רי"ף ברכות דף לה.
גמ' ברכות דף מז:
אורך השיעור הקולי ברי"ף ותר"י הוא 30:00 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 13:20 דקות
.
2)שנים שאכלו כאחד וגמרו, ובא שלישי,
כל היכא דאי מייתי להו מידי מצו למיכל מיניה, מצטרף בהדייהו 12
3)גדול מברך ולא יקדים חכם ישראל לכהן
עם הארץ לברך לפניו דרך חק ומשפט.. 15
4)קטן היודע למי מברכין, מזמנין עליו 18
רמב"ם הלכות ברכות
פרק א
הלכה יג
כל השומע אחד מישראל מברך ברכה מכל
הברכות כולן אע"פ שלא שמע הברכה כולה מתחלתה ועד סופה ואע"פ שאינו חייב באותה
ברכה חייב לענות אמן, ואם היה המברך (עכו"ם או) אפיקורוס או כותי או תינוק המתלמד
או שהיה גדול ושינה ממטבע הברכה אין עונין אחריהן אמן.
הלכה יד
כל העונה אמן לא יענה לא אמן חטופה
ולא אמן קטופה ולא אמן קצרה ולא ארוכה אלא אמן בינונית, ולא יגביה קולו יותר מן המברך,
וכל מי שלא שמע את הברכה שהוא חייב בה לא יענה אמן בכלל העונים.
הלכה טו
כל המברך ברכה שאינה צריכה הרי זה
נושא שם שמים לשוא והרי הוא כנשבע לשוא ואסור לענות אחריו אמן, התינוקות מלמדין אותן
הברכות כתיקונן ואף על פי שהן מברכין לבטלה בשעת לימוד הרי זה מותר ואין עונין אחריהן
אמן, והעונה אחריהן אמן לא יצא ידי חובתו.
רא"ש מסכת ברכות
פרק ז סימן יז
יז ת"ר אין עונין לא אמן חטופה
כאלו אל"ף נקודה בחטף ולא אמן קטופה שאינו מזכיר כל האותיות ולא אמן יתומה ירושלמי
סוף פ' אלו דברים איזו היא אמן יתומה א"ר אבא דין דיתיב למברכה [והוא ענה] ולא
ידע למה הוא עונה והא דאמרי' בפ' החליל (דף נא ב) גבי דיופלסטין של אלכסנדריא של מצרים
החזן היה עומד על הבימה ומניף בסודרים בשעת גמר ברכה כדי שיענו אמן התם היו יודעים
סדר הברכות ועל איזו ברכה עונין אמן אי נמי כבר התפללו ולא היו חייבים באותה ברכה ולא
אמן קצרה ולא יזרוק ברכה מפיו פי' לא ימהר להוציא הברכה מפיו אלא יברך במתון ובכוונה
בן עזאי אומר כל העונה אמן יתומה יהיו בניו יתומים חטופה יתחטפו ימיו קטופה יתקטפו
שנותיו קצרה יתקצרו ימיו וכל המאריך באמן מאריכין לו ימיו ושנותיו ובלבד שלא יאריך
יותר מדאי כדאמר לעיל:
טור אורח חיים סימן קכד
ויענו אמן אחר כל ברכה וברכה בין אותם
שיצאו ידי תפלה ובין אותם שלא יצאו ובכוונה שיכוין בלבו אמת היא הברכה שבירך המברך
ואני מאמין בזה כי אמן הוא לשון האמנת דברים ולא יענה אמן חטופה פירוש כאילו האל"ף
נקודה בחטף ויש מפרשים שלא יחטוף אותו שלא ימהר לענותו קודם שיסיים המברך ולא אמן קטופה
שאינו מחתך האותיות ולא אמן יתומה שלא שמע ברכה מפי המברך ופירש ר"י ה"מ
שלא יצא ידי חובת הברכה ועונה אמן כדי לצאת אבל אם כבר יצא לית לן בה אבל מדברי רב
כהן צדק משמע אפילו אם יצא כבר לא יענה אמן יתומה שכתב חייבין הציבור לשתוק ולשמוע
כל ברכה וברכה מפי החזן ואחר כך יענו אמן כי העונה אמן ולא שמע הברכה היא אמן יתומה
והכי מסתבר טפי ומיהו אם יודע איזו ברכה סיים אע"פ שלא שמעה מפיו יכול לענות אמן
כדמוכח במסכת סוכה בב"ה של אלכסנדריא היו מניפין בסודרין להודיע שסיים ש"צ
ברכה ויענו אמן אלמא שהיו עונין אע"פ שלא שמעו מפיו וצ"ל שהיו מכוונין בחשבון
הברכות לידע איזו ברכה הוא אומר
בית יוסף אורח חיים סימן
קכד
ח ולא יענה אמן חטופה וכו'. בפרק שלשה שאכלו (ברכות מז.) תנו רבנן אין
עונין לא אמן חטופה ולא אמן קטופה ולא אמן יתומה ואמרינן בירושלמי (ברכות פ"ח
ה"ח) איזו היא אמן יתומה ההוא דמיחייב לברכה ועני ולא ידע מה עני וכתבוהו הרי"ף
(לה.) והרא"ש (פ"ז סי' יז) ורש"י פירש יתומה שלא שמע הברכה אלא ששמע
שעונין אמן והא דאמרינן בהחליל (סוכה נא:) שבאלכסנדריא של מצרים היו מניפין בסודרים
כשהגיע עת לענות אמן אלמא לא שמעי וקא ענו הנהו מידע ידעי שעונין אחר ברכה ועל איזו
ברכה הם עונים אלא שלא היו שומעים את הקול וכן תירצו התוספות בפרק שלשה שאכלו (מז.
ד"ה אמן) דבהחליל מיירי שהיו יודעים באיזה ברכה החזן עומד אמנם לא היו שומעין
אותו אבל הכא מיירי שאינם יודעים כלל היכן החזן עומד ומתפלל ובאיזו ברכה הוא עומד אלא
עונה אחר האחרים בלא שמיעה ובלא ידיעה וכן כתבו תלמידי ה"ר יונה (לה. דיבור ראשון)
והרא"ש (שם) וכתבו עוד תלמידי ה"ר יונה (שם) ונראה למורי לתרץ דהתם מתוך
כך היה מותר מפני שכבר התפללו כל אחד ואחד וכיון שלא היו עושים לחיוב שכבר יצאו ידי
חובתם לא נחוש אם לא שמעו הברכה אלא כשמתכוין לצאת מחיוב בעניית אמן צריך שישמע הברכה
וגם הרא"ש הזכיר תירוץ זה בתירוצא בתרא: והערוך בערך אמן כתב דקשיא לרבינו ניסים
ההיא דפרק החליל ופריק הא דתניא אין עונין אמן יתומה מפרשי בני מערבא על מי שחייב באותה
ברכה וההיא דהחליל דעונין אמן בהנפת הסודרין בקריאת ספר תורה היא ולא בתפילה ולא בדבר
ששליח ציבור מוציא את הרבים ידי חובתם וכן מפורש בירושלמי (סוכה פ"ה ה"א)
בימה של עץ באמצע וכו' עמד אחד מהם לקרות בתורה והיה הממונה מניף בסודרין והן עונין
אמן רב כהן צדק גאון אמר חייבין הציבור לשתוק ולשמוע כל ברכה וברכה מפי החזן ואח"כ
יענו אמן כי העונה אמן ולא שמע הברכה היא אמן יתומה עכ"ל והתוספות בפרק החליל
(נב. ד"ה וכיון) כתבו כל דברי הערוך: ומשמע לרבינו דרב כהן צדק אתי לאיפלוגי אתירוצא
דרבינו ניסים דמפליג בין מי שהוא חייב באותה ברכה למי שאינו חייב בה שאפילו ברכה שאינם
חייבים בה כגון שכבר התפללו אי נמי ברכות ס"ת מכל מקום חייבים הציבור לשתוק ולשמוע
כל ברכה וברכה מפי המברך ואח"כ יענו אמן כי העונה אמן ולא שמע הברכה אע"פ
שלא היה חייב לברך אותה ברכה אמן יתומה היא והא דקשיא מפרק החליל צריך לתרץ לדעתו שהיו
מכוונים בחשבון הברכות לידע איזו ברכה הוא אומר וכמו שתירצו רש"י והתוספות בפרק
שלשה שאכלו והנה מעתה יהיו דברי רבינו מבוארים שבתחלה כתב שפירש רבינו יונה דכי אמרינן
דלא יענה אמן יתומה הני מילי שלא יצא ידי חובת הברכה ועונה אמן כדי לצאת אבל אם כבר
יצא לית לן בה ואע"פ שרבינו יונה לא פירש כן אלא כדי ליישב ההיא דפרק החליל לא
הזכיר רבינו אצל סברא זו ההיא דפרק החליל דכיון דבירושלמי מפרש כן אין אנו צריכים לההיא
דפרק החליל כדי לפרושי הכי ולא הביא ה"ר יונה ההיא דפרק החליל אלא כדי שיהיה פירוש
זה מוכרח יותר ואח"כ כתב דמדברי רב כהן צדק משמע שאע"פ שכבר יצא לא יענה
אמן יתומה ולסברא זו קשיא מההיא דפרק החליל וצריך לתרץ דלא מיקרי אמן יתומה אלא כשאינו
יודע באיזו ברכה עומד המברך אלא עונה אחר האחרים בלא שמיעה ובלא ידיעה אבל אם יודע
איזו ברכה סיים אע"פ שלא שמעה מפיו יכול לענות אמן ובכי האי גוונא מיתוקמא ההיא
דפרק החליל ומשום דאי לאו מההיא דפרק החליל לא הוה משמע לן לפלוגי בהכי כלל לכך כתב
רבינו אצל סברא זו ההיא דפרק החליל. ורבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל לפי שראה
שה"ר יונה פירש כן כדי לתרץ ההיא דפרק החליל כתב על דברי רבינו והתימה מלשון המחבר
שהביא אחר כך כדמוכח במסכת סוכה בבית הכנסת של אלכסנדריא וכו' שנראה שעכשיו הוא מביא
זה והרי כל מה שפירשנו הוא בנוי על זה עכ"ל ובמה שכתבתי נתיישב: וראיתי לרבינו
הגדול מהר"י אבוהב ז"ל שכתב פירוש ה"ר יונה (שם) דהא דאמרינן לא יענה
אמן יתומה הני מילי שלא יצא ידי חובת הברכה וכו' ואח"כ כתב ורב כהן אומר שאין
זה ההבדל אמת שהרי בתפילה אפילו יצאו כבר שכבר התפללו הם מחוייבים לענות אמן וכך פירש
בערוך (שם) משמיה דרב כהן והנה לפי דעת רב כהן ההיא דפרק החליל היא בקריאת ס"ת
ולא בתפילה ולא בדבר ששליח ציבור מוציא את הרבים ידי חובתם וכך מפרש בגמרא דבני מערבא
(שם) דהא דפרק החליל מיירי בקריאת ס"ת ועוד יש לתרץ חילוק אחר כמו שהביא המחבר
דאמן יתומה הוא כשאינו יודע באיזו ברכה מסיים וכו' והנה בערוך חילק התירוץ השני ותלמידי
ה"ר יונה (שם) חילקו התירוץ השלישי עכ"ל: ואין דבריו נוחים לי שמאחר שהוא
סובר שרב כהן חולק על דברי רבינו ניסים וכמו שסובר רבינו א"כ כל שלא שמע הברכה
ועונה אמן אע"פ שהיא ברכת ההנאה שהמברך לבדו נהנה והלה שאינו נהנה אינו מחוייב
בה הוי עונה אמן יתומה וכל שכן ברכות התורה דאפשר למימר בהו דחייבים הציבור בהם לשמעם
כשם שחייבים לשמוע קריאת התורה ועוד דאין מחלוקת בין רבינו ניסים ובין רב כהן שהרי
הרב ז"ל אומר דלרב כהן בתפילה אע"פ שיצאו כבר הם מחוייבים לענות אמן אבל
ברכות התורה שאינם מחוייבים בהם בהנהו עונה אמן בלא שמיעה ובלא ידיעה והיינו ההיא דהחליל
שהיו מניפין בסודרים והיינו ממש דעת רבינו ניסים והיאך כתב הרב ז"ל ורב כהן אמר
שאין זה ההבדל אמת וכו' דמשמע דפליג על דעת ה"ר יונה והירושלמי שהוא דעת רבינו
ניסים: לכן נראה לי דאם איתא דרב כהן לאיפלוגי על רבינו ניסים אתא אפילו בברכות שאינו
חייב בהם כלל סבר דהוי אמן יתומה ואין צריך לומר בברכות התורה וכיוצא בהם ומה שכתב
חייבים הציבור לשתוק ולשמוע כל ברכה וברכה מפי החזן לאו דוקא מפי החזן אלא כלומר מפי
המברך דלא שאני ליה בין ברכות התפילה לברכות התורה ולשאר ברכות בכולהו סבר דהויא אמן
יתומה כל שעונה אמן בלא שמיעה ואע"פ שאינו מחוייב באותה ברכה וזה נראה שהוא דעת
רבינו בדברי רב כהן ולכן הוכרח לתרץ בההיא דהחליל שהיו מכוונים בחשבון הברכות לידע
איזו ברכה הוא אומר: אבל לא משמע כן מדברי התוספות (סוכה נב. ד"ה וכיון) שכתבו
קשיא לרבינו ניסים הא דאמרינן בריש שלשה שאכלו (מז.) אין עונין אמן יתומה וכו' ומפרש
בשם רבנן דבני מערבא שעל מי שהוא חייב ברכה קאמר וכו' והא דעונין אמן בהנפת סודרין
היינו בקריאת ס"ת ולא בתפילה ולא בדבר ששליח ציבור מוציא הרבים ידי חובתן וכן
מפרש בירושלמי (סוכה פ"ה ה"א) בימה של עץ באמצע וכו' רב כהן צדק גאון אמר
חייבים הציבור לשתוק ולשמוע כל ברכה וברכה מפי החזן ואח"כ יענו אמן לאחר שתכלה
הברכה מפי המברך ועוד יש לומר יודעים היו לכוין סדר הברכות שזו אחר זו במנין שמונין
כסדרן עכ"ל נראה מדבריהם דלרב כהן לא צריכין לתרוצי האי תירוצא דיודעים היו לכוין
סדר הברכות וכו'. ונראה לי שהם סוברים דרב כהן לא לאיפלוגי אתא אלא אדרבה רבינו ניסים
מייתי ראיה מדבריו דמשום דרבינו ניסים אוקי ההיא דהחליל בברכות דקריאת התורה דוקא אבל
בברכות התפילה לא והוה אפשר לאקשויי דאמאי אמר דבברכות התפילה לא הרי כשחוזר שליח ציבור
התפילה כבר התפללו רוב הציבור ויצאו ידי חובתם ואינם חייבים לענות באותם הברכות וא"כ
יכולים היו לענות אמן על אותם הברכות בלא שמיעה ובלא ידיעה אלא בהנפת הסודרים בלבד
ולזה הביא ראיה מדכתב רב כהן שחייבים הציבור לשתוק ולשמוע וכו' כלומר שאע"פ שכבר
התפללו הציבור ויצאו ידי חובתם מאחר שתקנת חכמים היא שיחזור שליח ציבור התפילה כדי
להוציא את שאינו בקי חייבים הציבור אף הבקיאים לשתוק ולשמוע כל ברכה וברכה מפי החזן
ואח"כ יענו אמן וכשאין מכוונים לברכות שליח ציבור נראה כברכה לבטלה אלמא דברכות
התפילה בחזרת שליח ציבור הוו להו ברכות חובה אע"פ שכבר התפללו הציבור והילכך אי
אפשר לענות אחריהם אמן בהנפת הסודרים לבד אבל ברכות התורה אין הציבור חייבים בהם שאע"פ
שתקנת חז"ל היא לקרות בתורה בציבור הברכות לא לצורך הציבור נתקנו אלא מפני שהקורא
בציבור ראוי לו לברך וכיון שאין הציבור חייבים באותם ברכות כלל יכולים הם לענות אמן
על ידי הנפת הסודרים אע"פ שלא שמעו הברכות וגם אינם יודעים אם היא ברכה ראשונה
או אחרונה כן נראה לי שמפרשים התוספות דברי הערוך: ומכל מקום אע"פ שרב כהן צדק
לא יחלוק על רבינו ניסים כבר נתבאר שרש"י (מז. ד"ה יתומה) והתוספות (ד"ה
אמן) בפרק שלשה שאכלו אינם מחלקים בין נתחייב באותה ברכה ללא נתחייב בה דאפילו לא נתחייב
בה אסור לענות אמן יתומה וכל שיודע איזו ברכה הוא גומר אע"פ שלא שמע אותה והוא
מחוייב בה עונה אמן אחריה ולא מיקרי אמן יתומה וכן כתבו תלמידי ה"ר יונה (לה.
דיבור ראשון) בהדיא דלפי פירוש זה אפילו לא נפטרו מן החיוב ואינם שומעים הברכה מן החזן
אם יודע איזו ברכה אומר כמאן דשמע דמי וזהו מה שפירש רבינו בדברי רב כהן צדק: נמצא
בדברי כל סברא מאלו להקל ולהחמיר שאם לא שמע הברכה אבל יודע איזו ברכה הוא מברך אפילו
אם הוא מחוייב בה עונה אמן ונפטר בכך לדעת רש"י והתוספות בפרק שלשה שאכלו ולדעת
ה"ר יונה ורבינו ניסים אינו עונה אמן דהוי עונה אמן יתומה מאחר שהוא מחוייב בה
ואם אינו מחוייב באותה ברכה ולא שמע אותה וגם לא ידע איזו ברכה הוא מברך לדעת ה"ר
יונה ורבינו ניסים עונה אמן אחר העונים ולא הויא אמן יתומה מאחר שאינו מחוייב באותה
ברכה ולדעת רש"י והתוספות אינו עונה אמן דהויא אמן יתומה וברכות התפילה שחוזר
השליח ציבור למי שכבר התפלל לדעת ה"ר יונה אין דינה כברכת חובה: ודעת הרמב"ם
כדעת הירושלמי וכדברי רבינו ניסים וה"ר יונה ז"ל שכתב בפ"א מהלכות ברכות
(הי"ד) כל מי שלא שמע הברכה שהוא חייב בה לא יענה אמן בכלל העונים משמע דלא קפדינן
אלא בברכה שנתחייב בה אבל בברכה שלא נתחייב בה לית לן בה. וכיון דהרמב"ם מסכים
לדברי רבינו ניסים וה"ר יונה וגם הרא"ש כתב כן בתירוצא בתרא ומפורש בירושלמי
כדבריהם הכי נקטינן: כתוב בארחות חיים תשובה לרבינו האי מי ששמע רבים מישראל שאומרים
אמן וחזקתן שאין עונין אמן אלא אחר ששמעו הברכה כתקנה אין חוששין לאמן יתומה וכששומע
מהם קדושה רשאי לענות עמהם וכן קדיש וברכו אבל ודאי אם שמע יחיד שאמר אמן ולא שמע הברכה
יש חשש לאמן יתומה ואינו רשאי לענות אמן עמו עכ"ל:
תניא אין עונין אמן חטופה ולא אמן
קטופה ולא אמן יתומה וכו'. בפרק שלשה שאכלו שם (מז.) ופירש רש"י חטופה. שקורין
את האל"ף בחטף ולא בפתח ואומר אמן והוא צריך לומר אמן: קטופה. שמחסר קריאת הנו"ן
שאינו מוציאה בפה שתהא ניכרת: וה"ר יונה (לד: ד"ה אין) כתב חטופה שחוטף המלה
ואומר אותה במהירות. והערוך (ערך אמן) פירש חטופה שחטף ואמר אמן קודם שתכלה הברכה מפי
המברך קטופה שפסק אמן לשנים:
ואמן יתומה. כבר נתבאר בסימן זה. וה"ר
דוד אבודרהם (עמ' קד) כתב שיש מפרשים אמן יתומה שלאחר זמן מרובה שסיים הברכה ענה אמן
על דעת אותה ברכה:
ומ"ש ולא יזרקנה מפיו פירוש שלא
ימהר לאמרה וכו'. גם זה שם ולא יזרוק ברכה מפיו ופירש רש"י לא יזרוק ברכה מפיו
במהירות שדומה עליו כמשא אלא שחוק קבוע הוא לו. וה"ר יונה (לה. ד"ה ולא)
כתב ולא יזרוק ברכה מפיו כלומר אחר שהתפלל ונפטר מהחיוב כשהחזן חוזר התפילה אין לו
לומר עם החזן חתימת הברכה דהוי ליה ברכה לבטלה אי נמי כגון שלא נפטר עדיין מחיוב הברכה
ורוצה עכשיו לפטור עצמו בעניית אמן צריך שבשעה שיגיע החזן לחתימת הברכה שלא יזכיר אותה
עמו שאם יאמר הברכה עם החזן ויאמר אמן אחר שיסיים אותה החזן הוי ליה כעונה אמן אחר
ברכותיו עכ"ל:
ומ"ש ארוכה מאריכין לו ימיו ושנותיו.
גם זה בברייתא הנזכרת:
ומ"ש ובלבד שלא יאריך בה יותר
מדאי דאמר רב חסדא אין הבוצע רשאי לבצוע וכו'. שם רבה בר בר חנא מתני לבריה אין הבוצע
רשאי לבצוע עד שיכלה אמן מפי העונים רב חסדא אמר מפי רוב העונים א"ל רמי בר חמא
מאי שנא רובא דאכתי לא כליא ברכה מיעוטא נמי לא כליא ברכה א"ל שאני אומר כל העונה
אמן יותר מדאי אינו אלא טועה וכתבו התוספות (ד"ה כל) דטעמא לפי שאין קריאת התיבה
נשמעת כשהוא מאריך יותר מדאי וכתבו הגהות מיימוניות בפ"א מהלכות ברכות (דפוס קושטא
הי"ד) בשם הירושלמי (שם) העונה אמן ארוכה יאריך ימיו בטובה כמה שיעורה כדי שיכול
לומר אל מלך נאמן:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קכד סעיף ח
לא יענה אמן חטופה, דהיינו כאילו האל"ף
נקודה (כט) יב בחטף; וכן שלא יחטוף וימהר לענות אותו (ל) קודם שיסיים המברך; וכן לא
יענה אמן קטופה, דהיינו שמחסר * קריאת הנו"ן ואינו מוציאה בפה שתהא ניכרת; (גם
לא יפסיק באמצע המלה) (ב"י בשם הערוך); ולא יענה אמן יתומה, דהיינו (לא) שהוא
חייב בברכה אחת * וש"צ מברך אותה * וזה אינו שומעה, (לב) אע"פ שיודע איזו
ברכה מברך הש"צ, מאחר שלא שמעה, לא יענה אחריו אמן, דהוי אמן יתומה. הגה: * ויש
מחמירין דאפילו יג אינו מחויב באותה ברכה, לא יענה אמן (לג) אם אינו יודע באיזה ברכה
קאי ש"צ, דזה נמי מקרי אמן יתומה (טור בשם תשב"ץ); ולא ימתין עם עניית האמן,
אלא * (לד) יד מיד (לה) שכלה הברכה יענה [טז] אמן (אבודרהם). ולא יענה (לו) אמן קצרה,
אלא ארוכה קצת, כדי שיוכל לומר: אל מלך נאמן; ולא יאריך בה יותר מדאי, לפי שאין קריאת
התיבה נשמעת כשמאריך יותר מדאי.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קכד סעיף ח
(כט) בחטף – פי' בשו"א וה"ה
שלא יאמר אמן בשאר נקודות בשור"ק או בחול"ם וכה"ג כי בכל זה אין משמעות
פירושו לשון האמנת דברים אלא יקרא האל"ף בקמ"ץ גדול:
(ל) קודם שיסיים – ר"ל שימתין
עד שיסיים הש"ץ כל התיבה אחרונה לגמרי ויש אנשים שמתחילין לענות בעוד שהש"ץ
עומד עדיין בחצי תיבה אחרונה וזה אסור:
(לא) שהוא חייב – דעת המחבר דדוקא
אם רוצה לצאת באיזה ברכה שהוא חייב כגון שרוצה לצאת ידי תפלה וקידוש וכה"ג אבל
אם אינו חייב כגון שכבר התפלל לעצמו אף דמצוה לכל אדם לשמוע חזרת הש"ץ מ"מ
אין עליו חיוב בעצמיות הברכה וכ"ש אם האמן הוא מסתם ברכות דעלמא מותר לדעת המחבר
לענות אף שהוא אינו יודע על איזה ברכה הוא עונה רק ששמע לאחרים שעונים והרמ"א
בהג"ה פליג ואוסר אפילו בכל הברכות אם אינו יודע על איזה ברכה הוא עונה:
(לב) אע"פ שיודע – וכגון שהוא
מכיר לפי סדר הברכות או שחיסר משמוע רק סוף הברכה:
(לג) אם אינו יודע וכו' – ואם יודע
על איזה ברכה הוא עונה מותר לענות בכל הברכות אפילו בחזרת הש"ץ כיון שכבר התפלל
ואינו מחויב בעצם הברכה ויש מאחרונים שמחמירין בחזרת הש"ץ וס"ל דמכיון דתיקון
רבנן שיחזור ש"ץ התפלה אפילו כולם התפללו כאלו מחוייבים באותה ברכה קרינן להו
ואין להם לענות אפילו יודע באיזה ברכה קאי הש"ץ אם לא שמע סיום הברכה מהש"ץ
גופא ויש לחוש לזה לכתחילה ליזהר לשמוע כל ברכות י"ח מפי הש"ץ גופא וגם בלא"ה
מצוה לכוין לשמוע ברכת הש"ץ וכדלעיל בס"ד אבל בדיעבד אפי' אם לא שמע רק שידע
איזה ברכה מי"ח מסיים הש"ץ יענה אמן כיון שכבר התפלל בעצמו:
(לד) מיד – ותוך כדי דבור כדיבור דמי
ושיעור תוך כ"ד הוא מחלוקת הפוסקים י"א שלשה תיבות וי"א ארבעה תיבות
וביותר מזה לא יענה כלל דהוי בכלל אמן יתומה ובצבור קי"ל דעד שכלו רוב הצבור לענות
אמן הוא עדיין בכלל הברכה ומותר לכ"א לענות עמהם ועיין בס"ח ובביאור הלכה:
(לה) שכלה הברכה – ואם הש"ץ מאריך
בניגון של ואמרו אמן יאמרו הקהל אמן מיד כי הניגון הוי הפסק ודוקא אם מאריך הרבה בניגון.
ודוקא לענין קדיש שכבר כלה עצם הבקשה אחר תיבת בזמן קריב או אחר תיבת דאמירן בעלמא
אבל אם הש"ץ מאריך בשאר ברכה בסופה באיזה ניגון לא יענה אמן כ"ז שלא סיים
את עצם התיבה של הברכה:
(לו) אמן קצרה – מפני שנראה שדומה
עליו כמשא אלא כדי שיוכל וכו' כי זהו פירושו של אמן וכנ"ל בס"ג והוא ר"ת
שלה:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קכד סעיף ח
* קריאת הנו"ן – נקט מילתא דשכיח
וה"ה אם מחסר קריאת האל"ף או המ"ם. ב"ח וע"ת:
* ושליח צבור מברך אותה – נקט שליח
צבור כדי לשלול בזה דעת האורחות חיים בשם רב האי שהובא בב"י דס"ל דבצבור
עונה אע"פ שלא שמע בעצמו הברכה עי"ש:
* וזה אינו שומעה – פשוט דאפילו שמעה
מתחלתה כל שלא שמע בסופה והנה לפי מה שמבואר לקמן בסימן רי"ג ס"ג דהיכא שהוא
רוצה לצאת באיזה ברכה צריך לשמוע אותה מתחלתה ועד סופה לכאורה אם חיסר משמוע אפילו
רק תחלת הברכה לבד שוב אין רשאי לענות אמן עליה ואין לומר דמאי גריעותא בברכה זו מסתם
ברכה דעלמא שאינו רוצה לצאת בה כלל דצריך לענות אמן עליה א"כ אפילו לא שמעה כלל
דודאי אינו יוצא בה נמי יהא מותר אע"כ דכיון שהוא רוצה לצאת בה והוא עשאה באופן
שאינו יוצא בה אסרו רבנן לענות אמן עליה א"כ בכה"ג נמי וצ"ע:
* ויש מחמירין וכו' – עי' במ"ב
ס"ק ל"ג שכתבנו דכונת הרמ"א הוא בכל הברכות כן כתבו כמה אחרונים בפירוש
ודלא כט"ז ומ"מ לדינא צ"ע אם יש לנהוג בזה כהיש מחמירין הזה כי הב"ח
והט"ז ומגן גבורים כולם כאחד כתבו דבשאר ברכות שאינו מכוין לצאת בהן מותר לענות
אפילו לא שמע ולא ידע איזה ברכה אך ממ"א וא"ז וח"א מוכח דיש לנהוג כהיש
מחמירין הזה ונראה דשב ואל תעשה עדיף כי יש עונש על העונה אמן יתומה כמו שאחז"ל
וגם כי כל חילם של הב"ח וט"ז הוא מהירושלמי שהובא בט"ז ע"ש וגרסתינו
הוא דין דיתיב למברכה ואין ראיה כ"כ שוב ראיתי שהגר"א בביאורו רמז לזה ואח"כ
מצאתי בעזה"י באור זרוע הנדפס מחדש שכתב כן בהדיא דלפי גרסתינו אין ראיה לזה ונראה
עיקר כגרסתינו עי"ש א"כ פשוט דזה הוא טעם רש"י ותוספות שלא חלקו בזה:
* מיד שכלה וכו' – עיין במ"ב
שכתבנו דשיעור מיד הוא תכ"ד והוא מהפמ"ג שכתב דנ"ל ולא הביא ראיה לזה
ולכאורה אין זה פשוט כ"כ דהנה מקור דין זה הוא נובע מאבודרהם המובא בב"י
ושם כתב וז"ל י"מ אמן יתומה שלאחר זמן מרובה שסיים הברכה ענה אמן על דעת
אותה ברכה עכ"ל משמע לכאורה מזה דלא תליא שיעורא בכדי דיבור ואפשר דלישנא דהרמ"א
דכתב מיד דחקו ולענין עיקר הדין לכאורה קשה דהלא קי"ל דעד שלא כלה האמן מפי רוב
העונים עדיין לא כליא ברכה וכדלקמן בסעיף ט' וי"א ובסימן קס"ז סט"ז
לענין בציעת הפת ואפילו במקום שאין מוציאן ידי חובתן בהברכה נמי דינא הכי ע"ש
בפמ"ג ולא מחלקינן שום נ"מ בין אם נמשך עניית העונים הרבה יותר מכדי דיבור
או לא וע"כ משום דנחשב כאלו עומד עדיין באמצע ברכה כ"ז שלא ענה אמן וא"כ
ה"ה בעניננו לענין איש יחידי שרוצה לענות אמן על איזה ברכה ונמשך אחר הברכה יותר
מכדי דיבור ג"כ יהא מותר לענות ועוד דאפילו אם הצבור יתחילו כולם תיכף לענות בתוך
כדי דיבור של ברכת המברך זה העונה הוא בודאי יותר מכדי דיבור אחר ברכת המברך דהלא הם
מותרים להתחיל בתוך כדי דיבור דהוא עכ"פ שתי תיבות אחר המברך ושיעור האמן הלא
הוא כדי לומר אמ"נ א"כ ממילא כשיתחיל הוא קודם שהם יכלו הוא יותר מכדי דיבור
ויש לומר דשם שאני שעונים הרבה אנשים אמן אחר הברכה ובודאי יש מהן כמה אנשים שהתחילו
לענות אמן תכ"ד אחר הברכה לכן אפילו מי שהתחיל לענות אמן אחר כך כ"א ואחד
הוא בתוך כדי דיבור של חבירו ודומיא דמאי דאמרינן בשבועות לענין עדות דף ל"ב ע"א
כל אחד וא' בתוך כ"ד של חבירו ובנזיר רפ"ד עי"ש אך מ"מ אין הבוצע
צריך להמתין רק עד שיכלו רוב העונים דמן הסתם אין מתחילין כולם לאמר זה אח"ז רק
מתחילין תיכף ומי שמאריך בענייתו יותר מדאי אין צריך להמתין עליו משא"כ בעניננו
באיש יחידי שרוצה לענות אמן אחר הברכה צריך שלא לשהות יותר מכדי דיבור אחר הברכה. ונ"ל
להביא קצת ראיה לדברי הפמ"ג מהא דאמרינן בשבועות ל"ו ע"א דאמן בו שבועה
בו קבלת דברים בו האמנת דברים עי"ש וכדנפסק ביו"ד סי' ר"ט עי"ש
בביאור הגר"א ובסימן רל"ז ס"ב וכי היכי דלענין אמן שהוא קבלת דברים
בודאי צריך לענות האמן תכ"ד וכדמוכח ברפ"ד דנזיר עי"ש בגמרא ובביאור
הגר"א הנ"ל בציון א' א"כ ה"ה בעניננו לענין אמן שהוא האמנת דברים
וכדאיתא בב"י צריך להיות דוקא בתוך כדי דבור זה הנלענ"ד בעניננו אך לפ"ז
אם אחד המתין ולא ענה עד שסיימו רוב העונים לענות וענייתו היה אח"כ בתוך כדי דיבור
של ענייתם יצטרף עמהם ולא יהיה אמן יתומה ויש לעיין לפ"ז לקמן בסעיף י"א
בהמחבר שכתב דאם קודם שכלתה עניית אמן מפי רוב הצבור וכו' ולפי דברינו אפילו לאחר שכלתה
ובתוך כדי דבור נמי אך לפי מה שכתב הטעם על דברי השו"ע בחידושי רע"א ובספר
מגן גבורים והעתקנום לקמן ניחא הכל:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קכד
סעיף ט
אם יש (לז) קצת מהעונים * שמאריכין
יותר מדאי, * (לח) טו א"צ המברך להמתין להם.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קכד סעיף ט
(לז) קצת מהעונים – אבל על רוב הצבור
מחויב להמתין בכל התפלה שלא להתחיל בברכה שלאחריה עד שיענו אמן וכן בקדיש שלא להתחיל
יתברך עד שיענו הרוב איש"ר וכן כל כה"ג ובעו"ה הרבה אנשים נכשלין בזה
כשמתפללין לפני העמוד שחוטפין להתחיל ברכה שלאחריה תיכף אחר סיום ברכה שלפניה ואין
ממתינין בינתיים כלל ועיין בש"ת שהביא שזה מעכב אף דיעבד שאסור שוב לענות אמן
עליה מכיון שהתחיל ברכה אחרת:
(לח) א"צ המברך וכו' – והוא שהברכה
אין חובה על הכל לשמוע אבל אם מוציא הרבים בזה ידי חובתן בין שהוא ש"ץ או שאר
מברך צריך להמתין אף על הטועים ומאריכים באמן כדי שישמעו ויצאו י"ח גם הם בהברכות:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קכד סעיף ט
* שמאריכין וכו' – ואם המיעוט שלא
סיימו אינם מאריכין יותר מדאי אלא שהרוב הוא שאמרוהו במרוצה חייב להמתין על המיעוט
אך מסתמא א"צ לתלות בהכי [מספר מאמר מרדכי]:
* א"צ המברך וכו' – ועי' במ"ב
לענין ברכות שמוציא י"ח והוא מהמ"א ולענין חזרת ש"ץ שלנו יש דיעות בין
האחרונים דאף דכולנו בקיאים מ"מ כבר תקנו חז"ל אף לנו וכדלעיל בס"ג
אפשר דהוא בכלל ברכה חיובית עיין בא"ר סימן קכ"ח ובפרישה ובפר"ח ופמ"ג:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קכד
סעיף יב
העונה אמן, (מז) לא יגביה קולו יותר
מהמברך.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קכד סעיף יב
(מז) לא יגביה קולו – משום דכתיב גדלו
לד' אתי ונרוממה שמו יחדיו. ונראה דה"ה לענין ברכו או ברכת הזימון ג"כ לא
יגביה העונה יותר מהמברך. עוד נראה דאם כונתו בהרימו קולו כדי לזרז להעם שיענו גם הם
מותר עי' לקמן בסרט"ו ס"ג ועי"ש עוד דאחר קטנים בני חינוך צריך לענות
אמן אחר ברכתן. ואחר שוטה אין לענות אמן דלאו בר מצוה כלל (ופמ"ג שכתב אחר חרש
ושוטה שיגרא דלישנא הוא דחרש המדבר ואינו שומע בודאי חייב הוא במצות) ואחר נשים שבירכו
על מ"ע שהז"ג יוכל לענות אמן [פמ"ג]:
רמב"ם הלכות ברכות
פרק ה הלכה ט
שנים שאכלו וגמרו מלאכול ובא שלישי
ואכל, אם יכולין לאכול עמו כל שהוא ואפילו משאר אוכלין מצטרף עמהן, וחכם גדול שבמסובין
הוא שמברך לכולן אע"פ שלא בא אלא באחרונה.
רא"ש מסכת ברכות
פרק ז סימן יח
יח רב ושמואל כרכי רפתא אתא רב שימי
בר חייא הוה קמסרהב ואכיל אמר ליה רב מאי דעתיך לאיצטרופי בהדן אנן גמר לנו סעודתנו
אמר ליה שמואל אילו מייתי לי ארדילייא וגוזליא לאבא מי לא אכלינן והכי הלכתא דרב נמי
לא פליג עליה הילכך שנים שאכלו ואחר כך בא שלישי ואכל קודם שאמרו שנים הב לן ונבריך
מצטרף עמהם והלכתא גדול מברך אע"ג דאתא בסוף סעודה:
טור אורח חיים סימן קצז
שנים שאכלו ובא שלישי להצטרף עמהם
כ"ז שלא אמרו הב לן ונבריך מצטרף עמהם אמרו השנים הב לן ונבריך אינו מצטרף עמהם:
בית יוסף אורח חיים סימן
קצז
א שנים שאכלו ובא ובא שלישי להצטרף עמהם וכו'. בפרק שלשה שאכלו (מז.) רב
ושמואל הוו יתבי בסעודתא אתא רב שימי בר חייא הוה קא מסרהב ואכיל כלומר ממהר לאכול
כדי להצטרף לזימון אמר ליה רב מאי דעתיך לאיצטרופי בהדן אנן אכלינן לן אמר ליה שמואל
אילו מייתי לי ארדיליא וגוזליא לאבא מי לא אכלינן וכתב הרי"ף (לה.) אלמא כל היכא
דאי מייתו להו מידי מצי למיכל מיניה מצטרף בהדייהו וכן הלכה וכן פסק הרמב"ם בפ"ה
(ברכות ה"ט). והתוספות (ד"ה אילו) כתבו משמע דכן הלכה דרב נמי לא פליג אבל
אם אמרו הב לן ונבריך שהסיחו דעתם מלאכול אין שלישי מצטרף עמהם וכן כתבו הרא"ש
(סי' יח) והרשב"א (עי' מח. ד"ה יהבו) ז"ל: כתוב בתשובת הרשב"א
(ח"ז סי' נו) בפרק כל הבשר (חולין קו.) רבי אמי ורבי אסי הוו יתבי אתא רבי ירמיה
גבייהו ולא יהבו ליה אמר מדלא יהבו לי שמע מינה אין מזמנין לפירות מכאן פסק הר"ם
(תשב"ץ קטן סי' שד) בשנים שאכלו ובא אחד חייבים ליתן לו כדי שיזמנו עמו:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קצז סעיף א
שנים שאכלו כאחד וגמרו, (א) ובא שלישי,
כל היכא דאי מייתי להו מידי * (ב) א מצו למיכל מיניה, * (ג) מצטרף בהדייהו; (ד) וחייבים
ליתן לו לאכול כדי שיצטרף עמהם והוא שבא עד שלא אמרו: הב לן ונבריך, * אבל אם אמרו:
הב לן ונבריך ואחר כך ב בא השלישי, * (ה) אינו מצטרף * [א] עמהם. הגה: * ג ונטילת מים
אחרונים כהב לן ונבריך דמי (מרדכי פרק ג' שאכלו) (ו) וע"ל סי' קע"ט.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קצז סעיף א
(א) ובא שלישי – ורוצה לאכול ולהצטרף
עמהם לזימון:
(ב) מצו למיכל מיניה – היינו שאינם
שבעים כ"כ ואם היו מביאים להם דברים הממשיכים את הלב לקינוח סעודה כגון פירות
וכמהין ופטריות וגוזלות וכה"ג היו יכולין לאכול ואפילו מעט מהם:
(ג) מצטרף בהדייהו – דחשבינן להו כאלו
לא גמרו סעודתן עדיין והוא שקבע עמהם דהיינו שאכל אצלם בשלחן שיושבים וכמ"ש בסי'
קצ"ג ס"ב ע"ש במ"ב. כתב במאמר מרדכי דה"ה אם אחד גמר סעודתו
מתחלה ואח"כ באו שנים אצלו ואוכלין ג"כ מצטרף בהדייהו לזימון אם היו מביאים
לו מידי ומצי למיכל מניה ע"ש עוד כתב דה"ה בכל זה לענין צירוף עשרה לזמן
בשם:
(ד) וחייבים ליתן וכו' – לאו דוקא
אלא שר"ל שמצוה ליתן לו וכמו שכתב לעיל בריש סימן קצ"ג:
(ה) אינו מצטרף עמהם – דכיון שאמרו
כן הרי כבר הסיחו דעתם מאכילה ושתיה ואסור להם שוב לאכול כמבואר לעיל בסימן קע"ט
ס"א בדעה הראשונה ולהכי אינו יכול להצטרף עמהם דכבר נסתלקו מאכילתם הראשונה ועיין
בה"ל:
(ו) וע"ל סי' קע"ט – דשם
נתבארו פרטי דינים של הב לן ונברך ונט"י:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קצז סעיף א
* מצו למיכל מיניה – כצ"ל כן
הוא הגירסא בשו"ע הישנים והכונה דדוקא אם שניהם מצו למיכל מיניה וכן משמע מלשון
הרמב"ם ולפ"ז פשוט דאם אחד נטל ידיו [או שהסיח דעתו בבירור שלא היה אוכל
שום דבר לפי מה שכתבנו בסימן קע"ט בבה"ל סוד"ה ואפילו בשם הבית מאיר]
שוב ממילא אין השלישי יכול להצטרף ומצאתי בא"ר שגם הוא מצדד כן לדינא אלא שאח"כ
מסתפק בזה קצת ומגירסת החות יאיר ברי"ף שגרס אלו מייתי לי ארדיליא וכו' משמע ג"כ
כמו שכתבנו אח"כ מצאתי במאמר מרדכי שכתב לדבר ברור כדברינו והרבה לתמוה על הא"ר
שמסתפק בזה ע"ש:
* מצטרף בהדייהו – היינו שחייבין בזימון
[ולא שהוא רשות] וכמו שפסק המחבר בסי' קצ"ג דתלוי בגמר סעודה וזה ג"כ גמר
סעודה מקרי כן משמע מכמה פוסקים דנקטו כן לדינא ודלא כשיטת רבינו יונה דלדידיה האי
סוגיא רק לענין רשות וכן משמע שם ברש"י ד"ה אכילנא דחייבין בזימון. ודע עוד
דמשמע מהראשונים דזה השלישי יכול לזמן ולהוציאם ידי זימון ג"כ:
* אבל אם אמרו וכו' – עיין במ"א
דלדעה השניה המבוארת לעיל בסימן קע"ט ס"א דהב לן ונברך ג"כ לא הוי היסח
הדעת לגמרי לענין אכילה ממילא בכאן מצטרפי כל שלא נטלו ידיהם במים אחרונים וכן משמע
בכמה אחרונים [עיין בדרישה ובא"ר ובביאור הגר"א לעיל בסימן קע"ט ס"א]
דתלוי זה בזה אמנם בשו"ע הגר"ז נוטה לומר דדינא דידן לכו"ע הוא ע"ש
טעמו ועיין בפמ"ג שגם הוא רוצה לצדד כן והניח בצ"ע:
* אינו מצטרף – עיין באור זרוע שרוצה
לחדש דזהו דוקא כשהיו שנים ובא שלישי אבל היכא שאכלו ג' שנתחייבו כבר בזימון ושוב בא
אחד ואכל כזית אפילו נטלו ידיהם או שאמרו הב לן ונברך ג"כ מצטרף עמהם ומזמן להם
ומוציאם ידי חובת זימון ובזה יישב מה שהקשו הראשונים [עיין פסחים ק"ג ע"ב
תוד"ה כיון] מההיא דשמעון בן שטח ע"ש אכן משארי ראשונים שתרצו באופן אחר
משמע דלא ס"ל הכי:
* עמהם – עיין בפמ"ג שמצדד לומר
דבברכת זימון של שלשה כל היכא שיש ספק לדינא מצטרפין [היינו דרשות להם לזמן] אבל בברכת
זימון של עשרה שיש הזכרת השם מסתפק שם אי מותר בזה משום חומר לא תשא וכן נוטה בח"א:
* ונטילת וכו' – עיין במ"א סק"ג
מה שהביא בשם הב"ח ולא העתקתיו דכבר השיגו בא"ר והובא בשע"ת ועיין בט"ז
סימן קצ"ג סק"ח שגם הוא סובר כסברת הא"ר:
רמב"ם הלכות ברכות
פרק ה הלכה ט
שנים שאכלו וגמרו מלאכול ובא שלישי
ואכל, אם יכולין לאכול עמו כל שהוא ואפילו משאר אוכלין מצטרף עמהן, וחכם גדול שבמסובין
הוא שמברך לכולן אע"פ שלא בא אלא באחרונה.
בית יוסף אורח חיים סימן
רא
א גדול מברך אפילו בא בסוף. מסקנא דגמרא בפרק שלשה שאכלו (מז.):
ומ"ש ואם רצה ליתן רשות לקטן
רשאי. כן כתבו שם התוספות (ד"ה והלכתא) מדאשכחן (שם מו:) דרב ורבי חייא הוו יתבי
בסעודתא קמיה דרבי אמר ליה רבי לרב קום משי ידך חזייה דקא מירתת אמר ליה בר פחתי עיין
בברכת מזונא קאמר לך:
וה"מ כשאין שם אורח אבל אם יש
שם אורח הוא מברך כדי שיברך לבעל הבית. בריש פרק שלשה שאכלו (שם.) וכתב הרא"ש
(סי' יא) ואפילו בעל הבית גדול מן האורח כדאשכחן ברבי דאמר ליה לרב לברך ומיהו אם בעל
הבית רוצה לוותר בברכתו יברך לעצמו. וכתוב בספר אהל מועד (דרך ח נתיב ו) דהא דאורח
מברך הני מילי כשהוא הגון בעיני בעל הבית ואם אינו הגון בעל הבית מעביר ממנו הברכה:
ומה ברכה מברכו יהי רצון מלפני אבינו
שבשמים שלא יבוש וכו'. פשוט בריש פרק שלשה שאכלו:
ומ"ש ואם בעל הבית רוצה לוותר
על ברכתו וכו'. כבר כתבתי בסמוך שהוא מדברי הרא"ש:
ב גרסינן בפרק בני העיר (מגילה כח.) אמר רבה בר בר חנא כל תלמיד חכם שמברך
לפניו וכו'. כתבו הרי"ף בפרק שלשה שאכלו (לה.):
ומ"ש אבל כהן תלמיד חכם צריך
להקדימו שנאמר (ויקרא כא ח) וקדשתו לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון וכו'.
בפרק הניזקין (גיטין נט:) וגם זה כתבו הרי"ף בפרק שלשה שאכלו:
ומ"ש רבינו ואם ירצה ליתן רשות
לישראל לברך רשאי. כן כתב סמ"ג (עשין כז קי ע"א) וזה לשונו ואף כהן יכול
ליתן רשות במקום שאין שם עם רב כדמוכח בהניזקין: וכתב המרדכי בפרק בני העיר (מגילה
סי' תתכח) נראה דבסעודה אם החכם ישראל מקדים את הכהן עם הארץ לפניו דרך חוק ומשפט כהונה
על זה נאמר כל משנאי אהבו מות אבל אם החכם נתן רשות לכהן עם הארץ לברך ברכת המוציא
או ברכת המזון אין כאן בית מיחוש דהא חכם יכול ליתן רשות אפילו לישראל הפחות ממנו כדאיתא
בברכות דרבי אמר ליה לרב קום משי ידך וכו' וכן בר קפרא נתן רשות לאחד מתלמידיו לברך
בפרק כיצד מברכין (לט.):
גרסינן בירושלמי אמר רבי יהושע בן
לוי מימי לא ברכתי לפני כהן וכו'. בסוף פרק אין עומדין (ה"ד): ומ"ש רבינו
בשם הר"ם כתבו הכל בו אצל קריאת התורה בסימן כ' (יא.):
שולחן ערוך אורח חיים
סימן רא סעיף א
(א) א גדול [א] מברך, אפילו * בא
(ב) בסוף; ואם רצה ליתן רשות לקטן לברך, רשאי; והני מילי כשאין שם אורח, אבל (ג) אם
יש שם אורח, הוא (ד) [ב] מברך אפילו אם בעל הבית גדול ממנו, כדי שיברך לבעל הבית.
(ה) ומה ברכה מברכו, יהי רצון שלא יבוש ולא יכלם בעל הבית הזה לא בעולם הזה ולא בעולם
הבא, ויצליח בכל נכסיו, ויהיו נכסיו מוצלחים וקרובים לעיר, ולא ישלוט שטן במעשי ידיו,
ואל יזדקק לפניו שום דבר חטא והרהור עון מעתה ועד עולם. * ואם בע"ה רוצה לוותר
(פירוש שאינו רוצה להקפיד) על ברכתו, ולברך ברכת המזון בעצמו, (ו) רשאי. הגה: והוא
הדין שיכול ליתן לברך (ז) ב למי שירצה (ב"י בשם אוהל מועד).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רא סעיף א
(א) גדול מברך – היינו הגדול בחכמה
שבכל המסובין הוא יהיה המברך בהמ"ז לכולם ואף דהשתא המנהג שכל א' מברך לעצמו בלחש
וכדלעיל בסימן קפ"ג מ"מ מנהג ד"א לכבדו שיהיה הוא המזמן ומיירי שכל
המסובין הם בעלי בתים שאכלו משלהן דאם היה א' בעה"ב הדבר תלוי בו ליתן לאורח לברך
וכדלקמיה או למי שירצה מבני ביתו ויברך ג"כ לבעה"ב. אם הגדול מוציא ליחה
[שקורין הוש"ט] יברך אחר כי אין זה נכון שיפסיק הרבה פעמים ויהיה רוקק והאחרים
ימתינו [אחרונים]. יש מקומות שנוהגין שנותנין לאבל [שעל אביו ואמו כל י"ב חודש]
לברך ודוקא כשכולם שוים דהיינו שכולם אוכלים משלהם אבל כשאוכל מפתו של בעה"ב תלוי
ברצון בעה"ב למי שירצה יתן וכ"ש אם רוצה בעצמו לברך:
(ב) בסוף – הסעודה כל היכא דאי מייתי
להו מידי מצו למיכל וכדלעיל בסימן קצ"ז ס"א ע"ש ומסתברא דאם משהה בסעודתיה
אין מחוייבין להמתין עליו עד שיגמור סעודתו כדי שיהיה הוא המברך אלא מברך אחר והוא
יענה:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן רא סעיף ב
(ח) ג לא יקדים חכם ישראל לכהן עם
הארץ לברך לפניו (ט) דרך חק ומשפט, אבל לתת לו החכם (י) רשות שיברך, אין בכך כלום;
(יא) אבל כהן ת"ח (יב) מצוה להקדימו, שנאמר: וקדשתו (ויקרא כא, ח) (יג) ד לפתוח
[ו] ראשון ולברך ראשון (וע"ל סימן קס"ז).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רא סעיף ב
(ח) לא יקדים וכו' – ואמרינן בגמרא
דהוא בכלל משניאי אהבו מות שמשניא את התורה בפני ההמון שיאמרו שאינה חשובה כ"כ
בראותם שהחכם שפל לפני ע"ה דאף שהוא כהן מעלת התורה גדולה ממעלת הכהונה:
(ט) דרך חק וכו' – ר"ל שמקדימו
מפני משפט הכהונה:
(י) רשות – ר"ל אין בזה פחיתות
ערך לת"ח מדאינו מברך בלתי רשותו ואפילו אם הוא אינו כהן יכול ליתן לו רשות לברך:
(יא) אבל כהן ת"ח וכו' – וה"ה
כששניהם אינם חכמים:
(יב) מצוה להקדימו וכו' – ואפילו אם
הת"ח הוא גדול ממנו דאין עליו חיוב לכבדו מחמת מצות וקדשתו מ"מ טוב שיקדים
הכהן לפניו כיון שהוא ג"כ חכם והעושה כן הוא מאריך ימים:
(יג) לפתוח ראשון – בקריאת התורה ולברך
ראשון בסעודה בברכת המוציא ובבהמ"ז וכן להוציא בקידוש דוקדשתו הוא לכל דבר שבקדושה
וכתבו הפוסקים דבכלל לפתוח ראשון הוא להיות ראש המדברים בכל קבוץ עם ולדרוש תחלה וה"ה
בישיבה ידבר בראש ועיין במ"א שמצדד דהלימוד מוקדשתו הוא דאורייתא (ולא אסמכתא
בעלמא) ומ"מ אם הכהן רוצה לחלוק כבוד לאחר בכל זה רשאי ורק בקריאת התורה אינו
יכול למחול וכדלעיל בסימן קל"ה במ"ב סק"ט אמרי' בגמרא דהכהן יטול מנה
יפה ראשון [ור"ל שישראל צריך ליתן לכהן מנה יפה ראשון לכל המסובין] והיינו דוקא
בחברים המסובין בסעודה או בצדקה אבל כשהכהן חולק איזה שותפות עם חבירו ישראל לא דאדרבה
אמרינן בגמרא כל הנותן עינו בחלק יפה אינו רואה סימן ברכה לעולם וצ"ע למה אין
נזהרין עכשיו להקדים לכהן לכל הנך מילי [מ"א וע"ש שמצדד למצוא קצת טעם למנהג
ומ"מ לכתחלה בודאי יש ליזהר בזה]. טוב להקדים הלוי ג"כ לישראל אם הם שוין
בחכמה בבהמ"ז ובהמוציא וכן בנתינת הצדקה דהא מקדימין אותו בקריאה ג"כ לפני
ישראל:
תלמוד בבלי מסכת ברכות
דף מז עמוד ב
אמר רב הונא: תשעה וארון מצטרפין.
אמר ליה רב נחמן: וארון גברא הוא? – אלא אמר רב הונא: תשעה נראין כעשרה מצטרפין. אמרי
לה: כי מכנפי; ואמרי לה: כי מבדרי. אמר רבי אמי: שנים ושבת מצטרפין. אמר ליה רב נחמן:
ושבת גברא הוא? – אלא אמר רבי אמי: שני תלמידי חכמים המחדדין זה את זה בהלכה מצטרפין.
מחוי רב חסדא: כגון אנא ורב ששת. מחוי רב ששת: כגון אנא ורב חסדא.
אמר רבי יוחנן: קטן פורח מזמנין עליו.
תניא נמי הכי: קטן שהביא שתי שערות מזמנין עליו, ושלא הביא שתי שערות – אין מזמנין
עליו, ואין מדקדקין בקטן. הא גופא קשיא! אמרת: הביא שתי שערות – אין, לא הביא – לא,
והדר תני: אין מדקדקין בקטן, לאתויי מאי? לאו לאתויי קטן פורח. ולית הלכתא ככל הני
שמעתתא אלא כי הא דאמר רב נחמן: קטן היודע למי מברכין – מזמנין עליו. אביי ורבא הוו
יתבי קמיה דרבה, אמר להו רבה: למי מברכין? אמרי ליה: לרחמנא. – ורחמנא היכא יתיב? רבא
אחוי לשמי טללא, אביי נפק לברא אחוי כלפי שמיא. אמר להו רבה: תרווייכו רבנן הויתו.
היינו דאמרי אינשי: בוצין בוצין מקטפיה ידיע.
רש"י מסכת ברכות
דף מז עמוד ב
סניף – חבור לזימון עשרה, וכי אמר
רב אסי – נמי לעשרה קאמר.
מצוה דרבים – להוציא רבים ידי חובתם
בקדושה.
תשעה נראין כעשרה – מפרש ואזיל לה.
אמרי לה כי מכנפי – הוו נראים כעשרה,
שאין אדם מבחין בהן כל כך, מתוך שהן יחד.
ואמרי לה כי מבדרי – נראין טפי מרובין.
שני תלמידי חכמים המחדדין זה את זה
בהלכה מצטרפין – להיות שלשה.
קטן פורח – שהביא סימנים, ולא בא לכלל
שניו.
לאתויי קטן פורח – שאין מדקדקין בו
אם בא לכלל שנים או לאו, ומה הן שנים – שלש עשרה שנים ויום אחד.
טללא – גג.
מקניה – מקן שלו, מקטנותו.
בוצין – דלעת, ואית דגרסי מקטפיה וקטף
הוא שרף האילן, כלומר: משעה שהוא חונט ויוצא מתוך השרף, ניכר אם יהיה טוב.
רמב"ם הלכות ברכות
פרק ה הלכה ז
נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהן
אבל מזמנין לעצמן, ולא תהא חבורה של נשים ועבדים וקטנים מפני הפריצות, אבל נשים מזמנות
לעצמן או עבדים לעצמן ובלבד שלא יזמנו בשם, אנדרוגינוס מזמן למינו ואינו מזמן לא לנשים
ולא לאנשים מפני שהוא ספק, והטומטום אינו מזמן כלל, קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו
ואע"פ שהוא כבן שבע או כבן שמונה, ומצטרף בין למנין שלשה בין למנין עשרה לזמן
עליו, והעכו"ם אין מזמנין עליו.
רא"ש מסכת ברכות
פרק ז סימן כ
[דף מח ע"א] ולית הלכתא ככל הני
שמעתתא אלא כי הא דאמר רב נחמן קטן היודע למי מברכים מזמנים עליו פר"ת ז"ל
הא דקאמר לית הלכתא ככל הני שמעתתא קאי אהא דאמר רב יהודה תשעה נראין כעשרה מצטרפין
ואהא דא"ר אמי שנים ושבת ואהא דשני תלמידים ואהא דאמר רב הונא תשעה וארון ואהא
דקטן פורח והך ברייתא דאין מדקדקין בקטן מוקי לה רב נחמן בקטן פורח ואינו יודע למי
מברכין א"צ כשאין פורח אלא שיודע למי מברכים אבל לא קאי אהא דריב"ל קטן המוטל
בעריסה עושין אותו סניף לעשרה אפילו אינו יודע למי מברכים ולמי מתפללין דרב נחמן ס"ל
כריב"ל בברכת המזון דאמר קטן המוטל בעריסה אין מזמנין עליו דמשמע הא אם יודע למי
מברכין מזמנים עליו ובתפלה נמי אפשר דלא פליג עליה דאפילו אינו יודע מצי סבר מצטרף
לתפלה מדקאמר קטן היודע למי מברכים מזמנין עליו ולא איירי בסניף לעשרה אלמא סבר דאפי'
אינו יודע עושין אותו סניף לעשרה דכולה שמעתתא מוכחא דזימון חמור מסניף עשרה מה שנהגו
להתפיס לקטן ס"ת או חומש לא מוכח בשמעתתא אלא בפרקי דרבי אליעזר איתא גבי עיבור
שנה מתוך אותו מדרש החמירו גם כאן אע"ג דלא דמי אהדדי דהתם לאו דבר שבקדושה הוא
וכן פירש רב האי גאון דקטן עולה למנין עשרה ויראה דהיינו טעמא דאמרינן דאפילו מוטל
בעריסה מצטרף דכל בי עשרה שכינה שרויה דמונקדשתי בתוך בני ישראל ילפינן דאומרים קדושה
בעשרה ל"ש גדולים ול"ש קטנים קרינן ביה בתוך בני ישראל ובלבד שיהו תשעה גדולים
אבל טפי מאחד לא כדאמרינן גבי עבד דטפי מאחד ליכא ליקרא דשמיא לצרפו ועבד נמי איתיה
בכלל ונקדשתי דשכינה שרויה אכל מחויבי מצות בני ברית ודווקא להצטרף אבל לאפוקי אחרים
ידי חובתן לא דהא אמרינן בשילהי ראש השנה (דף כט א) דכל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא
אחרים ידי חובתן והא דסלקי קטן ועבד ואשה דליתנהו בתלמוד תורה למנין שבעה (במגילה דף
כג א) משום דס"ת לשמיעה קאי וברכה אינה לבטלה דלא מברכים אשר קדשנו במצותיו וצונו
על דברי תורה אלא אשר בחר בנו ואשר נתן לנו עד הנה דברי ר"ת ז"ל ואף על פי
שהתיר ר"ת לעשות קטן סניף לעשרה ולתפלה בלא חומש בידו הוא לא היה נוהג לעשות כן
ומה שנהגו לאחוז חומש בידו לא מצינו בשום מקום רק בפירקי דרבי אליעזר לענין עיבור שנה
ושם מזכיר ס"ת והכי איתא התם בשלשה מעברין את השנה רבי אליעזר אומר בעשרה ואם
נתמעטו מביאין ס"ת וכו' ואין מזכיר שם שהקטן אוחז ס"ת ואפילו אם ישנו בשום
מקום לענין תפלה היינו דווקא בס"ת וחומש אחד מחמשה חומשי תורה העשויין בגליון
אבל בחומשים כעין שלנו לא היו בימי חכמים ומה שיש בירושלמי קטן וס"ת עושין אותן
סניפין היינו קטן או ס"ת וס"ת היינו כעין תשעה וארון כעין גמרא דידן ולית
הלכתא הכי ויש ירושלמי שכתוב בו קטן וס"ת עושין אותו סניף וזה משמע קצת כמנהג
העולם או שמא רוצה לומר קריאת התורה שעולה למנין שבעה. וה"ר יוסף ז"ל כתב
דמסתברא דרבי יהושע בן לוי סבר כרב אשי דפליג על מר זוטרא לעיל בריש פירקין (דף מה
ב) גבי קורין לו ומזמנין עליו דמיקל טפי בעשרה מבזימון שלשה והתם פסקינן כמר זוטרא
דמחמיר בעשרה הלכך אין הלכה כרבי יהושע בן לוי ור"ח ז"ל פירש הא דאמר רב
נחמן קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו היינו כשנכנס בשנת י"ג ולא הביא שתי שערות
ידועות שעדיין הוא קטן ואעפ"כ כשהוא בן י"ג מזמנין עליו אבל פחות מכן אין
מזמנין עליו כלל והא דמייתי עובדא דאביי ורבא לאו לזמוני עלייהו אלא אגב דאיירי בקטן
היודע למי מברכים מייתי הך עובדא להודיע שהיו חריפים בקטנותם. ורב אלפס ז"ל כתב
ואנן לא סבירא לן הכי דכיון דקרי ליה קטן אפי' בן עשרה ובן תשעה כשיודע למי מברכים
מזמנים עליו והכי חזינן לגאון. ובירושלמי גרסי' אמר רבי יוסי כמה זימנין אכלי' עם ר'
תחליפא אבא ועם ר' חנינא בר סיסי חביבי ולא זמינו עלי עד דאייתי ב' שערות הלכך המחוור
שבכולן אין עושין קטן סניף לעשרה לברכת המזון ולתפלה ולשלשה עד שיביא שתי שערות:
טור אורח חיים סימן קצט
א"ר נחמן קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו
ופירש ר"ח דמיירי שנכנס בשנת י"ג ולא הביא ב' שערות ידועות שעדיין הוא קטן
אע"פ שהוא בשנת י"ג ואם הוא יודע למי מברכין מזמנין עליו. ורב אלפס כתב ואנן
לא סבירא לן הכי כיון דקרי ליה קטן אפי' בן ט' שנים או י' אם יודע למי מברכין מזמנין
עליו וכן כתב הרמב"ם ז"ל שמצטרף בין לג' בין לי': וה"ר פרץ חילק שמצטרף
לי' ולא לג' וכ"כ רב האי שמצטרף לי' ולא לג': ויש נוהגין לצרפו ע"י חומש
שבידו ואינו מנהג. וא"א ז"ל הביא ההוא דירושלמי א"ר יוסי כמה זימנין
אכלינא עם תחליפא אבא ועם בנימין בר שישא חביבי ולא זימנו עלי עד דאייתיתי ב' שערות
וכ' הלכך המחוור שבכולם אין עושין קטן סניף לי' לב"ה ולתפלה ולג' עד שיביא ב'
שערות:
בית יוסף אורח חיים סימן
קצט
י אמר רב נחמן קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו. בפרק שלשה שאכלו (מח.):
ומ"ש רבינו וכן כתב הרמב"ם
שמצטרף בין לשלשה בין לעשרה. שיעורו כך וכן כתב הרמב"ם (פ"ה ה"ז) כדברי
הרי"ף (לה.) וכתב עוד שמצטרף בין לשלשה בין לעשרה לאפוקי מה"ר פרץ שמחלק
ביניהם:
ומ"ש הרי"ף בן ט' או י'.
נראה דלאו דוקא שהרי הרמב"ם כתב בן שבע או שמונה ולא משמע דפליגי בהכי אלא ודאי
כל תינוק שיודע למי מברכין מזמנין עליו והוא שהגיע לעונת הפעוטות דהיינו בן שבע או
שמונה כל חד וחד לפום חורפיה אבל קטן ביותר שלמדוהו למי מברכין אין מזמנין עליו שאע"פ
שהוא משיב כששואלין אותו למי מברכין אין לסמוך עליו כיון שהוא קטן ביותר ומכל מקום
היכא שמעצמו יודע להשיב למי מברכין אפשר שאע"פ שהוא קטן ביותר מזמנין עליו אבל
מצאתי להרשב"א (מח. ד"ה ולית) שכתב על דברי הרי"ף ובן עשר ובן תשע נראה
מפני שהוא זמן חינוכו עכ"ל ולפי זה גם בן שבע ובן שמונה דנקט הרמב"ם משום
דזמן חינוכו הוא אבל בציר מהכי אע"פ שהוא יודע מעצמו למי מברכין אין מזמנין עליו
וכן כתב הריב"ש בתשובה (סי' תנא) שאפילו לדברי המתירין לעשות קטן סניף צריך שיהא
בו דעת ויודע למי מברכין ולמי מתפללין ושיהא בן תשע או בן עשר או לכל הפחות גדול מבן
שש אבל קטן מבן שש אפילו הוא חריף ויודע למי מברכין ולמי מתפללין אינו כלום שהרי לא
הגיע לעונת הפעוטות והרי הוא כמי שאינו בן דעת עכ"ל:
ומ"ש רבינו בשם ה"ר פרץ
ורבינו האי שמצטרף לעשרה ולא לשלשה. כן כתבו שם התוספות (מח. ד"ה ולית) והמרדכי
(סי' קעב) שהוא דעת רבינו תם ופירש שהירושלמי (ברכות פ"ז ה"ב) שכתב רבינו
בסמוך מיירי בזימון שלשה אבל לזימון עשרה מצטרף דסבירא ליה לרבינו תם דזימון בשלשה
חמיר מזימון בעשרה ומכל מקום כתבו שלא רצה רבינו תם לעשות מעשה כדבריו וזה לשון ארחות
חיים (הל' ברהמ"ז אות לט) כתב הראב"ד (תמים דעים סי' א) דקטן מצטרף לעשרה
ולא לשלשה וכן בירושלמי מתמה ואומר אם תמן שמזכירין שם שמים עושין אותו סניף כאן שאין
מזכירין שם שמים לא כל שכן אמר ליה והיינו כלומר היא הנותנת תמן על ידי שמזכיר עושין
אותו סניף כלומר לעשרה דוחקין עצמן לעשות סניף כדי להוסיף בשבחו של מקום אבל לשלשה
לא איכפת לן עכ"ל: כתב הכל בו (סי' כה כב ע"א) ולדעת אלו שמצרפין אותו לשלשה
דוקא אחד אבל שנים לא דרובא דגדולים בעינן אבל לעשרה יש מצרפין אפילו שלשה קטנים כמו
שמצטרפין שלשה אוכלי ירק:
ומ"ש רבינו ויש נוהגים לצרפו
ע"י חומש שבידו ואינו מנהג. כן כתבו שם התוספות והרא"ש (סי' כ) והמרדכי
(שם) שמנהג טעות הוא זה:
ומ"ש וא"א ז"ל הביא
ההיא דירושלמי אמר רבי יוסי כמה זימנין אכלית וכו'. שם וגם הגהות מיימון כתבו בפ"ה
(אות ו) בשם ר"י שאין קטן מצטרף אפילו לזימון שלשה וכל שכן לעשרה דחמיר משלשה
עד שיביא שתי שערות וכן כתב סמ"ג (עשין כז קי ע"ד) ולכאורה משמע דסברי דאין
מזמנין על הקטן כלל דכיון שכתבו דבעינן שיביא שתי שערות משמע דשערות ממש בעינן ולא
שומא וכל שערות שהביא קודם י"ג שנה ויום אחד שומא בעלמא נינהו ותמיהני דהא אסיקנא
בגמרא דידן ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא דאמר רב נחמן קטן היודע למי מברכין
מזמנין עליו והיאך דחו מסקנא דגמרא דידן מפני הירושלמי ואע"פ שסמ"ג כתב דמעשה
רב מכל מקום אינו כדאי לדחות מסקנא דתלמוד ערוך שבידינו. ונראה שהם סוברים דאע"ג
דקיימא לן כרב נחמן דאמר קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו מכל מקום בעינן שהביא שתי
שערות ואם לא הביא שתי שערות אע"פ שיודע למי מברכין אין מזמנין עליו וטעמא דמילתא
משום דמקמי הא דרב נחמן איתמר בגמרא אמר רבי יוחנן קטן פורח מזמנין עליו תניא נמי הכי
קטן שהביא שתי שערות מזמנין עליו ושלא הביא שתי שערות אין מזמנין עליו ואין מדקדקין
בקטן הא גופא קשיא וכו' מאי לאו לאתויי קטן פורח והם סוברים דאפילו אם תמצי לומר דכי
אמרינן ולית הלכתא ככל הני שמעתתא קאי גם להא דאמר רבי יוחנן קטן פורח מזמנין עליו
מכל מקום יש לנו לקיים דברי הברייתא דלא משוינן לרב נחמן חולק על הברייתא הילכך על
כרחך לומר דכי אמר רב נחמן דקטן היודע למי מברכין מזמנין עליו היינו דוקא כשהביא שתי
שערות כדקתני בברייתא דלא בא רב נחמן אלא לפרש דהא דתניא דקטן שהביא שתי שערות מזמנין
עליו היינו דוקא כשיודע למי מברכין והשתא מייתי שפיר ראיה מהירושלמי דירושלמי מפרש
מסקנא דגמרא דידן ולישנא דידהו דייק הכי שכתבו אין עושין קטן סניף עד שיביא שתי שערות
אלמא דאם הביא שתי שערות אע"ג דקטן הוא מזמנין עליו וכשיודע למי מברכין כדאמר
רב נחמן. ולפי זה הא דתניא בברייתא אין מדקדקין בקטן היינו לומר דאע"ג דקיימא
לן בעלמא דקטן שהביא שתי שערות לא חשיב גדול דהנך שערות שומא בעלמא נינהו לענין צירוף
דזימון אין מדקדקין בכך אלא כגדול שהביא שתי שערות חשבינן ליה: ומשמע ששתי שערות הללו
צריך שיהיו גדולים כדי לכוף ראשן לעיקרן כדין שתי שערות דגדול ורבי יוחנן היה רוצה
לומר שאע"פ שאינם גדולים כל כך כיון שהם פורחים ויוצאים קצת סגי והיינו דאמר קטן
פורח מזמנין עליו ואדחו ליה אלא בעינן שערות ארוכים כדי לכוף ראשן לעיקרן ויש להוכיח
שהם סוברים כן מדסתמו דבריהם וכתבו עד שיביא שתי שערות משמע דשתי שערות ארוכים כמשפטם
בעינן. וכן נראה מדברי ה"ר יונה (לה. ד"ה קטן) שכתב פירוש אחר בזה והעלה
לפי אותו פירוש דאין מזמנין על הקטן אלא או בשתי שערות או כשיגיע לי"ג וכתב אח"כ
והרבה מן החכמים נוהגים על פי סברא זו ונזהרים שלא לזמן עם הקטן עד שיכנס בשנת י"ג
וסומכין על מה דאמרינן בירושלמי אמר רבי יוסי זמנין סגיאין הוה קאימנא קמיה דתחליפא
אבא דחלפתא וקמי רבי חנינא בר סיסי חביבי ולא הוו מזמנין עלי עד דאייתינא שתי שערות
ע"כ הרי שהוא סובר שהירושלמי בהביא שתי שערות קודם זמנו מיירי וא"כ י"ל
שהרא"ש וסמ"ג שסומכים על הירושלמי כך הם מפרשים אותו ואתי שפיר עם מסקנא
דגמרא דידן. אבל מהר"י קולון כתב בשורש מ"ט שצריך להיות בן י"ג שנה
לדברי פוסקים אחרונים כמו ה"ר אשר ז"ל ובנו ה"ר יעקב בטור אורח חיים
וכתב ג"כ שכך כתב ר"י וסמ"ג (כז ק ע"ד) שאין לעשות פחות מבן י"ג
שנה סניף לעשרה ושלכן אין להקל בדבר ואע"פ שלענין סניף לתפילה מיירי התם כיון
דהרא"ש משוה ברכת המזון לתפילה שהרי כתב אין עושין סניף לעשרה לברכת המזון ולתפילה
ולשלשה עד שיביא שתי שערות אם בתפילה פירוש עד שיביא שתי שערות הוי שתי שערות כמשפטם
דהיינו שיביאם אחר שנעשה בן י"ג ויום אחד הוא הדין לברכת המזון בין לעשרה בין
לשלשה ולפי דבריו יש לתמוה היאך דחה מסקנא דגמרא דידן מפני הירושלמי ע"כ נראה
לפרש דבריהם כמו שכתבתי: ולענין הלכה כיון שהרי"ף והרמב"ם מסכימים לדעת אחת
הכי נקטינן ואע"פ שבסימן נ"ה (נז. ד"ה ואלו העשרה) פסקתי דאין עושין
קטן סניף לעשרה שאני התם דדבר שבקדושה הוא אבל הכא אינו אלא זימון בעלמא ואע"ג
דבפרק שלשה שאכלו (מז:) משמע איפכא דאמר רבי יהושע בן לוי אע"פ שאמרו קטן המוטל
בעריסה אין מזמנין עליו אבל עושין אותו סניף לעשרה נראה לי דלטעמיה אזיל שסובר דאכל
בי עשרה שריא שכינתא ואפילו יש ביניהם קטן המוטל בעריסה שאין בו דעת דלדבר שבקדושה
לא בעינן דעתא אלא שתהא שכינה שורה אבל בזימון בעינן דעתא שהרי המזמן אומר לחביריו
שיזדמנו לברך וכל שיש ביניהם מי שאין בו דעת לא שייך זימון אבל לדידן דלדבר שבקדושה
אין מצרפין קטן המוטל בעריסה דבר שבקדושה חמיר מזימון מטעמא דפרישית וכן דעת ה"ר
יונה (לה. ד"ה אבל) שכתב גבי הא דאמר רב נחמן קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו
דדוקא לענין ברכת המזון עושין אותו סניפין אבל לא לקדיש ולקדושה ולברכו וכן כתבו מקצת
גאונים עד כאן ונראה שזה הוא דעת הרי"ף והרמב"ם שלא הזכירו צירוף דקטן לתפילה
ובהדיא כתב הרמב"ם בפ"ח מהלכות תפילה (ה"ד) אין עושין בפחות מעשרה גדולים
וכן כתב הריב"ש בתשובה (סי' תנא) שזוהי דעת הרמב"ם משום דסבירא ליה דכי איפסיקא
הלכתא כרב נחמן דאמר קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו דוקא בברכת הזימון הוא:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קצט סעיף י
קטן (כג) שהגיע לעונת (כד) ו [ד] הפעוטות
ויודע למי מברכין, מזמנין עליו (כה) ומצטרף (כו) בין לשלשה בין לעשרה. הגה: וי"א
דאין מצטרפין אותו כלל * עד שיהא בן שלש עשרה שנה (כז) דאז ז מחזקינן ליה כגדול שהביא
ב' שערות (הרא"ש והמרדכי פ' ג' שאכלו וטור) וכן נוהגין ואין לשנות; (כח) ח וחרש
(כט) ושוטה אם מכוונים ומבינים * מצטרפין לזמון, אע"פ שאין החרש שומע הברכה (מהרי"ל).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קצט סעיף י
(כג) שהגיע וכו' – ופחות מזה אין דעתו
חשיב לכלום אפי' יודע למי מברכין:
(כד) הפעוטות – היינו כבן ט' או כבן
י' [מ"א] וי"א דה"ה בפחות משיעור זה אם הוא רק מבן שש ומעלה אם הוא
חריף ויודע למי מברכין:
(כה) ומצטרף וכו' – היינו אחד ולא
שנים בין לשלשה בין לעשרה:
(כו) בין לשלשה וכו' – והא דאיתא בס"ו
דאין מזמנין על הקטנים מיירי בקטנים ביותר או שאינו יודע למי מברכין:
(כז) דאז מחזקינן וכו' – דאמרינן כיון
שהגיע לכלל שנים מסתמא כבר הביא שתי שערות וא"צ בדיקה אחר זה אבל אם בדקוהו ונמצא
שאין בו שתי שערות לא מצרפינן ליה לזימון. וכל אלו הדעות הוא רק לענין צירוף שיהיה
מצטרף לשלשה ולעשרה אבל שיהיה הוא המזמן ויוציא אחרים בבהמ"ז לכו"ע אינו
מוציא עד שיהיה בן י"ג שנה ויום אחד וידוע שהביא שתי שערות שבהמ"ז הוא מן
התורה ובשל תורה אין סומכין על חזקה זו דמסתמא הביא מיהו אם המזמן אינו אומר כי אם
נברך וכל בהמ"ז מברך כ"א ואחד לעצמו כמנהגנו [וכמבואר בסימן קפ"ג ס"ז]
לית לן בה דכיון שהוא בן י"ג שנה סמכינן בזה על חזקה:
(כח) וחרש – מיירי בחרש המדבר ואינו
שומע דאלו בחרש גמור קי"ל דפטור מכל המצות כקטן דלאו בר דעה הוא וכדלעיל בסימן
נ"ה ס"ח ואינו מצטרף. וחרש השומע ואינו מדבר עיין בפמ"ג:
(כט) ושוטה – לא מיירי בשוטה גמור
דזה אין מצטרף אלא שאינו חכם כ"כ כשאר אינשי והעם מחזיקין אותו לשוטה:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קצט סעיף י
* עד שיהא בן י"ג שנה – ור"ל
אפילו אם הביא שערות קודם י"ג לא מהני [מ"א וכ"כ הפרישה והב"ח]:
* מצטרפין לזימון – עיין במ"ב
דמיירי בחרש המדבר ואינו שומע. לכאורה פשוט דדוקא לענין צירוף הוא אבל הוא אין נכון
לכתחלה שיהיה הוא המזמן להוציא אחרים בבהמ"ז דהא קי"ל בסימן קפ"ה ס"ב
דלכתחלה צריך להשמיע לאזנו וא"כ אף דשומע כעונה מ"מ הם לא עדיפא מדידיה בעצמו
ונשאר אצלם הברכות בדבור לבד בלא שמיעה לאזנים אח"כ מצאתי בחידושי רע"א שכתב
ג"כ כעין זה לענין שאין כדאי שיהיה ש"ץ לכתחלה ג"כ מטעם זה ע"ש.
והנה בזמן שהיו המזמנין מוציאין בבהמ"ז בודאי דהכי הוא אך כהיום שאין מוציאין
בבהמ"ז כלל וכ"א מברך לעצמו והמזמן אומר רק נברך לבד אפשר דיש להקל בזה שיהי'
הוא אף מזמן לכתחלה ולא דמי לתפלה אף דבזמנינו נמי כ"א מברך לעצמו מ"מ הלא
מה שחוזר ומתפלל הש"ץ אף שכבר התפלל בעצמו מקודם הוא מפני שתקנת חז"ל לא
זזה ממקומה משא"כ הכא שהעונים שאומרים ברוך שאכלנו וכו' הלא משמיעים לאזניהם ומה
איכפת לן אם מי שאומר נברך אינו יכול להשמיע לאזנו וצ"ע:
