גמ' ברכות דף כב:
4)היה עומד בתפלה ונטפו מי רגליו על
ברכיו 5
5)שהה כדי לגמור את כולה, יצא.. 6
8)אם רוצה ליכנס לבית הכסא קבוע בתפילין 11
9)אסור ליכנס לבית הכסא קבוע להשתין
בתפילין 12
10)היה לבוש בתפילין והוצרך לבית הכסא
בלילה 14
רמב"ם הלכות
קריאת שמע פרק ב הלכה ז
מי שירד לטבול אם יכול לעלות
ולהתכסות קודם שתנץ החמה יעלה ויתכסה ויקרא, ואם היה מתיירא שמא תנץ החמה קודם שיקרא
יתכסה במים שהוא עומד בהן ויקרא, ולא יתכסה לא במים הרעים שריחן רע ולא במי המשרה ולא
במים צלולין מפני שערותו נראית בהן, אבל מתכסה הוא במים עכורין שאין ריחן רע וקורא
במקומו.
רמב"ם הלכות
תפילה ונשיאת כפים פרק ד הלכה ט
המתפלל ומצא צואה במקומו הואיל
וחטא מפני שלא בדק עד שלא התפלל חוזר ומתפלל במקום טהור, היה עומד בתפלה ומצא צואה
כנגדו אם יכול להלך לפניו כדי שיזרקנה לאחריו ארבע אמות יהלך ואם לאו יסלקנה לצדדין,
ואם אינו יכול יפסיק, גדולי החכמים לא היו מתפללים בבית שיש בו שכר ולא בבית שיש בו
מורייס בעת עפושו מפני שריחו רע אף על פי שהמקום טהור.
בית יוסף אורח חיים
סימן פא
א בעל קרי וכו'. ואע"ג
דההיא ברייתא לענין היה עומד בתפילה מיתניא למד ממנה רבינו להיכא דהיה קורא ק"ש.
וכתב הרשב"א (חי' שם ד"ה המתפלל) מסתברא שאינו חוזר לראש אלא למקום
שפסק ואם התפלל תפילתו תפילה ודייקנא לה מדקתני מהלך לפניו כדי שיזרקנה לאחריו ולא
קאמר תפילתו תועבה כדקאמר בנמצאת צואה במקומו ובודאי יש הפרש בין ראה צואה כנגדו ובין
נמצאת במקומו דבמקומו כיון דבעינן מחניך קדוש היה לו לבדוק אבל כנגדו דליכא אלא משום
לא יראה בך וזה לא ראה אותה כשהתחיל לא פשע בכלום שלא הטריחוהו לבדוק כמלוא עיניו ואי
משום לא יראה בך זה לא ראה עד עתה. עוד אני סבור דאפילו בנמצאת צואה במקומו אינו צריך
לחזור ולהתפלל אלא במקום שדרכן להניח שם לעתים גרף של רעי משום דאז נקרא פושע כשלא
בדק וכיון שחטא תפילתו תועבה אבל כשנמצאת במקום שאין דרכן בכך אין זה פושע ואין תפילתו
תועבה ע"כ: ונראה דגם לפי מה שכתב עוד אני סבור וכו' בראה צואה כנגדו אינו חוזר
לראש ואם התפלל תפילתו תפילה ואף על פי שהוא מקום שדרכו להמצא שם צואה בכדי שיראנה
שלא הטריחוהו לבדוק כמלוא עיניו דהא דייק לה מדלא קאמר תפילתו תועבה כדקאמר בנמצאת
צואה במקומו וכיון דבנמצאת במקומו אינו צריך לחזור ולהתפלל אלא במקום שדרך להמצא שם
צואה בכהאי גוונא גופיה בראה צואה כנגדו תפלתו תפלה. אבל ה"ר יונה (יד.
ד"ה הואיל) כתב דההיא דראה צואה כנגדו נמי במקום שלא היה לו לתת אל לבו שהיה שם
צואה היא ומשום הכי לא אמרו שיחזור ויתפלל ומשמע מדבריו שאם היה במקום שהיה לו לתת
אל לבו שיש שם צואה תפלתו תועבה כמו בנמצאת צואה במקומו ולענין הלכה נראה דנקטינן
כהרשב"א דבתרא הוא:
בית יוסף אורח חיים
סימן פא
ב היה קורא וראה צואה כנגדו ילך כדי שיזרקנה מאחריו וכו'. ברייתא בפרק
מי שמתו (כב:) גמרא היה עומד בתפילה ונזכר שהוא בעל קרי וכו'. ואע"ג דההיא ברייתא
לענין היה עומד בתפילה מיתניא למד ממנה רבינו להיכא דהיה קורא ק"ש. וכתב הרשב"א
(חי' שם ד"ה המתפלל) מסתברא שאינו חוזר לראש אלא למקום שפסק ואם התפלל תפילתו
תפילה ודייקנא לה מדקתני מהלך לפניו כדי שיזרקנה לאחריו ולא קאמר תפילתו תועבה כדקאמר
בנמצאת צואה במקומו ובודאי יש הפרש בין ראה צואה כנגדו ובין נמצאת במקומו דבמקומו כיון
דבעינן מחניך קדוש היה לו לבדוק אבל כנגדו דליכא אלא משום לא יראה בך וזה לא ראה אותה
כשהתחיל לא פשע בכלום שלא הטריחוהו לבדוק כמלוא עיניו ואי משום לא יראה בך זה לא ראה
עד עתה. עוד אני סבור דאפילו בנמצאת צואה במקומו אינו צריך לחזור ולהתפלל אלא במקום
שדרכן להניח שם לעתים גרף של רעי משום דאז נקרא פושע כשלא בדק וכיון שחטא תפילתו תועבה
אבל כשנמצאת במקום שאין דרכן בכך אין זה פושע ואין תפילתו תועבה ע"כ: ונראה דגם
לפי מה שכתב עוד אני סבור וכו' בראה צואה כנגדו אינו חוזר לראש ואם התפלל תפילתו תפילה
ואף על פי שהוא מקום שדרכו להמצא שם צואה בכדי שיראנה שלא הטריחוהו לבדוק כמלוא עיניו
דהא דייק לה מדלא קאמר תפילתו תועבה כדקאמר בנמצאת צואה במקומו וכיון דבנמצאת במקומו
אינו צריך לחזור ולהתפלל אלא במקום שדרך להמצא שם צואה בכהאי גוונא גופיה בראה צואה
כנגדו תפלתו תפלה. אבל ה"ר יונה (יד. ד"ה הואיל) כתב דההיא דראה צואה כנגדו
נמי במקום שלא היה לו לתת אל לבו שהיה שם צואה היא ומשום הכי לא אמרו שיחזור ויתפלל
ומשמע מדבריו שאם היה במקום שהיה לו לתת אל לבו שיש שם צואה תפלתו תועבה כמו בנמצאת
צואה במקומו ולענין הלכה נראה דנקטינן כהרשב"א דבתרא הוא:
שולחן ערוך אורח
חיים סימן פא סעיף ב
(ז) היה קורא (ח) וראה צואה
(ט) כנגדו, ילך כדי (י) שיזרקנה מאחריו (יא) ארבע אמות; ג ואם אי אפשר, כגון שיש (יב)
לפניו נהר או דבר אחר המעכב, ילך כדי שיניחנה לצדדין ד"א. וא"צ לחזור אלא
(יג) ד למקום שפסק, * ולהר"ר יונה אם היה במקום שהיה לו לתת אל לבו שיש שם צואה,
צריך לחזור לראש. (וע"ל סי' ע"ו ס"ח).
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן פא סעיף ב
(ז) היה קורא – וה"ה אם
היה מתפלל:
(ח) וראה צואה – ה"ה לענין
מי רגלים וכדלקמן בסימן צ' סכ"ז אך לענין לחזור אח"כ לכו"ע במי רגלים
אינו חוזר אלא למקום שפסק וכנ"ל בסוף סימן ע"ו:
(ט) כנגדו – מיירי שהוא יותר
מד"א ממקום שכלה הריח דאי היה בתוך ד' לכו"ע היה צריך לחזור לראש דפשע דהיה
לו לבדוק מתחלה וכנ"ל בסוף סימן ע"ו:
(י) שיזרקנה – וה"ה שיכול
להחזיר פניו לצד מערב כיון שאינו עומד בתפלת י"ח:
(יא) ד' אמות – ממקום שכלה הריח:
(יב) לפניו נהר – ומיירי שאינו
יכול להחזיר פניו למערב מפני איזה סיבה דאל"ה יחזיר פניו ועמ"א:
(יג) למקום שפסק – ס"ל
כיון דלא היה בתוך ד' אמות שלו לא אמרינן דהיה לו לבדוק דלא הטריחתו תורה לבדוק בכמלא
עיניו וסברא אחרונה ס"ל כיון דהיה מקום שראוי להסתפק פשע דלא הו"ל לקרות
ולהתפלל עד שיתברר לו ועיין בא"ר שכתב דגם הרא"ש והרוקח ס"ל כהרר"י
ומ"מ לדינא נראה דאין להחמיר בדיעבד דהדה"ח והשולחן שלמה ועוד שארי אחרוני
זמנינו כולם העתיקו רק דעה הראשונה לדינא ואם שהה כדי לגמור כולה עיין לעיל בסימן ס"ה
ובמ"ב שם:
בית יוסף אורח חיים
סימן עו
ח ואם קרא במקום הראוי להסתפק וכו'. בפרק מי שמתו (כב:) ת"ר המתפלל
ונמצאת צואה במקומו אף על פי שחטא תפילתו תפילה אמר רבא האי (משלי כא כז) זבח רשעים
תועבה הוא וכתב הרא"ש (סי' כב) נראה דמיירי במקום שראוי להסתפק ולתלות שיש שם
צואה הילכך פשע מתחלה ולכך תפילתו תועבה אבל אם אינו מקום שראוי להסתפק לא מיקרי זבח
רשעים ואם התפלל תפילתו תפילה ואין צריך לחזור לברך ולהתפלל וכן כתבו התוס' (ד"ה
והא) וה"ר יונה (יד. ד"ה הואיל) והרשב"א ז"ל (שם ד"ה המתפלל)
ואע"פ שדין זה בתפילה איתמר בגמרא למד ממנו רבינו לענין ק"ש וכתבו התוספות
(עירובין סד. ד"ה שיכור) והרא"ש (סי' ה) בפרק הדר אהא דאמרינן שיכור אל יתפלל
ואם התפלל תפילתו תועבה צ"ע אם יש להשוות ברכות לתפילה לענין צואה ושיכור דעל
כרחך לאו לכל מילי דמו שהרי שתוי אל יתפלל לכתחלה עד שיפיג יינו ושתוי מברך לכתחלה
ברכת המזון וכל הברכות כדאיתא בירושלמי (תרומות פ"א ה"ד) ואכלת ושבעת ואפילו
מדומדם: וכתבו עוד התוספות ומיהו משום מי רגלים פשיטא דאין צריך לחזור ולברך אפילו
אם תאמר דמשוינן ברכות לתפילה בצואה תניא ומי רגלים לא חמירי כמו צואה דהא אמרינן בסוף
פרק מי שמתו (כה.) לא אסרה תורה אלא כנגד עמוד בלבד הא נפול לארעא שרי ורבנן הוא דגזרו
בהו וכו': דין היה קורא וראה צואה כנגדו כתב רבינו בסימן פ"א:
שולחן ערוך אורח
חיים סימן עו סעיף ח
* קרא (כח) במקום שראוי להסתפק
בצואה, (כט) ומצאה אח"כ, * (ל) יב צריך לחזור (לא) ולקרות. אבל אם אין המקום ראוי
להסתפק בו, (לב) אין צריך לחזור ולקרות. יג ומי רגלים, אפילו מצאן במקום שראוי להסתפק,
(לג) אין צריך לחזור [יב] ולקרות.
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן עו סעיף ח
(כח) במקום שראוי – דהיינו במקום
שמצוי שם קטנים וכיו"ב:
(כט) ומצאה אח"כ – בתוך
ד' אמותיו ואם נמצאת חוץ לד"א בתוך שיעור כמלא עיניו עיין לקמן סימן פ"א
ס"ב ובמ"ב שם:
(ל) צריך לחזור – דזבח רשעים
תועבה דה"ל לבדוק המקום. ופשוט דה"ה אם לאחר התפלה מצא שהיו בגדיו או מנעליו
מטונפין ויודע שנטנפו ע"י שהיה קודם התפלה במקום מטונף כגון בה"כ וכה"ג
במקום האשפתות ולא שמר א"ע להיות נקי בצאתו משם דצריך לחזור דפשע ואם ישב בלילה
במקום שהיה שם צואת חתול וכיוצא ונדבק בבגדו והתפלל בבהכ"נ ובשובו לביתו מצא שהטינוף
דבוק בבגד א"צ לחזור ולקרות ולהתפלל דדמי לאין המקום ראוי להסתפק [שע"ת]:
(לא) ולקרות – עם הברכות וגם
ה"ה לענין תפלה ואם בירך בהמ"ז ושאר ברכות עיין לקמן סוף סימן קפ"ה
ומש"כ במשנה ברורה שם מסקנת האחרונים בענין זה אם כשהשלים תפלתו ומצא צואה עבר
זמן תפלה אין משלימה בתפלה אחרת דפושע הוה ואין תשלומין אלא בנאנס:
(לב) א"צ לחזור – דאנוס
הוי דמאי הו"ל למעבד:
(לג) א"צ לחזור – דאפילו
לכתחילה היה מותר לקרות כ"כ שלא ידע וכנ"ל בס"ז אבל אם נודע לו מזה
שיש כאן מי רגלים ועבר וקרא או התפלל צריך לחזור ולקרות ולהתפלל דעבר על ודאי דרבנן
כ"כ הפמ"ג ועיין בח"א כלל ג' דין ל"ג ועיין לקמן בסימן קפ"ה
בבה"ל:
רמב"ם הלכות
תפילה ונשיאת כפים פרק ד הלכה יג
היה עומד בתפלה ונטפו מי רגליו
על ברכיו ממתין עד שיכלו המים וחוזר למקום שפסק, ואם שהה כדי לגמור את התפלה חוזר לראש.
בית יוסף אורח חיים
סימן עח
א היה קורא והתחילו מי רגליו שותתין על ברכיו וכו'. בפרק מי שמתו (כב:)
ת"ר היה עומד בתפילה ומים שותתין על ברכיו פוסק עד שיכלו המים וחוזר ומתפלל ואף
על גב דלענין תפילה איתניא למד משם רבינו לענין ק"ש וכתב הרא"ש (סי' כג)
ממתין עד שיכלו המים וחוזר ומתפלל פסק הר"ר יוסף ב"ר משה (תוס' ד"ה
ממתין) דאפילו נפלו על בגדיו כיון דעביד טיף טיף נבלעים מהרה כדאמרינן לקמן (כה.) מי
רגלים שנבלעו בבגד או בקרקע ואין בהם כדי להטפיח מותרים ונראה דאפילו יש בהם טופח כדי
להטפיח מותרים דמדאורייתא אינו אסור אלא כנגד העמוד בלבד ורבנן הוא דגזור וכיון שכבר
הוא עומד בתפילה לא גזור ואוקמוה אדאורייתא וכן דעת ה"ר יונה ז"ל (יד. ד"ה
היה) וכן כתבו התוספות (שם): וזה לשון הרשב"א (שם ד"ה היה) מסתברא לי דאינו
צריך להרחיק ממקום המים כלל מדלא קתני ומרחיק עד שיזרוק לאחריו ד' אמות כדקתני בראה
צואה כנגדו וטעמא דמילתא משום דבצואה בעינן מחניך קדוש אבל מי רגלים אינו אסור מדאורייתא
אלא כנגד עמוד בלבד והילכך אם לא התחיל מרחיק מדרבנן אבל בעומד בתפילה לא ועוד נראה
שאפילו בא לפסוק ולהרחיק אסור עכ"ל ודבר פשוט הוא שבתפילה דוקא קאמר אבל לק"ש
אפילו אם התחיל כבר מרחיק כדי לגמור הקריאה שהרי יכול לקרות ק"ש והוא מהלך: והגהות
מיימון החדשות כתבו בפ"ד מהלכות תפילה (אות י) וכשחוזר להתפלל צריך להתרחק מן
המי רגלים ד' אמות ואותם מים וניצוצות שעל ברכיו ורגליו ואי אפשר לקנחם צריך לכסות
בבגדים אשר לא נתזו המים עליהם כדמשמע בפרק אמר להם הממונה (יומא ל.) ובתוספות עכ"ל
ולענין הלכה נקטינן כדברי הרשב"א דרב מובהק הוא:
ומ"ש רבינו ואם שהה כדי
לגמור כולה חוזר לראש וכו'. נתבאר בסימן ס"ה:
שולחן ערוך אורח
חיים סימן עח
סעיף א
* (א) היה קורא והתחילו מי רגליו
שותתין על ברכיו, פוסק עד שיכלו (ב) המים, וחוזר לקרות, אפילו אם נפלו על בגדיו ויש
בהם טופח על מנת להטפיח, א כיון שהם מכוסים (ג) בבגדו. ואם נפלו מי רגלים בארץ, *
(ד) מרחיק מהם ד' (ה) אמות. הגה: או כשיעור שיתבאר לקמן סי' פ"ב ב או ממתין עד
שיבלעו בקרקע (הר"י פ"ב דברכות). ואפילו שהה כדי לגמור את כולה, אינו צריך
לחזור אלא למקום שפסק. הגה: וי"א דאם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש, * (ו)
וכן עיקר, וכמו שכתבתי (ז) לעיל סי' ס"ה, ומשערין לפי הקורא.
משנה ברורה סימן
עח
(א) היה קורא – ה"ה לד"ת
ולתפלה פוסק עד שיכלו המים לשתות ואפילו אם יצטרך עי"ז לשהות הרבה באמצע תפלה
שיהיה כדי לגמור כולה ויצטרך עי"ז אח"כ לחזור לראש אפ"ה ממתין:
(ב) המים – ואף דלמטה ברכיו
לחות עדיין ממי רגליו מותר:
(ג) בבגדו – ר"ל שהבגד
העליון לא נתלכלך ואם גם הוא נתלכלך בק"ש ושאר דברי קדושה צריך לילך ולהסיר בגדיו
או עכ"פ לכסות המקום המלוכלך בבגד אחר אך לענין תפלה שא"א לו להפסיק ולעסוק
בזה מתפלל כדרכו אחר השתיתה כיון דאיסור מי רגלים אינו אלא מדרבנן וכבר הוא עומד בתפלה
לא גזרו:
(ד) מרחיק – עיין בבה"ל
דלענין תפלה ג"כ נכון להחמיר להרחיק בנפלו לו על הארץ כמו לק"ש:
(ה) אמות – או ממתין עד שיבלע
בקרקע כשיעור ויתבאר לקמן סימן פ"ב כצ"ל. וכתב המ"א דאף דאפשר דע"י
ההמתנה על הבליעה יצטרך לשהות כדי לגמור כולה ויצטרך לחזור לראש אפ"ה אין לחוש
לזה בק"ש דהוי כקורא בתורה אבל אם נזדמן לו כן בברכת ק"ש טוב יותר שירחיק
מהם ולא ימתין על הבליעה בקרקע ובדיעבד אם שהה בברכת ק"ש כדי לגמור כולה אינו
חוזר לראש וכדלעיל בסימן ס"ה במ"ב:
(ו) וכן עיקר – עיין לעיל בסימן
ס"ה במ"ב ובבה"ל דביארנו שם כל פרטי דין זה:
(ז) לעיל סי' ס"ה – ר"ל
דתלוי העיקר אם הוא אנוס בעת ההפסק חוזר לראש וה"נ הא אנוס הוא. ולענין תפלה אם
נזדמן כן באמצע והמתין על הבאת מים או על הבליעה בקרקע בכדי לגמור כל התפלה נ"ל
דאפשר דא"צ לחזור לראש [כי בדיעבד יש לסמוך על דעת הרשב"א והתוספות ברכות
כ"ב ע"ב ד"ה ממתין דס"ל דא"צ להרחיק כלל כיון שכבר הוא עומד
בתפלה וא"כ לא היה אז אנוס אם לא שבפסיקה עד שיכלו המים לבד היה השיעור כדי לגמור
כולה ועיין בבה"ל ולקמן בסימן צ' סכ"ז במ"ב שם]. ומי שיש לו חולי המטפטף
ממנו תמיד מ"ר עיין לקמן סימן פ' במ"ב:
בית יוסף אורח חיים
סימן סה
א קראה סירוגין אפילו שהה כדי לגמור את כולה יצא. בפרק מי שמתו (כב:) ת"ר
היה עומד בתפלה ומים שותתין על ברכיו פוסק עד שיכלו המים וחוזר ומתפלל להיכן חוזר רב
חסדא ורב המנונא חד אמר חוזר לראש וחד אמר למקום שפסק אמר רב אשי דכולי עלמא אם שהה
כדי לגמור את כולה חוזר לראש והתם בדלא שהה קא מיפלגי וכתב הרי"ף (יד.) בשם רבינו
האיי דהלכה כמאן דאמר למקום שפסק ואם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש ובתר הכי (כד:)
אמר ר' אבהו הוה אזיל בתריה דרבי יוחנן והוה קרי ק"ש כי מטא במבואות המטונפות
אישתיק א"ל לרבי יוחנן להיכן אהדר א"ל אם שהית כדי לגמור את כולה חזור לראש
ומפרש בגמרא דהכי קאמר ליה לדידי לא סבירא לי לדידך דסבירא לך אם שהית כדי לגמור את
כולה חזור לראש וכתב שם הרי"ף (טו:) וכשהוא חוזר חוזר למקום שפסק ואע"פ ששהה
כדי לגמור את כולה והכין מסקנא בסוף מסכת ר"ה (לד:) וכן בתקיעות וכן בהלל וכן
במגילה אבל בתפלה בלחוד אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש וכן פסק הרמב"ם בפ"ב
מהלכות ק"ש (הי"ב) אבל התוספות (כב: ד"ה אלא) כתבו אהא דאמר רב אשי
דכולי עלמא אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש משמע דהכי הלכתא וכן לקמן בהדיא א"ר
אבהו חוזר לראש ותימא דבמסכת ר"ה (לד:) אמר רבי יוחנן שמע תשע תקיעות בתשע שעות
ביום יצא אלמא תקיעות מצטרפות אע"ג דשהה כדי לעשות כולה וכן במגילה (יח:) נמי
אמר רב אין הלכה כרבי מונא דאמר אם שהה חוזר לראש דקאמר נקוט דרב ביבי בידך ואומר השר
מקוצי דודאי היכא דשהה באמצע כדי לגמור את כולה בלא דיחוי ואונס אלא שהה מעצמו ואם
היה רוצה מעצמו היה יכול לגמור בכהאי גוונא אין חוזר לראש כי ההיא דמגילה וכן ההיא
דראש השנה דשמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום אבל היכא דשהה מחמת שהיו מים שותתין על ברכיו
ולא היה יכול להתפלל באותה שעה דכולי עלמא אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש והשתא
ניחא דקאמר ליה רבי יוחנן לר' אבהו לדידי לא סבירא לי כלומר לא סבירא לי להפסיק הלכך
לא היה צריך לחזור לראש אבל לדידך שהפסקת דסבירא לך שאין המקום ראוי לקרות אם שהית
כדי לגמור את כולה חוזר לראש וכן כתב הרשב"א (כג. ד"ה ופסק) בשם הראב"ד
ז"ל וכן פסק שם הרא"ש ז"ל (סי' כג) ורבינו סתם דבריו כאן ובסימן ע"ח
כדעת הרא"ש וכן כתב בסימן פ"ה בשם ר"י ושם כתב שהרי"ף חולק בדבר
וה"ר יונה (טז. ד"ה אבל) כתב בשם רבני צרפת דאפילו בתפלה אם שהה כדי לגמור
את כולה חוזר למקום שפסק ולא חילק בין שהה מחמת אונס או שלא מחמת אונס וכבר כתבתי שכן
דעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל וכן הלכה: כתוב בהגהות מיימון פ"ב (אות
ל) ראבי"ה (ח"א סי' מז) כתב דאין לחלק בין הפסק שתיקה להפסק דיבור:
שולחן ערוך אורח חיים סימן סה
סעיף א
* קראה סירוגין, דהיינו שהתחיל
לקרות והפסיק בין בשתיקה * (א) בין בדיבור וחזר וגמרה, א אפילו שהה כדי לגמור את כולה,
יצא אפילו היה ההפסק מחמת אונס. הגה: (ב) ב ויש אומרים דאם היה אנוס, והפסיק (ג) כדי
לגמור את כולה, * (ד) חוזר (ה) לראש. (ו) והכי נהוג, ומשערין ענין השהייה (ז) לפי הקורא
ולא לפי רוב בני אדם (רשב"א ס"פ היה קורא). וכן הוא לקמן סימן ק"ד.
משנה ברורה סימן
סה
(א) בין בדיבור – אפילו אם שח
במזיד אף דעשה איסור בזה אעפ"כ א"צ לחזור רק למקום שפסק ואפילו כשפסק באמצע
ברכה. וה"ה כששח באמצע הלל ומגילה ובהמ"ז או שאר ברכה ארוכה ודוקא כשהוא
אומרן בעצמו דאם שומע מאחר שמוציאו והוא שח בנתיים ממילא אינו שומע ואיך יצא בזה ויבואר
אי"ה להלן בכל אחד במקומו עי"ש וע' בבה"ל שכתבנו דבק"ש נכון שיחזור
הפרשיות עוד הפעם כשסח במזיד כי יש אומרים דצריך לחזור לראש:
(ב) וי"א דאם וכו' – טעמם
דבשלמא אם לא היה אנוס שאם היה רוצה היה יכול לקרות לא הוי השתיקה ואפילו הדבור הפסק
אבל באנוס חשיבא השהייה הפסק כיון שלא היה אז יכול לקרות ועיין במ"א שמסיק דדוקא
אם האונס הוא מחמת שהאיש אינו ראוי כגון שהוצרך לנקביו או שהמקום אינו ראוי כגון שמצא
שם צואה או מי רגלים והוצרך לשהות עד שיוציאום אבל אונס אחר כגון מחמת ליסטים וכה"ג
הוי כמו ששתק ברצון דלא חשיב הפסק לדעה זו. ודוקא בק"ש וברכותיה וכה"ג אבל
בתפלה חוזר לראש אפילו באונס אחר וכמו שיתבאר לקמן בסי' ק"ד ע"ש במ"ב
ס"ק ט"ז:
(ג) כדי לגמור – היינו מראש
ועד סוף אפילו עומד בסוף:
(ד) חוזר – כ"ז לענין דיעבד
אבל לכתחילה לא יפסיק לשהות כדי לגמור כולה אפילו שלא מחמת אונס ואפילו בשתיקה בעלמא
ואפילו בדבר שהוא מדרבנן כגון ברכת ק"ש והלל ומגילה וכה"ג וכ"ש דבתפלה
יש ליזהר מאד בזה כי יש שמחמירין בתפלה אפילו דיעבד ומשמע מדברי המ"א דלכתחילה
נכון ליזהר שלא ינגן הש"ץ הרבה בברכת ק"ש שיהיה בהפסק אחד כדי לגמור כולה
שאז יצטרכו הקהל להפסיק הרבה בשתיקה על ידו [ונ"ל דכ"ש דיש ליזהר בברכת כהנים
שהוא מדאורייתא שלא יאריכו אז הקהל באמירת התחנונים בעת הברכת כהנים שעי"ז שותקין
הכהנים זמן הרבה באמצע הברכה ומחמת זה טוב לעשות כמו שראיתי כתוב בשם הגר"א [וכן
משמע בסימן קכ"ח סעיף מ"ה בהג"ה] שיאמרו גם בפעם שלישית הרבש"ע
ולא יה"ר הארוך כי בהרבה פעמים מצוי שאין הכהנים מנגנין כלל ורק עומדין וממתינין
עד שיסיימו הקהל אמירתם ועי"ז יש לפעמים זמן כדי לגמור כולה] ולענות קדיש או קדושה
מותר לשהות אפילו כדי לגמור את כולה ומשמע בספר שולחן שלמה דדוקא אם הוא עומד בסוף
ברכת אמת ויציב דהיינו אצל שירה חדשה וכדלקמן בסוף סימן ס"ו אבל אם עדיין לא הגיע
לש"ח טוב יותר שישהה בסירוגין באמצע ברכה כמה פעמים פחות מכדי לגמור כולה:
(ה) לראש – היינו אם הפסיק בק"ש
אפי' אם ההפסק היה רק כדי לגמור הק"ש חוזר לראש ק"ש ובברכת ק"ש לא יחזור
לראש הברכה שפסק בתוכה אא"כ שהה כדי לגמור מתחלת ברכת יוצר אור עד גאל ישראל.
ועיין בבה"ל דביארנו דאם הפסיק בברכת ק"ש בין ברכה לברכה בכל גווני אין צריך
לחזור ולברך בדיעבד אבל בק"ש אם הפסיק בין פרשה לפרשה מחמת אונס ושהה בה כדי לגמור
כל הפרשיות חוזר לראש:
(ו) והכי נהוג – וכן פסקו האחרונים
וה"ה בתפלה והלל ומגילה וברכת כהנים כמו שביארנו בבה"ל עי"ש:
(ז) לפי הקורא – בין להקל בין
להחמיר:
בית יוסף אורח חיים
סימן פב
א – ב לענין צואה כמה תהא לחה ויהא אסור לקרות כנגדה אסיקנא וכו'. בסוף
פרק מי שמתו (כה.) אמר רבא הלכתא צואה כחרס אסורה ומי רגלים כל זמן שמטפיחין:
ומ"ש פירוש טופח כדי להטפיח.
כן כתב הרא"ש שם (סי' מט) וזה לשונו מי רגלים כל זמן שמטפיחין היינו טופח להטפיח
כתנא קמא דרבי יוסי כך פירש גאון ז"ל עכ"ל ביאור הדברים דבגמרא אמרינן לימא
כתנאי נבלעו מותרים לא נבלעו אסורים רבי יוסי אומר כל זמן שמטפיחין מאי נבלעו ומאי
לא נבלעו אילימא נבלעו דאין מטפיחין וכו' רבי יוסי היינו תנא קמא אלא נבלעו דאין רישומן
ניכר לא נבלעו דרישומן ניכר ואתא רבי יוסי למימר כל זמן שמטפיחין הוא דאסור הא רישומן
ניכר שרי לא דכולי עלמא כל זמן שמטפיחין הוא דאסור הא רישומן ניכר שרי והכא בטופח על
מנת להטפיח איכא בינייהו ופירש רש"י ת"ק בעי על מנת להטפיח ורבי יוסי מחמיר
ומשמע לגאון שהביא הרא"ש דאית לן לאוקמי מסקנא דרבא כת"ק וטעמא משום דאי
תימא דאתי כרבי יוסי א"כ אמאי דחי לא דכולי עלמא כל זמן שמטפיחין הוא דאסור וכו'
הא כי הוה מוקמיה נבלעו דאין רישומן ניכר וכו' הוה אתי כרבי יוסי אלא ודאי היינו טעמא
דדחי כי היכי דליתי כתנא קמא: והרמב"ם כתב בפ"ג מהלכות ק"ש (ה"ז)
מי רגלים שנבלעו בקרקע אם היו מרטיבין היד אסור לקרות כנגדם משמע שפוסק דכל שטופחין
אף על פי שאין בהם כדי להטפיח אסור וכדמשמע פשטא דלישנא דרבא והא דאמרינן בטופח על
מנת להטפיח איכא בינייהו הכי פירושו דת"ק לא בעי על מנת להטפיח והכי קאמר נבלעו
דאין מטפיחין כלל אע"פ שרישומן ניכר מותר לא נבלעו אלא הם מטפיחין אסור רבי יוסי
אומר כל זמן שמטפיחין מותר עד שיהא בהם על מנת להטפיח והשתא אתי שפיר רבא כת"ק
דרבי יוסי ואע"ג דלישנא דרבא כלישנא דרבי יוסי כיון דרבי יוסי קאי את"ק אית
לן לפרושי דעל מנת להטפיח קאמר. ועוד יש לומר דהא דקאמר לימא כתנאי לא ארבא קאי אלא
אאמוראי דאיפליגו לעיל דמר אמר כל זמן שמטפיחין ומר אמר כל זמן שרישומן ניכר ודחי לא
דכולי עלמא רישומן ניכר שרי ומטפיחין אסור ובטופח על מנת להטפיח הוא דאיפליגו דת"ק
לא בעי על מנת להטפיח ורבי יוסי בעי ומ"ד כל זמן שמטפיחין כת"ק ואע"ג
דהשתא נמי לא אתי ככולי עלמא במאי דאמר דרישומן ניכר שרי מיהא אתי ככולי עלמא ומ"ד
רישומן ניכר אסור ע"כ מוקי לה כתנאי ואתי כת"ק ומכל מקום לרבא ליכא לאקשויי
לימא כתנאי דאיהו מסקנא דהלכתא קאמר דהויא כל זמן שמטפיחין ובין נימא דאתי כרבי יוסי
בין נימא דאתי כת"ק לא קשיא דאתא לאשמעינן דהלכתא כההוא תנא הילכך אין לנו לפרש
מטפיחין דאמר רבא אלא כפשוטו דהיינו מרטיבין היד ואפילו אין בו על מנת להטפיח ואי אתי
כרבי יוסי כפירושו של רש"י ואי נמי למאי דבעי תלמודא דאתי רבי יוסי למימר כל זמן
שמטפיחין הוא דאסור הא רישומן ניכר שרי אשמעינן דהלכתא כוותיה אע"ג דיחידאה הוא
ואי אתי כת"ק וכפי הפירוש שפירשתי אשמועינן דאע"פ דרבי יוסי נימוקו עמו לית
הלכתא כוותיה בהא. וסמ"ג (עשין יח ק:) כתב אם המי רגלים נבלעו בקרקע ואין רישומן
ניכר מותר לקרות כנגדן עכ"ל ויש לתמוה עליו איך פסק היפך מסקנא דרבא: ולענין הלכה
נראה לי דנקטינן כהרמב"ם ז"ל דכל זמן שטופחין אע"פ שאין בהם כדי להטפיח
אסור ואע"פ שבקצת נוסחאות כתוב בספרי הרמב"ם כמו שכתב סמ"ג הדבר ברור
שנוסחא מוטעית היא:
ומ"ש והיכי דמי צואה כחרס
אסיקנא דאפילו אם היא יבשה כל כך וכו'. שם היכי דמי צואה כחרס איתמר אמר רבה בר בר
חנא אמר רבי יוחנן כל זמן שזורקה ואינה נפרכת ואיכא דאמרי כל זמן שגוללה ואינה נפרכת
ופירש רש"י היבשה נפרכת היא יותר מן הלחה איכא דאמרי חומרא היא אע"פ שאם
זורקה נפרכת הואיל ואינה נפרכת בגלגול לחה היא. וכתב הרא"ש (סי' מט) דקיימא לן
כלישנא בתרא דמחמיר וכך הם דברי רבינו וה"ר יונה (טז: ד"ה היכי) פירש בהיפך
שאע"פ שאם גוללה נפרכת אפשר שזורקה ואינה נפרכת ולפי זה הוי לישנא בתרא לקולא
וכתב שיש פוסקים כלישנא בתרא לקולא והוא ז"ל כתב דכיון דאיסורא דאורייתא הוא הלכה
כלישנא דמחמיר והילכך כל זמן שזורקה ואינה נפרכת אסור וכן פסק הרמב"ם ז"ל
שכתב בפ"ג מהלכות ק"ש (ה"ז) אם היתה יבשה יותר מחרס עד שאם זורקה תתפרך
הרי היא כעפר ומותר לקרות כנגדה וכתב ה"ר מנוח (שם ד"ה תתפרך) דהא דשרי בתתפרך
דוקא כשאין לה ריח רע שאם לא כן אע"ג דעפרא בעלמא ריח רע שיש לו עיקר הוא ע"כ
ולענין הלכה נראה לי דנקטינן כהרמב"ם וה"ר יונה ז"ל:
שולחן ערוך אורח
חיים סימן פב
סעיף ב
מי רגלים שנבלעו (ב) בקרקע,
אם היו מרטיבין היד אסור לקרות כנגדם. וי"א דאינו אסור רק ג בטופח ע"מ (ג)
להטפיח, (ד) ויש לסמוך ע"ז.
משנה ברורה סימן
פב
(ב) בקרקע – או בבגד:
(ג) להטפיח – פי' שאם מניח ידו
עליהם מעלה לחות בה שאם יניחנה על דבר אחר מקבל ממנה לחות ואם אינן לחים כ"כ מותר:
(ד) ויש לסמוך ע"ז – וכן
הסכמת כל האחרונים דדוקא טופח ע"מ להטפיח ואז בעי הרחקה מהן ד"א כמו מצואה.
ומ"מ כיון שאינם בעין רק שבלועין בקרקע או בבגד א"צ לשפוך עליהן רביעית לכו"ע
אלא די שיביא עליהן רק מעט מן המעט מים שאין בהן ג"כ רק טופח ע"מ להטפיח
ושרי ועיין לעיל בסימן ע"ז במ"ב:
שולחן ערוך אורח
חיים סימן מג
סעיף ב
* בית הכסא קבוע, היינו שיש
בו צואה והוא על פני השדה (יג) ו בלא חפירה.
סעיף ג
* (יד) ז בית הכסא עראי היינו
כגון להשתין מים, שאין אדם הולך בשבילם לבית הכסא, והפעם הזאת נעשה המקום הזה (טו)
בית הכסא תחלה.
סעיף ד
(טז) אם הם בחיקו וחגור חגורה,
(יז) או ח בבגדו בידו, מותר בין להשתין בין לפנות.
משנה ברורה סימן
מג
(יג) בלא חפירה – ר"ל אז
צריך לחלצן ברחוק ד"א אבל אם הוא בחפירה הרי החפירה הוא רשות לעצמו ובה"כ
שלמעלה רשות לעצמו ואין לו דין בה"כ כלל כמו שיתבאר בסימן י"ג ומותר ליכנס
בתוכו בתפילין שעליו ומ"מ קודם שישתין צריך לחלצן לד"ה כמו בשאר בה"כ
קבוע כן מסיק המ"א בד"א להשתין אבל לעשות צרכיו משמע מדברי הב"י דיש
להחמיר לחלוץ ברחוק ד"א ממקום שרוצה לעשות צרכיו אפילו נפנה במקום שאינו בה"כ
כלל אלא בחצירו או ע"פ השדה:
(יד) בה"כ עראי וכו' –
פי' הא דאמרינן לעיל דמותר להשתין בו בתפילין שבראשו היינו במקום שאין בו צואה וגם
הוא מקום שאין רגילין לפנות שם ולכך לא גזרינן שמא יפנה בהתפילין ואפילו אם הוא מקום
צנוע:
(טו) בה"כ תחלה – עיין
בפמ"ג דס"ל דהאי לישנא לאו דוקא דאפילו מיוחד מכמה זמנים להשתין מ"מ
עראי יחשב:
(טז) אם הם בחיקו וכו' – דתו
ליכא למיחש משום ניצוצות וגם משום שמא יפלו ממנו ומותר בין בבה"כ קבוע ובין בעראי:
(יז) או בבגדו בידו – צ"ע
דבס"א כתב אפילו תופס אותם בבגדו אסור ועיין בט"ז ומ"א שנדחקו בזה מאד
ובביאור הגר"א כתב דסעיף זה שהוא מבעל התרומות הוא שיטה אחרת החולק על הא דס"א
וס"ל דבבגדו וידו תו לא חיישינן לשפשוף הניצוצות וכן הכריח בספר מאמר מרדכי. ובקשורין
בבגדו לכו"ע מותר:
בית יוסף אורח חיים
סימן מג
ה ומ"ש רבינו חולצן ברחוק ארבע אמות. ולא חילק בין בית הכסא קבוע
לאינו קבוע כן כתב הרמב"ם (הי"ז) ואע"ג דגרסינן בגמרא הנכנס לבית הכסא
חולץ תפיליו ברחוק ארבע אמות ונכנס אמר רב אחא בר רב הונא אמר רב ששת לא שנו אלא בית
הכסא קבוע אבל בית הכסא עראי חולץ ונפנה לאלתר וכשהוא מניחן מרחיק ארבע אמות מפני שעשאו
בית הכסא קבוע משמע דסברי דלא קיימא לן הכי וכן דעת הרי"ף והרא"ש ז"ל
שהשמיטוהו וצריך טעם למה:
ומ"ש רבינו וגוללן כמין
ס"ת ואוחזן בימינו ובבגדו כנגד לבו. שם אמר רבי מיאשא בר בריה דרבי יהושע בן לוי
הלכה גוללן כמין ס"ת ואוחזן בימינו כנגד לבו ופירש רש"י גוללן ברצועות שלהן
והרמב"ם (תפילין פ"ד הי"ז) כתב גוללן בבגדו וסובר דהלכה כרבי עקיבא
דאמר אוחזן בבגדו וכן דעת ה"ר יונה (שם יד. ד"ה ר' עקיבא) וכן נראה מדברי
בעל התרומה (סי' ריג ד"ה א"ר ינאי) וכך הם דברי רבינו אבל המרדכי (הל' תפילין
יג ע"ד) כתב דמדאמר רב נחמן שלא תהא רצועה יוצאה מתחת ידו טפח משמע קצת שהם בידו
בלא שום בגד וכן כתב סמ"ג (עשין כב קו.): ובנכנס לבית הכסא קבוע לא כתב רבינו
נותנם לחבירו ונראה שטעמו מדאמרינן בגמרא (ברכות כג.) דרבי יוחנן ורב נחמן כי הוו בעו
למיעל לבית הכסא לא הוו יהבי תפילין לתלמידייהו אמרי כיון דשרינהו רבנן נינטרן ופירש
רש"י אכניסם עמי וישמרוני מן המזיקין ואית דגרסי לא נטרח כלומר לא ניתן טורח לתלמידים
וה"ר יונה (שם יד: ד"ה הואיל) כתב שיש מפרשים נינטרן אשמור אותם אני בעצמי
וכתב המרדכי (שם) דמכאן למד בעל הלכות גדולות שאין לאדם ליתן תפילין לחבירו כשהולך
לבית הכסא וכן כתבו הגהות מיימון (פ"ד אות ל) בשם השאלתות וכן כתב סמ"ג
(שם) ומשמע שהם מפרשים כיון דשרינהו רבנן נינטרן כלומר אשמור אותם אני בעצמי וכמו שפירש
ה"ר יונה שנראה שסובר רבי יוחנן שמצוה לשמרם הוא בעצמו ומפני כך למדו דאין ליתן
לחבירו התפילין אלא הוא עצמו ישמרם ואי נמי כדפירש רש"י ישמרוני מן המזיקין ומשום
הכי למדו דאין לו ליתנם לחבירו אלא יכניסם עמו כדי שישמרוהו אבל אין לומר דגרסי לא
נטרח כלומר לא ניתן טורח לתלמידים דא"כ מאי אין לאדם ליתן תפילין לחבירו דקאמרי
דמשמע דאין ראוי לעשות כן ומיהו יש לדחוק ליישב דהכי קאמר אין לאדם ליתן תפילין לחבירו
דכיון שהוא עצמו יכול להכניסם עמו אין לו להטריח על חבירו שלא לצורך:
שולחן ערוך אורח
חיים סימן מג סעיף ה
אם רוצה ליכנס (יח) לבית הכסא
קבוע לעשות צרכיו, חולצן ברחוק ארבע אמות. הגה: ט ויש אומרים אפילו בלא צרכיו (ב"י
בשם רבי האי), (יט) וטוב להחמיר. וגוללן ברצועות שלהן * ואוחזן (כ) י בימינו ובבגדו
כנגד לבו, ויזהר שלא תהא יא רצועה יוצאה מתחת ידו טפח, וכשיוצא מרחיק ארבע אמות ומניחן.
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן מג סעיף ה
(יח) לבה"כ קבוע – נקט
קבוע משום סיפא לאשמעינן דאפילו בקבוע מכניס התפילין עמו משום שמירה אבל אה"נ
דאפילו באינו קבוע כלל צריך לחלוץ ברחוק ד"א ממקום שרוצה לפנות וכדלעיל בסוף ס"ק
י"ג. וכן מה דנקט לעשות צרכיו ג"כ משום רבותא דסיפא אבל באמת ה"ה להשתין
צריך לחלוץ ברחוק ד"א וכדלעיל בס"א:
(יט) וטוב להחמיר – המ"א
מסיק דמדינא אסור לכנס לבהכ"ס בתפילין דלא גרע ממרחץ לקמן בסימן מ"ה ס"ב
ועיין בפמ"ג ובמאמר מרכי שכתבו דמדברי הרא"ש לא משמע הכי גם מדברי רב האי
לא משמע הכי ע"ש ובספר האשכול בשם הגאון משמע כתירוצו דהמג"א עי"ש:
(כ) בימינו – אבל לא בשמאלו
מפני שצריך לקנח בה כמש"כ בס"ג והכא ליכא למיחש לניצוצות שיבוא לשפשף ביד
שאוחז בה התפילין דכיון שמיירי בבה"כ קבוע מסתמא עושה צרכיו מיושב. כתב הרמ"ע
סימן נ"ט דמותר לכנס בתפילין למבואות המטונפות אפי' יש שם מקום מטונף להדיא וטוב
לכסותו בכובע ואם רוצה לחלצן ולחזור ולהניחן שפיר דמי והמג"א מצדד לומר דכשיודע
שיכנס דרך מבואות המטונפות לא יניחם בביתו אלא בבהכ"נ או שיניחם בביתו ויכסם במבואות
המטונפות ונסתפק המחה"ש דאפשר דצריך לכסות ג"כ הרצועות וכ"ש ג' כריכות
שעל האצבע ובתשובות רדב"ז ח"ד סימן ל"ו משמע ג"כ שסובר דמדינא
צריך לכסות התפילין במקומות המטונפות וכל שאי אפשר לו לכסותם מוטב שיניחם בבהכ"נ
ומשמע שם דהדלי"ת והיו"ד שברצועות אין צריך לכסות שהם דרך קשירה לא דרך כתיבה
עי"ש:
בית יוסף אורח חיים
סימן מג
א – ג אסור ליכנס לבית הכסא קבוע להשתין בתפילין שבראשו וכו'. בפרק מי
שמתו (כג.) איבעיא להו מהו שיכנס אדם בתפילין לבית הכסא קבוע להשתין מים ופירש רש"י
בית הכסא קבוע שיש בו צואה וכל בתי כסאות שבתלמוד על פני השדה הם בלא חפירה ואסיקנא
דאסור שמא יפנה בהם ואמרי לה שמא יפיח בהם וכתב הרא"ש (ברכות פ"ג סי' כו,
והל' תפילין סי' כ) בית הכסא עראי פשיטא דמותר ולא מיבעיא ליה אלא בית הכסא קבוע אי
חיישינן שמא יפנה בהם ואע"ג דתניא לקמן הנכנס לבית הכסא חולץ תפיליו ברחוק ארבע
אמות ונכנס לא משום הכניסה צריך לחלוץ אלא משום שרוצה לעשות צרכיו ומתוך קושיא זו היה
גורס רבינו האי מהו שיכנס אדם לבית הכסא צנוע פירוש שסופו להיות קבוע ולאו קושיא היא
כדפרישית. ובתר הכי תניא הנכנס לבית הכסא קבוע חולץ תפיליו ברחוק ארבע אמות ומניחן
בחלון הסמוך לרשות הרבים ונכנס וכשהוא יוצא מרחיק ארבע אמות ומניחן דברי בית שמאי ובית
הלל אומרים אוחזן בידו ונכנס רבי עקיבא אומר אוחזן בבגדו ובידו ונכנס ולא יניחם בחורים
הסמוכים לרשות הרבים שמא יטלו אותם עוברי דרכים ויבוא לידי חשד ותו תניא (שם:) לא יאחז
אדם תפילין בידו וס"ת בזרועו ויתפלל ולא ישתין בהם ולא יישן בהם לא שינת קבע ולא
שינת עראי אמר רבא אמר רב ששת לית הלכתא כי הא מתניתא דבית שמאי היא דאי בית הלל השתא
בית הכסא קבוע שרי בית הכסא עראי מיבעיא ופירש רש"י לית הלכתא כי הא מתניתא דקתני
לא ישתין בתפיליו ומני בית שמאי היא דאמרי לעיל מניחן בחלון הסמוך לרשות הרבים ולא
יכניסם בידו דאי בית הלל הא אמרי לעיל אוחזן בידו ונכנס. מיתיבי דברים שהתרתי לך כאן
אסרתי לך כאן מאי לאו תפילין אי אמרת בשלמא בית הלל התרתי לך כאן קבוע אסרתי לך כאן
בית הכסא עראי אלא אי אמרת בית שמאי הא לא שרו ולא מידי ותיובתא דרבא אמר רב ששת תיובתא
מכל מקום קשיא השתא בית הכסא קבוע שרי בית הכסא עראי לא כל שכן הכי קאמר בית הכסא קבוע
דליכא ניצוצות שרי בית הכסא עראי דאיכא ניצוצות אסור ופירש רש"י בית הכסא עראי
כגון להשתין שאין אדם הולך בשבילם לבית הכסא והפעם הזאת נעשה המקום הזה בית הכסא תחלה:
וכתב הרא"ש (הל' תפילין סי' כ) הנכנס לבית הכסא חולץ תפיליו ברחוק ארבע אמות ונכנס
פירוש הנכנס לעשות צרכיו אבל בכניסה לחוד אין צריך לחלוץ מדקא מיבעיא ליה לעיל מהו
ליכנס לבית הכסא קבוע וישתין ולהכי לא תני בברייתא בית הכסא קבוע דאפילו אינו קבוע
אם נכנס לעשות צרכיו צריך לחלוץ ע"כ ונראה דלעשות צרכיו דקאמר היינו גדולים דוקא
דאילו קטנים בבית הכסא עראי מישרא שרי לדעתו בתפילין בראשו דאהא דתניא ולא ישתין בהם
מים כתב ה"ר יונה בפרק מי שמתו (יד. ד"ה מהו) והרא"ש בהלכות תפילין
(סי' כא) ודוקא בעודן בידו אבל בראשו מותר להשתין בהם בבית הכסא עראי דליכא חשש ניצוצות
כיון שהם בראשו ומשום חשש שמא יפנה בהן נמי ליכא דכיון דבית הכסא עראי הוא ליכא למיחש
שמא יפנה בהם וכן כתבו התוספות בפרק מי שמתו (כג. ד"ה חיישינן) וכן דעת סמ"ג
(עשין כב קו.) והתרומה (סי' ריג ד"ה א"ר ינאי) אבל מדברי הרמב"ם בפרק
ד' (הי"ח) נראה שאסור להשתין בעודן בראשו בין בבית הכסא קבוע בין בבית הכסא שאינו
קבוע וכבר השיגו הראב"ד ומכל מקום לענין מעשה נכון ליזהר כדברי הרמב"ם ז"ל:
שולחן ערוך אורח
חיים סימן מג סעיף א
אסור ליכנס לבית הכסא קבוע
(א) להשתין, (ב) א בתפילין שבראשו, גזירה שמא יעשה בהם צרכיו. ואם אוחזן (ג) בידו,
מותר להשתין בהם בבית הכסא קבוע. הגה: והיינו דוקא כשמשתין מיושב דליכא למיחש לנצוצות,
אבל משתין מעומד (ד) פשיטא דאסור דלא עדיף מבית הכסא עראי. וה"ה אם משתין מיושב
או בעפר (ה) תחוח, דליכא נצוצות, בבית הכסא עראי (ו) נמי שרי. ואין חילוק בין קבע לעראי
לענין זה, אלא דבה"כ קבוע ב מסתמא עושה צרכיו מיושב, ובה"כ עראי מסתמא עושה
מעומד, ג הואיל ואינן נפנה לגדולים (ב"י בשם נ"י ומגדל עוז). * (ז) ובבית
הכסא עראי מותר להשתין בהם כשהם בראשו, אבל אם אוחזן בידו אסור להשתין בהם מעומד אפילו
אם תופס אותם בבגדו, (ח) מפני שצריך לשפשף בידו ניצוצות שברגליו, אלא (ט) ד חולצן ברחוק
ד' אמות ונותנם (י) לחבירו, ומדברי הרמב"ם נראה שאסור להשתין (יא) כשהם בראשו
בין בבית הכסא קבוע בין ה בבית הכסא עראי, ויש לחוש (יב) לדבריו.
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן מג סעיף א
(א) להשתין – המג"א בסק"ט
כתב דמה שכתב המחבר להשתין לרבותא נקט דאפילו להשתין אע"פ שהוא חייו של אדם אסור
לכנס וכ"ש שלא לצורך:
(ב) בתפילין שבראשו – ה"ה
דבזרוע נמי אסור מה"ט והא דנקט בראשו בא למעוטי אם אוחזן בידו:
(ג) בידו – ר"ל בבגדו וביד
ימינו כנגד לבו כמש"כ בס"ה:
(ד) פשיטא דאסור – באוחזן בידו
שמא יקנח הניצוצות וה"ה כשהם בראשו דאסור דחיישינן שמא ישב ויעשה בהם צרכיו [פמ"ג]:
(ה) תיחוח – או במקום מדרון:
(ו) נמי שרי ואין חילוק וכו'
– ומ"מ יש חילוק קצת דבקבע דיש חשש שמא יעשה צרכיו צריך שיהיה בבגדו ובידו כמ"ש
בסק"ג ובעראי אפילו בידו לבד נמי מותר בזה דליכא חשש ניצוצות:
(ז) ובבה"כ עראי וכו'
– דלא גזרינן ביה שמא יפנה בהם ורק שיזהר שלא יפיח בהם:
(ח) מפני שצריך וכו' – וחיישינן
שמא ישפשף הניצוצות שנופלין על רגליו ביד שאוחז בה התפילין:
(ט) חולצן ברחוק וכו' – עיין
מ"א שכתב דמש"כ המחבר מתחלה אסור להשתין בהן מעומד מיירי בין בעראי ובין
בקבוע וכמו שכ' בהג"ה ומש"כ אלא חולצן ברחוק ד"א מיירי בקבוע דאי בבה"כ
עראי חולץ ומשתין לאלתר וכ"כ הט"ז:
(י) לחבירו – דהוא בעצמו אסור
לאחוז בהן אז אף דמיירי בקבוע ומבואר לקמן בס"ה דיאחוז בבגדו ובידו כיון דמיירי
כשמשתין מעומד וחיישינן משום ניצוצות:
(יא) כשהן בראשו – וה"ה
בזרועו דס"ל דגזרינן שמא יפיח בהם אבל כשהן בכיסן ואוחז הכיס בידו מותר להשתין
בהן לד"ה שכשהן בכיסן אין איסור בהפחה כמו שיתבאר בסימן מ"ד:
(יב) לדבריו – ולעת הצורך כגון
שיתבטל עי"ז מתפלה בצבור יכול לסמוך אדיעה ראשונה אך שיזהר הרבה שלא יבוא לידי
הפחה כ"כ הח"א ומ"מ נוהגין לחלוץ הש"ר. וגם הש"י נכון להסיר
הרצועות מכף היד שלא יבוא לשפשף הניצוצות בהם:
בית יוסף אורח חיים
סימן מג
ו ובלילה או סמוך לחשכה שאין שהות להניחם עוד אחר שיצא עושה להם כיס טפח
וכו'. גם זה שם אמר רבי יעקב בר אחא א"ר זירא ביום גוללן כמין ס"ת ובלילה
עושה להן כיס טפח ומניחן אמר רבה בר בר חנא אמר רבי יוחנן לא שנו אלא שיש שהות ביום
ללבשם אבל אם אין שהות ביום ללבשם עושה להם כמין כיס טפח ומניחן אמר אביי לא שנו אלא
שהניחן בכלי שהוא כליין אבל הניחן בכלי שאינו כליין אפילו פחות מטפח כך גירסת הרי"ף
(ברכות יד:) והרא"ש (שם סי' כז) ואף על פי שבקצת נוסחאות בגמרא המימרות מהופכות
גירסא זו עיקר: וכתב ה"ר יונה (שם יד: ד"ה אמר) שרבינו האי פירש דבנכנס לבית
הכסא מיירי והכי קאמר כשנכנס ביום וצריך לחלוץ אותם כדי שלא יכנס עמהם לבית הכסא גוללן
כמין ס"ת ואין צריך להניחן בכלי כיון שצריך לחזור ולהניחן מיד אבל כשנכנס בלילה
עושה להם כיס טפח ומניחן בתוך הכלי ומצניען כיון שאין לו ליטלם ועלה אמרינן לא שנו
דביום גוללן כמין ס"ת וסגי להו בהכי אלא כשיש שהות ביום ללבשן דכיון שעוד היום
גדול ויכול עדיין לקיים את המצוה לא נטריח אותו לתת אותם בתוך הכיס אבל אם לאחר שיצא
מבית הכסא אין שהות ביום ללבשן אין לו להניחם כך ללא צורך אלא עושה להם כיס טפח ומניחן
בתוכו ומצניען וכיוצא בזה הוא דעת הרמב"ם (תפילין פ"ד הי"ט) שכתב היה
לבוש בתפילין והוצרך לבית הכסא לעת ערב ולא נשאר מן היום כדי ללבשן אחר שיצא לא יכנס
בהם גלולין בבגדו ואפילו להשתין מים בבית הכסא הקבוע אלא כיצד יעשה חולצן ומניחן בכליין
אם היה בו טפח או בכלי שאינו כליין אע"פ שאין בו טפח ואוחז הכלי בידו ונכנס וכן
אם הוצרך בלילה מניחן בכלי ואוחז הכלי בידו ונכנס וכך הם דברי רבינו ורש"י פירש
דהא דקאמר בלילה עושה להם כיס טפח היינו כשהוא חולצן בביתו על מנת להצניען עד הבוקר
עושה להם כיס טפח דחללו טפח דחשיב הכלי אוהל להפסיק בינם לקרקע
שולחן ערוך אורח
חיים סימן מג סעיף ו
היה לבוש בתפילין והוצרך לבית
הכסא בלילה, או סמוך לחשיכה, שאין שהות להניחם עוד אחר שיצא, לא יכנס בהם (כא) גלולין
בבגדו, * ו יב אפילו להשתין מים * בבית הכסא קבוע. אלא כיצד יעשה, חולצן * ומניחן בכלי
(כב) יג אם היה בו טפח, או בכלי שאינו כליין אע"פ שאין בו טפח, ואוחז הכלי (כג)
בידו, ונכנס.
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן מג סעיף ו
(כא) גלולין בבגדו – ר"ל
מה שהותר בסעיף הקודם לאוחזן בימינו בבגדו דוקא כשיש לו שהות להניחם עוד אח"כ
לא הטריחוהו להניחם בכלי משא"כ באין שהות:
(כב) אם היה בו טפח – אבל כשאין
בו טפח בטל לגבי התפילין כיון שהוא כליין ואסור להכניסם לבה"כ:
(כג) בידו ונכנס – שלא יטלו
אותם עוברי דרכים [גמרא עי"ש]:
ב"י
ז וכל זה מיירי בבית הכסא שבשדה אבל שבבית לא יכניסם כלל כן כתב בספר התרומה
(סי' ריג ד"ה א"ר ינאי) וזה לשונו והיינו דוקא כשהוא בשדה שירא להניח תפיליו
שם מפני עוברי דרכים ומפני העורבים כדמפרש התם אבל אם הוא בבית הכסא שבביתו לא יהיו
עליו כיון שיכול להניחן במקום המשתמר ע"כ וגם רבינו ירוחם (ני"ט ח"ה
קעא:) כתב דבבית הכסא שבבית לא יכניסם אם נכנס ליפנות. ולהכניסן לבית הכסא ואין צריך
לעשות צרכיו כתב רבינו האי שאסור והתוספות כתבו דאפילו בבית הכסא קבוע מותר כיון שאינו
עושה צרכיו ע"כ וכבר כתבתי בתחלת סימן זה שדעת הרא"ש ג"כ להתיר ומכל
מקום נכון ליזהר כדעת רבינו האי:
שולחן ערוך אורח
חיים סימן מג
סעיף ז
בד"א, בבית הכסא שבשדה.
אבל בבית הכסא שבבית, יד לא יכניסם (כד) כלל, כיון שיכול להניחם במקום (כה) [יא] המשתמר.
משנה ברורה סימן
מג
(כד) כלל – משמע דאפילו בכיס
לא יכניסם ועיין במחצית השקל שכתב דאם הם בכיסן ונותנן בכיס התפור במלבושו דאותו כיס
אינו כליין והוי כלי תוך כלי ומותר:
(כה) המשתמר – ושאר ספרים וכתבים
שיש בהן שמות אם הם בכיס שרי להכניסן ויש אומרים דבעינן דוקא תיק בתוך תיק אם צריך
ליכנס לבה"כ וכדלעיל לענין תפילין וס"ת אסור בכל גווני. וכתב בש"ת דאותן
המלבישין התינוקות בקמיע שכתוב שמות בקלף צריך ליזהר שיהיה כלי בתוך כלי כיון שהתינוקות
נפנים בהם בעודם עליהם:
