתוס' סוכה [דף ל"ט ע"א ד"ה עובר עי"ש] וכ"ז
לענין בדיעבד אבל לכתחילה ודאי צריך ליזהר לכוין קודם כל מצוה לצאת ידי חובת המצוה
וכן העתיקו כל האחרונים בספריהם עיין בח"א בכלל כ"א ובדה"ח הלכות
ק"ש ובמעשה רב:
רמב"ם הלכות קריאת שמע
פרק ב הלכה ט
…, וצריך להאריך בדל"ת
של אחד כדי שימליכהו בשמים ובארץ ובארבע רוחות, וצריך שלא יחטוף בחי"ת כדי
שלא יהא כאומר אי חד. …כתב הראב"ד ז"ל /א"א/ ויש מוסיפין שלא
יאריך באל"ף שלא יראה כאומר אי חד.+
בית יוסף אורח חיים סימן סא
כתוב בסמ"ק (מ"ע ב.
א:) צריך לכוין באל"ף שהוא אחד ובחי"ת שהוא יחיד בשבעה רקיעים ובארץ הרי
ח' והדלי"ת רמז לארבע רוחות ולעתיד יאמרו כל העולם שהוא אחד:
שולחן ערוך אורח חיים סימן סא
סעיף ו
ה צריך (יח) להאריך
בחי"ת של אחד, כדי שימליך הקב"ה בשמים ובארץ, שלזה רומז החטוטרות שבאמצע
הגג החי"ת. ויאריך בדלי"ת של אחד שיעור שיחשוב שהקב"ה יחיד בעולמו
ומושל בד' רוחות העולם. (יט) ולא יאריך יותר מכשיעור זה. ויש נוהגים להטות הראש
כפי (כ) המחשבה: מעלה ומטה ולד' רוחות.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן סא סעיף ו
(יח) להאריך בחי"ת – כתב
המ"א בשם המ"ע שיאריך בחי"ת כשיעור שליש ובד' כשיעור ב' שלישים.
וי"א שלא יאריך בחי"ת כלל רק יכוין הכל בדלי"ת וכ"כ
הגר"א בביאורו:
(יט) ולא יאריך יותר –
עפמ"ג בשם הפר"ח:
(כ) המחשבה – אע"ג
דאמרינן הקורא את שמע לא יקרוץ בעיניו וכו' דהתם הקריצה והרמיזה לצורך ד"א
ומבטלין הכונה אבל הכא הרמיזה היא לצורך הכונה והטייה צריכה להיות מזרח צפון מערב
דרום ולא יטה הראש מזרח מערב צפון דרום דהוי ח"ו שתי וערב:
