רי"ף ברכות דף לג:
גמ' ברכות דף מו.
אורך השיעור הקולי ברי"ף ותר"י
הוא:20:00
אורך השיעור בפוסקים
הוא:28:00
2)אחר שחתם: בונה ירושלים, יענה אמן
אחר ברכת עצמו 2
4)אין עונה אמן אחר ברכותיו, אלא אחר
שתי ברכות או יותר שהם סוף ברכות. 3
6)גדול מברך ברכת המזון, אבל אם יש שם
אורח, הוא מברך, כדי שיברך לבעל הבית. 8
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קצח
סעיף א
שלשה שאכלו והם מברכין, ונכנס אחד
(א) א שלא אכל, אם נכנס כשאומר המברך נברך שאכלנו משלו, (ב) עונה אחריו: ברוך ומבורך
שמו תמיד לעולם ועד; ואם נכנס (ג) כשאחרים עונים ברוך שאכלנו משלו, (ד) עונה אחריהם
[ב] אמן. הגה: וכן (ה) בכל הברכות שאדם שומע, חייב לענות אמן (טור וב"י בשם בה"ג
וסמ"ג) ואם הם עשרה, (ו) אומר: ברוך אלהינו ומבורך שמו תמיד לעולם ועד; וה"ה
אם היה שם כשגמרו מלאכול ולא אכל עמהם, כך הוא עונה אחר המברך (ז) ואחר העונים.
משנה ברורה סימן קצח
(א) שלא אכל – ואם שתה אפילו לא נצטרף
עמהם כלל יכול לומר ברוך שאכלנו וכו' דשתיה בכלל אכילה ומיהו בעשרה לענין הזכרת השם
שיאמר ברוך אלהינו שאכלנו משלו וכו' נשאר הפמ"ג בספק ע"ש:
(ב) עונה אחריו ברוך וכו' – דאין מן
הראוי שיהיה אדם אצל חבורה שמזמינין עצמן ליתן שבח והודיה לו ית' והוא ימנע מזה:
(ג) כשאחרים עונים – ר"ל דאז
לא יוכל לענות ברוך וכו' כיון שלא שמע מפי המזמן שבקשו לברך:
(ד) עונה אחריהם אמן – ככל הברכות
שאדם שומע מפי ישראל שצריך לענות אמן אחריו ואם שמע אח"כ מפי המזמן כשחזר ואמר
ברוך שאכלנו משלו וכו' צריך לענות עוד הפעם אמן ככל הברכות שאדם שומע מפי אחד וחזר
ושמע אותה הברכה מפי השני כתב הט"ז אם נכנס אחר שכבר התחיל המברך לומר ברוך שאכלנו
אין צריך לענות אמן אבל כמה אחרונים חולקין ע"ז:
(ה) בכל הברכות – בין ברכת המצות בין
ברכת הנהנין:
(ו) אומר ברוך אלהינו – היינו כששמע
להמברך שאמר נברך לאלהינו ואם שמע רק להעונים אומר רק אמן בלבד כנ"ל. וברכת נשואין
עונה ברוך אלהינו ומבורך שמו תמיד לעולם ועד שהשמחה במעונו [אחרונים]:
(ז) ואחר העונים – ר"ל אף שאמר
מתחלה עם המסובין ברוך ומבורך וכו' צריך לענות לבסוף אמן ג"כ אחר העונים:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קפח
סעיף א
אחר שחתם: בונה ירושלים, יענה אמן
אחר ברכת עצמו, (א) מפני שהיא סיום הברכות דאורייתא, דהטוב והמטיב אינה דאורייתא.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קפח סעיף א (א) מפני שהיא סיום וכו'
– עיין לקמן בסימן רט"ו:
בית יוסף אורח חיים סימן
קפח
ב וטוב לאמרו בנחת וכו'. שם אביי עני ליה בקלא כי היכי דלישמעו פועלים
וליקומו דהטוב והמטיב לאו דאורייתא רב אשי עני ליה בלחישה כי היכי דלא נזלזלו בהטוב
והמטיב. ופירש רש"י כי היכי דלישמעו פועלים. וידעו שנגמרה כל הברכה שהרי אין המברך
עונה אמן אלא לבסוף: וליקומו. לעבידתייהו ואי משום דקמפקע להו מהטוב והמטיב לא איכפת
ליה דקסבר דלאו דאורייתא היא אלא ביבנה תקנוה על הרוגי ביתר שניתנו לקבורה: רב אשי
עני. לההוא אמן בלחישה כי היכי דלא לישמעו וידעו ששם גמר הברכות ויזלזלו בהטוב והמטיב
ומיהו משום דסוף [כל] ברכותיו היה ותניא בברייתא הרי זה משובח לא סגי דלא עני ליה.
וכתבו התוספות (ד"ה) רב אשי עני ליה בלחישה וכן פסק בה"ג (ברכות י:) ועוד
לדידן דליכא פועלים אפילו אביי מודה. אבל הרי"ף (לג:) והרמב"ם (ברכות פ"א
הי"ז) לא הזכירו אם יענה אמן זה בלחישה או בקול רם ובהגהות מיימון כתוב בפרק א'
(אות ט) מהר"ם נוהג כרב אשי וכן נכון לנו לעשות דטעמא דאביי לא שייך לדידן כי
אדעתא דהכי שוכרין פועלים שיהיו קורין ומתפללים כשאר כל אדם ועוד דרב אשי בתראה הוא
וכן פסק בה"ג עכ"ל:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קפח
סעיף ב
אמן זה יאמרנו בלחש, כדי שלא ירגישו
שברכת הטוב והמטיב אינה דאורייתא א ויזלזלו בה. הגה: (ב) ונראה דדוקא כשמברך לבד ואין
עונין אמן אחר שאר ברכות; אבל כשמזמנין, עונין עליו כשאר אמן שעונין על ברכות הראשונות,
ואע"ג דהמברך עונה ג"כ מ"מ אינו ניכר כל כך, הואיל ואחרים עונין ג"כ
עמו; וכן המנהג במדינות אלו לאומרו בקול רם אפי' המברך עצמו, כשמזמנים, ואולי הוא מהאי
טעמא.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קפח סעיף ב
(ב) ונראה דדוקא וכו' – ויש מיישבין
המנהג מטעם אחר שלא חששו לזלזול ברכה רביעית אלא בימיהם שהיו הפועלים הולכים למלאכתם
כששומעים אמן שאחר בונה ירושלים (שלא חייבום חכמים בברכה רביעית מפני בטול מלאכתו של
בעה"ב) לכך היה צריך לענות אמן בלחש כדי שלא ישמעו הפועלים ויכירו שברכה רביעית
אינה מן התורה ויבואו לזלזל בה אף שלא במקום בטול מלאכת בעה"ב אבל עכשיו שגם הפועלים
מברכים ד' ברכות כמ"ש בסימן קצ"א אין לחוש לזה ולפי טעם זה בין כשמברך בזימון
ובין כשמברך ביחידי יכול לענות אמן בקול רם וכמדומה שכן המנהג. לא יאמר בונה ירושלים
אמן בנשימה אחת רק ימתין קצת אחר תיבת ירושלים ואח"כ יאמר אמן כדי שלא יהא משמע
שגם האמן מסיום הברכה הוא:
רמב"ם הלכות ברכות
פרק א הלכה טז
כל העונה אמן אחר ברכותיו הרי זה מגונה,
והעונה אחר ברכה שהיא סוף ברכותאחרונות הרי זה משובח, כגון אחר בונה ירושלים בברכת
המזון ואחר ברכה אחרונה של קריאת שמע של ערבית, וכן בסוף כל ברכה שהיא סוף ברכות אחרונות
עונה בה אמן אחר עצמו.
רא"ש מסכת ברכות
פרק ז סימן י
י תני חדא העונה אמן אחד ברכותיו הרי
זה משובח ותני אידך הרי זה מגונה לא קשיא הא בשאר ברכות והא בבונה ירושלים פיר"ח
וה"ג דלאו דוקא נקט בונה ירושלים אלא כל סיום ברכה כעין בונה ירושלים דליכא למימר
דוקא בונה ירושלים משום היכרא דפועלים דהא לרב אשי דעני ליה בלחישה מאי איכא למימר
אלא ודאי כל סיום ברכות כעין ישתבח דהוי סיום ברכה לסוף פסוקי דזמרה וכן יהללוך דהלל
וסוף ברכות דשמונה עשרה וכן אמן אחר גאל ישראל ואין בזה הפסק כיון דצריך הוא לאומרו
וכן פירש"י. ובה"ג מפרש טעם דודאי על הפירות ועל המצות אם עני אמן אחר נפשיה
הוי דרך בורות שכן דרך בורים דמשתעי בתר ברכה והדר טעמי אבל בסוף ברכה הרי זה משובח
והא דנקט הכא בונה ירושלים לרבותא נקטיה אע"ג דאיכא הטוב והמטיב בתריה יש לו לענות
אמן וגם משום דאיירי הכא בברכת המזון נקט בונה ירושלים וכן משמע בירושלמי דפרק אין
עומדין דקאמר התם תני בר קפרא הפורס על שמע והעובר לפני התיבה ונושא את כפיו והקורא
בתורה והמפטיר בנביאים והמברך על כל אחת מכל מצות האמורות בתורה לא יענה אחר עצמו אמן
ואם ענה ה"ז בור ואי תימא אית תני תנא ה"ז חכם אמר רב חסדא מ"ד ה"ז
בור בעונה על כל ברכה וברכה מ"ד ה"ז חכם בעונה בסוף כתבו הגאונים רב יהודאי
ורב האי ז"ל שאחר אכילת פירות וכיוצא בהם דבר הצריך לברך אחר אכילתו צריך גם לענות
אמן אחר ברכתו אחרונה כיון שהוא סוף הענין והרמב"ם ז"ל כתב דוקא כשאומר שתי
ברכות או יותר אבל בברכה אחת אין לו לענות אמן אחריה אפילו בסוף:
טור אורח חיים סימן רטו
כתב רב יהודאי ורב האי שאחר ברכת אכילת
פירות וכיוצא בהם דבר שצריך לברך אחר אכילתו צריך לענות אמן אחר ברכתו האחרונה דכיון
שהוא סוף הענין צריך לענות אמן כמו אחר בונה ירושלים והרמב"ם ז"ל כתב שאין
לענות אמן ולא כשאומר ב' ברכות או יותר זה אחר זה אבל ברכה אחת אין לענות אמן אחריה
אפילו בסוף וא"א ז"ל היה נוהג כהרמב"ם ז"ל:
בית יוסף אורח חיים סימן
רטו
א כתב רב יהודאי ורב האי שאחר ברכת אכילת פירות וכיוצא בהם וכו' עד אבל
ברכה אחת אין לענות אמן אחריה אפילו בסוף. הכל דברי הרא"ש בריש פרק שלשה שאכלו
(סי' י) אמאי דגרסינן התם (מה:) תני חדא העונה אמן אחר ברכותיו הרי זה משובח ותניא
אידך הרי זה מגונה לא קשיא הא בבונה ירושלים הא בשאר ברכות. וכבר כתבתי בסימן נ"א
(נג: ד"ה ואחר) שיש מפרשים דאחר בונה ירושלים דוקא קאמר ושיש מפרשים דהוא הדין
לכל סיום ברכה כעין בונה ירושלים וזה דעת הרי"ף (לג:) והרמב"ם (ברכות פ"א
הט"ז) וה"ר יונה (שם ד"ה הא) והרא"ש והרשב"א (שם ד"ה
לא): וכתב שם הרא"ש בה"ג (ברכות פ"ז י ע"ד) מפרש הטעם דודאי על
הפירות ועל המצות אי עני אמן אחר נפשיה הוי דרך בורות שכן דרך בורים דמשתעי בתר ברכה
והדר טעמי אבל בסוף ברכה הרי זה משובח. ודעת ה"ר יונה (שם ד"ה ונמצינו) כדעת
הגאונים אבל סמ"ג (עשין כז קיא.) כתב כדברי הרמב"ם והעיד רבינו על הרא"ש
שהיה נוהג כדברי הרמב"ם ויש לתמוה על זה דאם כן לא יהא עונה אמן אחר ישתבח ולא
אחר יהללוך ולא אחר גאל ישראל דשחרית והרא"ש כתב בפרק שלשה שאכלו שעונין אחריהם
אמן אחר ברכת עצמו: וכבר כתבתי בסימן נ"א (שם) שאין מנהג העולם ברור בזה שביהללוך
ובישתבח עונין אמן אחר עצמן אף על פי שאינה אלא ברכה אחת ובשאר כל הברכות אין עונין
אמן אחר ברכה אחת אף על פי שהיא בסוף. ושם כתבתי קצת טעם למנהג: ואחר כך מצאתי לה"ר
לוי ן' חביב ז"ל שכתב לא קשיא כאן בבונה ירושלים כאן בשאר ברכות פירש רש"י
דלאו דוקא אחר בונה ירושלים אלא אחר סיום ברכות וגם התוספות (ד"ה הא) ושאר מפרשים
הכריעו דלאו דוקא אחר בונה ירושלים מפני שהן של תורה והטוב והמטיב היא מדרבנן אלא אפילו
בכל סיום ברכות וזה מכח דיוק הגמרא עם היות שכתבו בעלי התוספות והמרדכי (סי' קסב) דלא
נהוג עלמא לענות אמן כי אם אחר בונה ירושלים זאת היא סברת רוב הפוסקים ולפי דבריהם
אפילו בברכה אחת חייב לענות אמן. אמנם הרמב"ם תפס סברת הפוסקים דלאו דוקא אחר
בונה ירושלים דהוא הדין בשאר ברכות אבל צריך שיהא דומה לבונה ירושלים שהם יותר מברכה
אחת. והשתא מנהגא דידן לא אתי כשום חד מהני כדעת המנהג שכתבו התוספות דנהוג עלמא לא
אתיא שהרי אנו עונין אמן אחר סיום שמונה עשר גם אחר ישתבח ואחרות. כרש"י לא אתיא
שהרי אין אנו עונין אמן אחר [ברכת] הפירות ולא אחר ברכת התורה ואחרות. כהרמב"ם
לא אתיא שהרי אנו עונין אמן אחר ישתבח ואחר יהללוך שבסוף ההלל ולכן נראה לי לומר כי
עוד יש סברא אמצעית ועל פיה הוא מנהגנו והיא סברת הרא"ש כפי מה שהבין בעל הטור
גם כפי מה שכתב ברמזים (פ"ז אות י) והיא כי לומר דדוקא אחר בונה ירושלים יענה
ולא אחר שום ברכה אחרת אי אפשר מכח ההכרח שהזכירו התוספות וגם כתבו הרא"ש ולומר
דהוא הדין אחר כל ברכה שהיא סיום ענין הוא דוחק דאם כן למה ייחדה הגמרא בונה ירושלים
ולכן סברת הרמב"ם היא אמת שצריך שיהא דומה לבונה ירושלים בשיהיה שם שתי ברכות
או שלש סמוכות אבל נראה להרא"ש כי זה יצטרך דוקא בדבר שאין אחיזה לברכה הראשונה
עם האחרות כגון ברכת הנהנין שיכול להפסיק ולדבר כמה שירצה ודוקא בין ברכה ראשונה לתחלת
הנאה צריך שלא יפסיק אבל אח"כ יפסיק כמו שירצה ואם כן היאך יענה אמן אחר ברכה
אחרונה שאין לומר שהוא סיום ברכות כיון שהיא ברכה אחת לבדה אבל כשהן שתי ברכות סמוכות
כגון ברכת המזון יענה אמן כי הוא סיום ברכות גם כשיהיה ברכה לבד אם היא מדובקת עם הראשונה
ואינו יכול להפסיק בנתיים הרי היא כאילו אמר שתי ברכות סמוכות ויענה אמן אחריהם זו
היא סברת הטור למדה מהרא"ש ז"ל. גם מנהג ספרד שהחזיקו להרא"ש לרבן על
פי זה היא מיוסדת ולכן אחר ישתבח עונין אמן גם אחר הלל גם אחר גאל ישראל של שחרית האמת
שבזה לבד לא נהגו כן על פי הזוהר (ח"ב רס:). גם צריך לענות אמן אחר שומר את עמו
ישראל של ערבית וכל שכן הוא. גם אחר הפורס סוכת שלום של ערבית בשבת. ומזה הטעם אין
עונים אמן אחר ברכת התורה ואחר ברכת הפירות ויש טעות בידם שעונים אמן אחר בורא נפשות
רבות ונראה לי שנפלו בטעות זה מחמת הרגל הלשון שעונים אמן אחר ישתבח ושם אומרים חי
העולמים כמו בברכת בורא נפשות רבות. זהו מנהג שלנו והם דברים של טעם והם הם דברי הרא"ש
ולפי זה מה שכתב רבינו יעקב ז"ל והרמב"ם כתב וכו' אף על פי שדברי הרמב"ם
הם כוללים בכל מקום כוונתו לבד לתפוס דבריו בענין דומה לזה והוא ברכת הפירות ועל זה
אמר שהרא"ש היה נוהג כהרמב"ם ז"ל עד כאן לשונו: בסימן ק"ט (צה.
דיבור ראשון) כתבתי שאם שנים אומרים ברכה אחת ביחד לא יענה אמן אחר ברכת חבירו אלא
אם כן קדם וסיים קודם שיגמור חבירו ואם לא כן הוי עונה אמן אחר ברכותיו:
בית יוסף אורח חיים סימן
נא
ג ואחר ישתבח יש לו לענות אמן על ברכת עצמו כיון שהוא סיום ברכה לסוף פסוקי
דזמרה. בריש פרק שלשה שאכלו (ברכות דף מה:) תני חדא העונה אמן אחר ברכותיו הרי זה משובח
ותניא אידך הרי זה מגונה לא קשיא הא בשאר ברכות הא בבונה ירושלים וכתבו התוספות (ד"ה
הא בבונה) פירש ר"ח וה"ג (הל' ברכות י ע"ד) דיש מפרשים אחר כל ברכה
וברכה כגון אחר ישתבח וכיוצא בו ומיהו פוק חזי מאי עמא דבר שלא נהגו לענות אמן אלא
אחר בונה ירושלים דברכת המזון עכ"ל וכתב מהר"י קולון בשורש מ"ב (מהד'
י – ם שורש לא) שכן היה הוא נוהג וכן ראה רבים נוהגים אבל הרא"ש (פ"ז סי'
י) כתב סתם דברי ר"ח וה"ג דלאו דוקא נקט בונה ירושלים אלא כל סיום ברכה כעין
בונה ירושלים וכעין ישתבח דהוי סיום לסוף פסוקי דזמרה וכן נראה מדברי הרי"ף (לג:)
וכן דעת רש"י (שם ד"ה הא בבונה) וה"ר יונה (לג: ד"ה הא דעני) דהוא
הדין לסוף שאר ברכות וכתב עוד ה"ר יונה והטעם מפני שכשאומר אמן בסוף כל הברכות
מורה שכבר גמר כל הברכות ואין לו לומר יותר אבל כשעונה אמן בסוף כל ברכה וברכה הרי
זה בור שמראה בכל פעם ופעם שמסיים וחוזר ואומר אח"כ ברכה אחרת ע"כ וגם הרמב"ם
בפ"א מהלכות ברכות (הי"ח) כתב דהוא הדין לסוף שאר ברכות מיהו כתב דהני מילי
כשאומר בסוף שני ברכות או יותר אבל כשאינו אומר בסוף אלא ברכה אחת אינו עונה אמן אחריה
ולפי דבריו אין עונין אמן אחר ישתבח ולא אחר יהללוך וכתב רבינו בסימן רט"ו שהרא"ש
היה נוהג כהרמב"ם אבל אין העולם נוהגים כן אלא לכל ברכה שהיא בסוף אע"פ שאינה
אלא ברכה אחת כגון ישתבח או יהללוך עונין אחריהם אמן אלא שלפי זה היה ראוי שהקורא בתורה
או המברך על כל דבר יענה אמן אחר עצמו בברכה אחרונה ולא נהגו כן ומיהו בישתבח איכא
למימר שטעמו מפני מה שכתב הכלבו (סו"ס ה) בשם ה"ר שמעיה שצריך לענות אמן
אחר ישתבח קודם שיתחיל יוצר אור דברכות פסוקי דזמרה דרבנן וברכות ק"ש דאורייתא
אבל ביהללוך לא שייך טעם זה ואפשר לומר דשאני ישתבח ויהללוך שהם באים על פסוקי דזמרה
והלל ונוסח הברכות ההם היא שבח והילול הילכך הוו להו כאילו הן סמוכות ותכופות לברכה
ראשונה וכיון שהן כשתי ברכות סמוכות זו לזו עונה בסופן אמן כן נראה לי: ואח"כ
מצאתי להה"ר לוי ן' חביב ז"ל שכתב וזה לשונו השתא מנהגא דידן לא אתי כחד
כדעת המנהג שכתבו התוספות דנהוג עלמא לא אתיא שהרי אנו עונים אחר סיום שמונה עשרה גם
אחר ישתבח ואחרות וכרש"י לא אתיא שהרי אין אנו עונים אמן אחר [ברכת] הפירות ולא
אחר ברכת התורה ואחרות וכהרב רבינו משה בר מיימון לא אתיא שהרי אנו עונים אמן אחר ישתבח
ואחר יהללוך ולכן נראה לי לומר שעוד יש סברא אמצעית ועל פיה הוא מנהגינו והיא סברת
הרא"ש כפי מה שהבין בעל הטור גם כפי מה שכתב ברמזים (פ"ז אות י) והוא כי
לומר דדוקא אחר בונה ירושלים יענה אמן ולא אחר שום ברכה אחרת אי אפשר מכח ההכרח שהזכירו
התוספות וגם כתבו הרא"ש ולומר דהוא הדין אחר כל ברכה שהיא סיום ענין הוא דוחק
דאם כן למה יחדה הגמרא בונה ירושלים ולכן סברת הרמב"ם היא אמת שצריך שיהא דומה
לבונה ירושלים כשיהיה שם שתי ברכות או שלש סמוכות אבל נראה להרא"ש כי זה יצטרך
דוקא בדבר שאין אחיזה לברכה הראשונה עם האחרות כגון ברכת הנהנין שיכול להפסיק ולדבר
במה שירצה אחר תחלת הנאה ואם כן היאך יענה אמן אחר ברכה אחרונה שאין לומר שהיא סיום
ברכות כיון שהיא ברכה אחת לבדה אבל אם היא מדובקת עם הראשונה ואינו יכול להפסיק בנתים
הרי היא כאילו אמר שתי ברכות סמוכות ויענה אמן אחריהם זו היא סברת הטור למדה מהרא"ש
גם מנהג ספרד שהחזיקו להרא"ש לרבן על פי זה הוא מיוסד ולכן אחר ישתבח ואחרי יהללוך
עונין אמן וכן אחר שומר את עמו ישראל ואחר הפורס סוכת שלום אבל אחר גאל ישראל נהגו
שלא לענות אמן על פי הזוהר (ח"א קלב:) ולפי זה מה שכתב רבינו יעקב בסימן רט"ו
והרמב"ם כתב שאין לענות אמן וכו' אע"פ שדברי הרמב"ם הם כוללים בכל מקום
כוונתו לבד לתפוס דבריו בענין דומה לזה והוא ברכת הפירות ועל זה אמר שהרא"ש היה
נוהג כהרמב"ם עכ"ל:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן רטו
סעיף א
אין עונה אמן (א) אחר ברכותיו, אלא
אחר שתי ברכות או יותר (ב) שהם סוף ברכות; ונהגו לענות אמן (ג) א אחר יהללוך ואחר ישתבח.
הגה: וי"א שאין עונין אמן רק אחר ברכת (ד) בונה ירושלים ב בברכת המזון, כן המנהג
פשוט במדינות אלו ואין לשנות; (תוספות ומרדכי ר"פ שלשה שאכלו ומהרי"ק שורש
ע"ב /ל"א/) ובמקומות שנהגו לענות אמן אחר יהללוך וישתבח, יענה ג"כ אחר
ברכת (ה) שומר עמו ישראל לעד (ב"י סי' נ"א).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רטו סעיף א
(א) אחר ברכותיו – ר"ל אחר כל
ברכה מיוחדת שהוא מברך או אפילו אחר שתי ברכות כל שאינם סיום ברכות אין עונה בעצמו
אחריהם אמן דאיתא בגמרא כל העונה אמן אחר ברכותיו ה"ז מגונה. והנה מלשון הגמרא
משמע דלא עשה בזה איסור רק דהוא מגונה וה"מ דלא עשה בזה הפסק אבל אם בירך על איזה
דבר מצוה שרוצה לעשות או ברכת הנהנין דהפסיק בזה בין הברכה לאותו דבר עשה איסור בזה
וחוזר ומברך [פמ"ג בסי' נ"א]:
(ב) שהם סוף ברכות – היינו אחר ברכת
שומר עמו ישראל לעד [או אחר הפורס סוכת וכו' שאומרים בשבת] שהוא גמר ברכות ק"ש
או אחר ברכת בונה ירושלים שהוא גמר ג' ברכות ראשונות שהם מן התורה ולא אחר ברכות ראשונות
דערבית ודשחרית שאף שהם שתי ברכות הלא אינם בסוף הענין ואמן לא שייך אלא בגמר וסילוק
הענין:
(ג) אחר יהללוך וכו' – ואע"ג
דאין עונין אמן אחר עצמו אלא דוקא אחר שתי ברכות סמוכות מ"מ הני מקרי סמוכות דיהללוך
סמוכה להברכה שלפני הלל וישתבח סמוכה לברוך שאמר דהא אסור להפסיק ולהשיח בין ברוך שאמר
לישתבח ובין ברכה שלפני הלל ליהללוך [ופסוקי דזמרה שאומרים ביניהם לא מקרי הפסק] משא"כ
בברכה אחרונה שאחר ברכת הנהנין אע"ג דאיכא ג"כ שתי ברכות אחת לפניה ואחת
לאחריה כיון שאין לה אחיזה עם ברכה ראשונה שהרי רשאי להפסיק ולדבר בין הטעימה שאחר
ברכה ראשונה לבין ברכה אחרונה הויא ברכה אחרונה כברכה מיוחדת:
(ד) בונה ירושלים – מפני שהוא סוף
ברכות שהם מדאורייתא דברכת הטוב והמטיב הויא מדרבנן וכדי להראות שחילוק יש ביניהם לכך
עונים אחריה אמן:
(ה) שומר עמו וכו' – אבל אין עונין
אחר יראו עינינו שמברך בעצמו כי היא אינה שייך לברכת ק"ש והויא כברכה מיוחדת:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קסז
סעיף יד
אם המסובים (סו) רבים, (סז) כט גדול
שבכולם (סח) בוצע. הגה: ואם הם שוים ואחד מהן כהן, מצוה (סט) להקדימו; ואם הכהן עם
הארץ, (ע) ל ת"ח קודם לו; ואם הכהן ג"כ ת"ח, אלא שהוא פחות מן השני,
(עא) לא טוב להקדימו אבל אין חיוב בדבר. וע"ל סי' ר"א (ומרדכי פ' בני העיר
ב"י סי' קל"ה בשם רשב"א) ואם יש (עב) עמהם לב בע"ה, (עג) הוא בוצע
(עד) ואפילו אם האורח גדול (והמברך (עה) יאמר תחלה לג ברשות מורי ורבותי) (א"ז
וב"י בשם שבולי לקט).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קסז סעיף יד
(סו) רבים – וה"ה שנים ומיירי
כשאין עמהם הבעל סעודה או שכולם בעלי סעודה ואוכלין יחד:
(סז) גדול שבכולם – בחכמה מפני כבודו:
(סח) בוצע – ומוציא האחרים בברכתו
ואפילו במקום דהמנהג דכל אחד מברך לעצמו על ככרו מ"מ המנהג דגדול בוצע תחלה [פמ"ג]
והחתן ביום חתונתו בוצע אע"פ שיש בהמסובין גדול ממנו:
(סט) להקדימו – דכתיב וקדשתו ואחז"ל
לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון:
(ע) ת"ח קודם לו – ואסור להת"ח
להקדימו לפניו ומבזה בזה את התורה ואיתא לקמן בסימן ר"א דדוקא אם מקדימו לפניו
דרך חוק ומשפט כהונה דהיינו מפני שהוא כהן אבל אם נותן לו רשות לברך שלא מחמת כהונה
רשאי:
(עא) טוב להקדימו – ואיתא בגמרא שמי
שנזהר בזה מאריך ימים בכך:
(עב) עמהם בעה"ב – ר"ל בעל
הסעודה שאוכל עמהם:
(עג) הוא בוצע – והוא קודם אפילו לכהן
ות"ח כדי שיבצע בעין יפה:
(עד) ואפילו אם האורח גדול – הנה הלחם
חמודות כתב שכהיום נהגו לחלוק כבוד לגדול והמ"א הסכים עמו אך כמה אחרונים מפקפקין
בזה אך בסעודה שכל המסובין אוכל כאו"א מככרו ומברכין לעצמן בודאי הנכון שבעה"ב
יכבד להגדול שיבצע תחלה כיון שאין כאן טעם משום עין יפה:
(עה) יאמר תחלה וכו' – היינו אפי'
הגדול הוא הבוצע או בעה"ב משום מדת ענוה צריך ליטול רשות כאלו הם גדולים ממנו
ולהם נאה לברך. כשיש שם כהן שמצוה להקדימו וכנ"ל אם רוצה אחר לבצוע וה"ה
לבהמ"ז צריך ליטול ממנו רשות [ולא מהני מה שיאמר ברשות הכהן אם לא נתן לו הכהן
רשות]:
בית יוסף אורח חיים סימן
רא
א גדול מברך אפילו בא בסוף. מסקנא דגמרא בפרק שלשה שאכלו (מז.):
ומ"ש ואם רצה ליתן רשות לקטן
רשאי. כן כתבו שם התוספות (ד"ה והלכתא) מדאשכחן (שם מו:) דרב ורבי חייא הוו יתבי
בסעודתא קמיה דרבי אמר ליה רבי לרב קום משי ידך חזייה דקא מירתת אמר ליה בר פחתי עיין
בברכת מזונא קאמר לך:
וה"מ כשאין שם אורח אבל אם יש
שם אורח הוא מברך כדי שיברך לבעל הבית. בריש פרק שלשה שאכלו (שם.) וכתב הרא"ש
(סי' יא) ואפילו בעל הבית גדול מן האורח כדאשכחן ברבי דאמר ליה לרב לברך ומיהו אם בעל
הבית רוצה לוותר בברכתו יברך לעצמו. וכתוב בספר אהל מועד (דרך ח נתיב ו) דהא דאורח
מברך הני מילי כשהוא הגון בעיני בעל הבית ואם אינו הגון בעל הבית מעביר ממנו הברכה:
ומה ברכה מברכו יהי רצון מלפני אבינו
שבשמים שלא יבוש וכו'. פשוט בריש פרק שלשה שאכלו:
ומ"ש ואם בעל הבית רוצה לוותר
על ברכתו וכו'. כבר כתבתי בסמוך שהוא מדברי הרא"ש:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן רא
סעיף א
(א) א גדול [א] מברך, אפילו * בא
(ב) בסוף; ואם רצה ליתן רשות לקטן לברך, רשאי; והני מילי כשאין שם אורח, אבל (ג) אם
יש שם אורח, הוא (ד) [ב] מברך אפילו אם בעל הבית גדול ממנו, כדי שיברך לבעל הבית.
(ה) ומה ברכה מברכו, יהי רצון שלא יבוש ולא יכלם בעל הבית הזה לא בעולם הזה ולא בעולם
הבא, ויצליח בכל נכסיו, ויהיו נכסיו מוצלחים וקרובים לעיר, ולא ישלוט שטן במעשי ידיו,
ואל יזדקק לפניו שום דבר חטא והרהור עון מעתה ועד עולם. * ואם בע"ה רוצה לוותר
(פירוש שאינו רוצה להקפיד) על ברכתו, ולברך ברכת המזון בעצמו, (ו) רשאי. הגה: והוא
הדין שיכול ליתן לברך (ז) ב למי שירצה (ב"י בשם אוהל מועד).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רא סעיף א
(א) גדול מברך – היינו הגדול בחכמה
שבכל המסובין הוא יהיה המברך בהמ"ז לכולם ואף דהשתא המנהג שכל א' מברך לעצמו בלחש
וכדלעיל בסימן קפ"ג מ"מ מנהג ד"א לכבדו שיהיה הוא המזמן ומיירי שכל
המסובין הם בעלי בתים שאכלו משלהן דאם היה א' בעה"ב הדבר תלוי בו ליתן לאורח לברך
וכדלקמיה או למי שירצה מבני ביתו ויברך ג"כ לבעה"ב. אם הגדול מוציא ליחה
[שקורין הוש"ט] יברך אחר כי אין זה נכון שיפסיק הרבה פעמים ויהיה רוקק והאחרים
ימתינו [אחרונים]. יש מקומות שנוהגין שנותנין לאבל [שעל אביו ואמו כל י"ב חודש]
לברך ודוקא כשכולם שוים דהיינו שכולם אוכלים משלהם אבל כשאוכל מפתו של בעה"ב תלוי
ברצון בעה"ב למי שירצה יתן וכ"ש אם רוצה בעצמו לברך:
(ב) בסוף – הסעודה כל היכא דאי מייתי
להו מידי מצו למיכל וכדלעיל בסימן קצ"ז ס"א ע"ש ומסתברא דאם משהה בסעודתיה
אין מחוייבין להמתין עליו עד שיגמור סעודתו כדי שיהיה הוא המברך אלא מברך אחר והוא
יענה:
(ג) אם יש שם אורח – היינו כשהוא אוכל
מפתו של בעה"ב:
(ד) מברך אפי' וכו' – ואם יש שם כמה
אורחים תלוי לפי דעתו של בעה"ב ואפילו ליתן לקטן שבהם:
(ה) ומה ברכה מברכו וכו' – בספר לחם
חמודות תמה למה אנו משנים נוסח הברכה דבעה"ב ממה שנאמר בש"ס:
(ו) רשאי – שלא תקנו ליתן לאורח אלא
לטובתו כדי שיברכנו וכ"ש אם האורח אינו הגון בעיניו דיש לו לעשות כן:
(ז) למי שירצה – היינו דאפילו אם א'
סמוך על שלחנו ומשלם לו דמי מזונו שאותו א"צ לברך לבעה"ב ג"כ רשאי ליתן
לו לברך:
