רי"ף ברכות דף לד:
גמ' ברכות דף מז.
אורך שיעור קולי ברי"ף
ותר"י הוא:36:35 (שניות:דקות).
אורך השיעור בפוסקים
הוא:16:30 (שניות:דקות).
4)אם המסובין רבים, עד חמשה מתחילין מן המברך 6
5)שנים ממתינים זה את זה בקערה. 7
6)אין המסובין רשאים לטעום עד שיטעום הבוצע 8
7)לא יטעמו המסובין קודם שיטעום המקדש אם הם זקוקים לכוסו 9
8)הבוצע פושט ידו תחלה לקערה לאכול. 10
9)אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיכלה אמן מפי לו רוב העונים 10
רמב"ם הלכות ברכות
פרק ה הלכה ב
שלשה שאכלו פת כאחד חייבין לברך ברכת
הזימון קודם ברכת המזון, ואי זו היא ברכת הזימון אם היו האוכלים משלשה עד עשרה מברך
אחד מהם ואומר נברך שאכלנו משלו והכל עונין ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו, והוא חוזר
ומברך ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו.
בית יוסף אורח חיים סימן
קצב
א (א) ואם המסובים שלשה אז ניתוסף עליהם ברכת הזימון. פשוט בפרק שלשה שאכלו
(מה.) ובסימן קס"ז (קמה: ד"ה ואם היו) נתבאר אימתי מצטרפין לזימון ואימתי
אין מצטרפין: כתב המרדכי בריש פרק שלשה שאכלו (סי' קנה) שכתב ראבי"ה (ברכות סי'
קכד) משם רבינו האי דשלשה שאכלו משבעת המינים חייבים לזמן ואין נראה כן מדברי הפוסקים
אלא אין מזמנין אלא על פת לבדו וכן כתב הרמב"ם בהדיא בפ"ה (ברכות ה"ח):
ומ"ש רבינו והוא חוזר ואומר ברוך
שאכלנו משלו. שם בראש הפרק (מו:) להיכן הוא חוזר ואסיקנא למקום שפסק ופירש הרי"ף
(לד.) להיכן הוא חוזר כשהוא אומר נברך שאכלנו משלו, למקום שפסק שאומר ברוך שאכלנו משלו
ובטובו חיינו:
ואם הם ארבעה יכול לומר ברכו וכו'.
שם (מט:) שנינו בשלשה אומר נברך בשלשה והוא אומר ברכו ובגמרא (שם) אמר שמואל לעולם
אל יוציא אדם עצמו מן הכלל תנן בשלשה והוא אומר ברכו אימא אף ברכו ומכל מקום נברך עדיף:
ואם הם עשרה צריך להזכיר השם ואומר
נברך אלהינו וכו'. שם במשנה:
ומ"ש רבינו ואין לומר נברך לאלהינו
בלמ"ד. נראה לי שהוא מהטעם שיתבאר בסמוך שאין לומר למי שאכלנו משלו. וזה לשון
התוספות (ד"ה נברך) נברך אלהינו גרסינן ולא גרסינן נברך לאלהינו בלמ"ד דדוקא
גבי שיר והודאה כתיב למ"ד כמו שירו ליי' הודו ליי' אבל גבי ברכה לא מצינו זה הלשון
וכן מפרש בסדר רב עמרם (ח"א סי' עז):
ומשם ואילך אין חילוק בין מאה או אלף
או רבוא. שם במשנה פלוגתא דתנאי ופסקו הפוסקים כמאן דאמר אחד עשרה ואחד עשרה רבוא:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קצב
סעיף א
היו המסובין ג', (א) חייבים בזימון
* שאומר אחד מהם: (ב) נברך שאכלנו משלו, והם עונים ואומרים: ברוך שאכלנו משלו ובטובו
חיינו, (ג) והוא חוזר ואומר: ברוך שאכלנו משלו (ד) ובטובו [ב] חיינו [ג] בא"י
אמ"ה הזן את העולם וכו'; ואם הם ד' (ה) א יכול לומר: ברכו שאכלנו משלו, אבל ב
יותר טוב לומר נברך, שלא להוציא עצמו מן הכלל; ואם הם עשרה, צריך להזכיר את ה', שאומר:
נברך אלהינו וכו', והם עונים ואומרים: ברוך אלהינו וכו'. אין לומר נברך לאלהינו (ו)
ג בלמ"ד. ובין שיהיו עשרה או מאה או אלף או רבוא, כך הם מברכים; וכל המשנה מזה
הנוסח, כגון שאומר: נברך (ז) ד על המזון שאכלנו, או שאומר: (ח) ה למי שאכלנו משלו,
או שאומר במקום ובטובו ו מטובו, או במקום חיינו אומר חיים, הרי זה בור; וכשהם עשרה,
ז כיון שמזכירים את השם (ט) יכול לומר: נברך אלהינו על המזון שאכלנו משלו.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קצב סעיף א
(א) חייבין בזימון – דהיינו שחייבין
להזדמן ולצרף ברכתם בלשון רבים דהיינו שאחד יאמר נברך שאכלנו וכו' ואסמכו רבנן אקרא
דכתיב גדלו לה' אתי ונרוממה שמו דמשמע שאחד יאמר לשנים גדלו א"נ ממאי דכתיב כי
שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו וכ"ש אם הם יותר עד עשרה כמו שיתבאר לפנינו:
(ב) נברך – בזוהר הזהירו לומר בפיו
קודם בהמ"ז תן לנו הכוס ונברך או באו ונברך לפי שכל דבר שבקדושה צריך הזמנה בפה
עובר לעשייתו כדי להמשיך הקדושה ומזה נוהגים לומר בל"א (רבותי, מיר וועלין בענטשין)
והם עונים יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם:
(ג) והוא חוזר ואומר וכו' חיינו –
ואם המסובין צריכין לענות אמן אחריו יש דעות בין האחרונים והמנהג שלא לענות:
(ד) ובטובו חיינו בא"י אמ"ה
וכו' – משמע מזה דלא יאמר ברוך הוא וברוך שמו ויש פוסקים כתבו לומר ב"ה וב"ש
וכן המנהג ועיין במ"א ובשארי אחרונים דעכ"פ לא שייך זה ביחיד וגם בשלשה אין
לומר אותו רק המברך ולא שנים המזמנים עמו:
(ה) יכול לומר ברכו – כיון שהם שלשה
וראוים לברך בלשון רבים בלעדו אבל בשנים לא יכול לומר ברכו רק נברך ובדיעבד אם אמר
בשנים ברכו אפשר דיצא:
(ו) בלמ"ד – דגבי ברכה לא כתיב
למ"ד דכתיב ברכו עמים אלהינו:
(ז) על המזון שאכלנו – דמשמע דמברך
לבעה"ב המאכילו דאי לרחמנא למה הוא מזכיר מזון בלא מזון יש הרבה לברכו [תוס']:
(ח) למי שאכלנו משלו – דמשמע דרבים
הם זה זן את זה וזה זן את זה ולפי דבריו הוא מברך לבעה"ב [רש"י] וגבי מטובו
פירש משום דממעט בתגמוליו של מקום דמשמע דבר מועט כדי חיים וטעם שלא לומר חיים דמשמע
דהוא מוציא עצמו מן הכלל:
(ט) יכול וכו' – דתו ליכא למטעי דקאי
על בעה"ב המאכילו:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קצב סעיף א
* שאומר אחד מהם נברך שאכלנו משלו
– משמע מזה דלא יאמר ובטובו חיינו וכן כתב הב"ח ועוד כמה אחרונים ואף שהמ"א
מצדד קצת דהאומר אין מחזירין אותו מ"מ לכתחלה לכו"ע אין כדאי לומר כן דאין
לו שום מקור מן הש"ס וכ"כ הט"ז דנוסח זה שלא כדין הוא אך מה שמשמע מהט"ז
דבעשרה יכול המזמן לומר נברך וכו' ובטובו חיינו מלבד דאין בזה שום טעם לחלק בין ג'
לעשרה כמו שהקשה בא"ר גם מקורו שהביא לזה מדברי התוספות פרק ג' שאכלו דף נ' שכתבו
ואומר ובטובו חיינו והבין הט"ז דאדלעיל קאי באמת לא קאי אדלעיל אלא הוא ענין בפ"ע
ור"ל דלא יאמר מטובו ולא יאמר חיים אלא חיינו וכל הלשון של כל התוספות הזה מפורש
בהדיא בתוספות רבינו יהודה על ברכות ושם איתא בהדיא כדברינו וידוע שתוספות של ברכות
רובו הוא מזה התוספות:
רמב"ם הלכות ברכות
פרק ב הלכה ח
וכשמברכין בבית האבל אומר בברכה רביעית
המלך החי הטוב והמטיב אל אמת דיין אמת שופט בצדק שליט בעולמו לעשות בו כרצונו שאנחנו
עמו ועבדיו ובכל אנחנו חייבין להודות לו ולברכו, ומבקש רחמים על האבל לנחמו כפי מה
שירצה וגומר הרחמן כו'.
בית יוסף אורח חיים סימן
קפט
ב ובבית האבל מוסיפים בה מעין המאורע דתניא מה הם אומרים בבית האבל וכו'
עד לחיים ולשלום. הכל בפרק שלשה שאכלו (מו:) אלא שהגירסא בספרים שלנו בהיפך דהכי איתא
אמר רב נחמן בר יצחק תדע דהטוב והמטיב לאו דאורייתא שהרי עוקרים אותה בבית האבל כדתניא
מה הם אומרים בבית האבל ברוך הטוב והמטיב רבי עקיבא אומר ברוך דיין האמת הטוב והמטיב
אין דיין האמת לא אימא אף הטוב והמטיב ופירש רש"י שהרי עוקרין אותה בבית האבל.
אליבא דרבי עקיבא: ויש לדקדק היאך כתב רבינו בבית האבל מוסיפין בה שהרי בעובדא דמר
זוטרא איקלע לבי רב אשי דמייתי בסמוך משמע דעוקרין הברכה ואומרים במקומה האל החי וכו'
וי"ל שעיקר נוסח הברכה אינה אלא הטוב והמטיב בלבד וכן שלש מלכיות שהם נזכרים בתלמוד
וכל השאר אינו מעיקר הברכה ובבית האבל אין חוששין לומר אותו שאר ומוסיפין על עיקר הברכה
אל אמת דיין אמת שופט בצדק וכו': נמצא נוסח הברכה ד' בבית אבלים כך הוא ברוך אתה ה'
אלהינו מלך העולם האל אבינו מלכנו [אדירנו] בוראנו גואלנו קדושנו קדוש יעקב המלך החי
הטוב והמטיב אל אמת דיין אמת שופט בצדק וכו' וכך הם דברי הרמב"ם בפ"ב מהלכות
ברכות (הל' ח') וכן כתב ה"ר דוד אבודרהם (עמ' שסט) בבית האבל כשמגיע עד רוענו
רועה ישראל אומר המלך החי הטוב והמטיב אל אמת דיין אמת שופט בצדק וכו' וכן כתב הכל
בו (סי' קטו) וזה לשונו ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם לעד וכו' עד שבכל יום ויום הוא
מטיב עמנו ואח"כ יאמר אל אמת דיין אמת וכו' ומשמע מדבריו דעד שבכל יום ויום וכו'
קאמר ולא עד בכלל ולפי זה מה שכתב רבינו פתח ואמר ברוך אתה ה' האל החי הטוב ומטיב אל
אמת וכו' וכן מה שכתב בטור יורה דעה סימן שע"ט זה נוסחה ברוך אתה ה' אלהינו מלך
העולם הטוב והמטיב אל אמת וכו' אינו מדוקדק דה"ל כאילו אמר מברך ברכה רביעית עד
שמגיע להטוב והמטיב ואז יאמר אל אמת דיין אמת וכו' וכן יש לפרש מה שכתבו התוספות (שם
ד"ה מר זוטרא) והרא"ש בפרק הנזכר (סי' יג) והכי מברכין ברוך אתה ה' אמ"ה
האל הטוב והמטיב אל אמת דיין אמת וכו' שדוחק הוא לומר שהם סוברים שאין אומרים שלש מלכיות
בבית האבל ודע שמה שכתב רבינו גבי מר זוטרא פתח ואמר ברוך אתה ה' האל החי הטוב והמטיב
וכו' אינו כן בנוסחאות שלנו אלא הכי גרסינן פתח ובירך הטוב והמטיב אל אמת וכו':
ומ"ש בשם בה"ג שאין לומר
לוקח נפשות במשפט. כן כתבו התוספות (שם) והרא"ש שם וכתב הרא"ש שגם הרי"ף
לא כתבו מאותו הטעם וכן דעת הרמב"ם שלא הזכיר בפ"ב (ה"ח) לוקח נפשות
במשפט ודעת התוספות וה"ר יונה כדעת הרא"ש שאין למחקו וכתב ה"ר יונה
(לד: ד"ה פתח) שאף ע"פ שיש מיתה בלא חטא מכל מקום כל דרכיו משפט והוא יודע
למה עושה וכיון שהרי"ף והרמב"ם ז"ל הסכימו לדעת בה"ג שאין לאמרו
הכי נקטינן: כתב הכל בו (סי' כה כג ע"ג) שנהגו לרחוץ כוס של ברכה אחר שתייתו ומעביר
אותם המים על עיניו שלא לשפוך יין של ברכה לארץ למקום בזיון:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קפט סעיף ב
(ו) ב בבית האבל אומר: ברוך אתה ה'
אלהינו מלך העולם האל אבינו מלכנו בוראנו גואלנו קדושנו קדוש יעקב המלך החי (ז) הטוב
והמטיב אל אמת דיין אמת וכו' (ועיין בי"ד סימן שע"ט).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קפט סעיף ב
(ו) בבית האבל אומר – בין כשהאחרים
האוכלין עמו מברכין ובין כשהוא עצמו מברך ואם בעינן לזה עשרה או לא עיין ביו"ד
סימן שע"ט ובאחרונים שם:
(ז) הטוב והמטיב – לפ"ז אין אומר
בבית האבל ג' הטבות וג' גמולות וכן הוא בב"י ועיין בב"ח פה ובש"ך שם
סימן שע"ט שאין סוברים כן:
שולחן ערוך יורה דעה סימן
שעט סעיף א
כשמברכין (א) ברכת המזון בבית האבל,
אומר ברכה רביעית כנוסח זו: בא"י אלהינו מלך העולם האל אבינו מלכנו בוראנו גואלנו
א קדושנו קדוש יעקב המלך החי הטוב והמטיב אל אמת דיין אמת שופט בצדק וכו'. הגה: לוקח
נפשות במשפט שליט בעולמו לעשות בו כרצונו כי כל דרכיו במשפט ואנחנו עמו ועבדיו ובכל
אנחנו חייבים להודות לו ולברכו גודר פרצות ישראל הוא יגדור הפרצה הזאת מעלינו ב ומעל
אבל זה לחיים ולשלום (טור).
פרשנים לשולחן ערוך יורה
דעה סימן שעט סעיף א
ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן שעט סעיף
א
א קדושנו קדוש יעקב – רוענו רועה ישראל
המלך הטוב והמטיב לכל אל שבכל יום ויום הוא הטיב הוא מטיב הוא ייטיב לנו המלך החי הטוב
והמטיב אל אמת דיין אמת כו', דודאי צריך לומר הברכה מתחלה כתיקון חכמים:
ב ומעל אבל זה לחיים ולשלום – הוא
גמלנו כו' וכל טוב וכו' אל יחסרנו הרחמן הוא כו':
פתחי תשובה על שולחן ערוך יורה דעה סימן שעט סעיף
א
(א) בהמ"ז – עי' בשאילת יעב"ץ
ח"א סי' ע"ד שכתב דמה שנהגו לתת כוס של בהמ"ז לאבל לא נזכר בשום פוסק
והמנהג בא ממה שאמרו חז"ל שאבל מסב בראש וכיון שנעשה שר לסרוחים יש לו דין גדול
באותה סעודה שמסב בה וקי"ל גדול מברך אפילו אתא לבסוף מיהו זה דוקא בשבעת ימי
אבלו משא"כ בשאר הימים של יב"ח אין לו דין קדימה לענין זה ע"ש עוד ועמש"ל
סי' שע"ה סק"ג:
רמב"ם הלכות ברכות
פרק ז הלכה יב
הביאו להם מים לנטילה כל שמברך ברכת
המזון הוא נוטל ידיו תחלה, כדי שלא ישב הגדול וידיו מזוהמות עד שיטול אחר, ושאר הסועדין
נוטלין ידן בסוף זה אחר זה, ואין מכבדין בדבר זה שאין מכבדין בידים מזוהמות ולא בגשרים
ולא בדרכים אלא בפתח הראוי למזוזה ובשעת כניסה. +/השגת הראב"ד/ הביאו להם מים
לנטילה כו' עד בסוף זה אחר זה. כתב הראב"ד ז"ל /א"א/ איני יודע מהו
זה שהרי הגדול נותן רשות לקטן ממנו לברך והטעם כדי שיעיין בברכת המזון בעוד שהאחרים
נוטלין ידיהם וכשהם מאה די לו בחמשה לעיין ולא יותר כדי שיהא סמוך לנטילת ידים ברכה
ונטילת ידים שבינתים אינה הפסק בין תבין עכ"ל.+
בית יוסף יורה דעה סימן
רמב
ומ"ש רבינו וכן כשילך עמו גם
מה שכתב היו שנים הולכים עמו וכו'. ביומא פרק אמר להם הממונה (לז.) אמר רב יהודה המהלך
לימין רבו הרי זה בור תנן הסגן מימינו וראש בית אב משמאלו ועוד תניא שלשה שהיו מהלכין
בדרך הרב באמצע גדול בימינו קטן משמאלו תרגומא רב שמואל בר פפא קמיה דרב אדא כדי שיתכסה
בו רבו והתניא המהלך כנגד רבו הרי זה בור אחורי רבו הרי זה מגסי הרוח דמצדד אצדודי.
ופירש רש"י הרי זה בור. אפילו בדרך ארץ אינו בקי: כדי שיתכסה בו רבו. הא דקתני
מימינו לא שילך אצלו אלא מאחוריו ומיהו גדול לימין וקטן לצד שמאל אצל גדול ושניהם אחורי
הרב: דמצדד אצדודי. לא אצל ממש ולא אחורי ממש אלא שיתכסה בו רבו מקצת צד רבו עכ"ל.
ודברי רבינו אינם מבוארים יפה וצריך לבארם שיסכימו לדברי רש"י: והרמב"ם כתב
בפ"ו מהלכות ת"ת (ה"ה) ברייתא דשלשה שהיו מהלכים בדרך וכו' ולא כתב
מאי דאיתמר עלה בגמרא. ונראה שהטעם מפני שהם דברים פשוטים וכל אדם זהיר בכך מחמת דרך
ארץ אבל הא דשלשה שהיו מהלכין בדרך איצטריכא ליה לאשמועינן שלא ילכו זה אחר זה אלא
בשורה אחת. ויותר נראה לומר שסמך על מה שכתב בפרק ה' (ה"ו) ולא יתפלל לפני רבו
וכו' ואין צריך לומר שאסור לו להלך בצדו אלא יתרחק לאחר רבו ולא יהא מכוון כנגד אחוריו
ואחר כך יתפלל. וסבירא ליה דההיא דלא יתפלל אחורי רבו מדין דרך ארץ נגעו בה וא"כ
מינה נשמע למהלך:
שולחן ערוך יורה דעה סימן
רמב סעיף יז
שלשה שהיו מהלכים בדרך, הרב באמצע,
לח הגדול לימין, והקטן לשמאל. הגה: והא דאין מכבדים בדרכים אלא בפתח הראויה למזוזה,
היינו שכל א' הולך לדרכו ואינן בחבורה אחת, אבל אם הם בחבורה אחת, מכבדים בדרכים.
(הגהות מיי' פ"ו דהל' ת"ת ובתוספות פרק במה בהמה). ובמקום סכנה, א"צ
לכבד כלל. (מרדכי בשם ראבי"ה פ' שלשה שאכלו).
ש"ך על שולחן ערוך
יורה דעה סימן רמב סעיף יז
לח הגדול לימין – לאחוריו ומצדד עמו
לצדדין והקטן לצד שמאל וחוץ לד' אמות הכל מותר, טור, ולקמן ר"ס רפ"ב מסיים
הבית יוסף בשם תשובת הרשב"א שמקרוב ראו קצת מגדולי הציבור שיש לעמוד גם בשעה שש"ץ
זוקפו ומראה הכתב לעם ואמרו לי שכל זה מכבוד הס"ת ושכן נהגו ברוב המקומות עכ"ל
וכן כתב הרמב"ן פ' כי תבא על פסוק ארור אשר לא יקים את התורה הזאת ע"ש ועיין
בא"ח סימן קמ"ו:
רמב"ם הלכות ברכות
פרק ז הלכה יב
הביאו להם מים לנטילה כל שמברך ברכת
המזון הוא נוטל ידיו תחלה, כדי שלא ישב הגדול וידיו מזוהמות עד שיטול אחר, ושאר הסועדין
נוטלין ידן בסוף זה אחר זה, ואין מכבדין בדבר זה שאין מכבדין בידים מזוהמות ולא בגשרים
ולא בדרכים אלא בפתח הראוי למזוזה ובשעת כניסה. +/השגת הראב"ד/ הביאו להם מים
לנטילה כו' עד בסוף זה אחר זה. כתב הראב"ד ז"ל /א"א/ איני יודע מהו
זה שהרי הגדול נותן רשות לקטן ממנו לברך והטעם כדי שיעיין בברכת המזון בעוד שהאחרים
נוטלין ידיהם וכשהם מאה די לו בחמשה לעיין ולא יותר כדי שיהא סמוך לנטילת ידים ברכה
ונטילת ידים שבינתים אינה הפסק בין תבין עכ"ל.+
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קפא סעיף ו
אם המסובין רבים, עד חמשה (יב) מתחילין
מן המברך; ואם הם יותר, מתחילין * (יג) מן הקטן ונוטלין דרך ישיבתן, (יד) ואין מכבדין
זה את זה ליטול עד שמגיעין ה [ג] לחמשה האחרונים, וכיון שלא נשארו אלא חמשה שלא נטלו,
(טו) מתחילין (טז) מן המברך.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קפא סעיף ו
(יב) מתחילין מן המברך – כדי שיעיין
בארבע ברכות של בהמ"ז בתוך הזמן שיטלו אלו הד' אנשים הנשארים ואע"ג דהיום
המנהג שכל אחד מהמסובין מברך לעצמו ואין יוצאין בברכתו מ"מ לא נשתנה הדין דגם
היום מהנכון שיאמרו המסובין כל ברכה וברכה בלחש עם המברך שמברך בקול רם כדאיתא לקמן
בסימן קפ"ג ס"ז וגם ברכת הזימון צריך המברך לומר לפניהם משו"ה צריך
לעיין קצת מתחלה:
(יג) מן הקטן – היושב בסוף המסבה והטעם
הוא כדי שלא יהא צריך המברך להמתין הרבה אחר נטילתו עד שיטלו כולם וגנאי הוא לו וגם
דהוי הפסק:
(יד) ואין מכבדין וכו' – דאין זה כיבוד
במה שירמוז לו שהוא ירחץ תחלה ידיו המזוהמות:
(טו) מתחילין וכו' – כדי שבשיעור הזמן
שיטלו הד' את ידיהם יוכל הוא לעיין בבהמ"ז וכנ"ל ואף דקי"ל דתיכף לנטילה
ברכה בשיעור זה לא חשיב הפסק ומיהו אפשר דבכדי אין להפסיק כלל:
(טז) מן המברך – וכיון שנטל הוא ידיו
אותן הד' שאצלו אין מכבדין זה את זה אלא דרך ישיבתן נוטלין:
רמב"ם הלכות ברכות
פרק ז הלכה ו
שנים ממתינין זה לזה בקערה שלשה אין
ממתינין, גמרו מהן שנים השלישי מפסיק עמהן, גמר אחד מהן השנים אין מפסיקין לו אלא אוכלין
והולכין עד שגומרין, אין משיחין בסעודה כדי שלא יבא לידי סכנה, ומפני זה אם בא להם
יין בתוך המזון כל אחד ואחד מברך לעצמו, שאם בירך אחד ועונה העונה אמן בשעת הבליעה
יבא לידי סכנה, ואין מסתכלין בפני האוכל ולא למנתו שלא לביישו.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קע סעיף ב
שנים ממתינים (יב) זה את זה בקערה,
שכשהאחד מסלק ידו מן הקערה (יג) ז [ד] לשתות, חבירו מפסיק מלאכול עד שיגמור השתייה;
אבל אם הם שלשה, אין השנים פוסקין בשביל האחד.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קע סעיף ב
(יב) זה את זה – והוא שלא יהא שהייתן
הרבה ושלא יפסיק בדברי שיחה:
(יג) לשתות – וה"ה לדבר אחר.
אין ד"א לת"ח לשתות מים בפני רבים אלא יהפוך פניו לצד אחר וי"א דדוקא
שלא בשעת סעודה אבל בשעת סעודה שרי ושאר משקין מותר בכל גווני. בש"ס כתובות ס"ה
אשה שאין בעלה עמה אין לה לשתות יין וכשהיא בדרך באכסניא אפילו בעלה עמה אסור וה"ה
בשאר משקין המשכרין. ואם היא רגילה לשתות בפני בעלה מותרת לשתות מעט שלא בפני בעלה
[מ"א]:
בית יוסף אורח חיים סימן
קסז
טו ואין המסובין רשאים לטעום עד שיטעום הבוצע. בריש פרק שלשה שאכלו (מז.)
וכתב הרשב"א (שם ד"ה אמר) ואם תאמר והא אמרינן בערבי פסחים (פסחים קו.) גבי
רב אשי דאיקלע למחוזא ואמרו ליה ליעביד לן מר קידושא רבא וכו' חזייה לההוא סבא דגחין
ושתי אלמא המסובין רשאין לטעום קודם שיטעום המברך יש לומר דהתם כשהיה כוס ביד כל אחד
ואחד ולא היו צריכין להמתין לכוסו של מברך והכא כשהיו זקוקין לככר שביד המברך והכי
איתא בהדיא בירושלמי בפרק כיצד מברכין (ה"א) דגרסינן התם רבי אבא בשם רב מסובים
אסורים לטעום כלום עד שיטעום המברך רבי יהושע בן לוי אמר שותין אף על פי שלא שתה ופליג
מה דאמר רב כשהיו כולן זקוקין לככר אחד מה דאמר רבי יהושע בן לוי כשהיו כל אחד ואחד
ככרו בידו וכן כתבו התוספות (ד"ה אין) וה"ר יונה (לד: ד"ה אין) והרא"ש
(סי' טו) ואע"פ שכתבו גם כן תירוצים אחרים פסק רבינו כתירוץ זה לפי שהוא בהדיא
בירושלמי וכתבו התוספות שכן עשה רבינו שמשון בחופה אחת שבצע החתן המוציא והיה בוצע
רבינו שמשון הפת שהיה לפניו ואכל וכתבו עוד והשר מקוצי היה אומר אם בצע המברך ונתן
לכל אחד חלקו אין צריך כל אחד להמתין עד שיטעום המברך והא דאמרינן הכא אין המסובים
רשאים לטעום וכו' היינו להקדים ולבצוע מן הפת שבצע המברך אבל אחר שנתן לכל אחד חלקו
אין קפידא וכן צריך לומר בסמוך הבוצע הוא פושט ידו תחלה לטבול פתו ואם בא לחלוק כבוד
לרב רשאי ואמאי והא אין המסובין רשאין לטעום וכו' ואין לומר דמן הטבול לחודיה קאמר
אך המברך אכיל קודם דאם כן מה כבוד היה זה אבל לפי מה דפירשתי ניחא ויש מפרשים פושט
ידו תחלה בקערה להתחיל באכילה ע"כ: ונראה שדעת הרמב"ם בפ"ז (ה"ה)
כדעת יש מפרשים שכתב הבוצע הוא פושט ידיו תחלה ואוכל ואין המסובין רשאים לטעום עד שיטעום
המברך ואם רצה הבוצע לחלוק כבוד לרב או למי שהוא גדול ממנו בחכמה ויניחנו לפשוט ידו
קודם לו הרשות בידו ע"כ וכן נראה שהוא דעת הרשב"א שבפרק שלשה שאכלו (שם ד"ה
ומכאן) הביא הירושלמי שכתבתי בסמוך וכתב עליו ומכאן נשמע שאם היו כולם זקוקין לכוס
אחד או לככר אחד אע"פ שנתן המברך לכוס ריקן שביד המסובין או שנתן לפניהם מככרו
קודם שיטעום שאין אחד מהם רשאי לטעום עד שיטעום המברך ואמרינן תו בירושלמי רב כד הוה
קצי הוה טעים בשמאליה ומפליג בימיניה ע"כ: ולענין הלכה אם כל אחד אוכל מככרו רשאים
לטעום קודם כדברי הירושלמי אבל אם היו זקוקים לככר אחד אף על פי שנתן הבוצע לפני כל
אחד ואחד אינן רשאים לטעום עד שיטעום הבוצע כדברי הרשב"א וכדמשמע מדברי הרמב"ם
ויש מפרשים:
ומ"ש ואם הוא שבת אינם רשאין
לטעום קודם אלא אם כן יהיה לפני כל אחד לחם משנה. כן כתב שם הרא"ש ז"ל:
רמב"ם הלכות ברכות
פרק ז הלכה ה
הבוצע נותן פרוסה לפני כל אחד ואחד,
והאחר נוטל בידו, ואין הבוצע נותן ביד האוכל אלא אם כן היה אבל, והבוצע הוא פושט ידיו
תחלה ואוכל, ואין המסובין רשאין לטעום עד שיטעום המברך, ואין הבוצע רשאי לטעום עד שיכלה
אמן מפי רוב המסובין, ואם רצה הבוצע לחלוק כבוד לרבו או למי שהוא גדול ממנו בחכמה ויניחנו
לפשוט ידו קודם לו הרשות בידו.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קסז סעיף טו
(עו) אין המסובין (עז) רשאים לטעום
עד שיטעום הבוצע. ((עח) אבל לד מותר לתת (עט) לכל אחד חלקו קודם לה שאוכל הוא, והם
ימתינו עד שיאכל הוא) (תוספת ומרדכי פרק ג' שאכלו); ואם כל אחד (פ) אוכל מככרו ואין
כולם זקוקים לככר שביד הבוצע, (פא) רשאים לטעום קודם; (פב) ואם הוא שבת, (פג) צריך
שיהא לפני המסובים לחם משנה חוץ ממה שלפני הבוצע, ואז יהיו רשאים לטעום קודם הבוצע.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קסז סעיף טו
(עו) אין המסובין וכו' – כשיצאו בברכת
הבוצע ועיין בפמ"ג שמצדד דאפילו אם לא נתכוין לצאת בברכתו וכל אחד מברך לעצמו
כיון שכולם זקוקים לככרו של הבוצע אין מדרך הכבוד לטעום קודם שיטעום הוא:
(עז) רשאים לטעום – דהיינו שירצו לחתוך
מן הככר של הבוצע ולטעום קודם לו:
(עח) אבל מותר וכו' – ואין בזה הפסקה
דכ"ז צורך סעודה הוא:
(עט) לכל אחד חלקו וכו' והם ימתינו
– מלאכול עד שיטעום הוא תחלה. ואפילו נתן להם בפירוש רשות לזה י"א ג"כ דלא
מהני. ודעת הט"ז בענין זה דאין כדאי להבוצע שיחלק לכל אחד חלקו אחרי שאינם רשאים
לטעום מהם עד שיטעום הוא תחלה א"כ נחשב לו הדבר להפסק בין הברכה לאכילה וזה אסור
לכתחלה אלא יראה לטעום קודם ואח"כ יחלק לכל אחד מהם וכ"כ ש"א:
(פ) אוכל מככרו – ויש לכל אחד מהם
ככר שלם בפ"ע:
(פא) רשאים לטעום קודם – אע"פ
שהם יוצאים כולם בברכת המברך:
(פב) ואם הוא שבת – וה"ה יו"ט:
(פג) צריך שיהא וכו' – דאם אין לפני
כ"א מהמסובין לחם משנה הרי הם צריכים לסמוך על הבוצע שיש לפניו לחם משנה ולטעום
מאותו לחם ואינם רשאים לטעום קודם לו:
בית יוסף אורח חיים סימן
רעא
[טז] ואחר שישתה המקדש ישתו המסובין ולא קודם ואם יש לכל אחד כוסו לפניו וכו'.
כל זה מדברי התוספות (קו. ד"ה הוה גחין) והרא"ש בפרק ערבי פסחים (שם) ופרק
ג' שאכלו (ברכות מז. תוד"ה אין, רא"ש סי' טו) והביאו ירושלמי (ברכות פ"ו
ה"א) דתני הכי וכן כתבו תלמידי ה"ר יונה בפרק ג' שאכלו (לד: ד"ה אין
המסובין) בשמו שאם יש לכל אחד כוסו לפניו יכולין לשתות קודם המברך אבל אם אין לאחרים
כוסות של יין והמברך משים מהיין שמברך בו בכוסות של אחרים אין רשאין לשתות ממנו עד
שישתה המברך:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן רעא
סעיף טז
(פ) לא יטעמו המסובין קודם שיטעום
המקדש אם הם זקוקים לכוסו, שופך ממנו לכוסות שבידם ריקנים (פא) או פגומים; [כג*] אבל
אם היו להם כוסות יין שאינם פגומים רשאים לשתות קודם שישתה המקדש.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רעא סעיף טז
(פ) לא יטעמו המסובין – היינו אף שהיו
להם כוסות בפני עצמן לשתיה:
(פא) או פגומים – פגום נקרא כשטעם
מי מהמשקין מתחלה ומבואר בסעיף שאחר זה דכשהכוסות של המסובין פגומין מצוה שישפוך המקדש
מעט מכוסו לתוך כוסן שבזה יתקן כוסן שלא יהיה פגום והואיל שהם זקוקין לכוסו צריכין
להמתין עליו שיטעום מתחלה:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קסז סעיף יז
(פו) הבוצע (פז) פושט ידו תחלה לקערה
לאכול, ואם בא לחלוק כבוד לז למי שגדול ממנו, רשאי.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קסז סעיף יז
(פו) הבוצע – שהוא הבעה"ב או
מי שנתנו לו רשות לבצוע תחלה:
(פז) פושט וכו' – דכיון שחלקו לו כבוד
לברך תחלה ולבצוע להוציא המסובין ראוי לכבדו שיפשוט ידו לקערה תחלה:
בית יוסף אורח חיים סימן
קסז
טז אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיכלה אמן מפי רוב העונין. גם זה בפרק שלשה
שאכלו (שם) וכתוב בארחות חיים (הל' סעודה אות י) שאין הבוצע רשאי לטעום עד שיכלה אמן
מפי רוב המסובין לפי שהעונה אמן כמברך וכתב מהר"י ן' חביב ז"ל הטעם שאמר
מפי רוב לפי שכל המאריך באמן יותר מדאי אינו אלא טועה (ברכות שם) הילכך לא בעינן מפי
כולם שיש מאריכים באמן יותר מדאי והוא טעות בידם עכ"ל:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קסז סעיף טז
(פד) אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיכלה
(פה) אמן מפי לו רוב העונים.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קסז סעיף טז
(פד) אין הבוצע וכו' – היינו אם הוא
מוציאם ידי חובתם בברכה:
(פה) אמן מפי רוב וכו' – שגם עניית
אמן מכלל ברכה היא אבל המיעוט המאריכין יותר מדאי א"צ להמתין עליהם שכל המאריך
באמן יותר מדאי אינו אלא טועה:
