רי"ף ברכות דף לא.
גמ' ברכות דף מג.
אורך השיעור הקולי ברי"ף ותר"י הוא: 25:20 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא:24:00 דקות .
1)אם אמרו: נאכל כאן או במקום פלוני, הוי קבע 1
2)אם היו רוכבים כו ואמרו: נאכל, מצטרפין כיון שעמדו במקום
אחד 2
3)לדידן דלית לן הסיבה אין חילוק בין פת ויין לשאר דברים 3
האם אחד יכול לפטור את חברו בברכת הפירות 4
4)אומר הבדלה מיושב. הגה: וי"א מעומד. 7
5)על יין שבתוך המזון כל אחד ואחד מברך לעצמו 7
6)אם המסובים רבים, גדול שבכולם בוצע. 9
7)אם המסובין רבים, עד חמשה מתחילין מן המברך 10
8)אותו שמברך על היין שלאחר המזון הוא מברך על המוגמר 11
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קסז סעיף יא
אם היו (נד) שנים * או רבים, *
כג אחד מברך לכולם; ודוקא (נה) הסיבו, שהוא דרך קבע (או בעל הבית (נו) כד עם בני ביתו
דהוי כהסיבו) (טור), אבל אם היו יושבים * כה בלא הסיבה, כיון שאינם נקבעים יחד, כל
אחד מברך לעצמו; ואם אמרו: נאכל כאן או במקום פלוני, כיון שהכינו מקום לאכילתן, (נז)
הוי קבע ואפילו בלא הסיבה, והאידנא שאין אנו רגילים בהסיבה, * ישיבה דידן בשלחן אחד
או בלא שלחן במפה אחת, הוי קביעות; (נח) ואפילו לבני חבורה כהסיבה דידהו דמי. (נט)
ולדידן, אפילו קבעו מקום לאכילתן, או בעל הבית עם בני ביתו, לא מהני * אא"כ ישבו
(ס) בשלחן א' או במפה אחת.
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן קסז סעיף יא
(נד) שנים או רבים – נקט לשון זה
משום דבבהמ"ז דינא הוא דדוקא בשלשה מזמנין יחד ומוציאין כל אחד את חבירו ובשנים
אין מוציאין אחד את חבירו לכתחלה אבל בברכת המוציא אפילו לכתחלה יכול להוציא בשנים
אחד את חבירו והטעם מבואר לקמן ריש סימן קצ"ג במ"ב:
(נה) הסיבו – כן היה דרכן באכילתן
דרך קבע להיות מטין על צדיהן השמאלית על המטה [רש"י]:
(נו) עם בני ביתו – משום דנגררין
אחריו שהוא מיסב לכך מצטרפים עמו אפי' בישיבה גרידא [ב"י]:
(נז) הוי קבע – וע"כ אפילו
כל אחד אוכל מככרו מצטרפין [גמרא]:
(נח) ואפילו לבני חבורה – ר"ל
שאינו בעה"ב עם בני ביתו דלדידהו אפילו בזמן הגמרא הוי כהסיבה וכנ"ל:
(נט) ולדידן אפילו וכו' – צ"ל
ואפילו לדידן ור"ל דלא תימא כיון שהישיבה דידן הוי כהסיבה דידהו א"כ במקום
דלא בעי הסיבה לדידהו כגון שקבעו מקום לאכילתן דהיינו שאמרו נאכל כאן או במקום פלוני
וכן בעה"ב עם בני ביתו דלדידהו לא צריך הסיבה הו"א דלדידן לא צריך אפילו
ישיבה קמ"ל דבלא ישיבה לא מקרי קבע:
(ס) בשלחן אחד וכו' – עיין בביאור
הלכה מש"כ בשם הגר"א:
ביאור הלכה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן קסז סעיף יא
* או רבים וכו' – וכ"ז לענין
פת ולענין יין ושאר פירות נתבאר בסימן רי"ג ע"ש:
* אחד מברך לכולם – ואפילו אם
המסובין יודעין בעצמן לברך מ"מ הידור מצוה הוא שאחד יברך ויוציא כולם דברוב עם
הדרת מלך [מעדני יו"ט בפרק כיצד מברכין סימן ל"ג ושכ"כ גם הרמ"ך]:
* בלא הסיבה – עיין מ"א שהעתיק
בשם ש"ג דאם מקצתן מסובין אחד מברך לכולם אף שאינן מסובין ועיין בפמ"ג שכתב
דלדידן דישיבה הוי כהסיבה ה"ה בישבו מקצתן מהני ולענ"ד צע"ג על עיקר
דברי המ"א בשם הש"ג שהרי מבואר לקמן בסימן קצ"ג ס"ב דאף השלישי
צריך לקבוע אותם בהסיבה עכ"פ בגמר אכילה ולדידן בישיבה וכמבואר בהדיא בדברי הרא"ש
בפ' ג' שאכלו דממנו נובע זה הדין וידוע שיטת הרא"ש וש"פ וכן סתם השו"ע
דמתניתין מיירי בין בברכת המוציא ובין בבהמ"ז וחד דינא הוא לתרווייהו וצע"ג:
* ישיבה דידן – אבל עמידה לא מהני
[תוספות בברכות מ"ג ד"ה הואיל בסה"ד והעתיקו בב"י סימן רצ"ו
וכ"כ הב"ח] ושאני ההיא דסי"ב דסגי בעמידה דשם הם יושבים על החמור:
* אא"כ ישבו בשלחן אחד וכו'
– עיין במ"א סקכ"ו שהסביר טעם הדבר דבבית דאיכא שלחן ואין כולם אוכלים
על שלחן אחד מוכח דאין דעתם לקבוע יחד ובטל מה שקבעו מקום מתחלה והגר"א בביאורו
כתב דאגב שיטפיה מקודם העתיק המחבר בשלחן אחד וכו' ובאמת לא בעינן כלל שלחן אחד או
מפה אחת היכא שקבעו מתחלה לאכול יחד או בעה"ב עם בני ביתו אלא כל שיושבין ואוכלין
ביחד דהיינו שאינם מפוזרים אחד הנה ואחד הנה מצטרפים וכמו בסי"ב ודלא כמ"א:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קסז
סעיף יב
אם היו רוכבים כו ואמרו: נאכל,
אע"פ שכל אחד אוכל מככרו, * שלא ירדו מהבהמות, מצטרפין (סא) כיון שעמדו במקום
אחד, אבל אם היו אוכלים (סב) כז והולכים, לא; (סג) ואם היו אוכלים בשדה מפוזרים ומפורדים,
אע"פ שאוכלים כולם בשעה אחת ומככר אחד, כיון (סד) שלא קבעו מקום, ואוכלים מפוזרים,
אינם מצטרפין.
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן קסז סעיף יב
(סא) כיון שעמדו וכו' – ר"ל
דזה נחשב כמו ישיבה ומהני כיון שאמרו נאכל והכינו בזה מקום לאכילתן וכנ"ל בסי"א:
(סב) והולכים לא – פירוש לא
מהני אמירה שאמרו מתחלה נאכל דהליכה מבטל הקביעות. ואם יושבים בעגלה אחת ואמרו נאכל
כאן ואוכלין יחד מסתפק המ"א דאפשר דמצטרפי דאע"ג דבעלמא נוסע בעגלה כמהלך
דמי מ"מ כיון שעכ"פ כולם יושבים באגודה אחת י"ל דמצטרפין וכן נוטה דעת
הא"ר להקל ובספינה פשוט אף להמ"א להקל דמצטרפי דקביעות גמור הוא. כתבו האחרונים
דשמש המשמש בסעודה יוצא בברכת המוציא אם שומע ומתכוין לצאת אע"פ שהולך ובא תדיר
ואינו קבוע אצל השלחן מפני שדרך אכילתו בכך:
(סג) ואם היו אוכלים וכו' – צ"ל
וכן אם וכו' ואדלעיל קאי שאמרו נאכל כאן וישבו לאכול אפ"ה לא מהני כיון שהיו מפוזרים
דבעינן שיהיו במקום אחד [מאמר מרדכי]:
(סד) שלא קבעו מקום ואוכלים וכו'
– חד ענינא הוא ור"ל שלא קבעו מקום בשעת אכילתן אלא שאכלו מפוזרים זה לכאן וזה
לכאן לכך לא מהני אף שאמרו מתחלה נאכל כאן:
ביאור הלכה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן קסז סעיף יב
* שלא ירדו מהבהמות – צ"ל
ולא ירדו מהבהמות [מאמר מרדכי] וכן הוא לקמן בסימן קצ"ג ס"ג:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קסז
סעיף יג
היכא דלא קבעו מקום דאמרינן שכל
אחד מברך לעצמו, * (סה) אם כוון המברך להוציאם והם נתכוונו לצאת, כח יצאו.
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן קסז סעיף יג
(סה) אם כוון וכו' – פי' בדיעבד
יצא שלא הצריכו לברך כל אחד אלא לכתחלה ועיין במ"א שהניח דין השו"ע בצ"ע
כי יש מהראשונים דסברי דבלא קבעי אין אחד יכול להוציא חבירו אף בדיעבד אמנם בביאור
הגר"א הכריע לדינא דדברי השו"ע עיקר. ודע דדין זה שייך גם בבהמ"ז
היכא דלא קבעו יחד בין בשנים ובין בשלשה אם כוון אחד להוציא את חבירו בבהמ"ז יצא
בדיעבד:
ביאור הלכה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן קסז סעיף יג
* אם כוון המברך להוציאם וכו'
– הקשה הט"ז דמאי אשמעינן דוקא הכא הא אפילו בדקבעו נמי צריך המברך להוציא והשומעים
לצאת ועיין בא"ר שתירץ דאפשר דבקבעו אף שצריכין כונה לצאת מ"מ א"צ לכוין
להדיא להוציאם דמסתמא כונתו כך כיון שקבעו דומיא דש"ץ התוקע בשופר דלקמן סי' תקפ"ט
וכזה תירצו ג"כ שארי אחרונים:
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן ריג סעיף א
(יב) בפירות …וכמדומה שכעת
המנהג פשוט ברוב המקומות שאין מוציאין אחד את חבירו כמעט בשום דבר מאכל אף שהוא נגד
הדין ואפשר משום שאין הכל בקיאין להתכוין לצאת ולהוציא וכעין זה מבואר בח"א כלל
ה':
רמב"ם הלכות ברכות
פרק א הלכה יב
רבים שנתועדו לאכול פת או לשתות
יין ובירך אחד מהן וענו כולם אמן הרי אלו מותרין לאכול ולשתות, אבל אם לא נתכוונו לאכול
כאחד אלא זה בא מעצמו וזה בא מעצמו אע"פ שהן אוכלין מככר אחד כל אחד ואחד מברך
לעצמו, במה דברים אמורים בפת ויין בלבד אבל שאר אוכלים ומשקין אינן צריכין הסיבה אלא
אם בירך אחד מהן וענו כולן אמן הרי אלו אוכלים ושותין, ואף ע"פ שלא נתכוונו להסב
כאחד. +/השגת הראב"ד/ רבים שנתוועדו כו' עד להסב כאחד. כתב הראב"ד ז"ל
/א"א/ תמיה אני למה הניח איכא דאמרי דמשמע לר' יוחנן פת ויין מהניא לה הסיבה אבל
שאר מילי לא מהניא להו הסיבה וכל חד מברך לנפשיה והוא חומרא עכ"ל.+
טור אורח חיים סימן
ריג
על כל הפירות ושאר דברים חוץ מפת
או יין אם היו האוכלים שנים או רבים אחד פוטרת חבירו אפילו בלא היסיבה דדוקא פת ויין
בעו היסיבה משום דחשיבי ולדידן סגי בישיבה כמו בהיסיבה לדידהו אבל כל שאר דברים לא
בעו היסיבה. וכתב בספר המצות אם בני אדם ישבו או היסיבו עתה על היין כל אחד צריך לברך
שאין אנו רגילין לקבוע עצמינו כבימיהם ונ"ל שאין חילוק בין האידנא למעיקרא: אין
המברך מוציא האחרים אא"כ יאכל וישתה עמהם ואז יוצאים בשמיעתן א שמכוונין אליו
אפילו לא יענו אמן וה"מ בברכה ראשונה אבל בברכה אחרונה אין זימון לפירות אלא לפת
וצריכין לחלק וכל אחד יברך לעצמו:
בית יוסף אורח חיים
סימן ריג
א (א) על כל הפירות ושאר דברים חוץ מפת או יין אם היו אוכלים שנים או רבים
וכו'. בפרק כיצד מברכין (מב.) תנן היו יושבים לאכול כל אחד מברך לעצמו הסיבו אחד מברך
לכולם ובגמרא (מג.) אמר רב לא שנו אלא פת דבעי הסיבה אבל יין לא בעי הסיבה ורבי יוחנן
אמר אפילו יין נמי בעי הסיבה איכא דאמרי אמר רב לא שנו אלא פת דמהניא ליה הסיבה אבל
יין לא מהניא ליה הסיבה ורבי יוחנן אמר אפילו יין מהניא ביה הסיבה וכבר כתבתי בסימן
קע"ד (קנה. ד"ה ובספר) שדעת רוב הפוסקים דהלכה כלישנא קמא:
ומ"ש ולדידן סגי בישיבה כמו
בהסיבה לדידהו. כן כתבו שם התוספות (מב. ד"ה הסבו) וה"ר יונה (ל: ד"ה
ועוד) והרא"ש (סי' לג) והרשב"א (מב: ד"ה היו יושבין):
ומ"ש אבל כל שאר דברים לא
בעו הסיבה. אפשר דישיבה נמי לא בעו ואף על פי שבסימן קס"ז (קמה: ד"ה והאידנא)
כתבתי דישיבה בעי כדי לפטור אחד את חבירו התם שאני לפי שהוא פת ובעי קביעות אבל בשאר
דברים דלא בעו קביעות ישיבה נמי לא בעו אלא שבסוף סימן קע"ד כתוב בקצת ספרי רבינו
ושאר כל הדברים אפילו לדידהו אחד פוטר את חבירו בישיבה לחוד דמשמע דישיבה מיהא בעי
ולפי אותם נוסחאות יש לומר אף על גב דשאר דברים לא בעו קביעות הא מיהא צריך הוכחה שהאחרים
מכוונים לצאת בברכת זה והוכחה זו היא על ידי שיושבים יחד וכן נראה ממה שכתבו התוספות
בפרק כל הבשר (חולין קו: סוד"ה וש"מ) ובכל מקום שהאחד מברך לכולם בין ברכה
ראשונה בין ברכה אחרונה אין מברך אחד לכולם עד דקביעי וכן כתב רבינו ירוחם (נט"ז
ח"ג קמד:) וזה לשונו ודוקא כשקבעו על הפירות אז אחד מברך לכולם לפניהם אבל כשלא
קבעו כל אחד מברך לעצמו כדאמרינן בפרק כיצד מברכין ישבו כל אחד מברך לעצמו הסיבו אחד
מברך לכולם [ד]דוקא ביין הוא דאמר רבי יוחנן דבעי הסיבה אבל בפירות מודה דלא בעי הסיבה
פירוש ואחד מברך לכולם אבל קביעות בעי ולפי זה לדידן אין חילוק בין פת ויין לשאר דברים
דבישיבה אפילו פת ויין אחד מברך לכולם ושלא בישיבה בשאר דברים נמי כל אחד מברך לעצמו:…
ולענין הלכה כבר נתבאר שדעת רוב הפוסקים לפסוק כלישנא קמא וכרבי יוחנן דאמר דפת ויין
דוקא בעו הסיבה אבל כל שאר דברים לא בעו הסיבה והכי נקטינן והני מילי לברכה ראשונה
אבל לברכה אחרונה קיימא לן דאין זימון לפירות וכמו שכתב רבינו לקמן בסמוך:
בית יוסף אורח חיים
סימן קעד
ומ"ש רבינו אם הסיבו. כלומר
דאם לא הסיבו אין אחד פוטר את חבירו כדתנן התם (שם) היו יושבין לאכול כל אחד מברך לעצמו
הסיבו אחד מברך לכולם. וכבר נתבאר בסימן קס"ז דהאידנא שאין אנו רגילין בהסיבה
ישיבה דידן הוי קביעות וזהו שכתב רבינו בסמוך ולדידן אפילו בישיבה: וגרסינן בגמרא
(מג.) עלה דמתניתין אמר רב לא שנו אלא פת דבעי הסיבה אבל יין לא בעי הסיבה ורבי יוחנן
אמר אפילו יין נמי בעי הסיבה איכא דאמרי אמר רב לא שנו אלא פת דמהניא ליה הסיבה אבל
יין לא מהניא ליה הסיבה ורבי יוחנן אמר אפילו יין מהניא ביה הסיבה וכתב הרא"ש
(סי' לג) ללישנא קמא מידי דחשיב בעי הסיבה ורבי יוחנן סבר דיין נמי חשיב אבל שאר דברים
לא בעו הסיבה וללישנא בתרא מידי דחשיב מהניא ליה הסיבה לרבי יוחנן יין נמי חשיב ומהניא
ליה הסיבה ושאר כל הדברים כולהו לא מהניא להו הסיבה ונראה כיון דברכות דרבנן בשל סופרים
הלך אחר המיקל (ע"ז ז.) והלכה כלישנא קמא וכן מוכח ממעשה דבר קפרא ותרי תלמידי
(לט.) וכן כתב הרמב"ן ז"ל דפת ויין בעו הסיבה אבל שאר דברים לא בעו הסיבה
עכ"ל: וגם הרי"ף (לא.) כתב ויין נמי בעי הסיבה כרבי יוחנן וכן פסק הרמב"ם
בפ"א מהלכות ברכות (הי"ב) והראב"ד תמה עליו למה לא פסק כלישנא בתרא
דמשמע לרבי יוחנן פת ויין מהניא להו הסיבה אבל שאר מיני לא מהניא להו הסיבה וכל חד
מברך לנפשיה והוא חומרא עכ"ל: [בדק הבית] ונראה לי דכיון דברכות דרבנן שפיר דמי
לפסוק לקולא אף על פי שהוא לישנא קמא [עד כאן]. והרמב"ם (שו"ת פאר הדור סי'
כג) השיב לחכמי לוני"ל שהוא מפרש דהני תרי לישני לא פליגי ולתרווייהו דוקא פת
ויין לרבי יוחנן בעו הסיבה ושאר דברים לא בעו הסיבה לכולי עלמא ובלאו הכי איכא למימר
שאפילו לדברי הראב"ד שסובר דפליגי לישני אהדדי יש ליישב דשפיר פסק כלישנא קמא
משום דבשל סופרים הלך אחר המיקל וכמו שכתבתי בשם הרא"ש וכיון דכולהו רבוותא סברי
הכי לא חיישינן להראב"ד דיחידאה הוא וכך הם דברי רבינו שכתב בסמוך ופת ויין אין
אחד פוטר את חבירו אלא בהסיבה ולדידן אפילו בישיבה ושאר כל הדברים אפילו לדידהו אחד
פוטר את חבירו. ועוד יתבאר זה בסימן רי"ג:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן ריג סעיף א
* על כל פירות (א) ושאר דברים,
(ב) חוץ מפת ויין, אם היו האוכלים שנים או יותר, (ג) אחד פוטר את חבירו (ד) א אפילו
בלא הסיבה, מיהו (ה) ישיבה מיהא בעי, ודוקא פת ויין בעי הסיבה; (ו) ולדידן הוי ישיבה
כמו הסיבה לדידהו; ולפי זה לדידן דלית לן הסיבה אין חילוק בין פת ויין לשאר דברים,
ב דבישיבה אפילו פת ויין אחד מברך לכולם; ושלא בישיבה, בשאר דברים נמי כל אחד מברך
לעצמו. והא דאמרינן דאחד מברך לכולם בשאר דברים (ז) חוץ מן הפת, ה"מ (ח) בברכה
ראשונה; אבל בברכה אחרונה (ט) ג צריכין ליחלק וכל א' מברך לעצמו, (י) ד דאין זימון
לפירות. הגה: (יא) וי"א דבכל הדברים חוץ מפת ויין ה לא מהני הסיבה, והוא הדין
ישיבה לדידן (ב"י סי' קע"ד בשם הראב"ד); ולכן נהגו עכשיו (יב) ו [ג]
בפירות, (יג) שכל אחד מברך לעצמו.
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן ריג סעיף א
(א) ושארי דברים – היינו שארי מיני
אוכלין ומשקין:
(ב) חוץ מפת ויין – משום דחשיבי
ודרכם לקבוע עליהם בהסיבה לפיכך אין דרך קביעות שלהם אלא בהסיבה וכדלקמיה:
(ג) אחד פוטר את חבירו – ר"ל
אפילו יודע כ"א בעצמו לברך אפ"ה אחד מברך ומוציא חבירו לכתחלה והוא שחבירו
ישמע הברכה מתחלה ועד סוף ויכוין לצאת כדלקמן ס"ב והכי עדיף טפי דברוב עם הדרת
מלך:
(ד) אפילו בלא הסיבה – דדוקא בפת
ויין דחשיבי היה דרכם לאכול בהסיבה על המטות וזה היה דרך קביעותם והתחברותם יחד לפיכך
אין אחד מברך לכולם להוציאם עד שיסובו דאז מינכר דדעתם להתחבר ולהצטרף ביחד משא"כ
בפירות:
(ה) ישיבה מיהא בעי – דאין אחד
יכול להוציא חבירו בהברכה אלא א"כ ישבו לאכול ולשתות ביחד ולא במעומד דקביעות
קצת עכ"פ מיהו בעי וכ"ז רק לענין לכתחלה אבל בדיעבד כל שכוון המברך להוציא
והשומע לצאת יצא [מאמר מרדכי]:
(ו) ולדידן וכו' – ר"ל לפי
שאין דרכנו בהסיבה לפיכך מה שאנו מתועדין לישב יחד בשלחן אחד ולאכול נחשב לקביעות כמו
הסיבה לדידהו ומהני אפילו בפת ויין:
(ז) חוץ מן הפת – הא דהזכיר המחבר
פת הכא משום דבפת קי"ל דאם הם שלשה מזמנין ומוציא אחד את חבירו בברהמ"ז משא"כ
בשארי דברים בברכה אחרונה אפי' בשלשה אינו מוציא:
(ח) בברכה ראשונה – והטעם משום
דברכה ראשונה כל אחד מרויח באותה ברכה שעי"כ מותרין לאכול וליהנות לפיכך מצטרפין
לה אבל בברכה שלאחר אכילה שכבר אכלו ודעתם להפרד אין מצטרפין ואפילו ביין:
(ט) צריכין ליחלק – ואפילו קבעו
יחד לא מהני לזה ובדיעבד אם כוון לצאת והמברך ג"כ כוון להוציאו יצא ואפילו בלא
קביעות כלל כמו שפסק המחבר לעיל בסימן קס"ז סי"ג עי"ש במ"ב ואם
אחד אינו יודע לברך בעצמו יוצא אפילו לכתחלה בברכת חבירו וכתבו הט"ז וש"א
דהאידנא שמזלזלים ההמון מאד בברכה אחרונה יש לסמוך לעשות כן לכתחלה שמברך אחד בקול
רם הברכה אחרונה ויהיו אחרים יוצאים על ידו אפילו כשיודעים בעצמם לברך ובפרט ברכה אחרונה
מעין שלש שאין הכל בקיאים בה בע"פ בודאי טוב לעשות כן לכתחלה ומ"מ טוב יותר
שיאמרו עם המברך מלה במלה:
(י) דאין זימון לפירות – היינו
דכיון דאין מצות זימון בפירות להזדמן יחד ולומר נברך שאכלנו ממילא צריך כ"א לברך
לעצמו ולא לצאת בברכת חבירו ועיין לעיל סימן קצ"ג סק"ו במ"ב:
(יא) וי"א דבכל וכו' – קאי
אריש הסעיף אברכה ראשונה וטעמם דדוקא פת ויין דחשיבי מהני הסיבה או ישיבה לדידן משא"כ
בשארי דברים דלא חשיבי צריך כ"א לברך לעצמו ואם באו פירות תוך הסעודה אחד מברך
לכולם דמיגו דמהני הסיבה לפת מהני נמי לשארי דברים:
(יב) בפירות – וה"ה בשארי
דברים. ולענין שכר ומי דבש שקורין מע"ד עיין בע"ת וט"ז ומ"א והאידנא
נוהגין שגם בזה כ"א מברך לעצמו [פמ"ג] ולענין יין משמע מרמ"א וכן מבואר
מד"מ דגם לדידן מהני הסיבה או ישיבה אבל כמה אחרונים העלו דאף ביין טוב שיברך
כ"א לעצמו משום דהאידנא אין העולם רגילין לקבוע עצמן על היין ובאמת לדינא תלוי
זה במנהג המקומות דבמקום שמצוי הרבה יין ורגילין לקבוע עליו בודאי מהני הסיבה או ישיבה
להוציא אחד את חבירו. וכמדומה שכעת המנהג פשוט ברוב המקומות שאין מוציאין אחד את
חבירו כמעט בשום דבר מאכל אף שהוא נגד הדין ואפשר משום שאין הכל בקיאין להתכוין לצאת
ולהוציא וכעין זה מבואר בח"א כלל ה':
(יג) שכל אחד מברך לעצמו – ודוקא
לכתחלה אבל בדיעבד אם בירך וכוון להוציא חבירו והשומע נתכוין לצאת אף בלא הסיבה וישיבה
כלל נמי יצא:
ביאור הלכה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן ריג סעיף א
* על כל פירות ושאר דברים – עיין
במג"א שמצדד לומר דבברכת מוגמר אף דהוא ברכת הנהנין לא בעי אף ישיבה להוציא אחד
את חבירו והביא ראיה לזה מברכת המאור דאחד מברך לכולם כדמבואר בסי' רצ"ח ס"ד
והתם אף ישיבה לא הוי ע"ש בדבריו. ועיין בפמ"ג שמפקפק בדבריו דשאני מאור
דברכת שבח הוא והויא כעין ברכת המצות משא"כ הכא ובאמת כעין זה כתב ג"כ הרשב"א
שם בסוגיא דמאור ע"ש (ועיין עוד שם בתוס' ר"י וברא"ש שם) אמנם באמת
גם במאור גופא לא ברירא ובשיטה מקובצת שם איתא בהדיא דעכ"פ ישיבה מיהא בעי ביחד
ע"ש ואפשר עוד יותר דגם הרשב"א לא הקיל אלא לענין הסיבה [ומה שמקשה המ"א
דישיבה הוא שישבו יחד בקביעות אדעת זה והתם בביהמ"ד היו עוסקים בתחלה בלימוד לענ"ד
ל"ק מידי דאפילו ישבו מאליהן ואח"כ רצו להוציא אחד את חבירו נמי מהני בשארי
דברים דלא בעי הסיבה דעכ"פ קצת קביעות הוי ובאופן זה הוא כוונת המחבר במ"ש
ומיהו ישיבה מיהו בעי. ועיין רש"י ברכות מ"ב ע"ב ד"ה בדוך פלן
וכו' אבל ישבו מאליהן וכו' הרי דלפרש"י מה דקאמרי' במתני' היו יושבין היינו מאליהן
וע"ז אמרינן בש"ס דשאר דברים חוץ מפת ויין לא בעי הסיבה וכתבו הפוסקים דישיבה
מיהא בעי והיינו ישיבה מאליהן. ומה שנוהגין כהיום להוציא בבהמ"ד בברכת המאור אף
על גב שכל העם עומדין היינו משום דמברכין גם ברכת הבדלה עם המאור ומיגו דמהני קביעותא
להבדלה מהני נמי לזה וכמו שכתב הפרישה שם בסי' רצ"ח משא"כ כשמברכין על המאור
לחודיה אפשר דשפיר בעינן ישיבה] ובפרט לענין מוגמר דברכת הנהנין גמורה היא בודאי יש
לומר דגם הרשב"א מודה לשיטה מקובצת דעכ"פ ישיבה מיהא בעי וצ"ע לדינא:
בית יוסף אורח חיים
סימן רצו
ו כתוב בכל בו (סי' מא ב:) שנכון להבדיל מעומד לכבוד המלך שאנו מלוין אותו
(עי' פסחים קג.) ודרך לויה מעומד. והתוספות כתבו בפרק כיצד מברכין (מג. סוד"ה
הואיל) צ"ע קצת מהבדלה שאנו מבדילין ועומדים היאך אנו פוטרין זה את זה מיין ומהבדלה
אחר שאין אנו לא יושבין ולא מסובין ושמא יש לומר מתוך שקובעים עצמם כדי לצאת ידי הבדלה
קבעי נמי אכולה מילתא לכך נאה וטוב למבדיל וגם לשומעים שישבו בשעת הבדלה שאז יהיה נראה
כקבע ופוטר (אותו) [אותם] ע"כ וכן כתב גם כן המרדכי (ברכות סו"ס קמה) וכתבו
האגור (סי' תכ) ואחר כך כתב ובספר אגודה (ברכות סי' קנז) פוסק שאין צריך דכיון שקובעים
עצמם לצאת ידי הבדלה קובעים נמי לבורא פרי הגפן וכן נוהגין באשכנז לעמוד עכ"ל.
ואנו אין לנו אלא דברי התוספות שכתבו שנאה וטוב לישב:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן רצו
סעיף ו
אומר הבדלה (כז) מיושב. הגה: וי"א
מעומד (אגודה וכל בו ואגור), (כח) וכן נוהגין במדינות אלו, (כט) ואוחז היין בימין וההדס
בשמאל ומברך על היין, ושוב נוטל ההדס בימין (ל) והיין בשמאל (לא) ומברך על ההדס, ומחזיר
היין לימינו.
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן רצו סעיף ו
(כז) מיושב – מיירי כשמוציא
לאחרים ידי חובתן וע"כ כיון דאחד פוטר חבירו יש להם לכולם לעשות קביעות ובמעומד
לא הוי קביעות והי"א ס"ל דכיון שהוא הלוית המלך אין מלוין אלא מעומד ולענין
הקביעות סגי כשמזמנין הכל ועומדין ומכוונין כדי לצאת וס"ל דמתוך שקובעין עצמן
כדי לצאת ידי ברכת הבדלה מהני נמי קביעות זו לצאת בברכת היין [ב"י]:
(כח) וכן נוהגין וכו' – ויקנה"ז
לכו"ע טוב לברך מיושב כמו בשאר קידוש לעיל בסימן רע"א ס"י בהג"ה:
(כט) ואוחז היין בימין – דכן בכל
דבר שמברך עליו צריך לאחזו בימינו בשעת הברכה וכדלעיל בסימן ר"ו ס"ד:
(ל) והיין בשמאל – ואינו מניחו
אז מידו משום דכל הברכות של הבדלה מצוה להיות על הכוס:
(לא) ומברך על ההדס – ומניחו ורואה
בצפרנים ומברך בורא מאורי האש ואח"כ מחזיר היין לימינו וגומר ההבדלה:
רא"ש מסכת ברכות
פרק ו סימן לד
לד שאלו את בן זומא מפני מה אמרו
בא להם יין בתוך המזון כל אחד מברך לעצמו אמר להם הואיל ואין בית הבליעה פנוי פירש"י
אין לב המסובין אל המברך אלא לבלוע ובעי דעת שומע ומשמיע מתוך טעם זה יש שאומר שאם
אומר המברך סברי רבותי והן מפנין בית הבליעה כדי לשמוע שפיר דמי ומיהו לא נהירא האי
טעמא דאף על פי שאוכלין יכולין לשמוע הברכה ולצאת בשמיעה ונראה הטעם כמו שמפרש בירושלמי
לפי שאינן יכולין לענות אמן דאין משיחין בסעודה שמא יקדים קנה לושט כדאיתא בתענית
(דף ה) דגרסינן בירושלמי אין בית הבליעה פנוי א"ר מני הדא אמרה הדין דעטיש בגו
מיכליה אסור למימר ליה אסותא בגין סכנתא ואפילו שומע כעונה ויוצא בלא אמן חיישינן שמא
יענה אמן ויבא לידי סכנה:
טור אורח חיים סימן
קעד
ואם המסובין רבים אפילו הסיבו ביחד
כל אחד ואחד מברך לעצמו על היין שבתוך המזון הואיל ואין בית הבליעה פנוי ופירש"י
ואין לב המסובין אל המברך אלא לבלוע ובעינן דעת שומע ומשמיע וכתב א"א הרא"ש
ז"ל ומטעם זה י"א אם אמר המברך סברי מרנן והם מפנין בית הבליעה כדי לשמוע
שפיר דמי ומיהו לא נראה האי טעמא שאע"פ שאוכלין יכולין לשמוע הברכה ולצאת בשמיעה
ונראה הטעם כמו שמפרש בירושלמי שאינם יכולים לענות אמן שאין משיחין בסעודה שמא יקדים
קנה לוושט ואפילו אם שומע כעונה ויוצא בלא עניית אמן חיישינן שמא יענה אמן הילכך בכל
ענין כל אחד מברך לעצמו ועל היין שלאחר המזון אם הסיבו אחד מברך לכולם ולדידן אפילו
בלא הסיבה ובספר המצות כתוב שאין אנו רגילים לקבוע אלא בפת אבל ביין או כל שאר דברים
אין אחד פוטר חבירו ול"נ דמאי שנא האידנא מבימיהם אלא ודאי אין חילוק
בית יוסף אורח חיים
סימן קעד
ח ואם המסובין רבים אפילו הסיבו ביחד כל אחד ואחד מברך לעצמו וכו'. בפרק
כיצד מברכין (מב:) משנה בא להם יין בתוך המזון כל אחד ואחד מברך לעצמו לאחר המזון אחד
מברך לכולם ומפרש בגמרא (מג.) טעמא דבא להם בתוך המזון כל אחד ואחד מברך לעצמו מפני
שאין בית הבליעה פנוי וכתבו התוספות (ד"ה הואיל) שיש מפרשים כשאומר סברי מורי
והן מניחין לאכול כדי לשמוע הברכה ולענות אמן שיוצאין בברכת המברך ולא נהירא לרבינו
אלחנן וכן כתב גם כן המרדכי (סי' קמה) אלא שכתב שנהגו העולם שלא כדעת רבינו אלחנן אבל
הרא"ש (סי' לד) הסכים לדברי רבינו אלחנן דבכל ענין כל אחד ואחד מברך לעצמו וכמו
שכתב רבינו וכן דעת ה"ר יונה (ל: ד"ה בא להם) והרשב"א (ד"ה לפי)
ז"ל: כתב הכל בו (סי' כד יז:) והיכא שמתכוונים המסובין לפטור עצמם מבורא פרי הגפן
יש להסתפק אם יפטור אותם אם לאו ונראה דלא כפירוש (ר"ח) [רבינו אלחנן] דלא פלוג
רבנן: וברכת הטוב והמטיב שבתוך הסעודה אם אחד מברך לכולם כתב רבינו בסימן שאחר זה:
ועל היין שלאחר המזון אם הסיבו
אחד מברך לכולם. במשנה שכתבתי בסמוך לאחר המזון אחד מברך לכולם:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קעד סעיף ח
על יין שבתוך המזון כל אחד ואחד
מברך לעצמו, (מ) אפילו הסיבו יחד. הגה: דלא יכולין (מא) לענות אמן (טור), (מב) משום
דחיישינן שמא יקדים קנה לוושט. הגה: (מג) וי"א דאם אמר להם: סברי רבותי, וישמעו
ויכוונו לברכה ולא יאכלו אז ויענו: אמן, (מד) טז אחד מברך לכולם, * וכן נוהגין (הגהת
מיי' פ"ז מהלכות ברכות ומרדכי ס"פ כיצד מברכין וטור בשם רש"י). (מה)
ויאמר: סברי רבותי, ר"ל סוברים אתם לצאת בברכה זו, ולא יאמר ברשות רבותי, יז וכן
(מו) כ"מ שמברכין על היין משום ברכת היין שבתוך הסעודה (מז) א"א ברשות, אלא
סברי, מטעם שנתבאר (בית יוסף סימן קפ"ז בשם שבולי הלקט).
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן קעד סעיף ח
(מ) אפילו הסיבו יחד – ר"ל
ולא כמו דאמרינן בעלמא [קס"ז סי"א] דאם הסיבו יחד אחד מוציא כולם ועדיף טפי
משום ברוב עם הדרת מלך אבל בברכה שבתוך הסעודה לא יעשו כן:
(מא) לענות אמן – ואף דקי"ל
בכל מקום דשומע כעונה ועניית אמן אינו מעכב כלל לענין לצאת בהברכה חיישינן שמא יענו
אמן ויסתכן [רא"ש וטור]:
(מב) משום דחיישינן וכו' – היינו
משום דעוסקין אז באכילה ואין בית הבליעה פנוי ומבואר בפוסקים דלדעה זו אף אם יניחו
מלאכול ויכינו עצמם לשמוע הברכה ולענות אמן ג"כ לא מהני דמ"מ חיישינן שמא
לא יזהרו להפסיק מלאכול ויבוא לידי סכנה [פרישה]:
(מג) וי"א וכו' – דהם ס"ל
הטעם דאין אחד יכול להוציא חבירו בברכת היין שבתוך הסעודה משום דטרודים הם לאכול ולא
יתנו לב לכוון לשמוע ולצאת ולכן אם אמר מקודם שיברך סברי מורי ומניחים כולן לאכול ויכונו
לבם להברכה שפיר דמי וגם משום סכנה ס"ל דאין כאן כיון שפסקו מלאכול:
(מד) אחד מברך לכולם – וצריכין
שיטעמו כולם תיכף מהכוס ולא יפסיקו בין ברכה להשתיה [מ"א]:
(מה) ויאמר סברי רבותי – ר"ל
בברכה שבתוך הסעודה כשאחד מברך ומוציא כולם לא יאמר ברשות רבותי [דלשון זה אינו אלא
נטילת רשות לברך] אלא סברי רבותי דהיינו שיפסקו מלאכול ויתנו לב לשמוע הברכה ולצאת
כנ"ל:
(מו) כל מקום וכו' – ר"ל כשאחד
מוציא חבירו כמו קידוש והבדלה וכה"ג. ובחופה וברית מילה שאין נוהגין לומר סברי
כלל הוא משום דרק במקום שצריך נטילת רשות אומרים על היין סברי במקום רשות אבל בחופה
ומילה שאין נוטלין רשות אין לומר סברי כלל:
(מז) אין אומרים ברשות – פי' אף
דהיה ראוי לומר יותר ברשות שהוא נטילת רשות מהמסובין שחפצים בו שיוציא אותם בברכתו
אלא משום ברכת היין שבתוך הסעודה דמוכרח לומר סברי כדי שיפסיקו מלאכול נהגו לומר לשון
זה בכל מקום שמברכין להוציא אחרים:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קסז
סעיף יד
אם המסובים (סו) רבים, (סז) כט
גדול שבכולם (סח) בוצע. הגה: ואם הם שוים ואחד מהן כהן, מצוה (סט) להקדימו; ואם הכהן
עם הארץ, (ע) ל ת"ח קודם לו; ואם הכהן ג"כ ת"ח, אלא שהוא פחות מן השני,
(עא) לא טוב להקדימו אבל אין חיוב בדבר. וע"ל סי' ר"א (ומרדכי פ' בני העיר
ב"י סי' קל"ה בשם רשב"א) ואם יש (עב) עמהם לב בע"ה, (עג) הוא בוצע
(עד) ואפילו אם האורח גדול (והמברך (עה) יאמר תחלה לג ברשות מורי ורבותי) (א"ז
וב"י בשם שבולי לקט).
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן קסז סעיף יד
(סו) רבים – וה"ה שנים ומיירי
כשאין עמהם הבעל סעודה או שכולם בעלי סעודה ואוכלין יחד:
(סז) גדול שבכולם – בחכמה מפני
כבודו:
(סח) בוצע – ומוציא האחרים בברכתו
ואפילו במקום דהמנהג דכל אחד מברך לעצמו על ככרו מ"מ המנהג דגדול בוצע תחלה [פמ"ג]
והחתן ביום חתונתו בוצע אע"פ שיש בהמסובין גדול ממנו:
(סט) להקדימו – דכתיב וקדשתו ואחז"ל
לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון:
(ע) ת"ח קודם לו – ואסור להת"ח
להקדימו לפניו ומבזה בזה את התורה ואיתא לקמן בסימן ר"א דדוקא אם מקדימו לפניו
דרך חוק ומשפט כהונה דהיינו מפני שהוא כהן אבל אם נותן לו רשות לברך שלא מחמת כהונה
רשאי:
(עא) טוב להקדימו – ואיתא בגמרא
שמי שנזהר בזה מאריך ימים בכך:
(עב) עמהם בעה"ב – ר"ל
בעל הסעודה שאוכל עמהם:
(עג) הוא בוצע – והוא קודם אפילו
לכהן ות"ח כדי שיבצע בעין יפה:
(עד) ואפילו אם האורח גדול – הנה
הלחם חמודות כתב שכהיום נהגו לחלוק כבוד לגדול והמ"א הסכים עמו אך כמה אחרונים
מפקפקין בזה אך בסעודה שכל המסובין אוכל כאו"א מככרו ומברכין לעצמן בודאי הנכון
שבעה"ב יכבד להגדול שיבצע תחלה כיון שאין כאן טעם משום עין יפה:
(עה) יאמר תחלה וכו' – היינו אפי'
הגדול הוא הבוצע או בעה"ב משום מדת ענוה צריך ליטול רשות כאלו הם גדולים ממנו
ולהם נאה לברך. כשיש שם כהן שמצוה להקדימו וכנ"ל אם רוצה אחר לבצוע וה"ה
לבהמ"ז צריך ליטול ממנו רשות [ולא מהני מה שיאמר ברשות הכהן אם לא נתן לו הכהן
רשות]:
טור אורח חיים סימן
קפא
ואם המסובין רבים עד ה' מתחילין
מן הגדול שהוא מברך והמברך נוטל תחלה ואם הם יותר מתחילין מן הקטן ונוטלין דרך ישיבתן
ואין מכבדין זה את זה ליטול גדול שבהן תחלה עד שמגיעים לחמשה אחרונים וכיון שלא נשארו
אלא חמשה שלא נטלו מתחילין בגדול שבחמשתן שהוא המברך.
בית יוסף אורח חיים
סימן קפא
ו ואם המסובים רבים עד חמשה מתחילין מן הגדול וכו'. בריש פרק שלשה שאכלו
(מו:) מים אחרונים בזמן שהם חמשה מתחילין מן הגדול ובזמן שהם מאה מתחילין מן הקטן עד
שמגיעים אצל חמשה וחוזרים ומתחילים מן הגדול ולמקום שמים אחרונים חוזרים לשם ברכה חוזרת
ופירש רש"י ובזמן שהם מאה. לאו דוקא דהוא הדין עשרה ולכל יותר מחמשה שגנאי הוא
שיסלקו השולחן מלפני הגדול כשיטול ידיו וימתין שם יושב ובטל עד שיטלו כולם לפיכך כשהם
יותר מחמשה מתחילין מן הקטן היושב בסוף ואין מסלקין שולחן מלפני הגדול עד שיגיעו המים
לחמשה שאצלו: וחוזרין ומתחילין מן הגדול. ונוטלין שולחן מלפניו: למקום שמים אחרונים
חוזרים. כשמגיעים לחמשה אם נטל הגדול הוא מברך ואם צוה לאחר ליטול קודם לו הוא מברך:
וכתב הרשב"א (שם ד"ה בזמן) בזמן שהם חמשה מתחילין מן הגדול לאו דוקא גדול
ממש אלא מן המזומן לברכה וכדאמרינן בסמוך ולמקום שמים אחרונים חוזרים שם ברכה חוזרת
ואמרינן נמי אמר ליה רבי לרב קום משי ידך אלא משום דגדול מברך אלא אם כן נתן רשות לאחר
משום הכי קא פסיק מתחילין מן הגדול דכל עצמה של הקדמת נטילת ידים אינה מחמת כבוד הגדול
דהא קיימא לן בסמוך אין מכבדים בידים מזוהמות אלא מחמת כבוד הברכה וכדי שיעיין בברכה
בעוד שהאחרים נוטלים ידיהם וכדאמר ליה רב חייא לרב עיין בברכת מזונא קאמר לך ושיערו
חכמים שבשיעור נטילת הארבעה יש לעיין בארבע ברכות של מזון וכן נמי בשיעור זה ליכא הפסק בין נטילה לברכה ושמעינן מינה דהא דאמרינן
(ברכות מב.) תיכף לנטילת ידים ברכה לאו דוקא תיכף ממש אלא בכדי שיעור זה ומיהו אפשר
למיפסק ממש בכדי לא מפסיקינן אלא תיכף לנטילה ברכה עכ"ל ואיתא תו התם בברייתא
בגמרא (מז.) אין מכבדין בידים מזוהמות וכתב הרא"ש (סי' יד) והא דאמרינן לעיל בזמן
שהם חמשה מתחילין מן הגדול היינו משום כבוד הברכה אבל לאחר שרחץ הגדול אין צריך לכבד
זה את זה:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קפא סעיף ו
אם המסובין רבים, עד חמשה (יב)
מתחילין מן המברך; ואם הם יותר, מתחילין * (יג) מן הקטן ונוטלין דרך ישיבתן, (יד) ואין
מכבדין זה את זה ליטול עד שמגיעין ה [ג] לחמשה האחרונים, וכיון שלא נשארו אלא חמשה
שלא נטלו, (טו) מתחילין (טז) מן המברך.
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן קפא סעיף ו
(יב) מתחילין מן המברך – כדי
שיעיין בארבע ברכות של בהמ"ז בתוך הזמן שיטלו אלו הד' אנשים הנשארים ואע"ג
דהיום המנהג שכל אחד מהמסובין מברך לעצמו ואין יוצאין בברכתו מ"מ לא נשתנה הדין
דגם היום מהנכון שיאמרו המסובין כל ברכה וברכה בלחש עם המברך שמברך בקול רם כדאיתא
לקמן בסימן קפ"ג ס"ז וגם ברכת הזימון צריך המברך לומר לפניהם משו"ה
צריך לעיין קצת מתחלה:
(יג) מן הקטן – היושב בסוף המסבה
והטעם הוא כדי שלא יהא צריך המברך להמתין הרבה אחר נטילתו עד שיטלו כולם וגנאי הוא
לו וגם דהוי הפסק:
(יד) ואין מכבדין וכו' – דאין זה
כיבוד במה שירמוז לו שהוא ירחץ תחלה ידיו המזוהמות:
(טו) מתחילין וכו' – כדי שבשיעור
הזמן שיטלו הד' את ידיהם יוכל הוא לעיין בבהמ"ז וכנ"ל ואף דקי"ל דתיכף
לנטילה ברכה בשיעור זה לא חשיב הפסק ומיהו אפשר דבכדי אין להפסיק כלל:
(טז) מן המברך – וכיון שנטל
הוא ידיו אותן הד' שאצלו אין מכבדין זה את זה אלא דרך ישיבתן נוטלין:
ביאור הלכה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן קפא סעיף ו
* מן הקטן – עיין במ"ב
כדי שלא יהא הפסק רב לגדול המברך בין נטילה להברכה והוא מהרשב"א וכהיום שכולן
מברכין בעצמן א"כ אף אם יתחילו מן הקטן יהיה הפסק גדול מן הנטילה לברכה להנוטלין
ידיהם בראשונה מהנכון שיושיטו מים על השלחן לנטילה באיזה מקומות [ולא כוס אחד לכל
המסובין שעי"ז ימשך הרבה] כנלענ"ד:
רמב"ם הלכות ברכות
פרק ז הלכה יג
גמרו ליטול ידיהן ונגבו ידיהן וברכו
ברכת המזון והביאו את המוגמר, מי שבירך ברכת המזון הוא מברך על המוגמר וכולן עונין
אמן. +/השגת הראב"ד/ גמרו ליטול ידיהן כו' עד וכולן עונין אמן. כתב הראב"ד
ז"ל /א"א/ אע"פ שלא בירך ברכת המזון אם לאחר סעודה בא הגדול מברך ואע"פ
שנתן הגדול רשות לאחר לברך ברכת המזון כבר עברה רשותו וחזרה הברכה לגדול שלא אמרו דהוא
אומר על המוגמר אע"ג דאיכא דעדיף מיניה אלא על המוגמר הבא בתוך הסעודה כדאיתא
בירושלמי עכ"ל.+
טור אורח חיים סימן
קעד
….אותו שמברך על היין שלאחר המזון
הוא מברך על המוגמר פירוש מיני עשבים שהיו רגילין להביא אחר הסעודה ולעשנן על גחלים
ומברכין משתעלה תמרתן בורא עשבי בשמים ואם הוא עצי בשמים מברך בורא עצי בשמים חוץ ממושק
שהוא ממין חיה ומברכין עליו בורא מיני בשמים:
