גמ' ברכות דף כד.
1)כשהוא מתפלל, לא יאחוז בידו תפילין 1
2)כל זמן שהתפילין בראשו או בזרועו,
אסור לישן בהם 3
3)הנושא משאוי על כתפיו והגיע זמן
תפלה. 5
4)הנושא משאוי על ראשו, חולץ תפילין של ראש 6
5)הנכנס לסעודת קבע, חולצן ומניחן 7
בית יוסף אורח חיים
סימן צו
א – ב ולא יאחוז בידו תפילין וכו'. בפרק מי שמתו (ברכות כג:) ובסוף פרק
לולב הגזול (סוכה מא:) ופירש רש"י תפילין וס"ת מפני שטרוד במחשבתו שלא יפלו
מידו ויתבזו ואין דעתו מיושבת עליו בתפילתו וסכין מתיירא שמא יפול ויתקע לו ברגלו וקערה
מלאה ומעות שלא יתפזרו וככר שאם יפול יהיה נמאס: ואמרינן בסוף פרק לולב הגזול דאמימר
הוה מצלי ולולב בידו ואותיבנא מהא דתניא לא יאחז בידו תפילין וכו' ושני התם לאו מצוה
וטריד בהו הכא מצוה נינהו ולא טריד בהו ופירש רש"י לאו מצוה לאוחזן והויין עליו
למשא לפיכך טרוד במשאם וכבד עליו משאם ושמירתם הכא נטילתו ולקיחתו מצוה היא ומתוך שחביבה
מצוה עליו אין משאה ושימורה כבד עליו ולא טריד. ולפי זה שאר דברים שאין בהם הפסד אם
יפלו מידו מותר להתפלל בעודן בידו. וה"ר יונה כתב בפרק מי שמתו (יד: ד"ה
סכין) דאית דמפרשי דסכין וקערה וכל הני דנקט לאו דוקא אלא אורחא דמילתא נקט והוא הדין
שאין לו ליטול בידו שום דבר בשעת התפילה אלא לולב בלבד דמשום חבובי מצוה לא ימעט בזה
כוונת התפילה: וכתוב בתרומת הדשן (סי' יז) דספר תורה דקתני לאו דוקא דהוא הדין לכל
כתבי הקודש ואפילו מחזורים ותפילות ועם כל זה התיר לאחוז מחזור או תפילה בידו להתפלל
בהם דכיון שאינו אוחז אותם אלא כדי להתפלל בדיוק ליכא למימר שלבו טרוד עליו כמו גבי
אוחז תפילין בידו או ס"ת בזרועו דהתם אינו תופסו רק לשמירה ולא לעשות בהם מצוה
עכשיו אבל הני הואיל ותופסם לשם תפילה עצמה כדי להתפלל בעיון ובדיוק יפה אין משאם כבד
עליו ולא טריד דדמי ללולב משום דלקיחתו מצוה אמרינן דמתוך שחביב עליו אין משאם ושמירתם
כבד עליו ולא טריד עד כאן וכן דעת ה"ר יונה (טו: ד"ה ואסור) שמותר לאחוז
מחזור ותפילות בידו בשעה שמתפלל שאפילו ליטלו אחר שהתחיל להתפלל התיר כמו שאכתוב בסימן
שאחר זה (סוד"ה ואם כינה) בס"ד:
שולחן ערוך אורח
חיים סימן צו סעיף א
(א) כשהוא מתפלל, (ב) לא יאחוז
בידו תפילין (ג) ולא ספר מכתבי הקודש א ולא (ד) [ב] קערה מלאה ולא סכין (ה) ומעות וככר,
(ו) מפני שלבו עליהם שלא יפלו ויטרד ותתבטל כוונתו. ב ולולב בזמנו, (ז) מותר לאחוז
בידו, כיון שהאחיזה בידו היא מצוה אינו נטרד בשבילו.
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן צו סעיף א
(א) כשהוא מתפלל – בפמ"ג
כתב דה"ה בשעת ק"ש ופסוקי דזמרה:
(ב) לא יאחוז וכו' – ובדיעבד
א"צ לחזור ולהתפלל אם לא שיודע שעי"ז לא כיון באבות. ומותר הש"ץ להחזיק
הס"ת בידו בשבת כשאומר יקום פורקן דכיון שכונתו אז להתפלל על לומדי תורה ע"כ
מחזיק הס"ת בידו ולא לשם שמירה והוי כמו לולב בזמנו וכן מותר להחזיק בשעה שמברכים
החודש:
(ג) ולא ספר וכו' – וה"ה
כל ספרים שלנו:
(ד) קערה מלאה – שלבו עליה שלא
ישפך ממנה ובסכין שלא יפול לארץ ויתקע ברגלו ובמעות שלא יתפזרו ואף אם הם צרורין טריד
שמא יאבדו אם לא שאוחזן באופן דליכא למיחש שמא יאבדו וכתב בברכ"י דה"ה דאסור
להושיב תינוק לפניו בשנת תפלה:
(ה) ומעות וככר וכו' – ודוקא
הני שאם יפלו יש בהם הפסד או יזיקו לו אבל שארי דברים מותר לאחוז וי"א דהני לאו
דוקא אלא אורחא דמילתא נקט וה"ה שאין ליטול שום דבר בידו בשעת התפלה וכן הסכים
הט"ז:
(ו) מפני שלבו וכו' – צ"ע
אם מותר ליקח תפילין וס"ת בידו היכא דמתיירא מפני גנבים דאפשר דהתירו לו [פמ"ג]:
(ז) מותר לאחוז וכו' – נפל ספר
על הארץ ואינו יכול לכוין מותר להגביהו כשיסיים הברכה שהוא עומד בה ואי לא"ה לא
יפסיק וכ"ש שאין לקרוץ באצבע וכיוצא בשעת תפילה. אם התחיל להתפלל ש"ע ונתבלבל
מותר לילך למקום הידוע לו ליקח משם סידור [ח"א]:
שולחן ערוך אורח
חיים סימן מג סעיף א
אסור ליכנס לבית הכסא קבוע
(א) להשתין, (ב) א בתפילין שבראשו, גזירה שמא יעשה בהם צרכיו. ואם אוחזן (ג) בידו,
מותר להשתין בהם בבית הכסא קבוע. הגה: והיינו דוקא כשמשתין מיושב דליכא למיחש לנצוצות,
אבל משתין מעומד (ד) פשיטא דאסור דלא עדיף מבית הכסא עראי. וה"ה אם משתין מיושב
או בעפר (ה) תחוח, דליכא נצוצות, בבית הכסא עראי (ו) נמי שרי. ואין חילוק בין קבע לעראי
לענין זה, אלא דבה"כ קבוע ב מסתמא עושה צרכיו מיושב, ובה"כ עראי מסתמא עושה
מעומד, ג הואיל ואינן נפנה לגדולים (ב"י בשם נ"י ומגדל עוז). * (ז) ובבית
הכסא עראי מותר להשתין בהם כשהם בראשו, אבל אם אוחזן בידו אסור להשתין בהם מעומד אפילו
אם תופס אותם בבגדו, (ח) מפני שצריך לשפשף בידו ניצוצות שברגליו, אלא (ט) ד חולצן ברחוק
ד' אמות ונותנם (י) לחבירו, ומדברי הרמב"ם נראה שאסור להשתין (יא) כשהם בראשו
בין בבית הכסא קבוע בין ה בבית הכסא עראי, ויש לחוש (יב) לדבריו.
בית יוסף אורח חיים
סימן מד
א אסור לישן בהם אפילו שינת עראי וכו'. בפרק מי שמתו (כג:) ת"ר לא
יאחז אדם תפילין בידו וס"ת בזרועו ויתפלל ולא ישתין בהם ולא יישן בהם לא שינת
קבע ולא שינת עראי וכתבו ה"ר יונה (יד: ד"ה ולא) והרא"ש (סי' כח) דוקא
כשהם בידו אבל כשהם בראשו מותר לישן בהם שינת עראי כדאמרינן בסוכה (כו:) הנכנס לישן
ביום רצה חולץ רצה מניח אבל כשהם בידו אפילו לישן בהם שינת עראי אסור שמא יפלו ואם
תאמר והיאך שינת עראי מותר והלא אסור להסיח דעתו מהם ובשעה שמתנמנם מסיח דעתו מהם ויש
לומר דלא הוי היסח דעת אלא כשעומד בקלות ראש ובשחוק אבל כשהוא מתנמנם אין כאן היסח
דעת כי הוא שוכח הבלי העולם ואין כאן קלות ראש ע"כ: גרסינן בפרק הישן (סוכה
כו.) תני חדא ישן אדם בתפילין שינת עראי אבל לא שינת קבע ותניא אידך בין קבע בין עראי
ותניא אידך לא קבע ולא עראי לא קשיא הא דנקיט להו בידיה הא דמנחי ברישיה הא דפריס סודרא
עלייהו וכמה תני רמי בר יחזקאל כדי הילוך מאה אמה. ופירש רש"י דנקיט להו בידיה.
לא קבע ולא עראי שמא יפלו מידו: דמנחי ברישיה. עראי מותר וקבע אסור שמא יפיח: דפריס
סודרא עלייהו. הניחם אצל מראשותיו בין קבע בין עראי דלא ניתנה תורה למלאכי השרת: ותו
איתא התם ת"ר אוכלין אכילת עראי חוץ לסוכה ואין ישינין שינת עראי חוץ לסוכה מאי
טעמא אמר רב אשי גזירה שמא ירדם אמר ליה אביי אלא הא דתניא ישן אדם שינת עראי בתפילין
אבל לא שינת קבע ליחוש שמא ירדם אלא אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן במניח ראשו בין
ברכיו רבא אמר אין קבע לשינה. ופירש רש"י ירדם. שמא תחטפנו שינה ויישן קבע: בין
ברכיו. דודאי לא ירדם: רבא אמר. לשמא ירדם לא חיישינן הילכך בתפילין שרי וסוכה היינו
טעמא דאסור שינת עראי לפי שאין קבע לשינה ואין בה חילוק בין קבע לעראי לענין סוכה שאין
אדם קובע עצמו לשינה שפעמים אינו אלא מנמנם מעט ודיו בכך הילכך זו היא שינתו וגבי תפילין
דטעמא שמא יפיח בהם ולאו משום איסור שינה בניים פורתא לא אתי לידי הפחה ע"כ. וכתב
הר"ן (סוכה יב: דבור ראשון) בשם הרז"ה (שם ע"א) דכהנך תלת ברייתות דלעיל
דאוקימנא להו חדא בדנקיט להו בידיה וכו' קיימא לן אע"פ שלא כתבן הרי"ף בהלכותיו
וראיתי אחד מחכמי הדור שכתב דלא סמכינן אהני מתניתא אלא אדרבי ינאי סמכינן דאמר (שבת
מט.) תפילין צריכין גוף נקי כאלישע בעל כנפים וכדפירשו אביי ורבא שלא יפיח בהם ושלא
יישן בהם וכל שינה במשמע בין קבע בין עראי וכתב עליו הראב"ד (שם בהשגותיו על הרז"ה)
שיפה כתב אותו חכם אלא שלא פירש כל צרכו והטעם לפי שאין אנו יכולים לשער כדי הילוך
מאה אמה הילכך אין ישינין בהם כלל כשהם בראשו וכל שכן כשהם בידו אבל דפריס סודרא עלייהו
ומניחו בצדו מותר לישן כל שינה כדאיתא בברכות (כד.) מניחם בין כר לכסת שלא כנגד ראשו
ודבר זה כבר הזכירו הרב בברכות ואין צורך לאלו הברייתות עכ"ל כלומר וגם הא דתניא
דכי נקיט להו בידיה לא יישן בהם לא שינת קבע ולא שינת עראי כבר הזכירה בפרק מי שמתו
ת"ר לא יאחז אדם תפילין בידו וכו' ולא יישן בהם לא שינת קבע ולא שינת עראי והרמב"ם
כתב בפ"ד (תפילין הט"ו – טז) תפילין צריכין גוף נקי שיזהר שלא תצא ממנו רוח
מלמטה כל זמן שהם עליו לפיכך אסור לישן בהם לא שינת קבע ולא שינת עראי אלא אם הניח
עליהם סודר ולא היתה עמו אשה ישן בהם שינת עראי וכיצד הוא עושה מניח ראשו בין ברכיו
והוא יושב וישן היו תפיליו כרוכין בידו מותר לישן בהם אפילו שינת קבע עכ"ל ומתוך
דבריו נראה שהוא מפרש הא דאוקימנא הנך תלת ברייתות חדא בדנקיט להו בידיה וחדא בדפריס
סודרא עלייהו וחדא בדמנחי ברישיה דהיינו הא דקתני ישן בהם בין קבע בין עראי בדנקיט
להו בידיה כלומר שהם כרוכין יפה בידו דליכא למיחש שמא יפלו כשיישן ולא דמי להא דת"ר
לא יאחז אדם תפילין בידו וכו' ולא יישן בהם וכו' דההיא אחיזה בעלמא בלא כריכה. והא
דקתני לא קבע ולא עראי בדמנחי ברישיה והא דקתני ישן בהם שינת עראי אבל לא שינת
קבע בדמנחי ברישיה ופריס סודרא עלייהו ובשיעור שינת עראי משמע ליה דרבי יוחנן פליג
אדתני רמי בר יחזקאל ומשמע ליה דרבא לא איפליג עליה דרבי יוחנן אלא במאי דמשמע מדבריו
דהא דקתני אין ישינין עראי חוץ לסוכה כשאינו מניח ראשו בין ברכיו הוא אבל אם מניח ראשו
בין ברכיו ישינין חוץ לסוכה דליתא דלגבי סוכה אפילו מניח ראשו בין ברכיו לא יישן חוץ
לסוכה משום דאין קבע לשינה כלומר שאין אדם קובע לשינה שפעמים שאינו מנמנם אלא מעט ודיו
בכך הילכך זו היא שינתו אבל במאי דמפליג בתפילין בין מניח ראשו בין ברכיו לאינו מניח
מודה ליה כן נראה לי: ובהגהות מיימוני (תפילין פ"ד אות כ) כתב בשם הרמ"ך
שלדעת הרמב"ם הא דת"ר לא יאחז אדם תפילין בידו וכו' ולא יישן בהם לא שינת
קבע ולא שינת עראי צריך לדחוק ולפרש דלא יישן לא קאי אלא יאחז דרישא אלא מילתא באפי
נפשיה הוא עכ"ל ואין צורך לידחק בכך אלא ההיא ברייתא בשאינן כרוכין בידו היא וכדפרישית.
עוד כתב שם שינת עראי בפרק הישן פירש כמה שינת עראי כדי שיהלך אדם מאה אמה ואין לומר
כן לדעת הרמב"ם דא"כ לא הוה שתיק מיניה אלא ודאי כמו שכתבתי עיקר: כתב העיטור
(הל' תפילין ח"ו ס ע"ג) הא דאמרינן שלא יפיח בהם דוקא כשהן בראשו אבל כשהן
בנרתיקן לא קאמר ופשוט הוא:
שולחן ערוך אורח
חיים סימן מד
סעיף א
כל זמן שהתפילין בראשו או בזרועו,
אסור לישן בהם * אפילו שינת (א) עראי, אלא אם הניח עליהם סודר א ולא היתה (ב) עמו אשה,
* (ג) ב ישן בהם (ד) ג שינת עראי. וכיצד הוא עושה, מניח ראשו (ה) בין ברכיו, והוא יושב
וישן. היו תפילין כרוכין בידו, (ו) מותר לישן בהם אפילו שינת קבע. ואם אוחזן בידו ואינם
כרוכים בידו, (ז) ד אסור לישן בהם אפי' שינת עראי. הגה: ודוקא כשאוחזן בלא נרתקן, אבל
ה בנרתקן (ח) בכל ענין שרי (ב"י בשם העיטור).
משנה ברורה סימן
מד
(א) עראי – דגזרינן שמא יבוא
להפיח בהם וע"י הנחת הסודר עליהן יזכור שיש תפילין עליו ולא יבוא להפיח:
(ב) עמו אשה – אבל אם אשתו עמו
אסור גזירה שמא ישמש בהן:
(ג) ישן בהם – ולא חשיב היסח
הדעת אלא כשהוא עומד בשחוק וקלות ראש אבל כשהוא עוסק במלאכתו ואומנתו ואין דעתו עליהן
ממש אין זה נקרא היסח הדעת [אם לא שמטריד דעתו כ"כ לצרכי הגוף עד שלבבו פונה מי"ש
מחמת טרדתו] וכן כשהוא ישן שוכח הבלי העולם. ומ"מ מצוה מן המובחר שיהא דעתו תמיד
על התפילין ושלא יסיח דעתו מהן למשוך ולהרהר במחשבות רעות שמטעם זה חייב למשמש כל שעה
שלא יסיח דעתו מהן [ב"ח] זולת בשעת התפלה והלימוד א"צ ליתן דעתו בהתפילין:
(ד) שינת עראי – ואין שיעור לזה וי"א כדי הילוך ק' אמה והוא חלק
ס"ז משעה בקירוב וכן פסק הגר"א בביאורו:
(ה) בין ברכיו – דאל"ה
חיישינן שמא יבוא להשתקע בשינת קבע:
(ו) מותר לישן – דלא חיישינן
בזה להפחה כיון שאינם עליו:
(ז) אסור לישן – דחיישינן שמא
יפלו מידו:
(ח) בכל ענין שרי – דאפילו אם
יפלו על הקרקע אין חשש כ"כ ועיין בביאור הגר"א שכתב דדוקא אם הנרתק מחזיק
טפח אז חשיב חציצה להפסיק בינו לקרקע:
תלמוד בבלי מסכת
בבא מציעא דף קה עמוד ב
אמרי דבי רבי ינאי: לתפלה ולתפילין
– ארבעה קבין. לתפלה מאי היא? – דתניא: הנושא משאוי על כתיפו והגיע זמן תפלה, פחות
מארבעה קבין – מפשילין לאחוריו ומתפלל, ארבעה קבין – מניח על גבי קרקע ומתפלל. לתפילין
מאי היא? דתניא: היה נושא משאוי על ראשו ותפילין בראשו, אם היו תפילין רוצצות – אסור,
ואם לאו – מותר. באיזו משאוי אמרו – במשאוי של ארבעת קבין. תני רבי חייא: המוציא זבל
על ראשו ותפילין בראשו – הרי זה לא יסלקם לצדדין, ולא יקשרם במתניו – מפני שהוא נוהג
בהן מנהג בזיון. אבל קושרם על זרועו במקום תפילין. משום דבי שילא אמרו: אפילו מטפחת
שלהן אסור להניח על הראש שיש בו תפילין. וכמה? אמר אביי: אפילו רבעא דרבעא דפומבדיתא.
רש"י מסכת
בבא מציעא דף קה עמוד ב
ארבעה קבין – הוי שיעור משוי.
מפשילן לאחוריו – שאין כובדן
מונע מלהתכוין לבו.
רוצצות – מתמעכות תחת המשא.
ואם לאו – שהוא קל או שאינו
מוטל עליהן.
באיזה משאוי – הוי רציצה.
במקום תפילין – אצל תפילין של
יד.
אפילו מטפחת שלהן – שכורכין
בה תפילין בלילה.
אסור – להניח לשם משאוי על הראש
בשעה שתפילין במקומן מונחין.
וכמה – יהא במשאוי ויהא אסור
להניחו על הראש – אליבא דרבי שילא.
ריבעא דריבעא – רביע ליטרא,
דבר מועט הוא.
שולחן ערוך אורח
חיים סימן צז סעיף ה
הנושא משאוי על כתפיו והגיע
זמן תפלה, פחות מד' קבין מפשילו לאחוריו ומתפלל; ד' קבין, מניחם (יז) על גבי קרקע,
ומתפלל.
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן צז סעיף ה
(יז) ע"ג קרקע – דמשוי
של ד' קבין אם הם עליו מבטלים כונתו:
בית יוסף אורח חיים
סימן מא
וה"ר יונה כתב תימה הוא
על הרי"ף שהביא הברייתא של מעלה באיזה משאוי אמרו במשאוי של ארבעה קבין דהא הכא
פסק הלכה כאביי לחומרא דאפילו ריבעא דריבעא דפומבדיתא אסור. ולי נראה שהם סוברים דלא
פליג רבי שילא אדרבי ינאי ורבי חייא דאם לא כן לא הוה להו לכתוב דברי כולם סתם בלא
שיפסקו הלכה כדברי מי: ורבינו הגדול מה"ר יצחק אבוהב ז"ל כתב ואולי יש לומר
שאין אלו המאמרים חולקים שמה שאמרו הנושא משאוי הוא כשזה האיש נושא משאוי על ראשו בדיעבד
וכיון שנשא לא מטרחינן ליה שיעזבנו אם אין התפילין נדחקין מפני המשאוי ואפשר ג"כ
שאפילו לכתחלה יש לחלק בזה שמי שמשתכר במשאוי יש לו מקום לעשות זה אם אין התפילין נדחקין
מה שאין כן למי ששם משאוי על ראשו ללא תכלית עכ"ל ולי נראה דאפשר שמפרשים דרבי
ינאי ורבי חייא מיירו במי שהיה נושא משאוי על ראשו ורוצה להניח תפילין וקאמר רבי ינאי
שאם הוא פחות מארבעה קבין מותר ואם הוא ארבעה קבין אסור ורבי חייא תני דהא דשרי להניח
תפילין בעוד המשאוי על ראשו דוקא במשאוי דלאו זבל אבל אם היה מוציא זבל על ראשו אפילו
אם אינו אלא דבר מועט אסור להניח תפילין על ראשו אז מפני שנוהג בהם מנהג בזיון ורבי
שילא איירי היכא שהתפילין מונחין כבר בראשו וקאמר דאסור לתת עליהם אפילו מטפחת שלהם
משום דהוי בזיון ולא דמי להיכא שקדם המשאוי לתפילין דשרי כדרבי (שילא) [חייא] וכן יש
לדקדק מדברי רש"י שכתב אדרבי שילא אסור להניח שום משאוי על הראש בשעה שהתפילין
במקומן ובענין זה אפשר ליישב גם דברי רבינו אלא שבקצת ספריו כתוב המוציא זבל בראשו
אסור לו להניח תפילין [שהיו] בראשו ולפי אותה גירסא נראה לומר דסבר רבינו דמפרשי הרי"ף
והרא"ש דרבי ינאי מיירי במניח משאוי על אמצע ראשו ואינו נוגע בתפילין כלל פחות
מארבעה קבין שרי אבל ארבעה קבין אסור אע"פ שאין נוגעות משום דסתם משאוי ארבעה
קבין שאדם נושא בראשו הוי תפיליו רוצצות והילכך גזרו בהו רבנן אפילו כשאינן נוגעות
ואתא רבי חייא למימר דהא דשרי רבי ינאי משאוי פחות מארבעה קבין כשאינו נוגע בתפילין
בשאר משאוי דוקא הוא אבל זבל אפילו כל שהוא אסור ואתא רבי שילא למימר דהא דשרי ר' ינאי
משאוי פחות מארבעה קבין היינו דוקא כשאין המשאוי על התפילין כלל אבל אם המשאוי על התפילין
אפילו מטפחת שלהם אסור וה"ר יוסף אל אסכנדרני ז"ל כתב וזה לשונו הנושא משאוי
של ארבעה קבין בראשו אי אפשר לומר שמשאוי זה על ראשו למעלה דאי הכי מה לי לפניו מה
לי לסלקן לצדדין הרי המשא מכל מקום על ראשו אלא הכי פירושא ש
שולחן ערוך אורח
חיים סימן מא
סעיף א
(א) הנושא משאוי (ב) על ראשו,
* (ג) חולץ תפילין של ראש עד שיסיר המשאוי, * ואפי' מטפחתו אסור להניח על הראש שיש
בו תפילין. אבל דבר שדרכו ליתן בראשו, כגון כובע או מצנפת, (ד) מותר. הגה: * ואפילו
הכי אם הוא משאוי כבד (ה) א ד' קבין והתפילין (ו) נדחקות, צריך להסירן (ב"י).
משנה ברורה סימן
מא
(א) הנושא משאוי – זה מיירי
בכל היום לא בשעת ק"ש ותפלה. ועיין לקמן סימן צ"ז ס"ה:
(ב) על ראשו – ואם הוא נושא
משאוי על ידו במקום תפילין דמסתמא מכוסין הן וליכא גנאי אין צריך לחלוץ כ"א בשיש
בהמשא ארבעה קבין דאז מסתמא התפילין רוצצות עי"ז [פמ"ג ע"ש עוד]:
(ג) חולץ תש"ר – ואם יכול
לסלק המשאוי לצדדין שלא במקום התפילין משמע מפמ"ג דמותר מ"מ אם יש בהם משא
ד' קבין נראה שיש להחמיר אף בכה"ג עיין ב"י ולהוציא זבל על ראשו אפילו מעט
ואפילו לצדדין אסור דבכל גווני הוי בזה בזיון לתפילין שעל ראשו אם לא כשמסלק אז התש"ר
מעליו שרי אף דנושא השל יד. ואם ירצה להוציא זבל על היד אפשר דאפילו אם התפילין הם
מכוסים בבגדיו איכא בזה בזיון להתפילין שעליו [פמ"ג]:
(ד) מותר – אף דהוא מונח על
התפילין אין בזה בזיון לתפילין כיון שהוא דרך מלבוש אך אם הכובע גדולה יזהר שכובד הכובע
לא יסיר את התפילין ממקום הראוי להן [מח"א]:
(ה) ד' קבין – הם כ"ה לטראות
ששוקלין בו הכסף בפראג [ל"ח]:
(ו) נדחקות – אין פי' שהתפילין
זזין ממקומן לגמרי ואין מונחין כדין דבזה פשיטא שאסור ואפי' אם משאן קל אלא ר"ל
שמונחין במקומן בדוחק מחמת המשוי שמונח עליהם ומקצר את מקומם והב"ח מיקל בענין
זה במצנפת וכובע [פמ"ג]:
רמב"ם הלכות
תפילין ומזוזה וספר תורה פרק ד הלכה טז
היו תפיליו כרוכין בידו מותר
לישן בהם אפילו שינת קבע, ואינו אוכל בהם אלא אכילת עראי, אבל אם נכנס לסעודת קבע חולצן
ומניחן על שלחנו עד שיטול ידיו ואחר כך יניחם ויברך על מזונו והוא לבוש בהן.
שולחן ערוך אורח
חיים סימן מ סעיף ח
* הנכנס לסעודת קבע, (יז) חולצן
ומניחן (יח) על השלחן עד זמן ברכה, * וחוזר ומניחן. (יט) אבל לאכילת (כ) עראי אין צריך
לחלצן.
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן מ סעיף ח
(יז) חולצן – דיש לחוש שמא ישתכר
בסעודה ויתגנה בתפיליו:
(יח) על השולחן – כדי שיהיו
מזומנים לו לחזור ולהניחן בשעת ברכה:
(יט) אבל וכו' – בספר שולחן
שלמה מסתפק דאפשר דזהו דוקא מי שמניחן כל היום אבל לא מי שדרכו להניח בשעת ק"ש
ותפלה:
(כ) עראי – נראה דשיעור אכילת
עראי הוא כביצה וכדין סוכה בסימן תרל"ט יע"ש [מטה יהודה]:
שולחן ערוך אורח
חיים סימן מב סעיף ג
* (ט) ד סודר (י) דאזמניה *
למיצר ביה * (יא) תפילין * (יב) ה [ו] לעולם, * (יג) וצר ביה * תפילין (יד) חד זימנא,
* (טו) אסור למיצר ביה (טז) זוזי. הגה: ואם התנה עליו מתחלה, (יז) בכל ענין שרי. (ב"י
בשם רבי ירוחם ומהרי"א) וקלף המעובד (יח) לשם תפילין, אסור לכתוב עליו (יט) דברי
חול, דהזמנה * (כ) כי האי גוונא * (כא) ו לגוף (כב) הקדושה, * (כג) מילתא היא (ר"ן
סוף פ' נגמר הדין). אזמניה ולא (כד) צר ביה, או * ז צר ביה (כה) ולא אזמניה, * (כו)
שרי למיצר ביה * זוזי.
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן מב סעיף ג
(ט) סודר – וה"ה אם עשה
כיס מחדש לצורך תפילין ג"כ אין אסור להשתמש ביה חול עד דצר ביה דהזמנה לאו מילתא
היא וה"ה בכל תשמישי קדושה אפילו תיק לס"ת. ותשמיש דתשמיש אין בו קדושה
כלל:
(י) דאזמניה – אפילו בדבור בלבד
וכ"ש אם נטלו ואמר זה יהיה לתפילין דמהני. ועיין בבה"ל מה שכתבתי בשם הר"ן:
(יא) תפילין – ותיק של טלית
לא מיקרי תשמיש קדושה רק תשמיש מצוה ולכן מותר להניח בו שאר דברים של חול דאף דמונח
בו ג"כ תיק של תפילין לא הוי התיק של טלית כ"א תשמיש דתשמיש ואפי' אם ניתן
בתוכו הסידור שלו דיש בו קדושה או התפילין בלא תיק מ"מ בעת הצורך מותר ליתן בתוכו
דברים של חול דהלא הוא עשוי מתחלה גם לטלית דהוא דבר של חול והוי כאלו התנה וכדלקמן
בהג"ה. ואותן האנשים ההולכין בדרך ומשתמשין בשק של תפילין בדברים של חול אף דמדינא
אסור אעפ"כ יש ללמד עליהן זכות דכיון דרגילין בכך הוי כאלו התנו בתחלה. ואעפ"כ
לכתחלה אין נכון לעשות כן:
(יב) לעולם – י"א דוקא
בפירוש אבל בסתמא לא אמרינן דהזמנתו הוא על עולם כיון דסתם סודר אין מיוחד לתפילין
אבל מדברי הגר"א בביאורו משמע דסתמא הוי כלעולם ולא מיעט המחבר בזה אלא היכא דהתנה
שלא יהיה רק לפי שעה ולא לעולם ואם עשה כיס להניח תפילין או שאמר לאומן עשה לי כיס
של תפילין לכו"ע הוי סתמא כלעולם:
(יג) וצר ביה – כ"ז בסודר או כיס שלו אבל אין אדם אוסר דבר שאינו
שלו אא"כ גנב בגד וחתכו ועשה ממנו כיס דאז קניה בשינוי מעשה ואסרו. וקטן שצר ביה
תפילין בהכיס שהזמינו לכך ג"כ נאסר אבל דבר הנאסר בהזמנה לחוד כמו שיתבאר לא מיתסר
בהזמנת קטן דקטן יש לו מעשה ואין לו מחשבה אפילו גילו מחשבתם בדיבורם:
(יד) חד זימנא – אף שהיה רק
לפי שעה דהוא דרך עראי כיון שהיה בסתמא מצרפינן המעשה לההזמנה. אבל אם פירש בעת הנחה
דהוא ע"מ לפנותו שרי להשתמש בו חול אח"כ ואם עשה הכיס לשם תפילין וצר ביה
תפילין חדא זימנא אפילו ע"מ לפנותן אח"כ אסור למיצר ביה זוזי וה"ה אם
היה כיס עשוי והוסיף בו איזה דבר לצורך תפילין לנאותו הוי כמי שעשה הכיס לשם תפילין
עד שיטול מה שחידש ועיין בבה"ל:
(טו) אסור – לעולם אפילו
לאחר שנתקלקל ואין ראוי עוד לתפילין וצריך גניזה:
(טז) זוזי – וכן שאר דבר אפילו
דבר שיש בה קדושה כל שהוא למטה מתפילין כגון מזוזה וכנ"ל בסימן ל"ב ס"ח
ולא נקט זוזי רק משום סיפא. ולפ"ז אין לתת סידור בכיס שהיה מיוחד מתחלה לתפילין
לבד ואעפ"כ אין למחות בזה דכיון דרגילין בזה הו"ל כאלו התנו מתחלה וכנ"ל
בס"ק י"א:
(יז) בכל ענין – אפילו עשה הכיס
לשם תפילין וגם צר ביה בקביעות שרי כיון דהתנה בעת עשייה שיהיה יוכל לשנות כשירצה ותנאי
מהני להשתמש בהן אפילו בעודן בקדושתן וכמש"כ סימן קנ"ד ס"ח אך לתשמיש
מגונה לא מהני תנאי וה"ה אם ירצה לכרוך איזה דבר ברצועה הקבוע בתפילין שעליו דלא
מהני משום ביזוי מצוה:
(יח) לשם תפילין – היינו הפרשיות
של תפילין וה"ה עור המעובד להבתים ש"ר או של יד ואף דאין חקוק עליו השין
מ"מ גוף קדושה מיקרי וכ"ש עור המעובד לס"ת או מזוזה:
(יט) דברי חול – אבל להורידו
מקדושתו כגון לכתוב עליו מזוזה שקדושתה קלה מתפילין או שאר ד"ת מותר אפילו על
עור שנתעבד לס"ת. וגט הוי דבר של חול ואסור לכתבו על קלף המעובד לס"ת אם
לא שהתנה וכדלקמן:
(כ) כי האי גוונא – שהוא ע"י
מעשה גמור לאפוקי אם היה רק הזמנה בדבור בעלמא או שהיה רק תיקון הקלף ושרטוטו לשמה:
(כא) לגוף וכו' – לאפוקי הזמנה
לתשמישי קדושה כגון עשיית כיס לתפילין או עיבוד עור לרצועות שהוא רק תשמישי קדושה דמותר
לשנותו אפי' לחול ועי' בביאור הלכה שביארנו דשלא במקום הדחק יש להחמיר בעיבוד עור לרצועות:
(כב) הקדושה – אבל הזמנה
לגוף המצוה כגון ציצית שופר לולב סוכה נר חנוכה אפילו עשאן לכך לא מיתסרי דהזמנה לאו
מילתא היא וכדלקמן בסימן תרל"ח ס"א בהג"ה ומותר להשתמש בהו חול אף בלי
תנאי. ועיין לעיל בסימן כ"א ולקמן בסימן קנ"ד שיש עוד נ"מ בין קדושה
למצוה:
(כג) מילתא היא – אף דבסעיף
א' קי"ל דמותר לשנות הש"ר ולהורידו מקדושתו מטעם דהזמנה לאו מילתא היא אף
דשם הוא גוף הקדושה שאני התם דעכ"פ עושה בהם קדושה קצת אבל הכא הלא רוצה לעשות
בהם דבר חול ולזה מהני הזמנה בגוף הקדושה ועיין במג"א שהביא דיעות החולקין ע"ז
וס"ל דאף בגוף הקדושה הזמנה אינה כלום ואעפ"כ לענין מעשה יש להחמיר כסברא
הא' וכמו שכתבנו בביאור הלכה ועכ"פ מהני תנאי בזה מיהו אם התחיל לכתוב על הקלף
סת"ם או שאר כתבי הקדש אפילו על הנייר אסור לכתוב אח"כ עליו דברי חול לכו"ע
שזה עשה מעשה של גוף הקדושה ואפי' תנאי לא מהני בזה:
(כד) צר ביה – פי' לפי שעה וגם
בסתמא אפי' אם עשה כן פעמים הרבה אך שבכל פעם היה לפי שעה דרך עראי לא נתקדש עי"ז
אבל אם צר ביה בקביעות או שצר ביה אפילו פ"א אך שצר ביה אדעתא דקביעותא דהיינו
שהיה אז בדעתו למיצר ביה תמיד אפילו לא אזמניה מעיקרא ג"כ אסור דהוי כאזמניה וצר
ביה. ואם פי' ע"מ לפנותו אפילו צר ביה כמה פעמים וגם אזמניה מעיקרא מותר כל שלא
עשה כיס לשם תפילין וכנ"ל בסקי"ד:
(כה) ולא אזמניה – מעולם לשם
תפילין:
(כו) שרי – י"א דהיינו
דהסודר לא נתקדש ע"י שצר ביה פ"א בלי הזמנה אבל כל זמן שהתפילין שם אין
מדרך הכבוד להניח יחד שם גם מעות אלא יקשרם בקשר בפני עצמו:
