גמ' ברכות דף כב:-כג:
1)המשתין, לא יתפלל עד שישהא כדי הלוך
ד"א 1
2)המשהה נקביו, עובר משום בל תשקצו. 2
4)אם רוצה ליכנס לבית הכסא קבוע בתפילין 4
5)אסור ליכנס לבית הכסא קבוע להשתין
בתפילין 6
6)היה לבוש בתפילין והוצרך לבית הכסא
בלילה 8
7)אם רוצה ליכנס לבית הכסא קבוע בתפילין 9
8)אסור ליכנס לבית הכסא קבוע להשתין
בתפילין 11
9)היה לבוש בתפילין והוצרך לבית הכסא
בלילה 13
שולחן ערוך אורח
חיים סימן צב
סעיף ח
(לא) המשתין, לא יתפלל עד (לב)
שישהא כדי הלוך ד"א, משום ניצוצות; והמתפלל ו לא ישתין עד שישהא (לג) כדי הילוך
ד"א, שכל ד"א תפלתו שגורה בפיו ורחושי מרחשין שפוותיה.
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן צב סעיף ח
(לא) המשתין – ר"ל בכלי
וניטל הכלי וכל כה"ג שאין אסור להתפלל מחמת המי רגלים גופא:
(לב) שישהא כדי וכו' – ואחר
ד"א שיערו חכמים שהניצוצות שבאמתו כלים בכסותו:
(לג) כדי הלוך – ר"ל הזמן
של הילוך ד"א אבל לאחר ששהא שיעור זה מותר להשתין אף במקום שהתפלל ומ"מ מדת
חסידות שלא להשתין בתוך ד"א של תפלה כתב בס"ח סימן תתכ"ח שאין להשתין
או לרוק במקום שכיסה דם חיה ועוף בברכה בעוד הדם מכוסה:
בית יוסף אורח חיים
סימן צב
ט ומ"ש ואיתא נמי הכי בירושלמי (מגילה פ"ג ה"א) גבי רקיקה
הרוקק לא יתפלל וכו'. כן כתב שם ה"ר יונה ז"ל (יד. ד"ה אי) וכתב עוד
ודוקא לרצונו אבל אם נזדמן לו רוק מותר כדבעינן למימר לקמן:
שולחן ערוך אורח
חיים סימן צב
סעיף ט
* הרוקק לא יתפלל עד שישהא ד"א;
המתפלל לא ירוק עד שישהא ד"א. ודוקא (לד) ז לרצונו, אבל אם נזדמן לו רוק, מותר
(* (לה) וע"ל סי' צ"ז).
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן צב סעיף ט
(לד) לרצונו – פי' מי שרוקק
מחמת טיול [הרא"ש]:
(לה) ועיין בסי' צ"ז –
ר"ל דלפעמים מותר אף בתוך התפלה:
רמב"ם הלכות
מאכלות אסורות פרק יז הלכה לא
וכן אסור לאדם שישהה את נקביו
כלל בין גדולים בין קטנים, וכל המשהה נקביו הרי זה בכלל משקץ נפשו, יתר על חלאים רעים
שיביא על עצמו ויתחייב בנפשו, אלא ראוי לו להרגיל עצמו בעתים מזומנים כדי שלא יתרחק
בפני בני אדם ולא ישקץ נפשו.
רמב"ם הלכות
דעות פרק ד הלכה א
הואיל והיות הגוף בריא ושלם
מדרכי השם הוא, שהרי אי אפשר שיבין או ידע דבר מידיעת הבורא והוא חולה, לפיכך צריך
להרחיק אדם עצמו מדברים המאבדין את הגוף, ולהנהיג עצמו בדברים המברין והמחלימים, ואלו
הן: לעולם לא יאכל אדם אלא כשהוא רעב, ולא ישתה אלא כשהוא צמא, ואל ישהא נקביו אפילו
רגע אחד, אלא כל זמן שצריך להשתין או להסך את רגליו יעמוד מיד.
שולחן ערוך אורח
חיים סימן צב סעיף ב
* אם (ח) ב באמצע תפלתו נתעורר
לו תאוה * יעמיד עצמו עד שיגמור, ולא יפסיק; ואם (ט) בשעת ק"ש וברכותיה נתעורר,
בין לקטנים בין לגדולים, * קורא כדרכו. הגה: ודוקא (י) שאינו מתאוה כל כך דאית ביה
משום בל תשקצו, * (יא) אבל בלאו הכי, * יותר טוב להפסיק (תשובת הרשב"א סימן קל"א
פסק דמותר, ותרומת הדשן סי' ט"ז פסק דאסור, וצריך לחלק כך), (יב) ואם רצה להרחיק
ולהטיל מים, עושה.
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן צב סעיף ב
(ח) באמצע – ר"ל שקודם
התפלה בדק עצמו או שלא היה צריך לנקביו כלל לכך אע"פ שאח"כ נתעורר אפילו
לגדולים אינו רשאי להפסיק באמצע. ופשוט דלאחר שסיים שמ"ע אסור לו להעמיד עצמו
עוד ולאמור קדושה כי זהו ענין אחר וכעין דאיתא לעיל בסימן נ"ה ס"ג בהג"ה
עי"ש ואם יכול להעמיד עצמו עד פרסה עי' לעיל סק"ז:
(ט) בשעת ק"ש – ר"ל
אף דבק"ש וברכותיה הוא יכול לילך ממקום זה למקום אחר לפנות שם או להטיל מים וכמו
שמסיים בסוף הסעיף אפ"ה אם הוא רוצה הוא יכול לקרות כדרכו ואין צריך להפסיק כיון
דמקודם בדק את עצמו ועיין בביאור הלכה דביארנו דאין מותר רק עד שמ"ע אבל שמ"ע
דהוא ענין אחר אסור לו לאמור כיון דהוא צריך לנקביו ע"כ יראה להפסיק עכ"פ
בברכת אמת ויציב ולצאת לנקביו כדי שיהיה יוכל אח"כ לסמוך גאולה לתפלה ויותר טוב
אם יכול לצאת בין הפרקים. וכן אם נתעורר לו תאוה קודם שהתחיל הברכות ק"ש נראה
דאסור לו לאמר שוב הברכות ק"ש קודם שיבדוק את עצמו וא"כ לפי מה שמבואר לעיל
בסוף סימן נ"ד דברכו שייך לברכת ק"ש ואחר ברכו נחשב כאמצע פרק של יוצר אור
אם נתעורר לו תאוה בסוף פסד"ז אסור לו לאמר ברכו דהוא ענין אחר אם לא שיכול להעמיד
עצמו עד פרסה יש לסמוך להקל וכנ"ל בסק"ז:
(י) שאינו מתאוה – ר"ל
שאינו נדחק להוצאת הנקבים אלא בהתעוררות בעלמא [א"ר בסי' ג']:
(יא) אבל בלא"ה – ר"ל
אף שיוכל להעמיד עצמו עד שיגמור מ"מ יותר טוב שיפסיק בין לגדולים ובין לקטנים
משום איסור בל תשקצו וקאי ארישא גם אתפלה ועיין במ"א שמאריך בדין זה ומסיק דבצבור
אף תרומת הדשן מודה להרשב"א דאין להפסיק באמצע התפלה מפני כבוד הבריות ואפילו
ביחיד יש לסמוך ג"כ אהרשב"א דלא יפסיק וכ"כ בח"א דאסור להפסיק
ובדרך החיים כתב דאם יש בו משום בל תשקצו יכול להפסיק ועכ"פ גם לדידיה אין עליו
חיוב להפסיק כיון שיכול לעצור עצמו עד שיגמור התפלה. ואם א"א לו לעמוד עד שיגמור
שמ"ע מותר לו לצאת ולפנות באמצע רק שלא יפסיק בדבור [ח"א] ומשמע מזה דאח"כ
לא יצטרך לחזור לראש כיון שקודם התפלה לא היה צריך לנקביו. והוא שלא ישהה ע"י
היציאה כדי לגמור כל התפלה:
(יב) ואם רצה – אק"ש דלעיל
מיניה קאי דתלוי ברצונו דאלו בתפלה אין רשאי לזוז ממקומו עד שיגמור [פמ"ג]:
שולחן ערוך אורח
חיים סימן ג סעיף יז
המשהה נקביו, עובר משום (לא)
[טז] בל תשקצו.
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן ג סעיף יז
(לא) בל תשקצו – ואם משהא עצמו
לקטנים עובר משום בל תשקצו ומשום שלא יהיה עקר. והמשהא מלהפיח אינו עובר על בל תשקצו.
גם האיסור בל תשקצו נדחה מפני כבוד הבריות כגון המשהא נקביו עד שימצא מקום צנוע וכה"ג.
יזהר מאוד לקנח היטיב כי צואה במקומה במשהו כמו שכתב בסימן ע"ו ס"ה. וטוב
לרחוץ פי הטבעת במים או ברוק:
שולחן ערוך אורח
חיים סימן מג
סעיף ב
* בית הכסא קבוע, היינו שיש
בו צואה והוא על פני השדה (יג) ו בלא חפירה.
סעיף ג
* (יד) ז בית הכסא עראי היינו
כגון להשתין מים, שאין אדם הולך בשבילם לבית הכסא, והפעם הזאת נעשה המקום הזה (טו)
בית הכסא תחלה.
סעיף ד
(טז) אם הם בחיקו וחגור חגורה,
(יז) או ח בבגדו בידו, מותר בין להשתין בין לפנות.
משנה ברורה סימן
מג
(יג) בלא חפירה – ר"ל אז
צריך לחלצן ברחוק ד"א אבל אם הוא בחפירה הרי החפירה הוא רשות לעצמו ובה"כ
שלמעלה רשות לעצמו ואין לו דין בה"כ כלל כמו שיתבאר בסימן י"ג ומותר ליכנס
בתוכו בתפילין שעליו ומ"מ קודם שישתין צריך לחלצן לד"ה כמו בשאר בה"כ
קבוע כן מסיק המ"א בד"א להשתין אבל לעשות צרכיו משמע מדברי הב"י דיש
להחמיר לחלוץ ברחוק ד"א ממקום שרוצה לעשות צרכיו אפילו נפנה במקום שאינו בה"כ
כלל אלא בחצירו או ע"פ השדה:
(יד) בה"כ עראי וכו' –
פי' הא דאמרינן לעיל דמותר להשתין בו בתפילין שבראשו היינו במקום שאין בו צואה וגם
הוא מקום שאין רגילין לפנות שם ולכך לא גזרינן שמא יפנה בהתפילין ואפילו אם הוא מקום
צנוע:
(טו) בה"כ תחלה – עיין
בפמ"ג דס"ל דהאי לישנא לאו דוקא דאפילו מיוחד מכמה זמנים להשתין מ"מ
עראי יחשב:
(טז) אם הם בחיקו וכו' – דתו
ליכא למיחש משום ניצוצות וגם משום שמא יפלו ממנו ומותר בין בבה"כ קבוע ובין בעראי:
(יז) או בבגדו בידו – צ"ע
דבס"א כתב אפילו תופס אותם בבגדו אסור ועיין בט"ז ומ"א שנדחקו בזה מאד
ובביאור הגר"א כתב דסעיף זה שהוא מבעל התרומות הוא שיטה אחרת החולק על הא דס"א
וס"ל דבבגדו וידו תו לא חיישינן לשפשוף הניצוצות וכן הכריח בספר מאמר מרדכי. ובקשורין
בבגדו לכו"ע מותר:
בית יוסף אורח חיים
סימן מג
ה ומ"ש רבינו חולצן ברחוק ארבע אמות. ולא חילק בין בית הכסא קבוע
לאינו קבוע כן כתב הרמב"ם (הי"ז) ואע"ג דגרסינן בגמרא הנכנס לבית הכסא
חולץ תפיליו ברחוק ארבע אמות ונכנס אמר רב אחא בר רב הונא אמר רב ששת לא שנו אלא בית
הכסא קבוע אבל בית הכסא עראי חולץ ונפנה לאלתר וכשהוא מניחן מרחיק ארבע אמות מפני שעשאו
בית הכסא קבוע משמע דסברי דלא קיימא לן הכי וכן דעת הרי"ף והרא"ש ז"ל
שהשמיטוהו וצריך טעם למה:
ומ"ש רבינו וגוללן כמין
ס"ת ואוחזן בימינו ובבגדו כנגד לבו. שם אמר רבי מיאשא בר בריה דרבי יהושע בן לוי
הלכה גוללן כמין ס"ת ואוחזן בימינו כנגד לבו ופירש רש"י גוללן ברצועות שלהן
והרמב"ם (תפילין פ"ד הי"ז) כתב גוללן בבגדו וסובר דהלכה כרבי עקיבא
דאמר אוחזן בבגדו וכן דעת ה"ר יונה (שם יד. ד"ה ר' עקיבא) וכן נראה מדברי
בעל התרומה (סי' ריג ד"ה א"ר ינאי) וכך הם דברי רבינו אבל המרדכי (הל' תפילין
יג ע"ד) כתב דמדאמר רב נחמן שלא תהא רצועה יוצאה מתחת ידו טפח משמע קצת שהם בידו
בלא שום בגד וכן כתב סמ"ג (עשין כב קו.): ובנכנס לבית הכסא קבוע לא כתב רבינו
נותנם לחבירו ונראה שטעמו מדאמרינן בגמרא (ברכות כג.) דרבי יוחנן ורב נחמן כי הוו בעו
למיעל לבית הכסא לא הוו יהבי תפילין לתלמידייהו אמרי כיון דשרינהו רבנן נינטרן ופירש
רש"י אכניסם עמי וישמרוני מן המזיקין ואית דגרסי לא נטרח כלומר לא ניתן טורח לתלמידים
וה"ר יונה (שם יד: ד"ה הואיל) כתב שיש מפרשים נינטרן אשמור אותם אני בעצמי
וכתב המרדכי (שם) דמכאן למד בעל הלכות גדולות שאין לאדם ליתן תפילין לחבירו כשהולך
לבית הכסא וכן כתבו הגהות מיימון (פ"ד אות ל) בשם השאלתות וכן כתב סמ"ג
(שם) ומשמע שהם מפרשים כיון דשרינהו רבנן נינטרן כלומר אשמור אותם אני בעצמי וכמו שפירש
ה"ר יונה שנראה שסובר רבי יוחנן שמצוה לשמרם הוא בעצמו ומפני כך למדו דאין ליתן
לחבירו התפילין אלא הוא עצמו ישמרם ואי נמי כדפירש רש"י ישמרוני מן המזיקין ומשום
הכי למדו דאין לו ליתנם לחבירו אלא יכניסם עמו כדי שישמרוהו אבל אין לומר דגרסי לא
נטרח כלומר לא ניתן טורח לתלמידים דא"כ מאי אין לאדם ליתן תפילין לחבירו דקאמרי
דמשמע דאין ראוי לעשות כן ומיהו יש לדחוק ליישב דהכי קאמר אין לאדם ליתן תפילין לחבירו
דכיון שהוא עצמו יכול להכניסם עמו אין לו להטריח על חבירו שלא לצורך:
שולחן ערוך אורח
חיים סימן מג סעיף ה
אם רוצה ליכנס (יח) לבית הכסא
קבוע לעשות צרכיו, חולצן ברחוק ארבע אמות. הגה: ט ויש אומרים אפילו בלא צרכיו (ב"י
בשם רבי האי), (יט) וטוב להחמיר. וגוללן ברצועות שלהן * ואוחזן (כ) י בימינו ובבגדו
כנגד לבו, ויזהר שלא תהא יא רצועה יוצאה מתחת ידו טפח, וכשיוצא מרחיק ארבע אמות ומניחן.
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן מג סעיף ה
(יח) לבה"כ קבוע – נקט
קבוע משום סיפא לאשמעינן דאפילו בקבוע מכניס התפילין עמו משום שמירה אבל אה"נ
דאפילו באינו קבוע כלל צריך לחלוץ ברחוק ד"א ממקום שרוצה לפנות וכדלעיל בסוף ס"ק
י"ג. וכן מה דנקט לעשות צרכיו ג"כ משום רבותא דסיפא אבל באמת ה"ה להשתין
צריך לחלוץ ברחוק ד"א וכדלעיל בס"א:
(יט) וטוב להחמיר – המ"א
מסיק דמדינא אסור לכנס לבהכ"ס בתפילין דלא גרע ממרחץ לקמן בסימן מ"ה ס"ב
ועיין בפמ"ג ובמאמר מרכי שכתבו דמדברי הרא"ש לא משמע הכי גם מדברי רב האי
לא משמע הכי ע"ש ובספר האשכול בשם הגאון משמע כתירוצו דהמג"א עי"ש:
(כ) בימינו – אבל לא בשמאלו
מפני שצריך לקנח בה כמש"כ בס"ג והכא ליכא למיחש לניצוצות שיבוא לשפשף ביד
שאוחז בה התפילין דכיון שמיירי בבה"כ קבוע מסתמא עושה צרכיו מיושב. כתב הרמ"ע
סימן נ"ט דמותר לכנס בתפילין למבואות המטונפות אפי' יש שם מקום מטונף להדיא וטוב
לכסותו בכובע ואם רוצה לחלצן ולחזור ולהניחן שפיר דמי והמג"א מצדד לומר דכשיודע
שיכנס דרך מבואות המטונפות לא יניחם בביתו אלא בבהכ"נ או שיניחם בביתו ויכסם במבואות
המטונפות ונסתפק המחה"ש דאפשר דצריך לכסות ג"כ הרצועות וכ"ש ג' כריכות
שעל האצבע ובתשובות רדב"ז ח"ד סימן ל"ו משמע ג"כ שסובר דמדינא
צריך לכסות התפילין במקומות המטונפות וכל שאי אפשר לו לכסותם מוטב שיניחם בבהכ"נ
ומשמע שם דהדלי"ת והיו"ד שברצועות אין צריך לכסות שהם דרך קשירה לא דרך כתיבה
עי"ש:
בית יוסף אורח חיים
סימן מג
א – ג אסור ליכנס לבית הכסא קבוע להשתין בתפילין שבראשו וכו'. בפרק מי
שמתו (כג.) איבעיא להו מהו שיכנס אדם בתפילין לבית הכסא קבוע להשתין מים ופירש רש"י
בית הכסא קבוע שיש בו צואה וכל בתי כסאות שבתלמוד על פני השדה הם בלא חפירה ואסיקנא
דאסור שמא יפנה בהם ואמרי לה שמא יפיח בהם וכתב הרא"ש (ברכות פ"ג סי' כו,
והל' תפילין סי' כ) בית הכסא עראי פשיטא דמותר ולא מיבעיא ליה אלא בית הכסא קבוע אי
חיישינן שמא יפנה בהם ואע"ג דתניא לקמן הנכנס לבית הכסא חולץ תפיליו ברחוק ארבע
אמות ונכנס לא משום הכניסה צריך לחלוץ אלא משום שרוצה לעשות צרכיו ומתוך קושיא זו היה
גורס רבינו האי מהו שיכנס אדם לבית הכסא צנוע פירוש שסופו להיות קבוע ולאו קושיא היא
כדפרישית. ובתר הכי תניא הנכנס לבית הכסא קבוע חולץ תפיליו ברחוק ארבע אמות ומניחן
בחלון הסמוך לרשות הרבים ונכנס וכשהוא יוצא מרחיק ארבע אמות ומניחן דברי בית שמאי ובית
הלל אומרים אוחזן בידו ונכנס רבי עקיבא אומר אוחזן בבגדו ובידו ונכנס ולא יניחם בחורים
הסמוכים לרשות הרבים שמא יטלו אותם עוברי דרכים ויבוא לידי חשד ותו תניא (שם:) לא יאחז
אדם תפילין בידו וס"ת בזרועו ויתפלל ולא ישתין בהם ולא יישן בהם לא שינת קבע ולא
שינת עראי אמר רבא אמר רב ששת לית הלכתא כי הא מתניתא דבית שמאי היא דאי בית הלל השתא
בית הכסא קבוע שרי בית הכסא עראי מיבעיא ופירש רש"י לית הלכתא כי הא מתניתא דקתני
לא ישתין בתפיליו ומני בית שמאי היא דאמרי לעיל מניחן בחלון הסמוך לרשות הרבים ולא
יכניסם בידו דאי בית הלל הא אמרי לעיל אוחזן בידו ונכנס. מיתיבי דברים שהתרתי לך כאן
אסרתי לך כאן מאי לאו תפילין אי אמרת בשלמא בית הלל התרתי לך כאן קבוע אסרתי לך כאן
בית הכסא עראי אלא אי אמרת בית שמאי הא לא שרו ולא מידי ותיובתא דרבא אמר רב ששת תיובתא
מכל מקום קשיא השתא בית הכסא קבוע שרי בית הכסא עראי לא כל שכן הכי קאמר בית הכסא קבוע
דליכא ניצוצות שרי בית הכסא עראי דאיכא ניצוצות אסור ופירש רש"י בית הכסא עראי
כגון להשתין שאין אדם הולך בשבילם לבית הכסא והפעם הזאת נעשה המקום הזה בית הכסא תחלה:
וכתב הרא"ש (הל' תפילין סי' כ) הנכנס לבית הכסא חולץ תפיליו ברחוק ארבע אמות ונכנס
פירוש הנכנס לעשות צרכיו אבל בכניסה לחוד אין צריך לחלוץ מדקא מיבעיא ליה לעיל מהו
ליכנס לבית הכסא קבוע וישתין ולהכי לא תני בברייתא בית הכסא קבוע דאפילו אינו קבוע
אם נכנס לעשות צרכיו צריך לחלוץ ע"כ ונראה דלעשות צרכיו דקאמר היינו גדולים דוקא
דאילו קטנים בבית הכסא עראי מישרא שרי לדעתו בתפילין בראשו דאהא דתניא ולא ישתין בהם
מים כתב ה"ר יונה בפרק מי שמתו (יד. ד"ה מהו) והרא"ש בהלכות תפילין
(סי' כא) ודוקא בעודן בידו אבל בראשו מותר להשתין בהם בבית הכסא עראי דליכא חשש ניצוצות
כיון שהם בראשו ומשום חשש שמא יפנה בהן נמי ליכא דכיון דבית הכסא עראי הוא ליכא למיחש
שמא יפנה בהם וכן כתבו התוספות בפרק מי שמתו (כג. ד"ה חיישינן) וכן דעת סמ"ג
(עשין כב קו.) והתרומה (סי' ריג ד"ה א"ר ינאי) אבל מדברי הרמב"ם בפרק
ד' (הי"ח) נראה שאסור להשתין בעודן בראשו בין בבית הכסא קבוע בין בבית הכסא שאינו
קבוע וכבר השיגו הראב"ד ומכל מקום לענין מעשה נכון ליזהר כדברי הרמב"ם ז"ל:
שולחן ערוך אורח
חיים סימן מג סעיף א
אסור ליכנס לבית הכסא קבוע
(א) להשתין, (ב) א בתפילין שבראשו, גזירה שמא יעשה בהם צרכיו. ואם אוחזן (ג) בידו,
מותר להשתין בהם בבית הכסא קבוע. הגה: והיינו דוקא כשמשתין מיושב דליכא למיחש לנצוצות,
אבל משתין מעומד (ד) פשיטא דאסור דלא עדיף מבית הכסא עראי. וה"ה אם משתין מיושב
או בעפר (ה) תחוח, דליכא נצוצות, בבית הכסא עראי (ו) נמי שרי. ואין חילוק בין קבע לעראי
לענין זה, אלא דבה"כ קבוע ב מסתמא עושה צרכיו מיושב, ובה"כ עראי מסתמא עושה
מעומד, ג הואיל ואינן נפנה לגדולים (ב"י בשם נ"י ומגדל עוז). * (ז) ובבית
הכסא עראי מותר להשתין בהם כשהם בראשו, אבל אם אוחזן בידו אסור להשתין בהם מעומד אפילו
אם תופס אותם בבגדו, (ח) מפני שצריך לשפשף בידו ניצוצות שברגליו, אלא (ט) ד חולצן ברחוק
ד' אמות ונותנם (י) לחבירו, ומדברי הרמב"ם נראה שאסור להשתין (יא) כשהם בראשו
בין בבית הכסא קבוע בין ה בבית הכסא עראי, ויש לחוש (יב) לדבריו.
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן מג סעיף א
(א) להשתין – המג"א בסק"ט
כתב דמה שכתב המחבר להשתין לרבותא נקט דאפילו להשתין אע"פ שהוא חייו של אדם אסור
לכנס וכ"ש שלא לצורך:
(ב) בתפילין שבראשו – ה"ה
דבזרוע נמי אסור מה"ט והא דנקט בראשו בא למעוטי אם אוחזן בידו:
(ג) בידו – ר"ל בבגדו וביד
ימינו כנגד לבו כמש"כ בס"ה:
(ד) פשיטא דאסור – באוחזן בידו
שמא יקנח הניצוצות וה"ה כשהם בראשו דאסור דחיישינן שמא ישב ויעשה בהם צרכיו [פמ"ג]:
(ה) תיחוח – או במקום מדרון:
(ו) נמי שרי ואין חילוק וכו'
– ומ"מ יש חילוק קצת דבקבע דיש חשש שמא יעשה צרכיו צריך שיהיה בבגדו ובידו כמ"ש
בסק"ג ובעראי אפילו בידו לבד נמי מותר בזה דליכא חשש ניצוצות:
(ז) ובבה"כ עראי וכו'
– דלא גזרינן ביה שמא יפנה בהם ורק שיזהר שלא יפיח בהם:
(ח) מפני שצריך וכו' – וחיישינן
שמא ישפשף הניצוצות שנופלין על רגליו ביד שאוחז בה התפילין:
(ט) חולצן ברחוק וכו' – עיין
מ"א שכתב דמש"כ המחבר מתחלה אסור להשתין בהן מעומד מיירי בין בעראי ובין
בקבוע וכמו שכ' בהג"ה ומש"כ אלא חולצן ברחוק ד"א מיירי בקבוע דאי בבה"כ
עראי חולץ ומשתין לאלתר וכ"כ הט"ז:
(י) לחבירו – דהוא בעצמו אסור
לאחוז בהן אז אף דמיירי בקבוע ומבואר לקמן בס"ה דיאחוז בבגדו ובידו כיון דמיירי
כשמשתין מעומד וחיישינן משום ניצוצות:
(יא) כשהן בראשו – וה"ה
בזרועו דס"ל דגזרינן שמא יפיח בהם אבל כשהן בכיסן ואוחז הכיס בידו מותר להשתין
בהן לד"ה שכשהן בכיסן אין איסור בהפחה כמו שיתבאר בסימן מ"ד:
(יב) לדבריו – ולעת הצורך כגון
שיתבטל עי"ז מתפלה בצבור יכול לסמוך אדיעה ראשונה אך שיזהר הרבה שלא יבוא לידי
הפחה כ"כ הח"א ומ"מ נוהגין לחלוץ הש"ר. וגם הש"י נכון להסיר
הרצועות מכף היד שלא יבוא לשפשף הניצוצות בהם:
בית יוסף אורח חיים
סימן מג
ו ובלילה או סמוך לחשכה שאין שהות להניחם עוד אחר שיצא עושה להם כיס טפח
וכו'. גם זה שם אמר רבי יעקב בר אחא א"ר זירא ביום גוללן כמין ס"ת ובלילה
עושה להן כיס טפח ומניחן אמר רבה בר בר חנא אמר רבי יוחנן לא שנו אלא שיש שהות ביום
ללבשם אבל אם אין שהות ביום ללבשם עושה להם כמין כיס טפח ומניחן אמר אביי לא שנו אלא
שהניחן בכלי שהוא כליין אבל הניחן בכלי שאינו כליין אפילו פחות מטפח כך גירסת הרי"ף
(ברכות יד:) והרא"ש (שם סי' כז) ואף על פי שבקצת נוסחאות בגמרא המימרות מהופכות
גירסא זו עיקר: וכתב ה"ר יונה (שם יד: ד"ה אמר) שרבינו האי פירש דבנכנס לבית
הכסא מיירי והכי קאמר כשנכנס ביום וצריך לחלוץ אותם כדי שלא יכנס עמהם לבית הכסא גוללן
כמין ס"ת ואין צריך להניחן בכלי כיון שצריך לחזור ולהניחן מיד אבל כשנכנס בלילה
עושה להם כיס טפח ומניחן בתוך הכלי ומצניען כיון שאין לו ליטלם ועלה אמרינן לא שנו
דביום גוללן כמין ס"ת וסגי להו בהכי אלא כשיש שהות ביום ללבשן דכיון שעוד היום
גדול ויכול עדיין לקיים את המצוה לא נטריח אותו לתת אותם בתוך הכיס אבל אם לאחר שיצא
מבית הכסא אין שהות ביום ללבשן אין לו להניחם כך ללא צורך אלא עושה להם כיס טפח ומניחן
בתוכו ומצניען וכיוצא בזה הוא דעת הרמב"ם (תפילין פ"ד הי"ט) שכתב היה
לבוש בתפילין והוצרך לבית הכסא לעת ערב ולא נשאר מן היום כדי ללבשן אחר שיצא לא יכנס
בהם גלולין בבגדו ואפילו להשתין מים בבית הכסא הקבוע אלא כיצד יעשה חולצן ומניחן בכליין
אם היה בו טפח או בכלי שאינו כליין אע"פ שאין בו טפח ואוחז הכלי בידו ונכנס וכן
אם הוצרך בלילה מניחן בכלי ואוחז הכלי בידו ונכנס וכך הם דברי רבינו ורש"י פירש
דהא דקאמר בלילה עושה להם כיס טפח היינו כשהוא חולצן בביתו על מנת להצניען עד הבוקר
עושה להם כיס טפח דחללו טפח דחשיב הכלי אוהל להפסיק בינם לקרקע
שולחן ערוך אורח
חיים סימן מג סעיף ו
היה לבוש בתפילין והוצרך לבית
הכסא בלילה, או סמוך לחשיכה, שאין שהות להניחם עוד אחר שיצא, לא יכנס בהם (כא) גלולין
בבגדו, * ו יב אפילו להשתין מים * בבית הכסא קבוע. אלא כיצד יעשה, חולצן * ומניחן בכלי
(כב) יג אם היה בו טפח, או בכלי שאינו כליין אע"פ שאין בו טפח, ואוחז הכלי (כג)
בידו, ונכנס.
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן מג סעיף ו
(כא) גלולין בבגדו – ר"ל
מה שהותר בסעיף הקודם לאוחזן בימינו בבגדו דוקא כשיש לו שהות להניחם עוד אח"כ
לא הטריחוהו להניחם בכלי משא"כ באין שהות:
(כב) אם היה בו טפח – אבל כשאין
בו טפח בטל לגבי התפילין כיון שהוא כליין ואסור להכניסם לבה"כ:
(כג) בידו ונכנס – שלא יטלו
אותם עוברי דרכים [גמרא עי"ש]:
ב"י
ז וכל זה מיירי בבית הכסא שבשדה אבל שבבית לא יכניסם כלל כן כתב בספר התרומה
(סי' ריג ד"ה א"ר ינאי) וזה לשונו והיינו דוקא כשהוא בשדה שירא להניח תפיליו
שם מפני עוברי דרכים ומפני העורבים כדמפרש התם אבל אם הוא בבית הכסא שבביתו לא יהיו
עליו כיון שיכול להניחן במקום המשתמר ע"כ וגם רבינו ירוחם (ני"ט ח"ה
קעא:) כתב דבבית הכסא שבבית לא יכניסם אם נכנס ליפנות. ולהכניסן לבית הכסא ואין צריך
לעשות צרכיו כתב רבינו האי שאסור והתוספות כתבו דאפילו בבית הכסא קבוע מותר כיון שאינו
עושה צרכיו ע"כ וכבר כתבתי בתחלת סימן זה שדעת הרא"ש ג"כ להתיר ומכל
מקום נכון ליזהר כדעת רבינו האי:
שולחן ערוך אורח
חיים סימן מג
סעיף ז
בד"א, בבית הכסא שבשדה.
אבל בבית הכסא שבבית, יד לא יכניסם (כד) כלל, כיון שיכול להניחם במקום (כה) [יא] המשתמר.
משנה ברורה סימן
מג
(כד) כלל – משמע דאפילו בכיס
לא יכניסם ועיין במחצית השקל שכתב דאם הם בכיסן ונותנן בכיס התפור במלבושו דאותו כיס
אינו כליין והוי כלי תוך כלי ומותר:
(כה) המשתמר – ושאר ספרים וכתבים
שיש בהן שמות אם הם בכיס שרי להכניסן ויש אומרים דבעינן דוקא תיק בתוך תיק אם צריך
ליכנס לבה"כ וכדלעיל לענין תפילין וס"ת אסור בכל גווני. וכתב בש"ת דאותן
המלבישין התינוקות בקמיע שכתוב שמות בקלף צריך ליזהר שיהיה כלי בתוך כלי כיון שהתינוקות
נפנים בהם בעודם עליהם:
בית יוסף אורח חיים
סימן מג
ה ומ"ש רבינו חולצן ברחוק ארבע אמות. ולא חילק בין בית הכסא קבוע
לאינו קבוע כן כתב הרמב"ם (הי"ז) ואע"ג דגרסינן בגמרא הנכנס לבית הכסא
חולץ תפיליו ברחוק ארבע אמות ונכנס אמר רב אחא בר רב הונא אמר רב ששת לא שנו אלא בית
הכסא קבוע אבל בית הכסא עראי חולץ ונפנה לאלתר וכשהוא מניחן מרחיק ארבע אמות מפני שעשאו
בית הכסא קבוע משמע דסברי דלא קיימא לן הכי וכן דעת הרי"ף והרא"ש ז"ל
שהשמיטוהו וצריך טעם למה:
ומ"ש רבינו וגוללן כמין
ס"ת ואוחזן בימינו ובבגדו כנגד לבו. שם אמר רבי מיאשא בר בריה דרבי יהושע בן לוי
הלכה גוללן כמין ס"ת ואוחזן בימינו כנגד לבו ופירש רש"י גוללן ברצועות שלהן
והרמב"ם (תפילין פ"ד הי"ז) כתב גוללן בבגדו וסובר דהלכה כרבי עקיבא
דאמר אוחזן בבגדו וכן דעת ה"ר יונה (שם יד. ד"ה ר' עקיבא) וכן נראה מדברי
בעל התרומה (סי' ריג ד"ה א"ר ינאי) וכך הם דברי רבינו אבל המרדכי (הל' תפילין
יג ע"ד) כתב דמדאמר רב נחמן שלא תהא רצועה יוצאה מתחת ידו טפח משמע קצת שהם בידו
בלא שום בגד וכן כתב סמ"ג (עשין כב קו.): ובנכנס לבית הכסא קבוע לא כתב רבינו
נותנם לחבירו ונראה שטעמו מדאמרינן בגמרא (ברכות כג.) דרבי יוחנן ורב נחמן כי הוו בעו
למיעל לבית הכסא לא הוו יהבי תפילין לתלמידייהו אמרי כיון דשרינהו רבנן נינטרן ופירש
רש"י אכניסם עמי וישמרוני מן המזיקין ואית דגרסי לא נטרח כלומר לא ניתן טורח לתלמידים
וה"ר יונה (שם יד: ד"ה הואיל) כתב שיש מפרשים נינטרן אשמור אותם אני בעצמי
וכתב המרדכי (שם) דמכאן למד בעל הלכות גדולות שאין לאדם ליתן תפילין לחבירו כשהולך
לבית הכסא וכן כתבו הגהות מיימון (פ"ד אות ל) בשם השאלתות וכן כתב סמ"ג
(שם) ומשמע שהם מפרשים כיון דשרינהו רבנן נינטרן כלומר אשמור אותם אני בעצמי וכמו שפירש
ה"ר יונה שנראה שסובר רבי יוחנן שמצוה לשמרם הוא בעצמו ומפני כך למדו דאין ליתן
לחבירו התפילין אלא הוא עצמו ישמרם ואי נמי כדפירש רש"י ישמרוני מן המזיקין ומשום
הכי למדו דאין לו ליתנם לחבירו אלא יכניסם עמו כדי שישמרוהו אבל אין לומר דגרסי לא
נטרח כלומר לא ניתן טורח לתלמידים דא"כ מאי אין לאדם ליתן תפילין לחבירו דקאמרי
דמשמע דאין ראוי לעשות כן ומיהו יש לדחוק ליישב דהכי קאמר אין לאדם ליתן תפילין לחבירו
דכיון שהוא עצמו יכול להכניסם עמו אין לו להטריח על חבירו שלא לצורך:
שולחן ערוך אורח
חיים סימן מג סעיף ה
אם רוצה ליכנס (יח) לבית הכסא
קבוע לעשות צרכיו, חולצן ברחוק ארבע אמות. הגה: ט ויש אומרים אפילו בלא צרכיו (ב"י
בשם רבי האי), (יט) וטוב להחמיר. וגוללן ברצועות שלהן * ואוחזן (כ) י בימינו ובבגדו
כנגד לבו, ויזהר שלא תהא יא רצועה יוצאה מתחת ידו טפח, וכשיוצא מרחיק ארבע אמות ומניחן.
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן מג סעיף ה
(יח) לבה"כ קבוע – נקט
קבוע משום סיפא לאשמעינן דאפילו בקבוע מכניס התפילין עמו משום שמירה אבל אה"נ
דאפילו באינו קבוע כלל צריך לחלוץ ברחוק ד"א ממקום שרוצה לפנות וכדלעיל בסוף ס"ק
י"ג. וכן מה דנקט לעשות צרכיו ג"כ משום רבותא דסיפא אבל באמת ה"ה להשתין
צריך לחלוץ ברחוק ד"א וכדלעיל בס"א:
(יט) וטוב להחמיר – המ"א
מסיק דמדינא אסור לכנס לבהכ"ס בתפילין דלא גרע ממרחץ לקמן בסימן מ"ה ס"ב
ועיין בפמ"ג ובמאמר מרכי שכתבו דמדברי הרא"ש לא משמע הכי גם מדברי רב האי
לא משמע הכי ע"ש ובספר האשכול בשם הגאון משמע כתירוצו דהמג"א עי"ש:
(כ) בימינו – אבל לא בשמאלו
מפני שצריך לקנח בה כמש"כ בס"ג והכא ליכא למיחש לניצוצות שיבוא לשפשף ביד
שאוחז בה התפילין דכיון שמיירי בבה"כ קבוע מסתמא עושה צרכיו מיושב. כתב הרמ"ע
סימן נ"ט דמותר לכנס בתפילין למבואות המטונפות אפי' יש שם מקום מטונף להדיא וטוב
לכסותו בכובע ואם רוצה לחלצן ולחזור ולהניחן שפיר דמי והמג"א מצדד לומר דכשיודע
שיכנס דרך מבואות המטונפות לא יניחם בביתו אלא בבהכ"נ או שיניחם בביתו ויכסם במבואות
המטונפות ונסתפק המחה"ש דאפשר דצריך לכסות ג"כ הרצועות וכ"ש ג' כריכות
שעל האצבע ובתשובות רדב"ז ח"ד סימן ל"ו משמע ג"כ שסובר דמדינא
צריך לכסות התפילין במקומות המטונפות וכל שאי אפשר לו לכסותם מוטב שיניחם בבהכ"נ
ומשמע שם דהדלי"ת והיו"ד שברצועות אין צריך לכסות שהם דרך קשירה לא דרך כתיבה
עי"ש:
בית יוסף אורח חיים
סימן מג
א – ג אסור ליכנס לבית הכסא קבוע להשתין בתפילין שבראשו וכו'. בפרק מי
שמתו (כג.) איבעיא להו מהו שיכנס אדם בתפילין לבית הכסא קבוע להשתין מים ופירש רש"י
בית הכסא קבוע שיש בו צואה וכל בתי כסאות שבתלמוד על פני השדה הם בלא חפירה ואסיקנא
דאסור שמא יפנה בהם ואמרי לה שמא יפיח בהם וכתב הרא"ש (ברכות פ"ג סי' כו,
והל' תפילין סי' כ) בית הכסא עראי פשיטא דמותר ולא מיבעיא ליה אלא בית הכסא קבוע אי
חיישינן שמא יפנה בהם ואע"ג דתניא לקמן הנכנס לבית הכסא חולץ תפיליו ברחוק ארבע
אמות ונכנס לא משום הכניסה צריך לחלוץ אלא משום שרוצה לעשות צרכיו ומתוך קושיא זו היה
גורס רבינו האי מהו שיכנס אדם לבית הכסא צנוע פירוש שסופו להיות קבוע ולאו קושיא היא
כדפרישית. ובתר הכי תניא הנכנס לבית הכסא קבוע חולץ תפיליו ברחוק ארבע אמות ומניחן
בחלון הסמוך לרשות הרבים ונכנס וכשהוא יוצא מרחיק ארבע אמות ומניחן דברי בית שמאי ובית
הלל אומרים אוחזן בידו ונכנס רבי עקיבא אומר אוחזן בבגדו ובידו ונכנס ולא יניחם בחורים
הסמוכים לרשות הרבים שמא יטלו אותם עוברי דרכים ויבוא לידי חשד ותו תניא (שם:) לא יאחז
אדם תפילין בידו וס"ת בזרועו ויתפלל ולא ישתין בהם ולא יישן בהם לא שינת קבע ולא
שינת עראי אמר רבא אמר רב ששת לית הלכתא כי הא מתניתא דבית שמאי היא דאי בית הלל השתא
בית הכסא קבוע שרי בית הכסא עראי מיבעיא ופירש רש"י לית הלכתא כי הא מתניתא דקתני
לא ישתין בתפיליו ומני בית שמאי היא דאמרי לעיל מניחן בחלון הסמוך לרשות הרבים ולא
יכניסם בידו דאי בית הלל הא אמרי לעיל אוחזן בידו ונכנס. מיתיבי דברים שהתרתי לך כאן
אסרתי לך כאן מאי לאו תפילין אי אמרת בשלמא בית הלל התרתי לך כאן קבוע אסרתי לך כאן
בית הכסא עראי אלא אי אמרת בית שמאי הא לא שרו ולא מידי ותיובתא דרבא אמר רב ששת תיובתא
מכל מקום קשיא השתא בית הכסא קבוע שרי בית הכסא עראי לא כל שכן הכי קאמר בית הכסא קבוע
דליכא ניצוצות שרי בית הכסא עראי דאיכא ניצוצות אסור ופירש רש"י בית הכסא עראי
כגון להשתין שאין אדם הולך בשבילם לבית הכסא והפעם הזאת נעשה המקום הזה בית הכסא תחלה:
וכתב הרא"ש (הל' תפילין סי' כ) הנכנס לבית הכסא חולץ תפיליו ברחוק ארבע אמות ונכנס
פירוש הנכנס לעשות צרכיו אבל בכניסה לחוד אין צריך לחלוץ מדקא מיבעיא ליה לעיל מהו
ליכנס לבית הכסא קבוע וישתין ולהכי לא תני בברייתא בית הכסא קבוע דאפילו אינו קבוע
אם נכנס לעשות צרכיו צריך לחלוץ ע"כ ונראה דלעשות צרכיו דקאמר היינו גדולים דוקא
דאילו קטנים בבית הכסא עראי מישרא שרי לדעתו בתפילין בראשו דאהא דתניא ולא ישתין בהם
מים כתב ה"ר יונה בפרק מי שמתו (יד. ד"ה מהו) והרא"ש בהלכות תפילין
(סי' כא) ודוקא בעודן בידו אבל בראשו מותר להשתין בהם בבית הכסא עראי דליכא חשש ניצוצות
כיון שהם בראשו ומשום חשש שמא יפנה בהן נמי ליכא דכיון דבית הכסא עראי הוא ליכא למיחש
שמא יפנה בהם וכן כתבו התוספות בפרק מי שמתו (כג. ד"ה חיישינן) וכן דעת סמ"ג
(עשין כב קו.) והתרומה (סי' ריג ד"ה א"ר ינאי) אבל מדברי הרמב"ם בפרק
ד' (הי"ח) נראה שאסור להשתין בעודן בראשו בין בבית הכסא קבוע בין בבית הכסא שאינו
קבוע וכבר השיגו הראב"ד ומכל מקום לענין מעשה נכון ליזהר כדברי הרמב"ם ז"ל:
שולחן ערוך אורח
חיים סימן מג סעיף א
אסור ליכנס לבית הכסא קבוע
(א) להשתין, (ב) א בתפילין שבראשו, גזירה שמא יעשה בהם צרכיו. ואם אוחזן (ג) בידו,
מותר להשתין בהם בבית הכסא קבוע. הגה: והיינו דוקא כשמשתין מיושב דליכא למיחש לנצוצות,
אבל משתין מעומד (ד) פשיטא דאסור דלא עדיף מבית הכסא עראי. וה"ה אם משתין מיושב
או בעפר (ה) תחוח, דליכא נצוצות, בבית הכסא עראי (ו) נמי שרי. ואין חילוק בין קבע לעראי
לענין זה, אלא דבה"כ קבוע ב מסתמא עושה צרכיו מיושב, ובה"כ עראי מסתמא עושה
מעומד, ג הואיל ואינן נפנה לגדולים (ב"י בשם נ"י ומגדל עוז). * (ז) ובבית
הכסא עראי מותר להשתין בהם כשהם בראשו, אבל אם אוחזן בידו אסור להשתין בהם מעומד אפילו
אם תופס אותם בבגדו, (ח) מפני שצריך לשפשף בידו ניצוצות שברגליו, אלא (ט) ד חולצן ברחוק
ד' אמות ונותנם (י) לחבירו, ומדברי הרמב"ם נראה שאסור להשתין (יא) כשהם בראשו
בין בבית הכסא קבוע בין ה בבית הכסא עראי, ויש לחוש (יב) לדבריו.
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן מג סעיף א
(א) להשתין – המג"א בסק"ט
כתב דמה שכתב המחבר להשתין לרבותא נקט דאפילו להשתין אע"פ שהוא חייו של אדם אסור
לכנס וכ"ש שלא לצורך:
(ב) בתפילין שבראשו – ה"ה
דבזרוע נמי אסור מה"ט והא דנקט בראשו בא למעוטי אם אוחזן בידו:
(ג) בידו – ר"ל בבגדו וביד
ימינו כנגד לבו כמש"כ בס"ה:
(ד) פשיטא דאסור – באוחזן בידו
שמא יקנח הניצוצות וה"ה כשהם בראשו דאסור דחיישינן שמא ישב ויעשה בהם צרכיו [פמ"ג]:
(ה) תיחוח – או במקום מדרון:
(ו) נמי שרי ואין חילוק וכו'
– ומ"מ יש חילוק קצת דבקבע דיש חשש שמא יעשה צרכיו צריך שיהיה בבגדו ובידו כמ"ש
בסק"ג ובעראי אפילו בידו לבד נמי מותר בזה דליכא חשש ניצוצות:
(ז) ובבה"כ עראי וכו'
– דלא גזרינן ביה שמא יפנה בהם ורק שיזהר שלא יפיח בהם:
(ח) מפני שצריך וכו' – וחיישינן
שמא ישפשף הניצוצות שנופלין על רגליו ביד שאוחז בה התפילין:
(ט) חולצן ברחוק וכו' – עיין
מ"א שכתב דמש"כ המחבר מתחלה אסור להשתין בהן מעומד מיירי בין בעראי ובין
בקבוע וכמו שכ' בהג"ה ומש"כ אלא חולצן ברחוק ד"א מיירי בקבוע דאי בבה"כ
עראי חולץ ומשתין לאלתר וכ"כ הט"ז:
(י) לחבירו – דהוא בעצמו אסור
לאחוז בהן אז אף דמיירי בקבוע ומבואר לקמן בס"ה דיאחוז בבגדו ובידו כיון דמיירי
כשמשתין מעומד וחיישינן משום ניצוצות:
(יא) כשהן בראשו – וה"ה
בזרועו דס"ל דגזרינן שמא יפיח בהם אבל כשהן בכיסן ואוחז הכיס בידו מותר להשתין
בהן לד"ה שכשהן בכיסן אין איסור בהפחה כמו שיתבאר בסימן מ"ד:
(יב) לדבריו – ולעת הצורך כגון
שיתבטל עי"ז מתפלה בצבור יכול לסמוך אדיעה ראשונה אך שיזהר הרבה שלא יבוא לידי
הפחה כ"כ הח"א ומ"מ נוהגין לחלוץ הש"ר. וגם הש"י נכון להסיר
הרצועות מכף היד שלא יבוא לשפשף הניצוצות בהם:
בית יוסף אורח חיים
סימן מג
ו ובלילה או סמוך לחשכה שאין שהות להניחם עוד אחר שיצא עושה להם כיס טפח
וכו'. גם זה שם אמר רבי יעקב בר אחא א"ר זירא ביום גוללן כמין ס"ת ובלילה
עושה להן כיס טפח ומניחן אמר רבה בר בר חנא אמר רבי יוחנן לא שנו אלא שיש שהות ביום
ללבשם אבל אם אין שהות ביום ללבשם עושה להם כמין כיס טפח ומניחן אמר אביי לא שנו אלא
שהניחן בכלי שהוא כליין אבל הניחן בכלי שאינו כליין אפילו פחות מטפח כך גירסת הרי"ף
(ברכות יד:) והרא"ש (שם סי' כז) ואף על פי שבקצת נוסחאות בגמרא המימרות מהופכות
גירסא זו עיקר: וכתב ה"ר יונה (שם יד: ד"ה אמר) שרבינו האי פירש דבנכנס לבית
הכסא מיירי והכי קאמר כשנכנס ביום וצריך לחלוץ אותם כדי שלא יכנס עמהם לבית הכסא גוללן
כמין ס"ת ואין צריך להניחן בכלי כיון שצריך לחזור ולהניחן מיד אבל כשנכנס בלילה
עושה להם כיס טפח ומניחן בתוך הכלי ומצניען כיון שאין לו ליטלם ועלה אמרינן לא שנו
דביום גוללן כמין ס"ת וסגי להו בהכי אלא כשיש שהות ביום ללבשן דכיון שעוד היום
גדול ויכול עדיין לקיים את המצוה לא נטריח אותו לתת אותם בתוך הכיס אבל אם לאחר שיצא
מבית הכסא אין שהות ביום ללבשן אין לו להניחם כך ללא צורך אלא עושה להם כיס טפח ומניחן
בתוכו ומצניען וכיוצא בזה הוא דעת הרמב"ם (תפילין פ"ד הי"ט) שכתב היה
לבוש בתפילין והוצרך לבית הכסא לעת ערב ולא נשאר מן היום כדי ללבשן אחר שיצא לא יכנס
בהם גלולין בבגדו ואפילו להשתין מים בבית הכסא הקבוע אלא כיצד יעשה חולצן ומניחן בכליין
אם היה בו טפח או בכלי שאינו כליין אע"פ שאין בו טפח ואוחז הכלי בידו ונכנס וכן
אם הוצרך בלילה מניחן בכלי ואוחז הכלי בידו ונכנס וכך הם דברי רבינו ורש"י פירש
דהא דקאמר בלילה עושה להם כיס טפח היינו כשהוא חולצן בביתו על מנת להצניען עד הבוקר
עושה להם כיס טפח דחללו טפח דחשיב הכלי אוהל להפסיק בינם לקרקע
שולחן ערוך אורח
חיים סימן מג סעיף ו
היה לבוש בתפילין והוצרך לבית
הכסא בלילה, או סמוך לחשיכה, שאין שהות להניחם עוד אחר שיצא, לא יכנס בהם (כא) גלולין
בבגדו, * ו יב אפילו להשתין מים * בבית הכסא קבוע. אלא כיצד יעשה, חולצן * ומניחן בכלי
(כב) יג אם היה בו טפח, או בכלי שאינו כליין אע"פ שאין בו טפח, ואוחז הכלי (כג)
בידו, ונכנס.
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן מג סעיף ו
(כא) גלולין בבגדו – ר"ל
מה שהותר בסעיף הקודם לאוחזן בימינו בבגדו דוקא כשיש לו שהות להניחם עוד אח"כ
לא הטריחוהו להניחם בכלי משא"כ באין שהות:
(כב) אם היה בו טפח – אבל כשאין
בו טפח בטל לגבי התפילין כיון שהוא כליין ואסור להכניסם לבה"כ:
(כג) בידו ונכנס – שלא יטלו
אותם עוברי דרכים [גמרא עי"ש]:
