רי"ף ברכות דף כה:
גמ' ברכות דף לו:
אורך השיעור הקולי ברי"ף ותר"י
הוא:28:41(שניות:דקות).
אורך השיעור בפוסקים
הוא:11:27 (שניות:דקות).
1)האביונות והתמרות (והקפריסין) של
צלף חייבים בערל 3
3)ספק ערלה בא"י, אסור. ובחוצה
לארץ, מותר 3
4)כרם שהוא ספק ערלה, בארץ ישראל,
אסור; ובסוריא, מותר 4
5)על האביונות שהם עיקר הפרי,
בפה"ע. 4
6)גרעיני הפירות, אם הם מתוקים מברך
עליהם: בורא פרי העץ 5
7)על פלפל וזנגביל יבשים אין מברך
עליהם כלום 6
8)על פלפל וזנגביל כשהם רטובים,
בפה"א.. 6
10)על זנגביל שמרקחים אותו כשהוא
רטוב, בורא פרי האדמה 8
שולחן ערוך יורה
דעה סימן רצד סעיף ג
האביונות והתמרות (והקפריסין)
של צלף חייבים בערלה. במה דברים אמורים, בארץ ישראל, אבל בחוצה לארץ, האביונות חייבים
ותמרות ז וקפריסין פטורים.
ש"ך יורה דעה
סימן רצד ס"ק ז
ז וקפריסין – כ' העט"ז
דקפריסין בא"י נמי פטורים ולא נהירא וכן מוכח להדיא בש"ס פרק כ"מ (דף
ל"ו) דמאן דמחייב בתמרות כ"ש בקפריסין דהוין טפי פרי מתמרות אלא איפכא מסתבר
דלא הוצרך לומר ברישא דחייבים דכ"ש הוא מתמרות ופירוש אביונות ותמרות וקפריסין
עיין ברש"י ותר"י הביאו ב"י ושוב מצאתי בס' מע"מ פ' כ"מ שהשיג
על העט"ז בזה:
שולחן ערוך יורה
דעה סימן רצו סעיף טו
הקנים והורד והאטדין (פי' ערוך מין הדס), מיני אילן הם ואינם כלאים בכרם. זה הכלל: כל
המוציא עלין מעיקרו, הרי זה ירק. וכל שאינו מוציא עלין מעיקרו, הרי זה אילן. והצלף,
אילן לכל דבר.
שולחן ערוך יורה
דעה סימן רצד סעיף ט
(ח) ספק ערלה בא"י,
אסור. יט (ט) ובחוצה לארץ, מותר. כיצד, כרם כ שיש בו נטיעות של ערלה, וענבים נמכרים
חוצה לו, בארץ ישראל, אסור; ובסוריא, מותר, והוא שלא ידע שהובאו מאותו הכרם; ובחו"ל,
מותר, אפילו יודע שהובאו מאותו הכרם, רק שלא יראה שנבצרו מנטיעות של ערלה. כא
(י) (וכל שכן שכרם שהוא ספק ערלה שהוא מותר) (כן נראה מהטור והרא"ש ומרדכי פרק
קמא דקדושין).
ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן רצד
סעיף ט
יט ובחוצה לארץ מותר – דאע"פ
שהוא הל"מ ובכל הל"מ קי"ל ספיקא אסור כמו בשל תורה מ"מ הל"מ
שבכאן כך נאמרה שספיקו יהא מותר הכי אמרינן בש"ס:
כ שיש בו נטיעות של ערלה – ונטיעות
של היתר גם כן:
כא וכל שכן כו' – צ"ע למאי
כתבה הרי זה מבואר בדברי המחבר סעיף עשירי ונראה משום שהמחבר העתיק בסעיף י' ל' הרמב"ם
ומשמע מלשונו זה דבכרם שהוא ספק ערלה מותר ליקח ממנו בידים שהרי הוא מותר והרי הוא
ככרם של היתר וכ"כ בב"י והרב לא ס"ל הכי אלא ס"ל כדעת הטור וסייעתו
דאסור ליקח ממנו בידים אלא דמותר אפי' רואים שהעובד כוכבים בוצר ממנו ולכך הוצרך לכתוב
וכ"ש כו' וכן נראה מהעט"ז שכ' הא דכרם שהוא ספק ערלה מותר היינו שלא ילקוט
בידים אלא ילקוט אותם ישראל אחר שלא בפניו או עובד כוכבים אפי' בפניו מותר לו ליקח
ממנו נ"ל עכ"ל ובספר מ"מ השיג על העט"ז בזה ממ"ש הב"י
דאסור ולא ירדתי לסוף דעתו דהכא בכרם שהוא ספק ערלה נרא' דמותר וכמו שכ' העט"ז:
פתחי תשובה על שולחן ערוך יורה דעה סימן
רצד סעיף ט
(ח) ספק ערלה בא"י – עיין
היטב בתשובת רדב"ז סי' תק"פ:
(ט) ובח"ל מותר – [עבה"ט
ועי' בת' חתם סופר סימן רפ"ו אודות ישראל שחכר מבעל שדות א' גן ושדות מלאים אילנות
עושים פרי על משך י"ב שנים ותנאי היה ביניהם שכל שנה מחויב ישראל החוכר לחדש בהם
נטיעות שלא תכסוף השדה כי בכל שנה הללו נובלין והללו נוצצין וא"כ הדעת נותנת שכך
היה מנהגו של בעל השדות ג"כ מקודם לנטוע בכל שנה וליסד נטיעות חדשות ובודאי יש
בתוך עצי הגן ערלה וכן אומר עובד הגן הזה יותר מעשרים שנה. שלעת עתה נמצא בו יותר ממאה
אילנות שהם בתוך ג' שנים לנטיעתה והגנן ההוא אומר שהוא מכיר בהם. ואם נחוש לדברים אלו
יעלה ההפסד מן אותן הפירות לסך ג' מאות זהו' לשנה אם יש למצוא היתר לפירות הנ"ל.
והאריך בזה והעלה דלא שייך לומר כאן דאפשר לברר ע"י אומנין בקיאין המבינים איזה
פרי הוא מתוך ג' שנים ואומן לא מרע אומנתו. דז"א דאינם בקיאין להשכיל בין השרישם
קודם ט"ז אב או אח"כ (ע"ל ס"ד) וגם אין לאסור בנ"ד מטעם דהוא
ספק הרגיל והוה כנוטעים אילנות והדעת נותנת שיש כאן ערלה דז"א דנטיעת אילנות הוה
ורגיל אבל נשיאת פירות גמורים אינו הוה ורגיל כמ"ש לקמן סי"ז. ולכן פשוט
בנ"ד דכל אילן שפירותיו נגמרים ככל הפירות אין לספק בו כלל ואין להחמיר ובפרט
בערלה בח"ל שכך נאמרה הלכה ספיקה מותר. אמנם בהמצא שם אילנות שבאמת פירותיהם משונים
דקים וקלושים ואע"ג דנמצא כן לפעמים גם באילנות זקנים מ"מ הוא ספק הרגיל
וקרוב לודאי שהם משני ערלה אין בידינו להתיר להדיא. אך אין הבעלים צריכים להדר לחפש
אחר אותן פירות דקים וקלושים איה הם ואם יבא לידם יהא להם איסור הנאה ואם הגננין מוכרי
פירות ומייתי להו מעות לבעלים פשוט שאין צריכים לחוש בחליפי ערלה לאחר שעבר ומכרן שמא
היה בהן מהני פירות עכ"ד. וסיים שם שאינו אומר למעשה]:
(י) וכ"ש שכרם – עש"ך
ס"ק כ"א ועיין בספר פאר הלכה על שיטת ר"ח סגן הכהנים דף מ"ז ובתשובת
שיבת ציון סימן מ"ט מ"ש בזה:
שולחן ערוך יורה
דעה סימן רצד סעיף י
כרם שהוא ספק ערלה, בארץ ישראל,
אסור; ובסוריא, מותר, ואין צריך לומר בחוצה לארץ.
שולחן ערוך אורח
חיים סימן רב
סעיף ו
צלף (פי' צלף מין אילן שעלין שלו ראויים לאכילה ויש בעליו כמין תמרים. אביונות
הוא הפרי מהצלף וקפריסין הן קליפה שסביב הפרי כקליפות האגוזים), (לח) יד על העלין
ועל טו התמרות (לט) ועל טז [יב] הקפריסין: יז [יג] בפה"א; ועל האביונות שהם עיקר
הפרי, בפה"ע.
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן רב סעיף ו
(לח) על העלין ועל התמרות –
שאינן חשובין להקרא פרי העץ:
(לט) ועל הקפריסין וכו' – משום
דאינו עיקר הפרי. ומ"מ בדיעבד אם בירך על הקפריסין בפה"ע יצא. ולענין קליפת
פאמערנצי"ן שטוגנין בדבש יש דעות בין האחרונים אם לברך עליהן שהכל או פה"ע
ופרי האדמה וע"כ יש לברך עליהן שהכל ובדיעבד אם בירך פה"ע או פה"א יצא:
שולחן ערוך אורח חיים סימן רב סעיף ג
* גרעיני
הפירות, אם הם (כג) מתוקים מברך עליהם: [ו] בורא פרי העץ;
ואם הם (כד) מרים, אינו מברך עליהם כלל; ואם מתקן ע"י האור, (כה) מברך עליהם:
ז [ז] שהכל.
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן רב סעיף ג
(כג) מתוקים – לאו דוקא אלא
כל שהחיך נהנה ממנו במקצת והטעם שמברך בפה"ע משום דהם נמי חלק מחלקי הפרי והרבה
אחרונים חולקים ע"ז וס"ל דאינו מברך בפה"ע דלא הוי כפרי גופא ואינו
מברך עליהם אלא בפה"א וכן הסכמת הגר"א. ואם בירך בפה"ע יצא בדיעבד
[דרך החיים] ואם אוכל הגרעין אחר שאוכל הפרי מסתברא דלכו"ע נפטר בברכת בפה"ע
שבירך על הפרי משום דהוי טפל לפרי:
(כד) מרים – היינו שאינם ראויים
לאכול אפילו ע"י הדחק וכנ"ל בסוף ס"ב:
(כה) מברך עליהם שהכל – הרבה
אחרונים הקשו ע"ז ודעתייהו דלדעת המחבר דגרעינין הוי כפרי גופא א"כ גם במרים
ומתקן ע"י איזה דבר נמי מברך עליהם בפה"ע וכמו גבי שקדים המרים המבואר בס"ה
ויש מתרצים דאפילו לדעה זו לא עדיפא גרעינין כשקדים גופא שהם עיקר הפרי משא"כ
בגרעינין ולהכי אם הם מרים לא מקרי פרי כלל ולא מהני במה שממתקן אח"כ מיהו לדינא
אין לזוז מפסק השו"ע דבלא"ה כתבנו מקודם דעת הרבה אחרונים והגר"א מכללם
לחלוק על עיקר דינא דמחבר ולדידהו גם גרעינין מתוקין אינו מברך עליהם לכל היותר רק
בפה"א דלאו פרי נינהו וממילא במרים ומתקן ע"י האור אינו מברך עליהם אלא שהכל:
ביאור הלכה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן רב סעיף ג
* גרעיני הפירות וכו' – עיין
מ"ב במש"כ שהרבה חולקים ע"ז וס"ל דמברך עליהן בפה"א ויש לעיין
בהני פרי [שקורין סאפטאלין] שבתוכן נמצא גרעינין כמין שקדים ממש דהיינו קליפה קשה מלמעלה
ובתוכה פרי קטנה מתוקה כמין שקדים ממש אי דינו נמי כמין גרעין בעלמא או דבזה כו"ע
מודים דמברך בפה"ע דאין זה בכלל גרעין אלא פרי בתוך פרי וגם בודאי כו"ע נטעי
להו אדעתא דהכי ועיין בדה"ח וצ"ע:
שולחן ערוך אורח
חיים סימן רב סעיף טז
על פלפל (עז) וזנגביל יבשים
ועל הקלאוו של גירופלי (ר"ל נעגלי"ך) (עח) וכל כיוצא (בזה) (עט) שאין דרך
לאכלם אלא על ידי תערובות, לג אין מברך עליהם כלום.
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן רב סעיף טז
(עז) וזנגביל – הוא מה שקורין
(אינגבער):
(עח) וכל כיוצא – כגון גלגי"ן
וציטוו"א:
(עט) שאין דרך וכו' – פי' והוא
אכלן לבדן לפיכך אין מברך עליהם כלום שאין הנאה באכילתן כשהם יבשים ואם אכלן עם צוקער
וכדומה מברך בורא פה"א [פמ"ג]:
בית יוסף אורח חיים
סימן רב
טז – יח פלפל רטיבתא בורא פרי העץ יבישתא ולא כלום וכו'. בפרק כיצד מברכין
(לו:) פלפלי רב ששת אמר שהכל רבא אמר ולא כלום מיתיבי היה רבי מאיר אומר ממשמע שנאמר
(ויקרא יט כג) וערלתם ערלתו את פריו איני יודע שעץ מאכל הוא אלא מה תלמוד לומר עץ מאכל
להביא עץ שטעם עצו ופריו שוה ואיזה זה הפלפלין
דף כה:
לא קשיא הא ברטיבתא הא ביבישתא.
וכתב הרשב"א (שם ד"ה לא) משמע מהכא דפלפלי רטיבתא מברכין עליהם בורא פרי
העץ וכן פסק הראב"ד אבל הרי"ף (כה:) כתב בורא פרי האדמה וכן מצאתי לרבינו
האי גאון עכ"ל. והרמב"ם בפ"ח (ה"ז) כתב בורא פרי האדמה והרא"ש
(שם) כתב דלא נהירא ליה דברי הרי"ף מדפריך מערלה ומשני הא ביבישתא הא ברטיבתא
מכלל דרטיבא פרי העץ הוא ומברכין עליו בורא פרי העץ עד כאן וביבישתא הסכימו כל הפוסקים
דהלכה כרבא דאמר ולא כלום. וכתב הרשב"א (שו"ת ח"א סי' ת) שאלת פלפלי
רטיבתא אמאי מברך עלייהו בורא פרי האדמה כיון שהם גדלים באילן. תשובה כיון שאין נוטעין
אותן אלא על דעת שיתייבשו ויאכלו רובן שחוקין כתבלין ואינם נאכלין בפני עצמם אלא מיעוטן
לפעמים אין מברכין עליהם בורא פרי העץ אלא בורא פרי האדמה וקרוב היה שלא יברכו עליהם
אלא שהכל כקורא אלא לפי שנאכלין המעט מהם ברטיבותן ואדעתא דהכי נמי נטעי קצת מברכין
עליהם בורא פרי האדמה מיהא עד כאן:
ומ"ש רבינו וכן זנגבילא
יבישתא וכל כיוצא בזה וכו'. שם אמרו ליה רבנן למרימר כס זנגבילא ביומא דכיפורי פטור
והא אמר רבא האי הומלתא דאתיא מבי הנדואה שרי ומברכינן עליה בורא פרי האדמה לא קשיא
הא ברטיבא הא ביבישתא ופירש רש"י הומלתא ליטוארי"ו בלעז:
ומ"ש רבינו וכל כיוצא בזה
כגון גירופלא וכו' עד סוף הסימן. כן כתבו שם ה"ר יונה (כה: ד"ה וכתבו) והרא"ש
(סי' ו) ז"ל ואע"פ שבפסקי הרא"ש שבידינו כתוב שעל הקאניל"ה מברך
בורא פרי העץ נראה דטעות סופר הוא וצריך לגרוס בורא פרי האדמה וגם המרדכי (סי' קיז)
והתוספות (לו: ד"ה ברטיבא) כתבו וזה לשונם וקלאו"ו של גרופלי שאין רגילין
לאכול אלא ברטיבא כמו בליטוארי"ו אין מברכין עליו ביבישתא אבל של עץ קינמון שקורין
קאניל"ה מברכין עליו בורא פרי האדמה מפני שרגילין לאכלו ביובש וגם הוא גדל על
הארץ כמו קנים ואגוז שקורין מושקאד"ה מברכין בורא פרי העץ שגם נוהגים לאכול אותו
ביובש עד כאן לשונם. וזה לשון שבלי הלקט (סי' קס) פלפלין לחים בורא פרי העץ יבשים אין
מברכין עליהם כלל דלא חשיבי אוכל ויש להסתפק על הכופר והגירופלין וקינמון ושאר מיני
בשמים אם מברכין עליהם כשהם יבשים מכל מקום אינו פרי אלא קליפת עץ ואין מברכין עליו
אלא שהכל אפילו כשהוא לח עד כאן: ברכת הומלתא וברכת בשמים שחוקים מעורבים עם סוקר בסימן
שאחר זה:
שולחן ערוך אורח
חיים סימן רב סעיף יח
על פלפל וזנגביל כשהם (פב) לה
[כז] רטובים, בפה"א. הגה: כל הפירות
שיודע בהם שהם עיקר הפרי, מברך עליהם בפה"ע; (פג) ושאינן עיקר הפרי, בפה"א;
(פד) לו ואם הוא [כח] מסופק בו אם הוא עיקר הפרי או לא, (פה) בפה"א; ואם אינו
יודע (פו) מה הוא, מברך שהכל (טור).
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן רב סעיף יח
(פב) רטובים וכו' – דזנגביל
לאו פירא הוא אלא שרשים מן העץ תחת הקרקע ופלפלין אע"ג דגדילין על אילן כיון דאין
נוטעין אלא ע"ד שיתייבשו ויאכלו רובן שחוקין בתערובת כתבלין ואין נאכלין לבדן
אלא לפעמים קרוב הדבר שיברכו ע"ז שהכל כמו קורא בריש סימן ר"ד אלא לפי שמעט
מהן נאכלין ברטיבותן אדעתא דהכי נמי נטעי קצת לכן מברכין עליהן בפה"א:
(פג) ושאינן עיקר הפרי וכו'
– כנ"ל בס"ו ועיין לקמן בריש סימן ר"ו במ"ב:
(פד) ואם הוא מסופק – היינו
אחר שלמד ואינו יכול לברר אבל מי שלא למד לא יאכל עד שילך אצל חכם ללמדו ברכות [גמרא]:
(פה) בפה"א – שאף אם הוא
פה"ע יצא בדיעבד בברכת פה"א כדלקמן בסי' ר"ו:
(פו) מה הוא – היינו שמא הוא
מין שברכתו שהכל:
שולחן ערוך אורח
חיים סימן תריב סעיף ח
(כב) כס (פירוש שכסס ופצע אותם בשיניו) פלפלי או זנגבילא, אם הם יבשים, פטור,
דלא חזו לאכילה; ואם הם רטובים, חייב.
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן תריב סעיף ח
(כב) כס פירוש שכסס וכו' – ומיירי
שבלעם דאל"ה אפילו רטובים פטור וקראם בשם כסיסה משום דפלפל יבש או זנגביל (שקורין
אינגבער) הוא דבר שאין דרכן לאכול ולכן פטור וכל פטור דאתמר הכא פטור אבל אסור:
שולחן ערוך אורח
חיים סימן רג סעיף ו
* על זנגביל (ח) שמרקחים
אותו כשהוא רטוב, בורא פרי האדמה. ונראה דה"ה אם מרקחים (ט) אותו יבש, כיון שעל
ידי כך הוא (י) ראוי לאכילה, (יא) ד [ג] הזנגביל עיקר ומברך עליו בפה"א.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן
רג סעיף ו
(ח) שמרקחים אותו – אשמעינן
דע"י ריקוח שמרקחין אותו בדבש לא נשתנה ברכתו מאלו אכלו חי דברכתו בפה"א
וכדלעיל בסי' ר"ב בסי"ח:
(ט) אותו יבש – ר"ל אף
דזנגביל יבש אין מברכין עליו כלל וכבסימן ר"ב סט"ז הכא דע"י ריקוח נעשה
ראוי לאכילה חוזר לברכתו הראויה [ואין להקשות מאגוז רך דאיתא שם בסי"ד דאף שנתקן
ע"י בישול בדבש מ"מ ברכתו שהכל דהתם הפרי לא הגיע עדיין זמן בישולו משא"כ
הכא דהפרי כבר נתבשל אלא שמחמת יבשותו לא היה ראוי לאכילה ולכן מהני כשמרקחו ועושהו
ראוי] וה"ה כשמרקחין פלפלין יבשין ג"כ ברכתו בפה"א:
(י) ראוי לאכילה – וכן כשצולין
זנגביל ואוכלין אותן לרפואה כיון דחזי לאכילה ע"י כך אבל ציטוו"ר מברך שהכל
כיון דעביד לטעמא ולא לאכילה. מרקחת של חזרת (שקורין קריין) ברכתו שהכל אבל מרקחת של
(רעטיך) משמע מכמה אחרונים דברכתו בפה"א ואפילו אם עושה מקליפתן ג"כ לא נשתנית
הברכה:
(יא) הזנגביל עיקר – ואפילו
רקחו עו"ג אין בו משום בשול עו"ג שהרי נאכלין חיין ע"י תערובות צוקע"ר
אבל שאר כל מיני פירות או ירקות וכן עלי ורדים כל שאינו ראוי לאכול אותו חי אם בשלן
או רקחן נכרי אסורים משום בשול עו"ג:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן
רג סעיף ו
* על זנגביל שמרקחין אותו –
עיין בשע"ת בשם עמק ברכה דדוקא כשמרקחין חתיכות ממנו אבל אם הוא מעוך וכתות עד
שאינו ניכר מה הוא אע"פ שיודע שהוא זנגביל מברך שהכל ולא הבנתי דהלא מבואר לקמיה
בס"ז דבשמים שחוקים וכו' והיינו אף כששחוקים לגמרי ואפילו למאן דמחמיר בתמרים
שעשאן כעין עיסה שאבד ברכתו הקודמת וכמבואר בסימן ר"ב ס"ז בהג"ה אפ"ה
לענין בשמים מודו דאף כשנימוח לגמרי אפ"ה מברך ברכתו הקודמת הואיל דאורחייהו בהכי
לכתוש לגמרי וכמבואר בתה"ד סי' כ"ט שהביא מקור לזה מדברי רש"י שפירש
על הימלתא בשמים כתושין המפטמין בדבש ע"ש והלא הימלתא קאי גם על זנגביל כדמוכח
בגמרא א"כ מוכח דאף כשהוא שחוק וכתוש אפ"ה מברך ברכתו הראויה משום דאורחיה
בהכי ואולי יש לומר דאף שהימלתא כולל גם זנגביל מ"מ לענין כתישה אפשר דיש לחלק
בין זנגביל לשאר בשמים דזנגביל כשמרקחו בדבש אין דרך לכתשו כל כך וע"כ אבד ברכתו
הקודמת אבל מדברי עטרת זקנים וכן מהט"ז משמע לכאורה כמו שכתבנו וצ"ע:
