רי"ף ברכות דף לג.
גמ' ברכות דף מה:
אורך השיעור הקולי ברי"ף
ותר"י הוא: 35:24 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא: 20:39
דקות .
2)עובד כוכבים אין מזמנין עליו 2
4)שלשה שאכלו כאחד, אחד נזהר מפת עובד
כוכבים ואחד אינו נזהר 5
5)שיעור אכילה לברך עליה ברכת המזון 6
6)העונה אמן, לא יגביה קולו יותר
מהמברך 7
8)אפילו לא הוקבעו מתחלה כולם לאכול
יחד, אלא שהשנים קבעו ואח"כ בא השלישי וקבע עמהם.. 12
9)נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין
עליהן אבל מזמנין לעצמן 14
10)נשים מזמנות לעצמן, רשות.. 15
11)קטן שהגיע לעונת הפעוטות ויודע למי
מברכין, מזמנין עליו 16
12)שלשה שאכלו כאחד, ושכחו וברך כל אחד
לעצמו, בטל מהם הזימו 19
13)שלשה שאכלו ויצא אחד מהן לשוק
קוראין לו כדי שיכוין לשמוע 20
14)שלשה שאכלו והם מברכין, ונכנס אחד
שלא אכל 21
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קצט סעיף ב
כותי בזמן הזה הרי הוא כעובד עבודת
אלילים ואין מזמנין עליו.
רמב"ם הלכות ברכות
פרק ה הלכה ז
נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהן
אבל מזמנין לעצמן, ולא תהא חבורה של נשים ועבדים וקטנים מפני הפריצות, אבל נשים מזמנות
לעצמן או עבדים לעצמן ובלבד שלא יזמנו בשם, אנדרוגינוס מזמן למינו ואינו מזמן לא לנשים
ולא לאנשים מפני שהוא ספק, והטומטום אינו מזמן כלל, קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו
ואע"פ שהוא כבן שבע או כבן שמונה, ומצטרף בין למנין שלשה בין למנין עשרה לזמן
עליו, והעכו"ם אין מזמנין עליו.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קצט סעיף ד
(ג) עובד כוכבים אין מזמנין עליו,
ואפילו גר שמל (ד) ב ולא טבל (ה) אין מזמנין עליו; אבל גר גמור מזמנין עליו (ו) ויכול
לברך בהמ"ז ולומר: על שהנחלת (ז) לאבותינו.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קצט סעיף ד
(ג) עע"ג אין וכו' – היינו אפילו
נתכוין לברך לאלהי ישראל:
(ד) ולא טבל – וכל זמן שלא טבל כדין
בפני ב"ד של שלשה כמבואר ביו"ד סימן רס"ח ס"א מקרי לא טבל [אחרונים]:
(ה) אין מזמנין עליו – דאינו גר עד
שימול ויטבול:
(ו) ויכול לברך – והיינו אפילו להוציא
אחרים ידי חובתן בברכת המזון [ב"י]:
(ז) לאבותינו – לפי שלאברהם נתנה הארץ
למורשה ואברהם נקרא אב המון גוים:
רמב"ם הלכות ברכות
פרק א הלכה יט
כל האוכל דבר האסור בין בזדון בין
בשגגה אינו מברך עליו לא בתחלה ולא בסוף, כיצד הרי שאכל טבל של דבריהם או שאכל מעשר
ראשון שלא נטלו תרומותיו או מעשר שני והקדש שלא נפדו כהלכתן אינו מברך, ואין צריך לומר
אם אכל נבלות וטרפות או שתה יין נסך וכיוצא בו. +/השגת הראב"ד/ כל האוכל דבר האסור
כו' עד לא בתחלה ולא בסוף עד סוף הפרק. כתב הראב"ד ז"ל /א"א/ טעה בזה
טעות גדולה שלא אמרו שאין מברכין אלא שאין מזמנין עליהם לומר שאין להם חשיבות קביעות
הואיל ואוכלין דבר האסור והוא כעין אכילת פירות שאין להם קבע לזימון אבל ברכה תחלה
וסוף למה לא יברכו הואיל ונהנו עכ"ל.+
רא"ש מסכת ברכות
פרק ז סימן ב
ב אכל טבל כתב רבינו משה ז"ל
שאינו מברך עליו לא בתחלה ולא בסוף והראב"ד ז"ל השיג עליו וז"ל טעה
בזה טעות גדול שלא אמרו אין מברכין אלא שאין מזמנים עליהם לומר שאין להן קביעות לזימון
הואיל ואוכלים דבר איסור והוא כעין אכילת פירות שאין להן קביעות לזימון אבל ברכה תחלה
וסוף למה לא יברכו הואיל ונהנה ונ"ל כדבריו וכן מוכח מהא דאמרי' בפ"ק דסנהדרין
(דף ו ב) ובפ' הגוזל קמא (דף צד א) הרי שגזל סאה חטים מחבירו טחנה אפאה והפריש ממנה
חלה אין זה מברך אלא מנאץ משמע שחייב לברך אלא שברכתו היא ניאוץ כתב רשב"ם שלשה
שאכלו יחד וא' מהם נזהר מפת של עכו"ם ואחרים אינם נזהרים אע"פ שאין אותו
שנזהר יכול לאכול מפת של עכו"ם כיון שאותו שאין נזהר יכול לאכול מפתו מצטרפין
זה עם זה לזימון ומביא ראיה מריש ערכין (דף ג א) הכל חייבין בזימון כהנים לוים וישראלים
פשיטא לא צריכא דכהנים אכלי תרומה וקדשים וזר אוכל חולין מהו דתימא כיון דזר לא מצי
אכיל בקדשים לא מצטרף קמ"ל כיון דכהנים מצי אכלי חולין שפיר דמי יש לי ללמוד משם
שלשה אנשים המודרין הנאה זה מזה אין מצטרפין לזימון דנהי דמצי לאתשולי השתא מיהא לא
אתשלו:
גמ' מנה"מ א"ר אסי דאמר
קרא גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדיו א"ר חנן בר אבא מנין לעונה אמן שלא יגביה
קולו יותר מהמברך שנאמר גדלו לה' אתי:
טור אורח חיים סימן קצו
אכל טבל אין מזמנין עליו כתב הרמב"ם
ז"ל שאין מברכין עליו לא בתחלה ולא בסוף וכן על כל דבר של איסור. והראב"ד
השיג עליו וכתב שלא אמרו אלא אין מזמנין עליו לומר שאין להם קביעות הואיל ואוכלין דבר
איסור והוא כעין אכילת פירות שאין להן קבע דזימון אבל למה לא יברכו עליו לבסוף כיון
שנהנה וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל:
בית יוסף אורח חיים סימן
קצו
א אכל טבל אין מזמנין עליו. משנה בפרק שלשה שאכלו (מה.) ובגמרא (מז:) אוקמינן
בטבל טבול דרבנן כגון שזרעו בעציץ שאינו נקוב וכתב הרשב"א (שם במשנה) בשם הראב"ד
דמינה שמעינן דאלו שאין מפרישין חלת האור מעיסתן אע"פ שאינה אלא מדרבנן אין זימון
ביניהם:
כתב הרמב"ם שאין מברכין עליו
לא בתחלה ולא בסוף וכן על כל דבר של איסור ואפילו איסור דרבנן והראב"ד השיג עליו
וכתב שלא אמרו אלא אין מזמנין עליו וכו'. בפ"א מהל' ברכות (הי"ט) והרא"ש
כתב בריש פרק שלשה שאכלו (סי' ב) שנ"ל כדברי הראב"ד מדאמרינן בפרק קמא דסנהדרין
(ו:) ובפרק הגוזל (בבא קמא צד.) הרי שגזל סאה חטים טחנה אפאה והפריש ממנה חלה אין זה
מברך אלא מנאץ אלמא שחייב לברך אלא שברכתו הוא ניאוץ ע"כ ולא ידעתי למה דחה דברי
הרמב"ם בכך דהא גרסינן בירושלמי פרק קמא דמסכת חלה (ה"ה) תני מצה גזולה אסור
לברך עליה אמר רבי אושעיא על שם (תהלים י ג) ובוצע ברך נאץ יי' הדא דאמרה בתחלה אבל
בסוף דמים הוא חייב לו רבי יוסי אומר אין עבירה מצוה אמר רבי אילא (ויקרא כז לד) אלה
המצות אם עשיתן כמצותן הרי הן מצות ואם לאו אינן מצות ומשמע דלרבי יוסי ורבי אילא בסוף
נמי אינו מברך על מצה גזולה. ואין לדחות ולומר דאדרבה משם ראיה דטעמא דמצת מצוה היא
הא לאו הכי שפיר מברך עליה דהא איכא למימר דברכת המזון נמי מצוה היא דכתיב (דברים ח
י) ואכלת ושבעת וברכת והא דנקט מצה להודיעך כחו דרבי אושעיא דאף ע"ג דאיכא נמי
מצות מצה מברך בסוף וההיא דהרי שגזל חטים וכו' נמי כדברי הרמב"ם דייקא לפום נוסחי
דידן שכתוב בהם כיצד מברך אין זה מברך אלא מנאץ דמשמע דמתמה כיצד אפשר שיברך והלא אם
היה מברך אינו אלא מנאץ הילכך לא יברך. וגם לפי נוסחת הרא"ש יש לפרש דהכי קאמר
אם בא לברך אין זה מברך אלא מנאץ הילכך לא יברך. ועוד דבהדיא תניא בתוספתא דמסכת דמאי
פ"ב (הי"ד) כיוצא בו לא יושיט ישראל אבר מן החי לבני נח ולא כוס יין לנזיר
שאין מאכילין את האדם דבר שהוא אסור לו ועל כולן אין מברכין עליהן ואין מזמנין עליהן
ואין עונין אחריהן אמן וגם מדברי רש"י בפירוש משנה קמייתא דפרק שלשה שאכלו משמע
דסבירא ליה דאין מברכין על דבר איסור וכן נראה שהוא דעת ה"ר יונה וגם הרשב"א
(מה. ד"ה מתני') סובר כן והביא ראיה מדתניא בפרק במה מדליקין (שבת כג.) הדמאי
מערבין בו ומשתתפין בו ומברכין עליו ומזמנין עליו אלמא דמאי הוא דמברכין עליו הא טבל
אין מברכין עליו ודוחק הוא לומר דמברכין כדי נקטיה ואגב גררא דמזמנין ע"כ וכן
הלכה:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קצו סעיף א
אכל (א) דבר איסור, אף על פי שאינו
אסור אלא מדרבנן, אין מזמנין עליו (ב) ואין מברכין עליו (ג) לא בתחלה (ד) ולא [א] בסוף.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קצו סעיף א
(א) דבר איסור – אפילו אין איסורו
בעצם אלא משום שהוא אסר ע"ע דבר זה:
(ב) ואין מברכין עליו – וה"ה
שאין עונין אמן על ברכתו:
(ג) לא בתחלה וכו' – הואיל ודבר איסור
הוא ויש עבירה באכילתו מנאץ את ה' בברכתו ע"ז וכענין שנאמר בוצע ברך נאץ ה':
(ד) ולא בסוף – ואפילו אם אכל כדי
שביעה ואם אכל בשוגג ונזכר אחר אכילתו דעת הט"ז ועוד כמה אחרונים דבזה יוכל לברך
בסוף [והיינו אפילו לא אכל כדי שביעה] דבזה לא שייך נאוץ אלא דלענין זימון אפילו בשוגג
אין לזמן ע"ז דאכילת איסור לא חשיבא קביעות. אם גנב או גזל חטים וטחנן ואפאן י"א
שאע"פ שקנאן בשינוי והרי הם שלו אלא שחייב לשלם לו דמים עבורם מ"מ אסור לברך
ע"ז בין ברכה ראשונה ובין בהמ"ז דלענין ברכה דאית בה הזכרת השם חמיר טפי
ותמיד הוא בכלל נאוץ וי"א דהואיל וקנה יכול לברך ודעת המ"א דלענין בהמ"ז
אם אכל כדי שביעה יש להורות בזה שיברך בהמ"ז דהוא דאורייתא ויש להחמיר ולברך:
בית יוסף אורח חיים סימן
קצו
ב האוכל דבר איסור במקום סכנה כתב רבינו ירוחם (ני"ו סוף ח"א)
בשם הרמ"ה שאינו מברך עליו ולי נראה דמודה הרמב"ם דכל כהאי גוונא מברך עליו
ואכתבנו בסימן ר"ד (קפא. ד"ה ומ"ש בשם) בס"ד:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קצו סעיף ב
אם אכל (ה) דבר איסור במקום [ב] סכנה,
מברכים עליו. (ו) (וע' לקמן סי' ר"ד).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קצו סעיף ב
(ה) דבר איסור – ואפי' אכל איסור דאורייתא
במקום סכנה כגון מפני חולי והטעם דכיון דסכנה הוא התירא קאכיל ואדרבה מצוה קעביד להציל
נפשו וכדכתיב וחי בהם ואחז"ל וחי בהם ולא שימות בהם:
(ו) וע"ל סי' ר"ד – דשם
נשנה דין זה ונתבאר שם בס"ח בהג"ה דאם אנסוהו לאכול אינו מברך אע"ג
דהיה מוכרח לאכול מפני הסכנה וע"ש במ"ב:
בית יוסף אורח חיים סימן
קצו
ג כתב רשב"ם שלשה שאכלו כאחד אחד נזהר מפת של גוים ואחד אינו נזהר
וכו'. כל זה כתבו התוספות (מה. ד"ה אכל) וה"ר יונה (לג. ד"ה ומעשר)
והרא"ש (שם) והרשב"א (שם) והמרדכי (סי' קנו) בריש פרק שלשה שאכלו וטעמם מדתנן
בריש ערכין (ד.) הכל חייבים בזימון כהנים ולויים וישראלים ואמרינן עלה בגמרא פשיטא
לא צריכא דכהנים אכלי תרומה וקדשים וזר אכיל חולין מהו דתימא כיון דזר לא אכיל תרומה
וקדשים לא מצטרף קמ"ל כיון דכהן מצי אכיל חולין שפיר דמי ולמדו משם לענין אחד
נזהר מפת של גוים ואחד אינו נזהר ונראה שגם כן יש ללמוד משם שאם היה אחד מהם מודר הנאה
מן השנים שמצטרפין דנהי דהוא אינו ראוי לאכול עמהם הם ראויים לאכול עמו וכן כתבו התוספות
והרשב"א: והטעם שאם כולם מודרים הנייה זה מזה אינם מצטרפין פשוט שהוא משום דליכא
חד מינייהו דמצי אכיל מדחבריה דהא התם טעמא דמצטרפין הוא משום דכהני מצו אכלי חולין
הא לאו הכי אלא דהני לא מצו אכלי תרומה וקדשים והני לא מצו אכלי חולין לא מצטרפי והוא
הדין נמי אם כהנים וזר אוכלים כאחד והכהנים אוכלים חלה והזר אוכל פת של גוים והכהנים
נזהרים מפת של גוים שאינם מצטרפין וכן כתבו הגהות מיימוניות (ברכות פ"ה אות ד)
והמרדכי (שם) וטעמא דלא מהני מה שיכולים לישאל על נדרם נראה לי משום דא"כ כי כהנים
אכלי תרומה אמאי מהדר אטעמא דכהנים מצי אכלי חולין תיפוק ליה דזר נמי מצי אכיל תרומה
אי מיתשיל עלה אלמא דכיון דמחוסר שאלה לא הוי ראוי לאכילה והילכך אי לאו דכהני מצו
אכלי חולין לא הוה מצטרף: והאגור (סי' רמג) כתב שיש אומרים שאפילו אם הזהיר מפת של
גוים היה כהן והיה אוכל חלות או תרומות ושאינו נזהר היה אוכל פת של גוים שאין אחד יכול
לאכול פת עם חבירו אפילו הכי מצטרפין לזימון לפי שאם יזדמן להם בסעודתן פת חולין של
ישראל שניהם יכולים לאכול יחד והוא מדברי שבלי הלקט (סי' קנא) ודברים בטלים הם מההיא
דערכין שכתבתי בסמוך:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קצו סעיף ג
שלשה שאכלו כאחד, אחד נזהר מפת עובד
כוכבים ואחד אינו נזהר, או אחד מהן כהן ואוכל חלות, אע"פ שאותו שנזהר א אינו יכול
לאכול עם אותו שאינו נזהר, ולא ישראל עם הכהן, כיון שאותו שאינו נזהר יכול לאכול עם
הנזהר וכהן עם הישראל, (ז) [ג] מצטרפין; אבל אם היו כהנים וזר אוכלים כאחד, והכהנים
אוכלים חלה ונזהרים מפת של עובד כוכבים והזר אוכל פת של עובד כוכבים, (ח) אינם מצטרפין.
וה"ה (ט) לשלשה שמודרים ב זה מזה שאינם מצטרפין לזימון. הגה: ודוקא כשכל אחד אוכל
מככרו, אבל אם אוכלים מככר בעל הבית, מצטרפין דהא אוכלים מככר אחד.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קצו סעיף ג
(ז) מצטרפין – אע"פ שכל אחד אוכל
מככרו:
(ח) אינם מצטרפין – שכל צירוף לזימון
אינו אלא כשהם יכולים להתחבר יחד באכילתן לאכול לחם אחד וכאן כ"א נזהר מלחם חבירו:
(ט) לשלשה שמודרים וכו' – בין שכל
אחד מהם מודר מחבירו בין שאחד מודר מהשנים והשנים ממנו דעכ"פ אותו האחד אינו יכול
לאכול משלהם והם משלו לכך אינם מצטרפין אבל כששנים מודרים מאחד והוא אינו מודר מהם
ודאי מצטרפין כיון שהאחד יכול לאכול עמהם. כתבו הפוסקים דה"ה כשאחד אוכל חלב או
גבינה והשנים בשר מצטרפין שהאוכל גבינה הרי יכול לאכול מלחמם אע"פ שהוא מלוכלך
בבשר אם יקנח פיו וידיחנו [והמנהג שהאוכל גבינה הוא המברך ברכת הזימון ולא להיפוך שהוא
הגורם להזימון] אבל אם אוכל גבינה קשה אינן מצטרפין שהמנהג עכשיו שלא לאכול בשר אחר
גבינה קשה ע"י קינוח והדחה וכן מר"ח עד ט"ב שאין אוכלים בשר רק בסעודת
מצוה ויש שנזהרין גם בזה ואוכלין רק מאכלי חלב כמו שכתב בסימן תקנ"א אותן שנזהרין
מבשר ואוכלין חלב אין מצטרפין עם אוכלי בשר דהרי אין יכולין לאכול זה עם זה אלא אם
כן אכלו כזית פת קודם שאוכלי בשר התחילו לאכול בשר בלחמם שאז עדיין היו יכולין לאכול
ביחד או שאחד מבני הסעודה אכל כזית לחם אחר שאינו מלוכלך לא בבשר ולא בחלב שזה מצרף
את כולם שהרי כולם יכולים לאכול מלחמו:
רמב"ם הלכות ברכות
פרק ה הלכה ח
אין מזמנין אלא על מי שאכל כזית פת
ולמעלה, שבעה שאכלו פת ושלשה אכלו עמהן ירק או ציר וכיוצא בהן מצטרפין לזמן בשם, והוא
שיהיה המברך מאוכלי הפת, אבל ששה שאכלו פת וארבעה ירק אין מצטרפין עד שיהיו אוכלי הפת
רוב הניכר, במה דברים אמורים בעשרה, אבל בשלשה צריך שיאכלו כל אחד ואחד מהן כזית פת
ואח"כ מזמנין.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קפד סעיף ו
שיעור אכילה (כא) לברך עליה ברכת המזון,
* (כב) יא בכזית.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קפד סעיף ו
(כא) לברך עליה בהמ"ז וכו' –
ואע"ג דברכה ראשונה צריך לברך אפילו על כל שהוא התם משום דאסור ליהנות מעוה"ז
בלי ברכה:
(כב) בכזית – היינו מדרבנן אבל מדאורייתא
אינו חייב לברך בהמ"ז כ"א כשאכל דוקא שיעור שביעה שנאמר ואכלת ושבעת וברכת.
ושיעור שביעה משמע מספר החינוך [בפרשת עקב] דאינו שוה בכל אדם אלא כ"א יודע שביעתו
ואם דרכו תמיד לאכול כדי מחייתו לבד גם זה נחשב שביעה:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קפד סעיף ו
* בכזית – עיין במ"ב והוא ממג"א
וכן הוא דעת השו"ע בהדיא בסימן קפ"ו ס"ב וסימן קצ"ז ס"ד ובאמת
כן דעת רוב הפוסקים עיין ברש"י ברכות כ' ע"ב שכ"כ וכ"כ עוד בדף
מ"ח ע"ש וכן דעת בה"ג מובא שם ברש"י וכן דעת ר"ת כמו שכתב
בספר יראים וכן דעת ר"י בעל התוספות וכן כתבו בעלי התוספות שם בברכות ובכמה דוכתי
וכן דעת רמב"ם וסמ"ג וכן דעת הרא"ש וכן דעת בעל המאור שם בסוגיא דף
כ' עי"ש וכן ג"כ דעת בעל האשכול וכן דעת ר' ישעיה מובא בשב"ל [והא"ר
כתב שדעת החינוך והר"י והרי"ו דמן התורה סגי בכביצה עי"ש והנה המעיין
בדברי החינוך יראה שלא הכריע כלל כן לדינא רק כתב דיש מרבותיו שדעתם כן ואדרבה בראש
הסימן כתב דדוקא שביעה גמורה והביא מימרא דרב עוירא דמוכח מינה דכזית וכביצה אינם כ"א
מדרבנן בעלמא גם אחר שהביא דעת יש מרבותינו כתב אח"כ בהיפך שלפי הנראה מדברי הראשונים
כ"ז שלא שבע במזון לא יתחייב לחזור ולברך מספק עי"ש הרי דלא ברירא דעתו בענין
זה ואדרבה נוטה דעתו קצת להיפך ופש לן רק דעת הר"י והרי"ו ובאמת כי עיקר
שיטה זו לחלק בין כזית לכביצה מגומגמת מאד דהרי כל הראשונים פסקו כר' מאיר דאמר בכזית
וממ"נ אי פלוגתייהו מדרבנן וקראי אסמכתא בעלמא כמו שכתבו התוספות בדף מ"ח
בין כזית בין כביצה אינם כ"א מדרבנן ואי נימא דבקראי פליגי א"כ למאי דפסקינן
כר"מ מן התורה בכזית סגי ולא בעינן כלל כביצה ודוחק גדול לומר דלעולם לר"י
מדאורייתא סגי בכביצה אבל ר"מ פליג עליה וס"ל דמדרבנן מברכין גם אכזית דזה
לא משמע כלל ובאמת דברי הרבינו יונה שם סתומים מאד וכן דברי הרי"ו מקוצרים יותר
מדאי ולא הביא כלל לדעת הפוסקים בזה גם דברי רבו הרא"ש ואפשר דט"ס יש בדבריו].
ואעפ"כ שיטת השו"ע ומג"א לא ברירא כולי האי עיין ביראים סי' כ"ד
דעתו דמן התורה סגי בכזית וכן כתב בשם הקדמון ר' הונא ריש כלה וכן הוא דעת הראב"ד
בהשגותיו פ"ה מה' ברכות והרשב"א בפ"ג דברכות הביא ג"כ וכתב שדבריו
נראין וכן הוא דעת הרמב"ן שם במלחמות עיי"ש וכן דעת ר"י מקורבי"ל
דכזית הוי מדאורייתא מובא בתוספות ר' יהודה על ברכות. ודע עוד דאף לשיטת רוב הפוסקים
דבעינן שביעה ממש מ"מ בחולה או זקן או שכבר אכל מקודם והוא שבע ע"י כזית
או בכביצה לכו"ע מחויב מן התורה לברך כיון דמ"מ הוא שבע [רדב"ז חלק
ששי סימן ב' אלפים רכ"ד ומובא בשערי תשובה סימן קצ"ז] והנה ראיתי בפמ"ג
שכתב דמסתברא לו דבעינן שביעה מפת לבד ואז הוא חייב מן התורה ונ"ל פשוט דאין כונתו
במי שאוכל איזה דבר ללפת את הפת דזה פשיטא דמצטרף שכן הוא דרך אכילה [עיין ברכות מ"א
מיסב ואוכל בלפתן] אלא בשאכל שארי דברים בפני עצמן והנה מלשון רדב"ז הנ"ל
משמע לכאורה דאם כבר אכל איזה דבר וסיים שביעתו ע"י אכילת כזית פת מהני לחיוב
מן התורה דאי מיירי שאכל מקודם ג"כ פת פשיטא דחייב אך יש לדחות דמיירי שאכל פת
מקודם לזה ובירך בהמ"ז ומ"מ הוא חייב עתה מן התורה לברך כיון שעכ"פ
הוא שבע ממידי דזיין ודומיא דזקן או חולה (וגם בלא"ה אפשר לומר דלא נוכל לפוטרו
מן התורה ע"י ברכת המזון שבירך מתחלה דאז הלא פטור היה מן התורה):
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קצו סעיף ד
אין מזמנין על מי שאכל פחות מכזית.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קכד
סעיף יב
העונה אמן, (מז) לא יגביה קולו יותר
מהמברך.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קכד סעיף יב
(מז) לא יגביה קולו – משום דכתיב גדלו
לד' אתי ונרוממה שמו יחדיו. ונראה דה"ה לענין ברכו או ברכת הזימון ג"כ לא
יגביה העונה יותר מהמברך. עוד נראה דאם כונתו בהרימו קולו כדי לזרז להעם שיענו גם הם
מותר עי' לקמן בסרט"ו ס"ג ועי"ש עוד דאחר קטנים בני חינוך צריך לענות
אמן אחר ברכתן. ואחר שוטה אין לענות אמן דלאו בר מצוה כלל (ופמ"ג שכתב אחר חרש
ושוטה שיגרא דלישנא הוא דחרש המדבר ואינו שומע בודאי חייב הוא במצות) ואחר נשים שבירכו
על מ"ע שהז"ג יוכל לענות אמן [פמ"ג]:
רמב"ם הלכות ברכות
פרק ה הלכה י
שלשה שאכלו כאחד אינן רשאין ליחלק,
וכן ארבעה וכן חמשה, וששה יש להם ליחלק עד עשרה, מעשרה ולמעלה אינם רשאים ליחלק עד
עשרים, שכל זמן שיחלקו ותהיה ברכת הזימון לכל חלק וחלק כזימון הכל יש להם ליחלק.
רא"ש מסכת ברכות
פרק ז סימן ו
ו אמר אביי נקטינן שנים שאכלו מצוה
לחלק פירש"י בין ברכת המזון בין ברכת המוציא והעולם לא נהגו כן וגם רש"י
עצמו לא שמענו שהיה נוהג כן בברכת המוציא וכן עובדא דבר קפרא ותלמידיו דלעיל פ"ו
(דף לט א) שנתן רשות לאחד מהם לברך להוציא את כולן ומה שיש חילוק בין ברכה ראשונה לאחרונה
היינו משום דבתחלת הסעודה כשהן מסובין וקבועים יחד דעתם להצטרף הלכך כל א' יוצא בברכת
חבירו אבל בסוף הסעודה בטל הקבע ונחלקין זה מזה הלכך כל אחד מברך לעצמו. וה"ר
יוסף פי' בשם רשב"ם משום דבהמ"ז דאורייתא אבל ברכה ראשונה דרבנן לא אחמור
כולי האי ויוצא האחד בברכת חבירו. תנ"ה שנים שאכלו מצוה ליחלק בד"א ששניהם
סופרים אבל אחד סופר ואחד בור סופר מברך ובור יוצא מכאן רוצים להביא ראיה דאשה יוצאה
בבהמ"ז בשמיעה אע"פ שאינה מבינה לה"ק ואינה צריכה לברך בלשון שהיא מכירה
ואין ראיה מכאן דדלמא מיירי הכא שבור מבין לשון הקודש אבל אינו יודע לברך ורש"י
הביא ראיה מדתנן במגילה (דף יז א) הלועז ששמע אשורית יצא אע"פ שאין מבין הלשון
ויש לדחות דפרסומי ניסא שאני כדאמר התם רבינא האחשתרנים בני הרמכים מי ידעינן מאי ניהו
אלא פרסומי ניסא שאני:
בית יוסף אורח חיים סימן
קצג
א וכל זמן שאינם שלשה מצוה להם ליחלק דתניא שנים שאכלו מצוה ליחלק. בריש
פרק שלשה שאכלו (מה:) אמר אביי שנים שאכלו מצוה ליחלק ופירש רש"י בין ברכת (זימון)
[המזון] בין ברכת המוציא וכתב הרא"ש (סי' ו) והעולם לא נהגו כן וגם רש"י
לא שמענו שהיה נוהג כן בברכת המוציא וכן בעובדא דבר קפרא ותלמידיו דלעיל (לט.) שנתן
רשות לאחד מהם להוציא את כולם ומה שיש חילוק בין ברכה ראשונה לאחרונה היינו משום דבתחלת
הסעודה כשהם מסובין וקבועים יחד דעתם להצטרף הילכך כל אחד יוצא בברכת חבירו אבל בסוף
הסעודה בטל הקבע ונחלקין זה מזה הילכך כל אחד מברך לעצמו וה"ר יוסף פירש בשם רשב"ם
משום דברכת המזון דאורייתא אבל ברכה ראשונה דרבנן ולא אחמור כולי האי ויוצא האחד בברכת
חבירו וכן כתבו גם כן התוספות (מה. ד"ה אם) והמרדכי (סי' קנז) וכן כתב ה"ר
יונה (לג. ד"ה שנים):
ומ"ש רבינו במה דברים אמורים
כשהיו שניהם יודעים לברך וכו'. שם תניא נמי הכי שנים שאכלו מצוה ליחלק במה דברים אמורים
כששניהם סופרים אבל אחד סופר ואחד בור סופר מברך ובור יוצא וכתב המרדכי (סי' קנח) בשם
רבינו מאיר סופר מברך ובור יוצא צריך שיתכוין שומע ומשמיע וגם סמ"ג (עשין כז קי.)
כתב סופר מברך ובור יוצא פירוש והוא שיהא שם דעת שומע ומשמיע כדתניא בפרק שלישי דראש
השנה (כח:) ואפילו למאן דאמר מצות אין צריכות כוונה לצאת לשמוע צריכות כוונה:
ומ"ש וכגון שמבין לשון הקודש
וכו'. שם כתב הרא"ש מכאן רוצים להביא ראיה דאשה יוצאת בברכת המזון בשמיעה אע"פ
שאינה מבינה לשון הקודש ואינה צריכה לברך בלשון שהיא מכירה ואין ראיה מכאן דדילמא מיירי
הכא שבור מבין לשון הקודש אבל אינו יודע לברך ורש"י הביא ראיה מדתנן במגילה (יז.)
הלועז ששמע אשורית יצא אע"פ שאין מבין הלשון ויש לדחות דפרסומי ניסא שאני וכן
כתבו התוספות (מה: ד"ה שאני) וה"ר יונה (שם ד"ה ונראה) והמרדכי (שם):
אבל כשהן שלשה אינן רשאין ליחלק כדתנן
שלשה שאכלו כאחד אינם רשאים ליחלק. גם זה שם:
ומ"ש ולא עוד אלא אפילו שנים
שאכלו כאחד מצוה שיחזרו אחר שלישי וכו'. בריש פרק שלשה שאכלו (מה.) ת"ר השמש שעומד
על שנים אוכל עמהם אע"פ שלא נתנו לו רשות עומד על שלשה אינו אוכל עמהם אלא אם
כן נתנו לו רשות וכתב שם הרא"ש (סי' ג) מכאן משמע שמצוה לחזר אחר שלשה כל מה שיכולים
משום ברכת זימון דברוב עם הדרת מלך (משלי יד כח). וכן משמע מדגרסינן בפרק כל הבשר
(חולין קו.) אמר רבה בר בר חנא הוה קאימנא קמיה דרבי אמי ורבי אסי אייתו לקמייהו כלכלה
דפירי ואכול ולא משו ידייהו ולא יהבו לי מידי ומסיק דשמע מינה דאין מזמנין על הפירות
דאי מזמנין על הפירות היו נותנין לו כדי שיברכו בשלשה:
ומ"ש וכן ארבעה או חמשה וכו'
עד כיון שנתחייבו בהזכרת השם. פשוט במשנה פרק שלשה שאכלו (נ.): כתוב בתוספתא דברכות
פ"ה (ה"כ) בעשרים נחלקו ובלבד שלא יהא בהם אחד שמפטירין אותו מן הזימון ע"כ
ונראה לי דהכי פירושו הא דעשרים נחלקים דוקא כששום אחד מהם לא זימן כלל אבל אם אחד
מהם קדם וזימן בשלשה או בירך ברכת המזון לעצמו אינם נחלקים דאותם שעמו אינם יכולים
לזמן בשם כיון שהוא קדם וזימן פרח זימון מיניה ואינו מצטרף עמהם:
ומ"ש רבינו ומצוה לחזר אחר עשרה.
כן כתוב בהגהות מיימון פ"ה (אות ז) והביא ראיה מדאמרינן בפרק שלשה שאכלו (שם)
רבינא ורב חמא איקלעו לבי ריש גלותא קם רב חמא וקא מהדר אבי מאה אמר ליה רבינא לא צריכת
הא אמר רבא הלכה כרבי עקיבא דאמר אין חילוק בין מאה לעשרה ומכל מקום שמעינן מהתם דמצוה
לחזר אחר עשרה:
ומיהו אם היתה חבורה גדולה מסובין
יחד וכו'. בסוף פרק שלשה שאכלו (שם) אמר רבא כי אכלינן ריפתא בי ריש גלותא מברכינן
תלתא תלתא וליברכו עשרה עשרה שמע ריש גלותא ואיקפד וניפקו בברכתא דריש גלותא איידי
דאוושי כולי עלמא לא שמעו. ופירש רש"י הוה מברכינן תלתא תלתא ריש גלותא מאריך
בסעודתו ואנן כל שלשה ושלשה שגמרו סעודתן מזמנין בקול נמוך ויושבין אחר הברכה עד שגמר
ריש גלותא וזימן הוא והיושבים אצלו בקול רם: שמע ריש גלותא. אם היו מזמנין עשרה עשרה
היה צריך המברך להגביה קולו וישמע ריש גלותא ויחרה לו שאנו עושים חבורה לעצמינו בפרהסיא
אע"ג דמפקי נפשייהו מידי זימון של הזכרת השם וכי הדר מזמן ריש גלותא בהזכרת השם
לאו אינהו נפקי ביה דאין זימון למפרע אפילו הכי ניחא להו בהכי משום דאוושי כולי עלמא
שהיו שם מסובים רבים ואין קול המברך נשמע עכ"ל. וזה לשון הרא"ש (סי' כז)
אף על פי שנתחייבו בברכת השם בעשרה טוב להם זה ממה שלא היו יוצאים בברכת המזון שלא
היו יכולים לשמוע את המברך ע"כ וכך הם דברי רבינו ונראה לי שמה שכתב ואינם יכולים
לשמוע הברכה מפי המברך אברכת זימון קאי וכן מה שכתב זה טוב להם ממה שלא יצאו ידי חובת
ברכת המזון חובת הזימון קאמר דאילו ידי חובת ברכת המזון אע"פ שלא ישמעו מפי המברך
היו יכולים לצאת על ידי שיברך כל אחד לעצמו דאין סברא לומר שצריכין לשמוע כל הברכה
מפי המברך ואינם רשאים לברך כל אחד ברכת המזון לעצמו דאדרבה טוב שיברך ברכת המזון כל
אחד לעצמו בלחש וכמו שכתבתי בסימן קפ"ג (קסג: ד"ה כתוב בשבלי הלקט):
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קצג סעיף א
שנים שאכלו, אע"פ שבברכת המוציא
(א) א פוטר אחד את חבירו, (ב) מצוה ליחלק שיברך כל אחד בהמ"ז לעצמו; במה ד"א
כשהיו שניהם יודעין לברך בהמ"ז, אבל אם (ג) אחד יודע והשני אינו יודע מברך היודע
ויוצא השני אם מבין לשון הקודש אלא שאינו יודע לברך; * וצריך לכוין מלה במלה לכל מה
שיאמר. הגה: וצריך המברך (ד) שיכוין להוציאו (מרדכי ר"פ ג' שאכלו וב"י בשם
סמ"ג). (ה) אבל ב אם אינו מבין, * אינו יוצא בשמיעה; אבל ג' שאכלו (ו) אינם רשאים
ליחלק; ושנים שאכלו, (ז) מצוה שיחזרו (ח) אחר שלישי שיצטרף עמהם לזימון; וכן ארבעה
או חמשה אסור להם ליחלק, (ט) ג שכולם נתחייבו [ב] בזימון; ששה נחלקים, כיון שישאר זימון
לכל חבורה עד עשרה, ואז אין נחלקים עד שיהיו עשרים. (הגה: דאז (י) יכולים ליחלק, אם
ירצו; ונ"ל דה"ה בששה (יא) אינן מחויבים ליחלק, רק אם ירצו נחלקים). כיון
שנתחייבו בהזכרת השם, ומצוה לחזר (יב) אחר עשרה. ומיהו אם היו רבים מסובים יחד ואינם
יכולים (יג) לשמוע ד ברכת הזימון מפי המברך, (יד) ואינם רשאים ליחלק לחבורות של עשרה,
מפני שיצטרכו ה לברך (טו) בקול רם ו וישמע בעל הבית (טז) ז ויקפיד עליהם, יכולים ליחלק
לחבורות של ג' ג' ולברך בנחת כדי שלא ישמע בעל הבית, וזה טוב להם ממה שלא יצאו ידי
חובת (יז) ברכת זימון, שהרי אינם יכולים לשמוע מפי המברך.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קצג סעיף א
(א) פוטר אחד וכו' – ר"ל דבהמוציא
אף לכתחלה יכול כ"א לצאת בברכת חבירו:
(ב) מצוה לחלק – כלומר דאע"ג
דבדיעבד אף בבהמ"ז בודאי יוצא ע"י חבירו המוציאו מ"מ לכתחלה מצוה ליחלק
והטעם שחלקו בין בהמ"ז להמוציא דבתחלת הסעודה שקובעים לאכול יחדו דעתן להצטרף
משא"כ בסוף הסעודה דעתן להפרד זה מזה הלכך צריך לברך כ"א לעצמו ויש עוד טעם
משום דבהמ"ז דאורייתא החמירו בה ועיין בפמ"ג שכתב דנכון לחוש לטעם הראשון
וע"כ אף אם לא אכל כדי שביעה דחיובו הוא רק מדרבנן ג"כ מצוה ליחלק ולברך
כ"א לעצמו:
(ג) אחד יודע וכו' – עיין לקמן סימן
קצ"ז ס"ד במ"ב:
(ד) שיכוין להוציאו – וגם השומע צריך
שיכוין לצאת כמ"ש בסימן רי"ג ס"ג ועיין במה שכתבנו שם:
(ה) אבל אם אינו וכו' – ולפי זה הנשים
יברכו לעצמן וה"ה ע"ה כשאינו מבין ברכת המוציאו ויש פוסקים שסוברין שבלה"ק
יוצא אדם ידי חובתו בשמיעה אע"פ שאינו מבין הלשון (משא"כ בשאר לשונות דלכו"ע
אינו יוצא אם אינו מבין הלשון) וכן המנהג שנשים יוצאות י"ח בשמיעה מהמברך אע"פ
שאינן מבינות כלל ואפילו בקידוש שהוא דאורייתא לכו"ע להנשים אפ"ה יוצאות
בשמיעה וכן ע"ה אע"פ שאינן מבינים דברי המקדש [אחרונים] ומ"מ יותר טוב
שיאמרו אחרי המברך והמקדש מלה במלה בלחש אם אפשר להם דבזה יצאו לכל הפוסקים ובלא"ה
נכון לעשות כן לכו"ע דא"א לכוין ולשמוע היטב וכמבואר לעיל בסימן קפ"ג
ס"ז ע"ש:
(ו) אינם רשאין ליחלק – דכבר נתחייבו
בזימון משאכלו ביחד. ודע דחיוב זימון הוא דוקא כשאכלו פת שחייבין עליו בהמ"ז אבל
אם אכלו פירות ואפילו הן משבעה מינים לא כדקי"ל בסימן רי"ג דאין זימון לפירות
ויש מחמירין בז' מינים להצריכו זימון ולכן טוב שלא יקבעו ג' ביחד על ז' מינים כדי לאפוקי
נפשין מפלוגתא [ב"ח] וברכי יוסף כתב שהמנהג פשוט לקבוע כמה אנשים על פירות מז'
מינים וכן לאכול פת הבאה בכיסנין:
(ז) מצוה שיחזרו – היינו אם הוא עמהם
בביתם מצוה ליתן לו דבר מה לאכול כדי שיצטרף עמהם ומשמע בגמרא דאף אם הוא שמש המשמשם
בסעודה שאין דרכן לאכול אתו ביחד מצוה שיקראו לו לאכול אתם כדי שיוכלו לזמן:
(ח) אחר שלישי – ופשוט דאם הוא אחד
א"צ לחזור אחר שנים:
(ט) שכולם נתחייבו – כלומר אע"פ
שאם ילך אחד ישארו שלשה ויזמנו מ"מ הוא לא יצא ידי חובתו שגם הוא נתחייב בזימון:
(י) יכולים ליחלק – עשרה לכאן ועשרה
לכאן ונמצא שכולם זמנו בשם:
(יא) אינן מחויבין לחלק – היינו דלא
אמרינן טוב יותר להתחלק כדי להרבות בברכות ועיין בד"מ שדעתו דאדרבה שמצוה מן המובחר
שלא להתחלק בין בעשרים ובין בששה משום ברוב עם הדרת מלך רק דמדינא אין איסור בדבר אם
יתחלקו ויש שחולקים ע"ז וס"ל כיון שיש בכל כת ג"כ מקצת רוב עם וגם נתקיים
מצות ברכת זימון בכל חד וחד ולהכי שקולים הם ויכול לעשות כמו שירצה אפילו לכתחלה:
(יב) אחר עשרה – כדי שיהיו יכולים
לברך בשם ועיין באחרונים דאפילו אם הם שבעה מצוה לחזר אחר עוד שלשה ועיין במש"כ
לעיל בסק"ז:
(יג) לשמוע ברכת הזימון – דאם היו
יכולין לשמוע ברכת זימון מפי המזמן אף דכל ברכת המזון אינם יכולין לשמוע מרחוק לא היו
רשאין ליחלק על ג' אלא ישמעו ברכת זימון לבד מפי המזמן וברהמ"ז יברכו כ"א
בפני עצמו בלחש וכמבואר לעיל סימן קפ"ג ס"ז:
(יד) ואינם רשאים וכו' – דאם היו יכולין
ליחלק לעשרה עשרה לא היו רשאין ליחלק לחבורה של ג' כדי שלא יפסידו מלהזכיר הזימון בשם:
(טו) בקול רם – כדי להשמיע ברכת הזימון
לכל העשרה:
(טז) ויקפיד עליהם – במה שעושין חבורות
לעצמן. וה"ה אם צריכין ללכת לדבר מצוה ואין להם שהות להמתין שתתבטל המצוה שרשאין
לחלק לג' ג' כ"כ המ"א ובח"א מגמגם בזה ופוסק דעכ"פ כשלא נשארו
עשרה בלעדם בודאי אסור לצאת אפילו לדבר מצוה. ומ"מ אם הוא מצוה דאורייתא אפשר
דיש להקל בכל גווני ועיין בפמ"ג:
(יז) ברכת זימון שהרי וכו' – אבל אם
היו יכולין לשמוע ברכת זימון לא היו רשאין ליחלק וכנ"ל בסקי"ג והאחרונים
חולקים ע"ז משום דנהי דקי"ל בסימן קפ"ג דהאידנא מברכין כ"א מהמסובין
כל הבהמ"ז בלחש מ"מ צריכין לשמוע היטב גם לדברי המברך ולומר עמו בלחש כל
מלה ומלה ולענות אמן על כל ברכה וברכה ועכ"פ עד הזן את הכל בודאי צריכין להאזין
גם לדברי המברך דעד שם הוא ברכת הזימון כדלקמן בסימן רי"ש בהג"ה וא"כ
אף אם יכולין לשמוע ברכת זימון מפי המברך כל שאין יכולין לשמוע מלה במלה מפי המברך
עד הזן את הכל מוטב להם ליחלק ג' ולברך בלא שם ממה שלא יצאו כלל ידי חובת זימון מדינא.
כתבו האחרונים היכא שיש מסיבה גדולה יש ליתן לברך ברכת הזימון למי שקולו חזק כדי שישמעו
כל המסובין וכנ"ל:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קצג סעיף א
* וצריך וכו' – והוא לעיכובא אם לא
שיודע ששמע עכ"פ עקרי הברכות ופתיחתן וחתימתן אז יצא בדיעבד. ודע עוד דאם שמע
הבהמ"ז והוא מתנמנם לא יצא [כ"מ בביאור הגר"א]:
* אינו יוצא בשמיעה – הנה דינא דהמחבר
איירי בשנים וכנ"ל. ולענין שלשה אם אחד יוכל להוציא לשנים יש דעות בין הפוסקים
דדעת ברכת אברהם דאפילו לדעת המחבר היינו דוקא ביחיד המוציא ליחיד אבל בזימון שלשה
שאחד מוציא לשנים או בעשרה שאחד מוציא לתשעה אפילו אינם מבינים יחיד מוציא את הרבים
והעתיקוהו הרבה אחרונים ומב"ח בסימן זה ולבוש בסימן קצ"ט משמע שלא כדבריו:
רא"ש מסכת ברכות
פרק ז סימן א
א [דף מה ע"א] שלשה שאכלו כאחת
חייבין לזמן אכל דמאי ומעשר ראשון שניטלה תרומתו מעשר שני והקדש שנפדו והשמש שאכל כזית
וכותי מזמנין עליו אכל טבל ומעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו מעשר שני והקדש שלא נפדו והשמש
שאכל פחות מכזית והעכו"ם אין מזמנין עליהם נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהם
ועד כמה מזמנין עד כזית ר' יהודה אומר עד כביצה. שלשה שאכלו כאחת כתב ה"ר יונה
ז"ל דמיירי שקבעו עצמן ביחד מתחלה לברכת המוציא לדידהו בהסיבה ולדידן בישיבה אז
אינם רשאין ליחלק אבל אם לא נקבעו יחד בברכת המוציא רשאין ליחלק ודקדק זה מהא דריש
פרק כיצד מברכין (דף מב ב) הסיבו אחד מברך לכולן ודייקינן הסיבו אין לא הסיבו לא ורמינהו
עשרה בני אדם שהיו מהלכין בדרך אע"פ שאוכלים מככר אחד כל אחד ואחד מברך לעצמו
ישבו אע"פ שכל אחד אוכל מככרו אחד מברך לכולן קתני ישבו אע"פ שלא הסבו ומוקי
לה רב נחמן כגון דאמרי ניזיל וניכול נהמא בדוכתא פלונית דהוי כמו הסבו והאי ברייתא
בבהמ"ז איירי דקתני בה בהדיא בירושלמי ישבו ואכלו ואם איתא דלא בעו קביעות לזימון
אמאי איצטריך רב נחמן לאוקמא כשקבעו מקום תיפוק ליה מכיון שאכלו כאחד קובעתן זו האכילה
אלא ודאי קביעות מתחלה הוא שמחייבן בזימון ועוד הביא ראיה מהא דתנן והשמש שאכל כזית
מצטרף מה חידוש יש בשמש יותר מבאחר אלא ודאי אשמעינן אע"פ ששאר בני אדם אין מצטרפין
אלא בישיבת קבע השמש מצטרף בלא ישיבת קבע לפי שדרך אכילתו בכך ול"נ כדברי המפרשים
אע"פ שלא ברכו המוציא ביחד אלא אח"כ נקבעו באכילה יחד נקבעו לזימון ואינן
רשאין ליחלק ומה שהביא ראיה מההיא דכיצד מברכין לאו ראיה היא דשאני התם דאי לא אמרו
ניזול וניכול נהמא בדוכתא פלונית היו מתחלת הסעודה עד סופה בלא קבע ולא היה האחד יכול
להוציא חבירו אבל הסבו מקצתן תחלה ובא השלישי והסב עמהם אחר שהתחילו הראשונים לאכול
ולדידן אפי' בישיבה כיון שהם קבועים יחד בגמר אכילה חייבין לזמן וכן ההיא דשמש אדם
אחר שהיה אוכל כעין השמש לא היה מצטרף כיון דאינו קבע:
בית יוסף אורח חיים סימן
קצג
ב (א) – ג כתב ה"ר יונה ז"ל (לב: ד"ה שלשה) הא דתנן שלשה שאכלו
אינם רשאים ליחלק דוקא כשקבעו עצמם ביחד וכו' ואדוני אבי ז"ל כתב ונראה לי כדברי
המפרשים שאע"פ שלא ברכו המוציא ביחד וכו'. כל זה כתב הרא"ש בריש פרק שלשה
שאכלו (סי' א) וזה לשונו שלשה שאכלו כאחד כתב ה"ר יונה (שם) דמיירי בשקבעו עצמם
ביחד מתחלה לברכת המוציא לדידהו בהסיבה ולדידן בישיבה אז אינם רשאים ליחלק אבל אם לא
נקבעו יחד בברכת המוציא רשאין ליחלק ודקדק זה מהא דסוף פרק כיצד מברכין (מב:) תנן הסיבו
אחד מברך לכולם ודייקינן הסיבו אין לא הסיבו לא ורמינהו עשרה בני אדם שהיו מהלכים בדרך
אע"פ שאוכלים מככר אחד כל אחד מברך לעצמו ישבו אע"פ שכל אחד אוכל מככרו אחד
מברך לכולם קתני ישבו אע"פ שלא הסיבו ומוקי לה רב נחמן כגון דאמרי ניזיל וניכול
נהמא בדוכתא פלן דהוי כמו הסיבו והאי ברייתא בברכת המזון איירי כדקתני בירושלמי (ברכות
פ"ז ה"ד) ואם איתא דלא בעי קביעות לזימון אמאי איצטריך רב נחמן לאוקמה בשקבעו
מקום תיפוק ליה מכיון שאכלו כאחד קבעתן זו האכילה אלא ודאי קביעות מתחלה הוא שמחייבן
בזימון ועוד הביא ראיה מהא דתנן (מה.) והשמש שאכל כזית מצטרפין מה חידוש יש בשמש יותר
מבאחר אלא ודאי לאשמועינן אע"פ ששאר בני אדם אין מצטרפין אלא בישיבת קבע השמש
מצטרף בלא ישיבת קבע לפי שדרך אכילתו בכך ולי נראה כדברי המפרשים אע"פ שלא ברכו
המוציא ביחד אלא אחר כך נקבעו באכילה יחד נקבעו לזימון ואינם רשאים ליחלק ומה שהביא
ראיה מההיא דכיצד מברכין לאו ראיה היא דשאני התם דאי לא אמרי ניזיל וניכול נהמא בדוכתא
פלן היו מתחלת הסעודה עד סופה בלא קבע ולא היה האחד יכול להוציא חבירו אבל הסיבו מקצתן
תחלה ובא השלישי והיסב עמהם אחר שהתחילו הראשונים לאכול ולדידן אפילו בישיבה כיון שהם
קבועים יחד בגמר אכילה חייבים לזמן וכן ההיא דשמש אדם אחר שהיה מצטרף כעין השמש לא
היה מצטרף כיון דאינו קבע עכ"ל. וזה מבואר יפה בדברי רבינו ירוחם (ני"ו ח"ז
קמז ע"ג) וזה לשונו ויש מי שכתב שאפילו לא הוקבעו מתחלה לכך כיון שקבע השלישי
אחר כך עמהם או השנים עם השלישי אם השלישי קבע ראשון שאינן רשאין ליחלק כיון שהם קבועים
יחד בגמר האכילה ומכל מקום אם יאכל עמהם בלא קבע רשאים ליחלק כי דוקא השמש אם אכל עמהם
בלא קבע מצטרף כמו שאכתוב ולזה הסכים הרא"ש עכ"ל:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קצג סעיף ב
אפילו לא הוקבעו מתחלה כולם לאכול
יחד, אלא (יח) שהשנים קבעו ואח"כ בא השלישי וקבע עמהם; או שאחד קבע תחלה ואח"כ
קבעו השנים עמו, אינם רשאים ליחלק כיון שהם ח קבועים יחד (יט) בגמר האכילה, (כ) ומ"מ
אם יאכל עמהם (כא) בלא קבע רשאים ליחלק, אא"כ (כב) הוא שמש. הגה: ומ"מ אפי'
(כג) כ"מ שרשאין ליחלק * (כד) עדיף טפי לזימון, משום דברוב עם הדרת מלך (משלי
יד, כח) (ב"י).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קצג סעיף ב
(יח) שהשנים קבעו – קביעות נקרא כשיושבים
ואוכלים על שלחן אחד או במפה אחת אפילו כל אחד אוכל מככרו וכמבואר לעיל בסימן קס"ז
סי"א ועיין לעיל שם בסי"א בביאור הגר"א דדעתו שם דבעה"ב עם בני
ביתו שישבו לאכול הוי קביעות ומצטרפי אפילו בלא שלחן אחד:
(יט) בגמר האכילה – חל עלייהו חובת
זימון עי"ז שאכלו לבסוף ביחד ומשמע מזה הא אם לא גמרו גם סוף אכילה ביחד כגון
שבא אחד לאכול אצל שנים אחר שכבר התחילו לאכול וגם גמרו סעודתן שלא בזמן אחד אותן שגמרו
מקודם רשאין לברך בפני עצמן דעכ"פ התחלה או גמר בעינן ביחד ומ"מ אם המתינו
לאחר אכילתם ולא ברכו עד שגמר גם השלישי לאכול חייבין לזמן ואין רשאין ליחלק ואע"ג
שלא גמרו ביחד כל היכי דאי מייתי להו מידי מצי למיכל מינייהו כמו גמרו ביחד דיינינן
להו וכעין ההיא דריש סימן קצ"ז ע"ש:
(כ) ומ"מ אם וכו' – הוא כמו אבל:
(כא) בלא קבע – היינו שלא אכלו בדרך
קבע בישיבה ועל שלחן אחד ואפילו התחילו לאכול בשלשה מתחלת הסעודה ועד סופה:
(כב) הוא שמש – שדרך אכילתו בלא ישיבת
קבע לכך הוא מצטרף בכל גווני:
(כג) כ"מ שרשאין ליחלק – היינו
שאכלו השלשה בלא קביעות וכן בעשרים או בששה אף שע"פ דין רשאים ליחלק מ"מ
עדיף טפי שלא ליחלק:
(כד) עדיף טפי לזמן – עיין במ"א
שהקשה דמהרבה פוסקים משמע לענין שלשה שאכלו בלא קבע דאין אחד יכול להוציא חבירו בביהמ"ז
וממילא גם לענין זימון אין רשאין וע"ש שהאריך בזה ואף דיש איזה אחרונים שדחו ראייתו
לענין זימון מ"מ יותר מסתבר כדבריו וכן בפמ"ג כתב ג"כ דבמקום שאין אחד
יכול להוציא חבירו בבהמ"ז אם יכולים להצטרף לענין זימון צ"ע למעשה ומסיים
דבעשרה שיש הזכרת השם אפשר דאסור לכ"ע לזמן באין חייבין וכן משמע בחיי אדם כלל
מ"ח דין ז':
רמב"ם הלכות ברכות
פרק ה הלכה ז
נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהן
אבל מזמנין לעצמן, ולא תהא חבורה של נשים ועבדים וקטנים מפני הפריצות, אבל נשים מזמנות
לעצמן או עבדים לעצמן ובלבד שלא יזמנו בשם, אנדרוגינוס מזמן למינו ואינו מזמן לא לנשים
ולא לאנשים מפני שהוא ספק, והטומטום אינו מזמן כלל, קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו
ואע"פ שהוא כבן שבע או כבן שמונה, ומצטרף בין למנין שלשה בין למנין עשרה לזמן
עליו, והעכו"ם אין מזמנין עליו.
בית יוסף אורח חיים סימן
קצט
ו נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהם. משנה בפרק שלשה שאכלו (מה.):
ת"ר נשים מזמנות לעצמן וכו'.
שם בראש הפרק (מה:) ומפרש בגמרא טעמא דנשים ועבדים אם רצו לזמן אין מזמנין משום פריצותא
ופירש רש"י משום פריצותא בין דנשים בין דמשכב זכור דעבדים בקטנים:
ז ומ"ש רבינו שיש מפרשים לקיים המנהג דקאמר נשים מזמנות לעצמן פירוש
אם רצו אבל חובה ליכא. כן כתבו שם התוספות (ד"ה שאני). והרא"ש (סי' ד) דחה
דברי האומרים כן מדתניא (ערכין ג.) הכל חייבים בזימון וכן הכריע ה"ר יונה (לג.
ד"ה נשים) גם כן שהן חייבות בזימון. וסמ"ג (עשין כז קט ע"ד) כתב גרסינן
בפרק קמא דערכין הכל חייבין בזימון לאתויי נשים דתניא נשים מזמנות לעצמן ותימה דבריש
פרק שלשה שאכלו מסיק דנשים מזמנות לעצמן רשות ואומר ר"י דלעצמן דוקא רשות אבל
כשאוכלות עם האנשים חייבות ויוצאות בזימון שלנו ואינן מברכות לעצמן:
ומ"ש שה"ר יהודה כהן היה
מורה הלכה למעשה להצטרף אשה לזימון. כן כתב שם המרדכי (סי' קנח) בשם רבינו שמחה וכתב
האגור (סי' רמ) שלא ראה ולא שמע מעולם מקום שנוהגים בו כן:
ומ"ש רבינו בשם הרמב"ם.
הוא בפ"ה (ה"ז) ואע"פ שדבריו כדברי המשנה והברייתא שכתב רבינו בסמוך
רצה רבינו לכתוב דבריו כדי ללמוד דאין מזמנין בשם וגם ללמוד דין האנדרוגינוס והטומטום
לענין זימון. והטעם שאין מזמנין בשם דהוי דבר שבקדושה וכל דבר שבקדושה לא יהא אלא בעשרה
אנשים גדולים ובני חורין:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קצט סעיף ו
נשים ועבדים (יא) וקטנים (יב) אין
מזמנין עליהם, (יג) אבל מזמנין [ג] לעצמן; ולא תהא חבורה של נשים ועבדים וקטנים מזמנין
יחד, ד משום (יד) פריצותא דעבדים, אלא נשים לעצמן ועבדים לעצמם; ובלבד שלא יזמנו (טו)
בשם.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קצט סעיף ו
(יא) וקטנים – עיין לקמיה בסעיף י':
(יב) אין מזמנין עליהן – ר"ל
אם לא היו רק שני אנשים אין אלו מצטרפין לשלשה שיתחייבו על ידם בזימון משום דאלו אינן
בני חיובא בזימון וכדלקמיה בס"ז ואפילו אם רצו לזמן עמהם ג"כ אין רשאין וגרע
מנשים בעצמן או עבדים שיש להם עכ"פ רשות לזמן וכדלקמיה משום שאין חברתן נאה שיהיה
הצירוף של שלשה ע"י הנשים וכן ע"י העבדים שהם פרוצים בזמה ואפילו אשה עם
בעלה ובניה ג"כ אין נכון להצטרף מטעם זה:
(יג) אבל מזמנין לעצמן – רשות וקאי
אנשים ועבדים ולא אקטנים דקטנים לאו בני מצוה נינהו לומר שיזמנו לעצמן:
(יד) פריצותא דעבדים – שחשודים על
הזנות ועל משכב זכור ולכן אפילו יש ג' עבדים אין מזמנין עם הנשים בחבורה אחת דאכתי
איכא פריצותא:
(טו) בשם – דהזכרת השם הוא דבר שבקדושה
וכל דבר שבקדושה איננו בפחות מעשרה זכרים ובני חורין וכדלעיל בסי' נ"ה:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קצט סעיף ז
* נשים מזמנות לעצמן, (טז) רשות.
* אבל כשאוכלות עם האנשים, (יז) חייבות * (יח) ויוצאות בזמון שלנו. הגה: (יט) ה [ג*]
אע"פ שאינן מבינות (הרא"ש ומרדכי ריש פ' ג' שאכלו בשם רש"י).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קצט סעיף ז
(טז) רשות – י"ל הטעם דלא רצו
חכמים להטיל עליהם חיוב ברכת הזימון כשהם בפ"ע משום שאינו מצוי כ"כ שיהיו
בקיאות בברכת הזימון:
(יז) חייבות וכו' – ואע"ג דנתבאר
בסקי"ב דאין מזמנין אנשים ונשים ביחד ואפילו רצו משום שאין חבורתן נאה היינו דוקא
התם שהאנשים הם רק שנים וחיוב זימון בא ע"י צירוף נשים להכי מנכר צירופן והתחברותן
יחד וגנאי הדבר משא"כ הכא מיירי כשיש שלשה אנשים זולתן ואין צריך כלל לצירופן
לענין חיוב זימון ולכן אף שהנשים ועבדים מצטרפין לצאת ידי חובתן בשמיעה מהמברך ולענות
אחריו ברכת הזימון אין בזה משום גנאי:
(יח) ויוצאות וכו' – שכמו שהאנשים
מוציאים לאנשים כן הם מוציאים לנשים ועיין בשו"ע הגר"ז שדעתו שאם רצו הנשים
להתחלק מחבורת האנשים ולזמן בפ"ע הרשות בידן:
(יט) אע"פ שאינן מבינות – ועיין
בסימן קצ"ג במ"ב סק"ה מש"כ שם בשם האחרונים דיוצאות גם ידי בהמ"ז
בשמיעה מפי המברך אע"פ שאינן מבינות לשה"ק וכתבנו שם דמ"מ יותר נכון
שיאמרו אחר המברך מלה במלה בלחש אם אפשר להם:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קצט סעיף ז
* נשים מזמנות לעצמן רשות – ודעת הגר"א
בביאורו שהעיקר כהרא"ש ותר"י שנשים מזמנות לעצמן חוב. אך העולם לא נהגו כן:
* אבל כשאוכלות עם האנשים – פשוט דהיינו
אפילו אשה אחת:
* ויוצאות בזימון שלנו – ומשמע מדברי
היד הקטנה דהיא אסורה לברך ברכת הזימון ולהוציא את האנשים אלא שצריכה לשמוע ולצאת מהזימון
שמברכין האנשים:
בית יוסף אורח חיים סימן
קצט
י אמר רב נחמן קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו. בפרק שלשה שאכלו (מח.):
ומ"ש רבינו וכן כתב הרמב"ם
שמצטרף בין לשלשה בין לעשרה. שיעורו כך וכן כתב הרמב"ם (פ"ה ה"ז) כדברי
הרי"ף (לה.) וכתב עוד שמצטרף בין לשלשה בין לעשרה לאפוקי מה"ר פרץ שמחלק
ביניהם:
ומ"ש הרי"ף בן ט' או י'.
נראה דלאו דוקא שהרי הרמב"ם כתב בן שבע או שמונה ולא משמע דפליגי בהכי אלא ודאי
כל תינוק שיודע למי מברכין מזמנין עליו והוא שהגיע לעונת הפעוטות דהיינו בן שבע או
שמונה כל חד וחד לפום חורפיה אבל קטן ביותר שלמדוהו למי מברכין אין מזמנין עליו שאע"פ
שהוא משיב כששואלין אותו למי מברכין אין לסמוך עליו כיון שהוא קטן ביותר ומכל מקום
היכא שמעצמו יודע להשיב למי מברכין אפשר שאע"פ שהוא קטן ביותר מזמנין עליו אבל
מצאתי להרשב"א (מח. ד"ה ולית) שכתב על דברי הרי"ף ובן עשר ובן תשע נראה
מפני שהוא זמן חינוכו עכ"ל ולפי זה גם בן שבע ובן שמונה דנקט הרמב"ם משום
דזמן חינוכו הוא אבל בציר מהכי אע"פ שהוא יודע מעצמו למי מברכין אין מזמנין עליו
וכן כתב הריב"ש בתשובה (סי' תנא) שאפילו לדברי המתירין לעשות קטן סניף צריך שיהא
בו דעת ויודע למי מברכין ולמי מתפללין ושיהא בן תשע או בן עשר או לכל הפחות גדול מבן
שש אבל קטן מבן שש אפילו הוא חריף ויודע למי מברכין ולמי מתפללין אינו כלום שהרי לא
הגיע לעונת הפעוטות והרי הוא כמי שאינו בן דעת עכ"ל:
ומ"ש רבינו בשם ה"ר פרץ
ורבינו האי שמצטרף לעשרה ולא לשלשה. כן כתבו שם התוספות (מח. ד"ה ולית) והמרדכי
(סי' קעב) שהוא דעת רבינו תם ופירש שהירושלמי (ברכות פ"ז ה"ב) שכתב רבינו
בסמוך מיירי בזימון שלשה אבל לזימון עשרה מצטרף דסבירא ליה לרבינו תם דזימון בשלשה
חמיר מזימון בעשרה ומכל מקום כתבו שלא רצה רבינו תם לעשות מעשה כדבריו וזה לשון ארחות
חיים (הל' ברהמ"ז אות לט) כתב הראב"ד (תמים דעים סי' א) דקטן מצטרף לעשרה
ולא לשלשה וכן בירושלמי מתמה ואומר אם תמן שמזכירין שם שמים עושין אותו סניף כאן שאין
מזכירין שם שמים לא כל שכן אמר ליה והיינו כלומר היא הנותנת תמן על ידי שמזכיר עושין
אותו סניף כלומר לעשרה דוחקין עצמן לעשות סניף כדי להוסיף בשבחו של מקום אבל לשלשה
לא איכפת לן עכ"ל: כתב הכל בו (סי' כה כב ע"א) ולדעת אלו שמצרפין אותו לשלשה
דוקא אחד אבל שנים לא דרובא דגדולים בעינן אבל לעשרה יש מצרפין אפילו שלשה קטנים כמו
שמצטרפין שלשה אוכלי ירק:
ומ"ש רבינו ויש נוהגים לצרפו
ע"י חומש שבידו ואינו מנהג. כן כתבו שם התוספות והרא"ש (סי' כ) והמרדכי
(שם) שמנהג טעות הוא זה:
ומ"ש וא"א ז"ל הביא
ההיא דירושלמי אמר רבי יוסי כמה זימנין אכלית וכו'. שם וגם הגהות מיימון כתבו בפ"ה
(אות ו) בשם ר"י שאין קטן מצטרף אפילו לזימון שלשה וכל שכן לעשרה דחמיר משלשה
עד שיביא שתי שערות וכן כתב סמ"ג (עשין כז קי ע"ד) ולכאורה משמע דסברי דאין
מזמנין על הקטן כלל דכיון שכתבו דבעינן שיביא שתי שערות משמע דשערות ממש בעינן ולא
שומא וכל שערות שהביא קודם י"ג שנה ויום אחד שומא בעלמא נינהו ותמיהני דהא אסיקנא
בגמרא דידן ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא דאמר רב נחמן קטן היודע למי מברכין
מזמנין עליו והיאך דחו מסקנא דגמרא דידן מפני הירושלמי ואע"פ שסמ"ג כתב דמעשה
רב מכל מקום אינו כדאי לדחות מסקנא דתלמוד ערוך שבידינו. ונראה שהם סוברים דאע"ג
דקיימא לן כרב נחמן דאמר קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו מכל מקום בעינן שהביא שתי
שערות ואם לא הביא שתי שערות אע"פ שיודע למי מברכין אין מזמנין עליו וטעמא דמילתא
משום דמקמי הא דרב נחמן איתמר בגמרא אמר רבי יוחנן קטן פורח מזמנין עליו תניא נמי הכי
קטן שהביא שתי שערות מזמנין עליו ושלא הביא שתי שערות אין מזמנין עליו ואין מדקדקין
בקטן הא גופא קשיא וכו' מאי לאו לאתויי קטן פורח והם סוברים דאפילו אם תמצי לומר דכי
אמרינן ולית הלכתא ככל הני שמעתתא קאי גם להא דאמר רבי יוחנן קטן פורח מזמנין עליו
מכל מקום יש לנו לקיים דברי הברייתא דלא משוינן לרב נחמן חולק על הברייתא הילכך על
כרחך לומר דכי אמר רב נחמן דקטן היודע למי מברכין מזמנין עליו היינו דוקא כשהביא שתי
שערות כדקתני בברייתא דלא בא רב נחמן אלא לפרש דהא דתניא דקטן שהביא שתי שערות מזמנין
עליו היינו דוקא כשיודע למי מברכין והשתא מייתי שפיר ראיה מהירושלמי דירושלמי מפרש
מסקנא דגמרא דידן ולישנא דידהו דייק הכי שכתבו אין עושין קטן סניף עד שיביא שתי שערות
אלמא דאם הביא שתי שערות אע"ג דקטן הוא מזמנין עליו וכשיודע למי מברכין כדאמר
רב נחמן. ולפי זה הא דתניא בברייתא אין מדקדקין בקטן היינו לומר דאע"ג דקיימא
לן בעלמא דקטן שהביא שתי שערות לא חשיב גדול דהנך שערות שומא בעלמא נינהו לענין צירוף
דזימון אין מדקדקין בכך אלא כגדול שהביא שתי שערות חשבינן ליה: ומשמע ששתי שערות הללו
צריך שיהיו גדולים כדי לכוף ראשן לעיקרן כדין שתי שערות דגדול ורבי יוחנן היה רוצה
לומר שאע"פ שאינם גדולים כל כך כיון שהם פורחים ויוצאים קצת סגי והיינו דאמר קטן
פורח מזמנין עליו ואדחו ליה אלא בעינן שערות ארוכים כדי לכוף ראשן לעיקרן ויש להוכיח
שהם סוברים כן מדסתמו דבריהם וכתבו עד שיביא שתי שערות משמע דשתי שערות ארוכים כמשפטם
בעינן. וכן נראה מדברי ה"ר יונה (לה. ד"ה קטן) שכתב פירוש אחר בזה והעלה
לפי אותו פירוש דאין מזמנין על הקטן אלא או בשתי שערות או כשיגיע לי"ג וכתב אח"כ
והרבה מן החכמים נוהגים על פי סברא זו ונזהרים שלא לזמן עם הקטן עד שיכנס בשנת י"ג
וסומכין על מה דאמרינן בירושלמי אמר רבי יוסי זמנין סגיאין הוה קאימנא קמיה דתחליפא
אבא דחלפתא וקמי רבי חנינא בר סיסי חביבי ולא הוו מזמנין עלי עד דאייתינא שתי שערות
ע"כ הרי שהוא סובר שהירושלמי בהביא שתי שערות קודם זמנו מיירי וא"כ י"ל
שהרא"ש וסמ"ג שסומכים על הירושלמי כך הם מפרשים אותו ואתי שפיר עם מסקנא
דגמרא דידן. אבל מהר"י קולון כתב בשורש מ"ט שצריך להיות בן י"ג שנה
לדברי פוסקים אחרונים כמו ה"ר אשר ז"ל ובנו ה"ר יעקב בטור אורח חיים
וכתב ג"כ שכך כתב ר"י וסמ"ג (כז ק ע"ד) שאין לעשות פחות מבן י"ג
שנה סניף לעשרה ושלכן אין להקל בדבר ואע"פ שלענין סניף לתפילה מיירי התם כיון
דהרא"ש משוה ברכת המזון לתפילה שהרי כתב אין עושין סניף לעשרה לברכת המזון ולתפילה
ולשלשה עד שיביא שתי שערות אם בתפילה פירוש עד שיביא שתי שערות הוי שתי שערות כמשפטם
דהיינו שיביאם אחר שנעשה בן י"ג ויום אחד הוא הדין לברכת המזון בין לעשרה בין
לשלשה ולפי דבריו יש לתמוה היאך דחה מסקנא דגמרא דידן מפני הירושלמי ע"כ נראה
לפרש דבריהם כמו שכתבתי: ולענין הלכה כיון שהרי"ף והרמב"ם מסכימים לדעת אחת
הכי נקטינן ואע"פ שבסימן נ"ה (נז. ד"ה ואלו העשרה) פסקתי דאין עושין
קטן סניף לעשרה שאני התם דדבר שבקדושה הוא אבל הכא אינו אלא זימון בעלמא ואע"ג
דבפרק שלשה שאכלו (מז:) משמע איפכא דאמר רבי יהושע בן לוי אע"פ שאמרו קטן המוטל
בעריסה אין מזמנין עליו אבל עושין אותו סניף לעשרה נראה לי דלטעמיה אזיל שסובר דאכל
בי עשרה שריא שכינתא ואפילו יש ביניהם קטן המוטל בעריסה שאין בו דעת דלדבר שבקדושה
לא בעינן דעתא אלא שתהא שכינה שורה אבל בזימון בעינן דעתא שהרי המזמן אומר לחביריו
שיזדמנו לברך וכל שיש ביניהם מי שאין בו דעת לא שייך זימון אבל לדידן דלדבר שבקדושה
אין מצרפין קטן המוטל בעריסה דבר שבקדושה חמיר מזימון מטעמא דפרישית וכן דעת ה"ר
יונה (לה. ד"ה אבל) שכתב גבי הא דאמר רב נחמן קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו
דדוקא לענין ברכת המזון עושין אותו סניפין אבל לא לקדיש ולקדושה ולברכו וכן כתבו מקצת
גאונים עד כאן ונראה שזה הוא דעת הרי"ף והרמב"ם שלא הזכירו צירוף דקטן לתפילה
ובהדיא כתב הרמב"ם בפ"ח מהלכות תפילה (ה"ד) אין עושין בפחות מעשרה גדולים
וכן כתב הריב"ש בתשובה (סי' תנא) שזוהי דעת הרמב"ם משום דסבירא ליה דכי איפסיקא
הלכתא כרב נחמן דאמר קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו דוקא בברכת הזימון הוא:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קצט סעיף י
קטן (כג) שהגיע לעונת (כד) ו [ד] הפעוטות
ויודע למי מברכין, מזמנין עליו (כה) ומצטרף (כו) בין לשלשה בין לעשרה. הגה: וי"א
דאין מצטרפין אותו כלל * עד שיהא בן שלש עשרה שנה (כז) דאז ז מחזקינן ליה כגדול שהביא
ב' שערות (הרא"ש והמרדכי פ' ג' שאכלו וטור) וכן נוהגין ואין לשנות; (כח) ח וחרש
(כט) ושוטה אם מכוונים ומבינים * מצטרפין לזמון, אע"פ שאין החרש שומע הברכה (מהרי"ל).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קצט סעיף י
(כג) שהגיע וכו' – ופחות מזה אין דעתו
חשיב לכלום אפי' יודע למי מברכין:
(כד) הפעוטות – היינו כבן ט' או כבן
י' [מ"א] וי"א דה"ה בפחות משיעור זה אם הוא רק מבן שש ומעלה אם הוא
חריף ויודע למי מברכין:
(כה) ומצטרף וכו' – היינו אחד ולא
שנים בין לשלשה בין לעשרה:
(כו) בין לשלשה וכו' – והא דאיתא בס"ו
דאין מזמנין על הקטנים מיירי בקטנים ביותר או שאינו יודע למי מברכין:
(כז) דאז מחזקינן וכו' – דאמרינן כיון
שהגיע לכלל שנים מסתמא כבר הביא שתי שערות וא"צ בדיקה אחר זה אבל אם בדקוהו ונמצא
שאין בו שתי שערות לא מצרפינן ליה לזימון. וכל אלו הדעות הוא רק לענין צירוף שיהיה
מצטרף לשלשה ולעשרה אבל שיהיה הוא המזמן ויוציא אחרים בבהמ"ז לכו"ע אינו
מוציא עד שיהיה בן י"ג שנה ויום אחד וידוע שהביא שתי שערות שבהמ"ז הוא מן
התורה ובשל תורה אין סומכין על חזקה זו דמסתמא הביא מיהו אם המזמן אינו אומר כי אם
נברך וכל בהמ"ז מברך כ"א ואחד לעצמו כמנהגנו [וכמבואר בסימן קפ"ג ס"ז]
לית לן בה דכיון שהוא בן י"ג שנה סמכינן בזה על חזקה:
(כח) וחרש – מיירי בחרש המדבר ואינו
שומע דאלו בחרש גמור קי"ל דפטור מכל המצות כקטן דלאו בר דעה הוא וכדלעיל בסימן
נ"ה ס"ח ואינו מצטרף. וחרש השומע ואינו מדבר עיין בפמ"ג:
(כט) ושוטה – לא מיירי בשוטה גמור
דזה אין מצטרף אלא שאינו חכם כ"כ כשאר אינשי והעם מחזיקין אותו לשוטה:
בית יוסף אורח חיים סימן
קצד
א שלשה שאכלו כאחד ושכחו ובירך כל אחד ואחד לעצמו וכו'. הכי אמרינן בריש
פרק שלשה שאכלו (מה:) גבי עובדא דיהודה בר מרימר ומר בר רב אשי ורב אחא מדיפתי ואיתא
תו התם (נ.) אמר רבה תוספאה הני תלתא דכרכי ריפתא בהדי הדדי וקדים חד מינייהו ובריך
לדעתיה אינהו נפקי בזימון דידיה איהו לא נפיק בזימון דידהו לפי שאין זימון למפרע וכתב
הרא"ש (סי' כח) אינהו נפקי בזימון דידיה ואע"פ שכבר בירך מצי למימר ברוך
שאכלנו משלו דלא גרע מבא בתוך הסעודה ואכל עלה ירק שאומר עמהם ברוך הוא שאכלנו (מח:)
מיהו איהו לא נפיק בזימון דידהו לפי שאין זימון למפרע ודוקא שנים עם האחד אבל אם ברכו
שנים אין השלישי יכול לזמן עמהם וכן כתב הרשב"א ז"ל (ד"ה אינהו): ובפרק
הנזכר גבי הא דאמר רב הונא שלשה שבאו משלשה חבורות אינם רשאים ליחלק (שם ד"ה אי
נמי) כתב שלפי גירסתו של רבינו האי הא דאמרינן דאינהו נפקי בזימון דידיה היינו היכא
דלא יצא השלישי ידי זימון אבל היכא דנפק ידי זימון כגון שנצטרף עם שנים שבאו משתי חבורות
אחרות וזימנו יחד פרח זימון מבני חבורתו ולא נפקי תו בזימון דידיה וכתבתיו בסוף סימן
שקודם זה (ד"ה ודע):
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קצד סעיף א
שלשה שאכלו כאחד, ושכחו * וברך כל
אחד לעצמו, בטל מהם הזימון (א) ואין יכולים לחזור ולזמן למפרע; * וכן אם ברכו שנים
מהם; אבל אם * שכח * אחד מהם וברך, השנים א יכולים לזמן עם השלישי, אף על פי שכבר ברך
(ב) יכול לומר: ברוך שאכלנו משלו, והם יוצאים ידי חובת זימון והוא אינו יוצא ידי זימון;
שאין זימון למפרע. הגה: ואם האחד זימן (ג) עם אחרים, אף שנים הנשארים (ד) אינן יכולים
לזמן (בית יוסף בשם רשב"א).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קצד סעיף א
(א) ואין יכולים וכו' – לומר נברך
וכו' דלמאי יזמנו זה את זה והרי כבר ברכו בהמ"ז ואין לשון זימון אלא שאחד יזמן
השנים שיהיו מוכנין ומזומנין להצטרף יחד לברכת המזון:
(ב) יכול לומר וכו' – דהא באמת מחוייב
בזימון הוא שאכל עמהם ביחד אלא שאין לו תקנה משום שכבר בירך ואין זימון למפרע לכן מהני
הצטרפותו עכ"פ שיהיו הם יוצאין על ידו:
(ג) עם האחרים – היינו שבא לחבורה
של שלשה או אפילו שבא לשנים בסוף סעודתם ואכל עמהם מעט:
(ד) אינן יכולין לזמן – על האחד מפני
שכבר יצא ידי חובת זימון מיהו אם נזדמן להם אחד מן השוק יכולין לזמן עליו כשיטעום עמהם
דחיוב זימון שלהם לא נפקע בשביל אותו שזימן:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קצד סעיף א
* ובירך כ"א לעצמו – ואפילו לא
גמרו רק ברכת הזן ג"כ איבדו הזימון אבל אם התחילו רק בא"י אמ"ה הזן
את העולם כולו יש להסתפק וכו' [פמ"ג]:
* וכן אם ברכו שנים מהם – ר"ל
דאין יכולין לחזור ולהצטרף עם השלישי לפטרו על ידם מהזימון דאין שנים נגררין אחר אחד
ועם חבורה אחרת של ג' יש לעיין ומסתברא דיוכל להצטרף דהרי נפרש מחבורה של חיוב שגם
הם חייבים עדיין אלא שאין להם תקנה מפני שאין זימון למפרע ומ"מ צ"ע אך אם
יאכל עמהם מעט בודאי מצטרף ואפילו עם שנים:
* שכח – וה"ה הזיד ונקט שכח איידי
דרישא [אחרונים]:
* אחד מהם וכו' – וה"ה בעשרה
ושכחו ג' מהם וברכו יכולים להצטרף עם הנשארים ולזמן בשם (א"ר ושארי אחרונים) עוד
כתב במאמר מרדכי דה"ה אם היו מתחלה ד' וברכו מהם שנים יכולים השנים הנשארים לצרף
אחד מן אלו השנים שברכו ולזמן עליו ומצדד עוד יותר דאפילו רוב מהחבורה ברכו בפ"ע
אם נשארו שנים שלא ברכו עוד יכולים לצרף אחד מהם לזימון ע"ש. כתב א"ר יש
להסתפק בשנים שאכלו פת והג' שתה רביעית משקה ואח"כ שכח אחד מן האוכלים פת ובירך
אם בכה"ג רשאי הג' שאכל לזמן עם אותם שנים או דילמא כיון דאין כאן רק אחד אותו
שחייב מדינא בזימון לא וכן מסתבר עכ"ל וכן דעת הברכ"י ומאמ"ר ומגן גבורים:
רמב"ם הלכות ברכות
פרק ה הלכה יג
שלשה שאכלו ויצא אחד מהן לשוק קוראין
לו כדי שיכוין לשמוע מה שהן אומרים ומזמנין עליו והוא בשוק ויוצא ידי חובתו, ולכשיחזור
לביתו יחזור ויברך ברכת המזון לעצמו אבל עשרה שאכלו ויצא אחד מהן לשוק אין מזמנין עליו
עד שיחזור למקומו וישב עמהן.
בית יוסף אורח חיים סימן
קצד
ב ושלשה שאכלו ויצא אחד מהם לשוק וכו'. בריש פרק שלשה שאכלו (מה:) אמר
רב דימי בר יוסף אמר רב שלשה שאכלו כאחד ויצא אחד מהם לשוק קוראים לו ומזמנין עליו
אמר אביי והוא דקרו ליה ועני אמר מר זוטרא ולא אמרן אלא בשלשה אבל בעשרה עד דניתי מאי
טעמא כיון דבעי לאדכורי שם שמים בציר מעשרה לאו אורח ארעא. ופירש רש"י והוא דקרו
ליה ועני. שסמוך הוא אצלם ועני ברוך הוא: לא אמרן. דלא צריך למיתי לגבייהו אלא שלשה
אבל עשרה שיצטרפו משום הזכרת השם עד דאתי גבייהו: והרא"ש (סי' ה) כתב והוא דקרו
ליה ועני צריך להודיעו שיתכוין שיצטרף עמהם ויענה עמהם ברכת זימון וכן כתב ה"ר
יונה ז"ל (לג. ד"ה אמר אביי): וכתב הרשב"א (שם ד"ה אמר) בשם רבינו
האי שאמר משם רבוותא דהא דקוראין לו ומברכין עליו הני מילי כגון שפתחו של בית לשוק
והוא יושב כנגדו קוראים לו ושומע קולן ומזמנין: וכתב ה"ר יונה (לז. ד"ה ומפני)
גבי הא דאמר רב הונא שלשה בני אדם שבאו משלשה חבורות אינם רשאים ליחלק דהא דקרו ליה
ועני אינו יוצא מזימון שלא נתכוין לצאת אלא שקראו אותו האחרים כדי לפטור עצמן ואע"ג
דאמרינן שלשה שאכלו אחד מפסיק לשנים ונפטרו שלשתן מזימון זהו מפני שעומד עמהם אבל בכאן
שאינו עומד עמהן אע"פ שהאחרים נפטרין עמו בזימון הוא עצמו לא יצא ידי מצות זימון
אבל הרמב"ם כתב בפ"ה (הי"ג) שהוא יוצא ידי חובת זימון:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קצד
סעיף ב
שלשה שאכלו ויצא אחד מהם לשוק, קוראים
אותו ומודיעים לו שרוצים לזמן, (ה) כדי שיכוין ויצטרף עמהם (ו) ויענה עמהם ברכת זימון,
(ז) ויוצאים ידי חובתן ב אף ע"פ (ח) שאינו בא ויושב עמהם; וה"מ בג', אבל
בעשרה כיון שצריכים להזכיר את השם אינם מצטרפין עד שיבא וישב עמהם. ((ט) וע"ל
סימן ר' עד היכן ברכת הזימון).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קצד סעיף ב
(ה) כדי שיכוין – לשמוע ברכת הזימון:
(ו) ויענה עמהם – אבל אם אינו עונה
אין מזמנין עליו משום דאינו עומד עמהם אבל אם היה עומד עמהם אף אם אינו עונה עמהם מזמנין
עליו בע"כ כמבואר לקמן סי' רי"ש [שיו"ב ומגן גבורים וא"ר בתירוץ
ב']:
(ז) ויוצאין ידי חובתן – וגם הוא יוצא
ידי חובת זימון בזה:
(ח) שאינו בא – אלא שעומד נגד הפתח
בסמוך להם [ועיין סימן נ"ה ס"כ דמבואר שם דאם יש טינוף בינתים מפסיק] וכשיגמור
ענינו יבוא הביתה שאכל שם ויברך בהמ"ז [רמב"ם] מיהו אם נשתהה שם עד גמר בהמ"ז
וכוון לבו לצאת יצא ידי בהמ"ז וא"צ לברך:
(ט) וע"ל סי' רי"ש – ס"ב
ולפי מה דפסק שם רמ"א צריך העונה להמתין עד שיגמרו ברכת הזן:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קצח
סעיף א
שלשה שאכלו והם מברכין, ונכנס אחד
(א) א שלא אכל, אם נכנס כשאומר המברך נברך שאכלנו משלו, (ב) עונה אחריו: ברוך ומבורך
שמו תמיד לעולם ועד; ואם נכנס (ג) כשאחרים עונים ברוך שאכלנו משלו, (ד) עונה אחריהם
[ב] אמן. הגה: וכן (ה) בכל הברכות שאדם שומע, חייב לענות אמן (טור וב"י בשם בה"ג
וסמ"ג) ואם הם עשרה, (ו) אומר: ברוך אלהינו ומבורך שמו תמיד לעולם ועד; וה"ה
אם היה שם כשגמרו מלאכול ולא אכל עמהם, כך הוא עונה אחר המברך (ז) ואחר העונים.
משנה ברורה סימן קצח
(א) שלא אכל – ואם שתה אפילו לא נצטרף
עמהם כלל יכול לומר ברוך שאכלנו וכו' דשתיה בכלל אכילה ומיהו בעשרה לענין הזכרת השם
שיאמר ברוך אלהינו שאכלנו משלו וכו' נשאר הפמ"ג בספק ע"ש:
(ב) עונה אחריו ברוך וכו' – דאין מן
הראוי שיהיה אדם אצל חבורה שמזמינין עצמן ליתן שבח והודיה לו ית' והוא ימנע מזה:
(ג) כשאחרים עונים – ר"ל דאז
לא יוכל לענות ברוך וכו' כיון שלא שמע מפי המזמן שבקשו לברך:
(ד) עונה אחריהם אמן – ככל הברכות
שאדם שומע מפי ישראל שצריך לענות אמן אחריו ואם שמע אח"כ מפי המזמן כשחזר ואמר
ברוך שאכלנו משלו וכו' צריך לענות עוד הפעם אמן ככל הברכות שאדם שומע מפי אחד וחזר
ושמע אותה הברכה מפי השני כתב הט"ז אם נכנס אחר שכבר התחיל המברך לומר ברוך שאכלנו
אין צריך לענות אמן אבל כמה אחרונים חולקין ע"ז:
(ה) בכל הברכות – בין ברכת המצות בין
ברכת הנהנין:
(ו) אומר ברוך אלהינו – היינו כששמע
להמברך שאמר נברך לאלהינו ואם שמע רק להעונים אומר רק אמן בלבד כנ"ל. וברכת נשואין
עונה ברוך אלהינו ומבורך שמו תמיד לעולם ועד שהשמחה במעונו [אחרונים]:
(ז) ואחר העונים – ר"ל אף שאמר
מתחלה עם המסובין ברוך ומבורך וכו' צריך לענות לבסוף אמן ג"כ אחר העונים:
