רי"ף ברכות דף לא:
גמ' ברכות דף מג:
אורך השיעור הקולי ברי"ף
ותר"י הוא:33:08 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא:38:30 דקות .
1)מברכין על המוגמר משיעלה קיטור. 2
2)המוגמר, אם הוא של עץ מברך בורא עצי בשמים 3
4)אם היה פרי ראוי לאכילה, מברך:הנותן ריח טוב בפירות 5
5)שמן אפרסמון מברך בורא שמן ערב. 8
6)שמן זית שכתשו, מברך עליו: בורא עצי בשמים. 9
7)סימלק וחילפי דימא, מברך בורא עצי בשמים 9
8)נרגיס, והוא חבצלת, אם גדל בגנה, מברך בורא עצי בשמים 10
9)סיגלי והם ויאול"ש, בורא עשבי בשמים. 10
10)היוצא בימי ניסן וראה אילנות שמוציאין פרח 10
11)אסור ליהנות מריח טוב עד שיברך
קודם שיריח 11
12)הביאו לפניו הדס ושמן להריח בהם.. 12
13)כל דבר שמברך עליו לאכלו או להריח בו, צריך ו לאוחזו בימינו 13
14)אוחז היין בימין וההדס בשמאל ומברך על היין 14
15)לא ינעל מנעלים מטולאים טלאי על גבי טלאי בימות החמה 15
16)לא יספר עם אשה בשוק ואפילו היא אשתו או אחותו או בתו. 15
17)לא ילך תלמיד חכם בקומה זקופה וגרון נטוי 15
רמב"ם הלכות ברכות
פרק ט הלכה א
כשם שאסור לאדם ליהנות במאכל או במשקה
קודם ברכה, כך אסור לו ליהנות בריח טוב קודם ברכה, וכיצד מברך על ריח טוב, אם היה זה
שיש להריח עץ או מין עץ מברך בורא עצי בשמים, ואם היה עשב או מין עשב מברך בורא עשבי
בשמים, ואם לא היה מן העץ ולא מן האדמה כגון המור שהוא מן החיה מברך בורא מיני בשמים,
ואם היה פרי הראוי לאכילה כגון אתרוג או תפוח מברך שנתן ריח טוב בפירות, ועל הכל אם
אמר בורא מיני בשמים יצא.
רמב"ם הלכות ברכות
פרק ט הלכה ב
אין מברכין על המוגמר עד שתעלה תמרתו,
וכיצד מברכין עליו, אם היה זה הנשרף שנתן ריח מעץ מברכין בורא עצי בשמים, ואם היה עשב
עשבי בשמים, ואם היה ממין חיה וכיוצא בה מברך עליו בורא מיני בשמים.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן רטז סעיף יב
מברכין על המוגמר (פי' בשמים שמשימים
על הגחלים (מו) להריח בהם) * משיעלה קיטור עשנו * (מז) קודם שיגיע לו הריח, (מח) אבל
כ לא יברך קודם שיעלה קיטור העשן.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רטז סעיף יב
(מו) להריח בהם – לאפוקי אם מעשן
בשביל לבטל הסרחון אין מברכין עליו כלל ואף שנהנה מהבשמים מאד וכדלקמן בסימן רי"ז:
(מז) קודם שיגיע וכו' – דבעינן לכתחלה
עובר לעשייתן. ובדיעבד יכול לברך אף בעת שמריח:
(מח) אבל לא וכו' – דסמוך לעשייתן
עכ"פ בעינן ולא שתהיה מרוחקת הברכה מההנאה. ובדיעבד יצא כל שלא הפסיק בינתים
וכדלעיל בסימן ר"ו ס"ה ע"ש:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רטז סעיף יב
* משיעלה קיטור עשנו – דע דמוכח מרש"י
ותוספות דאפילו נשרפו הבשמים לגמרי ג"כ צריך לברך עליו אע"ג דהשתא אינם כלל
ולא קפדינן שיהיה קצת מהבשמים קיים בשעת ברכה ולא מקרי ריח שאין לו עיקר דאדרבה הריח
בא מן גופן וכן דרך הבשמים שכשנשרפים מריחים וכן מוכח לשון הרמב"ם דין ב' עי"ש
וכן מוכח באו"ז ובש"ג בשם ר' ישעיה ע"ש וכן פסק הט"ז וכתבתי כ"ז
להוציא מדברי הרא"ה בהלכותיו שלדעתו אין מברכין אא"כ עיקרו קיים עדיין דאחר
שעיקרו כלה באש אין מברכין דהוי ריח שאין לו עיקר ומפרש כולה סוגיא בדרך זה עי"ש
ונמשך אחריו בעל שיטה מקובצת ואינו כן לכל הפוסקים הנ"ל:
* קודם שיגיע לו הריח – ואף שאין תופס
המוגמר בידו לא מקרי קודם דקודם וכמו לעיל בסימן קס"ז ס"ג לענין לחם דהתם
מחסר הלקיחה בידו והאכילה משא"כ הכא לא מחסר רק שיריח ומקרי שפיר קודם לעשייתן:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן רטז סעיף יג
המוגמר, אם הוא של עץ מברך (מט) בורא
עצי בשמים; ואם של עשב, בורא (נ) עשבי בשמים; ואם של שאר מינים, בורא מיני בשמים.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רטז סעיף יג
(מט) בורא עצי בשמים – ולא נשתנה ברכתו
אע"פ שנשרף ע"י הגימור אין שריפתו נקרא מכלה אותו אדרבה הוא גורם שתעלה תמרתו
וריחו נודף [לבוש]:
(נ) עשבי בשמים – העי"ן בחירק
והשי"ן בשו"א והבי"ת רפויה [פמ"ג] וע"ש שמביא עוד דעת אחרת
בזה:
שמות פרק ל
(כג) וְאַתָּה קַח לְךָ בְּשָׂמִים
רֹאשׁ מָר דְּרוֹר חֲמֵשׁ מֵאוֹת וְקִנְּמָן בֶּשֶׂם מַחֲצִיתוֹ חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם
וּקְנֵה בֹשֶׂם חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם:
רמב"ם הלכות כלי
המקדש פרק א הלכה ג
המור הוא הדם הצרור בחיה שבהודו הידוע
לכל שמתבשמין בה בני אדם בכ"מ, והקנמון הוא העץ שבא מאיי הודו שריחו טוב ומתגמרים
בו בני אדם, והקדה היא הקושט, וקנה בושם הם הקנים הדקים כתבן האדומים הבאים מאיי הודו
וריחן טוב והם ממיני הבשמים שנותנין אותם הרופאים בצרי. +/השגת הראב"ד/ המור הוא
הדם הצרור. א"א אין דעתי מקבלת שיכנסו במעשה הקדש דם שום חיה בעולם כל שכן דם
חיה טמאה אבל המור הוא האמור בשיר השירים באתי לגני אחותי כלה אריתי מורי עם בשמי והוא
ממין עשב או ממין אילן וריחו נודף.+
רמב"ן שמות פרק ל
פסוק כג
(כג) מר דרור חמש מאות – הסכימו המפרשים. והרב רבי משה (הרמב"ם בהל' כלי המקדש
פ"א ה"ב) מכללם, כי המור הוא הנקרא מוסק. ור"א השיב כי איננו בשם אע"פ
שריחו טוב. ואולי בעבור זה הפרידו הכתוב מן הבשמים. והוא הקשה כי כתיב (שה"ש ה
א) אריתי מורי, שהוא דבר מלוקט, ואומרים המביאים אותו כי הוא נעשה בגרון הצבי. ועוד
מן הכתוב (שם ה ה) וידי נטפו מר. ואולי כן הוא בהיותו לח, ויתכן שיאמר "אריתי
מורי" בעבור כי הוא דם נצרר בבטן החיה הדומה לצבי הידועה בארץ הודו, ובלכתה בין
השיחים בימי החום הגדול מגרדת בנפח ההוא, והדם יוצא צרור ולוקטים אותו מן האחו. ואמר
וידי נטפו מר, כי הכתוב ידמה ריחו כאילו ידיו תיטופנה מריח ההוא נטפי מים:
ואחרים (הראב"ד בהל' כלי המקדש
פ"א ה"ג) אמרו איך יכנס בקטרת ובשמן הקדש דם חיה טמאה. גם זו אינה קושיא,
כי הלחות ההוא הנאסף בה מרוב הדם ויזוב ממנה בחייה אין בו לא טומאה ולא מאוס. ופירשו
(הראב"ע בפירוש הקצר והרד"ק בספר השרשים ש' דרר) דרור מלשון וקראתם דרור
(ויקרא כה י), שיהיה חפשי מן הזיוף והתערובת. ואולי נאמר שהצריך הכתוב להיותו חפשי,
לומר שיוקח מן הצבי ההוא בהיותו חפשי מתהלך בין ערוגות הבשמים ומתענג כרצונו, כי כאשר
ילכד ויעמוד ברשות אדם לא יעשה מור כי אם מעט ואיננו מבושם. וזה דבר ברור:
ועם כל זה הנראה אלי מדברי רבותינו
שאין המור מוס"ק, שהם אמרו במדרש חזית (שה"ש רבה ד יד) מור, אינמר"נון,
והמוסק אף בלשון חכמים כך שמו מוסק, כמו שאמרו בברכות (מג א) חוץ ממוסק מפני שהוא מין
חיה, וכן שם בירושלמי (פ"ו ה"ו) בר ממוסקים, וכתב בעל הערוך (ערך מסק) כי
גם כך שמו בלשון יון. ועוד אמר במדרש חזית (שה"ש רבה א נח) צרור המור דודי לי,
זה אברהם, מה המור הזה ראש לכל מיני בשמים, כך אברהם ראש לכל הצדיקים, מה המור הזה
אין מפיח אלא באור, כך אברהם לא נודעו מעשיו עד שהושלך לכבשן האש, ומה המור הזה כל
מי שלוקטו ידיו מתמרמרות, כך אברהם ממרר עצמו ומסגף עצמו ביסורין. והנה המוסק ריחו
מפיח בלא אור. ועוד שנינו (מקואות פ"ט מ"ה) אלו חוצצין בכלים הזפת והמור
וכו', על המרדעת, רבן שמעון בן גמליאל אומר עד כאיסר האיטלקי. וקתני (שם משנה ז) זה
הכלל כל המקפיד עליו חוצץ וכל שאינו מקפיד עליו אינו חוצץ. ואין המוסק דבר נדבק כזפת
שיחוץ, ואם שמא מתקנין אותו בענין שידבק בכלים, אינו מקפיד עליו שיחוץ אפילו על המרדעת.
ותרגום מור ואהלות קציעות כל בגדותיך (תהלים מה ט) מורא ואקסיליאן וקציעתא:
והקרוב שהוא הנקרא כן בלשון ערבי מור
שיש ממנו מינין, מור אחמר ואביץ, ובו מקטירין, וריחו מפיח באור ביותר. והנה כל הלשונות
עברית וארמית וגם הערביים שוות בו. ובלשון אגדה פרסית או יונית נקרא אנמרנין קרוב לזה,
וגם בלשון רומיים נקרא מירא. ולהשואת הלשונות בו נראה שהוא המין ההוא, והוא יחשב בסמים.
ומה שאמרו (שה"ש רבה שם) שהוא ראש לכל הבשמים, שהזכירתו תורה בראשם, או שהוא בהקטרה
משובח מכולם. ואפשר שימצא עוד במיניו בעל ריח מבושם ביותר והוא הנקרא דרור, והלוקט
לזה ידיו מתמרמרות שהוא מר כלענה. ושנו בספרא (ויקרא חובה פ' יב) דברים שאי אפשר לדעתן,
כגון המערב מים ביין, קומוס במור, כי זה מזייפין אותו בקומוס הנקרא צמג בערבי שהוא
נדמה לו. ולכך אמר מר דרור, שיהיה נקי מן הזיוף שמזייפין אותו תמיד. ויתכן כי לשון
"דרור" בכל מקום נקיות, וכן וקראתם דרור בארץ לכל יושביה, שיהיו כל בעלי
הארץ נקיים מעבדות ומכל שעבוד בגופם ובארצותם, כלשון ובעל השור נקי (לעיל כא כח):
ומה שאמר הכתוב וידי נטפו מור ואצבעותי
מור עובר (שה"ש ה ה), יתכן שיהיה שיעורו וידי נטפו שמן מור, כי המנהג לסוך בו
גם הידים לעדן ולרכך אותן, כדכתיב (אסתר ב יב) ששה חדשים בשמן המור, ופירשו בו (מגילה
יג א) שמן זית שלא הביא שליש, מפני שמשיר את השער ומעדן את הבשר. והענין, כי השמן הזה
מתקנין אותו במור, ונקרא כן, וזה טעם "נטפו". ואני סבור שהוא אינמרנון המוזכר
במדרש (שה"ש רבה ד יד), שכך קורין בירושלמי (דמאי פ"א ה"ג) שמן ורד
ורדינון, וכן דרך השמות בשמנים בלשונות הגוים. גם יתכן שיוציאו מן המור שמן כאשר נעשה
במצטכ"י וזולתו מן הצמגים, והנה ראוי לקרותו מור ושמן המור:
בית יוסף אורח חיים סימן
רטז
ב (א) וכיצד מברך אם זה שיוצא ממנו הריח עץ או מין עץ וכו'. כל זה מתבאר מתוך
הדינים שיבואו בסמוך והם בפרק כיצד מברכין:
ומ"ש ואם אינו לא מין עץ ולא
מין עשב כמו המור שהוא מין חיה מברך בורא מיני בשמים. פשוט שם שעל המושק מברכין בורא
מיני בשמים:
מור הואיל ואתא לידן נימא ביה מילתא
יש אומרים שהוא זיעת חיה והנכון שחיה ידועה היא וכו' עד בתר השתא אזלינן. כן כתבו שם
תלמידי ה"ר יונה (לא: ד"ה חוץ) והרא"ש הביא כל הדברים אלו שם (סי' לה)
גם כן וכתב על דברי ה"ר יונה דראייתו צריכה ראיה:
ואם היה הדבר שהריח יוצא ממנו פרי
ראוי לאכילה וכו'. שם (ברכות מג:) האי מאן דמורח באתרוגא או בחבושא אומר ברוך שנתן
ריח טוב בפירות:
ועל כולם אם אמר בורא מיני בשמים יצא
הילכך על דבר שהוא מסופק בו מהו מברך בורא מיני בשמים. שם כתבו התוספות (מג. ד"ה
ועל ההדס) והמרדכי (סי' קמז) שמי שהוא מסופק אם בושם זה מין עץ או מין אדמה יש מפרשים
שמברך שהכל דעל כולם אם אמר שהכל יצא וה"ר משה מקוצי (סמ"ג עשין כז הל' ברכת
הריח קי"ג ע"ד) היה אומר שיברך בורא מיני בשמים וכן כתב הרמב"ם בפרק
ט' (ברכות ה"ה) ועל הכל אם אמר בורא מיני בשמים יצא. והכי נקטינן ומשמע מדברי
הרמב"ם (שם ה"א) ומדברי רבינו דאפילו המריח בפרי אם אמר בורא מיני בשמים
יצא:
ופירשו התוספות הא דמברכין על דבר
העומד לאכילה דוקא כשלקחו להריח בו וכו'. שם (מג: ד"ה האי) וכן כתב הרא"ש
בפרק אלו דברים (סי' ג):
שולחן ערוך אורח חיים
סימן רטז סעיף ב
(ה) אם זה שיוצא ממנו הריח עץ (ו)
או ב מין עץ, מברך בורא עצי בשמים; ואם הוא עשב, מברך בורא עשבי בשמים; ואם אינו לא
מין עץ ולא מין עשב, (ז) כמו * ג המוס"ק, מברך בורא מיני בשמים; ואם היה פרי
(ח) ד ראוי לאכילה, מברך: (ט) הנותן ריח טוב בפירות. והני מילי * כשנטלו להריח בו
* (י) או לאכלו ולהריח בו, אבל אם נטלו לאכלו * ולא נתכוון להריח בו, * (יא) אע"פ
שהוא מעלה ריח טוב ה אינו מברך; (יב) ועל כולם, אם אמר: [ו] בורא מיני בשמים, (יג)
יצא; הילכך על כל דבר שהוא מסופק בו, מברך בורא מיני בשמים; (יד) על אגוז מוסקאט"ה
(טו) ועל קניל"ה (טז) וקלא"וו וכל בשמים שהם לאכילה, מברך שנתן ריח טוב בפירות.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רטז סעיף ב
(ה) אם זה וכו' – רצה לבאר כיצד מברכין
עליו וע"ז קאמר אם זה וכו':
(ו) או מין עץ – ר"ל אע"ג
דלאו עץ גמור הוא דרכיך מ"מ כיון דמוציא עלין מעצו מברך בורא ע"ב:
(ז) כמו המוס"ק – ובלשון לעז
פיז"ם ובשמים זה בא מן החיה לפיכך מברך עליה בורא מיני בשמים. ודע שמוס"ק
זה יש אומרים שבא מזיעת חיה ויש אומרים שבא מדם של חיה אחת שמתקבץ בצוארה ואח"כ
מתייבש ונעשה בושם ולפי סברא זו האחרונה יש שרצו לאסרו עכ"פ לתת בקדירה להטעים
בריחו את התבשיל דדם אסור באכילה והרבה פוסקים מתירים אפילו לתת בקדירה דאזלינן בתר
השתא והשתא לאו דם הוא אלא עפרא בעלמא שנותן ריח טוב ועיין בא"ר שמצדד להורות
כדבריהם ובפמ"ג במשב"ז מצדד ג"כ דיש לסמוך על דבריהם להקל אף לכתחלה
ביש ששים כנגדו בתבשיל:
(ח) ראוי לאכילה – כאתרוג ותפוח או
פרי אדמה שמריח ריח טוב. ואפילו אינו ראוי לאכול בפ"ע אלא ע"י תערובות וכמו
שיתבאר בסוף הסעיף:
(ט) הנותן וכו' – עיין בא"ר
שכתב דמש"ס ופוסקים משמע שצריך לומר אשר נתן בלשון עבר:
(י) או לאוכלו ולהריח בו – ואיזה מהם
יברך תחלה עיין בא"ר שמסיק דבכגון זה שהריח והאכילה הוא בחד פירא מוטב לברך על
הריח תחלה דמקרבא הנייתא שתיכף כשאוחזו בידו מריח ואח"כ יברך על האכילה וכ"כ
ג"כ המאמר מרדכי ע"ש. ובפמ"ג נתן עצה אחרת בזה והוא שיטעום קצת מן הפירי
ויברך עליה ברכת האכילה ולא יכוין אז ליהנות מן הריח ואח"כ יברך ברכת אשר נתן
וכו' ויריח:
(יא) אע"פ שהוא וכו' אינו מברך
– דהויא לזה כדבר שלא נעשה להריח שאין מברכין עליו אע"ג שנותן ריח ונהנה וכמו
שמבואר לקמן סי' רי"ז ס"א:
(יב) ועל כולם – בין שהריח בעץ או
בעשב או בפרי שמריח:
(יג) יצא – שלשון ברכה זו כוללת הכל
כמו ברכת שהכל שכוללת כל מיני אכילה ושתיה. ודעת איזה אחרונים שבדיעבד אם בירך אריח
שהכל יצא דלא עדיף ריח שהנאה מועטת היא מאכילה ושתיה שהנאתם מרובה ואעפ"כ יוצאים
בשהכל ודעת מגן גבורים שאפילו בדיעבד לא יצא דאין זו מטבע שטבעו חכמים בברכות ולא נתקן
ברכת שהכל כ"א אאכילה ושתיה:
(יד) אגוז מוסקא"ט וכו' – פי'
אם רוצה להריח בו:
(טו) ועל קנילה – שקורין צימערינג:
(טז) וקלאו"ו – שקורין נעגעל"ך
ואע"ג דכל הני הם מיני בשמים מ"מ עיקרייהו לאכילה קיימי [רא"ש] ועיין
באחרונים שמפקפקין לענין קלאו"ו והרבה מהן מסכימין שטוב יותר לברך בורא מ"ב
על ריחה. כתבו האחרונים המריח בקאוו"י כתושה והיא חמה שריחה נודף ואדם נהנה מאותו
ריח צריך לברך ברכת אשר נתן וכו':
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רטז סעיף ב
* המוס"ק – עיין מ"ב ומוכח
מזה דדבר האסור באכילה מותר להריח בו דעד כאן לא פליגי הרא"ש והרמ"ה אלא
לאכילה אבל להריח הלא מבואר בש"ס דמברכין ג"כ עליה ושמעת מינה דמותר להריח
אף אם נימא דהוא דם חיה וכ"כ בבה"ט בשם ד"ש וכ"כ במאמר מרדכי בשם
פר"ח ופר"ת ביו"ד סימן ק"ח לענין ריחא מלתא. איברא דמסתברא דלא
כל דבר שוה בזה דדבר כמו מוס"ק וכדומה שעיקרו עומד להריח ולא לאכילה ואפילו אם
נותנין אותו בקדירה ג"כ עיקרו להריח בודאי לא חיישינן כשמריח שמא יבוא לאוכלו
משא"כ בדבר שעיקרו עומד לאכילה ומחמת טוב טעמו מריח בזה מסתברא דלכתחלה אין להריח
כיון דגם ריחו הוא רק טעם התבשיל שמריח מחמת טובו ושמנו וכדומה בודאי יש לחוש שמא יבוא
לאוכלו ודוגמא לזה איתא בש"ס אמרינן לנזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב משום שמא
יבוא לאוכלו וכ"ש להריח בו להדיא לעורר בו תאוה לאותו דבר ומכש"כ אם הוא
מלתא דאית ביה קיוהא וכדומה כההיא סוגיא דכתובות ס' ע"ב [והובא לעיל בסי' קס"ט]
בודאי אסור להריח בו לכתחלה שמא יחלש מחמת ריחו ואז יהיה מוכרח גם לאכול כההיא עובדא
הנ"ל שם בש"ס והסביר לנו שם באס"ז בשם הרא"ה משום דדיינינן ליה
כעוברה שהריחה ע"ש:
* כשנטלו להריח בו – ודוקא נטלו כדי
להריח בו דבזה נעשה כאלו הפרי עומד להריח כמו שכתבו האחרונים בסי' רי"ז אבל אם
היה מונח לפניו על השלחן והוא נהנה מהריח ומתכוין להריח אינו צריך לברך דהרי הפרי עיקרה
אינו עומד לריח אלא לאכילה כדאיתא בתוספות ושארי ראשונים ודבר דלאו לריח עבידא אפילו
מתכוין להריח אינו מברך כ"ז שלא נטלו בידו כדלקמן ברי"ז:
* או לאוכלו ולהריח בו וכו' – עיין
בביאור הגר"א ד"ה וה"מ כו' שכתב וז"ל עיין תוספות מ"ג ע"א
ד"ה ועל כו' לאפוקי וכו' ר"ל דאין מברכין כלל [היינו לא מבעיא דאין מברכין
בורא עצי בשמים אפילו ברכת בורא מ"ב שיוצא בזה בדיעבד על הכל [וכן ברכת אשר נתן]
ג"כ אין מברך כשאוכלן אע"ג דנהנה מריחן] דאל"כ הל"ל לאפוקי
מוסק"י וכל כיוצא ועיין תוס' שם ע"ב ד"ה האי ממ"ש נ"ג ע"א
למימרא דכל היכא דלאו וכו' [ר"ל דמשם מוכח דכל היכא דלאו לריחא עבידא לא מברכין
עלויה והכא נמי כשלוקח לאוכלן לא מברכינן עלויה] ועיין ברא"ש שכתב דמ"ש האי
מאן דמרח באתרוגא מיירי כגון שלקחו להריח בו או לאוכלו ולהריח וכו' אבל וכו' דלא כרש"י
ותוספות אבל העיקר כדעת רש"י ותוספות עכ"ל הגר"א ועיין בדמשק אליעזר
שכתב דכוונת הגר"א שהתוספות וכן רש"י שם בנ"ג ע"א חולקין על הרא"ש
במה שמצריך לברך כשלקחו לאוכלו ולהריח בו ומפרש דמה שכתבו התוספות לאפוקי תפוחים וחבושים
שאין עקרן לריח אלא לאכול היינו דע"כ אפילו לוקחן להריח ולאכול ג"כ אין מברך
[וכן ברש"י נ"ג ע"א ד"ה אין מברכין וכו' לא בבא בתוך הסעודה
היינו אפילו הובא בשביל שניהם] ואיני יודע האיך נוכל לומר כן בדעת התוספות הלא הטור
וכן רבינו ירוחם וכן רבינו מאיר [בברכות מהר"מ] כולם כתבו בהדיא בשם התוספות דכשנוטלו
לאוכלו ולהריח בו חייב לברך ובאמת בתוספות רבינו יהודה על ברכות [שנדפס זה מקרוב] דאיתא
שם כמעט כל לשון התוספות שלפנינו יראה שכונתם הוא כפשוטו משום דאין עקרן לאכילה לכן
לא תקנו בה ברכת עצי בשמים אפילו כשמתכוין רק להריח אבל לענין ברכת אשר נתן לא איירו
כלל ובזה צריך לברך אפילו כשמתכוין לאכול ולהריח וכ"כ ר"י להדיא בתוספותיו
ס"פ אלו דברים כהרא"ש לבד היכא דאין מתכוין רק לאכול אע"ג דנהנה הוא
מריח אין מברך כלל כמו שכתב שם וכן ראבי"ה בהלכותיו על ברכות כתב ג"כ בהדיא
דכשנוטלו לאכלו ולהריח בו מברך וכן מרש"י נ"ג הנ"ל ג"כ אין ראיה
דכוונת רש"י הוא אפילו כשהובא בשביל שניהם לכן נ"ל דכוונת הגר"א הוא
רק להשיג על לשון הרא"ש במה שמסיים אבל וכו' כיון שלא נתכוין להריח משמע דאם מתכוין
אח"כ להריח מברך ובזה סובר הגר"א דכוונת התוס' ע"ב ד"ה האי דלא
כוותיה אלא כיון דבא לכתחלה בשביל אכילה אפילו לבסוף נתכוין להריח אינו מברך וכן משמע
יותר בדף נ"ג ע"א ברש"י ותוספות שם מסתימת דבריהם דהיכא שבא בתוך הסעודה
בשביל אכילה אפילו אם לבסוף כוון גם להריח אינו מברך וכן דעת השיטה מקובצת להדיא בפרק
אלו דברים וז"ל שם ואע"ג דמורח באתרוגא מברך שנתן ריח טוב וכו' התם כשלוקחו
ע"ד כן להריח בו אבל מי שאוכלו והריח בו לא ואפי' נתכוין אח"כ להריח בו וכו'
עכ"ל אבל אם בשעת לקיחתו מכוין בשביל שניהם גם הגר"א מודה לכל הפוסקים הנ"ל
דמברך [ואין להקשות על דברינו מסי"ד לענין מריח באתרוג של מצוה דמסכים הגר"א
שם לסברא שניה דאין לברך משום דעיקרו לאו לריח עבידא ושם בודאי אפי' אם בעת הנטילה
לשם מצוה כוון ג"כ בשביל להריח ג"כ אין מברך וכן מי"א השני לענין פת
שמסכים שם ג"כ הגר"א שלא לברך מטעם שאין עיקרו עומד להריח ושם משמע ג"כ
בהדיא בהגר"א שאפילו אם בעת נטילת הפת שנטלו לאכלו כוון גם להריח אפ"ה א"צ
לברך ברכת אשר נתן דלענין אתרוג כיון דלקיחתו למצוה היא חיובית נתבטל אצלה המחשבה שחישב
אז בנטילתו גם בשביל ריח ולא אמרינן דעל ידי המחשבה שחישב אז גם לריח נעשה כאלו האתרוג
לריח עבידא וכמו שהארכתי לקמן בבה"ל בד"ה המריח ע"ש וכן לענין פת כיון
דסתמא עומד רק לאכילה והריח שבו אינו רק לפי שעה בעת שהוא חם ע"כ לא אמרינן דבשביל
שחישב בעת הנטילה לאכילה גם בשביל הריח דיהיה נעשה כאלו לריח עבידא משא"כ לענין
אתרוג [בשאר ימות השנה] ותפוח שריחן הטוב הוא לעולם אם שביל הריח נעשה כאלו לריח עבידא].
ודע עוד דאף לדעת השיטה מקובצת והגר"א דוקא כשלקחה מתחלה לאוכלה ואח"כ
רוצה להריח בה ס"ל דנפטר אז מברכה אבל בשרוצה מתחלה להריח ואח"כ לאכול נ"ל
דבודאי צריך לברך לכו"ע דהא נטילתו היה עתה בשביל להריח ומאי איכפת לן שרוצה לאוכלה
אח"כ וק"ו ממה דפסק השו"ע בלקחו לאכלו ולהריח בו דצריך לברך. [ואפילו
לדעת הדמש"א דלעיל ג"כ צריך לברך בזה וסייעתא לזה מדברי הבה"ג שהבאתי
בשער הציון אות ז' ע"ש]:
* ולא נתכוין להריח בו – לשון זה הוא
מהרא"ש וכבר כתבתי שהגר"א מפקפק בזה על דבריו ובאמת הדין אתו דהלא קי"ל
לקמן ברי"ז דכל היכא דלאו לריחא עבידא אפי' מתכוין להריח ג"כ אין מברך אא"כ
נטלו בידו בשביל להריח וכנ"ל וא"כ בעניננו כיון דבעת נטילתו היה בשביל אכילה
אפילו אם לבסוף כוון גם להריח ג"כ אין יכול לברך ונ"ל שלזה כוון גם המ"א
בסק"ה ד"ה אינו מברך דלאו לריח עבידא עכ"ל ור"ל דא"כ אפילו
מתכוין להריח ג"כ אינו מברך ולולא דמסתפינא הו"א דגם הרא"ש מודה בזה
וכונתו במש"כ שלא נתכוין להריח היינו שבעת הנטילה לא נתכוין בשביל להריח וע"כ
אפילו לבסוף נתכוין גם להריח לא מהני וכמו שכתב בשיטה מקובצת הנ"ל ובזה יהיה מדוקדק
כל דברי הרא"ש ע"ש דאל"ה אין סוף דבריו מכוונים לראשן אך לשון השו"ע
דמסיים אע"פ שהוא מעלה ריח טוב אינו מדוקדק כ"כ לפ"ז דהו"ל לסיים
יותר רבותא אע"פ שנתכוין אח"כ להריח:
* אע"פ שהוא מעלה ריח טוב וכו'
– וה"ה כשהביאו לפניו בתוך הסעודה שמן לאכילה והשמן מבושם במיני בשמים שמריחין
ומעלה ריח טוב כיון שעיקר כונתו בהבאתו לאכילה אין צריך לברך [כן מוכח ברש"י נ"ג
ע"א בסופו ע"ש]:
רמב"ם הלכות ברכות
פרק ט הלכה ג
שמן של אפרסמון וכיוצא בו מברך עליו
בורא שמן ערב, אבל שמן זית שכבשו או שטחנו עד שחזר ריחו נודף מברך עליו בורא עצי בשמים,
שמן שבשמו כעין שמן המשחה מברך עליו בורא מיני בשמים, הביאו לפניו שמן והדס מברך על
ההדס ופוטר את השמן מפני שברכה אחת לשתיהן והוא עצי בשמים.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן רטז סעיף ד
(כב) על י שמן אפרסמון מברך (כג) בורא
שמן ערב.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רטז סעיף ד
(כב) על שמן אפרסמון – הוא צרי בלשון המקרא
וחותכין העץ ומקלפין אותו ונוטף שמן ממנו ומוזכר בש"ס הצרי אינו אלא שרף הנוטף
מעצי הקטף:
(כג) בורא שמן ערב – מפני שנמצא בא"י
והוא חשוב קבעו לו ברכה בפני עצמה להורות על חשיבותו ואם בירך בורא ע"ב אם יצא
בדיעבד עיין בב"ח ופמ"ג:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן רטז סעיף ה
יא שמן זית (כד) שכתשו או טחנו עד
שחזר ריחו נודף, מברך עליו: (כה) בורא עצי בשמים.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רטז סעיף ה
(כד) שכתשו וכו' עד שחזר – פי'
שלא נתן בתוכו שום בשמים אלא שמחמת כתישת או טחינת הזית התחיל השמן להיות ריחו נודף:
(כה) בורא עצי בשמים – שהזית גדל על
העץ וה"ה משאר פירות שגדלין על העץ אם עשה כה"ג ואם היה זה מפירות שאין גדלין
על העץ שטחנם וכתשם ומריח שמנם אינו מברך עליהם רק בורא מיני בשמים [פמ"ג] והא
דאין מברכין על כל אלו הנותן ריח טוב בפירות כמו באתרוג וכיוצא בו דהתם שאני שגדל עם
הריח אבל הכא אין הריח גדל עמם אלא בא ע"י כתישה וטחינה שנעשית בידי אדם אין שייך
לברך הנותן וכו' שלא ניתן בו הריח מתחלתו ושייך טפי לברך עליו בורא ע' בשמים על שהוטבע
בו כח הבושם בפנימיותו:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן רטז סעיף ז
(לג) יד סימלק וחילפי דימא, מברך בורא
עצי בשמים; סימלק יש מפרשים (לד) רוסמארי"ן; ויש מפרשים יאסמי"ן; ויש מפרשים
שהוא עשב שיש לו שלש שורות של עלין זו למעלה מזו ולכל שורה שלש עלין; וחילפי דימא,
(לה) הוא שבולת נרד שקורין אישפי"ק.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רטז סעיף ז
(לג) סמלק וחלפי דימא – אע"ג דקלח
שלהם אינו קשה כשל עץ אפ"ה כיון דמוציא עליו מעצו כשאר אילנות בכלל עץ הוא ומברך
בורא ע"ב:
(לד) רוסמארי"ן – ובביאור הגר"א
חולק והוכיח דלדעת היש מפרשים והוא תר"י חלפי דימא הוא רוסמארי"ן:
(לה) הוא שבולת נרד וכו' – והוא מה
שקורין בימינו ספיגינאר ומעלה ריח טוב ובעלי בתים נוהגים באיזה מקומות ליתן זה למים
שהכהנים נוטלים ידיהם לדוכן כדי שיהיה עי"ז ריח טוב ואין נכון לעשות כן דהא מוליד
ריחא במים ביו"ט דאסור:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן רטז סעיף ט
נרגיס, והוא חבצלת, ויש אומרים שהוא
ליריי"ו, אם (לז) טו גדל בגנה, מברך בורא עצי בשמים; ואם הוא גדל בשדה, מברך בורא
עשבי בשמים.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רטז סעיף ט
(לז) גדל בגינה וכו' – הטעם דמחלקינן
בין גינה לשדה הוא משום דהגדל בגינה נעבד ומשקים אותם ואע"פ שעצו מתייבש מתקיים
הוא לשנה הבאה אבל דדברא מתייבש כעשב והולך לו:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן רטז סעיף ח
(לו) סיגלי והם ויאול"ש, בורא
עשבי בשמים.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רטז סעיף ח
(לו) סיגלי – הם מין דודאים הנזכר
במקרא:
טור אורח חיים סימן רכו
היוצא בימות ניסן ורואה אילנות שמוציאין
פרח אומר בא"י אמ"ה שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות
ליהנות בהם בני אדם ואם איחר לברך עד אחר שגדלו פירות לא יברך עוד:
בית יוסף אורח חיים סימן
רכו
א היוצא בימות ניסן ורואה אילנות שמוציאין פרח וכו'. מימרא דרב יהודה בסוף
פרק כיצד מברכין (מג:) וכתב המרדכי (סי' קמח) שאינו צריך לברך אלא פעם ראשונה בכל שנה
וכן כתבו הגהות מיימון (פ"י אות ט):
ומ"ש רבינו ואם איחר לברך וכו'.
דברי טעם הם אבל המרדכי (שם) כתב דאם לא ראה עד שגדלו הפירות צריך לברך כך וכן כתבו
הגהות מימון (שם):
שולחן ערוך אורח חיים
סימן רכו
סעיף א
היוצא (א) בימי ניסן וראה אילנות שמוציאין
(ב) פרח, אומר: בא"י אמ"ה שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות
טובות ליהנות בהם בני אדם; ואינו מברך (ג) אלא פעם אחת בכל שנה ושנה, (ד) ואם איחר
לברך (ה) עד אחר שגדלו הפירות, לא יברך עוד.
משנה ברורה סימן רכו
(א) בימי ניסן – אורחא דמלתא נקט שאז
דרך ארצות החמים ללבלב האילנות וה"ה בחודש אחר כל שרואה הלבלוב פעם ראשון מברך
[אחרונים]:
(ב) פרח – דוקא פרח הא עלים לחודיה
לא ואף בפרח דוקא באילני מאכל שמזה הפרח עתיד להתגדל פרי אבל אילני סרק לא [אחרונים]:
(ג) אלא פעם אחת – מדסתם משמע דאפי'
על אילנות אחרים לא יברך וכנ"ל בסי' רכ"ה ס"י:
(ד) ואם איחר לברך וכו' – היינו
אפילו לא ראה כלל מקודם אפ"ה אבד הברכה כיון שגדלו הפירות כ"מ בב"י
אבל בא"ר הכריע לדינא דאם לא ראה מקודם לא אבד הברכה וכן משמע ג"כ בביאור
הגר"א דאפילו כבר גדל הפרי לא אבד הברכה ומ"מ אם כבר גדל הפרי ונגמר כל צרכו
שראוי לברך עליה שהחיינו משמע מפמ"ג וח"א ששוב אין כדאי לברך ברכה זו:
(ה) עד אחר שגדלו – אבל קודם שגדלו
הפירות יוכל לברך ואפילו לא בירך בשעת ראיה ראשונה [תשובת מהרי"ל סי' קמ"ג]:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן רטז סעיף א
(א) אסור ליהנות * מריח טוב (ב) עד
שיברך (ג) קודם שיריח, (ד) אבל א לאחריו [ב] א"צ לברך כלום.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רטז סעיף א
(א) אסור ליהנות וכו' – וכמו שאסור
ליהנות באכילה ושתיה עד שיברך ואסמכוהו בש"ס אקרא דכתיב כל הנשמה תהלל יה דמשמע
שאף הנשמה תהלל על הנאתה ואיזהו דבר שהוא הנאת הנשמה בלבד הוי אומר זה הריח:
(ב) עד שיברך – הברכה המבוארת לקמיה
בס"ב:
(ג) קודם שיריח – דבעינן עובר לעשייתן
וכמו באכילה ושאר מצות. כתבו האחרונים דאם שכח והריח בלא ברכה ונזכר לאחר שגמר מלהריח
הפסיד ברכתו וכמו באכילה לאחר שגמר מלאכול שהפסיד ברכתו הראשונה וכמו שנתבאר בסימן
קס"ז ס"ח:
(ד) אבל לאחריו וכו' – דלא תקנו ברכה
אחרונה רק באכילה ושתיה ולא בריח שהנאה מועטת היא. כתבו הפוסקים היו לפניו שתי ברכות
אחת של טעם ואחת של ריח נוטל תחלה המין של טעם בימינו ומברך עליו לפי שהיא חשובה שנכנסת
בגוף ואח"כ נוטל של ריח ומברך עליו. עוד נתבאר בפוסקים דדוקא אריח תקנו חכמים
ברכה ולא אקול [ר"ל בשומע קול נעים] שאין בו ממש וכן לא תקנו ברכה ארחיצה וכדומה
משום דאין נכנסין לגוף:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רטז סעיף א
* מריח טוב – ואין חילוק בין מבשמים
תלושין ובין כשהוא עדיין מחובר בארץ כגון שהולך בשדה שגדלין בו אותן הפירות והבשמים
המריחין [כן משמע משכנה"ג והובא בהגהת מהרל"ח ע"ש בסי' רי"ז]:
רמב"ם הלכות ברכות
פרק ט הלכה ד
היו לפניו בושם שהוא עץ ובושם שהוא
עשב אין ברכה אחת מהן פוטרת את חבירו, אלא מברך על זה לעצמו ועל זה לעצמו, הביאו לפניו
יין ושמן אוחז יין בימינו ושמן בשמאלו ומברך על היין ושותהו וחוזר ומברך על השמן ומריח
בו וטחו בראש השמש, ואם היה השמש תלמיד חכם טחו בכותל.
בית יוסף אורח חיים סימן
רטז
יא הביאו לפניו הדס ושמן להריח בהם וכו'. בסוף פרק כיצד מברכין שם (מג:)
תנו רבנן הביאו לפניהם שמן והדס בית שמאי אומרים מברך על השמן ואח"כ מברך על ההדס
ובית הלל אומרים מברך על ההדס ואח"כ על השמן כך היא גירסת הרא"ש (סי' לט)
ולפי גירסא זו מיירי בשאין ברכותיהן שוות שהוא צריך לברך על שתיהן ואיפליגו על איזה
מברך תחלה. אבל הרי"ף (לא:) גורס בית שמאי אומרים מברך על השמן ופוטר את ההדס
ובית הלל אומרים מברך על ההדס ופוטר את השמן ולפי גירסא זו מיירי בשברכותיהן שוות ואיפליגו
על איזה מהם יברך ויפטור את חבירו וכך נראה שהיא גירסת הרמב"ם (פ"ט ה"ג)
גם כן ואף על גב דרבי יוחנן פוסק הלכה כרבן גמליאל שהכריע כבית שמאי דעת הפוסקים לפסוק
הלכה כבית הלל והשתא מה שכתב רבינו ורב אלפס גורס מברך על השמן ופוטר את ההדס רישא
דברייתא נקט דבבית שמאי גורס כן ובבית הלל גורס מברך על ההדס ופוטר את השמן שהרי אין
חילוק בינו להרא"ש אלא שהרא"ש גורס מברך על זה ואחר כך מברך על זה והרי"ף
גורס מברך על זה ופוטר את זה וכמו שכתבתי. וזהו שכתב רבינו וכל הפירושים אמת וכו' כלומר
שאין מחלוקת בין הרי"ף והרא"ש אלא בגירסת הברייתא ופירושה אבל לענין הדין
ליכא פלוגתא בינייהו כלל דלגירסת הרא"ש כיון דהדס עדיף משמן לענין קדימה כשאין
ברכותיהן שוות הוא הדין לברכותיהן שוות לענין שההדס יפטור את השמן ולגירסת הרי"ף
כיון שהדס עדיף משמן בשברכותיהן שוות הוא הדין לאין ברכותיהן שוות:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן רטז סעיף יא
הביאו לפניו הדס ושמן (מא) יז להריח
בהם, (מב) אם ברכותיהן שוות (מג) יח מברך על ההדס ופוטר את השמן; (מד) ואם יט אינם
שוות, * (מה) מברך על ההדס תחילה.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רטז סעיף יא
(מא) להריח בהם – דאלו שמן שהביא
לסוך ידיו להעביר מהם זוהמת האוכלים אין מברך וכמ"ש בסימן רי"ז ס"ב
ע"ש בבה"ל מה שנכתוב בזה:
(מב) אם ברכותיהן שוות – כגון שהשמן
היה מבושם בעצי בשמים שמברכין על השמן בורא עצי בשמים כמבואר בס"ו:
(מג) מברך על ההדס – הטעם דהדס
הוא גוף העץ הנקרא בשמים והשמן אין הריח מעצמו אלא קולטו מאחר הלכך הדס חשיבא טפי ולהכי
מברך עליו ופוטר השמן בברכתו. וכשמברך עליו נוטל ההדס בימין והשמן בשמאל דעל דבר שמברך
נוטלו בימינו:
(מד) ואם אינם שוות – כגון שהיה שמן
שמבושם בעשבי בשמים שברכתו בורא עשבי בשמים או שהיה שמן אפרסמון דמבואר בס"ד דברכתו
הוא בורא שמן ערב וא"כ אין יכול לברך על ההדס עצי ולפטור את השמן:
(מה) מברך על ההדס תחלה – ואע"ג
דשמן אפרסמון ריחו מחמת עצמו ולא קלט מאחרים וגם ברכתו חשובה שמזכיר ומיחד שמן בברכתו
אפ"ה הדס שהוא כברייתו וקיים בגופו חשיב טפי [הרא"ה]:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רטז סעיף יא
* מברך על ההדס תחלה – עיין בא"ר
שהקשה על הטור שכתב לענין שמן אפרסמון אם נזדמן לו עם ההדס דמברך תחלה על ההדס הא לפי
טעם הבה"ג משום דהדס איתא בעין לא שייך זה כ"א לגבי שמן שבשמו בעשבי בשמים
שהשמן קלט רק מריח משא"כ לענין אפרסמון וקשה לדבריו אמאי פסק הרמב"ם לענין
שמן זית [שיש לו ריח] והדס שההדס עיקר וע"כ דגם זה לא חשיב בעין לענין הדם שגוף
העץ קיים וה"נ לענין אפרסמון וכ"כ הרא"ה לענין אפרסמון וכמו שכתבנו
במ"ב. ודע כי הרא"ה כתב גם בסברא זו דמיירי שאין אחת חביבא ליה עי"ש
אלא דאח"כ בסוגיא דהביאו לו שמן ויין כתב ג"כ דמיירי שאין אחת חביבא ליה
ואח"כ מסיים א"נ אליבא דהלכתא בהא כיון דאין ברכותיהן שוות אפילו איכא חד
מינייהו דחביב עליה טפי בתר חשוב אזלינן ובהא פליגי הי מינייהו חשיבא עי"ש. אמנם
לפי מאי דאסיקנא לעיל בסימן רי"א בבה"ל דרוב פוסקים סוברין דבאין ברכותיהן
שוות ג"כ אזלינן בתר חביב לפ"ז ע"כ לכאורה יהיה קאי דברי השו"ע
לדינא רק בששניהם חביבין ליה בשוה ואפשר לומר דכיון דמעלת ההדס דהוא קיים בגופו דוחה
אפילו מעלת ברכת שמן ערב דהוא ברכה המבוררת כ"ש שדוחה מעלת חביב שהוא למטה מזה
כדלעיל ברי"א וצ"ע:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן רו סעיף ד
כל דבר שמברך עליו לאכלו או להריח
בו, (יז) צריך ו לאוחזו (יח) בימינו כשהוא מברך.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רו סעיף ד
(יז) צריך לאוחזו – טעם האחיזה
כדי שיכוין לבו על מה שמברך והוא רק לכתחלה דבדיעבד אם בירך עליו כשהיה מונח בפניו
אף אם לא אחזו כלל יצא וכדלקמיה:
(יח) בימינו – הטעם משום חשיבות [ובאיטר
יד אזלינן בתר ימין ושמאל דידיה ולא בתר דעלמא כן משמע מחי' רע"א וכ"מ במ"א
סימן קפ"ג] וכן בכל ברכה שמברך על איזה מצוה יש לו לאחוז הדבר ביד ימינו בשעת
ברכה וע"ד הקבלה אין לתחוב הפרי שמברך עליו בסכין אף שיאחוז הסכין בימינו. כשאומר
לחבירו להושיט לו ספר יקבלנו ביד ימינו [ס"ח]:
בית יוסף אורח חיים סימן
רצו
ו כתוב בכל בו (סי' מא ב:) שנכון להבדיל מעומד לכבוד המלך שאנו מלוין אותו
(עי' פסחים קג.) ודרך לויה מעומד. והתוספות כתבו בפרק כיצד מברכין (מג. סוד"ה
הואיל) צ"ע קצת מהבדלה שאנו מבדילין ועומדים היאך אנו פוטרין זה את זה מיין ומהבדלה
אחר שאין אנו לא יושבין ולא מסובין ושמא יש לומר מתוך שקובעים עצמם כדי לצאת ידי הבדלה
קבעי נמי אכולה מילתא לכך נאה וטוב למבדיל וגם לשומעים שישבו בשעת הבדלה שאז יהיה נראה
כקבע ופוטר (אותו) [אותם] ע"כ וכן כתב גם כן המרדכי (ברכות סו"ס קמה) וכתבו
האגור (סי' תכ) ואחר כך כתב ובספר אגודה (ברכות סי' קנז) פוסק שאין צריך דכיון שקובעים
עצמם לצאת ידי הבדלה קובעים נמי לבורא פרי הגפן וכן נוהגין באשכנז לעמוד עכ"ל.
ואנו אין לנו אלא דברי התוספות שכתבו שנאה וטוב לישב: בסימן רצ"ט כתב רבינו שצריך
ליזהר שלא יביא הלחם לשולחן עד אחר הבדלה ואם הביא פורס עליו מפה ומכסנו מפני שהוא
מוקדם בפסוק (דברים ח ח, ברכות מא.) ושם (מח: ד"ה וכתב הר"מ) יתבאר בע"ה:
כתב המרדכי בפרק כיצד מברכין (סי' קמט) נוטל את היין בימינו (ברכות מג:) כתב ראבי"ה
(סי' קכ) ומינה נשמע שכל ברכה של דבר מצוה ראוי לו שיאחזנו בימין וכן הבדלה אוחז את
היין בימין ומברך בורא פרי הגפן ושוב נוטל את ההדס בימין והיין בשמאל ומברך על ההדס
ומחזיר היין לימינו וגם רבינו כתב בסימן רי"ב הביאו לפניו יין ושמן טוב להריח
בו אוחז היין בימינו ומברך תחלה עליו ואחר כך נוטל השמן בימינו ומברך [עליו] ע"כ
וזה כדברי ראבי"ה וכמו שכתבתי שם (קד: ד"ה הביאו):
שולחן ערוך אורח חיים
סימן רצו
סעיף ו
אומר הבדלה (כז) מיושב. הגה: וי"א
מעומד (אגודה וכל בו ואגור), (כח) וכן נוהגין במדינות אלו, (כט) ואוחז היין בימין וההדס
בשמאל ומברך על היין, ושוב נוטל ההדס בימין (ל) והיין בשמאל (לא) ומברך על ההדס, ומחזיר
היין לימינו.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רצו סעיף ו
(כז) מיושב – מיירי כשמוציא לאחרים
ידי חובתן וע"כ כיון דאחד פוטר חבירו יש להם לכולם לעשות קביעות ובמעומד לא הוי
קביעות והי"א ס"ל דכיון שהוא הלוית המלך אין מלוין אלא מעומד ולענין הקביעות
סגי כשמזמנין הכל ועומדין ומכוונין כדי לצאת וס"ל דמתוך שקובעין עצמן כדי לצאת
ידי ברכת הבדלה מהני נמי קביעות זו לצאת בברכת היין [ב"י]:
(כח) וכן נוהגין וכו' – ויקנה"ז
לכו"ע טוב לברך מיושב כמו בשאר קידוש לעיל בסימן רע"א ס"י בהג"ה:
(כט) ואוחז היין בימין – דכן בכל דבר
שמברך עליו צריך לאחזו בימינו בשעת הברכה וכדלעיל בסימן ר"ו ס"ד:
(ל) והיין בשמאל – ואינו מניחו
אז מידו משום דכל הברכות של הבדלה מצוה להיות על הכוס:
(לא) ומברך על ההדס – ומניחו ורואה
בצפרנים ומברך בורא מאורי האש ואח"כ מחזיר היין לימינו וגומר ההבדלה:
רמב"ם הלכות דעות
פרק ה הלכה ט
מלבוש תלמיד חכם מלבוש נאה ונקי, ואסור
לו שימצא בבגדו כתם או שמנונית וכיוצא בהן, ולא ילבש לא מלבוש מלכים כגון בגדי זהב
וארגמן שהכל מסתכלין בהן, ולא מלבוש עניים שהוא מבזה את לובשיו אלא בגדים בינונים נאים,
ולא יהא בשרו נראה מתחת מדיו כמו בגדי הפשתן הקלים ביותר שעושים במצרים, ולא יהיו בגדיו
סחובין על הארץ כמו בגדי גסי הרוח אלא עד עקבו ובית יד שלו עד ראשי אצבעותיו, ולא ישלשל
טליתו מפני שנראה כגסות הרוח אלא בשבת בלבד אם אין לו להחליף, ולא ינעל מנעלים מטולאים
טלאי על גבי טלאי בימות החמה, אבל בימות הגשמים מותר אם היה עני, לא יצא מבושם לשוק
ולא בבגדים מבושמים ולא ישים בושם בשערו, אבל אם משח בשרו בבושם כדי להעביר את הזוהמא
מותר, וכן לא יצא יחידי בלילה, אלא א"כ היה לו זמן קבוע לצאת בו לתלמודו, כל אלו
מפני החשד.
רמב"ם הלכות דעות
פרק ה הלכה ז
תלמיד חכם לא יהא צועק וצווח בשעת
דבורו כבהמות וחיות, ולא יגביה קולו ביותר אלא דבורו בנחת עם כל הבריות, וכשידבר בנחת
יזהר שלא יתרחק עד שיראה כדברי גסי הרוח, ומקדים שלום לכל האדם כדי שתהא רוחן נוחה
הימנו, ודן את כל האדם לכף זכות, מספר בשבח חבירו ולא בגנותו כלל, אוהב שלום ורודף
שלום, אם רואה שדבריו מועילים ונשמעים אומר ואם לאו שותק, כיצד לא ירצה חבירו בשעת
כעסו, ולא ישאל לו על נדרו בשעה שנדר עד שתתקרר דעתו וינוח, ולא ינחמנו בשעה שמתו מוטל
לפניו מפני שהוא בהול עד שיקברהו, וכן כל כיוצא באלו, ולא יראה לחבירו בשעת קלקלתו
אלא יעלים עיניו ממנו, ולא ישנה בדבורו, ולא יוסיף ולא יגרע אלא בדברי שלום וכיוצא
בהן, כללו של דבר אינו מדבר אלא בדברי חכמה או בגמילות חסדים וכיוצא בהן, ולא יספר
עם אשה בשוק ואפילו היא אשתו או אחותו או בתו.
רמב"ם הלכות דעות
פרק ה הלכה ב
כשהחכם אוכל מעט זה הראוי לו לא יאכלנו
אלא בביתו על שולחנו, ולא יאכל בחנות ולא בשוק אלא מפני צורך גדול, כדי שלא יתגנה בפני
הבריות, ולא יאכל אצל עמי הארץ ולא על אותן השלחנות המלאים קיא צואה, ולא ירבה סעודותיו
בכל מקום ואפילו עם החכמים, ולא יאכל בסעודות שיש בהן קיבוץ הרבה, ואין ראוי לו לאכול
אלא בסעודה של מצוה בלבד כגון סעודת אירוסין ונישואין, והוא שיהיה תלמיד חכם שנשא בת
תלמיד חכם, והצדיקים והחסידים הראשונים לא אכלו מסעודה שאינה שלהן.
רמב"ם הלכות דעות
פרק ה הלכה ח
לא ילך תלמיד חכם בקומה זקופה וגרון
נטוי כענין שנאמר ותלכנה נטויות גרון ומשקרות עינים,
ולא יהלך עקב בצד גודל בנחת כמו הנשים וגסי הרוח כענין שנאמר הלוך וטפוף תלכנה וברגליהם
תעכסנה, ולא ירוץ ברשות הרבים כמנהג משוגעים, ולא יכפוף קומתו כבעלי חטוטרת, אלא מסתכל
למטה כמו שהוא עומד בתפלה, ומהלך בשוק כאדם שהוא טרוד בעסקיו, גם ממהלכו של אדם ניכר
אם חכם ובעל דעה הוא או שוטה וסכל, וכן אמר שלמה בחכמתו וגם בדרך כשהסכל הולך לבו חסר
ואמר לכל סכל הוא, הוא מודיע לכל על עצמו שהוא סכל.
רמב"ם הלכות דעות
פרק ה
הלכה א
כשם שהחכם ניכר בחכמתו ובדעותיו והוא
מובדל בהם משאר העם, כך צריך שיהיה ניכר במעשיו במאכלו ובמשקהו ובבעילתו ובעשיית צרכיו
ובדבורו ובהילוכו ובמלבושו ובכלכול דבריו ובמשאו ובמתנו, ויהיו כל המעשים האלו נאים
ומתוקנים ביותר, כיצד תלמיד חכם לא יהיה גרגרן אלא אוכל מאכל הראוי להברות גופו, ולא
יאכל ממנו אכילה גסה, ולא יהא רודף למלאת בטנו כאלו שמתמלאין ממאכל ומשתה עד שתיפח
כריסם, ועליהם מפורש בקבלה וזריתי פרש על פניכם, אמרו חכמים אלו בני אדם שאוכלין ושותין
ועושין כל ימיהם כחגים, והם האומרים אכול ושתה כי מחר נמות, וזהו מאכל הרשעים, ושלחנות
אלו הם שגינה הכתוב ואמר כי כל שלחנות מלאו קיא צואה בלי מקום, אבל החכם אינו אוכל
אלא תבשיל אחד או שנים ואוכל ממנו כדי חייו ודיו, הוא שאמר שלמה צדיק אוכל לשובע נפשו.
הלכה ג
כשהחכם שותה יין אינו שותה אלא כדי
לשרות אכילה שבמעיו, וכל המשתכר הרי זה חוטא ומגונה ומפסיד חכמתו, ואם נשתכר בפני עמי
הארץ הרי זה חילל את השם, ואסור לשתות יין בצהרים ואפילו מעט אלא אם היה בכלל האכילה,
שהשתיה שהיא בכלל האכילה אינה משכרת, ואין נזהרין אלא מיין שלאחר המזון.
הלכה ד
אע"פ שאשתו של אדם מותרת לו תמיד,
ראוי לו לתלמיד חכם שינהיג עצמו בקדושה ולא יהא מצוי אצל אשתו כתרנגול אלא מלילי שבת
ללילי שבת אם יש בו כח, וכשהוא מספר עמה לא יספר בתחלת הלילה כשהוא שבע ובטנו מלא,
ולא בסוף הלילה כשהוא רעב, אלא באמצע הלילה כשיתעכל המזון שבמעיו, ולא יקל בראשו ביותר
ולא ינבל את פיו בדברי הבאי ואפילו בינו לבינה, הרי הוא אומר בקבלה מגיד לאדם מה שיחו,
אמרו חכמים אפילו שיחה קלה שבין אדם לאשתו עתיד ליתן עליה את הדין, ולא יהיו שניהם
לא שכורים ולא עצלנים ולא עצבנים, ולא אחד מהן, ולא תהיה ישינה, ולא יאנוס אותה והיא
אינה רוצה אלא ברצון שניהם ובשמחתם, יספר וישחק מעט עמה כדי שתתישב נפשה ויבעול בבושה
ולא בעזות ויפרוש מיד.
הלכה ה
כל הנוהג מנהג זה לא די לו שקדש נפשו
וטהר עצמו ותקן דעותיו אלא שאם היו לו בנים יהיו נאים וביישנים ראוין לחכמה ולחסידות,
וכל הנוהג במנהגות שאר העם ההולכים בחשך יהיו לו בנים כמו אותם העם.
הלכה ו
צניעות גדולה נוהגים תלמידי חכמים
בעצמן, לא יתבזו ולא יתגלו ראשן ולא גופן, ואפילו בשעה שיכנס לבית הכסא יהא צנוע ולא
יגלה בגדיו עד שישב, ולא יקנח בימין, ויתרחק מכל אדם, ויכנס חדר לפנים מחדר מערה לפנים
מן המערה ונפנה, ואם נפנה אחורי הגדר יתרחק כדי שלא ישמע חבירו קולו אם נתעטש, ואם
נפנה בבקעה ירחיק כדי שלא יראה חבירו פירועו, ולא ידבר כשהוא נפנה אפילו לצורך גדול,
וכדרך שנוהג צניעות ביום בבית הכסא כך נוהג בלילה, ולעולם ילמד אדם עצמו להפנות שחרית
וערבית בלבד כדי שלא יתרחק.
הלכה ז
תלמיד חכם לא יהא צועק וצווח בשעת
דבורו כבהמות וחיות, ולא יגביה קולו ביותר אלא דבורו בנחת עם כל הבריות, וכשידבר בנחת
יזהר שלא יתרחק עד שיראה כדברי גסי הרוח, ומקדים שלום לכל האדם כדי שתהא רוחן נוחה
הימנו, ודן את כל האדם לכף זכות, מספר בשבח חבירו ולא בגנותו כלל, אוהב שלום ורודף
שלום, אם רואה שדבריו מועילים ונשמעים אומר ואם לאו שותק, כיצד לא ירצה חבירו בשעת
כעסו, ולא ישאל לו על נדרו בשעה שנדר עד שתתקרר דעתו וינוח, ולא ינחמנו בשעה שמתו מוטל
לפניו מפני שהוא בהול עד שיקברהו, וכן כל כיוצא באלו, ולא יראה לחבירו בשעת קלקלתו
אלא יעלים עיניו ממנו, ולא ישנה בדבורו, ולא יוסיף ולא יגרע אלא בדברי שלום וכיוצא
בהן, כללו של דבר אינו מדבר אלא בדברי חכמה או בגמילות חסדים וכיוצא בהן, ולא יספר
עם אשה בשוק ואפילו היא אשתו או אחותו או בתו.
הלכה י
תלמיד חכם מכלכל דבריו במשפט, אוכל
ושותה וזן את אנשי ביתו כפי ממונו והצלחתו, ולא יטריח על עצמו יותר מדאי, צוו חכמים
בדרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא לתיאבון, שנאמר כי תאוה נפשך לאכול בשר, דיו לבריא לאכול
בשר מערב שבת לערב שבת, ואם היה עשיר כדי לאכול בשר בכל יום אוכל, צוו חכמים ואמרו
לעולם יאכל אדם פחות מן הראוי לו לפי ממונו וילבש כראוי לו ויכבד אשתו ובניו יותר מן
הראוי לו.
הלכה יא
דרך בעלי דעה שיקבע לו אדם מלאכה המפרנסת
אותו תחילה, ואחר כך יקנה בית דירה, ואחר כך ישא אשה, שנאמר מי האיש אשר נטע כרם ולא
חללו, מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו, מי האיש אשר ארש אשה ולא לקחה, אבל הטפשין
מתחילין לישא אשה ואחר כך אם תמצא ידו יקנה בית ואחר כך בסוף ימיו יחזור לבקש אומנות
או יתפרנס מן הצדקה, וכן הוא אומר בקללות אשה תארש בית תבנה כרם תטע, כלומר יהיו מעשיך
הפוכין כדי שלא תצליח את דרכיך, ובברכה הוא אומר ויהי דוד לכל דרכיו משכיל וה' עמו.
הלכה יב
ואסור לו לאדם להפקיר או להקדיש כל
נכסיו ויטריח על הבריות, ולא ימכור שדה ויקנה בית ולא בית ויקנה מטלטלין או יעשה סחורה
בדמי ביתו, אבל מוכר הוא מטלטלין וקונה שדה, כללו של דבר ישים מגמתו להצליח נכסיו ולהחליף
הכלה בקיים, ולא תהיה כוונתו ליהנות מעט לפי שעה או ליהנות מעט ויפסיד הרבה.
הלכה יג
משאו ומתנו של תלמיד חכם באמת ובאמונה,
אומר על לאו לאו ועל הן הן, מדקדק על עצמו בחשבון ונותן ומוותר לאחרים כשיקח מהן ולא
ידקדק עליהן, ונותן דמי המקח לאלתר ואינו נעשה לא ערב ולא קבלן ולא יבא בהרשאה, (אינו)
מחייב עצמו בדברי מקח וממכר במקום שלא חייבה אותו תורה, כדי שיעמוד בדבורו ולא ישנהו,
ואם נתחייבו לו אחרים בדין מאריך ומוחל להן ומלוה וחונן, ולא ירד לתוך אומנות חבירו,
ולא יצר לאדם לעולם בחייו, כללו של דבר יהיה מן הנרדפים ולא מן הרודפים מן הנעלבים
ולא מן העולבים, ואדם שעושה כל המעשים האלו וכיוצא בהן עליו הכתוב אומר ויאמר לי עבדי
אתה ישראל אשר בך אתפאר.
