גמ' ברכות דף לד:- לה.
אורך השיעור הקולי ברי"ף ותר"י הוא:37:36 דקות (שניות:דקות).
אורך השיעור בפוסקים
הוא:15:14 (שניות:דקות).
1)כורע ופוסע ג' פסיעות לאחריו,
בכריעה אחת 1
2)במקום שכלו ג' פסיעות יעמוד. 2
3)כשפוסע, עוקר רגל שמאל תחלה. 4
4)גם ש"צ צריך לפסוע ג' פסיעות
כשמתפלל בלחש 6
5)המתפלל צריך שיכוין לפחות יכוין
באבות 7
6)צריך לפתוח פתחים או חלונות כנגד
ירושלים 8
7)כל היכא דכי שקלת לפירי איתיה
לגווזא והדר מפיק, 8
8)דין נטע רבעי נוהג אף בחוצה לארץ. 11
9)על כל פירות האילן מברך בורא פרי העץ 16
10) אם נתן שלשה מדות מים ומצא ארבעה, הוה ליה כיין מזוג
ומברך: בורא פרי הגפן 18
11)יברך המוציא לחם מן הארץ. 19
בית יוסף אורח חיים
סימן קכג
א וכורע ופוסע שלש פסיעות וכו' דאמר רבי יהושע בן לוי המתפלל צריך שיפסע
שלש פסיעות לאחוריו ואח"כ יתן שלום וכו'. בפרק הוציאו לו (יומא נג:) וכתבוהו הרי"ף
(ברכות כד.) והרא"ש (סי' כג) בסוף פרק אין עומדין אמר רבי יהושע בן לוי המתפלל
צריך שיפסע שלש פסיעות לאחוריו ואח"כ יתן שלום תניא נמי הכי המתפלל צריך שיפסע
שלש פסיעות לאחוריו ואח"כ יתן שלום ואם לא עשה כן ראוי לו שלא התפלל ומשום רב
שמעיה אמרו שנותן שלום לימין ואח"כ לשמאל שנאמר (דברים לג ג) מימינו אש דת למו
רבא חזייה לאביי דיהיב שלמא לימינא ברישא אמר ליה מי סברת לימין דידך לשמאל דידך קאמינא
דהוי ימינו של הקב"ה אמר רב חייא בריה דרב הונא חזינא להו לאביי ורבא דפסעי להו
שלש פסיעות בכריעה אחת. ופירש רש"י ראוי לו שלא התפלל. כלומר נוח היה לו אם לא
התפלל כמו ראוי לו שלא בא לעולם: מימינו אש דת. אלמא ימין עדיפא: לשמאל דידך. דהיא
ימינו של הקב"ה שהמתפלל רואה עצמו כאילו שכינה למול פניו שנאמר (תהלים טז ח) שויתי
יי' לנגדי תמיד:
ומ"ש רבינו בשם אבי העזרי
שאין לאמרו שאין פירושו שיאמר שלום בימיני וכו' אלא כשאומר עושה שלום במרומיו הופך
פנים לצד שמאל וכו'. כן כתב המרדכי בסוף פרק אין עומדין (סי' קיא) וסמ"ק בסימן
י"א (הגהות אות קכט): וכתב עוד המרדכי (שם) והורגלו להשתחות לפניהם כעבד הנפטר
מרבו:
שולחן ערוך אורח
חיים סימן קכג סעיף א
(א) כורע ופוסע (ב) א ג' פסיעות
לאחריו, בכריעה אחת, (ג) ב ואחר שפסע ג' פסיעות בעודו כורע, קודם שיזקוף, כשיאמר עושה
שלום במרומיו, הופך פניו (ד) ג לצד שמאלו; וכשיאמר הוא יעשה (ה) ד שלום [ג] עלינו,
הופך פניו לצד ימינו; ואח"כ ישתחוה לפניו, כעבד הנפטר מרבו. הגה: ונהגו לומר אח"כ י"ר [ג*] שיבנה בית המקדש כו', כי התפלה
במקום העבודה ולכן מבקשים על המקדש שנוכל לעשות עבודה ממש (ד"ע).
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן קכג סעיף א
(א) כורע ופוסע וכו' – כעבד
הנפטר מרבו ושיעור הכריעה כבר כתבתי לעיל בסימן קי"ג בבה"ל שהוא כדי שיתפקקו
כל חוליותיו שבשדרה אח"כ מצאתי בסימן זה שכ"כ א"ר בשם צידה לדרך:
(ב) ג' פסיעות – עיין בבית יוסף
כמה טעמים ועוד כתבו טעם משום דאחז"ל דבזכות ג' פסיעות שרץ נבוכדנצר לכבוד הש"י
זכה להחריב ב"ה ולכן אנו פוסעים ג' פסיעות ומתפללין שיבנה ב"ה:
(ג) ואחר שפסע – ולא כאותן שאומרין
עושה שלום בעוד שפוסעין דאין נכון לעשות כן וכן הדין בעושה שלום דקדיש (א"ר):
(ד) לצד שמאלו – שהמתפלל רואה
עצמו כאלו שכינה מול פניו ושמאל האדם הוא צד ימינו של הקב"ה:
(ה) שלום עלינו – דלא כהאומרים
עלינו ועל כל ישראל אלא ועל כ"י יאמר כשמשתחוה לפניו:
בית יוסף אורח חיים
סימן קכג
ב ובמקום שכלו שלש פסיעות יעמוד ולא יחזור מיד למקומו דאיתמר משמיה דרב
מרדכי כיון שפסע שלש פסיעות וכו' עד דומה לכלב שב על קיאו. כן כתבו הרי"ף (ברכות
כד:) והרא"ש (סי' כג) בסוף פרק אין עומדין ופירש רבינו הטעם מפני שסופו הוכיח
על תחלתו וכו'. וכתב רבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל וגם זה טעם המנהיג (סי'
סח) שאומר שמאחר שזה כשיפסע אלו הפסיעות וחוזר נראה שמה שחזר לאחוריו לא היה מצד שסיים
תפילתו והוא נפטר מרבו א"כ זאת התנועה שעשה היא תנועה משובשת ודומה בזה לכלב ששב
על קיאו שהנה בשעה שהוא משליך הקיא נראה שהוא משליך אותו מצד שאין לו תועלת בו ואח"כ
כשחוזר ואוכלו נראה שאין הדבר כן א"כ דבר מגונה הוא במה שהקיא אותו: והרשב"א
כתב בתשובה (ח"א סי' תלו וסי' תרעה) שאלת שליח ציבור שהתפלל לעצמו אם יכול לחזור
למקומו מיד כשירצה לחזור ולהתפלל להוציא את הרבים לפי שתלמיד אחד אמר לך משמי שהוא
מותר ואמרת שאתה תמה על זה ותלית הטעות בתלמיד. מה שאמר התלמיד אין בו שום שגגה אילו
רצה השליח ציבור לעשות כן ולא ראיתי לאחד מן הגדולים שמיחה בדבר זה אע"פ שכל שלוחי
ציבור עושין כן אדרבה נראה שצריך לעשות כן ושמעתי מפי גדולי האשכנזים ששלוחי ציבור
שלהם עושין כן אלא שממתינין שם מעט כדי הילוך ארבע פסיעות ע"כ ואע"פ שהרמב"ם
כתב בפ"ט (ה"ג) אחר שיפסע שליח ציבור שלש פסיעות ויעמוד מתחיל ומתפלל בקול
רם ומשמע שאין שליח ציבור חוזר מיד נהגו העולם כדברי הרשב"א:
וכתב רב אלפס מיבעי ליה למיקם
התם עד דפתח שליח ציבור וכו'. בסוף פרק אין עומדין (שם) וכן כתב שם ג"כ הרא"ש
(שם) והרמב"ם בפ"ט (ה"ד) כתב כמאן דאמר עד דמטי שליח ציבור לקדושה:
וכתב ה"ר דוד אבודרהם (עמ' קד) בשם הראב"ד שכשהוא מתפלל יחידי ממתין כדי
שיעור זה אבל רבינו ירוחם (נ"ג ח"ג כה:) כתב נראה כי ביחיד כלומר כשמתפלל
יחיד אינו חוזר מיד אלא ישהה מעט וכן נראה מדאמרינן בסוף פרק תפילת השחר (ל:) שישהה
בין תפילה לתפילה כדי שתתחולל דעתו עליו ומפרש בירושלמי (פ"ד ה"ו) דהיינו
כדי הילוך ד' אמות: כתוב בשבלי הלקט (סי' כה) בשם הגאונים בני אדם המסיימים תפילתם
קודם הציבור אין להם רשות להחזיר פניהם לציבור עד שיסיים שליח ציבור תפילתו:
שולחן ערוך אורח
חיים סימן קכג
סעיף ב
במקום שכלו ג' פסיעות * (ו)
ה יעמוד, * (ז) ו ולא יחזור (ח) למקומו עד שיגיע ש"צ (ט) [ה] לקדושה, (י) ולפחות
עד שיתחיל שליח צבור להתפלל בקול רם. הגה: * ז
והש"ץ יעמוד כדי הילוך ד' אמות, קודם שיחזור למקומו להתפלל בקול רם (תשו' הרשב"א
סי' תל"ו); (יא) וכן יחיד המתפלל יעמוד במקום שכלו פסיעותיו ח כשיעור זה, קודם
שיחזור למקומו (ב"י בשם רבי' ירוחם וירושלמי). יחיד שמתפלל בצבור וסיים תפלתו
קודם לש"צ, * (יב) ט אסור להחזיר פניו לצבור עד שיסיים ש"צ תפלתו (ב"י
בשם שבולי הלקט).
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן קכג סעיף ב
(ו) יעמוד – ויכוין רגליו כמו
בתפלה כשאומר עושה שלום מפני שמטה עצמו לצד שכינה:
(ז) ולא יחזור – שאם חוזר מיד
דומה לתלמיד שנפטר מרבו ופסע לאחוריו וחוזר מיד שסופו מוכיח על תחלתו שלא פסע לאחוריו
כדי להפטר ממנו והוא מגונה אבל כשממתין על קדושה או עכ"פ להתחלת תפילת הש"ץ
נראה לכל שחוזר בשביל הקדושה ולכוין למה שיאמר הש"ץ:
(ח) למקומו – פי' אם רוצה לחזור
למקומו אינו רשאי עד וכו' אבל אם רוצה עומד שם ואינו חוזר למקומו כלל [כ"מ] וכתב
המ"א דלפי מה שהביא בב"י די"א דבעינן ששה פסיעות דהיינו ג' לאחוריו
וג' בשובו למקומו א"כ ע"כ צריך לחזור למקומו בג' פסיעות לפניו ומטעם זה קצת
מקפידין שלא יעבור אדם לפניהם בעוד שעומדין במקום שפסע שלא יפסיק זה בין ששה פסיעותיהם
אבל מ"מ ע"י קפידתם טועים כשרואים מי שרוצה לעבור לפניהם הם ממהרים לחזור
למקומם קודם שיתחיל הש"ץ התפילה דהוא מעיקר הדין:
(ט) לקדושה – ואם האריך בתפילתו
ובעת שפסע הגיע הש"ץ לקדושה יכול לחזור תיכף למקומו לומר קדושה ואף דמהרי"ל
היה נוהג דכשהיה מסיים י"ח והש"ץ נפל על אפיו אז היה נשאר במקומו שפסע שם
ונפל ג"כ על אפיו עם הצבור בשוה ולא היה חוזר תיכף למקומו קדושה שאני שטוב יותר
לאומרה במקומו כמו שאר הקהל. ועיין לקמן סימן קל"א ס"ב לענין נפילת אפים
מה שכתוב שם במ"ב:
(י) ולפחות וכו' – עיין בב"ח
שהסכים דלכתחלה נכון להחמיר עד קדושה אם לא שהמקום צר ודחוק וכדי דלא ליתי לאנצויי
וכן כתב בדרך החיים אך בזמן כשאומרים פיוטים בודאי יש להקל ולחזור תיכף כשמתחיל הש"ץ
י"ח:
(יא) וכן יחיד – וב"ח חולק
ופוסק דאין חילוק במתפלל ביחידי בביתו למתפלל עם הצבור אלא בכל גווני צריך לשהות כפי
השיעור שיגיע ש"ץ לקדושה או עכ"פ עד שיתחיל ש"ץ בקול רם וכ"פ המג"א
אם לא שצריך לחזור ולהתפלל שנית לתשלומין דאז לכו"ע די כדי הילוך ד"א דהכל
יודעין שחזרתו הוא להתפלל שנית ומ"מ במקום הדחק יש להקל דאף בזה די בד"א:
(יב) אסור להחזיר – היינו אע"פ
שעדיין עומד במקום שכלו פסיעותיו לא יחזיר פניו לצבור דהיינו לצד מערב כל זמן שלא סיים
הש"ץ כי יגרום בזה ביטול כונה להמתפללים וגם שיחשדוהו שדילג ולענין אם רוצה לחזור
למקומו כבר מבואר דצריך לכתחילה להמתין עד שיגיע ש"ץ לקדושה או עכ"פ עד שיתחיל
הש"ץ:
בית יוסף אורח חיים
סימן קכג
ג וכתוב בהגהות מיימוניות בפ"ה מהלכות תפילה (אות ס) שרגל שמאל יפסע
תחילה דאמרינן בשוחר טוב בפסוק (תהלים לה י) כל עצמותי תאמרנה אמר דוד וכו' עד רגל
שמאל לשלש פסיעות שאחר תפילה. ורבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל כתב בשם ארחות
חיים (סי' כח) שרגל ימין יפסע תחלה כמו שאמרו חז"ל (יומא נח:) כל פינות שאתה פונה
לא יהיו אלא דרך ימין ואמרינן נמי (מנחות לד.) כי עקר אינש כרעא דימינא עקר ברישא.
וזה לשון ספר אהל מועד (תפלה דרך ב נתיב ט) אין מוסיפין על שלש פסיעות אלו ונהגו לעקור
תחלה רגל של שמאל ואח"כ של ימין אך בעל המפתח כתב שעוקר של ימין תחלה ושיעור פסיעות
אלו לכל הפחות הוא שיתן גודל בצד עקב ע"כ. ובעל שבלי הלקט (סי' יח) כתב שרגל שמאל
יפסע תחלה מההיא דשוחר טוב ע"כ. ולענין הלכה מאחר שנמצא מפורש במדרש לעקור של
שמאל תחלה הכי נקטינן וההיא דכל פינות שאתה פונה לא יהיו אלא דרך ימין אינה ענין לזה
דהכא אינו פונה לשום צד: וכתב עוד רבינו הגדול מהרי"א ז"ל שנראה מפשטא דגמרא
ומלשון רבינו ולשון הפוסקים שאין לומר עושה שלום אלא לאחר שעקר שלש פסיעות אבל מה אעשה
שכל העולם אין נוהגין בזה הדרך וצריך עיון עכ"ל. ובתרומת הדשן (סי' יג) כתב להדיא
שיפסע תחלה ואח"כ יתן שלום וכן ראוי לנהוג מאחר שבגמרא אמרו שיפסע ואח"כ
יתן שלום וכן כתבו ג"כ כל הפוסקים מה לנו ולמנהג טעות שלא נהגו כן: כתב עוד רבינו
הגדול מהר"י אבוהב בשם ארחות חיים (סי' כה) שאלו הפסיעות צריך שיהיו עקב בצד גודל
וגודל בצד עקב ככהנים ועוד לשם (א"ח סי' כז) טעם
לשלש פסיעות שלאחר התפילה כנגד
שלשה מילין שרחקו ישראל מהר סיני בשעת מתן תורה ועוד נמצא בהגדה שמשה רבינו ע"ה
נכנס בחושך ענן וערפל לפני הקב"ה וכשיצא יצא מאלו השלשה ולכך אנו עושים שלש פסיעות
ע"כ. ושבלי הלקט (סי' יח) כתב בשם הגאונים טעם לשלש פסיעות מפני שכשאדם עומד בתפילה
עומד במקום קדושה ושכינה למעלה מראשו וכיון שנפטר מתפילתו צריך לפסוע שלש פסיעות לאחוריו
כדי שיצא ממקום קדושה ויעמוד במקום חול וראיה לדבר שכן הוא כיון שחוזרים לאחוריהם שלש
פסיעות נותנים שלום זה לזה כלומר עד עכשיו היינו במקום קדוש ויצאנו למקום חול עכ"ל
ובשם רבינו האי מצאתי כתוב שטעם שלש פסיעות משום דתפילות כנגד תמידין תקנום וכשכהן
עולה למזבח עם איברי התמיד היה עולה דרך ימין ומקיף ויורד דרך שמאל ובין כבש למזבח
היו שלשה רובדין של אבן ויורד בהם שלש פסיעות על עקב ואנן עושים כמו שהם היו עושים
עכ"ל. וכתב ה"ר מנוח (ספר המנוחה תפילה פ"ה ה"י) דהני שלש פסיעות
ילפינן להו מדכתיב (יחזקאל א ז) ורגליהם רגל ישרה רגליהם תרי רגל חד ויש אומרים שש
דהא כתיב בתריה וכף רגליהם ככף רגל עגל ואע"ג דשלש פסיעות אשכחן ששה לא אשכחן
סבירא ליה דפסיעה אינה אלא כשמניע שתי רגליו וכן מנהג חכמי צרפת ויש אומרים תלת הוו
בשובו למקומו שיש לו לחזור בשלש פסיעות כאשר בתחלה עכ"ל וכסברא אחרונה כתב ה"ר
דוד אבודרהם (עמ' קד):
שולחן ערוך אורח
חיים סימן קכג
סעיף ג
* כשפוסע, עוקר י רגל שמאל
[ט] (יג) תחלה; * ושיעור פסיעות אלו, לכל הפחות, הוא (יד) כדי שיתן גודל בצד עקב. ((טו) ולכתחילה (טז) לא יפסיע פסיעות גסות יותר מזה. ב"י בשם א"ח
וד"ע, לפי הטעם שכתב ב"י לג' פסיעות בשם ר' האי).
משנה ברורה
על שולחן ערוך אורח חיים סימן קכג סעיף ג
(יג) תחלה – דמסתמא עוקר אינש
כרעא דימינא ברישא לכן עוקר כאן בשמאל דמראה בעצמו כאלו כבד עליו ליפטר מן המקום ועיין
בבה"ל. והנה סדר הג' פסיעות אלו הוא תחלה יפסיע ברגל שמאל פסיעה קטנה ואח"כ
יפסיע בשל ימין פסיעה גדולה ואח"כ יפסיע בשמאל באופן שיהיו רגליו שוים:
(יד) כדי שיתן וכו' – וכמו פסיעות
הכהנים בשעת עבודה שהיו מהלכין עקב בצד גודל. וכתב המ"א דבפחות משיעור זה אין
עליה שם פסיעה כלל ואין להקל אפילו המקום צר ודחוק ויש מקילין במקום הדחק. ודוקא אם
האדם העומד אחריו אינו מתפלל אבל כשהוא מתפלל בכל גווני אין לו לפסוע בתוך ד' אמותיו
וכנ"ל בסימן ק"ב:
(טו) ולכתחילה – לישנא דהרמ"א
אינו מדוקדק דהו"ל לכתוב בלשון וי"א דהא חולק על המחבר דס"ל לכל הפחות
ומשמע דפסיעות גסות יותר עדיף:
(טז) לא יפסיע וכו' – דתפילות
כנגד תמידים תקנום ובעינן דומיא דכהנים בעבודתן ולכן לא יפסע פסיעות גסות יותר ועוד
דמיחזי כרץ מלפני המלך. וכן פסקו הב"ח ודה"ח:
בית יוסף אורח חיים
סימן קכג
ה – ו כתב הרמב"ם בפ"ט (ה"ג) אחר שיפסיע שליח ציבור שלש
פסיעות לאחוריו ויעמוד מתחיל ומתפלל בקול רם מתחלת הברכות להוציא את מי שלא התפלל ואח"כ
(ה"ה) כתב ואחר שישלים כל התפילה ישב ויפול על פניו נראה דבתפילה ששליח ציבור
מתפלל בלחש פוסע שלש פסיעות אבל בתפילה שמתפלל בקול רם לא. וכן כתוב בתרומת הדשן סימן
י"ג דשליח ציבור אינו פוסע לאחוריו לאחר
שמתפלל בקול רם אלא ממתין הוא
עד סוף הקדיש שלם שתקנוהו חכמים לשליח ציבור אחר כל תפילה אלא שמפסיקין בקריאת ס"ת
וסדר קדושה והלל ואבינו מלכנו וכה"ג כולהו לסדר התפילה באין וקדיש שלאחריהם חוזר
עיקר על התפילה די"ח עכ"ל. וה"ר דוד אבודרהם (עמ' קיט) כתב ולאחר שמסיים
שליח ציבור חזרת התפילה אינו צריך לפסוע שלש פסיעות לאחוריו אם התפלל בלחש עם הציבור
אבל אם לא התפלל בלחש פוסע שלש פסיעות לאחוריו ע"כ ונראה שהוא חולק על דברי תרומת
הדשן שנתן טעם למה שאינו פוסע שליח ציבור כשמתפלל בקול רם מפני שממתין עד סוף הקדיש
שלם דלפי אותו טעם אפילו לא התפלל בלחש אינו פוסע אלא ממתין עד סוף הקדיש שלם. ומכל
מקום כשמתפלל בלחש לדברי הכל צריך לפסוע כמו כל יחיד ויחיד וכן נראה מדברי הרשב"א
בתשובה שאכתוב בסימן זה. וזה לשון ספר אהל מועד (תפלה דרך א נתיב ט) שליח ציבור כשמסיים
שים שלום אינו פוסע אחר שהתפלל תפילת לחש אלא בסוף כל תפילתו לאחר הקדיש ויש אומרים
שפוסע בתפילתו הראשונה ולא בשניה ואינו פותח בשניה אדני שפתי ואינו משלים יהיו לרצון
אמרי פי ואחר שפסע בראשונה אינו צריך להמתין אלא יכול לחזור למקומו מיד כשירצה להוציא
הרבים עכ"ל והא ודאי שמה שכתב ששליח ציבור אינו פוסע אחר תפילת לחש לא קיימא לן
הכי כיון דכל הנך רבוותא סבירא להו שפוסע ולענין מה שכתב שאינו פותח בשניה אדני שפתי
תפתח בסוף סימן קי"א (ד"ה כתב בכתבי) כתבתי בשם כתבי מהרא"י (סי' קי)
שיש לו לומר אדני שפתי תפתח ואפשר דכשם שסובר שפותח באדני שפתי תפתח סובר ג"כ
שמשלים יהיו לרצון אמרי פי (עיין ד"מ סימן קכ"ד):
שולחן ערוך אורח
חיים סימן קכג
סעיף ה
גם ש"צ צריך לפסוע ג' פסיעות
כשמתפלל בלחש, וכשיחזור התפלה (יח) יא בקול רם יב א"צ (יט) לחזור לפסוע ג' פסיעות. (אם לא התפלל בלחש רק בקול רם, (כ) יג פוסע ג' פסיעות אחר תפלתו שבקול
רם) (אבודרהם)
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן קכג סעיף ה
(יח) בקול רם א"צ – דסומך
על הפסיעות של הקדיש שאחר ובא לציון אע"פ שמפסיקין בקריאת התורה והלל ואבינו מלכנו
כולהו לסדר התפלה באים וקדיש של אחריהם חוזר עיקר על תפלת י"ח [תרומת הדשן] ומכאן
דקדקו האחרונים דאין לש"ץ לדבר ביני וביני בשיחה [שלא מעניני תפלה] כי הקדיש חוזר
על התפלה:
(יט) לחזור – ואם בא לפסוע גם
אחר תפלת י"ח אין למחות בידו:
(כ) פוסע ג"פ – דמתחלה
צריך לפסוע ולהפטר על התחנונים של עצמו כגון אלקי נצור ואח"כ צריך אחר הקדיש על
התפלה שהתפלל בעד הצבור:
שולחן ערוך אורח
חיים סימן קא סעיף א
* (א) המתפלל צריך (ב) שיכוין
בכל הברכות, * ואם אינו יכול לכוין בכולם, לפחות * יכוין (ג) באבות; אם לא כיון באבות,
אע"פ שכיון בכל השאר, יחזור ויתפלל. הגה: * (ד) א והאידנא אין חוזרין בשביל חסרון [א] כוונה, שאף בחזרה קרוב
הוא שלא יכוין, אם כן למה יחזיר (טור).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן
קא סעיף א
(א) המתפלל וכו' – וירגיל אדם
עצמו לכוין עכ"פ בחתימת של כל ברכה:
(ב) שיכוין – היינו פירוש המילות
ע"כ מה נכון מאוד להמונים שילמדו פירוש המילות של כל התפלה ועכ"פ של ברכת
אבות ומודים בודאי יש חיוב עליו לידע ביאורו: (ג) באבות – כי הוא סידור שבחו של מקום
ע"כ אינו בדין שיהא אז פונה לבבו לדברים אחרים ויש פוסקים דגם מודים חשוב כאבות
לכתחלה. ואם הוא משער שאפילו באבות לא יכוין לא יתפלל כלל עד שתתיישב דעתו שיהיה יוכל
עכ"פ לכוין באבות:
(ד) והאידנא וכו' – כתב הח"א
נ"ל כיון דמצד הדין צריך לחזור ולהתפלל עכ"פ אם נזכר קודם שאמר בא"י
בסוף ברכה יחזור לומר מאלקי אברהם וכו':
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן
קא סעיף א
* המתפלל וכו' – זה איתא אפילו
למ"ד לעיל בסימן ס' ס"ד דמצות אין צריכות כונה דשם היינו לצאת ידי המצוה
משא"כ בזה דענינו הוא שלא יכוין בדברים אחרים בעת התפלה. ומשמע מלשון הרשב"א
המובא בב"י לעיל בסימן ס"ג ד"ה כתב דיש ליזהר באבות שלא יהא לבו פונה
באמצע הברכה לדברים אחרים ואפילו אם בעת שיאמר אח"כ התיבות של הברכה יחזור ויכוין
כן משמע לכאורה שם מפשטות לשונו אף דיש לדחות קצת ויש לעיין לענין דיעבד ועכ"פ
לכתחלה יש ליזהר בזה מאוד:
* ואם אינו יכול וכו' – משמע
מלשון זה דאפילו לכתחילה מותר לעמוד ולהתפלל כיון שהוא אנוס שאינו יכול ליישב דעתו
וכן משמע לישנא דברייתא ולפלא שלא הוזכר זה ברמב"ם שכתב דין זה רק בלשון דיעבד
שאם כיון בברכה ראשונה יצא ואולי באינו יכול גם הוא מודה דזה מוטב משלא יתפלל כלל ועכ"פ
נראה פשוט דאם יכול להמתין וליישב דעתו מטרדותיו ולא יעבור זמן ק"ש ותפלה עי"ז
דצריך ליישב דעתו:
* יכוין באבות – עיין לעיל בסימן
נ"ג ס"ה בהג"ה דמשמע שם דבדיעבד מהני אם התפלל ש"ץ אף שאינו מבין
מה שהוא אומר ואולי דשם מיירי שמבין עכ"פ ברכת אבות או אפשר דש"ץ עדיף טפי
משום דשומע כעונה והוי כאלו השומע אמר בעצמו הברכת אבות והוא מבין ביאורו. ולפי מה
שכתב הפמ"ג בסי' תר"ץ בא"א סק"ט א"א להוציא באופן זה וע"כ
כתירוצינו הראשון:
* והאידנא אין חוזרין וכו'
– לכאורה כונתו אם סיים השמ"ע ולא כיון באבות אבל אם עומד אצל אתה גבור ונזכר
שלא כיון באבות כיון דמצד הדין לא יצא בזה האיך נאמר לו שיברך עוד ברכות שלא יצא בהם
אחרי דחסר לו ברכת אבות וכי מפני שקרוב שלא יכוין נאמר לו שיברך עוד ברכות שבודאי לא
יצא בהם כן היה נראה לי אבל מדברי הח"א כלל כ"ד דין ב' משמע דאינו חוזר אפילו
עומד אצל אתה גבור ויותר נ"ל עצה אחרת באופן זה שלא יאמר עוד עתה כלל וימתין על
הש"ץ שיאמר ברכת אבות ויכוין לצאת וכשיגיע הש"ץ לברכת אתה גבור יתחיל בעצמו
דהלא בתפלה קי"ל דאינו מוציא אלא דוקא מי שאינו בקי משא"כ באבות כיון שאינו
יכול לברך אותה בעצמו:
שולחן ערוך אורח
חיים סימן צ סעיף ד
צריך לפתוח פתחים (ח) ד או חלונות
כנגד ירושלים, כדי להתפלל כנגדן, וטוב שיהיו בבהכ"נ (ט) ה י"ב חלונות.
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן צ סעיף ד
(ח) או חלונות – ואפילו בבהכ"נ
כשמתפלל עם הצבור נכון ליזהר בזה וכ"ש כשמתפלל בבית ביחידי דצריך ליזהר בזה לכתחילה
וכדאיתא בגמרא דלא יתפלל אדם אלא בבית שיש בו חלונות ואע"ג דצריך שיתן עיניו למטה
וכמ"ש סימן צ"ה ס"ב ומה נ"מ בהחלונות מ"מ כשנתבטלה כוונתו
ישא עיניו לשמים לעורר הכוונה:
(ט) י"ב חלונות – לאיזה צד שירצה ובתנאי שיהיה
גם בצד שמתפלל לקבל ירושלים [פמ"ג]:
פרק שישי
שולחן ערוך אורח
חיים סימן רג
סעיף ב
(א) על התותים הגדלים בסנה,
בפה"א. הגה: דלא מקרי עץ אלא (ב) שמוציא עליו מעצו, אבל מה שמוציא עליו משרשיו
לא מקרי עץ, והני כיון (ג) א דכלה עציו לגמרי [א] בחורף והדר פרח משרשיו, מברכין עליו
בפה"א (טור ומרדכי בשם תשובת הגאונים).
שו"ת יחווה
דעת חלק ב סימן כא
שאלה: איזו ברכה מברכים על פרי
הנקרא סאברס (צבר), בורא פרי העץ, או בורא פרי האדמה?
תשובה: במסכת ברכות (דף מ ע"א),
היכא מברכינן בורא פרי העץ? כל היכא דכי שקלת לפירי איתיה לגווזא והדר מפיק, אבל היכא
דכי שקלת לפירי ליתיה לגווזא דהדר מפיק, לא מברכינן עליה בורא פרי העץ, אלא בורא פרי
האדמה. (פירוש, מתי מברכים על הפירות בורא פרי העץ? כל שאם נוטלים את הפירות נשאר הגזע
של העץ וחוזר ומוציא פירות בכל שנה ושנה, אבל אם כשנוטלים את הפירות לא נשאר הגזע של
העץ שיחזור להוציא פירות, אין לברך על פירות אלה בורא פרי העץ אלא בורא פרי האדמה).
וזו לשון הרא"ש (ברכות פרק ו' סימן כג): וכל שעושה פירות משנה לשנה נקרא עץ, אבל
כל שצריך לזורעו בכל שנה נקרא פרי הארץ. וכן כתב המאירי. ובשבולי הלקט (סימן קס): כתב
רבינו חננאל בשם רבותינו הגאונים שאמרו בשם רבותיהם, כל אילן דבסיתוא נתרי טרפי ופיישין
גווזיה ועיילין מיא בגווזיה ומפיק טרפיה מן גווזיה, אילן הוא, ומברכים על פירותיו בורא
פרי העץ, אבל היכא דיביש בסיתוא וכלי גווזיה וטרפיה לגמרי, והדר פארי משרשיו כגון מוזי
ובירנגאן, מברכים על פירותיהם בורא פרי האדמה. (כל אילן שבחורף נושרים עליו ונשארים
ענפיו וגזעו, ועל ידי השקאת מים חוזר ומוציא עלים ופירות, מברכים על פירותיו בורא פרי
העץ, אבל אם מתייבש בחורף, וכלה גזעו וענפיו לגמרי, וחוזר ופורה משרשיו, כגון הבננות,
מברכים על פירותיו בורא פרי האדמה). וכן הוא בהלכות גדולות (דף ז' סוף עמוד ג'). ובספר
האשכול חלק א' (עמוד סז). ובראבי"ה (סימן קיג). ובאור זרוע (סוף סימן קעב) בשם
הרי"ף. ע"ש. ולפי זה בנידון שלנו שהעץ נשאר קיים, ונותן פירות בכל שנה ושנה,
ואין צורך לחזור ולזורעו מידי שנה בשנה, פרי עץ הוא, וברכתו בורא פרי העץ. ואמנם בירושלמי
(כלאים, סוף פרק ה') מתבאר, שעל מיני אטד מברכים בורא פרי האדמה, והצבר הנ"ל העץ
וקליפת הפרי מלאים קוצים, ואם כן שמא גם הוא מין אטד שצריך לברך עליו בורא פרי האדמה.
אולם בתוספות ברכות (מ ע"א) כתבו, כל היכא דאיתא לגווזא והדר אתי, מברך בורא פרי
העץ, מכאן נראה שתותים ופריזייש וכיוצא בהם, צריך לברך עליהם בורא פרי העץ, שהרי דרך
העץ להתקיים ימים רבים, וכשנוטל הפרי בשנה זו חוזר וצומח הפרי באותו העץ עצמו. אבל
הרב רבי מנחם הוכיח מהירושלמי כלאים (פרק ה') שעל כל מיני אטד יש לברך בורא פרי האדמה,
שאמרו שם, ההגין והאטדין מיני אילן הם ואינם כלאים בכרם, והא תניא אלו הם מיני דשאים
הקונדס והאטד, לא קשיא, התם לברכה והכא לכלאים, ולמדנו מכאן שלענין ברכה מברכים על
מיני אטד בורא פרי האדמה. ע"כ. אבל המרדכי שם כתב בשם מהר"ם, שנהגו העם לברך
על התותים הגדלים בסנה בורא פרי העץ, כיון שדרך הענף להתקיים ימים רבים בשנה זו וחוזר
ומוציא פירות בשנה האחרת ועצו מתקיים משנה לשנה. ושכן נהגו רבינו תם ורבינו יצחק הזקן
בעל התוספות. וכן כתב האור זרוע (סימן קעב) הנ"ל. ש"ע. [ובספר ברכות מהר"ם
(דף ג ע"א) איתא כל בתר איפכא. ועיין עוד בטור אורח חיים (סימן רג), ובבית חדש
שם. ועיין עוד במחצית השקל (שם סק"א). ובספר ביאור מרדכי להגר"מ בנעט (דף
כט ע"א). ובנשמת אדם (כלל נא סימן ז). ע"ש]. ומרן השלחן ערוך (/או"ח/
סימן רג סעיף ב) כתב, על התותים הגדלים בסנה מברך בורא פרי האדמה. וכתב על זה הרמ"א
בהגה, משום דלא מקרי עץ אלא כשמוציא עליו מעצו, אבל אם מוציא עליו משרשיו לא מקרי עץ,
ועץ התותים הזה כיון שכלים עציו לגמרי בחורף, וחוזר ופורח משרשיו מברכים עליו בורא
פרי האדמה. ע"כ. ועיין בספר מאמר מרדכי (סימן רג סק"ב), ובספר תהלה לדוד
שם. ולפי זה, עץ הצבר שאינו כלה גם בחורף, לכל הדעות צריך לברך על פירותיו בורא פרי
העץ.
ואנכי חזון הרבתי להגאון הראשון
לציון רבי מיוחס בכר שמואל בספר פרי האדמה חלק א' (דף כד ע"ב), שהאריך בזה למעניתו
בדברי הפוסקים, והעלה שמכיון שהצבר הוא פרי חשוב ומתקיים שנים רבות, ואין צריך לזורעו בכל שנה, צריך לברך
עליו בורא פרי העץ, ומה שאמרו בירושלמי (כלאים פרק ה') שעל מיני אטד מברכים בורא פרי
האדמה, זהו דוקא בפירות גרועים, אבל הראויים למאכל מברכים עליהם בורא פרי העץ. וכל
שכן פרי זה שהוא מתוק מדבש ומרפא לעצם. והוסיף, שאף על פי שפסק מרן בשלחן ערוך (/או"ח/
סימן רג סעיף ד) שעל פירות שמוציאים אילני סרק מברכים שהכל, אין להסתפק בפירות אלו
שקליפתם מלאה קוצים, וכן העלים שלהם, לחשבם כפירות אילני סרק. זה אינו, שהרי הטורי
זהב (שם סק"א) הקשה ממה שכתבו הפוסקים שהתותים הגדלים בסנה מברכים עליהם בורא
פרי העץ (או בורא פרי האדמה), ואין לך אילן סרק יותר מהסנה שכולו קוצים. ותירץ, שנראה
שלא אמרו כאן שמברך שהכל אלא על מיני פירות גרועים הרגילים להיות בעץ היער, כגון תפוחים
קטנים הגדלים באילני סרק, אבל פירות טובים כגון התותים שבעץ הסנה ששוהים על העץ ומתבשלים
יפה והם טובים למאכל, שפיר מברך עליהם בורא פרי העץ (או בורא פרי האדמה), ומעשים בכל
יום שאנו מברכים על אגוזים הנלקטים מעצי היער בורא פרי העץ. ע"כ. וכן כתב המגן
אברהם (שם סק"ב). [וע"ע בספר נוה שלום שולאל סימן רסט אות ו. ובשו"ת
משיבת נפש חלק או"ח סימן ו, ובשו"ת נאות דשא סימן יב]. ועוד שהאר"י
בשער המצות (פרשת עקב) היה מברך על פירות אילני סרק בורא פרי העץ, ולא היה חושש לסברת
האומרים שצריך לברך עליהם שהכל. [והובא בברכי יוסף סימן רג סק"ב, וסיים שכן המנהג].
וסיים, שיש לברך גם כן על הצבר הנ"ל ברכת שהחיינו באכילה הראשונה. עכת"ד.
ובא רעהו וחקרו הגאון רבי יהודה נבון ז"ל, בתשובה שהובאה בספר פרי האדמה (דף כו
רע"ד), וכן בספרו קרית מלך רב בתשובה (סימן י), והעלה גם כן להלכה שמברכים עליו
בורא פרי העץ. ע"כ. ובספר כרם ציון חלק ו' (עמוד ח) הביא בשם ספר ציר נאמן, שהגאון
מהרי"ל דיסקין הורה גם כן אחר הבירור לברך עליו בורא פרי העץ. (ובסוגריים כתבו
להעיר, שפלא גדול על שיש שמברכים עליו בורא פרי האדמה). וכן כתב הגאון רבי אברהם חיים
נאה בספר קצות השלחן (סימן מט). וכן עיקר להלכה ולמעשה +ויש להוסיף עוד, שאפילו אם
תמצא לומר שלא יצאנו מידי ספק, שאפשר שפרי זה נחשב מין אטד, שלפי דברי רבינו מנחם על
פי הירושלמי צריך לברך עליו בורא פרי האדמה, מכל מקום הרי כתב הגאון הצל"ח בחידושיו
לברכות (מ ע"א) שאף רבינו מנחם מודה שאם בירך על האטד בורא פרי העץ יצא, שהרי
בודאי עץ הוא, אלא שאינו חשוב לקבוע עליו ברכה חשובה, כברכת בורא פרי העץ, ומכל מקום
בדיעבד אם בירך עליו בורא פרי העץ בודאי שיצא. ע"ש. וכיוצא בזה כתב המגן אברהם
(סימן רו סק"א), לענין פירות אילן שאינם עיקר פרי או שעדיין לא נגמר הפרי שדינם
לברך עליהם בורא פרי האדמה, שמכל מקום בדיעבד אם בירך עליהם בורא פרי העץ יצא. והסכים
עמו מרן החיד"א בברכי יוסף (שם סק"ב). ע"ש. והפנים מאירות חלק א' (סימן
נח) כתב גם כן כיוצא בזה, שפירות אדמה שטובים מבושלים יותר מחיים, שדינם לברך עליהם
כשהם חיים שהכל, בדיעבד אם בירך עליהם בורא פרי העץ יצא, והוסיף על זה השערי תשובה
(סימן רו סק"ב), שאם מסופק אם הפרי הזה טוב חי ממבושל, או להיפך, יברך עליו בורא
פרי האדמה בין כשהוא חי ובין כשהוא מבושל, שכיון שבדיעבד יצא עדיף לברך בורא פרי האדמה
מברכת שהכל, שברכת בורא פרי האדמה מבוררת יותר. ע"כ. ועיין עוד בשואל ומשיב רביעאה
(חלק ג' סימן קכז). ואכמ"ל. [והרה"ג רבי משה מלכה שליט"א בשו"ת
מקוה המים חלק ג' (חלק או"ח סימן מז אות ג) פסק שיש לברך על הצבר בורא פרי האדמה.
והסתמך על דברי התוספות שעל כל מיני אטד יש לברך בורא פרי האדמה. ע"ש. אבל העיקר
להלכה כמו שכתבנו מפי סופרים ומפי ספרים, לברך על הצבר בורא פרי העץ, ושכן המנהג. וכן
כתבו הברכי יוסף והברכות המים בסימן רב. וכן כתב בספר שמח נפש].+
ויקרא פרק יט
(כג) וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ
וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ שָׁלֹשׁ שָׁנִים
יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל:
(כד) וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִת
יִהְיֶה כָּל פִּרְיוֹ קֹדֶשׁ הִלּוּלִים לַיקֹוָק:
(כה) וּבַשָּׁנָה הַחֲמִישִׁת
תֹּאכְלוּ אֶת פִּרְיוֹ לְהוֹסִיף לָכֶם תְּבוּאָתוֹ אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם:
דברים פרק כב פסוק
ט
לֹא תִזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאָיִם
פֶּן תִּקְדַּשׁ הַמְלֵאָה הַזֶּרַע אֲשֶׁר תִּזְרָע וּתְבוּאַת הַכָּרֶם: ס
תלמוד בבלי מסכת
ברכות דף לו עמוד א
אמר רב יהודה אמר רב: צלף של
ערלה בחוצה לארץ – זורק את האביונות ואוכל את הקפריסין. למימרא, דאביונות פירי וקפריסין
לאו פירי? ורמינהו: על מיני נצפה על העלים ועל התמרות אומר בורא פרי האדמה, ועל האביונות
ועל הקפריסין אומר בורא פרי העץ! – הוא דאמר כרבי עקיבא; דתנן, רבי אליעזר אומר: צלף
– מתעשר תמרות ואביונות וקפריסין, רבי עקיבא אומר: אין מתעשר אלא אביונות בלבד, מפני
שהוא פרי. – ונימא: הלכה כרבי עקיבא! – אי אמר הלכה כרבי עקיבא, הוה אמינא – אפילו
בארץ, קמשמע לן: כל המיקל בארץ – הלכה כמותו בחוצה לארץ, אבל בארץ לא. – ונימא: הלכה
כרבי עקיבא בחוצה לארץ, דכל המיקל בארץ – הלכה כמותו בחוצה לארץ! – אי אמר הכי, הוה
אמינא: הני מילי – גבי מעשר אילן, דבארץ גופא מדרבנן, אבל גבי ערלה דבארץ מדאורייתא
– אימא בחוצה לארץ נמי נגזור, קמשמע לן.
שולחן ערוך יורה
דעה סימן רצד סעיף ג
האביונות והתמרות (והקפריסין)
של צלף חייבים בערלה. במה דברים אמורים, בארץ ישראל, אבל בחוצה לארץ, האביונות חייבים
ותמרות ז וקפריסין פטורים.
רמב"ם הלכות
תרומות פרק ב הלכה ד
תמרות של תלתן ושל חרדל ושל
פול הלבן ושל צלף והקפריסין של צלף פטורים מפני שאינן פרי, בד"א בשזרען לזרע אבל
זרען לירק הרי אלו חייבים, וכן האביונות של צלף חייבים מפני שהן פרי.
שולחן ערוך יורה
דעה סימן רצד
סעיף ו
פירות רבעי יש להם דין מעשר
שני לכל דבר, ובזמן הבית היו צריכין להעלותן לירושלים לאכלם שם, או לפדותם ולהעלות
הפדיון שם, והם מותרים מיד אחר הפדיון. והאידנא, שאין יכולין להעלותם לירושלים, יב
פודים אותם אחר (ה) שיגמרו ויתלשו. ויכול לפדות את כולם בשוה פרוטה, אפילו הם רבים,
וישליך הפרוטה יג לים הגדול או ישחקנה ויפזרנה לרוח או ישליכנה בנהר אחר שחיקה, יד
ויברך בשעת פדיון: אשר קדשנו במצותיו וצונו על פדיון רבעי, או יפדה בפירות שישוו שוה
פרוטה, שהוא אחד מל"ב במעה כסף שהיא אשפיר"ו אוטמאני"ם טו ששוקל ט"ז
גרעיני שעורה שהוא רביע דר"הם (לשון עצמו). הגה: ומטבע הרגילה במדינות אלו, טז החצי וי"נר, הוא יותר משוה פרוטה
פודין עליו (תה"ד סי' קצ"ב). פירות רבעי פטורין מלקט ושכחה ופרט ועוללות.
ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן רצד
סעיף ו
יב פודין אותם אחר שיגמרו ויתלשו
כו' – הוא ל' הרמב"ם ובב"י כ' דלאו דוקא אלא יכול לפדות לכתחלה אפי' במחובר
כשמפרש שלא יחול החלול עד שיתלקט ובהדיא תנן בפרק בתרא דמעשר שני כיצד פודין נטע רבעי
מניח הסל על פי ג' כו' ואפילו למאן דמפרש דאין פודין במחובר משום דאין בקיאין בשומא
אלא דהצנועים עבדו היכר בשביעית כדי שלא יכשלו היינו דוקא לפדות במחובר שיהא פדוי במחובר
הוא דאין בקיאין בשומא אבל לפדות במחובר שלא יחול עד שיתלקט בקיאין ומצות פדיון נטע
רבעי לכתחלה כך הוא כמבואר במשנה הנ"ל עכ"ד בקצרה ודו"ק והסכים עמו
בספר מע"מ והב"ח השיג עליו דמשנה הנ"ל קאי אצנועים ולא דיבר נכונה ע"ש
אבל תמהני הא פשטא דמתניתין בתלוש מיירי וכדתנן ואומר כל הנלקט מזה מחולל [על] המעות
האלו כו' והיינו בתלוש והכי משמע במרובה (דף ס"ט ע"א) דלישנא דכל הנלקט היינו
תלוש וכמדומה שלשון הר"ש והברטנורה אטעיה לבית יוסף וסייעתו שכתבו אומדים כמה
אדם רוצה לפדות בסלע כלומר ליקח בסלע המחובר לקרקע עכ"ל וליתא דאדרבה בתלוש מיירי
ובאו לפרש המשנה דאין אומדין כמו שהוא שוה עכשיו שהרי הוציא יציאות תלישה ולקיטה וכה"ג
אלא אף ע"פ שהוא תלוש אומדין כאלו הוא מחובר לקרקע וכמה אדם רוצה ליקח בסלע מחובר
לקרקע אם כן עיקר ראיה של הבית יוסף אינה ראיה כלל ומה שחילק בין פדיה במחובר ממש ובין
פדיה במחובר לכשיתלשו הנה באמת לכאורה מוכח כן בתוס' פרק מרובה ובר"ש בפי' המשנה
מדהוקשו קושיתייהו דוקא אמאי דמוקי לה אימא כל המתלקט ולא אכל הנלקט דצנועים דהא אינהו
גופייהו פירשו התם דכל הנלקט היינו שהיו מונחים המעות במחובר קודם לקיטה ואומר כרם
זה לכשיהיה נלקט יהא מחולל דאם לא כן מתי היו אומרים כן וכי לא היו פוסקים רגע מלומר
כן אלא ודאי סבירא להו דאף שאומר כן במחובר מכל מקום כיון שאומרים לכשיהיה נלקט הוי
כתלוש אבל למאי דמוקי כל המתלקט ע"כ כל המתלקט יהא פדוי מעכשיו במחובר קאמר דאם
לא כן הדרא קושית הש"ס לדוכתא דהיאך יכולים לפדות כיון שנלקט דהא כבר זכו בהן
אחרים שלקטו ולא היה כח ביד הבעלים לחלל ע"ש בתוספות ור"ש כי זה נראה ברור
אבל מכל מקום נראה דהיינו למאי דהוי ס"ל מעיקרא דטעמא דאין פודין במחובר משום
דליפינן קדש קדש ממעשר אם כן כיון דכשפודה במחובר לכשיהיה נתלש הוי כתלוש שפיר פודין
ולכך לא הקשו אכל הנלקט אבל למאי דמסקי דאין פודין במחובר משום דאין בקיאין בשומא אפילו
כשפודה לכשיתלוש לא בקיאין בשומא והכי משמע ממאי דמסיימי התוס' ור"ש מידי דהוה
אענבים לב"ש כו' ע"ש ודוק ואם כן העולה מזה דאין לפדות לכתחלה במחובר וגם
בת"ה ס"ס קצ"ב כתב דאף ע"ג דמסקנת התוספות בפרק מרובה דלא ילפינן
ליה ממעשר אלא משום דאין דמיו ידועים ומחללין במחובר מכל מקום נראה כיון דסמ"ג
וסמ"ק ואשר"י כתבו בפשיטות דאין פודין במחובר אין לסור מדבריהם עכ"ל
אלא דלא ידענא אמאי כתב דמתוספות משמע דפודין במחובר דהא לא כתבו כן אלא גבי צנועים
אבל הא לאו הכי נהי דלא ילפינן ממעשר מכל מקום אין פודין משום דאין בקיאין בשומא וכמו
שכ' רבינו שמשון ואפשר גם הרא"ש וסמ"ק ס"ל האי טעמא מיהו בבית יוסף
כתב עוד טעם אחר דיכולין לפדות האידנא במחובר דכיון דהאידנא פודין אפילו בפרוטה לא
שייך בקיאות ובב"ח השיג על זה דמהרה יבנה המקדש כו' ואין זו השגה דאם כן גם יהא
אסור לפדות עכשיו בפרוטה דמהרה יבנה המקדש כו' וכן בתשו' הרמב"ן סי' קנ"ו
ובתשו' הרשב"א סי' תשמ"ד כתבו להדיא דבזמן הזה דפודין בפרוטה פודין במחובר
אפילו לכתחלה ומעשים בכל יום כן עכ"ל מכל מקום נראה כיון דפשט שאר דברי הפוסקים
משמע דאין חילוק יש ליזהר לכתחלה שלא לפדות אלא בתלוש ממש אבל בשעת הדחק וכה"ג
יש לפדות במחובר שלא יחול עד שתלקט כנ"ל:
יג לים הגדול או כו' – ע"ל
סי' קמ"ו ס"ק י"ג:
יד ויברך בשעת פדיון כו' – כלומר
בשעת פדיון קודם שישליכו לים המלח כדי שתהא ברכה זו עובר לעשייתן וכן משמע ברמב"ם
פרק עשירי מהלכות מ"א דין י"ז שכתב אחר שאוסף אותן מברך כו' ואחר כן פודה
את כולן כו':
טו ששוקל ט"ז גרעיני כו'
– כלומר שוקל ט"ז גרעיני שעורה והמעה הוא רביע דרה"ם וכן מוכח לקמן ר"ס
ש"ד ואם כן הפרוטה היא משקל חצי שעורה וכך כתב המחבר בחשן משפט ר"ס פ"ח
ובספר שלשלת הקבלה ראיתי שכתב בשם ר' עובדיה ספורנו שהמעה הוא דרכמון ט"ז שעורות
ואני שקלתי ומצאתי משקל צ"ו שעורות הם א' קווינט"ל במשקל פראג ונמצא שהמעה
שהוא ט"ז שעורות הוא הששית מן קווינט"ל אך ראיתי ביוסיפון לרומיים ס' י"ח
דרכמון איטישער משקלו א' קווינ"ט והוא של כסף ושויו ב' ב"ץ דהיינו ח' צלמים
עד כאן ובת"ה סימן קצ"ב כתב דמטבעות הרגילין באלו המדינות בחצי ווינר הוא
יותר מש"פ ופודין עליו עד כאן כן כתב בספר מע"מ:
טז החצי ווינר כו' – לאו למימרא
דחצי ווינר דוקא בעינן דהא לפי מה שכתב הרב לקמן ר"ס ש"ה דה' סלעים שהם ק"כ
מעים הם בערך ב' זהובים ריינ"ש והוא גם כן מדברי מהרא"י אם כן המעה הוא ארבע
ווינר אם כן הפרוטה היא שמינית מווינר וכך כתב בסמ"ע בחשן משפט סי' פ"ח ס"ק
ב' אלא שלפי שאין מטבע קטנה מחצי ווינר לכך כתב דאם פדה בחצי ווינר סגי עכ"פ שהיא
עכ"פ יותר משוה פרוטה ולפ"ז כשפודה במה ששוה פרוטה ולא במטבע ממש סגי שיהא
שוה שמינית מווינר אי נמי לפי מה שכתב הסמ"ע שם דבזמנינו זה שאין יכולין לקנות
בפרוטה כי אם מעט מזעיר יש לומר דלא סגי בפרוטה לכך צריך כאן שיהא שוה חצי ווינר וע"ל
ר"ס ש':
פתחי תשובה על שולחן ערוך יורה דעה סימן
רצד סעיף ו
(ה) שיגמרו ויתלשו – עש"ך
ס"ק י"ב ועיין בשער המלך פ"ג מהלכות גירושין סוף הלכה ד' מ"ש בזה:
רמב"ם הלכות
מאכלות אסורות פרק י הלכה טו
יראה לי שאין דין נטע רבעי נוהג
בחוצה לארץ אלא אוכל פירות שנה רביעית בלא פדיון כלל שלא אמרו אלא הערלה, וקל וחומר
הדברים ומה סוריא שהיא חייבת במעשרות ובשביעית מדבריהם אינה חייבת בנטע רבעי כמו שיתבאר
בהלכות מעשר שני, חוצה לארץ לא כל שכן שלא יהיה נטע רבעי נוהג בה, אבל בארץ ישראל נוהג
בה בין בפני הבית בין שלא בפני הבית, והורו מקצת גאונים שכרם רבעי לבדו פודין אותו
בחוצה לארץ ואחר כך יהיה מותר באכילה ואין לדבר זה עיקר.
בית יוסף יורה דעה סימן רצד
ז כתב הרמב"ם שאין נטע רבעי נוהג בחוצה לארץ וכו' עד ואין להוראה
זו עיקר. בפרק י מהלכות מאכלות אסורות (הט"ו): ומ"ש שאין נטע רבעי נוהג בחוצה
לארץ. כתב ז"ל שנראה לו כן מפני שלא אמרו שאסור בחוצה לארץ אלא הערלה וקל וחומר
הדברים ומה סוריא שהיא חייבת במעשרות ובשביעית מדבריהם אינה חייבת בנטע רבעי חוצה לארץ
לא כל שכן שלא יהא נטע רבעי נוהג בה אבל בארץ ישראל נוהג בה בין בפני הבית בין שלא
בפני הבית וכתב הר"ן בפרק קמא דראש השנה (ב. סוד"ה ולענין רבעי) ובסוף פרק
קמא דקידושין (טז. סוד"ה רב יוסף) דסוגיית הירושלמי בפרק ה דמסכת מעשר שני (ה"ב)
מוכחת כדבריו. והרשב"א כתב בתשובה שטעמו של הרמב"ם מפני שלמדו בקידושין
(נד:) רבעי ממעשר שני בגזירה שוה דקדש קדש וסבר הרב ז"ל דמה מעשר שני אינו נוהג
בחוצה לארץ אף הרבעי אינו נוהג בה. אבל דעת התוספות וה"ר יונה והרשב"א (שם
ד"ה ולענין) והרא"ש בריש פרק כיצד מברכין דף בחוצה לארץ נוהג אלא שכתבו שאינו
נוהג אלא בכרם ולא בשאר אילנות וכן דעת רב אחא גאון כמו שאכתוב בסמוך בסייעתא דשמיא:
ומ"ש וא"א ז"ל
הסכים להוראת הגאונים בריש פרק כיצד מברכין (לה.) איפליגו תנאי חד תני נטע רבעי וחד
תני כרם רבעי וכתבו התוספות (ד"ה ולמאן) והרא"ש (סי' א) והלכה כמאן דתני
כרם רבעי דכל המקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ כדאיתא לקמן בפירקין (לו.) וכן כתב ה"ר
יונה (כד: ד"ה ולענין) בשם רב אחא גאון (שאילתא ק ד"ה ברם צריך) וכתב שר"י
כתב שאין זו ראיה דאפשר שלא אמרו כל המקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ אלא גבי צלף דוקא
אבל בשאר דוכתי לא וה"ר יונה עצמו הביא ראיה לדברי ר"י דבסוף פרק קמא דקידושין
(לט.) גבי כלאים לא אמרו כל המקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ וכתב בסוף דבריו עדיין
פסק זה צריך תלמוד ועיון מיהו נהגו העולם כדעת רב אחא והגאונים שאומרים שאינו נוהג
אלא בכרם בלבד עד כאן לשונו. וכן כתב הר"ן בפרק קמא דראש השנה (ב. ד"ה ולענין
רבעי) ובסוף פרק קמא דקידושין (טז. ד"ה רב יוסף) בשם רב אחא ובשם הרז"ה.
וכתב עוד בשם רב אחא (שם) דלמאן דתני כרם רבעי אין רבעי נוהג אלא בכרם שלם אבל בגפן
יחידית לא והרמב"ן (ר"ה י. ד"ה אבל) הקשה עליו וכתב דאפילו בגפן יחידית
נוהג רבעי והרשב"א כתב בריש פרק כיצד מברכין (שם) כדברי רב אחא וזה לשונו קיימא
לן כמאן דתני כרם רבעי דכל המקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ והילכך אין נטע רבעי נוהג
עכשיו אלא כרם רבעי ולא גפן יחידית אלא שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב דהיינו כרם וכן
כתב הרב בעל המאור ז"ל עכ"ל: [בדק הבית] וכן כתב בתשובות להרמב"ן סימן
קנ"ו ובתרומת הדשן כתב בדינים אלו בסימן קצ"ב [עד כאן]: כתב הרמב"ם
בפרק י מהלכות מאכלות אסורות (הי"ח) הורו מקצת הגאונים שאף על פי שפדה פירות שנה
רביעית או חללן אסור לאכלן עד שתכנס שנה חמישית ודבר זה אין לו עיקר ויראה לי שזו שגגת
הוראה ופסוק הטעם לפי שכתוב (ויקרא יט כה) ובשנה החמישית תאכלו את פריו ואין ענין הכתוב
אלא שבשנה החמישית תאכלו את פריו בלא פדיון ככל חולין שבעולם ואין להוראה זו עיקר עכ"ל.
וגם הרא"ש בסוף הלכות ערלה (סי' ט) כתב שאותה הוראה נמצאת בקצת הלכות גדולות
(סי' ו) וכתב שהיא שיבוש. ולזה נתכוין רבינו שכתב לעיל והם מותרין מיד אחר הפדיון:
[בדק הבית] כתב רבינו ירוחם נתיב ט"ו אות ל"א (קמא ע"ג) שמעמיד בשרף
פגי ערלה אסור כי סמדר מותר ופגין אסור משום ערלה (ערלה פ"א מ"ז) אבל בפגין
של נטע רבעי אפילו של כרם הנוהג בזמן הזה מותר כדאמרינן (ירושלמי שם פ"א ה"ה)
פרי אתה פודה ולא בוסר ולא פגין עכ"ל [עד כאן]:
שו"ע סעיף ז
דין נטע רבעי (ו) נוהג אף בחוצה
לארץ. יז ויש מי שאומר שאינו נוהג אלא בארץ, אבל בחוצה לארץ פירות הבאים אחר שעברו
שני ערלה מותרים בלא פדיון (וי"א שאינו
נוהג בחוצה לארץ רק בכרם, ולא בשאר אילנות) (טור בשם הגאונים ורמב"ן ורא"ש
וע"פ).
ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן רצד
סעיף ז
יז ויש מי שאומר כו' – הלכך
נראה דבין בכרם רבעי ובין בנטע רבעי יש לפדות בח"ל בלא ברכה:
פתחי תשובה על שולחן ערוך יורה דעה סימן
רצד סעיף ז
(ו) נוהג אף בח"ל – עיין
בשער המלך פ"ט מהלכות מעשר שני שתמה על המחבר דכאן סתם כסברת תלמידי הר"ר
יונה ור"י הזקן שהובאו בב"י דנטע רבעי נוהג בח"ל והיינו משום דלא אמרינן
כל המיקל בארץ כו' אלא דוקא היכא דאיתמר בגמרא אלא שאח"כ כ' סברת הרמב"ם
בשם יש מי שאומר ואילו בסעיף י"ז כתב אע"פ שהמנהג כו' משום דמבריך ומרכיב
אינו חייב בערלה אלא בא"י אבל לא בחוץ לארץ והוא סברת הרא"ש מטעמא דכל המיקל
בארץ אם כן דברי המחבר סתרי אהדדי ע"ש ועיין ביאור הגר"א ז"ל:
סעיף ח
ערלה נוהגת בכל מקום ובכל זמן,
(ז) בין בשל עובד כוכבים בין בשל ישראל, אלא שבשל ארץ ישראל היא מן התורה ובחוצה לארץ
הלכה למשה מסיני. הגה: יח ואסור ללקוט לנכרי
פירות מאילן שלו שהוא ערלה, משום שנהנה במה שמחזיק לו הנכרי טובה על זה (כל בו וב"ה
בשם א"ח).
סעיף ט
(ח) ספק ערלה בא"י, אסור.
יט (ט) ובחוצה לארץ, מותר. כיצד, כרם כ שיש בו נטיעות של ערלה, וענבים נמכרים חוצה
לו, בארץ ישראל, אסור; ובסוריא, מותר, והוא שלא ידע שהובאו מאותו הכרם; ובחו"ל,
מותר, אפילו יודע שהובאו מאותו הכרם, רק שלא יראה שנבצרו מנטיעות של ערלה. כא (י) (וכל שכן שכרם שהוא ספק ערלה שהוא מותר) (כן נראה מהטור והרא"ש ומרדכי
פרק קמא דקדושין).
שולחן ערוך אורח
חיים סימן רב סעיף א
על כל (א) פירות האילן מברך
בתחלה: * א [א] בורא * פרי העץ, (ב) חוץ מהיין שמברך עליו: (ג) בפה"ג, בין חי
(ד) בין ב [ב] מבושל בין * שהוא עשוי קונדיטון (ה) דהיינו שנותנין בו (ו) דבש ופלפלין.
הגה: ואם נתערב יין (ז) ג [ג] בשכר, אזלינן אחר הרוב, *
(ח) אם הרוב יין, (ט) מברך: בפה"ג, * (י) ואם הרוב שכר, * מברך: שהכל (ב"י
בשם התשב"ץ).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן
רב סעיף א
(א) פירות האילן – בין משבעת
המינים ובין שאינם משבעת המינים:
(ב) חוץ מהיין וכו' – מפני שהוא
סועד הלב ומשמחו קבעו לו ברכה בפני עצמה:
(ג) בורא פה"ג – ואפילו
זב מעצמו מהענבים בלי דריכה [פמ"ג]. ואם טעה ובירך על היין בפה"ע עיין לקמן
בסימן ר"ח סי"ד במ"ב:
(ד) בין מבושל – דע"י הבישול
אין משתנה היין לגריעותא. ואין חילוק בין אם בישל יין גופא או שבישל הענבים והצמוקים
כדי לעשות מהן יין:
(ה) דהיינו שנותנין וכו' – ואע"פ
שנשתנה טעמיה וריחיה עי"ז ממה שהיה מקודם אפ"ה לא נשתנה היין לגריעותא והיין
עיקר לגבי אידך לפיכך מברכין עליו בפה"ג:
(ו) דבש ופלפלין – ואפילו שליש
דבש ושליש פלפלין ויותר מזה אפ"ה היין עיקר שהם לא באו רק להשביחו ולהטעימו:
(ז) בשכר – ושכר של כל המינים
שוים בזה לבד ממיני משקין שפוגמים ומפסידין טעם היין מיד שנתערב בהם כ"כ עד שנפסד
טעם היין מברך שהכל:
(ח) אם הרוב יין וכו' – כדקיי"ל
כל שהוא עיקר ועמו טפילה מברך על העיקר ופוטר את הטפילה וכל מין שהוא הרוב הוא העיקר
והמיעוט טפל הוא לו:
(ט) מברך בפה"ג – והוא
שלא נתבטל טעם היין ע"י התערובות:
(י) ואם הרוב שכר וכו' – ולא
דמי להא דקי"ל לקמן בסימן ר"ד ס"ה בהג"ה דדי שיש ביין מעט יותר
מאחד בששה נגד המים ע"ש דהתם דרך מזיגת יין הוא במים וע"כ לא שייך לומר דיתבטל
היין נגד המים שנמזגו בם דנעשה הכל כמין אחד משא"כ בשכר דאין דרך למזוג בם וכשני
מינים בעלמא דמי דכל מין שהוא הרוב הוא העיקר ועיין בביאור הגר"א שדעתו לדינא
דגם בעניננו שוה למזיגת יין במים:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן
רב סעיף א
* פה"ע – ואע"ג דגידולם
מן הארץ לא רצו לפוטרם בברכת פרי הארץ כשארי פירות הארץ מתוך שהם חשובים ביותר וקבעו
ברכה מיוחדת להזכיר שבחו של מקום שברא פירות חשובים כאלה:
* שהוא עשוי קונדיטון וכו'
– כתב הח"א דה"ה מה שקורין [ווערמיט וויין] שהוא מר ג"כ יש לברך עליו
בפה"ג אכן בפמ"ג בא"א אות ב' מסתפק בזה וכתב משום שאין החיך נהנה ממנו
כ"א לרפואה אפשר שאף שהנ"ב אין ראוי לברך עליו:
* אם הרוב יין – לכאורה אי מיירי
ביין מזוג וכיין צמוקים שלנו דסתמא מזוגין הן בהרבה מים אפי' אם השכר היה המיעוט נתבטל
כח היין ע"י התערובות לפי מה דקי"ל לקמן בסי' ר"ד ס"ה בהג"ה
ע"ש ואולי מיירי שבהצטרף המיעוט שכר ג"כ לא יעלה לששה חלקים נגד היין ובאופן
זה עדיין שם יין עליו וכדלקמן בסי' ר"ד ס"ה הנ"ל ע"ש או דמיירי
ביין חי וכן משמע בביאור הגר"א:
* ואם הרוב שכר – עיין במ"ב
ועיין בפמ"ג שהקשה מדברי רמ"א אלו על מה שכתב במ"א בסימן ר"ד סקט"ז
דיין במשקין אף לדברי הט"ז עכ"פ צריך ששה נגדו שיתבטל בו ולדידיה אף ששה
לא מהני ע"ש והכא אמרינן דברובא מתבטל [ומה שרצה לתרץ דהכא דוקא בשנתערב ממילא
ולא בשמכוין למזוג לא משמע כן בתשב"ץ סימן פ"ז שממנו מקור הדין הזה] וראיתי
בדברי הגר"ז בסימן ר"ד וכן בח"א כלל נ"ה ס"ג שהשמיטו לגמרי
דברי המ"א דשם והעתיקו להלכה כמו שכתב הרמ"א בשם התשב"ץ בסימן זה. אמנם
לענ"ד נראה שיש חילוק בזה דלא כל המשקין שוין לענין ברכה דאם דרך העולם לערב אותן
משקין ביין להשביח טעמו אז אפי' הם רובא נגד היין [כ"ז שאינם ששה נגדו] נמי אינם
מבטלין היין ואפילו נשתנה טעם היין עי"ז מכמות שהיה מקודם וכמו ההיא דקונדיטון
שמבואר בירושלמי שהוא שליש דבש ושליש פלפלין הרי דהיין הוא מיעוט לגבי הבשמים והדבש
ואפ"ה מברכין בפה"ג והטעם כמש"כ הרשב"א בתשובה והעתיקו התשב"ץ
שהרי עלויו בו ולא שייך בזה לומר דהיין הוא טפל דאדרבה הם טפלים לגבי היין להשביח טעמו
ודברי הרמ"א מיירי בשכר וכיו"ב שאין דרך העולם לערב אותן ביין כדי להשביח
טעמו דהגם דמשמע דשכר מחזק כח היין מ"מ אין דרך העולם לערב בזה כדי להשביחו ולכן
לא הוי טפל לגבי היין וע"כ תלוי הדבר ברובא:
* מברך שהכל – עיין במ"ב
שהגר"א חולק על פסק זה ודעתו דמברך בפה"ג דמזיגת יין בשכר שוה למזיגת יין
במים ולא אזלינן בזה בתר רובא אכן כמה אחרונים העתיקו דברי הרמ"א לפסק הלכה [וקושית
הגר"א ממה שאמרו כל חמרא דלא דרי וכו' יישב הפמ"ג וש"א דדוקא במים אמרו
שהוא דרך מזיגה וע"כ לא נתבטל ולא בשאר משקין ומה שכתב עוד דמתניתין לא איירי
כלל בנתערב וכו' השיב במגן גבורים דלדינא הלא קי"ל דאף במעורב אמרינן עיקר פוטר
הטפל וכדלקמן בסימן רי"ב ס"א וכן נתקשה בדבריו בספר דמשק אליעזר וע"ש
מה שכתב בישובו. והעיקר דהגר"א ס"ל דלגבי יין אף שהשכר הוא רוב לא חשבינן
ליה לעיקר דמדמה אותו למים שמוזג היין בם] וע"כ לענין ברכה ראשונה בודאי מהנכון
לכתחלה לברך שהכל [ואם בירך בפה"ג יצא] ולענין ברכה אחרונה יראה ליקח יין אחר
רביעית ויפטור בברכה אחרונה גם את זה אכן לפי המבואר בסימן ר"ד באחרונים שם לענין
מזיגת יין במים דעכ"פ תלוי בחוזק היין ואף אם המים פחות משיעור המבואר שם לבטל
היין מ"מ אין מברך בפה"ג אלא ביש בו טעם יין ודרך העולם לשתות יין זה במזיגה
כזו נראה דה"נ בעירב בשכר אם הוא יין חלוש ואין דרך העולם למזוג אף ברוב מים גם
בעירב עם שכר מברך שהכל ואחריו ב"נ אף לדעת הגר"א דמהגר"א משמע דשכר
ומים דין אחד להם וכ"ש אם אבד טעם יין דמברך שהכל לכו"ע וכמ"ש במ"ב:
שולחן ערוך אורח
חיים סימן רד
סעיף ה
(כז) טו שמרי יין, מברך עליהם
בורא פרי הגפן; נתן בהם מים, אם נתן (כח) שלשה מדות מים ומצא ארבעה, הוה ליה כיין מזוג
ומברך: בורא פרי הגפן, (כט) אם מצא פחות, אע"פ שיש בו טעם יין, קיוהא בעלמא הוא
ואינו מברך (ל) אלא שהכל; והיינו ביינות שלהם שהיו חזקים, אבל יינות שלנו שאינן חזקים
כל כך, אפילו רמא תלתא ואתא ארבעה אינו מברך עליו בפה"ג; ונראה שמשערים בשיעור
שמוזגים יין שבאותו מקום. הגה: (לא) [י*]
ובלבד שלא יהא היין אחד מששה במים, (לב) כי אז (לג) טז ודאי בטל (אגור).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן
רד סעיף ה
(כז) שמרי יין – היינו בשלא
נתן עליהם מים אלא שתה אותם גופא ומפני שיש בהם לחלוחית יין מברך בפה"ג. ואף דשמרים
אזוקי מזיק אפשר דמיירי שמצץ רק הלחלוחית מהם:
(כח) שלשה מדות וכו' – מיירי
בשמרים של ענבים שדרכו אותן שנעשה בלי תערובות מים אבל ביין צמוקים שלנו שנשרה מתחלה
הצמוקים עם מים א"כ גם בלחלוחית יין שיש בהשמרים מעורב מתחלתו הרבה מים וכשנותן
עוד מים בודאי נתבטל כח היין שהיה בו תחלה:
(כט) ואם מצא פחות וכו' – ודוקא
בשמרים ומשום דלחלוחית יין שיש בהן אינו חשוב כ"כ אבל יין גופא שיצא מדריכת ענבים
אם שפך עליהם מים אפי' יותר משלשה חלקי' עד קרוב לששה ג"כ יין גמור הוא וכדלקמי'
בהג"ה ובעינן רק שיהיה בו טעם יין שראוי לשתיה ע"י מזיגה זו ודרך בני אדם
לשתותו במקום יין ע"י מזיגה זו דאל"ה אמרינן דבטלה דעתו אצל כל אדם:
(ל) אלא שהכל – ואחריו ברכת
בנ"ר:
(לא) ובלבד שלא יהא וכו' – דברי
הג"ה אין לו ביאור דהמחבר הלא בא להחמיר דביינות שלנו לא סגי שיהיה רק רביעית
יין ואפילו אם הדרך באותו מקום לעשות מזיגה גדולה הלא פחות מרביעית יין בודאי לא מהני
אפילו ביינות שלהם שהיו חזקים ומהרמ"א משמע דמהני עד קרוב לששה חלקים מים ובאמת
דדברי האגור לא קאי על שמרים דבשמרים השיעור כמו שכתב המחבר והוא מיירי ביין ענבים
גופא כשמוזגו עם מים דעד קרוב לששה שם יין עליו וכנ"ל:
(לב) כי אז וכו' – ואם היין
יותר מאחד מששה במים שם יין עליו ובלבד שיהיה בו טעם וריח של יין ודרך בני אדם לשתות
יין במזיגה כזו וכנ"ל בסוף סקכ"ט ודע דדברי הג"ה זו מיירי ג"כ
ביין חי שנעשה מתחלה בלי תערובת מים ולכך ראוי שיתוסף עליו אח"כ הרבה מים ויהיה
שם יין עליו אבל ביין צמוקים שלנו שנתערב מתחלה הצמוקים בהרבה מים אין שייך כלל אח"כ
מזיגה כזו ואפילו פחות מזה מתבטל שם יין עי"ז ועיין לקמן בסי' רע"ב במ"ב
סקט"ז ששם נתבאר היטב דין זה:
(לג) ודאי בטל – אפילו יש בו
טעם יין ואף דבעלמא קי"ל טעם כעיקר דאורייתא הכא לא חשיב טעם דכקיוהא בעלמא דמי.
ואם נתערב יין בשאר משקין עיין לעיל בסימן ר"ב ס"א בהג"ה ובמ"ב
מש"כ שם:
שולחן ערוך אורח
חיים סימן קסז סעיף ב
יברך: (טז) ח המוציא לחם מן
הארץ. ((יז) ואם רבים מסובים (יח) יכוונו
לבם לשמוע ברכה * (יט) ויענו אמן, * (כ) והמברך יכוין לאמן שאומרים) (א"ז). (כא)
יתן ריוח בין לחם ובין מן.
שולחן ערוך אורח
חיים סימן רה סעיף א
על הירקות מברך בורא פרי האדמה,
(א) ואפילו בשלם; וכן כל פירות * (ב) א [א] וקטניות * שטובים חיים ומבושלים, מברך עליהם
לאחר בישולם כברכתם הראויה להם קודם שיבשל; אבל קרא וסילקא ב וכרוב וכיוצא בהם, * שטובים
ג מבושלים (ג) יותר מחיים, * כשהם חיים מברך שהכל, (ד) לאחר בישולם בורא פרי האדמה;
ד ותומי (פי' שומים) [ג] וכרתי (פי' פורט בלע"ז)
(ה) כשהם חיים, בורא פרי האדמה; לאחר שבישלם, שהכל. הגה: (ו) דמחשבי נשתנו לגריעותא,
אפילו בשלם עם בשר ונשתבחו ה אין השבח (ז) מצד עצמן אלא מחמת הבשר שבהם (הר"י
פ' כיצד מברכין).
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן רה סעיף א
(א) ואפילו בשלם – ומיירי שטובים
לאכול בין חיים בין מבושלים וכדמסיים אח"כ גבי פירות וקטניות:
(ב) וקטניות – ודוקא שאוכלן
בעודם לחים אבל קטניות ופולין יבשים אין דרכן של ב"א לאכלן חיין אלא מבושלים לפיכך
האוכלם חיין מברך שהכל ועיין בסימן ר"ד סק"ט במ"ב:
(ג) יותר מחיים – מלשון זה משמע
דאף כשהם טובים חיין ג"כ כיון שהם יותר טובים כשהם מבושלים מברך שהכל ומ"מ
אם דרך רוב ב"א לאכלם ג"כ כשהם חיין מברך בפה"א:
(ד) ולאחר בישולם וכו' – וה"ה
אם הם כבושים או מלוחים ודרך בני אדם לאכלם עי"ז כשהם חיין מברך בפה"א ולפ"ז
מה שקורין קרוי"ט כשכבשן ונעשו חמוצים מברך עליהן בפה"א אף כשהם חיין אבל
אם לא כבשן ואכלן חיין שהכל מבושלין בפה"א. שלאטי"ן מעורב עם שמן וחומץ בפה"א
אף בחיין. וכ"ז כשלא אכלם תוך הסעודה [אחרונים] ואם אוכל השלאטין עם בשר נעשה
טפל להבשר [פמ"ג]:
(ה) כשהם חיים בפה"א –
כתבו האחרונים דדוקא בשומים רכים דאז דרך בני אדם לאוכלן חיים אבל שומים שהזקינו שהם
חריפים מאד ואינו ראוי לאוכלן חי [בלא פת] אם אכלו מברך שהכל וכן בבצלים דינא הכי דאם
אוכלן רכים בפה"א הזקינו שהכל ועיין בשע"ת שמצדד לומר דאפילו רכים אינו מברך
בפה"א רק במדינות שדרך לאוכלן רכים בלא פת אבל במדינותינו שלעולם אין דרך בנ"א
לאכול שומים ובצלים חיים אף כשהם רכים בלא פת אין מברך עליהם אלא שהכל וכן מצדד בנשמת
אדם לברך שהכל. וע"ש עוד בשע"ת שכתב דבמבושלים בין שומים ובצלים רכים ובין
כשהזקינו לעולם אינו מברך אלא שהכל ואפילו בישלן אם בשר:
(ו) דמחשבי נשתנו לגריעותא
– ומשמע מהאחרונים דה"ה בבצלים מבושלים וכן בירק שקורין זערזי"ך או מה שקורין
טראה"ן ונראה דדוקא כשבישל הבצלים בתבשיל עם מים כנהוג אבל מה שדרך לעשות מאכל
מבצלים לבד שמבשלין אותן בישול רב עד שמצטמקין וטובין ויפין לאכילה יוכל לברך עליהן
בפה"א דהרי הם משתנים לעלויא ע"י בישול הרב:
(ז) מצד עצמן – עיין באחרונים
שכתבו דאם היה מבשל ירקות עם בשר [או שטגנן בשומן] שכוונתו ודאי לאכול גם הירקות עצמן
בודאי צריך לברך עליהן בפה"א אפילו אם טבע אותן הירקות להשתנות לגריעותא כשמבשלן
בלא בשר ושאני הכא דלא ניתנו שומים בתוך הקדרה בשביל עצמן רק כדי ליתן טעם בהבשר אלא
דממילא מקבלין הם ג"כ הטעם מהבשר ונשבחו ע"כ מברך עליהן רק כברכת הבשר. ולפ"ז
אם טיגן בצלים בשמן או בחמאה כדי להשביחן מברך עליהן בפה"א דהרי הבצלים נשתנו
לעילויא ע"י הטיגון והם העיקר אצלו וה"ה כל כה"ג:
שולחן ערוך אורח
חיים סימן רי סעיף א
א האוכל פחות [א] מכזית בין
מפת בין משאר אוכלים, והשותה (ב) פחות ב [ב] מרביעית בין מיין בין משאר משקים, (ג)
מברך תחלה ברכה הראויה לאותו המין, (ד) ולאחריו אינו מברך כלל; ויש מסתפקים לומר שעל
דבר שהוא כברייתו, כגון (ה) גרגיר של ענב או של רימון, (ו) שמברכין לאחריו אע"פ
שאין בו כזית; לכך נכון ליזהר שלא לאכול בריה פחות מכזית. הגה: ולא ג מקרי בריה
אלא אם אכלו (ז) כמות שהוא, (ח) אבל אם ד לקח (ט) [ד] הגרעין ממנו, לא מקרי בריה (הר"י
פ' כיצד מברכין וב"י בשם רשב"א); ויש מסתפקים עוד בברכה אחרונה (י) של
יין אם מברכין אותה (יא) על כזית; לכן טוב ליזהר שלא לשתות (יב) (אלא) פחות
מכזית, ה או רביעית
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן רי סעיף א
(א) האוכל – כל האוכלין מצטרפין
לכזית לברך עליהן ברכה אחרונה הראויה להן אם משבעת המינין ברכה מעין ג' אם שלא מזיי"ן
מינים לענין בנ"ר. אכל חצי זית משבעת המינין וחצי זית אחר מברך אחריהן בורא נ"ר
וה"ה כשאכל חצי זית פת וחצי זית מדבר שמברכין בנ"ר מברך בנ"ר וכל המשקין
מצטרפין לרביעית האוכל והשותה [דהיינו שאכל פחות מכזית ושתה פחות מרביעית] אין מצטרף
אפי' לענין בנ"ר. ציר שע"ג ירק מצטרף לכזית דכל אכשורי אוכלא [משקה הבא למתק
אוכל] אוכלא הוא וה"ה בפת השרוי במשקה או ביין או ברוטב אבל אם אכל הפת עם הרוטב
בלא טבול אין מצטרף אך אם היה הרוטב של המאכל מדברים שמברכין עליהן כמו על המאכל [ומבואר
בסימן ר"ה] אפשר דמצטרף הרוטב להמאכל וצ"ע [ח"א]. אכל הכזית מעט ונשתהה
הרבה באכילתו אם יש מתחלת האכילה עד סוף האכילה יותר מכדי אכילת פרס אינו מצטרף [ושיעור
פרס עיין לקמן סימן תרי"ב שיש דעות אי ג' ביצים או ד' ביצים והכא מסתברא דאין
מצטרף אפילו רק בכדי ג' ביצים דשיעור כזית אפילו בפת לענין בהמ"ז הוא רק דרבנן
וכן משמע מח"א]. וכתב הפמ"ג דכ"ז הוא רק לענין שיעור כזית אבל לענין
פת כדי שביעה דחיובו הוא מן התורה חייב אף שאכל מעט דהא עכ"פ ושבעת קרינן ביה.
היה פת סופגנין שנתפח עד שאין האוירים שבו נרגשים האוכל כזית ממנו כמות שהוא אינו מברך
דלפי האמת לא אכל כזית וכן אם היה כזית ונצטמק ונתמעט בשיעורו אין מברכין אחריו אלא
א"כ דחזר ונתפח [אחרונים]. ולענין שתיית רביעית אם שתה והפסיק מעט וחזר ושתה עד
שהשלים לרביעית יש אומרים דאינו מצטרף וי"א דמצטרף אם לא ששהה מתחלת השתיה עד
סוף השתיה יותר מכדי אכילת פרס [מלקמן בסימן תרי"ב ס"י] והגר"א הסכים
שם בביאורו דהלכה כדעה זו השניה. והנה לענין שתיית טה"ע וקאפ"ע שהדרך לשתותו
כשהוא חם וקשה לשתותו בלא הפסק כדרך שאר משקין כ"א מעט יש מחלוקת רבה בין הפוסקים
אם צריך לברך ברכה אחרונה לדעה ראשונה הנ"ל ובמחצית השקל ובח"א מצדדים שלא
לברך וכ"כ בדה"ח וכן הוא מנהג העולם. ואנשי מעשה נוהגין שלבסוף שתייתן מניחין
כדי שיעור רביעית שיצטנן מעט כדי שיוכל לשתות רביעית בלא הפסק ולברך ברכה אחרונה וטוב
לעשות כן כדי לצאת אליבא דכו"ע ובפרט לדעת הגר"א הנ"ל דפסק כדעה שניה
דהשיעור הוא כדי אכילת פרס לענין צירוף גם בשתיה בודאי נכון לעשות כן. אם אכל פחות
מכשיעור והלך לחוץ וחזר מיד דבודאי צריך לברך שנית בתחלה אפילו בפת יש לעיין אם חזר
ואכל פחות מכשיעור בכדי אכילת פרס אם מצטרף דאולי כיון שהלך לחוץ הוי כמו היסח הדעת
ועיין במ"א דמצדד דמצטרף:
(ב) פחות מרביעית – ושיעור רביעית
וכזית עיין לעיל בסימן רע"א סקס"ח במ"ב ובה"ל שם ולקמן בסימן תפ"ו
במ"ב ובה"ל:
(ג) מברך תחלה – ואפי' על כל
שהוא בין מדבר אוכל בין ממשקה דאסור ליהנות מן העוה"ז בלא ברכה:
(ד) ולאחריו וכו' – דבפת הלא
כתיב ואכלת ושבעת וברכת וגו' ואין אכילה בכל התורה פחותה מכזית ובשאר דברים כשתקנו
חז"ל ברכה אחרונה כעין זה תקנו ובמשקין נמי מדאשכחן בעלמא לענין שתיית משקין אסורין
דחיובו ברביעית הכא נמי כשתקנו ברכה אחרונה במשקה בשיעור זה תקנו:
(ה) גרגיר של ענב – וה"ה
יגד"ע אחת או קטנית אחת [א"ר וש"א]:
(ו) שמברכין לאחריו – מפני חשיבותיה
ואם נתרסקה קודם אכילה לא מקרי בריה [ע"ת]:
(ז) כמות שהוא – דהיינו עם הגרעין
ואפילו אם הגרעין אינו ראוי לאכול כלל כיון שעכ"פ בלע כולו:
(ח) אבל אם לקח וכו' – וכ"ש
אם נחתך מעט מהפרי גופא. ואם נפל ממנו קצת ע"י בישול כמו שרגילות הוא להתפרפר
ג"כ נראה שעי"ז נתבטל ממנו שם בריה:
(ט) הגרעין – ולא מבעיא אם הגרעינין
ראוי ג"כ לאכלן בודאי ע"י חסרונן נתבטל שם בריה מהפרי ואפילו אם היו מהמינין
שאין ראוי לאכול אותן כלל ג"כ נתבטל הפרי מתורת בריה עי"ז. ואם נמצא בתוך
הגרעין גופא דבר שראוי לאכול ואכל מה שבתוך הגרעין וזרק קליפתו הקשה (כעין פלוימי"ן
שלנו) דעת המ"א וא"ר דזה ג"כ הוי בכלל בריה אחרי שעכ"פ אכל מה
שראוי לאכול ממנו:
(י) של יין – וה"ה שאר
משקין:
(יא) על כזית – דהוא שליש רביעית
דאפשר דלענין משקה ג"כ משערינן כמו באכילה בכזית:
(יב) אלא פחות וכו' – ובדיעבד
אם שתה כזית ואין לו רביעית טוב ליזהר שלא ישתה עד רוב רביעית וכ"ש שלא ישתה כשיעור
ביצה שהוא שני חלקי רביעית די"א דעל שעורים אלו יש לברך ברכה אחרונה ועיין לעיל
סימן ק"ץ סקי"ד מה שכתבנו שם:
