ברכות – דף כא עמוד ב

פוסקים

רי"ף ברכות דף כא:

גמ' ברכות דף לא.

 

אורך השיעור הקולי  הוא:45:30  (שניות:דקות).

 

 

1)אסור לאדם שימלא פיו שחוק בעולם הזה   1

2)גזרו שלא לנגן בכלי שיר. 1

3)גזרו על עטרות חתנים וכן גזרו על
עטרות הכלה   15

 

1)
אסור לאדם שימלא פיו שחוק בעולם הזה

 

טור אורח חיים סימן תקס

משחרב הבית תקנו שבכל דבר שמחה שיהיה
בה זכר לחורבן הבית … ואסור לאדם שימלא שחוק פיו בזמן הזה שנאמר אז ימלא שחוק פינו:

 

בית יוסף אורח חיים סימן
תקס

ה ואסור לאדם שימלא שחוק פיו בגלות הזה שנאמר (תהלים קכו ב) אז ימלא שחוק
פינו וגו'. בריש פרק אין עומדין (ברכות לא.) אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה ומפרש
רבינו דבימי הגלות דוקא קאמר וכך פירש הרמב"ן בתורת האדם (מהדו' שעוועל עמ' רסד)
אבל רבינו יונה (שם כא: דבור ראשון) פירש דשלא בימי הגלות נמי קאמר שהשמחה יתירה מרגילה
את האדם לשכוח המצוות:

 

שולחן ערוך אורח
חיים סימן תקס סעיף ה

(כ) יב אסור לאדם שימלא פיו
שחוק בעולם הזה.

 

משנה ברורה סימן
תקס ס"ק כ

(כ) אסור למלאות פיו שחוק –
שהשמחה יתירה משכח המצות. ועיין בט"ז ופרישה דאפילו בשמחה של מצוה כגון בחתונה
ופורים לא ימלא פיו שחוק:

 

2)
גזרו שלא לנגן בכלי שיר

תלמוד בבלי מסכת
סוטה דף מח עמוד א

משבטלה סנהדרין – בטל השיר מבית
המשתאות, שנאמר: +ישעיהו כד+ בשיר לא ישתו יין וגו'. משמתו נביאים הראשונים – בטלו
אורים ותומים. משחרב בהמ"ק – בטל השמיר, ונופת צופים, ופסקו אנשי אמנה מישראל,
שנאמר: +תהלים יב+ הושיעה ה' כי גמר חסיד וגו'. רשב"ג אומר, העיד ר' יהושע: מיום
שחרב בהמ"ק – אין יום שאין בו קללה, ולא ירד הטל לברכה, וניטל טעם הפירות. ר'
יוסי אומר: אף ניטל שומן הפירות. ר' שמעון בן אלעזר אומר: הטהרה – נטלה את (הטעם ואת)
הריח, המעשרות – נטלו את שומן הדגן. וחכמים אומרים: הזנות והכשפים כילו את הכל.

 

גמ'. וממאי דמשבטלה סנהדרי כתיב?
אמר רב הונא בריה דרב יהושע, דאמר קרא: +איכה ה+ זקנים משער שבתו בחורים מנגינתם! אמר
רב: אודנא דשמעא זמרא תעקר. אמר רבא: זמרא בביתא חורבא בסיפא, שנאמר: +צפניה ב+ קול
ישורר בחלון חרב בסף כי ארזה ערה. מאי כי ארזה ערה? אמר ר' יצחק: בית המסובך בארזים
עיר הוא? אלא אפי' בית המסובך בארזים מתרועע. אמר רב אשי: שמע מינה, כי מתחיל חורבא
בסיפא מתחיל, שנאמר: חרב בסף. ואיבעית אימא, מהכא: +ישעיהו כד+ ושאיה יוכת שער. אמר
מר בר רב אשי: לדידי חזי ליה, ומנגח כי תורא. אמר רב הונא: זמרא דנגדי ודבקרי – שרי,
דגרדאי – אסיר. רב הונא בטיל זמרא, קם מאה אווזי בזוזא ומאה סאה חיטי בזוזא ולא איבעי.
אתא רב חסדא זלזיל ביה, איבעאי אווזא בזוזא ולא משתכח. אמר רב יוסף: זמרי גברי ועני
נשי – פריצותא, זמרי נשי ועני גברי – כאש בנעורת. למאי נפקא מינה? לבטולי הא מקמי הא.
אמר ר' יוחנן: כל השותה בארבעה מיני זמר – מביא חמש פורעניות לעולם, שנאמר: +ישעיהו
ה+ הוי משכימי בבקר שכר ירדפו מאחרי בנשף יין ידליקם, והיה כנור ונבל תוף וחליל ויין
משתיהם ואת פועל ה' לא יביטו, מה כתיב אחריו? +ישעיהו ה+ לכן גלה עמי מבלי דעת – שגורמין
גלות לעולם, וכבודו מתי רעב – שמביאין רעב לעולם, והמונו צחה צמא – שגורמין לתורה שתשתכח
מלומדיה, +ישעיהו ה+ וישח אדם וישפל איש – שגורמין שפלות לשונאו של הקב"ה, ואין
איש אלא הקדוש ב"ה, שנאמר: +שמות טו+ ה' איש מלחמה, ועיני גבוהים תשפלנה – שגורמין
שפלות של ישראל, ומה כתיב אחריו? ל

 

רש"י מסכת
סוטה דף מח עמוד א

מתני'.

בשיר לא ישתו יין – ובגמ' מפרש
מנא לן דמשבטלה סנהדרין הוא.

נביאים הראשונים – בגמרא מפרש.

נופת צופים – מפרש בגמ'.

אנשי אמנה – בוטחים בהקב"ה
וסומכין עליו לעשות טוב ואין דואגין לחסרון.

 

גמ'.

אמר רב יוסף – הכי קאמר וכי
בית המסובך בארזים עיר הוא שלא יהא נוח ליחרב.

מתרועע – לשון ערה כמו ערו ערו
(תהלים קלז).

בסיפא מתחיל – מאיסקופת הבית
ופתחיו מתחיל.

ושאיה – לשון בית השאה מאין
יושב ומתוך כך שעירים מרקדים שם ומנגחין וכותתין את שעריו.

זמרי דנגדי – מושכי ספינות בחבל
שרי שאינו אלא לזרזם במלאכתם.

ודבקרי – שמזמרין בשעה שחורשין
ואינו אלא לכוין את השוורים לתלמיהם שהולכין לקול השיר דערב עליהם.

דגרדאי – אינו אלא לשחוק.

בטל זמרא – גזר על דורו שלא
יזמרו בביתם ובבית משתאות.

ולא איבעי – ולא היו רוצים לקנותם
בכך.

זלזל בה – ולא הקפיד למחות בידם.

כאש בנעורת – לפי שהעונה מטה
אזנו לשמוע את המזמר לענות אחריו ונמצאו האנשים נותנים לבם לקול הנשים וקול באשה ערוה
כדכתיב השמיעני את קולך (שיר /השירים/ ב) ומבעיר את יצרו כאש בנעורת אבל זמרי גברי
ועניין נשי קצת פריצות יש דקול באשה ערוה אבל אינו מבעיר יצרו כל כך שאין המזמרים מטים
אזנם לקול העונים.

לבטולי האי מקמי האי – אם אין
שומעין לנו לבטל את שניהם נקדים לבטל את זה שהוא כאש בנעורת.

צחה צמא – צמא (שמות יז) מתרגם
צחותא.

 

ישעיהו פרק כד פסוק
ט

בַּשִּׁיר לֹא יִשְׁתּוּ יָיִן
יֵמַר שֵׁכָר לְשֹׁתָיו:

 

צפניה פרק ב פסוק
יד

וְרָבְצוּ בְתוֹכָהּ עֲדָרִים
כָּל חַיְתוֹ גוֹי גַּם קָאַת גַּם קִפֹּד בְּכַפְתֹּרֶיהָ יָלִינוּ קוֹל יְשׁוֹרֵר
בַּחַלּוֹן חֹרֶב בַּסַּף כִּי אַרְזָה עֵרָה:

מצודת דוד צפניה
פרק ב פסוק יד

(יד) ורבצו – לא ידורו שם אנשים כ"א יהיה מקום מרבץ לעדרים של כל בהמות
העכו"ם ועופות המדבריות יתמידו לשבת על המשקופים היפות:

קול ישורר בחלון – קול העופות
יהיה מתרונן בכל חלון:

חורב בסף – חורבן יהיה בסף כל
שער:

כי ארזה ערה – כי תקרות הבתים
שהמה מארז יהיה מגולה למטר השמים ולרוח הנושב כי הגגות יפלו ולכן יהיו הבתים חרבות
והעופות יקננו שמה:

 

ישעיהו פרק ה

(יא) הוֹי מַשְׁכִּימֵי בַבֹּקֶר
שֵׁכָר יִרְדֹּפוּ מְאַחֲרֵי בַנֶּשֶׁף יַיִן יַדְלִיקֵם:

(יב) וְהָיָה כִנּוֹר וָנֶבֶל
תֹּף וְחָלִיל וָיַיִן מִשְׁתֵּיהֶם וְאֵת פֹּעַל יְקֹוָק לֹא יַבִּיטוּ וּמַעֲשֵׂה
יָדָיו לֹא רָאוּ:

(יג) לָכֵן גָּלָה עַמִּי מִבְּלִי
דָעַת וּכְבוֹדוֹ מְתֵי רָעָב וַהֲמוֹנוֹ צִחֵה צָמָא:

 מצודת דוד ישעיהו פרק ה

(יא) משכימי בבקר – משכימים בבוקר ורודפים לבקש יין המשכר ומאחרים לשבת בערב
לשתות הרבה עד אשר היין דולק ובוער בהם:

(יב) והיה כנור וכו' – בידם היה הכנור וכו' לנגן בעת השתיה לתענוג וגם יין
משתיהם היה בידם:

פועל ה' – אינם נותנים לב להסתכל
פועל ה' שעל הכל יביא במשפט:

ומעשה וכו' – כפל הדבר במ"ש:

(יג) מבלי דעת – על שמאנו לדעת דרכי המקום:

וכבודו – אנשי הכבוד והחשובים
יהי מתי רעב והמון העם ימותו בעבור יובש הצמאון ומלת מתי משמשת בשתים:

 

ישעיהו פרק ה פסוק
טו

וַיִּשַּׁח אָדָם וַיִּשְׁפַּל
אִישׁ וְעֵינֵי גְבֹהִים תִּשְׁפַּלְנָה:

מצודת דוד ישעיהו
פרק ה

(טו) וישפל איש – כפל הדבר במ"ש:

ועיני גבוהים – העינים שהיו
מגביהים להסתכל כלפי מעלה כדרך גסי הרוח:

תשפלנה – להסתכל למטה כדרך השרוי
בצרה וצער:

 

תלמוד בבלי מסכת
גיטין דף ז עמוד א

 שלחו ליה למר עוקבא: זמרא מנא לן דאסיר? שרטט וכתב
להו: +הושע ט'+ אל תשמח ישראל אל גיל בעמים. ולישלח להו מהכא: +ישעיהו כ"ד+ בשיר
לא ישתו יין ימר שכר לשותיו! אי מההוא, ה"א ה"מ זמרא דמנא, אבל דפומא שרי,
קמ"ל

 

רש"י מסכת
גיטין דף ז עמוד א

זמרא – לשורר בבית המשתאות.

ימר שכר – יהא מר.

דמנא – כנור.

 

תוספות מסכת גיטין
דף ז עמוד א

זמרא מנא לן דאסור – פי' בקונטרס
לשורר בבית המשתאות וכן משמע מדקאמר ולישלח ליה מהכא בשיר לא ישתו יין ובפרק בתרא דסוטה
(דף מח.) תנן משבטלה סנהדרין בטל שיר בבית המשתאות שנאמר בשיר לא ישתו יין וראוי להחמיר
בכיוצא דההוא בירושלמי דהוה קאים ודמיך בזמרא שמתענג ביותר ושיר של מצוה שרי כגון בשעת
חופה שעושין לשמח חתן וכלה.

 

 הושע פרק ט פסוק א

אַל תִּשְׂמַח יִשְׂרָאֵל אֶל
גִּיל כָּעַמִּים כִּי זָנִיתָ מֵעַל אֱלֹהֶיךָ אָהַבְתָּ אֶתְנָן עַל כָּל גָּרְנוֹת
דָּגָן:

מצודת דוד הושע פרק ט פסוק א

(א) אל גיל – ר"ל אין ראוי לך לשמוח על שום גילה:

כי זנית – ולכן מהראוי שתתאונן
בכל עת:

אהבת אתנן – אהבת לקבל אתנן
לחזור אחריה על הגרנות ר"ל חזרת על העובדי כוכבים לבקש מהם עזרה ולפי שהמשילה
לזונה אמר לשון הנופל בזונה שחוזרת על הגרנות לקחת דגן באתננה:

 

ישעיהו פרק כד

(ח) שָׁבַת מְשׂוֹשׂ תֻּפִּים
חָדַל שְׁאוֹן עַלִּיזִים שָׁבַת מְשׂוֹשׂ כִּנּוֹר:

(ט) בַּשִּׁיר לֹא יִשְׁתּוּ
יָיִן יֵמַר שֵׁכָר לְשֹׁתָיו:

 רד"ק ישעיהו פרק כד פסוק
ט

(ט) בשיר – כמו שהוא דרך השמחים ששותים על השיר והזמירות והם יהיו נאנחים
ואין בפיהם שיר, וגם אותו המעט שכר שישתו ימר להם יהיה כמו מר בפיהם מרוב הצרות:

 

 

תלמוד בבלי מסכת
סנהדרין דף קא עמוד א

תנו רבנן: הקורא פסוק של שיר
השירים ועושה אותו כמין זמר, והקורא פסוק בבית משתאות בלא זמנו – מביא רעה לעולם. מפני
שהתורה חוגרת שק, ועומדת לפני הקדוש ברוך הוא, ואומרת לפניו: רבונו של עולם! עשאוני
בניך ככנור שמנגנין בו לצים. אמר לה: בתי, בשעה שאוכלין ושותין במה יתעסקו? – אמרה
לפניו: רבונו של עולם, אם בעלי מקרא הן – יעסקו בתורה ובנביאים ובכתובים, אם בעלי משנה
הן – יעסקו במשנה בהלכות ובהגדות, ואם בעלי תלמוד הן – יעסקו בהלכות פסח בפסח, בהלכות
עצרת בעצרת, בהלכות חג בחג. העיד רבי שמעון בן אלעזר משום רבי שמעון בן חנניא: כל הקורא
פסוק בזמנו – מביא טובה לעולם, שנאמר +משלי ט"ו+ ודבר בעתו מה – טוב.

 

רש"י מסכת
סנהדרין דף קא עמוד א

הכי גרסינן: הקורא שיר השירים
ועושה אותו כמין זמר – שקורא בנגינה אחרת שאינו נקוד בה, ועושה אותה כמין שיר, אף על
פי שמשיר השירים הוא ועיקרו שיר אסור לעשותו כמין שיר, אלא בקריאתו.

הקורא פסוק בבית המשתאות בלא
זמנו – במיסב על יינו עושה שחיקותיו בדברי תורה וקורא פסוקים בקול רם לשחק בהם בני
המשתה, אבל אם אומרו בזמנו על המשתה כגון שהוא יום טוב ונוטל כוס בידו, ואומר עליו
דברי הגדה ופסוקים מענינו של יום – מביא טובה לעולם.

 

רמב"ם הלכות
תעניות פרק ה הלכה יד

וכן גזרו שלא לנגן בכלי שיר
וכל מיני זמר וכל משמיעי קול של שיר אסור לשמוח בהן ואסור לשמען מפני החורבן, ואפילו
שירה בפה על היין אסורה שנאמר +ישעיהו כ"ד+ בשיר לא ישתו יין, וכבר נהגו כל ישראל
לומר דברי תושבחות או שיר של הודאות לאל וכיוצא בהן על היין.

 

טור אורח חיים סימן תקס

משחרב הבית תקנו שבכל דבר שמחה שיהיה
בה זכר לחורבן הבית …ואסרו כל מיני שיר בין בכלי בין בפה ופירש"י כגון לשורר
בבית המשתה והתוס' מפרשים דאפי' בלא משתה נמי ודוקא למי שרגיל בכך כההיא דאיתא בירוש'
ריש גלותא הוה קאים ודמיך בזמרא פירוש בשכבו ובקומו היו מזמרין לפניו ומלשון הרמב"ם
ז"ל משמע דבכלי אסור לשמוע בכל ענין ובפה דוקא על היין אבל הוא ביאר בתשובת שאלה
דאפי' בפה אסור אף בלא משתה ואין חילוק בין לשון עברי ולשון ערבי כ"ש אם הן דברי
ניבול שאסור לשומעו אף בלא מליצה וניגון וה"מ שירת אהבים כגון לשבח יפה ביופיו
וכיוצא בו אבל מותר לומר שירות ותשבחות על היין בבית המשתה ואסור לאדם שימלא שחוק פיו
בזמן הזה שנאמר אז ימלא שחוק פינו:

 

בית יוסף אורח חיים
סימן תקס

ג ואסרו כל מיני שיר בין בכלי בין בפה. בסוף סוטה (מח.) תנן משבטלה סנהדרין
בטל השיר מבית המשתאות שנאמר (ישעיה כד ט) בשיר לא ישתו יין ובפרק קמא דגיטין (ז.)
שלחו ליה למר עוקבא זמרא מנא לן דאסיר שירטט וכתב להו אל תשמח ישראל אל גיל כעמים
(הושע ט א) ולישלח להו מהכא בשיר לא ישתו יין אי מההוא הוה אמינא הני מילי זמרא דמנא
אבל דפומא שרי קמ"ל ופירש רש"י זמרא. לשורר בבית המשתאות: וכתבו התוספות
(ד"ה זמרא) כן משמע מדקאמר ולישלח להו מהכא בשיר לא ישתו יין וראוי להחמיר בכיוצא
דההוא דירושלמי (מגילה פ"ג ה"ב) דהוה קאים ודמיך בזמרא שמתענג ביותר ושיר
של מצות שרי כגון בשעת חופה שעושין לשמח חתן וכלה. וגם סמ"ג כתב בהלכות תשעה באב
(עשין דרבנן ג' רמט ע"ג) דלשמח חתן וכלה שהוא שיר של מצוה מותר ורבינו כתב בסימן
של"ח (קיב:) בשם אבי העזרי (סי' תשצו) שמותר לומר לגוי בשבת לנגן בכלי שיר בחופות
דאמירה לגוי במקום מצוה שרי (עיי' עירובין סז:) ואין שמחת חתן וכלה בלא כלי שיר עד
כאן:

ומ"ש רבינו ומלשון הרמב"ם
משמע דבכלי אסור בכל ענין ובפה דוקא על היין. כן משמע ממ"ש בסוף הלכות תענית
(פ"ה הי"ד) וזה לשונו וכן גזרו שלא לנגן בכלי שיר וכל מיני זמר וכל משמיעי
קול של שיר אסור לשמוח בהן ואסור לשמען מפני החורבן ואפילו שירה בפה על היין אסורה
שנאמר בשיר לא ישתו יין וכבר נהגו כל ישראל לומר דברי תושבחות או שיר של הודאות לאל
וכיוצא בהן על היין:

ומ"ש רבינו שמותר לומר
שירות ותושבחות על היין בבית המשתה. כן כתבו הרי"ף (ברכות כא:) והרא"ש (שם
סי' א) בפרק אין עומדין בשם גאון (עי' תשובת הגאונים מהדו' הרכבי עמ' 27 סי' ס) וכן
כתב הרב המגיד (שם) בשם גאון ג"כ וכך הם דברי הרמב"ם שכתבתי בסמוך: גרסינן
בסוף סוטה (מח.) אמר רב אודנא דשמעא זמרא תעקר אמר רבא זמרא בביתא חורבא בסיפא שנאמר
(צפניה ב יד) קול ישורר בחלון חרב בסף אמר רב הונא זמרא דנגדי ודבקרי שרי דגרדאי אסור.
ופירש"י דנגדי. מושכי ספינות בחבל שרי שאינו אלא לזרזם במלאכתם: ודבקרי. שמזמרים
בשעה שחורשים אינו אלא לכוין את השוורים לתלמיהם שהולכים לקול השיר שערב עליהם: דגרדאי.
אינו אלא לשחוק:

 

שולחן ערוך אורח
חיים סימן תקס סעיף ג

וכן גזרו (יא) שלא לנגן בכלי
שיר וכל מיני זמר וכל משמיעי קול של שיר לשמח בהם; הגה: ויש אומרים דוקא מי שרגיל בהם, כגון המלכים שעומדים ושוכבים בכלי
שיר (יב) ח או בבית המשתה (טור), ואסור לשומעם מפני החורבן; (יג) ואפילו שיר ט בפה
על היין, אסורה שנאמר: בשיר לא ישתו יין (ישעיה כד, ט) וכבר נהגו כל ישראל לומר (יד)
י דברי תשבחות או שיר של הודאות (טו) וזכרון חסדי הקדוש ברוך הוא, על היין. הגה:
וכן לצורך מצוה, כגון, בבית יא חתן וכלה, (טז) הכל שרי (תוספות וסמ"ג והגהות מיימוני).

 

משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן תקס סעיף ג

(יא) שלא לנגן בכלי שיר – היינו
דבכלי אסור אפילו שלא על היין לדעה זו:

(יב) או בבית המשתה – ר"ל
לפי שהוא על היין אסרו בזה ואפילו למי שאינו רגיל בזה ודע דאפילו בפה אסור על היין
לכו"ע. וע"כ יש למחות באותן שיושבין לאכול סעודתן ובחוץ עומדים ומנגנים ובכל
יום עושין כן דזהו ודאי איסור גמור [פמ"ג]:

(יג) ואפילו שיר בפה על היין
אסור – וב"ח פסק דאפילו בלא יין ג"כ אסור דאמרינן בגמרא דוקא זמרא של מושכי
הספינות או מושכי הבקרים שרי שאינו אלא לזרזם במלאכתם אבל דגרדאי אסור שהוא לשחוק בעלמא
וע"כ נשים המזמרות בפה בעת מלאכתן יש למחות להן ואם אינן שומעות מוטב שיהיו שוגגין
אכן בבית חרושת המעשה שיש שם גם אנשים ואלו מזמרות ואלו עונין אחריהן הוא כאש בנעורת
ומצוה רבה לבטלם:

(יד) דברי תשבחות – כתב בליקוטי
מהרי"ל שלא כדין הוא שמשוררין במשתה אודך כי עניתני וכה"ג לשמחת מריעות כי
אז התורה חוגרת שק ואומרת עשאוני בניך כמין זמר [סנהדרין ק"א ע"ש] אך בבהכ"נ
לרגלים מצוה לזמר וע"כ מסיק המ"א דלא שרי בשבת לזמר אלא אותן שירים שנתקנו
על הסעודה אבל פיוטים אחרים אסור:

(טו) וזכרון חסדי הקב"ה
– ובאיזה סעודות נוהגים לשורר קדיש דהיינו יתגדל וזהו ודאי חטא גדול דלא התירו אלא
זכרון חסדי ד' וכ"ש במה שלוקחין על הסעודה ליצ"ן אחד ועושה שחוק בפסוקים
או בתיבות קדושות וזהו עון פלילי [ט"ז]:

(טז) הכל שרי – פי' בין בפה
ובין בכלי ועל היין רק שלא יהא בה ניבול פה ומ"מ אין לשמוח ביותר:

 

שו"ת יחווה
דעת חלק א סימן מה

שאלה: האם יש היתר על פי ההלכה
למה שנוהגים כיום לשמוע דרך הרדיו שירים המלווים בכלי נגינה, או יש בזה איסור מדברי
סופרים משום זכר לחורבן בית המקדש?

 

תשובה: במסכת סוטה (דף מ"ח
ע"א) שנינו במשנה, משבטלה סנהדרין בטל השיר בבית המשתאות, שנאמר (ישעיה כ"ד
ט') בשיר לא ישתו יין. ובירושלמי שם, אמר רב חסדא, בראשונה היתה אימת סנהדרין עליהם
ולא היו אומרים דברי נבלה בשיר, אבל עכשיו שאין אימת סנהדרין עליהם, הם אומרים דברי
נבלה בשיר. ובגמרא שלנו שם הביאו סמך לזה מהכתוב באיכה, זקנים משער שבתו בחורים מנגינתם.
ובמסכת גיטין (ז ע"א), שלחו לו למר עוקבא בר חמא, זמר מנין לנו שאסור, שלח להם,
שנאמר (הושע ט) אל תשמח ישראל אל גיל כעמים. ושואלת הגמ', ולמה לא שלח להם מהפסוק בשיר לא ישתו יין,
ומשיבה הגמ', שמפסוק זה לא הייתי אוסר אלא בשיר של כלי נגינה, (פירוש, שהוא דבר הלמד
מענינו, שכתוב לפני כן בפסוק ח': שבת משוש תופים, חדל שאון עליזים, שבת משוש כנור).
אבל שירה בפה בלבד הייתי סובר שמותר, קא משמע לן שיש לאסור גם שירה בפה ע"כ. ובירושלמי
(פרק ג' דמגילה הלכה ב'): מר עוקבא שלח לראש הגולה שהיה ישן ומתעורר מתוך זמרה, ישראל
אל תשמח אל גיל כעמים. (ושינה מלשון הפסוק כדי שלא יצטרך לשרטט, ראה בתוספות (גיטין
ו' ע"ב) ד"ה א"ר יצחק). והנה רש"י פירוש מה שאמרו: זמרא מנא לן
דאסור, היינו לשורר בבית המשתאות. וכתבו על זה התוספות, וכן משמע מקושית הגמרא, ולישלח
להו מדכתיב בשיר לא ישתו יין. וכן שנינו בסוטה (מ"ח ע"א) משבטלה סנהדרין
בטל השיר בבית המשתאות, שנאמר בשיר לא ישתו יין. וראוי להחמיר גם באופן הנזכר בירושלמי
שהיה ראש הגולה ישן ומתעורר לקול זמר שמתענג ביותר ע"כ. ומבואר מדברי רש"י
ותוספות שלא אסרו חז"ל שירה בפה אלא דוקא כששומע השיר במשתה. וכן כתב הסמ"ג
(בהלכות תשעה באב דף קכ"ג ע"ב). וכן הוא בתוספות הרא"ש, ובחידושי הר"ן,
גיטין שם /ו'/. ולשון הגהת מרדכי בריש גיטין: זמרא מנא לן דאסור, מצאתי בתוספות דהיינו
במשתה בלא אכילה הוא דאסור, שזה דרך העכו"ם, אבל במשתה של אכילה מותר. ונראה דהיינו
טעמא לפי שבמשתה בלא אכילה יש שכרות והוללות, ובאים גם כן לידי קלות ראש ופריצות, אבל
יין שבתוך המזון, אינו משכר. (ירושלמי פסחים פרק י' הלכה ו'). וכן מתבאר ממה שכתב המאירי
גיטין (עמוד כ) בזו הלשון: כל מיני זמר העשויים לשמחת הוללות ושלא לכוין בהם לשבח הבורא
יתברך, או לצד מצוה, אלא דרך קלות ראש ותענוג במיני מאכל ומשתה אסור לשומעו ולהשתעשע
בו, בין שנעשה הזמר בכלי שיר, בין בשירה בעל פה. וכל שכן במקום שנשים מצויות שם והדבר
בא לידי הרגל עבירה. ומכל מקום כל שיש בו שבח ותהלה להשי"ת, כגון פיוטים ומזמורים,
מותר אפילו בבית חתנים ומשתאות, שכל שאין בו פריצות מותר, ואין לו לדיין באלו אלא מה
שעיניו רואות לפי מקומם ושעתם. ואף המקראות מלמדים שלא נאסר אלא כשעושים דרך פריצות,
והוא שאמר אל תשמח ישראל אל גיל כעמים, כלומר כמנהג העמים, וכן בשיר לא ישתו יין, שכל
אלו דרך פריצות וקלות ראש הם, וכן נראה בהדיא בסוטה (מח ע"א) ע"כ. אתה הראת
לדעת שעיקר טעם האיסור משום שיש בזה פריצות והוללות, וכשאין מקום לחשש זה, מותר +ולכאורה
קשה, דהא בירושלמי הנ"ל מבואר שאין אימת סנהדרין עליהם גזרו על כך, מפני שהיו
באים לידי ניבול פה, והמאירי עצמו הביא בסוטה דברי הירושלמי ויש ליישב.+

 

והרמב"ם (בפרק ה' מהלכות
תעניות הלכה י"ד) כתב: משחרב בית המקדש גזרו חז"ל שלא לנגן בכלי שיר ובכל
מיני זמר, וכל משמיעי קול של שיר אסור לשמוח בהם, ואסור לשומעם מפני החורבן. ואפילו
שירה בפה על היין אסורה, שנאמר בשיר לא ישתו יין. וכבר נהגו כל ישראל לומר דברי תשבחות
והודאות להשי"ת על היין ע"כ. ומדיוק דבריו נראה ששירה בפה לא נאסרה אלא על
היין, אבל בכלי נגינה אסור אפילו בלא משתה יין, וזה שלא כמו שמבואר מהתוספות ושאר פוסקים
הנ"ל, שגם בכלי נגינה לא נאסר אלא במשתה, וכפשט הגמרא, שמהפסוק בשיר לא ישתו יין,
לא הייתי אוסר אלא בכלי נגינה, ובא הפסוק אל תשמח ישראל אל גיל כעמים לאסור גם שירה
בפה, ולעולם כולם על משתה היין +וכ"כ בדברי חמודות (רפ"ה דברכות), שדעת רש"י
ותוספות שלא נאסר לזמר בכלי שיר אלא בבית המשתה. (ולפי זה ניחא מה שלא העמידו התוספות
ההיא דירושלמי דריש גלותא מתער ודמיך בזמרא, דהיינו בכלי שיר, אלמא דס"ל דאף בכהאי
גוונא אין לאסור אלא בבית המשתה או ברגיל, ולא באקראי).+ אבל הרמב"ם רוח אחרת
עמו ואוסר בכלי נגינה אפילו בלא משתה יין, ורק בשירה בפה הצריך תנאי לאסור כשהוא על
היין. אלא שהרמב"ם בתשובה (הוצאת פריימן, סימן ש"ע), פסק בסכינא חריפא לאסור
בין בכלי נגינה ובין בשירה בפה אפילו שלא על היין, וכבר העיר בזה הטור או"ח (סי'
תק"ס), שאחר שהביא שיטת רש"י ותוספות שלא אסרו אלא במשתה היין, כתב: ומלשון
הרמב"ם בחיבורו משמע שבכלי אסור לשמוע בכל ענין, ובפה דוקא על היין אסור, אבל
הוא ביאר בתשובת שאלה שאפי' בפה אסור אף בלא משתה עכ"ל. ומרן השלחן ערוך /א"ח/
(סימן תק"ס סעיף ג') העתיק לשון הרמב"ם בחיבורו, משום דסבירא ליה שהחיבור
עיקר כנגד תשובותיו, וכמו שכתב כיוצא בזה מרן הבית יוסף חו"מ (סימן ק"י ס"ק
י"א), בשם הר"י בן הרא"ש, שאם הרא"ש סותר עצמו מפסקיו לתשובותיו,
הפסקים עיקר (וע"ע =ועוד עיין= בטור חו"מ ס"ס =סוף סימן= ע"ב).
ולפי הטעם שכתב הגאון מהר"ח פלאג'י בספר כל החיים (דף כ"א ע"ב, אות
נ"ז) על זה, הוא הדין לגבי חיבור הרמב"ם שסותר למה שכתב בתשובה, החיבור עיקר.
(ועיין במה שכתב הרב המגיה בשו"ת דברי דוד להרדב"ז (סימן כ"ה), ובשדי
חמד כללי הפוסקים (סימן ה' אות י"ד, וסימן י' אות ב') ואין כאן מקום להאריך).
ואמנם ראיתי להב"ח שכתב לפרש דברי הטור, שלא נתכוון לומר שהרמב"ם סותר את
עצמו בזה מחיבורו לתשובתו, אלא שהתשובה היא ביאור למה שכתב בחיבורו, ומה שכתוב במקרא
בשיר לא ישתו יין, לאו דוקא, אלא דאורחא דמילתא לשורר על היין, וכן מה שכתוב במשנה
סוטה (מ"ח ע"א) בטל השיר מבית המשתאות, לאו דוקא, אלא אפילו בלא משתה אסור,
דעיקר קפידא הוא משום השיר ע"כ. אולם הגאון מהראנ"ח בדרשותיו אמרי שפר (סוף
פרשת במדבר) פירש דברי הרמב"ם בחיבורו שאין לאסור שירה בפה אלא על היין, ובכלי
שיר אסור אפילו שלא על היין, והאריך להסביר הסוגיא דגיטין (ז ע"א) לשיטת הרמב"ם
ע"ש. וכן פירש הגאון רבי חיים אבולעפייא בספר ישרש יעקב (דף צ"ה ע"ב).
וע"ע =ועוד עיין= בספרו עץ החיים (דף קל"ב ע"ב). ועיין בכנסת הגדולה
(סימן תק"ס) בהגהות הטור, שהאריך גם כן ליישב שיטת הרמב"ם, וראה עוד בספר
פרי האדמה ח"א (דף מ"ד ע"א), ובח"ג (דף כ"ב ע"א) +והנה
המעשה רוקח (בפ"ה מהל' תעניות הי"ד) כתב בדעת הרמב"ם, דס"ל שאף
בפה אסור אפי' שלא על היין, ומ"ש ואפילו שירה בפה על היין, ר"ל דהוה ס"ד
שעל היין יש להתיר יותר משום שכן דרך לשורר ולברך לחברים וכו' ע"ש. ודבריו תמוהים,
שמדברי כל הראשונים הנ"ל מוכח שעל היין יש לאסור יותר, ואיך נעשה את הרמב"ם
כחולק עליהם בסברא מן הקצה אל הקצה, והרמב"ם עצמו בתשובה כתב, שאם שומע קול דברים
של טפשות ונבלות הפה, אפילו בלא ניגון אסור. ואם יחובר אליו זמר, יש כאן ג' איסורים,
איסור שמיעת דברי טפשות ונבלות הפה, ואיסור שמיעת הניגון ר"ל זמרא דפומא, ואיסור
שמיעת כלי שיר, ואם הוא במקום ששותים יין יש איסור רביעי, וכמ"ש הכתוב, והיה כנור
ונבל תוף וחליל ויין משתיהם ע"כ. מוכח שהיין הוא להחמיר ולא להקל. וכן העיר לנכון
בכל זה בספר פרי האדמה ח"ג (דף כ"ב סע"ב). ואמנם מצאתי להמהר"ל
מפראג בספר נצח ישראל (פרק כ"ג דף קי"ח רע"ב) שכתב: שאפילו על היין
אסור גם בשיר בפה, וראיה לזה ממ"ש בסוטה (מ"ח ע"א) זמרא דגרדאי אסור
וכו'. והא דתנן בטל השיר מבית המשתאות, לרבותא קאמר שאפילו בשעת שתיית יין שדרך האדם
לזמר, אפ"ה אסור ע"כ. וזה כדברי המעשה רוקח הנ"ל. אולם גם עליו תעבור
כוס התימה, שזהו נגד כל הראשונים הנ"ל, שדייקו דדוקא על היין אסור. וההיא דגרדאי,
לק"מ, דמיירי בשיר של פריצות ונבלות הפה וכמ"ש רב האי גאון בתשובה, (והובאה
להלן בהערה). ויש לחזק עוד הדברים הנ"ל על פי מ"ש הישועות יעקב (סי' תקס
סק"ג), להסביר טעם האיסור בזמרא דפומא על היין, ע"פ מ"ש (ב"ב ס
ע"ב) כשחרב ביהמ"ק =בית המקדש= רבו פרושים בישראל שלא לאכול בשר ושלא לשתות
יין, נטפל להם ר' יהושע וכו', אמרו לו, נאכל בשר שממנו היו מקריבים על גבי המזבח ועכשיו
בטל? נשתה יין שהיו מנסכים ממנו על גבי המזבח ועכשיו בטל? אמר להם, אם כן מים לא נשתה
שכבר בטל ניסוך המים? שתקו. אמר להם, בני, שלא להתאבל כל עיקר אי אפשר, שכבר נגזרה
גזרה, ולהתאבל יותר מדאי אי אפשר שאין גוזרים גזרה על הצבור אא"כ רוב צבור יכולים
לעמוד בה וכו'. ולפ"ז אף שא"א =שאי אפשר= לגזור שלא לשתות יין כלל, שהיא
גזרה שאין צבור יכול לעמוד בה, אבל שיר עם שתיית יין, כמו שהיה בבית המקדש בזמן שהיו
צריכים לעורר השמחה בשעת הנסכים והשיר מעכב הנסכים, זהו דבר שהצבור יכולים לעמוד בו.
ולמ"ד שעיקר שירה בפה, (וכן פסק הרמב"ם בפרק ג' מהל' כלי המקדש הלכה ג'),
אף לשורר בפה בעת שתיית יין אסור עכת"ד. ולפ"ז עיקר טעם האיסור של השירה
בפה משום היין, שהיה בא בנסכים. והרי זה כמבואר, ובעיון יעקב (גיטין ז' ע"א) הלך
בשיטת המהר"ל מפראג הנ"ל (מבלי להזכירו), ואינו מחוור והעיקר כמש"כ
וע"ע =ועוד עיין= בענף יוסף (סוטה מ"ח ע"א) ודו"ק.+ ומה שכתב הגאון
רבי ישראל מאיר מזרחי בשו"ת פרי הארץ ח"א (דף צ"ב ע"ד), שלדעת
הרמב"ם אף בכלי שיר אין לאסור אלא על היין, ומה שכתב הרמב"ם בסוף דבריו על
היין, קאי גם על תחלת דבריו דמיירי בכלי שיר, וזהו כשיטת רש"י ותוספות, (וכיוצא
בזה צידד הכנסת הגדולה שם בד"ה ולכן), נראה דוחק לפרש כן בדברי הרמב"ם, ויותר
נכון לפרש כדברי האחרונים הנ"ל, שהרמב"ם חולק על רש"י ותוספות שמתירים
בין בכלי שיר ובין שירה בפה שלא על היין, והוא ז"ל בחלקות ישית למו, דבכלי שיר
אסור בכל אופן, ובפה דוקא על היין. וכן היא דעת מרן השלחן ערוך, וכנ"ל. וכן כתב
בספר מאמר מרדכי (סי' תק"ס סק"ב) וע"ע =ועוד עיין= בישועות יעקב (שם
סק"ג) +והנה הב"ח (סי' תק"ס) כתב, ולענין הלכה נראה לי שהעיקר כמ"ש
בתשובת הרמב"ם שכל שירה אפילו בפה אסורה, ואפילו שלא במשתה, ויש להביא ראיה לזה
ממ"ש בסוטה (מ"ח ע"א): אמר רב הונא, זמרא דנגדי (מושכי ספינות בחבל
שאינו אלא לזרזם במלאכתם), ודבקרי, שרי, (שמזמרים בשעה שחורשים ואינו אלא לכוין את
השוורים לתלמיהם שהולכים לקול השיר שהוא ערב עליהם). דגרדאי אסור, (שאינו אלא לשחוק).
נמצא שנגינות האורגים והוא הדין לשאר אומנים באומנותם שאינו אלא לשמח לבבם, אסור, ואע"פ
שאינו על היין, משום אל תשמח ישראל וכו' ע"כ. וכן כתבו המגן אברהם, והגאון בעל
באר שבע (בחידושיו לסוטה מ"ח ע"א), והשל"ה ח"א (מס' תענית ד"ס
=דף ס'= ע"ד) ע"ש. ולכאורה תקשה מזה על התוספות והרא"ש וסיעתם שכתבו
שאין איסור אפילו בכלי שיר אלא דוקא במשתה, ובעל כרחנו צריכים לומר שהתוספות מפרשים
כמ"ש רבינו האי גאון בתשו' הגאונים (הרכבי, סי' ס'): דהא דאמרינן בסוטה, אמר רב
הונא, זמרא דנגדי ובקרי שרי, דגלדאי אסור, (וכן גירסת הערוך), היינו טעמא משום שחקר
רב הונא וראה שהזמר של מושכי הספינות ורועי בקר לא היו בהן דברי גידופים ולא דברים
מכוערים, ויש בהן עזרה וסעד למושכי הספינות ולרועים, אבל הזמר של בורסיים חקר וראה
שהיו בו דברים מכוערים ודברי פריצות ולכן אסרו ע"כ. וכן הוא בספר כפתור ופרח
(בפרק הששי דף י"ט רע"ב) בשם רב האי גאון. וא"כ אין מכאן שום ראיה למ"ש
הרמב"ם בתשובה נגד חיבורו, או נגד דעת התוספות והרא"ש הנ"ל, ושוב ראיתי
למהרש"ל בספר ים של שלמה (פ"ק דגיטין סי' י"ז) שכתב, שמכיון שגם התוספות
מודים שבאופן שהוא רגיל בזמר וישן ומתעורר לקול זמר אסור כההיא דהירושלמי, ולפ"ז
משמע שאף לזמר בלא משתה לא הותר אלא דרך עראי, אבל היכא שמרגיל עצמו ומתענג לבבו אסור,
והיינו ההיא דסוטה (מ"ח ע"א) זמרא דגרדאי אסור וכו' עכת"ד. וכ"כ
מדנפשיה בספר פרי האדמה ח"ג (דף כ"ב ע"ב). (ותירץ בזה קושית הגאון מהר"י
הכהן אההיא דאמרינן זמרא דגרדאי אסור, שהרי לכל הפוסקים לא נאסר זמרא דפומא אלא על
היין ותירץ כאמור) ע"ש. וע' בשו"ת אגרות משה (חאו"ח סי' קס"ו)
שדחה ראית הב"ח דההיא דגרדאי מיירי ברגילים בכך וכו'. וזכה לכוין לדברי המהרש"ל
בים של שלמה. ובחנם השיג עליו בספר מענה לאגרות (סי' מ"ז) ע"ש. ומ"מ
לפ"ד רב האי גאון טעם אחר יש בדבר וכנ"ל. [וז"ל הארחות חיים (הל' ט'
באב סי' י"ד): העוסק במלאכתו ומשורר להקל עליו במלאכתו מותר, אבל מי שאינו עוסק
במלאכה, או שעוסק במלאכה קלה, אסור בשיר של עגבים אפילו שלא על היין. וע' להגר"מ
עבאדי בשו"ת מעין גנים (חאו"ח סי' י"ג אות ל') שכ' להתיר לשכירים העושים
מצה לזמר במנגינות של חול, ואין למחות בידם, דדמי למ"ש בסוטה (מ"ח ע"א)
זמרא דנגדי ודבקרי שרי וכו' ע"ש ודו"ק].+

 

והנה מה שסיים הרמב"ם הנ"ל,
שכבר נהגו כל ישראל לומר שירי הודאות ותשבחות לאל יתברך על היין, כן כתב רבינו האי
גאון בתשובה שהובאה בשו"ת הגאונים, (הרכבי סי' ס'), וזו לשונו: מנהג כל ישראל
בבתי משתאות סתם וכל שכן בבית חתן וכלה, שמשמחין אותם בקולות של שמחה, ואומרים דברי
שירות ותשבחות לפני הקב"ה, וזוכרים חסדיו עם ישראל מקדם, ומקוים גילוי מלכותו
והבטחותיו הטובות, ובשורות נחמות שבישרו הנביאים את ישראל, ופיוטים הרבה, בקול נגינות,
ואין אדם מישראל נמנע מכל אלה, וזמרא דאסר מר עוקבא, היינו נגינות של אהבת אדם לחבירו,
ולשבח אדם נאה ביופיו, ולקלס גבור בגבורתו, וכיוצא בזה, כגון שירים של ישמעאלים הנקראים
אשעאר אלגזל (ר"ל שירי צחות), והאי זמרא אפילו בפומא אסור, וכו'. והא דאמרינן
(בסוטה מ"ח ע"א): רב הונא בטיל זמרא, קם מאה אווזי בזוזא, ומאה סאה חיטי
בזוזא, ולא איבעי, אתא רב חסדא זלזיל ביה, איבעאי אווזא בזוזא ולא אישתכח. לא על שירי
ישראל אמרו, אלא על שירי גוים עכת"ד. וכן הובאו דברי הגאון להלכה בהרי"ף
והרא"ש בברכות (ר"פ אין עומדין), ובספר האשכול ח"א (עמוד כ"ג).
(ובספר האשכול אלביק עמוד ל"ג). ובהרב המגיד (פרק ה' מהל' תעניות הלכה י"ד),
ובחידושי הרא"ה לברכות (ל"א ע"א), ובחידושי הריטב"א והר"ן
לגיטין (ז' ע"א) ע"ש. והמגן אברהם (סימן תק"ס סק"י) כתב: נראה
לי דלא שרי אלא אותם שירים שנתקנו על הסעודה כגון בשבת, אבל פיוטים אחרים אסור ע"כ.
ולכאורה משמע שאוסר לומר פיוטים אפילו יש בהם דברי שבח ותהלה להשי"ת, ותימה שהרי
מדברי כל הראשונים מתבאר שיש להתיר בזה, ואפילו על היין. וראיתי להגאון מבוטשאטש בספר
אשל אברהם תנינא (סימן תק"ס), שהעיר בזה על דברי המגן אברהם, וכתב שאין זה אלא
רק ממדת חסידות, כי משורת ההלכה מותר לשורר שבחי השי"ת אפילו על היין, ולא אסרו
שירה בפה אלא רק כשהוא בקלות ראש שלא בשבחי השי"ת וכו' ע"ש.

 

והנה בארחות חיים (בהלכות ט'
באב סימן י"ד) כתב: וזמרא דמנא, דהיינו בכלי שיר, לעולם אסור בכל מקום, ואפילו
ע"י שבחות של הקב"ה, ואיסורן מדברי קבלה, שנאמר אל תשמח ישראל אל גיל כעמים,
ודברי קבלה כדברי תורה עכ"ל. אולם מדברי המאירי (גיטין ז' ע"א) שכתב: כל
מיני זמר העשויים לשמחת הוללות ושלא לכוין בהם לשבח השי"ת, אלא דרך קלות ראש ותענוג
במיני מאכל ומשתה, אסור לשומעו ולהשתעשע בו, בין כשנעשה הזמר בכלי שיר, בין בשירה על
פה, ומכל מקום כל שיש בו שבח ותהלה להשי"ת, כגון פיוטים ומזמורים, מותר, וכו',
שלא נאסר אלא כשעושה דרך פריצות, וזהו שאמר אל תשמח ישראל אל גיל כעמים, כלומר כמנהג
העמים ע"ש. מוכח שאף בכלי נגינה כל שנעשה דרך שבח ותהלה להשי"ת, שלא בדרך
פריצות וקלות ראש מותר. וכבר כתב המאירי שם שאין לו לדיין באלו אלא מה שעיניו רואות
לפי מקומו ושעתו, ולכן המיקל כדברי המאירי יש לו על מה שיסמוך. (הואיל וכן דעת רוב
הראשונים, רש"י ותוספות והרא"ש והר"ן והגהות מרדכי, שלא נאסר כלי שיר
אלא במשתאות על היין וכמש"כ לעיל). ואמנם בספר מעורר ישנים (דף ק"ה ע"ב)
כתב בפשיטות לאסור לשמוע קול כלי שיר שלא בחתונה, והעיר מזה על השואל ומשיב מהדורא
שתיתאה (סימן נ"ג) שדן אם מותר להעריך הכלי מערב שבת כשמקשקש בכל שעה בניגון ע"ש.
ולא זכר מחלוקת הארחות חיים והמאירי בזה, ועיין בשו"ת כפי אהרן אפשטיין (סימן
נ"ב) שכתב, שהמקילים לזמר ולנגן בכלי שיר נראה שסמכו על מה שכתבו הטור והרמ"א,
שלא גזרו אלא רק במשתה או במי שרגיל בכך כדרך המלכים שעומדים ושוכבים בכלי שיר. גם
יש שאומרים שאינם עושים לשם שמחה אלא לשם לימוד חכמת הניגון, ועל כל פנים בימי הספירה
ובין המצרים יש לאסור מטעם אבלות ע"כ. וע"ע =ועוד עיין= בשו"ת חלקת
יעקב (סימן ס"ב אות ב'), שכתב שיש סברא גדולה להתיר, שהואיל ובשעה שגזרו לאסור
הזמר לא היה הרדיו בעולם, ולא חלה עליו הגזרה, ואע"פ שכל מיני זמר אפילו אלו שנתחדשו
אח"כ נכללים בגזרת חז"ל, מכל מקום ברדיו שאין המנגנים נראים לשומעים, והקול
נשמע ממרחקים, נחשב כפנים חדשות ואינו בכלל הגזרה. וכיוצא בזה כתבו הבית יוסף או"ח
(ס"ס =סוף סימן= י"ג), והמגן אברהם (ס"ס =סוף סימן= ש"א) עכת"ד.
ועיין בשו"ת בת עין (סי' ח'). ובשו"ת יד יצחק חלק ג' (סימן שכ"ב), ובשו"ת
ערוגת הבושם (חאו"ח סימן ס"ח). (וע' בשו"ת פאת שדך הנד"מ סי' נ"ו,
וצ"ט, וקכ"ו. וי"ל ע"ד. וע"ע =ועוד עיין= בשו"ת שרידי
אש ח"ב סימן יב ואכמ"ל).

 

ונראה שלכל הדעות בסעודת חתן
וכלה שהיא סעודת מצוה, ומצוה לשמח חתן וכלה, (כמבואר בברכות ו ע"ב), מותר לכתחילה
לומר פיוטים שירים ותשבחות להשי"ת בכלי נגינה. וכבר כתב הראבי"ה חלק ג'
(סימן תשצ"ו), והובא בטור או"ח (סימן של"ח), שמותר לומר לעכו"ם
לנגן בכלי שיר בשבת בשמחת חתן וכלה, שאין שמחת חתן וכלה בלא כלי שיר, וכן כתב בדרשות
מהרי"ל (בהלכות עירובי חצרות), שפעם אחת גזר המושל שלא לנגן בכלי שיר בכל העיר
במשך שנה אחת, לאות אבל על אשתו שמתה, ושאלו למהרי"ל האם יעשו נישואין בלי כלי
שיר, והורה שאין לעשות נישואין בלי כלי שיר, שעיקר שמחת חתן וכלה בכלי שיר, לכן ילכו
למקום אחר לעשות הנישואין עם מנגנים בכלי שיר ע"כ. והכנסת הגדולה באבן העזר (סימן
ס"ה הגהות הטור אות א') למד מדברי מהרי"ל הנ"ל להתיר להביא כלי שיר
בנישואי בנו, אף שהיה אבל בתוך י"ב חודש על פטירת אמו ע"ש. (וע"ע =ועוד
עיין= במגן אברהם סימן של"ח סק"ד, ובשו"ת יביע אומר חלק ה' חיו"ד
ס"ס =סוף סימן= ל"א). וכן מבואר בפירוש בתוספות (גיטין ז ע"א), ובתוספות
הרא"ש ובחידושי הר"ן (גיטין שם), שבחופה לצורך שמחת חתן וכלה מותר. וכ"כ
הסמ"ג (בהל' ט"ב דף קכ"ג ע"ב), והגהות מיימוני (פרק ה' מהל' תעניות),
והגהות מרדכי (ריש גיטין). וכן פסק הרמ"א בהגה. ונראה עוד שהוא הדין לכל שמחת
מצוה כגון ברית מילה או פדיון הבן או סיום מסכתא, וכמו שמתבאר בדברי המאירי (גיטין
ז ע"א) הנ"ל, שאם יש צד מצוה בדבר מותר. ואע"פ שהגאון יעב"ץ בסידורו
עמודי שמים כתב לאסור בסעודת ברית מילה, והובא בספר יפה ללב ח"ב (סימן תק"ס
סק"ז), מכל מקום נראה שאין דבריו מוכרחים, וכבר פשט המנהג להקל בזה, וכמבואר בדברי
מרן החיד"א בשו"ת חיים שאל ח"א (סימן כ"א), ובעיקרי הד"ט
יו"ד (סימן ל"ו אות כ"ג), ובשו"ת מעשה אברהם (חיו"ד סי' מ"ח).
ואפילו בליל המילה נהגו להקל, וכן מתבאר בספר מועד לכל חי (סימן י' אות כ'). וכן פסק
להלכה הגאון רבי חיים אלעזר שפירא בספר אות חיים ושלום (סימן רס"ה ס"ק כ"ט),
והשיג בזה על דברי הגאון יעב"ץ, ושכן המנהג להקל. וכ"כ הרה"ג ר' יעקב
סופר בספר כף החיים (סימן תק"ס ס"ק ל"ד), שהמנהג להקל. וכן העלה בשו"ת
אגרות משה (חאו"ח סימן קס"ו) להתיר בכל שמחת מצוה, וכנ"ל. ותנא דמסייע
ליה הוא המאירי הנ"ל, וכן בחול המועד מותר לנגן ולשמוח בכלי שיר, וכמ"ש בשו"ת
שבות יעקב ח"א (סי' כ"ה), ובשו"ת אבן השהם (סימן נ'), וכ"כ הגאון
רבי חיים אבולעפייא בספר עץ החיים (דף קמ"ב ע"ב), והגאון ממונקאטש בשו"ת
מנחת אלעזר ח"א (סי' כ"ט), והשואל ומשיב שתיתאה (סי' ג'). וכן פשט המנהג
בארץ ישראל לנגן בכלי שיר בחול המועד סוכות בשמחת בית השואבה שעושים בבתי הכנסת, וכמ"ש
בשו"ת ויקרא אברהם (בקונטרס מקום שנהגו, דף קכ"ג ע"א), וכ"כ הגאון
רבי אברהם ענתבי בספר חכמה ומוסר (דרך חקיך אות קפ"ה), שכן נהגו בארם צובא. וכן
פסק בשו"ת פעולת צדיק (סימן קס"ו). (ועמש"כ בשו"ת יביע אומר ח"ד
סימן מ"ו). והוא הדין שמותר לנגן בכלי שיר ביום פורים שהוא יום משתה ושמחה, וכמ"ש
הגאון מהר"א הלוי בשו"ת זקן אהרן (סי' רי"ג). ועיין בשו"ת מהר"ם
שיק (חיו"ד ס"ס =סוף סימן= שס"ח), שמותר לאבל תוך י"ב חודש על
אביו או אמו ללמוד לנגן במוזיקא /במוסיקה/ לצורך פרנסתו ומחיתו, אבל אם עושה כן רק
דרך שחצנות אסור, שהרי משחרב בית המקדש גזרו חז"ל שלא לנגן בכל מיני כלי זמר,
וכמבואר באו"ח (סימן תק"ס), ע"ש. וע"ע =ועוד עיין= בשו"ת
תפארת צבי (חיו"ד סי' נ"ו). ובשו"ת זכר שמחה (סי' ס"ז). ובשו"ת
מנחת יצחק ח"א (סי' קי"א) ואכמ"ל. בסיכום: המקילים לשמוע מהרדיו או
מהרשם קול שירות ותשבחות והודאות להשי"ת, כל שאינם דרך קלות ראש והוללות, יש להם
על מה שיסמוכו, ואע"פ שהם מלווים בכלי נגינה, והנח להם לישראל. והמחמיר תבוא עליו
ברכה +ואע"פ שאנו קבלנו הוראות מרן השלחן ערוך, והוא סתם כלשון הרמב"ם, ונודע
מ"ש הגאון רבי חיים פלאג'י בשו"ת לב חיים ח"א (סימן צ"ט דף קל"ח
ע"ב), שאם מרן סתם בש"ע כלשון הרמב"ם, והטור פירש דברי הרמב"ם,
ומרן בבית יוסף לא הביא פירוש אחר לדבריו, אמרינן שמסתמא גם בש"ע שפסק כלשון הרמב"ם,
סתמו כפירושו, שסובר כפירוש הטור בדעת הרמב"ם ע"ש. ובנ"ד לפי פירוש
הטור בדעת הרמב"ם יש לאסור שמיעת כלי שיר אפילו שלא על היין, ואף מרן הבית יוסף
הסכים לפירוש הטור ע"ש. ולפ"ז אין לפרש בדעת מרן הש"ע כמ"ש הכנה"ג
בתוך דבריו, וכן כתב בשו"ת פרי הארץ ח"א (דף צ"ב ע"ד) לקושטא דמילתא,
שמ"ש הרמב"ם על היין חוזר גם על נגינה בכלי שיר, אבל שלא על היין מותר אפילו
בכלי שיר. (וע' בשו"ת מקור ישראל חאה"ע ס"ס =סוף סימן= כ"ב). מכל
מקום נראה שיש לצרף טעמו של החלקת יעקב הנ"ל שברדיו וכן ברשם קול יש מקום להקל
יותר משאר כלי שיר שרואים אותם ושומעים מהם. וכמו שנאמר (קהלת ו' ט') טוב מראה עינים
מהלך נפש. ולכן שירות ותשבחות להשי"ת בליווי כלי נגינה, הנאמרים ברדיו או

ברשם קול, אין איסור לשומעם,
שיש כעין ספק ספיקא, שמא הלכה כרוב הפוסקים שלא נאסר לשמוע כלי שיר אלא על היין, ואם
תמצא לומר כדעת הרמב"ם, שמא גם הוא יודה לרוב הפוסקים, שאין לאסור שמיעת כלי שיר
אלא על היין (כדברי הכנה"ג והפרי הארץ), ואם תמצא לומר כפירוש הטור והבית יוסף,
שמא ברדיו וברשם קול שאינם נראים לעין יש להקל כששומעם שלא על היין. ועל כל פנים נראה
שמכיון שלדעת רוב הפוסקים אין לאסור שמיעת כלי שיר אלא על היין, ויש שמפרשים כך בדברי
הרמב"ם, אין למחות במקילים, כיון דהוי מילתא דרבנן והמחמיר תע"ב =תבא עליו
ברכה=. ודע שמותר לשורר שירות ותשבחות בפה אפילו על היין, וכדמוכח בהרי"ף והרא"ש
(ר"פ אין עומדין), וכן מתבאר מדברי רבינו האי גאון, ושאר הפוסקים הנ"ל שהביאוהו
להלכה. ולאפוקי ממה שהעלה ממעשה רוקח לאסור בזה. וכבר השיג עליו לנכון הגאון הראש"ל
בספר פרי האדמה ח"ג (דף כ"ג ע"ג), וכתב, שחלילה לאסור בזה ע"ש
וכן עיקר.+ ולצורך מצוה כגון לשמח חתן וכלה, או מילה או פדיון הבן, או סיום מסכתא,
מותר לכתחילה, ומצוה נמי איכא. וכן בחול המועד שיש מצוה לשמוח ברגל, וכן בפורים שהוא
יום משתה ושמחה, מותר לנגן בכלי שיר. והשי"ת יחיש לגאלינו גאולה שלמה, אז ימלא
שחוק פינו ולשוננו רנה אמן.

 

שו"ת אגרות
משה חלק או"ח א סימן קסו

 

בענין איסור זמרא בזה"ז
ד' תמוז תשי"ח. מע"כ ידידי הנכבד מר מלך פרעס שליט"א.

 

בדבר איסור שמיעת קול זמר משחרב
ביהמ"ק, הנה בגיטין דף ז' משמע דאין חלוק בין זמרא דמנא לזמרא דפומא, אבל האיסור
פרש"י שהוא לשורר בבית המשתאות, וכן כתבו התוס' שם /גיטין ז/ מטעם דכן משמע בגמ'
שם מדקאמר ולישלח ליה מהכא בשיר לא ישתו וכן הוא לשון המשנה בסוטה דף מ"ח משבטלה
סנהדרין בטל שיר בבית המשתאות. אך הוסיפו דראוי להחמיר בכיוצא דההוא בירושלמי דהוה
קאים ודמיך בזמרא שמתענג ביותר, וזהו כוונת הטור או"ח סי' תק"ס שכתב ופרש"י
כגון לשורר בבית המשתה והתוס' מפרשים דאפילו בלא משתה נמי ודוקא למי שרגיל בכך. ונראה
פשוט שלא פליגי דכן משמע לשון התוס' דראוי להחמיר בכיוצא כוונתם בכה"ג, דלמי שרגיל
בכך שמתענג ביותר דמי לבית המשתאות לכל אדם אף שאינם רגילין דג"כ הוא תענוג ביותר.
וכן איתא ברמ"א סעי' ג' שכתב ויש אומרים דוקא מי שרגיל בהם כגון המלכים שעומדים
ושוכבים בכלי שיר או בבית המשתה ופי' במג"א /או"ח תק"ס/ סק"ח דבבית
המשתה אסור אפילו למי שאינו רגיל בהם, והוא משום דטעם אחד להם וחזינן שמפרש שלא פליגי
רש"י ותוס'.

 

אבל שיטת הרמב"ם בפ"ה
מתעניות הי"ד שמחלק דבכלי שיר אסור בכל מקום אפילו שלא בבית המשתאות וא"כ
הוא גם לכל אדם אפילו לאינו רגיל ובשירה בפה אסור רק על היין וכן הביא שם הטור /או"ח
תק"ס/ בשם הרמב"ם בחבורו וכן פסק המחבר בש"ע וזה תמוה מנא להו חלוק
בין כלי שיר לזמרא בפומא שלכאורה הוא דלא כגמ' דגיטין.

 

והנכון לע"ד דהרמב"ם
מפרש דמה שמקרא דאל תשמח אל גיל כעמים ידעינן דהוא אסור אף בפומא, אינו משום דאל גיל
הוא משמע גם פומא כמו בכלי שיר יותר מקרא דבשיר לא ישתו, משום דשיר הוא משמע יותר בכלי
מבפומא. אלא דגם בשיר משמע גם בפומא כמו בכלי, ואולי סתם שיר הוא יותר משמע פומא. וקצת
ראיה ממה ששירת הלוים על הקרבן הוא העיקר בפה כדמסיק בסוכה דף נ"א ובערכין דף
י"א וכן פסק הרמב"ם בפ"ג מכלי המקדש ה"ג, אף שנקרא שירה שבהרבה
קראי שבערכין שם שילפינן מצות שירה נאמר לשון שירה או לשון שמחה. אבל מפרש שמחד קרא
היינו אוסרין רק זמרא דמנא דכן היינו מוקמינן הקרא משום שהיא שמחה ותענוג ביותר, שהיה
מסתבר שרק בזה אסרו חכמים ולא בזמרא דפומא, משום שיש לפרש לקולא באיסור דרבנן, אבל
מכיון שנכתב עוד קרא דרשינן מקרא השני שאסור גם זמרא דפומא.

והנה בקרא דאל תשמח ישראל אל גיל לא נאמר שהוא בבית משתה
ומפרש הרמב"ם שהוא בכל מקום כסתם הקרא וקרא דבשיר לא ישתו יין הרי נאמר שהוא דוקא
בבית משתה. ונמצא שעל האיסור דכל מקום נאמר רק חד קרא שלכן יש לאוקמי דהוא דוקא בזמרא
דמנא כמפורש בגמ' שמחד קרא היינו אוסרין רק זמרא דמנא ובבית המשתה שנאמר עוד קרא דבשיר
לא ישתו יין אסור אף זמרא דפומא. והוי הפירוש בגמ' שהקשה על מר עוקבא דלישלח להו מקרא
דבשיר לא ישתו שקרא זה נאמר במתני' דסוטה בטעם האיסור בבית משתאות ותירץ דבלא קרא דאל
תשמח אל גיל שהיה קרא דבשיר לא ישתו רק חד קרא הו"א דרק זמרא דמנא אסור לכן הזכיר
הקרא דאל תשמח אל גיל שלא הוזכר במתני' שמזה ידעינן דזמרא דמנא אסור גם בכל מקום א"כ
למה נאמר בשיר לא ישתו יין דהא גם בלא שתיה אסור אלא שהוא לאסור בבית משתה אף זמרא
דפומא. ומסתבר שכל השאל היתה בזמרא דפומא, דהא כיון דידעו שזמרא אסור הרי ידעו המשנה
דסוטה א"כ הרי מפורש שם גם הקרא ולמה שאלו ממר עוקבא מנלן, ודוחק לומר שהיו השואלים
אנשים פשוטים שלא ידעו המשנה ומה שידעו איסור זמרא הוא ממה שראו מנהג העולם. אלא דודאי
ידעו זה מהמשנה וממילא ידעו גם הקרא דבשיר לא ישתו אבל שלאו מנלן דאסור גם בפומא וע"ז
השיב הקרא דאל תשמח אל גיל שמזה ידעינן לאסור גם בכל מקום א"כ קרא דבשיר לא ישתו
בע"כ הוא לאסור בבית משתה גם בפומא. ובעצם הו"ל לגמ' להקשות גם על השואלים
הא מתני' היא מקרא דבשיר לא ישתו אבל הקשה על מר עוקבא משום דעליו ניחא לגמ' יותר להקשות
דודאי ידע המשנה אבל בעצם היא קושיא גם על השואלים דמסתמא היו ג"כ ת"ח וידעו
המשנה.

 

ונמצא שגם להרמב"ם פירוש
השאלה למר עוקבא והתשובה היתה בזמרא שאסור בבית המשתאות כפי' רש"י שכן מוכרח כדכתבו
התוס' מדקאמר ולישלח להו מבשיר לא ישתו, אבל ממילא ידעינן מתשובת מר עוקבא שאיכא איסור
גם בכל מקום בזמרא דמנא כדבארתי. ועיין בדברי חמודות בר"פ אין עומדין דמשמע שמפרש
דהרמב"ם סובר דהשאלה למר עוקבא והתשובה היתה באיסור דשלא בבית המשתה, אבל לא נכון
כלל דהא מוכרח לפרש כרש"י כדהוכיחו התוס', וגם הא א"א כלל לפרש כן דא"כ
מנא ליה לרמב"ם לחלק בזמרא דפומא בין בית משתה לבכל מקום והי"ל לאסור גם
בכל מקום אף בפומא. איברא שכן הביא הטור משמו בתשובה, אבל הא בהלכות אינו סובר כן וכדפסק
המחבר. ולכן מוכרחין לומר שדוקא מחמת שמפרש כרש"י שאיירי הגמ' לענין איסור זמרא
בבית משתה למד הרמב"ם חלוקו שבבית משתה אסור אפילו בפומא ובזמרא דמנא אסור גם
בכל מקום. וא"כ יש מקום לומר שגם רש"י יסבור כן אך משום שבפי' הגמ' אינו
נוגע זה לא הזכיר מה שבמנא אסור בכל מקום. ואין כוונת הטור שהרמב"ם חולק על רש"י
אלא שמרש"י אין לידע זה דאפשר שמפרש דתרוייהו קראי איירו בבית משתה ואף שלא הוזכר
בקרא דאל תשמח אל גיל שתיית יין מפרש כן משום שנכתב אל גיל כעמים שדרכם לשמח בשירה
בשתיית יין, אבל ודאי אפשר שלא פליג וגם רש"י אוסר בזמרא דמנא בכל מקום דלא כד"ח
שכתב שלרש"י אף בכלי שיר לא אסור אלא בבית המשתה. אבל מרמ"א שנקט הוי"א
דוקא מי שרגיל בהם או בבית משתה על דין דכלי שיר משמע שסובר דלרש"י ותוס' ליכא
כל האיסור אלא בבית משתה או למי שרגיל בהם כדסובר הד"ח.

 

היוצא מזה דבפומא אין לאסור
שלא בבית משתה ולמי שאינו רגיל משום דכמעט כל הראשונים מתירין רק הרמב"ם בתשובתו
נגד עצמו בהלכותיו. ולא קשה מזמרא דגרדאי שאסור שהקשה מזה הב"ח, דהוא משום דכיון
שלעולם מזמרין בעת מלאכתן לשחוק הוא כרגיל בכך בשעת שכיבה וקימה שאסור דמ"ש באיזה
זמן הוא הרגילות. אבל ודאי מהראוי לבעל נפש להחמיר כהרמב"ם בתשובתו והב"ח
פסק כותיה אף שראייתו אינה כלום מ"מ ראוי להחמיר. ובזמרא דמנא אסור בכל מקום שכן
סובר הרמב"ם והמחבר, ולמה שבארתי אפשר שגם רש"י ותוס' לא פליגי לכן אף שהרמ"א
והד"ח סברי שפליגי ומתירין שלא בבית משתה ואינו רגיל יש להחמיר אף שהוא איסור
דרבנן. ואם הוא לדבר מצוה משמע מתוס' ומרמ"א שמותר אף שאינו לשמחת חתן וכלה דהא
נקטו כגון בבית חתן וכלה הכל שרי משמע דחתן וכלה שנקטו הוא רק לציור וה"ה לכל
דבר מצוה. אבל הבענקעטס שעושין לצורך צדקה מסופקני אם הוא בכלל היתר דבר מצוה מאחר
שהסעודה והשמחה אינה מצוה בעצם רק שהוא לאסוף עי"ז הרבה אנשים שיתנדבו אבל אפשר
יש להחשיב שהוא לדבר מצוה כיון שהוא לכבוד מקיימי מצות צדקה ולכן טוב להחמיר אם אפשר
ואין למחות באלו המקילין. וע"י הרדיא /הרדיו/ אם נשמע זמרא דפומא מותר ואם בכלי
זמר אסור. ובימי ספירה יש לאסור בזמרא דמנא אף להמתירין. ידידו, משה פיינשטיין.

3)
גזרו על עטרות חתנים וכן גזרו על עטרות הכלה

 

תלמוד בבלי מסכת
גיטין דף ז עמוד א

 א"ל ריש גלותא לרב הונא: כלילא מנא לן דאסור?
א"ל: מדרבנן, דתנן: בפולמוס של אספסיינוס גזרו על עטרות חתנים ועל האירוס. אדהכי
קם רב הונא לאפנויי, א"ל רב חסדא, קרא כתיב: +יחזקאל כ"א+ כה אמר ה' אלהים
הסר המצנפת והרם העטרה זאת לא זאת השפלה הגבה והגבוה השפיל, וכי מה ענין מצנפת אצל
עטרה? אלא לומר לך: בזמן שמצנפת בראש כ"ג – עטרה בראש כל אדם, נסתלקה מצנפת מראש
כ"ג – נסתלקה עטרה מראש כל אדם. אדהכי אתא רב הונא, אשכחינהו דהוי יתבי, א"ל:
האלהים! מדרבנן, אלא חסדא שמך וחסדאין מילך. רבינא אשכחיה למר בר רב אשי דהוה גדיל
כלילא לברתיה, א"ל: לא סבר לה מר הסר המצנפת והרם העטרה? א"ל: דומיא דכ"ג
בגברי, אבל בנשי לא. מאי זאת לא זאת? דרש ר' עוירא, זימנין א"ל משמיה דרב אמי,
וזימנין א"ל משמיה דרב אסי, בשעה שאמר הקב"ה לישראל: הסר המצנפת והרם העטרה,
אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: רבש"ע, זאת להן לישראל, שהקדימו לפניך בסיני
נעשה לנשמע? אמר להן: לא זאת להן לישראל, שהשפילו את הגבוה והגביהו את השפל והעמידו
צלם בהיכל? דרש רב עוירא, זימנין א"ל משמיה דרב אמי, וזימנין אמר לה משמיה דרב
אסי, מאי דכתיב: +נחום א'+ כה אמר ה' אם שלמים וכן רבים וכן נגוזו ועבר וגו'? אם רואה
אדם שמזונותיו מצומצמין יעשה מהן צדקה, וכ"ש

 

רש"י מסכת
גיטין דף ז עמוד א

כלילא – היו עושין עטרות לחתנים
יש של זהב וכסף צבועות ומצוירות בגפרית ומלח שקורין ניי"ל ויש של וורד והדס.

בפולמוס – חיל שהעלה אספסיינוס
קודם שבא טיטוס עליהם.

ועל האירוס – מפרש בפרק בתרא
דסוטה (ד' מט:) טבלא דחד פומא והוא זוג המקשקש.

רב חסדא – תלמידו של רב הונא
הוה ולא היה משיב בפניו וכי קם רב הונא אמר ליה רב חסדא לריש גלותא קרא כתיב.

מה ענין כו' – והלא מצנפת מבגדי
כהונה הוא.

האלהים מדרבנן – אינו אסור אלא
מדרבנן וקרא בעטרה של מלך מיירי שהיה מתנבא שתבטל הכהונה ויגלה צדקיהו בגולה.

 

יחזקאל פרק כא פסוק
לא

כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְקֹוִק
הָסִיר הַמִּצְנֶפֶת וְהָרִים הָעֲטָרָה זֹאת לֹא זֹאת הַשָּׁפָלָה הַגְבֵּהַּ וְהַגָּבֹהַּ
הַשְׁפִּיל:

 

תוספות מסכת גיטין
דף ז עמוד א

עטרות חתנים – פירש בקונטרס
עטרה ממש ואין נראה דאמר עלה בפ"ב דסוטה (דף מט:) לא שנו אלא של ורד ושל הדס אבל
של קנים ושל חילת מותר ואין דרך לעשות עטרה משל קנים אלא עטרות שעושים כעין כיפה ובראש
כל אדם דקאמר לאו דווקא בראש ממש אלא למעלה מראש ובמס' מדות (ספ"ג דף לו.) דתנן
העטרות שבחלונות פירשו נמי הגאונים כעין כיפות מוזהבות שעושין בחלונות ולא הויא כלילא
דדהבא כההיא דבמה אשה (שבת דף נט:) דקאמר נפוק כמה כלילי בנהרדעא ודווקא לחתנים אסרו
דומיא דעטרות כלות דמפרש בסוטה (דף מט:) דהיא עיר של זהב ובפרק במה אשה (דף נז.) אמר
לא תצא אשה בעיר של זהב מכלל דבחול שרי אלא דוקא חתנים וכלות אסרו משום שמחה יתירה
כדאמרי' התם נמי (ב"ב ס:) זה אפר מקלה שבראש חתנים.

 

בזמן שמצנפת בראש כהן גדול
– דאותה של כהן הדיוט קרויה מגבעת כדכתיב (שמות כח) ועשית להם אבנטים ומגבעות ומפרש
ריב"א משום דלכהן הדיוט לא היה ציץ והיתה גדולה קרויה מגבעת אבל של כ"ג היתה
קטנה קרויה מצנפת מיהו אומר ר"י דאשכחן בלשון הגמרא דקרי נמי מצנפת לשל הדיוט
בפרק בראשונה ביומא (דף כה.) דאמר נוטל מצנפת של אחד מהן ואפילו היו שוות נקט הכא בראש
כ"ג לפי שאין אסור אלא לחתנים כדמפרש כעין כ"ג שהוא ראש ושר בישראל.

טור אורח חיים סימן תקס

משחרב הבית תקנו שבכל דבר שמחה שיהיה
בה זכר לחורבן הבית … ואסרו עטרות לחתנים ודוקא לחתנים שלא אסרו אלא בעת ריבוי שמחה
אבל לשאר כל אדם מותר וקאמר רב לא שנו אלא של מלח וגפרית אבל של ורד והדס מותר ושמואל
אומר אף של ורד והדס אסור אבל עושה של קנים וחילת ופסק הרמב"ם ז"ל כשמואל
ואיני יודע למה דהא קי"ל כרב באיסורי ופירשו התוס' דלא בעטרות של הראש איירי שאין
דרך לעשותו מקנים וחילת אלא כעין כיפה שעושין לחתן שיושב בה וכלות מותרות בכל חוץ מבעיר
של זהב שאסרו אף לכלות והרמב"ן כתב דלאו דוקא עיר של זהב אלא כל שעיקרו של כסף
או של זהב אסור אף לכלות ולא התירו להם אלא שעיקרן של מיני צבעונים אע"פ שיש בו
משבצות זהב וכ"כ הרמב"ם ז"ל גזרו על עטרות כלות של כסף וזהב אבל עטרות
של גדיל מותר לכלות ושאר כל אדם חוץ מחתן וכלה מותרין בכל

 

שולחן ערוך אורח
חיים סימן תקס סעיף ד

וכן גזרו על עטרות חתנים, שלא
להניח כלל, ושלא יניח החתן בראשו שום כליל, שנאמר: הסר המצנפת והרם העטרה (יחזקאל כא,
לא); וכן גזרו על עטרות הכלה, (יז) אם היא של כסף, (יח) אבל של גדיל מותר לכלה; ודוקא
לחתן וכלה, (יט) אבל בשאר כל אנשים ונשים לא גזרו.

 

משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן תקס סעיף ד

(יז) אם היא של כסף – ה"ה
של מרגליות ואבנים טובות י"ל כ"ש דאסור ואימתי נקראת כלה י"ל כל ז'
ימי המשתה בבתולה [וכ"כ יש"ש פ"ק דגיטין דף ז'] גם לילה שלפני החופה
וא"כ אותן המניחין בראש כלה תכשיטין בראש שקורין בינד"א וכדומה צ"ע
[פמ"ג]:

(יח) אבל של גדיל מותר לכלה
– כדי שלא לנוולה. ועיין בב"י דמסתפק לדעת הרמב"ם אם היה עיקרה של גדיל וקבועים
משבצות של כסף וזהב אם שרי וכהיום אין משגיחין בזה העולם ומקילין בזה וכתב הא"ר
דסומכין על דעת הרמב"ן דסובר דעיקרו של גדיל שרי אף שיש בו כסף וזהב. והעושין
הינומא מיוחדת לכלה קרוי"ן של כסף וזהב אף שיכרוך הכסף על משי יש לאסור וצ"ע
[פמ"ג]:

(יט) אבל בשאר וכו' – שלא גזרו
אלא בשעת שמחה: